אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ר״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 207
א׳פי' רבינו שמואל זצ"ל דמי הנאה שנהנה באלו עצים נוטל מעות ומוליך לים המלח והפת מותרת באכילה שהכתוב אסר בה הנאה. ומה הנאה לגבה מאחר שאיבד דמיה:
1
ב׳[שם]
מתני' נטל הימנה כרכר אסור בהנאה. ארג בו את הבגד אסור בהנאה. ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לע"ז. אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני א"ר חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר"א. א"ר אדא בר אהבה לא שנו דיש פדיון לע"ז אלא פת דלא מינכר ביה איסורא אבל חבית לא. ורב חסדא אמר אפילו חבית. ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דאיסורא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא ותשתרי לך בהנאה. פי' רבינו שמואל זצ"ל הלכה כר' אליעזר דיש פדיון לע"ז הילכך גבי כרכר וכל דדמי ליה דליכא למשרי בזה וזה גורם יוליך הנאה לים המלח. אבל פת דמתני' לאבעיא פדיון דהא אוקימנא הלכה כר' יוסי דזה וזה גורם מותר אפילו באכילה.... ארבעה זוזי דמי חבית ותשתרי לך בהנאה. דדמיו אינן דמי יין נסך שהרי איבדת דמיה ולכתחילה מיהא לא שרי למיעבד הכי אם יש לו חבית היתר אצל ים המלח וחבית של יין נסך בביתו יאבד אותה ויהנה בזו ואל יצטרך להוליכה לים המלח דלא התירו לעשות כן אלא משום הפסד מרובה כגון נתערבו באחרות. ודוקא בהנאה אבל בשתיה אסירה דהנאה אזלה לה באיבוד דמים אבל בשתיה לעולם אסורה שהרי הוא כחלב. דה"ה לפת האפויה בעצי ערלה שאסורה בהנאה דליכא למשרייה בזה וזה גורם דשבח עצים בפת ויוליך הנאה לים והיא מותרת. וחמץ בפסח שאסר במינו במשהו או נתן טעם בשלא במינו ואסור אף בהנאה. נראה לר' דיש לו פדיון ויוליך דמי הנאת איסור שבו לאיבוד ומותר ליהנות. אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קא טעים. עכ"ל:
מתני' נטל הימנה כרכר אסור בהנאה. ארג בו את הבגד אסור בהנאה. ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לע"ז. אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני א"ר חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר"א. א"ר אדא בר אהבה לא שנו דיש פדיון לע"ז אלא פת דלא מינכר ביה איסורא אבל חבית לא. ורב חסדא אמר אפילו חבית. ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דאיסורא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא ותשתרי לך בהנאה. פי' רבינו שמואל זצ"ל הלכה כר' אליעזר דיש פדיון לע"ז הילכך גבי כרכר וכל דדמי ליה דליכא למשרי בזה וזה גורם יוליך הנאה לים המלח. אבל פת דמתני' לאבעיא פדיון דהא אוקימנא הלכה כר' יוסי דזה וזה גורם מותר אפילו באכילה.... ארבעה זוזי דמי חבית ותשתרי לך בהנאה. דדמיו אינן דמי יין נסך שהרי איבדת דמיה ולכתחילה מיהא לא שרי למיעבד הכי אם יש לו חבית היתר אצל ים המלח וחבית של יין נסך בביתו יאבד אותה ויהנה בזו ואל יצטרך להוליכה לים המלח דלא התירו לעשות כן אלא משום הפסד מרובה כגון נתערבו באחרות. ודוקא בהנאה אבל בשתיה אסירה דהנאה אזלה לה באיבוד דמים אבל בשתיה לעולם אסורה שהרי הוא כחלב. דה"ה לפת האפויה בעצי ערלה שאסורה בהנאה דליכא למשרייה בזה וזה גורם דשבח עצים בפת ויוליך הנאה לים והיא מותרת. וחמץ בפסח שאסר במינו במשהו או נתן טעם בשלא במינו ואסור אף בהנאה. נראה לר' דיש לו פדיון ויוליך דמי הנאת איסור שבו לאיבוד ומותר ליהנות. אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קא טעים. עכ"ל:
2