עולת ראיה, עניני תפילה, דרכי פעולת התפלהOlat Reiyah, Essays on Prayer, Paths of Action in Prayer
א׳דרכי פעולת התפלה ליחיד ולצבור
"ואמר ר' אלעזר גדולה תפילה מן הקרבנות, שנאמר למה לי רב זבחיכם, וכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ברכות ל"ב): התגברות האדם על הנטיות הרעות, כדי ללכת בדרך הטובה והישרה אשר דורש ד' מאתנו, היא בשני אפנים. התגברות פנימית על כחות הרע שבקרנו, ע"י הכשרת פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצוניות, ההוות בעולם ועלולות לבטל האדם מאשרו ושלמותו. התפילה, שהיא עבודה פנימית שבלב, מגברת את הטוב שבכחות הפנימיים עצמם. הקרבנות מגבירים את הכחות הפנימיים על הכחות המפריעים שמחוץ לגופו ונפשו של אדם, שהם כחות הבהמיות שבעולם החיצוני. על כן גדולה תפילה יותר מן הקרבנות, לפי רבות ערך ההתגברות הפנימית על כחות הרע שבעצמו יותר מהתגברותו על מניעות חיצוניות, כי ערך האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברות צד הטוב שבו בעצמו. ועוד גם בזאת תבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותה שלא כראוי מ"מ יש בה יתרון תועלת מה. לפיכך נאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", שאין תועלת בפעולת ההתגברות של אדם על המכשולים החיצונים, כיון שאינו חפץ בעצמו בדרך הטובה. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים, אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה, אבל בהיותו פונה בבחירתו לרע אין תועלת בפעולות המקודשות להתגברות החיצונית. אמנם בתפילה לא נמר "למה לי", כי שעת התפילה עצמה, שבה כח הטוב הפנימי מתגבר הוא על כח הרע, אע"פ שאינו פועל על הליכות החיים, הוא ענין טוב מצד עצמו; אלא כיון שאין בה התועלת האמתית לישר ג"כ דרכי החיים לא תוכל להגיע ממנה התועלת של השגת המבוקש ע"י התפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום. ואע"פ ש"מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה", הוא לפי שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב על רע טוב ועל טוב רע, ועל כן תפלתו תועבה, כי היא בעצמה תוכל לגרום לו תקלה, אבל מ"מ מדת התועלת של הזכוך הפנימי חשובה היא כשהיא לעצמה, גם בעוד שלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך הטובה מ"מ יפה השעה האחת.
"ואמר ר' אלעזר גדולה תפילה מן הקרבנות, שנאמר למה לי רב זבחיכם, וכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ברכות ל"ב): התגברות האדם על הנטיות הרעות, כדי ללכת בדרך הטובה והישרה אשר דורש ד' מאתנו, היא בשני אפנים. התגברות פנימית על כחות הרע שבקרנו, ע"י הכשרת פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצוניות, ההוות בעולם ועלולות לבטל האדם מאשרו ושלמותו. התפילה, שהיא עבודה פנימית שבלב, מגברת את הטוב שבכחות הפנימיים עצמם. הקרבנות מגבירים את הכחות הפנימיים על הכחות המפריעים שמחוץ לגופו ונפשו של אדם, שהם כחות הבהמיות שבעולם החיצוני. על כן גדולה תפילה יותר מן הקרבנות, לפי רבות ערך ההתגברות הפנימית על כחות הרע שבעצמו יותר מהתגברותו על מניעות חיצוניות, כי ערך האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברות צד הטוב שבו בעצמו. ועוד גם בזאת תבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותה שלא כראוי מ"מ יש בה יתרון תועלת מה. לפיכך נאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", שאין תועלת בפעולת ההתגברות של אדם על המכשולים החיצונים, כיון שאינו חפץ בעצמו בדרך הטובה. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים, אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה, אבל בהיותו פונה בבחירתו לרע אין תועלת בפעולות המקודשות להתגברות החיצונית. אמנם בתפילה לא נמר "למה לי", כי שעת התפילה עצמה, שבה כח הטוב הפנימי מתגבר הוא על כח הרע, אע"פ שאינו פועל על הליכות החיים, הוא ענין טוב מצד עצמו; אלא כיון שאין בה התועלת האמתית לישר ג"כ דרכי החיים לא תוכל להגיע ממנה התועלת של השגת המבוקש ע"י התפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום. ואע"פ ש"מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה", הוא לפי שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב על רע טוב ועל טוב רע, ועל כן תפלתו תועבה, כי היא בעצמה תוכל לגרום לו תקלה, אבל מ"מ מדת התועלת של הזכוך הפנימי חשובה היא כשהיא לעצמה, גם בעוד שלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך הטובה מ"מ יפה השעה האחת.
1
ב׳אמר ר' חמה בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'" (שם). לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש הבאה על ידה, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלומתה אל הפעל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהי' נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לומר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו ית' מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות לתן לאדם אחרית ותקוה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה. והנה כך היא המדה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו מתחלש לבבו אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו אלא שלפי רממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר קוה אל ד', והתקוה היא בעצמה מדת שלמות, ויסוד התקוה הוא מעלת השלמות הראוי' להמשך מכשרון הפעולות הקודמות לה, ולפי ערך היסוד הזה של הנהגת תכלית פעולת התפילה תדע נאמנה כי בכל ציור של תקוה לד' נתקרבת יותר אל המטרה, אלה שלא הגיעתך עדיין לפי שלא השלמת עדיין על כן חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'.
2
ג׳"תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה לפני ר' אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבנו דכתיב ביה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו', שוב מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה לפני ר' אליעזר והיה מקצר יותר מדאי, א"ל תלמידיו כמה קצרן הוא זה, א"ל כלום קצרן הוא יותר ממשה רבנו דכתיב ביה אל נא רפא נא לה" (שם ל"ד). ערך התפילה מתגלה הוא בשנים. האחד להרים את השגתו ותכונתו, שלו או של מי שהתפלל עליו, ולזה צריך אריכות מרובה כערך שנוי תנועות שנמשך בהדרגה. וכן היתה האריכות של משה רבנו ע"ה, ארבעים יום, מכוונים כנגד ימי יצירת הולד, כנתינת צורה ולב חדש למי שהתפלל עליהם. והשני, שאחרי כבר נעשה כל הצריך להתרוממות שבפנימיות הנפש, ישמש הדבור של התפילה להוציא אל הפעל את הנעשה בנפש פנימה, ולזה אין צריך אריכות כלל, כי בדבור אחד יוצא אל הפעל המון רגשות. על כן בה הקיצור בתפילה במקום הצורך של שמוש בתכונה זו, של ההוצאה אל הפעל את המוכן כבר. ועל כן יש פנים לאלה שתי דרכים, ובלבד שיכוין לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה.
3
ד׳"ואמר ר' יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו" (שם.). פעולת תפלת כל אדם על עצמו נערכת היא כפי הערך שתפעול התפילה עליו להטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל את מבוקשו. וע"פ החכמה העליונה מכוון הוא תמיד הכרח המבוקש שמעוררו לתפלה, להוציא אל הפעל אותו ההרגש שהמתפלל צריך לו להטבת השלמתו האמתית. אבל התפילה על חבירו נערכת היא כפי ערך היחש של המתפלל אל מי שעבורו מתפללים, וביותר כפי יחש הקרבה הנשגבה והמכונה בפעל של זרע ישראל זל"ז. אל כן אין שייך להזכיר בתפלה את שמו של הנצרך לרחמים, כי פעולת התפלה על זולתו אינו מצד הערך של הנצרך לרחמים כי אם מצד הערך של המתפלל עצמו, אשר הנצרך לרחמים נמצא מתיחש אליו, ומצד הערך המוסרי של התפלה על זולתו, שהוא מצורף אל תועלתה של עצם התפלה, שתהי' שלמה בתנאיה המשלימים את דעת אלהים אמת ועבודתו.
4
ה׳אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים, ואומר זה חי וזה מת, אמרו לו מנין אתא יודע, אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהיא מטורף" (שם.). מנא הני מילי, אמר רחב"א אמר ריב"ל אמר ריו"ח, דאמר קרא בורא ניב שפתים שלו' שלו' (שם:). היחש שבין אדם לחברו מתגלה הוא ע"י הדבור, והתקבלות פעולת התפלה מאחד על חברו היא ודאי מצד היחש האמתי שביניהם, על כן ערך התקבלות פעולתה ג"כ מתגלה הוא בארחות הדבור, שהיא מתבטאת בו. ובשעה הראויה, לפי ערך היחש הנמצא בין במבקש למי שהוא מבקש עבורו, מתגלה הוא ביותר בפועל בניב השפתים, שהשלו' האמתי הוא היחש וההצטרפות של בני אדם לפעול ולהתפעל כל אחד מחברו בדרך טובה. וניב השפתים פועל שלו' שלו' לרחוק ולקרוב, עושה את היחש והקישור, גם בין בני אדם רחוקים זה מזה, ועי"ז מתקבלת ג"כ תפלת האחד על חברו, ונבחנת היא ג"כ בדרכי הדבור, שגם אחרי כל ההכשר והיכולת וההכשר צריך האדם לעזרת השי"ת על גמר מבטאיו. "לאדם מערכי לב ומד' מענה לשון". "בורא ניב שפתים".
5
ו׳ושוב מעשה ברחב"ד שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז, א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בן ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה, אמר ריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בן ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך (שם:). יש דרך עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש דרך עבודה התלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נככלים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמתי, המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. אמנם מי ששם מעינו בעבודה השכלית העיקר אצלו הוא ההשגה הטהורה שהוא מגיע בה, ואין פעולתו ע"י התפלה מוסיפה לו כ"כ שלימות בעצם דרכו זו, אבל הבוחר בדרך ההרגש מסייעה לו התפלה והתקבלותה להרמת מצב עבודתו, על כן תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו בה. ועל כן אף שעבודת השכל בעצמה נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל בעצמו הוא כח יותר נעלה מן הרגש, בכ"ז פעולת התפלה תראה למי ששם מעינו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלוקים חיים, שהוא דומה כעבד לפני המלך, שמעלתו נמוכה כנגד מי ששם מעיניו בהשגות אמתיות כפי פעולת השכל ממקור תוה"ק בחזקו לרומם ברום ערכו ג"כ את ערך הרגש, והוא כשר לפני המלך, ונמיכת המעלה תקרב את הפקת פעולת המבוקש.
6
ז׳ "אני האישה הנצבת עמכם בזה", אמר ריב"ל מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה" (שם לא:). מצד יסודה של תפלה ברגשי הלב ראוי לכל אדם ישר, שבראותו שרעהו מתרגש מרגש נועם ד' יפעול גם זה עליו. אע"פ שהשכל של האדם אינו פועל על זולתו כי אם בהיותו גם הוא שם את לבו להשכיל, אבל הרגש, שהוא כח טבעי, פועל על כל מי שלבבו ישר עם ד', ראוי הוא שיפעול על כל הסמוך ורואה בעבודת ד' של חברו. ומאחר שהראוי שיפעול הרגש גם על הסמוך לו, ראוי שלא ישב אדם הסמוך בד' אמות של תפלה, שהוא כאילו מראה שאין ההרגש של עבודת ד' של חברו פועל עליו, וזהו שלא כראוי בחק לב נאמן לד', ובאשר תועלת התפלה, בחיזוק הרגש הטוב הוא במה שהרגש הוא קרוב למעשים פועל עליהם יותר מן השכל, על כן ראוי לזה מצב הגוף שהוא מעומד, שהוא מצב המוכן לפעולות.
7
ח׳תניא אמר רב יהודה כך היה מנהגו של ר"ע כשהי' מתפלל עם הצבור הי' מקצר ועולה, מפני טורח הצבור, וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות (שם.). הכונה הפרטית, שהיא כונת פירוש המילים והענינים, היא הכרחית לתפלה, והכונה הכללית, שהיא הכונה לשמים, היא יתרון שלמותה, שבכללותה כבר נמצאת היא בעצם הענינים בתוך הכונה הפרטית. והנה להתעלותו של האדם, מ"מ מצד הכונה הפרטית אין ההתעלות ניכרת, בכל תפלה, אע"פ שבודאי עומדת היא ברומו של עולם ומוסיפה מעלה, והיא דומה להתעלות הגידול הגופני של האדם, שאינו ניכרת בכל הדרגות הפרטיות שהיא מתקבצת מהן, משא"כ הכונה הכללית, שבה הררי עד של השגות גדולות וקדושות, ובה תוכל ההתעלות להיות מורגשת וניכרת מאד. ולפי גודל ההכרה בגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו כן תוסיף רוממות הכנעה, על כן כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו היתה התעלותו יוצאת אל הפועל ג"כ במצב גופו, שלא היתה אפשרית לו העמידה במקום אחד, מפני כריעות והשתחויות, המגלות את מהלך תוספת ההכרה ברוממות עליון. ולעומת זה עם כל גודל המעלה אמנם להגדיל את כח הכונה הכללית ראוי ביותר רק כשהאדם מתיחד לעצמו בשלמות תפלתו, אבל בהיותו עם הצבור ישתף מעמדו לפי ערך הצבור, ובאשר אי אפשר לכלל הצבור לכוין את עומק הציורים של איש אלוהים קדוש כר' עקיבא, הי' מקצר ועולה, לפי ערך הכונה הפרטית, ברום מעלתה של ההשתתפות עם הצבור, שהיא מוסיפה ומכריעה את גדלות מעלתו המיוחדת של היחיד.
8
ט׳ט רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ה' את עמך את שארית ישראל (שם פ"ד מ"ד). מתוך מה שלשלמות התקבלות התפלה, ברום הערך של שיתוף נפשו בהדאי ציבורא, ראוי לשתף כפי היכולת גם את איכות מצבו שישוה לכלל הציבור, על כן בהיותו במקום סכנה מזכיר כי שארית ישראל בכלל צריכין לתשועת ד' כזאת, שהם ג"כ במקום סכנה, "כבשה אחת בן שבעים זאבים", ובישועת הכלל יושע הפרט ג"כ.
9
י׳"ת"ר אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (ברכות לא.). התפלה צריכה שתפעל על כחות הנפש לעסוק במושכלות טהורות ועל כחות הגוף לעסוק במעשים טובים. על כן צריך לכוין את מצב הכחות הנפשיים והגופניים, באפן שיהיו ראויים והגונים לקבל את שלמות פעולתה של התפלה, וצריך למנוע את העצבות, שלא תכביד על כחות הנפש מהתרומם להשגות טהורות ובהירות, ואת העצלות, שלא תעכב את כחות הגוף מהתחזק למעשים טובים, ואז יהיה מוכן לתוספת השלמות המתעוררת עליו ע"י התפלה. "ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים" (שם.). לשלמות התפלה צריך שיקדמו לה ארבע ציורים. הא' ציור המשכת יראת ד' והוא הפך השחוק, כי השחוק ממעט את היראה, אפילו יראת הכבוד של השוחק עצמו, כמאמר החכם "מי שרב שחקו מתמעטת יראתו". הב' צריך שיצייר עיקר שלמות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרתה כבודה ושלמותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד', ועל כן, בהיות אושר הנפש הפנימי בהגיונה עם עצמה, ירחיק ממנה לעת התפלה מצב המורה על קנית השלמות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצוא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו. הג' צריך שיסכים לקבוע הנהגתו המעשית כפי הכרת הציור המושלם ביראת ד', ולכן ימנע מקלות ראש, כי יסוד קלות ראש הוא קובע את הנהגתו אפילו הפך מושכליו עצמו. הד' צריך שיצייר יקרת ערך הדבור, ובזה יצויר בנפשו ערך התפלה, בכח יתרונו של האדם, ולכן יתרחק מדברים בטלים, שהם מורים זלזול בערך הדבור, שראוי לכבדו ולשמרו.
10
י״איא "אלא מתוך שמחה של מצוה" (שם.). המצוה היא יוצאת ג"כ לפעל לחוץ לנפש העושה אותה. אמנם השמחה היא הרגשת שלמות הפנימית של הנפש הישרה בהיותה מרגשת יושר מהלכה וטובו. והתפלה, בהיותה הפרי המובחר של הזמן (ע' כוזרי מאמר ג' סי' ד') וההשלמה הנפשית הפנימית היא תכלית לה, ראוי שתתגלה בעונג החיים הפינמיים השלמים, בשמחה של מצוה. "ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך" (שם). יש כונה פרטית, שהיא כונת פירוש המלות והענינים, ויש כונת כללית, שהיא כונת הלב בגדולת השי"ת ורממות הנפש הראויה לה ע"י האורה באור ד', ששעת התפלה מסוגלת אליה. זהו שלמדנו כאן, שלבד כונת המלות והענינים הפרטיות צריך לכוין לבו לשמים ברממות השי"ת, לפי מה שתוכל נפשו שאת, וע"י זכרון השי"ת וגדולתו תתרומם הנפש לשלמות תכלית התפלה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפלה. ועל זה אמר אבא שאול סימן לדבר תכין לבם, שע"י זכרון השי"ת מתכונן לבם לצדק ולמישרים, וכדברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער ב' סי' א', ושער ג' סכ"ז) על פסוק "בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל", שזכרון השי"ת מביא שזרע ישראל יהיו צדיקים ומהוללים, כי ע"י זכרון השי"ת מתרוממת נפשם לכל מדה טובה ולכל כשרון מעשה וחכמת לב. וכן השי"ת הוא המכין לבם, במה שמתרומם לבם לגדולות וע"י זכרון השי"ת ועוזו, וע"י זה תקשיב אזנך, והוא סימן לדבר שמלבד הכונה הפרטית, שהיא ודאי עיקרית, צריכה ודאי כונה כללית, שהיא מצוינת בשם "יכין לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפלה.
11
י״ב"ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו לאביו שבשמים" (שם ל.). הכונה התכליתית היא כונת הלב לאביו שבשמים, לקרבתו ולרצונו. אמנם רבו מאד הדרכים הארוכים, שצריכים להיות בתור הקדמות שמביאות להשלים חפץ אבינו שבשמים, והשלמות האמתית היא בהיות האדם מכוין את התכלית בלבבו ומרחיב דעותיו ופעולותיו בכל האמצעים הגדולים והרבים. על זה מורה כוון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל בעצמן מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת גם להכיר ערך מצותיה של תורה ולעשותן מאהבה. אבל מי שלא יוכל להקיף כל מהלך השלמות הזה, ובהאריך עליו הדרך ישאר באמצעה, ויאמר בדעתו כי הלאומיות שהוא תופס בישראל היא קץ כל החזון הרוחני הקדוש, והיא אינה כי אם הדרכה המגיעה לתכליתה בהשמרה ע"פ כל דרכי החיים הגדולים של תורת ד' נאמנה, צריך הוא להתאמץ שלא יאבד את עיקר התכלית, ויכוין את לבו לאביו שבשמים, שבכונת הנקודה התכליתית יכונו את כל הדרכים המביאים אלי' בחסד ד'.
12
י״גפעולת התפלה היא מצד הדבקות באלוהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכחה העליון. וסוגלת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדבקות האלוהית נצטירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש, והבטוי של התפלה הוא הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך יעשה, והבטוי בא מול האלוהים. כפי אותה המדה של הידיעה המופתחת בעניני האלהות ושל זכוך המעשים והמדות שקדמו לה, כה הדבקות יוצאה אל הפעל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד הגנה וטובה מוזרחת בשלל צבעיה, "תגז אמר ויקם לך, ועל דרכך נגה אור".
13
י״דכל מה שמרומם האדם את מוסרו כן מתעלה רצונו. אפילו הרצון הטבעי לחיים, ולכל דבר שמתקשר ברצון הנפש, שאותם הדברים עצמם בעינם כל בני אדם וגם כמה בעלי חיים חפצים בהם, מקבלים אצל הנשמה המזוככת צורה עדינה. ההתעלות העליונה, הבאה ע"י עילוי הרצון שע"י דעת אלוהים, ע"י קרבת אלוהים, החודרת את הרעיון, את השכל ואת הרגש, את השאיפה ואת החפץ, הסוער והנח, היא מעלה את כל ניצוצי הרצון לעילוי נשגב מאד, עד שהם מתאחדים עם השאיפה הכללית של השלמות הגמורה של האור האלוהי, השופע בעולם לתן לו קיום וחיים. כשמעררים רצון כזה, ע"י התגלות חפץ של צדיק יסוד עולם, של איש החי את חייו בצורה בהירה באור חי עולמים, המבוקשים מתמלאים, השלטון מתגבר מפני אור האלוהים המתנוצץ בהרצון הטהור של מלואת החכמה והחסד. כשמגלה אדם כזה את רצונו ע"י התגלות נפש של תפילה, אור חי העולמים מתגלה על נתיבות החפץ המבוטא בשפה, המתגלה ע"י דבור חיצוני והגיון פנימי בעז חיים, ומגלה מתוכיות הנשמה את המגמה של הטוב הכללי ביחושו לזה הפרט היחידי שעכשו רק הוא הנהו מגמת פניו של המעתיר. כל מבוקש קטן נכלל הוא בחפץ גדול שבגדולים, אצל הנשמה הגדולה. כל צער יחידי, כל מכאוב וחולי, כל צרה וצוקה, אשר איזו נפש סובלת, כשהוא נרשם בנשמה המאירה, המלאה טוב אלוהי, איננו עוד צער פעוט ויחידי, הוא הוה לצער עולמי וכללי. וסלוק צער זה מביא נהרה כוללת על אופק החיים וההויה, לפי אותה המדה שגדול הוא הרצון של הטוב האלוהי בנשמה המתפללת אז, באותה המדה שאור החכמה והעז האלהי מקנן בה במעמקי הלב, כן התפלה קולעת אל מטרתה וגילוי החפץ עושה את פעלו, "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
14
ט״ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו ואע"פ כן לא נענה אלה בתפלה, שנאמר רב לך אל תוסף דבר אלי עוד וגו' (שם ל"ב:). יקרת נפש הצדיק היא מצד שתי בחינות: מצד המעשים הטובים, שהם תולדותיהם של צדיקים, המסובבות ע"י פעולותיה, ומצד היתרון היקר והנשגב של סגולת הנפש הזכה בעצמה, המוכתרת בקנין המדות הטובות והמושכלות האמתיות. וכשמכוונת היא בתפלה לדבר מיוחד חק נתן השי"ת, שכפי מדת הערך והזכות שלה כן תועיל התפלה. וכאן הורה, שמעלת הסגולה של יקרת הנפש הגדולה מצד עצמה עולה היא ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים, שהם מעשים הטובים שהם כערך מקרים לעצם הנפש הטהורה והזכה, ומה שלא היה מועיל משקל המעשים הטובים עולה ע"י משקל הערך והזכות של יקרת הקדושה מצד עצמה. וראי' ממשרע"ה, שאין גדול ממנו במעשים טובים, וכל מעשיו הטובים לא יכלו להעביר את הנגזר עליו, והתפלה יכלה לבטל, שהרי הוצרך השי"ת לגזור "אל תוסף דבר אלי", מכלל שהוספת הדבור היתה יכולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. וזהו דסמיך לי' עלה ראש הפסגה, שכשם שאם הי' פועל כל מבוקש ע"י הוספת התפלה הי' זה חוץ מהמדה של משקל המעשים הטובים, כן מה שנעשתה מקצת המבוקש ג"כ הוא ע"י כח התפלה, שהוא בה מעצם סגולת הנפש ותכנה הפנימי, שהוא נעלה ממקריה. והוא מפני שהתגלות יקרת הנפש ע"פ סגולתה הפנימית, לא רק ע"פ מקריה, מתגלה היא בתפלה הזכה, שהיא נקראת שפיכת הנפש: ואשפך את נפשי לפני ד'.
15