עולת ראיה, ברכות השחרOlat Reiyah, Morning Blessings
א׳אלהי. קריאה קדושה זו, שכל יחיד קורא בבטחה את ד' בתור אלהיו המיוחד והפרטי אליו, היא הבעת הנשמה במקוריותה. היא מכירה את עצמה ואת חסנה, יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה, אך אלהים חיים הוא. יודעת היא, שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון. ואם המון רבבות אין קץ, של נשמות, וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלהי אמת, החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המדה, כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו, ורק לה חודרים כל קרני האורה, ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה, אין עיכוב מצד שום הפרעה, מצד שום קלקול, מצד שום חטא ועון, אשר יוכל לסתום את האור המקורי, המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה, באה ההמיה הראשונה, השחריתית הזכה באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל, גדול ונורא קדוש הוא: אלהי.
1
ב׳נשמה שנתת בי טהורה היא. הנושא העצמותי של הרעיון האלהי ביחוסו הפרטי אליו, עד כדי החפש הקדוש והעליון המרשה אותו לאמר "אלהי", הרי הוא הצד המחובר של התכן העליון של האדם הדבק באלהי אמת בדבקות אדירה, הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות בגופא דמלכא, והכליון הנפשי העליון באור אין סוף, והתכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית. ובין שני התכנים הללו, המשולבים יחד, נתן אלהים חיים את הנשמה העליונה באדם, והיא קשורה בקשר קים באור הדבקות האלהית, ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות על ד' והארת אור חכמה וחסד עד כל מרחבי התפשטותה. והנה עומד הפרט היחיד ואומר בפה מלא את האמת החודרת לפני רבון כל, שהנשמה שנתת בי, שהיא מתת־אלהים, נובעת מהצד העליון של העצמות האנושית, מאותו הצד שהדבקות האלהית העליונה היא מהותה ותכונתה, ואע"פ שהיא נתונה באותו התכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי, המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה, כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה, ועל כן לעדי עד טהורה היא.
2
ג׳אתה בראתה. אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה.
3
ד׳אתה יצרתה. ולא רק הגוון הכללי שלה, אור החפץ העדין החי ופועל בקרבה בפנימיותה, הוא נאצל מאור קדשך, אלא גם ההגות המפורטה לגוונים השונים שבה, העושים לה צורה יצירתית, בעלת הגיון, רגש, שאיפה, חשק, עז ורוממות, עצמה, גבורה, חסד ויושר, רחמים וצדק, יופי וסדר, כולה באה בכל המון גליה מאורך השלם הכולל כל פאר חיי כל העולמים בכל אורותיהם המוכללים בכל זיו עדנת נצחי נצחים, הכל מידך ומאורך בא לה, בעוצם הטהרה הזכה והברה, באוצר צחצחות עליון קודש הקדשים.
4
ה׳אתה נפחתה בי. שני דברים אנו מכירים במפעל הנפיחה. חדא, שהכח בא מתוכיותו הפנימית העצמית של הנופח, "מאן דנפח מתוכיה נפח". כלומר עיקרה של הנשמה הוא הגעגוע האלהי העליון, הצמאון האדיר להכלל באוצר האור בחיי החיים העליונים, מקור כל החיים ושרש כל ההויות. והשני, שהירידה החודרת עד לידי תחתיתה של המדרגה, הנתונה בתוך מעבי הבשר, היא קשורה ואחוזה בשורש התוכי העליון, בלא שום הפסק, ובלא שום דלוג של מדרגה, ושהיא נפעלת בכל עצמותה, בכל שעור קומתה, מראש ועד עקב, בכל יסודה, בעקר שרשה העליון, בתוכיות עצמותה, במקור היסודי של אור החיים העליון, מכון כל ברכה ותהלה לעולמים.
5
ו׳ואתה משמרה בקרבי. שני אפנים ישנם לשמירתה של הנשמה בקרבו של האדם. השמירה הראשונה היא אותו הפלא הגדול, שאע"פ שראשית הנפיחה האלהית של הנשמה הרי היא מלאה אור קודש, מאויי נצח והוד עליון ושאיפת חיים אצילית לאין חקר, וברדתה בתוך הקשר החמרי הנה מתעממים כל אשי קודש הללו, ואורות המאויים העליונים הולכים ונעשים כהים וחלשים, והיה מקום לחשוב ע"ד כביתה הכללית של הנשמה, במורד הגדול הזה, של חלישות אחרי חלישות, ההולך ומתוסף בה ע"פ ההדרגות של ירידותיה, – בכל זאת כח אלהי עליון, אור חסד ורחמים הרבים, הולך ומופיע ושומר את הנשמה העליונה מכבוי אורה, גם בהיותה צריכה לרדת לעומק התחתית ולמצב היותר כהה שבקרב האדם, הנתון בשפלות חמריותו. והאפן השני של השמירה היא שמירת הטוהר כמו שהתחלנו לומר את הכרתנו הקדושה, הבאה אלינו מיסוד אור הקודש העליון, המאיר בנשמתנו פנימה, בכל עזוז פאר קדשו, "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא". וטהרה זו נשמרת היא ביסודה העצמי של הנשמה, גם בכל ירידותינו, ובכל התפלשותה בכל המעמקים, שבקרב כליות ולב, שבכל עקיבותיהם, בכל זאת הרי הנשמה עצמה נשמרת ועומדת בקדושת טהרתה גם בכל מדרגותית היותר דלות ויותר ירודות, בכל חדרי חדרים היותר אפלים של החיים. כי רק אתה אל עליון, עושה נפלאות, אתה יכול לעשות את הגבורה הנפלאה הזאת, להיות שומר את אור הטוהר של הנשמה, גם בקרבי, ואתה משמרה בקרבי.
6
ז׳ואתה עתיד לטלה ממני. השמירה הזאת בעצמה, ותנאיה האיתנים, הערוכים בחסדי אל ורחמיו הגדולים, היא היא הגורמת, שלא לעדי עד תעזב הנשמה הטהורה בתוך מעבי הגויה, הירודה אשר נפלה ממכון טהרתה, והמון כחות, רוחות, נטיות עכורות, שתו בקרבה רק לזמן מוגבל, שתעשה את מלאכתה בגויה, ובתחום המקיף שלה, תתעכב הנשמה בקרבה, במדה ובמשקל של זהירות עליונה וקצב מוקצב, ואח"כ אתה עתיד לטלה ממני, להשיב אותה, עם כל הרכוש הגדול אשר רכשה לה דוקא מתוך המורד, מתוך המעמקים, אל האלהים אשר נתנה. אבל הנטילה הזאת הרי היא נטילה של אהבה, הבאה בעקב השמירה הקדושה בגדרה השני האיכותי, שמירת הטוהר.
7
ח׳ולהחזירה בי לעתיד לבוא. רק כל זמן שהרשעה, הכיעור, ההירוס והטומאה, שולטים בעולם בכלל, מוכרח קצב להנתן להקשר של הנשמה בגויה. אבל הנטילה הזאת הפסקה ארעית היא, עד אשר יתכונן העולם, יזדככו כל החמרים וכל הכחות השייכים להגויה, יעמד היש על צביונו הטהור בכללו, יצא מידי המארה והירידה החשכה שלו. אז גם הגויה וכל חלקיה, כל האני כולו של האדם בכל פרטי פרטיו, מראשית הויתו הרוחנית עד תכלית מהותו החמרית, הכל יתעלה, הכל יתעדן, יטהר ויזוכך. ואז הנשמה בהדר גאונה, בהופעת חסד עליון, תשוב להופיע בתוך אותה הגויה, המוחזרת להבנות בכליל יפיה, ברוממות טהרתה וזוך פארה, ואתה עתיד ג"כ להחזירה בי לעתיד לבא.
8
ט׳כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ד' אלהי ואלהי אבותי. הנשמה מכירה את אוצר הטוב והחסד, אשר ממנו לה כל אשרה וטובה, כל משוש תענוגיה האלהיים, ממקור כל עדן ועונג. והיא ממלאה רגשי הודאה את המהותיות כולה של האדם, השואב בכל הויתו את עדנו ממקור נשמתו, שהיא הולכת ומשתלמת, הולכת ומשתלשלת מדור לדור, ומפני התכונה האלהית, החצובה בנשמה מימות עולם מדורות קדומים, המשפיעה בטובה חיים קדושים ואורה עליונה על המציאות הנשמתית של ההוה, בפרטיות מהותו. והנשמה כל זמן שהיא בקרבי, בקרב הגוף וכל כחותיו, הרי היא פוקחת את העין החמרית, עם כל הכחות החיוניים הנפשיים שלה להציץ ברב הטוב והאושר, הגנוז באוצר הטוב, של חיי האצילות העליונים, והיא גורמת, שהמהות כולה של האדם מתיחסת לאלהי אמת, בכל יחסות מציאותו, עד כדי הקריאה התמימה של הבטוי: אלהי. והיא עולה במעלותיה, מצרפת את אורות ההוים אל האורות ששטפו ועברו מחיי הקודש של האבות, אשר הנחילו לבניהם מורשת הקודש של האצלת זיו הנשמה, ברום פארה. וההודאה הזאת המפכה ממקורה של הנשמה שוטפת והולכת, בכל השטף הזמני שהוא ג"כ שוטף ועובר, והיא מתגברת ועולה, מתוך המצר, שהנשמה נתונה בו ע"י קישורה בקרבי איש, נתון בתנאי חיים חמריים, מוגבלים ועלולים לכל השפלה, ואור הנשמה האלהית הוא הוא אשר מאיר את כל המאפלים, ומרבה נהורים גם במעמקים. ומזה מתמלא רגש ההודאה בכל קדושת ערכו: מודה אני לפניך ד' אלהי ואלהי אבותי.
9
י׳רבון כל המעשים. ע"פ מאורה של הנשמה, המפלשת בכל חגוי הגוף וכל חלקי החיים לפרטיהם ומפעליהם, מתפשט אור גדול על כל המעשים כולם, מרום המעלה שלהם עד תחתית השפל שבהם. והחשבון הברור יוצא, שכולם לטובה נעשו, לכולם אושר רב צפון בהויתם, וכי העין הטובה של רבון כל המעשים הרי היא אוחזת בכל פרטי המעשים, שכולם ממנו נעשו ונעשים ויעשו, והכל לטובה השלמה, הראויה להפגש בתכונת הודאה עמוקה, המרחיבה את הלב ומשמחת את החיים. על כן התודה הפנימית שברגש הבלתי פוסק, שבא מכח הארתה של הנשמה, היא מקושרת בהכרה הברורה, של התואר העליון ליוצר הנשמה בתור רבון כל המעשים.
10
י״אאדון כל הנשמות. כשם שמתוך ההארה הנשמתית אנו מכירים את צד הטוב והאושר של כל המעשים, כמו כן אנו מכירים מתוך עצמותה של הנשמה, מתוך גדולת שאיפותיה, מתוך זהרי אורה ועדינות חפציה ומאוייה העליונים, שהטוב הנכסף העתיד והעומד להופיע, אין קץ ליתרונו, ועלויו הוא עומד להיות מתגבר ועולה מפני שעל גבי הגובה של הנשמות כולן, עם כל מקוריות קדשן, אדון כל מופיע בהדר גאון עוזו, וחסד עליון בוקע וחודר חדשים לבקרים בהמון גלי טובו. כי גבוה עליהם הלא הוא אדון כל הנשמות.
11
י״בבא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים. מתוך הטהרה של הנשמה האצילית אנחנו יודעים את אל־מותה ונצחיותה. מתוך הידיעה, שנתינת הנשמת בקרב האני האישי של האדם, כמו שהוא קשור בחומר, הוא מידי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות מתוך הקשר, שכל המעשים כולם, מרום המעלה שלהם עד המדרגה היותר שפלה שלהם, הם כולם יוצאים מידי יוצר כל, אשר עשה עושה ויעשה את כולם, – אנו מכירים, שהמפעל הגדול של נתינת הנשמה בגויה, איננו ראוי להיות מפעל שאיננו ראוי לקיום והתמדה נצחית, כי אם מצד אותו המורד שירדה לה הגויה וכל כחותיה, עד אשר לא תוכל להמשיך לנצח את משמרת הטהרה של הנשמה. וכאשר מידי אדון כל המעשים יתכונן העולם ברום טהרתו, אז כל מפעל נכבד ישוב להבנות כמאז, והגויות, אשר נשבתו רק מעבודת החיים, כהוראת פגר שהוא ענין בטול עבודה, הנה הבטול הזה נמשך מסלוקה של הנשמה, מפני הכיעור הדבק בגויה, שלא עצרה כח להמשיך את סדר זיוה והדרה. אבל המעשים כולם לא לעד יהיו בשברונם, ובעת בא בנינם ההדור לשוב ולהבנות, יבנה ג"כ היכלה של הנשמה כימי עולם, ואור הנשמה יחזור להופיע בהדרה במעונה החמרי, שיזוכך ויטהר מכל חלאתו. וכשם שהשינה, שהיא אחד מששים במיתה, באה מתוך הכשלון הגופני, שאין הנשמה יכולה להמשיך את מפעליה בכלי החומר כ"א אחר שיבא הגוף לידי בטול ושביתה, הגורמת לו אחר כך תוספת כח וחיזוק, כחזון השינה והיקיצה, כמו כן יבא גם החזון הגדול שאחרי המנוחה והשביתה המוחלטה של החומר, אחרי השנויים הרבים שיעשו בו בכל חלקיו וכחותיו, הנה כולו הוא נתון ברשותו היחיד של רבון כל המעשים אדון כל הנשמות, ובגמר הטהרה והזכוך הכללי והפרטי, אז בגויה מזוככה מלאת אורה וטהרה, יוחזר זיו הנשמה, בכל מילואו והדרו, ובלב מלא גיל וחדות קודש הננו מברכים בכל בוקר בשוב אלינו נשמת חיינו, אחרי המיתה החלקית של השינה, שהיא עדה נאמנה על השיבה שלה גם אחרי המיתה הגדולה, של נטילת הנשמה, על ידי יוצרה מחוללה ונותנה: בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים.
12
י״גבא"י, אמ"ה, הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. תתגדל בקרבנו הנשמה, יתרחב אור החיים שבקרבנו, בהיותנו יודעים, שכל היקום כולו וחייו המלאים הנם חטיבה אחת, שההשלמה המגמתית באה מקבוץ כל חלקיו יחד. האדם היולד לעמל, וזמני חייו המתחלפים בין מנוחת הלילה ליגיעת היום, והשכוי מעורר השחר, שלו יש בינה טבעית לעמוד על המבחן להבחין בין יום ובין לילה, באמת בריאה אחת היא, רוח אחד הולך ומאחד את נפש האדם ואת נפש כל החיה כולה, באפנים גלויים ובאפנים סתומים, ובזמן שהאדם מתעלה, חס על ימיו, וממלא את תפקידו העליון, הרי כל הזמנים וכל הברואים מתעלים על ידו. וחזון כללי זה מתגלה הוא לנו, ע"י היחש של הבריה הזאת, השכוי, הקורא בקול להקיץ נרדמים. במילוי תפקידו, לפני יצירתם של כל הכלים המעוררים למיניהם, אות הוא על השלמת תפקיד החיים ברוחניותם המתמלא מהמון היצורים, אשר כולם יחד עומדים להוציא אל הפעל את הדרתה של נשמת האדם העליונה, ההולכת ומתגברת עם ימי החיים וחליפות הזמנים, הימים והלילות, עם חלוקי תפקידיהם. והננו מברכים ע"ז בלב מלא רגשי קודש, לד' הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
13
י״דבא"י, אמ"ה, שלא עשני גוי. ישראל עלה במחשבה תחילה. וראשית המחשבה היא כל היש במציאות העליונה הכוללת את הכלל כולו בהויתו היותר טהורה ויותר אצילית.והמדרגה הזאת, שאין מבלעדה במציאותה התהוות במהותיותה העצמית, היא עומדת למעלה מכל ברכה ותהילה, מכל הלל והודאה, ואי אפשר לבטא את הכרתה של טובה עליונה זו בשום רעיון ומחשבה, וק"ו בשום בטוי ומלול. אמנם מה שיש מקום להנחה דבורית הוא בדבר הירידה של המדרגות, מרום הגובה והטוהר עד לידי ההשפלה של משפחות האדמה, שלא פגעה ירידה זו בי ולא עשני גוי. ע"ז מלא פי תהילתך: בא"י, אמ"ה, שלא עשני גוי.
14
ט״ובא"י, אמ"ה, שלא עשני עבד. כשם שגדולה היא ההודאה, על אשר לא נתתני להיות יוצא מחוץ לאותו החוג הקדוש, של אור ישראל ותפארת הדרת קדשו במעמקי נשמתי, ככה גדולה היא ההודאה על אשר נתת לי נשמה עצמית, נשמה תכליתית שחפצה החפשי נתון בידה, שהיא עצמה יש לה מטרה בחיים ובמציאות, שהיא נשמת החופש והחירות המפעמת בי בקדושתה, ולא נשפלתי להיות נוצר בתכונה של עבדות, שאין לה חיים עצמיים ורצון מקורי, ולא נוצרה כי אם להיות לכלי שמוש להכשיר על ידה את הרצון העצמי הקדוש והנשגב שבנשמת החפש הטהורה. וע"כ רבה תהלתי לאלהי חסדי: שלא עשני עבד.
15
ט״זבא"י, אמ"ה, שלא עשני אשה. הנשמות בגורל חייהן, מחולקות הן לפועלות ולנפעלות, לרושמות את החיים ואת הויתם בכל מכמניהם, ולנרשמות מהם. וזהו ההבדל העצמי, שיש בין נפש האיש, הפועל, החוקק, הכובש והמדביר, ובין נפש האשה, הנרשמת, הנפעלת, הנחקקת והנכבשת והמתדברת, בהנהגתו של האיש. וכמה מדות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה, של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומרחיב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, ע"פ עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו, הנעלה מנפש האשה, הנחשבת כחומר לגבי צורה, לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה, מכל איש ואיש, שלא עשני אשה.
16
י״זנשים אומרות: בא"י, אמ"ה, שעשני כרצונו. עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע"כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב: שעשני כרצונו.
17
י״חבא"י, אמ"ה, פוקח עורים. כל סדר הברכות הללו הולך הוא ומפרט את ההודאה של החזרת הנשמה אל קרבנו ע"י היקיצה, בחמלת מלך חי וקים, אדון כל הנשמות, המבוטאת מכבר בכללותה בברכת אלהי נשמה. והננו מתחילים, אחרי ההודאות המפורטות שבדרך השלילה, על אשר לא ירדה נשמתנו ביסודה מרום מעלתה, שהיא עומדת עליה, והננו באים לידי ההודאה המפורטת החיובית, להודות על ההארה הפרטית של אור הנשמת החוזרת אלינו. והננו מקדימים את יחוסנו אל העולם כולו, ביחס להחוש הכללי חוש הראיה, הנותן לנו אותו הרגש הנעים והמרהיב, הממלא את נפשנו עז וחדות ד', ממחזה התבל וכל היקום, אשר נעלמו מאתנו כליל ע"י תגרת יד השינה, אשר עשתה אותנו כעורים, והננו מודים לד' חסדו בברכת פוקח עורים.
18
י״טבא"י, אמ"ה, מלביש ערומים. העירום שהוא מרשם בנו רשם של גנאי והעדר הכבוד, המנגד לתפארת האדם, הננו מוכרחים להתגונן נגדו בלבושינו. וההכרח המוסרי הזה, אשר נטע בקרבנו יוצר האדם, אחרי שכבר נקבע המושג, שהעירום הוא דבר ששולל את הכבוד, זה ההכרח בעצמו מתת אלהים הוא, המעיד על זיו הנשמה, האצולה מזוהר כבוד של מעלה, החיה בקרבנו וחופפת עלינו. והנה תוכן הברכה הזאת כפול הוא: הודאה על החוש הנפשי העדין שלנו, שנטע ד' בקרבנו, שהננו על ידו מתלבשים מלבושי כבוד, ועל ההזמנה החמרית המציאותית, שממציא יוצר כל ב"ה בחסדו, לבריותיו האנושיות, את הבגדים לכסות את מערומיהם. בשני הדרכים הללו ביחד, דרך הנטיה הרוחנית ודרך ההזדמנות החמרית, פועל צור עולמים, מחיה חיים ב"ה, את פעולת חסדו הגדול, שאנו מברכים עליה: מלביש ערומים.
19
כ׳בא"י, אמ"ה, מתיר אסורים. התשוקה החיונית של הנפש שהיא להיות חפשית בתנועתה, בתנועה החמרית ובתנועה הרוחנית, תשוקת ההתעלות והחדוש, הטבועה בקרב כל יצור, מידי יוצר וצר צורה, שאומר הוא תמיד לכל בריותיו עלו והצליחו, הוסיפו אומץ והרבו אור, היא הדוחפת אותם לתנועה. בהתמעטות האור של החיוניות, בחולשת הרוח הנפשי, המאסרים מתגברים ותשוקת החיים וההתעלות אסורה היא בכבלי החומרהמגושם, המעכב בעד חופשהעליה וההתרוממות. אמנם באים עכובים ומאסרים כאלה לפעמים, בחיים ובמציאות, כדי להנעים אח"כ יותר את חיי התנועה, להכיר את יתרון האור מתוך החושך, ואת סגולת החפש וברכת התנועה, מתוך המאסרים. וברעיון משמח, מלא תהלות מחיה כל בחסדו, הננו מברכים את הברכה הזאת: מתיר אסורים.
20
כ״אבא"י, אמ"ה, זוקף כפופים. שעור הקומה, בין הקומה החמרית, בין הקומה הרוחנית, יש בה שני אפנים של התגלות: כפיפה וזקיפה. הכפיפה היא מכווצת בתוכה את המהותיות, מונעת את התגלותה, אע"פ שהיא נמצאה בעינה בצביונה וערכה. תכונה זו היא מעוטת האורה, אבל עלולה היא לשימור מכל פגע, שיוכל להזדמן בתכונת הזקיפה. רוכשת לה הנפש והגויה ע"י תכונת הכפיפה סגולות של הגנה ואסיפת כח לעתיד, אבל המגמה ההויתית לא תוכל להיות הכפיפה כי אם הזקיפה, התמתחות הכחות והארכת החלקים והכחות החיוניים כולם, להגלות בכל מלא מדתם. ואחרי אשר כפפה אותנו השינה לשם מטרת ההגנה והרכישה לקראת עמל החיים בחומר וברוח, והנה בא תור היקיצה והגלות אור הנשמה, והננו מוצאים את עצמנו זקופים, בכל מלא שעור הקומה, החמרי והרוחני, ע"פ אותה המדה המתאימה לחיים אדירים, קדושים וטהורים, הננו מברכים לצור מעודדנו: ברוך זוקף כפופים.
21
כ״בבא"י, אמ"ה, רוקע הארץ על המים. ההתפשטות של המים בתכונתם הנזילית, היא פועלת על הצד של ההרחבה, שאנו צריכים לו במפעלינו החמריים והרוחניים. ולעומת זה הצד המצמצם והמגבש של הארץ, ביבשותה ויצוקתה בתור מוצק, הוא פועל על הצד הרכוזי שבחיינו. שניהם הם צריכים יחד לסמן את שלמותם של מפעלי החיים בכל צדדיהם. הארץ המרוקעת על המים פועלת את שני ההפכים הללו, ששניהם הם מיסדים את בנין החיים: נטית הנזילה וההתפשטות מצד המים, שהיא כיסוד להארץ, המרוקעת עליה, ופועלת בה, ונטית הרכוז והגבישות מצד הארץ, היבשה והמוצקה. עם זה בולט כאן אור החסד, והכונה העליונה להעמיד את היצורים חיי היבשה, והנעלה שבהם הוא האדם, על מכונו, בהכנת הבסיס של עמדתו, מעל אותו החומר הגדול, המשתרע במרחב כל כך, והמוקדם בסדר היצירה, הוא המים, שאין בהם מצד תכונתם אפשרות לקיומו. הבליטה הזאת היא נראית, בהתגלותה של היבשה, ותכונת ריקועה, "שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו" (ר"ה ל"א).
22
כ״גבא"י, אמ"ה, שעשה לי כל צרכי. כשהאדם מרגיש את עצמו עומד במהותו, בחייו, יודע הוא ברור, שכל מה שהוא צריך לטובתו עשה לו השם יתברך מחיה החיים, יוצרם ומכלכלם. אין הבדל כלל בין החסרונות ובין היתרונות, כולם הם צרכיו של אדם, וכל הדרוש לו באמת למגמת תכלית טובתו האמתית נעשה ונשלם בחמלת אב הרחמים. עקר ההכרה של הודאת הטובה במלוי ספק החיים הוא, שאנו יודעים שכל צרכינו עשויים הם, מצויים במציאות, וע"פ ההטבה של המעשים והתעלות המוסר והקדושה יהיו ג"כ מצויים לנו ומוגעים לידינו באפן מספיק וקל, כי רק ע"י מה שהרעותי את מעשי קפחתי את פרנסתי (קדושין פ"ב). ואז ע"פ התקון המוסרי שיש ע"י המחסור ושבט העוני, ה"ז ג"כ בכלל מילוי הצרכים. אבל על כל אלה מאיר הרעיון, שהתודה היוצאת מקרב הנשמה היא על העשר הגדול, שברחמי היוצר וחמלתו על יצור, שבמציאית ההכנה שבבריאה כבר הכין ועשה כל מה שאנחנו צריכים לו, בין בענינים הנוגעים להשלמה החמרית שלנו בין בענינים הנוגעים להשלמתנו הרוחנית, ע"פ אותה המדה העליונה, הידועה לחכמה הטהורה, המתגלה בחסד עליון בהנהגת היצור כולו, שכל יחיד מישראל מברך ע"ז בלב נבון: שעשה לי כל צרכי.
23
כ״דבא"י, אמ"ה, המכין מצעדי גבר. נפלאים הם צעדי האדם, פלאי פלאים ישנם במשקל המכוון, שהאדם זקוף הקומה, העומד על בסיס צר ככפות רגליו, יוכל עוד להתנועע חליפות במהירות ככה נפלאה, ולא יפול לארץ, רק השווי הנפלא של המשקל, והכח החיוני הפועל בחכמת אלהים נפלאה בשיטת העצבים, העורקים, המיתרים והגידים, המתיחסים לכל אברי התנועה, הלוקחים חלק במהלך האדם, זהו היסוד המכין את המצעדים ביושר הלוכם. המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם, בודאי מושפע הוא וגם משפיע, על התכונה הנפשית של האדם, המלאה כחות הפכיים ומתנגדים, ותעודתה הנכונה היא לשקול את מהלכיה, להעמידם על בסים השווי הצדק והיושר, ואז יאיר אור החיים העדינים בנפש האנושית והחכמה, והאושר הרוחני, תקון המדות ותקון המעשים, תקון הדעות ותקון הרגשות, במדה נכונה, יבאו עמהם, להוליך את האדם בדרך ישרה במהלך חייו בכלל. ועל כל המובנים הללו, בשכלולם ואחודם, הננו מברכים בשמחת נפש למכין מצעדי גבר.
24
כ״הבא"י, אמ"ה, אוזר ישראל בגבורה. גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטינת לא בכבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלהית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאותיו הגסות והסוערות, גבורת ארך אפים הטוב מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, הראויה להאמר בעקרה כד שרי המייניה, בחזוק המתנים בכלל להיות יותר חמוש במלא הכח, ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגויה־לחלקה העליון שיהיו הכחות, המטים את האדם לצדו הבהמי, מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב, המתמלא עז טוהר ורגש מלא קודש, בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה. על חלק טוב זה, המיוחד לכללות האומה, ביסוד גזע קדושת נשמתה, המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה, הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה.
25
כ״ובא"י, אמ"ה, עוטר ישראל בתפארה. התפארת העליונה היא תפארת הרוח העליון, שלאור השכל האלהי, הכשרת רוח הקודש של אומה קדושה זו, שהיא כולה שקויה בטללי אורות של קדושת הנבואה, המושרשת בסגולתה, בשכלה הבהיר המלא ברוחה העצמי, המאיר את דרכה, לדעת באפיה הפנימי ידיעה עצמית מקורית את ד' אל אמת, עד כדי נשיאת דגל קודש זה, שהוא תפארת כל ההויה כולה, ברמה לעיני כל אפסי ארץ. זאת היא עטרת התפארת המיוחדה לישראל, נתונה בטבע המקודש של ברכת ד' החופפת על ראשינו, שבשביל כך יש מקום לכסוי הראש בתכונת המוסר הקדוש של ישראל, להורות על אצילות מיוחדת, השרויה בשכל הישראלי בפנימיותו, העודף ביתרונו על השכל הטבעי, אשר לכל אדם באשר הוא אדם, בעל שכל הגיוני לבדו, שאין בו אותו הפאר העליון, המצטין בתפארת ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", שזהו הודנו והדרת כבודנו, שאנו מברכים עליהם: עוטר ישראל בתפארה.
26
כ״זבא"י, אמ"ה, הנותן ליעף כח. נפלא הוא הכח הנפשי, הנתון בתוכיותה של הנשמה, המנצח על תכונת החיים ומפלס את דרכי ההנהגה של מלאכת האדם בכל משטריו ותוכן עלילותיו. גם כשהחולשה גוברת, כשהכחות הטבעיים, ע"פ תכונתם הגופנית, מגיעים לידי משבר, ע"י המכשולים הרבים העומדים נגדם, גם כשהמכשירים את הכחות הגופניים למפעלם המלא מוצאים כ"כ הרבה מניעות ועכובים, גם אז מופיע הוא, בחסד אל גבור תמים דעים, זרם חיים רוחניים מהמקור העליון של הנשמה, המחדש רוח גבורה ונותן כח חדש לעמל החיים ולמפעלותיהם המגמתיות. וזהו הכח האלהי הנתון במתנת שדי, מידי אדון כל הנשמות, ליצוריו החוסים בצל כנפיו, לעמוד להם בעת כלות כחם. "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבל". ועל פליאת המעין הזה, המפכה ועולה להזרים חיים ועצמה, גם בעת אשר הכח החמרי כבר בא עד הגבול של החלישות והעיפות, אנו מברכים: הנותן ליעף כח.
27
כ״חבא"י, אמ"ה, המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי. ההכרח של השינה בא בתכונה כפולה. העיפות הנפשית, אחרי אשר מלאה חקה בעמלה החיוני, לקבל רשמים מכל הסביבה, לעבדם עבוד רוחני, ולהביאם לאוצרה הרוחני פנימה, זאת היא הגורמת לדרוש בחזקה מנוחה נפשית פנימית, להעתק מן העולם הסובב ומכל רשמיו המרעישים בחקיקתם. זאת היא הפעולה הנפשית של השינה, הבאה בעקרה ביחש להעינים, הכלי המקשר את הנפש אל כל העולם החי והרוגש אשר מסביב לו. זאת היא השינה העמוקה, הבאה מתוך תביעתה של המרגעה הנפשית. אבל עם זה מתחברת היא התביעה של התנומה, הבאת בעקב הלאות של הכח החמרי, הניכרת על האברים החיצונים, שהמקום היותר מסוים וקודם לכל האברים להיות מורגש בהם הכרח דרישה זו הם העפעפים, בתור כלים להאבר הפלאי, ראי הנשמה, העין, שעליהם שוכנת היא התנומה הקלה והחיצונה. שתי אלה יחד הן המפריעות את המשכתן של פעולות החיים הערים והרעננים, בצד הרוחני והחמרי גם יחד. הרוח המתאזר חיל ע"י מנוחת השינה וכלי הבשר המתכוננים להיות כלים מכשירי המפעלים הנכבדים לתעודת החיים, שניהם יחד מוצאים את מטרתם בברכת ד' ע"י המנוחה המבורכה של השינה, שהאדם מתחדש ע"י כבריה חדשה בכחותיו הרוחניים והחמריים. והננו מברכים ע"ז: המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי.
28
כ״טויהי רצון מלפניך ד' או"א אבותינו, שתרגילנו בתורתך, ודבקנו במצותיך . אחרי שבאה ההודאה על חדוש החיים, הפנימיים הנפשיים, והחצוניים הגופניים, ע"י העברת השינה מעינינו והתנומה מעפעפינו, הננו שבים להתפלל לד' אלהינו, המשפיע עלינו את קדושתו כפי המדה של הטהרה הקדושה והדבקות שלנו עמו יתברך, ויותר מזה מה שהוא יותר פנימי בסדרי הקדושה, המושפעים בנפשותינו, מצד קדושת האבות, שבשביל כך אנחנו קוראים אותו ב"ה בשם: אלהי אבותינו, שיהיה כח החיים הפנימי, המתחדש בנו לפעולותינו החיוניות, במשך זמן היקיצה והמפעל בחיים, מתאים אל מגמתו העליונה ע"י נטית הקודש. שתרגילנו בתורתך. החיים הנפשיים הפנימיים הם הולכים ומפכים בזרמיהם, באדם פנימה, במהירות והטבעה עמוקה, שרק ע"י ההרגל של הופעתה של תורה בתוכיות החיים, ישובו החיים להיות זורמים בטבעם ע"פ קדושתה של תורה, והעברת השינה הפנימית מהעינים תהפך לברכה ולחיים נצחיים לאדם, והמפעלים החיצונים של האברים, העומדים כבר הכן להכשרת פעולותיהם ע"י העברת התנומה מהעפעפים, יהיה הכח המנצח עליהם ע"י אברי הגויה כולה מקודש ומטוהר, ע"י מה שתדבקנו במצותיך המעשיות בכל מפעלי אברינו כולם, בכל מערכות חייתם, ותהיינה התורה הפנימית והתגלויות המצות החיצוניות, קשורות בקשר הקודש בקרבנו, לעומת החיים הפנימיים והחיצוניים המתחדשים בקרבנו ע"י המרגוע של מנוחת השינה, שעברה עלינו בברכה לחדוש העז והאומץ, הנפשי והגופני, במלואם השלם.
29
ל׳ואל תביאנו לא לידי חטא, ולא לידי עברה ועון. שלש בחינות בשמירת האדם ממכשול. יש מכשול, שבא מפני חסרון מוסרי בטבע הנפש ותכונת המדות, הנוטות לאיזה כיעור וקלקול, שזהו הענין של חטא, שהוא מצין תכן של חסרון. ויש שהאדם איננו כ"כ בעל חסרון בטבע מדותיו, אבל לא נקלטה יפה בנפשו חובת השמירה של חק ומשפט כתוב, של שמירת התורה והמצוה, שהעברינות בעצמה, אע"פ שאין בה מצד עצמה פחיתות מדה טבעית, היא הקלקול היותר גדול במהלך חיי האדם. תכונת העברינות הזאת, שלעבור על דין ומשפט שבתורה הוא ענין אפשרי לה, זהו בכלל עבירה. ויש שהאדם איננו עבריני בטבעו, ולא נקל הוא בעיניו לעבור על חק ודין תורה, אבל יש בו לפעמים איזו נטיה מיוחדת לאחת מהתאוות, שאין פחיתות המדות כ"כ ניכרת בהן, אבל העיוות ביחש לקדושת התורה הוא גדול עי"ז, וזהו בכלל עון. כדי להנצל משלשת הפגמים הללו, פגם התכונה הנפשית, ופגם חלישות הקשר עם החוק, ופגם הנטיה המיוחדת לעיוות דרך הישרה באיזה פרט מיוחד, הננו מבקשים ואל תביאנו לא לידי חטא, על הראשונה, ולא לידי עבירה, על השניה, ועון, על השלישית.
30
ל״אולא לידי נסיון. יש שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע"פ כל אותו המצב שהוא נתון בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל המפריעים הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב, אך לפעמים פתאום הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתיצבים לעומתו, מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבאו כנגדו. זהו תכן הנסיון, שצריכים אז לחדש את כל מעמד החיים הרוחניים, ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע הנשמה, להיות נשאר עומד בקדושתו ומלא צביון תומתו. וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים, שלא יביאנו ד' לידי נסיון, שלא תבא לידינו הפתעה חדשה בארחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל אליה ולכבוש לנו את מסלתה, באפן שנוכל ללכת בארח ישר ותמים, העולה למעלה כרצון ד' בשמירתו דרך תורתו ומצותיו אשר צוה אותנו לטוב לנו כל הימים.
31
ל״בולא לידי בזיון. הכבוד הוא המעמיד את החיים הרוחניים של האדם בצביונם. גדול כבוד הבריות מצד עצמו, מצד שהוא מורה על יתרון נשמת האדם, שהכבוד הוא מחובר עמה. ועל כן כל בזיון שמזדמן להאדם יש בו משום הורדת ערכו האנושי בכלל, וגורם הוא עי"ז גם השפלה כללית בערכי חייו הרוחניים כולם. על כן גדולה הבקשה, שלא יביאנו ד' לידי בזיון.
32
ל״גואל תשלט בנו יצר הרע. אע"פ שהבחירה היא נתונה לאדם, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, בכ"ז ישנם הרבה אפנים יוצאים מכלל הבחירה, ע"פ דרכי ד' העליונים. לפעמים בדרך עונש, שהבחירה נטלת מן האדם, כענין חזוק לב פרעה וכיו"ב, כשיטת הרמב"ם הידועה בה' תשובה. ויש לפעמים, שאיזה דבר גדול צריך לצאת לאור עולם ע"י השלטת יצה"ר על האדם, כענין ל"ה ישראל ולא דוד ראויים לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה, כמבואר בפ"ק דע"ז. ועל כל אלה הננו מתפללים שיצילנו ד' ממאורעות כאלה, ושנהיה תמיד מתנהלים בדרך הישרה והרצויה, הרחוקה מדרכי הרשעה. ואל תשלט בנו יצה"ר, משום טעם ועילה שבעולם.
33
ל״דוהרחיקנו מאדם רע ומחבר רע. ישנם אנשים רעים מצד עצמם, שפגיעתם קשה תמיד לכל בכל האפנים, והם בכלל אדם רע. אמנם ישנם, אנשים אחרים שהם בכלל טובים, אבל לפעמים יש שהצירוף שלהם עם איזה אדם מיוחד, שאע"פ שהוא ג"כ איננו רע מצד עצמו, מעורר בם ענינים של תכונות רעות. והרע הזה אינו בא כ"א בבחינת הצירוף של אלו השנים יחדיו, שהדבר הזה הוא מסודות תכונות הנפשות ביחסיותן. ע"כ הבקשה היא מכוונת, שיצילנו מאדם הרע בהחלט בכל אפני צירופיו, ועוד יותר מזה גם מאדם שהוא טוב מצד עצמו, אלא שיוכל להיות שביחס אלינו יהיה בגדר רע, שאיננו אדם רע אבל יכול להיות בכ"ז בכלל חבר רע, שגם מזה יצילנו ד' ברחמיו.
34
ל״הודבקנו ביצר הטוב, ובמעשים טובים. יש שיצר האדם הוא טוב, ומציר לו תמיד ציורים טובים בדרכי מוסר, ביראה, אהבה, רצון, נדיבות, ענוה ורחמים, וכאלה, אבל הציורים הללו אינם דבקים בו, אלא שהם כמו ציורים עוברים, חולפים ושוטפים. ואז לא יתעצמו אלה הדברים הטובים בנפש האדם, ולא יבא על ידם למגמתו העליונה במוסר ובקדושה. ע"כ אנחנו מבקשים, שידבקנו ד' ביצר הטוב, והמחשבות הטובות והציורים הטובים יהיו תמיד עצם מעצמות הנפש שלנו, בעצמיות התוכיות והפנימיות שלה. כמו כן הוא לענין המעשים הטובים. כי יש אדם, שעושה מעשים טובים, אבל אין העשיה הזאת באה מתוך עצמותה של הדבקות הנפשית במעשים הטובים הללו, אלא שהוא נוטה לעשות מעשים טובים על ידי ההזדמנות, שהם מזדמנים לידו, באופן כזה אין המעשים הטובים נלקחים מעצמות רוחו ואינם יכולים להתעלות כ"כ במעלה העליונה של קדושת נשמתו. וע"ז אנחנו מבקשים שידבקנו ד' במעשים טובים, שהמעשים הטובים יהיו קשורים ודבוקים בנו, נובעים מעצמות נפשנו ורוחנו, שאז יהיו הם הגורמים היותר גדולים להרבות ע"י עשיתם את האור העליון, האור האלהי, הגנוז בנשמתנו פנימה, שכל המעשים הטובים ממנו הם נלקחים.
35
ל״ווכוף את יצרנו להשתעבד לך. אע"פ שכבר התפללנו, שידבקנו ד' ביצר טוב, וא"כ יהיו כל יצרי לבבנו רק טובים ונכוחים, הולכים בדרך הישרה, של הצדק והטוב, של המוסר והיושר, הנה כ"ז עדיין איננו כ"א בגדר הכנה והכשרה לישועת ד' האמתית, הצריכה לבא ע"י הקשר הפנימי של נשמתנו עם יוצרה ובוראה ב"ה. שהרי כל הטוב והיושר, הצדק והמשרים, יש להם ערכם הנעלה רק בזמן שכולם הם רק כמו כלים ובסיסים, שעל ידם יתגלה חפץ ד' בעולמו ותכלית השגת מילוי רצון ד' ע"י האדם ומעשיו הטובים. ע"כ גם היצה"ט יש לו ערכו הנעלה רק כשהוא יהיה נכפף לשעבוד העליון, להפיק רצון ד' בחיים ובמציאות. ומבקשים אנו בשביל כך: וכף את יצרנו להשתעבד לך, באופן שכל חמדת החיים, הרוחניים והאציליים, יהיו קשורים ואגודים להפיק על ידם רצון הגבוה של מלך כל עולמים, לעדי עד ימלך.
36
ל״זותננו היום ובכל יום לחן, ולחסד, ולרחמים, בעיניך ובעיני כל רואינו . עניני הסגולות הטובות והקדושות שאנחנו מבקשים שימצאו בנו, ובסביבה המתיחשת לנו, יש בהם שאנו מבקשים שיהיו בפעל, ויש מהם שאנו מבקשים שיהיו בכח. מה שאנו מבקשים את החן, את החסד ואת הרחמים היום, היינו שבפעל תהיינה המדות הללו מתעוררות ובאות לידי גילוין הטוב ביחוסינו, בין בגילוי ההנהגה האלהית הנפגשת בנו, שהן הן עיני ד', בין מצד בני אדם הקרובים אלינו בהתגלות יחוסיהם לנו, שזהו בכלל "בעיניך ובעיני כל רואינו". ומה שנוגע להכח הטמיר של הסגולות היקרות הללו, הוא מה שאנו מתפללים ג"כ היום, שכה יהיה בכל יום מהימים העתידים, הקרובים והרחוקים, יתן ד' אותנו לחן, כלומר שמציאותנו תעורר, רגשי כבוד, גדולה ותפארת, בכל הנפגש עמנו ובכל סביבתנו כולה. החן הוא הגודל והפאר הנפשי, המתגדל ע"י הכרה לטובה, שהאדם מכיר איזה חזון, איזו מציאות, אע"פ שהרושם הזה, של הגודל והפאר, אין בו כלל משום נטיה מעשית לטובה ממשית ולכבוד להנושא ההוא. החסד, זהו כבר ענין שירושם בנטיה מעשית, להגדיל הטוב של הנושא ההוא בכל מלוי הרצון. והרחמים הוא התכן של הגברת הרצון, שיש בהחפץ להגשים ולהוציא לאור עולם את כל הטוב האצור בפנימיות נפשו, לטובת הנושא הידוע או הנמצא הידוע. וע"כ אנחנו מבקשים שיתננו ד', בין בפעל, דהיינו היום, בין בכח דהיינו בכל יום, לחן, ולחסד, ולרחמים, בעיניך ד' אלהי כל בשר הנוהג בחסדו כל דור, ובעיני כל רואינו, שיתיחסו אלינו באלה המדות הטובות והרצויות.
37
ל״חותגמלנו חסדים טובים. ענין גמילות החסדים בא להורות, שאנו מצפים לחסדים, שיש בהם שורש במעשינו, והיא ברכה יסודית, שאע"פ שהננו זקוקים למדת החסד, שבה עולם יבנה, אבל חפצים אנחנו שמעשינו יהיו הגורמים ג"כ למדת החסד שתופיע עלינו. וזהו התואר של גמול המחובר עם החסדים. ובאמת אז כאשר החסדים הם קשורים עם התגמול, אע"פ שהם חסדים, והם עוברים הרבה את המדה המצומצמת של הדין, בכל זאת הם בכלל ההתאמה של מדת הצדק והאמת העליונה, ואז הם טובים מובילים לתכלית השלמות הנצחית הרצויה, מה שא"כ חסדים שאינם מיוחשים כלל להתגמול, הם יכולים להיות לפעמים אינם טובים בתולדות שהם מביאים ובסדרי החיים הבאים על ידם, כי הטובה, השובע והשלוה, הבאה בקשר עם ההכנה לשלמות ולקדושה, היא היא הטובה השלמה, שראשיתה וגם אחריתה היא לברכה. ולטובה שלמה כזאת יכסוף האדם אשר ישרה נפשו בו.
38
ל״טבא"י, הגומל חסדים טובים לעמו ישראל. החסדים, אשר עם ישראל, העם אשר בחר בו ד' לאור עולם, מקבל מאת ד', מקבל הוא אותם בצורה של תגמול בהתאמה למעשיו ולדרכי לבו, כאמור בתפלתו של שלמה, בבנין בית המקדש לגבי איש ישראל: כאשר תדע את לבבו. ואלה החסדים הטובים יש בהם התאמה, ביחושים הפנימיים ויחושים החצוניים שלהם, כאשר הם החיים השלמים בכלל מתאימים לתכונה הנפשית הפנימית, הבאה בהעברת השנה מהעינים, ולתכונה הגופנית החצונה הבאה בהעברת התנומה מהעפעפים. וכח החיים המתאים, המחבר את היסוד הפנימי ואת היסוד החצוני שבערכי החיים בחוברת, הוא דבר המיוחד לישראל, הקשורים ביסוד האחדות העליונה, שכל מעשיהם, מדותיהם, תכונותיהם, ושאיפת רוחם ורצון לבם כולו, מכוונים לההתאמה הכללית הזאת, אשר רק ממנה באחודה יצא הטוב הגמור להופיע בעולם.
39
מ׳יהי רצון מלפניך ד' או"א. התפלה, הראשונה, שהתחילה בברכת המעביר שנה, בתור הודאה על שיבת כח החיים בכל מילואו, הפנימי והחצוני, התחילה בדאגה ע"ד הנטיות הרעות, שהן אפשריות להזדוג עם שטף החיים במילואם, וע"כ חזרה אח"כ התפלה להתכנס בלשון רבים, להכלל בכלל הרבים, כללות הצבור, שהוא מצד עצמות טבע קדושתו מוגן הוא מכל נטיה זרה ומקולקלת, ומתברך בה הפרט ע"י חבורו אל הכלל בברכה זו של שמירת כח החיים מכל תכן של קלקול. והנה החזרה אל הכלל היא שיבה רצונית, מחשבתית ורעיונית, הפועלת הרבה על הגנתו של האדם מכל הפגעים, העלולים לפגום את תומתו וישרו המהותי. אבל במה שהדבר נוגע למעשי החיים בפעל, הרי סוף כל סוף האדם היחידי יחידי הוא ואחראי הוא ביחידותו בעד מעשיו ותוצאותיהם. ע"כ מוכרחת היא לבא ג"כ תפלה מדויקת, הכוללת את תכן השמירה מכל עניניהקלקולהבאים, ממאורעות רעים ופגעים רעים, בקשר עם היחידיות האנושית, ולהאמר בלשון יחיד, ד' אלהי ואלהי אבותי.
40
מ״אשתצילנו היום ובכל יום, מעזי פנים ומעזות פנים. עזי הפנים הם העומדים בכל דור נגד יסוד התפשטותה של הקדושה העליונה ודעת ד' בעולם, הם הם הנפשות הבאות מאותם הדורות, שהיו ראויים להיות לפני מתן תורה, אשר קומטו בלא עת (חגיגה פ"ב), כלומר, אלה שהם בכל מהותם נגד התורה והשפעת קדושתה בעולם. והנה הטבע הגס של העולם הוא ממולא מעזי הפנים הללו, שהרי רק לאחר אלף דור היתה התורה ראויה להנתן, ולא נתנה לאחר כ"ו דור כ"א מפני שראה הקב"ה שאי אפשר לעולם להתקים בלא התורה, ואלה אשר קומטו בלא עת הלא הם הם שהקב"ה שתלן בכל דור ודור, שהם הם עזי הפנים שבכל הדורות, אין שייך לומר עליהם "שתרחיקני מהם". הריחוק אינו מועיל בדבר, שכל הסביבה כולה של החיים ההוים היא טבועה בו בתכונת הגסות החמרית ההוה בעולם. אבל הצלת צריכים: שתצילני מעזי פנים. ועיקר ההצלה כאן אינה הצלה גופנית כ"א רוחנית. ומעזות פנים, שלא יושפע שום דבר מעזות הפנים עלי חס ושלום. והתפלה הזאת היא צריכה וחודרת מאד, מאחר שאור התורה, שהוא ההיפוך מכל השאיפה של עזות הפנים, שעזי הפנים שבכל דור הם מחזיקים בה, הרי היה באמת צריך להתאחר בגלויו, וא"כ התכן של עזות הפנים הרי הוא המצב הראוי להזמן החשוך, כ"ז שאור התורה אינו ראוי עדיין להתגלות בכל זהרו ואורו הבהיר. וכמה זכות ותפלה צריכים להנצל מהשפעה רעה ומשחיתה כזו, כשנתונים בתקופת זמן כזה, שהיא ראויה להיות שולטת בנפש האנושית, של ההוה, המלא עדיין מחשכים, שבודאי צריכים הם, ביחוד היחידים, לתפלה חודרת, להצילם מעזי פנים ומעזות פנים, ברצון הקדוש העליון ברוך הוא.
41
מ״במאדם רע, מחבר רע, ומשכן רע, ומפגע רע, ומשטן המשחית. כל אלה הם פרטי עזי הפנים ומשפיעי עזות הפנים, שאנו מתפללים שכל יחיד ויחיד מפרטינו ינצל מהם, בין מרעתם שבפעל, היום, בין מרעתם שבכח, ובכל יום. יש שהעזות שלו הולכת ומתגברת, מפני טבע הרע שבנפשו. זהו אדם רע. ויש שמצד עצמו לא היה נוטה אל העזות, אלא שההצטרפות שלו עמנו, ותכונת ההתנגדות שבמדותובאופי, היא גורמת לו, שיהיה נוטה להיות עז פנים. זהו חבר רע. ויש שגם החברות לא תעיר בו את הרגש המכוער של העזות, אבל כשיהיו ענינים מעשיים מנוגדים, ע"י עסקים מעוררים נגודים וקנאות ויתר המדות הרעות, אז יגלו בו התכונות של השפעת עזות הפנים וזהו שכן רע. ויש עוד אדם, שכל הדברים שיש מקום להתישבות וחשבון איך להתנהג בהם לא יעוררו אותו לעזות, אבל כשיבאו לו בהפתשה דברים מרעישים אז יתבלבל שכלו, והשפעת העזות, שהיא מקור הרשעה, תוכל לפעול עליו לרעה, שע"כ אנחנו מתפללים שיצילנו ד' מפגע רע, הבא באפן פתאומי. אמנם בכל הדברים הרעים הללו עדיין אפשר, שבתכונתם תהיה עכ"פ איזו מחשבה של תקון ושל קיום העולם והחיים, אלא שהם טועים בדרכים, שהתקון והקיום באים על ידם, ומתוך כך הם נוטים לרשעת העזות.אבל יותר רע וגרוע מן הכל הוא אותו הכח, שההשחתה, וההשטנה, הקלקול וההירוס, הוא עצם רצונו ושאיפתו בחייו. זהו כבר השרש המקורי של העזות והרשעה, שטן המשחית.
42
מ״גמדין קשה ומבעל דין קשה. העזות לפעמים יוצאת היא ממסגרותיה, מפני נפתולי החיים. ויש שהיא באה מפני שנלכד האדם בסבך של ספקות בדרכיו ועלילותיו, ואיננו. יכול למצא פתרון באיזה אפן יישר את נתיבו. זהו בכלל דין קשה. ויש שעצם הדין איננו קשה כ"כ, והאדם היה יכול להעזר להנצל מסבוך העזות שבו, אבל הכחות המתנגדים לו הם מערבבים ומסבכים את הדברים, מעוררים רגשות של מהומה, שעל ידיהם האדם אובד את עצתו הישרה ואת מנוחת נפשו. זהו התכן של בעל דין קשה.
43
מ״דבין שהוא בן ברית, ובין שאינו בן ברית. כאשר כל הפגעים הרעים, וכל דרכי הרשע והעזות הנמצאים בעולם, הם כולם נועדים בשביל תקון האדם והבריות ותכלית השלמתם היא באה ע"י הבחירה וחפש הרצון של האדם, ע"כ המפריעים הללו מוכרחים להמצא בשתי הצורות של השלמת האדם: גם בצורה הפרטית המקודשת הישראלית, בני ברית, המאוגדים בקדושה כללית, שהם מוכרחים להיות לפעמים נגועים במשביתי מנוחה מתוכם, כדי להעמיד את שורת הבחירה וחפש הרצון על משקלו, ושיהיה לפעמים גם צרך להתגברות ועמל רוח, כדי למצא את הדרך הישרה המתגברת על כל המכשולים והמעקשים, וכן מוכרח הדבר, שימצאו משטינים כאלה חוץ מגבול ישראל, העומדים להרוס את היסודות הכלליים בצורה כזאת, שכל נפש ישראלית, שלא יצאה מברית ד', לא תוכל לפול לעומק תהומי של רשעה כזאת. ומשניהם יה"ר שיצילנו ד', בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית.
44