עולת ראיה, פסוקי דזמרהOlat Reiyah, Pesukei dezimra
א׳מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. הרגש הלבבי, המתעמק בעומק הנפש, הצפון בחגוי החיים, שהתפרצותו הבטויית אינה יכולה להתלבש בבטויים, כי אם בתנועות קוליות, מסודרות, שמהן בא הזמר.וכשהוא הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, הולך ומתחבר אל המחשבה המיושבת, אוצר הדבור והבטוי בגובה גדלה, מקום אשר השירה שם אצורה, משני אלה התכנים ביחד יבא הענין המורכב של מזמור שיר, הראוי להיות לנו למופת בתור הקדמה לכניסה לבית תפלתנו, היותר עקרית ויסודית, הטעונה השפעה ממעמק הרגש ומחביון המחשבה, בשפיכת נפש והגיון קדש, המורכב משני הפלגים הללו גם יחד. ההכנה, הכשרתו של האידיאל ההולך ומתהוה, הולכת ונמשכת ע"י עבודות תדיריות, הקבועות במקום היותר מוכשר להתעלות היותר מקודשת, היא הקוראה בקרבנו את ההתגברות הנשמתית, המאמצת את אלה שני הזרמים הקדושים בשיאגבהם, חנוכת הבית. התכונה המיוחדת ברוממות קדשה לאישיות העליונה, אשר נועדה להקים ולהכין כסא כבוד, מלא הוד ד', הקים עדי עד, כירח יכון עולם, דוד מלך ישראל חי וקים, – אומר סלה זה מתבטא לנו בכל מלואו במזמור שיר חנוכת הבית, לדוד.
1
ב׳ארוממך ד' כי דליתני. כל התרוממות והגבהת הערך האמתי של האדם אינה חשובה להיות מבוססת, כי־אם כשהיא באה לתפקידה האמתי, אלהרום העליון של המהות העצמית של האדם בקשורו עם כל ההויה כולה, המתרוממת ברוממותו. ורוממותת של ההויה, בצורה אחדותית עם רוממותו של האדם, החושב ומרגיש אותה, אינה מוצאה את מקומה כ"א ברוממות ההקשבה של מקור ההויה, של חיי החיים, ויסוד היסודות של כל היש, של רוממות הענין האלהי, שממנו תוצאות להופעת האחדות המקורית של ההויה, הכוללת את האדם ואת העולם בהופעה מאוחדת מקיפה. ארוממך ד' כי דליתני.
2
ג׳ולא שמחת אויבי לי. שמחת האויב, של האיש הקשור בקדושה העליונה, עד שרוממותו היא רוממותה של הקדושה, רוממות ד' בכבודו, היא, התכונה היותר מסוכנת להעולם. כשידם של רשעי עולם היא תקיפה, עד כדי לשמח בירידתם של צדיקים, נושאי דגל הקדשורוממות ד' בעולם, אז אור הקדושה משתפל בעולם. ושיר גדול ונשגב עלינו לשיר בכל עת אשר אנחנו רואים, שקרן הקדש מתרוממת, עד כדי אותה המדרגה שלא יוכלו האויבים, של עבדי ד' הנאמנים, להיות שמחים על שפלותם, שאז נגדעת היא קרנם של זדוני ארץ, וקרנות צדיקים מתרוממות בימין ד', הרוממה ועושה חיל. ארוממך ד', כי דליתני ולא שמחת אויבי לי.
3
ד׳ד' אלהי, שועתי אליך ותרפאני. מפני שד' הוא אלהי, המשרה עלי את אלהותו, המיוחד לכל בריותיו כאילו רק הבריה הזאת היא לבדה שלו, כי אין הרבוי של היצורים מטשטש ומחליש כל דהו מהיחש והקשר היחידי והפנימי שבין היוצר ליצוריו, כי כולם נבראו כדי לדבקה בו, – ועל כן שם החק האלהי כי השועה אליו היא תביא את הישועה, מפני שבזה האדם חוזר ושבלמקור הויתו, שהוא מקור שלמותו. והשלמות הגמורה מסלקת כל חסרון, והרפואה המוחלטה מוכרחת לבא. ד' אלהי, שועתי אליך ותרפאני.
4
ה׳ד', העלית מן שאול נפשי. הירידה של החיים, במיעוט הדמות החיונית, במחיקת כשרונותיה, היא משאירה רק את הנקודה שלהחפץ, הרצון לחיות, השאיפה להתקים, בלא כל ספוק אמצעי איך למלא את הדרישה. נשאר רק המשאל לבד בלא אפשריות ההפקה של המשאל, רק הרשימה החיונית במקורה, השאול. ומתוך המעמק הזה, כשחסד ד' מופיע, וכשרון ואמצעי הפקת המשאלים של החיים מתחילים למלאות את התפקיד האידיאלי של החיים, זאת היא העליה מתוך הירידה של המעמק אשר להשאול. ד', העלית מן שאול נפשי.
5
ו׳חייתני מירדי בור. השקיעה בשאול, אע"פ שהיא עמוקה, מ"מ יסוד החיים עדיין לא ניטל בה מהאוצר הנפשי החיותי. המשאל בעצמו, אע"פ שחסרים לו כל תקיפיו של מילוי המשאל, אע"פ שהוא מצב אומלל ונורא מאד, כולואומר בהלות, פחדים, עצבונות ומכאובי נשמה, בכ"ז זיק של חיים ישכאן. אבל הירידה להבור זוהי כבר שיקוע של נטילת יסוד החיים, אטימת הצנורשל השאיפה של הרצון הפנימי, של השאיפה לחיות ולמלאות תפקידי חיים ומציאות, כשדה בור, אשר אין בה אפילו הכנה להוראה של זריעה, המביאה לידי צמיחה, וכהוראת הבורות, התכונתית ביחש להמדע, באין שום הכשר רוחני, אפילו ביחש לערך נפשי, מוכן לשלמות והדרכה, אין בור ירא־חטא, העומד במדרגה פחותה מעם הארץ, שהכנה למודית כבר ישנה בו, אלא שהיא חסרה פתוח. וחסד עליון חודר הוא למעמקים, להחיות גם את הנשקעים במעמק שכחת החיים והאורה החיונית האלהית ביסודה. חייתני מירדי בור.
6
ז׳זמרו לד' חסידיו, והודו לזכר קדשו. החסידות יסודה אהבת החסד, שאיפת ההטבה המוחלטת. כשהיא מתגברת בלב, עד שהיא נטבעת בטבע הנפש, מיד מתגלה אור החיים של חסד ד' הנפלא, והנשמה מתמלאה היא זמרת יה, זמרת עולמים, למעלה מכל חשבון ומדה, למעלה מכל רגש הודאה, שהתכן של הכרת טובה מכריח להכיר מצד מקבל הטובה אל הנותן המשפיע אותה, ברב חסדו. אמנם מתוך ההתעלות הזמרתית, מלאת המית הופעת אור החסד, מתגלהבתור ענף, גם בעת השקיעה של שמש האורה הנשמתית. אז לא עצם החסד, מצדו הבלתי מתיחש אל המקבל את החסדים, הוא מעורר את הכח הזמרתי, אבל זכר הקדש, של אור החסד, שלא נסתר לגמרי, אע"פ שכוסו שמיו בעבי החומר, המחפש את מה שהוא נוגע למדתו הפרטית, וזהו יסוד ההודאה, תודה קדשים קלים. והודו לזכר קדשו.
7
ח׳כי רגע באפו, חיים ברצונו. ההשקפה הכללית על חסד ד' המלא עולם תלמדנו, שהטוב והחסד של החיים הם היסוד הקבוע והמנצח במציאות. ואם אנחנו מוצאים את הרע, את האף והזעם, שמתגלה בעולם, הרי הוא לעומת הטוב הכללי דבר ארעי, יוצא מן הכלל, ובא רק כדי לבסס את הטוב, להעמיקו ולהרחיבו. כי אין שום ספק, שהמגמה הכללית מתגלה בהיסוד והתכן הקבוע בשטפו התדירי במלא עולם כולו. וכאשר אנו בודקים את כל מוסדי עולם וכל ההויה כולה, ומוצאים אותה כולה מלא חיים, אנו מכירים כי החיים הם ברצונו הקבוע, ביסוד הופעת ההנהגה, והמציאות הכללית, והאף הוא רק רגע, שוטף וחולף, עובר ומתבטל, כדי להבהיק על ידו יותר את יסוד החיים וההויה במלא טובם. כי רגע באפו חיים ברצונו.
8
ט׳בערב ילין בכי, ולבוקר רנה. ומשום כך אנו מכירים, כי גם הרגע של האף, חוץ ממעוט מציאותה לפי הערך של כללות ההויה, שהיא מלאה אור החיים והחסד הבלתי פוסק, גם אותה השעה שהרע שולט הוא רק הכשר והכנה אל הטוב. והבכי ילין רק בערב כדי להכשיר את הרנה של הבוקר בעת זריחת אור הישועה, שתהיה הרנה יותר עמוקה, יותר חודרת ויותר מורגשת. בערב ילין בכי, ולבוקר רנה.
9
י׳ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. אחת מהופעות, המתגלות לעיני כל בעל רגש עדין, המבארות לו את הטוב ואת החסד הכללי הנוהג בעולם, מחסדי צור עולמים אדון כל הבריות, אשר חפץ חסד הוא, היא כי הרע והאף הרגעי, הנמצא בעולם, איננו בא כי אם לעדן את הטוב, לטהרו ולרוממו, וזולתזה לא היה הטוב טוב במילואו, ונמצא שהכל הוא טוב, והכל מעוטר בעטרה של חסד, חסד עולמים. כי בהיות האדם שלו, וחושב שטובו בידו, ושכך היא מדתו, שעמדתו היא עמדה בלתי עלולה להמעד, חזון כזב זה בעצמו הוא מוריד את הערך הרוחני של האדם, ומלפפו בחתולי דמיון כוזב, שממנו תוצאותלרגשי חיים נמוכים ואובדי כל ערך נשגב. זהו הצמאון, שהאידיאליות הנפשיתצמאה היא לחזון המציאות, של האפשריות, שיש בתהפוכות המצב, מבטחה להמעדה, והכל מתעלה ברום הבטחון, בעז אלהים סלה, שאז הכל מתעלה, הכל מתקדש ומתפאר, מתוך אותו הערפל, אשר האמת הבהירה בחיים נשקפת על ידו בכל בירורה. ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם.
10
י״אד' ברצונך העמדת להררי עז. כל האשר האמתי של רוממות המצב הוא קשור רק בזה, שהעז והאמץ של העליה המצבית, העמדה של ההר שלי, מעמדי הגבוה, הוא נובע מרצונך, לא בקשר של שום מקרה, סבה או ענין אחר, שאין לו או שום ערך, ושום אידיאליות. והרגש הזה, שהכל בא ונוהר מרצונך הנשגב והמחלט, הלא הוא מתעמק ע"י הידיעה של רגע האף, של אותו המיעוט של הרע, השנוי והזעם, הנמצא בתכונת ההויה.
11
י״בהסתרת פניך, הייתי נבהל. שרש הטוב והאשר, במושגו האמתי הפנימי, איננו כי אם זה מה שאני יודע, שבזה הטוב, הארת פניך, המאיר בזיו החסד, היא מצויה. כל הבטחון שברוח בא מפני הנהרה של אור ד', הבא ומופיע בתוך ההתגלות של המעמד המרומם, מלא אדירות החסד, ובהסתרת הפנים – הבהלה נמצאת, גם אם כל המצב בחצוניותו היה עומד באותה הצורה הקדומה, עם כל תנאיה החצוניים. וכל הטוב הזה, כל אור החיים בכל מלא האמתיות שלהם, בא וחודר אלינו, מתוך אותה ההכרה של רגע האף, של מיעוט הרע שבמציאות, המורה על אי אפשרותה בכל מהותה להיות נערכת הערכה עצמית, רק הערכה תנאית, לפי ההבחנה של ההופעה אשר לאור אלהים חיים שחודר בו.
12
י״גאליך ד' אקרא, ואל אד' אתחנן. יסוד הטוב, הבא מתוך ההכרה החודרת, מתוך הבחינה של חלישות העמדה של ההויה וכל תנאיה מצד עצמה, הוא הולך ומתחזק ע"י שהוא מביא את הצמאון האלהי העליון לחדור לתוכיותה של הנשמה, השוקקה להיות קשורה במהות הקיים לעדי עד, במקור חיי החיים, מכון כל השלמות הנצח וההוד. על כן הקריאה אל ד' בשמו העצם, בשם הגדול, מקור כל ההויה, זהו האור הפנימי, החודר ומאיר את כל המחשכים. המדההשניה המסובבת מתוך גדלותה של המדה העליונה, היא מה שהשקיקה להמשיך את הטוב, את הסדור הקיים בתנאיו המורכבים, המתקבלים על רצונו ודעתו של אדם, היא פועלת בקשר הרצון של האדם בהם מצד אחד, וחסרון הבטחה בקיומם מצד השני, שתבא התחינה לאדון כל, המנהיג את כל עולמים במדת מלכותו ושפעת השגחתו, בשביעת טובם, להמשיך ע"י עלית הרצון של התחינה את הופעת החיים והקיום, שמתוך בך החיים בעצמם, עם כל הויתם ותנאיהם מתעדנים בעדן הקדוש של אור ד' ושפעת טובו. אליך ד' אקרא, ואורך הגדול חודר בי לרוממני אל מרומי ההשכלה והחביון האלהי, רום הכבוד ותפארת עולמים כולם בשרשי מציאותם. ואל אדני אתחנן, להמשיך במצב המוגבל, של כל המשכותהיש והמצבים התנאיים, את כל האשר והטוב, הראוי להכנס בתחומיהם, שיהיה זה טוב נמשך, עדין ונעלה, מביא למגמות הגונות ולברכת אמת, של תכלית אחרית ותקוה טובה.
13
י״דמה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר היגיד אמתך. תשוקת החיים הטבעית, המוטבעת בתוכיותה של נפש כל חי, מקבלת היא ערך עדין קדוש ונשגב, כשהיא באה מתוך ההארה האלהית, המקשבת אתהמית התשוקה הנשמתית, שתהיה מוארה באור זיו הקדש אותה המדה של מנת החיים החמריים, ההולכת ושוטפת בתוך הנפש אשר בדם, שהחיים הגופניים הם מתכוננים על ידה, ואת ההמיה הנפשית של עריגת החיים, המזדככת ע"י אי־הבטחה שלה בעמדתה, מפני עלילות השינוי מההתהפכות אשר בעולם, הרצוף ג"כ ברגע האף, יחד עם שפעת החיים של חסד עולם, אשר לרצון מחיה החיים ב"ה. והתשוקה האידיאלית הזאת מתרגמת את תשוקת החיים, מפני החמלה על הדם, שבא לתפקידעליון, להיות כלי מוכן לשטפי־אורה של חיים, חדורי אור קדש, שבהם יש רגש של תודה על הטוב המתקים בחסד עליון במשך החיים. והכרה אצילית באה על ידה, להכרת המושגים ברוממות אל ואמתת קדושת הויתו העליונה, בהופעת מעשיו ואור חסדו, אשר מכל אלה עולה זמרת־יה נשגבה, המעטרת בנזר קדש את תשוקת החיים הפשוטה, ההולכת ומתעלה בתכונה אידיאלית נשגבה, בבטאה ברוחה הסוער: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היוכל רגש החיים, המתקשר עם הכרת הטובה של משך החיים, העלול להפסד לולא אורחסדך העליון, היגיד אמתך, שהוא עוד למעלה ממדת הרגש, המדומה לפי ערכה של הטובה המתקבלת, אלא הערת הנפש בהכנה להתעלות אל הרום העליון שבחמדת ההצצה של אור ד' וכבודו, המלא כל. ותשוקה עדינה זו, ההולכת רצוא ושוב, בתוך תשוקת החיים הטבעית, מהפכת אותה לעדן גנים, מלא הדרת קדש.
14
ט״ושמע ד' וחנני, ד' היה עוזר לי. אמנם מעורבת היא תשוקת החיים והעמדה החמרית, בקיום החיים הגופניים, וכל האשר הקשור בהם, בנטיה הטבעית המקננת בנפש כל חי, בסיגים של שקיעה במעבה החומר. אבל האידיאליות הנשגבה שבתוכה היא שוכנת עמוק בקרבה, ואע"פ שההמיה של אהבת־עצמו החמרית היא מחרשת לפעמים, עד שקשה להקשיב את הד הקול של תשוקת הקדש, שמופיעה כזיק טהר בתוך התשוקה החיונית, אבל ד' היודע כל תעלומות, וחודר לתוך נבכי הנפש, הוא המקשיב את התוך הפנימי האידיאלי, הבא מתוך השקיקה אל אור החיים של הקדש, הצפון בתוך תשוקת החיים. ומתוך הזיק הזה, המלא אור קדש, חוט של חן וחסד מתמתח על כל השטח של אהבת החיים הטבעיים. ובאה עי"ז עליה נהדרה על כל המדות הנפשית החיונית, ומתוך כך באה גם כן העזרה העליונה להופיע על כל משאת הנפש של החיים, להצליחם ולשגבם בפעל ובהתפשטות המעשים והמפעלים, אשר הם משתרגים והולכים בכל החוגים אשר להחיים, בין במה שהם נוגעים להחיים הפרטיים, בין במה שהם נוגעים לכל ההשפעה החוגית, בחיי המשפחה, החברה, והקבוץ האנושי. שמע ד' וחנני, ד' היה עוזר לי.
15
ט״זהפכת מספדי למחול לי. המגרעת הנמצאת בעולם, אינה מיוסדת כ"א להוציא על ידה את ההכרה של המילוי והיתרון. וכשם שהגרעון וההעדרה מתבטאת ע"י ההספד, ככה המילוי והשובע מתבטא ע"י המחול, המעורראת הנפש, מרוב צהלה פנימית, לחוגג בתנועה מבליטה את השמחה המוכרתשל רוב רגש הטובה. ונמצא, שהחסרון בעצמו בא למלא יותר את המילוי, ולהטעימו יפה במעמק החיים. הפכת מספדי למחול לי.
16
י״זפתחת שקי, ותאזרני שמחה. כשם שיש חסרון של העדר חצוני, מחסור וגרעון, בתנאי המקיף את מעמד האושר של החיים, שמתבטא ע"י המספד, ככה יש מחסור פנימי, המעכב בעד אור הצהלה הנפשית, שלא יוכל לצאת, ומעלים הוא את האור מלחדור ולהופיע במרחקים, הראויים לקבל את הופעתו. זאת היא חגירת השק, העוטה מעטה כהה ומסגרת איבול על גבי החיים, ועוצרת את שטפם הצוהל. וכשמתגלה הדבר, שכל המגרעות, שבאו ביחוסים התנאיים של החיים, שתכן המספד הולם להם, באו רק להעמיק יותר את אור הטוב והחסד, ולהעמיק הכרתו וטוב הטעמת הרגשתו, אז הרוח הכהה הפנימי, שכוסה במעטה השק, המחשיך ומביא קדרות רוח, מתפתח הוא, ושמחת הנשמה מקיפהאת החיים כולם לכל ערכיהם. פתחת שקי ותאזרני שמחה.
17
י״חלמען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלהי לעולם אודך. כל ההפרעות שבהויה מכוונות הן לחזק יותר את הכח החיוני, החי והפועל. הכבוד של המציאות כולה, הנורא בהודו והדרו, היה משתתק לגבי השגתנו מרוב הרגילות עמו. ההפרעות ואי־הבטחה, חלופי הזמנים ונפילות המצבים, הבאים כולם מהרגע של האף, הם הם המעוררים את זמרת הכבוד, את הרגש החי, של גדלות ההויה ויפי סדורה, בעוצם חסד עליון אשר בה, ורום האידיאליות שבמגמתה הכללית, והזמרה, המכוונת ביותר לגבי הבעת השמחה המתגברת, בהפכה את העוצב ואת המרירות הנפשית לעליזות חיים אדירה. והנה עצמיות ההפרעות גורמות את זמרת הכבוד, ומה שהן מזדמנות בעתים שונים גורם שלא תעבורהדומיה עלינו, והרגש המקודש לא יפול בדממת מות, רק יאיר באור חיים, אשר הוד והדר, ועז וחדוה במעונו. ומשך הזמן, הנתן לרגע האף להיות מתגלה במציאות, שהוא משוער להעמיק את החיים על יסוד הנצח, ההולך לאין שיעור וקץ, ואור ד' המתגלה, מתוך המזג הזה, של חסד עליון המתראה לפעמים במדת דין ומשפט, הם הם אשר יסבבו את תכונת ההודאה הנצחית, שאינה בטלה לעולם, "כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל". למען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלהי לעולם אודך.
18
י״טהריני מזמן את פי. הפה, הוא כלי הדבור, אוצר החיים הרוחניים, שבו כל הבטויים שבכח גנוזים הם בתכן כללי. הדבור בכללו יש לו כח כפול: דבור קדש, ודבור חול. דבור הקדש מוצאו הוא ממקור הדעה העליונה, יוצרתכל היצורים, "בדעתו תהומות נבקעו", ודבור של חול מקורו הוא למטה, מהציורים הבאים ומתרשמים בנפשו של אדם מכל מה שיש ביצירה. צריך האדם, בהיותו נגש להחל דבורו בקדש, בתפלה לאל חי, להזמין את פיו הזמנה הראויה לקדושה, כדי ששפעת הדבור תבא מהיסוד המקודש, ממקורהדעה העליונה, שכחה הוא לפעול על כל ההויה, באשר היצירה כולה באה מתוך הופעתה. הריני מזמן את פי.
19
כ׳להודות ולהלל ולשבח את בוראי. הכרת הטובה, שהאדם מוקף בים של השפעת הטוב העליון, ונפשו בתכונתה העדינה מכריחה אותו, שלא יהיה כפוי טובה וניב שפתיו יתפרץ בהבעה של הכרת הטובה למיטיב העליון ב"ה, זהו תכן ההודאה. ועצמותה של הופעת הטובה הלא יש בה אור עליון, בהירות חיים והויה מלאה זיו קדש, שערך עצמותה הוא עולה למעלה מעצם ההנאה של קבלת הטובה, ביחושה אל האדם המקבל אותה, שמחיבת אותו עי"ז בהודאה. ובשביל רושם אור זה בא ההלול, שהוא מגזרת "יהל אור", הארה והופעה בהכרת החיים העליונים ברום ערכם, בהופיעם ממכון הטוב והעלוי הנשגב, להאירעל האפק של המציאות המוגבלה שפעת נהורים רחבי ידים וגדולי ערך, להלל. וההלול הזה בפעולותו על האדם ועל כל היקום כולו, להעלות אותו, להשביחו בהכרה זו שהוא מרומם את כל שפעת הטוב, היורד לההויה, אל מקורה העליון, להדרת קדש, זהו השבח, המתיחש לרבון כל עולמים בתור בורא כל, אשר האדם בעליתו, המאירה בזיו של מעלה, הרי הוא מרכז בתוכו את תכן הבריאה כולה, "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה" (ברכות ו:), עד שמיחד את קדושת פעולת הבריאה אליו ביחוד, את בוראי. להודות ולהלל ולשבח את בוראי.
20
כ״אלשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ע"י ההוא טמיר ונעלם, בשם כל ישראל . הבעת התפלה, כמטרתם הקדושה של כל המעשים המקודשים, שהם עולים יחד לרום הגובה, של הדרת הקדש, בערך המתעלה מכל גבול וקצב. רק הקדש המבורך ממקור הברכות, השופעות בלא מצרים, הוא מאוחד ברוח אלהים חיים בהופעתה של הקדושה המסמנת גבולים, זמנים ומקומות, מעשים ומחשבות, שאיפות ורצונות מוגבלים, אשר בתוכם מתפלש האור האלהי, הנעלת מכל הגבלה. וההתאחדות הזאת באהממקור העליון, המתעלה מכל הערכה של שם ובטוי של רעיון ומחשבה, החבוי וגנוז בחביון עז ונעלם בחוזק הראותו, שהיא התפיסה הקדושה של נחלת יעקב בלי מצרים, שלא כל יחיד יכול להיות תפוש ברעיון עליון זה, רק כללותה של האומה, החובקת בגדלה את כל הרם והנשא והמתנשא מימות עולם. לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל.
21
כ״בברוך שאמר והיה העולם. כשאנו נגשים לסדר את בטויי שפתנו, המסודרים, לעומת כל התכנית של מעשי יוצר כל, כדי להתרומם לקצת מהללו, הננו מתחילים להתעלות אל המוצא העליון, שמשם נובעת היא תכונתשיחת, הקדש בכלל. הוא איננו דומה כלל אל המקור שממנו נובעת שיחת החול שבעולם, שהיא כולה באה מתוך הציורים, שרשמי המעשים והיצורים כולם, בתכונתם החמרית ומקריהם, מרשמים על הנפש, ומזה באה תכונת הדבור בהבלטתו. מה שאין כן מקור שיחת הקדש, שמוצא התפלה בעליוניותה בא ממנה, היאבאה ממקור הקדוש של הדבור העליון, אמרת ד' הצרופה, שהיא קודמת לכל ההויה, וכל העולם כולו קבל מאמרה זו את כל הויתו. ומתוך שפעת קדש זואנחנו, לוקחים את תכן ברכותינו, שאנו מברכים למלך הכבוד, מקור הברכות, ברוך שאמר והיה העולם.
22
כ״גברוך הוא. תיכף אחרי הציור של הגודל המפורט אשר להעולם אחרי בריאתו, שהוא הרעיון הראשון הנולד בקרבנו כאשר אנחנו מתבוננים בגדולת הבריאה, ומתעוררים אנו לדון מהפעולה על פועלה, תיכף הננו מתעלים בבינה יתירה לדעת, שכל מה שהוא גלוי הרי הוא מוגבל, ואין בו כלל משום ספוק של קדושת ההכרה של כבוד בורא כל ב"ה, אשר אין חקר לתבונתו. והננו מתעלים למקום הדומיה וההעלם הגמור, עד שאנחנו מבטאים את הבטוי המורה על הסתר החבוי, על הגודל הנעלם, אשר מן הבריאה בגילויה יודעים אנחנו רק איזה רשם של מציאות הדרת הקדש, והאור הנעלם ברום גדלו. ברוך הוא.
23
כ״דברוך עושה בראשית. בתחלת ההכרה שלנו בגדולת הבורא, שהיא באה ומופיעה לנו מתוך הסקירה וההתבוננות החודרת על העולם העשוי ומשוכלל, שאנו מוצאים אותו כבר בתקונו, ומתוך אותו הרישום שבא לנו מתוך העולם הגמור והמשוכלל כבר, העומד בתקציב חוקיו האיתנים, אי אפשר לנו לחדור אל אותו הגודל והרוממות, שצריך להצטיר לנו מצד הגדולה הנוראה של ההתהוות וההוצאה של ההויה מן האין אל היש. אבל אחרי שאנו עולים מתוך ההכרה של העולם המלא אל הרום העליון של ההכרה האלהית, בתכן הנעלם החבוי, ממעל לכל הכרה מוגבלת, כמבואר בבטוי של "ברוך הוא", המורה על ההסתר וההעלמה העליונה, מתוך ההכרה הגדולה הזאת אנו באים לעדן את ההשגה הקצובה והמוגבלה, שבאה אלינו ע"י ציורו המוגבל של העולם, הקצוב והמכונן בגבוליו. ואנו מתעלים אל ההשגה של הגדולה האלהית המופעת לפנינו מצד ההסתכלות הכמוסה, בפליאת הקדש של ראשית ההויה, והצעד הנורא של ההוצאה של הראשית מתוך האין אל היש. ברוך עושה בראשית.
24
כ״הברוך אומר ועושה. המציאות היותר עליונה, של כל ההויה היא אותה המציאות הנפלאה, שהכל נמצא באמת ברצונו העליון של בורא כל, וחכמתו העליונה. והמציאות הזאת היא המדרגה היותר חסינה של כל היש, והיא עומדת במדרגה העליונה, עד שהאמירה הקדושה, מאמר ד', היא עצמה העשיה האמתית, בכל תקף הויתה. ברוך אומר ועושה.
25
כ״וברוך גוזר ומקיים. הציור העליון, שהואהמציאות האמתית של ההויה, הרי הוא בתכונת המאמר העליון, כמבואר בבטוי של "ברוך אומר ועושה". ענין מרומם וקדוש זה הוא הולך למשרים, שההמשכה ההגיונית מחיבתו. אבל ההתהוות של המציאות בבחינה הנשפלת, היוצאת אל הפעל המוגבל, עד הירידה אל תוך העשיה החמרית, זאת היא התוצאה של גבורתה של הגזירה העליונה, היוצאת מחוץ לכל קשר הגיוני מובן לברואים. והיאבאה מתוך הגבורההמוחלטת, שגזרתה מתקימת, למרות כל מה שנראה לנו בתור דברים של נמנעות, שיצאו מתוך הכח הנאצל העליון דברים שהם עומדים במדרגה גבולית וחמרית. ברוך גוזר ומקים.
26
כ״זברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות. הארץ יסדה ד' ברחמיו הרבים, שתהיה מוכשרת להיות מקום מחזיק ובסיס של חיים לכל הבריות. הרחמים העליונים הם הגורמים לבסס את כל יסודות המציאות אשרלארץ, שתהיה ראויה, שהבריות ימצאו להם בה ועל ידה די ספוקם. וכלול בזה ג"כ התכן של ההכרה הכללית, המיוחסת לכל ההויה בתכונתה הפנימית. ונמצא שהארץ בהויתההצורתית הרי היא מרוחמת במה שהיא בנויה, באפן המוכשר לה לבא לשלמות תפקידה, למלא את מה שהבריות כולן צריכות לקבל ממנה. והרי הם שני סוגים של רחמים: רחמי הארץ ורחמי הבריות. ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות.
27
כ״חברוך משלם שכר טוב ליראיו. היראה מוכרחת היא להיות מתחלת, בראשית גידולה, מציור של רטט, הממולא פחד, שתכונתו היא תכן מר המקושר עם צער וכאב נפשי. אמנם זהו רק ראשית הצמח של היראה מצד התכונה החמרית של האדם, הפועלת את רשומה על הנפש. אבל כאשר יגדל הכח הרוחני, ומדת היראה תתרומם למול קדושת ערכה, ברוחב לב של יראת ד' טהורה, אז יאפס ממנה כל ציור שיש בו איזה שמץ של רע ושל צער, ורק גודל וטוהר, גילה וחדות עז, יהיה גורלה. וזאת היא נחלת ד', אשר חקק בחסדו בתכונת היראה, שתגמול פרי קדש הלולים, שתכנם יהיה תכן של טוב מוחלט, בלא שום רשם של ההתחלה החמרית, אשר הוכרחה לרשם את רשמי היראה בצדדיה הראשונים, במושג שבו יש איזה ציור מאפשריות של הפך הטוב, שבאה היראה לשלול אותו, ונשאר השכר רק טוב, והרשם השלילי נאפס לגמרי מן המציאות. "ויאמר אדם אך פרי לצדיק", "תאות צדיקים אך טוב". ברוך משלם שכר טוב ליראיו.
28
כ״טברוך חי לעד וקים לנצח. תאר חי וקים ביחד, במלא מובנו, לא יש שום אפשרות לציר אצל שום נושא. כי החיים כפי מה שאנו מוצאים אותם, בכל מקום שיד השגתנו מגעת, ועד כמה ששכלנו וכח ציורנו יכול להגיע, הם ענין של שינויים בערכים זורמים ומתחלפים, אשר מבלעדם לא נדע שום אופי ומדה של חיים. והקימות, זאת היא העמדה הבלתי משתנה כלל, תציר לנו רק מעמד של ענין בלתי חי. אמנם רק במדה העליונה, כלפי גבוה, לעומת תהלתו של נורא תהלות ב"ה, אנו יכולים לתמם את החזון של הוד הקדש של חיים, חיים במלא וממעל לכל מלא מובנם, והחיים הללו העליונים הם עומדים במעמד קים, בלא שום שינוי, חלוף ותמורה. והנה ביחס לצורת הזמן, המגרעות של תכן ענין הזמן בהערכתנו הן שתים. המגרעת האחת היא השטף והשינויאשר לצורתהזמן, שאיננו מתאים עם מעלת השלמות העליונה, המתעלה ממעל לכל חלוף ושינוי, והחסרון הזה היה ראוי להאמר על ענין הזמן, גם אם היה קיומו קיום נצחי בשטפו, ע"י מה שיבא תמיד זרם זמן חדש להשלים את הישן, שמ"מ הרי הוא לקוי בגרעון של אפסיות ושל שינוי, עד שנדרש למדת התמדתו להתמלא מענין מחודש הבא ושוטף. המגרעת השניה של ענין הזמן, שהוא כלה ועובר בהחלט, כי כל דבר מחודשמוכרח לעבור, וכל שיש לותחלה יש לו תכלה, – זהו החסרון היותר גדול שבערך הזמן. אמנם מדת הנצחיות העליונה, המתמימה את החיות עם הקיום, פליאת רוממותה היא, שבצורת החיים שלה אנו מוצאים את התמידיות שאיננה בעלת שינוי ותמורה, מה שאין לו ציור בשום ציור של חיים בעולם, ובהקיום והעמדה המתמידה שלה אנו מוצאים את היתרון שיש בשטף של ההתמדה הזמנית, מבלי להקשר עם החסרון וההעדר שלה. וזהו ההפרש בין שני בטויי הנצחיות, שהם עד ונצח: העד מורה על המעמד הקבוע, שהוא מתפשט ומגיע בכל השדרות, המצוירות והמתעלות מכל ציור של אורך זמן או הערכה זמנית, והנצח הוא מצייראת ההתמדה העשירה, של שטף בלתי פוסק, המנצח את כל אפיסה וכל כליון. הרוממות של הנצחיות העדי־עדיות העליונה היא מוכתרת במעלת השבח של חי לעד, שיש להחיים סגולת המעלה המתמידה בעמדתה העליונה, המתעלה מכל שטף ושינוי, וקים לנצח, שיש להקיום וההתמדה העולמית היתרון של העושר המופלג, של חדוש ותוספת הישרה, הבאה בלא שום צד של העדר וגרעון. ברוך חי לעד וקים לנצח.
29
ל׳ברוך פודה ומציל. ההצלה מכל רע צריכה להיות בשני אפנים, האפן האחד הוא תיאורי, לברא את החק המכיל את תכן הישועה, וזאת היא הפדיה, כשם שהפודה את השבוי, שהוא משועבד מצד איזה חק, נמוסי או דמיוני, להיות נתון במאסרו, וע"י הפדיון כבר החק מתבטל, וכבר נתנה ההחלטה, שהוא בן חורין. אבל אם ישנם עדיין דברים מעשיים מעיקים, ומכאיבים, ע"ז צריכים הצלה מעשית, חוץ מההצלה המסירה את הרעה החוקית. והשם יתברך בישועתו הוא מכונן את החק של ההצלה, והוא פודה אותנו בזה ומוציאנו לרויה, וגם הוא מציל, ומסבב את כל הדברים לספק את כל הדרוש לישועה המעשית הגמורה והוצאתה אל הפעל. ברוך פודה ומציל.
30
ל״אברוך שמו. אחר שהלכנו וטילנו גבולים גדולים, שלהליכות עולם, מפלאות תמים דעים ב"ה, הננו באים לבטא, שכל אלה אמנם, גם האידיאלים הרמים מאד, הנם קצת ממפלאות פעליו יתברך. אבל שמו, עומק רצון קדשו, הרי הוא מתעלה ומתברך ממעל לכל אלה. והננו מתנשאים בחרדת והדרת קדש לרוממות העליונה של חיל חדות קדש, המעטרת את נשמתנו מהוד שם קדשו. ברוך שמו.
31
ל״בבא"י אמ"ה, האל, האב, הרחמן. אנו מדברים ע"ד היכולת המוחלטה של יוצר כל ב"ה, וע"ד היחש המלא, שחסדו הגדול מתיחש לבריותיו, וע"ד הרצון המוחלט להיטיב לכל. בזמן ששלשת התנאים יחד הם מקובצים, אז בטחון בואה של הישועה הוא ברור. האל, בעל היכולת והגבורה האין סופית, האב, המתיחש לכל יצוריו ביחש האב אל בניו. הוא האב האמתי מחולל כל, מה שהאב בתכונה המוגבלת של כל נוצר איננו כ"א חלקי, והרבה חלקים שלהמהות, הרוחנית והחמרית, של הבנים, באים ממקורות אחרים, ע"פ ההזנה והגידול, ועצם החיים הלא ממקור החיים הם באים, מהקב"ה הנותן נשמה לכל חי, אבל הוא יתברך שמו הוא האב האמתי לכל החלקים, שכולם מחסדו הם באים, ובשפעו הם קימים ועומדים.והחפץ להיטיב הוא מקושרעם מדת הטובה המוחלטת הבלתי־גבולית, שהוא תכן הרחמים המקוריים שכל מדת רחמים בעולמים כולם ממנו היא נשאבת, הרחמן. ומלכותו מלכות כל עולמים, שאנו מברכים, הלא היא מעוטרת בשלשת המדות הללו גם יחד. בא"י אמ"ה, האל, האב, הרחמן.
32
ל״גהמהולל בפי עמו. הכרת הגודל האלהי היא סגולה, שתמיד היא עלופה במחשכים. כי כל ציור אנושי הרי הוא אפל לגבי האורה העליונה. ועל כן רק מתנת ד' היא, שנתנה לישראל, שמאירה בנשמתם פנימה אותה האורה האלהית, שעל ידה, כשהם באים לספר את גדלו העליון של נורא תהלות ברוך הוא, הם מביעים את הדברים מתוך אותה נקודת האורה האלהית שהיא מאירה את הציורים החשכים של הנבראים. ונמצא שהדברים מאירים באור האמת העליונה, והתהלה, שהיא מענין "אור כי יהל", היא תהלת אמת, פדויה מכל ציורי חשך. "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". המהולל בפי עמו.
33
ל״דמשובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו. התהלה המוארה באור אלהי אמת היא אצורה בתור סגולה טבעית קדושה בתכונת גוי קדוש בכללותו. אע"פ שכללות המון האומה אינה בעלת כח גלוי כזה, עד שתוכל לבאר בהרחבה של עלוי, המביא לידי התגלות, את היתרון המשובח של התהלה האלהית בההכרה של הבינה והמדע הרוחני המזהיר. וגם, שהשבח העליון, של התהלה האלהית, איננו בא לידי תכלית ההשלמה שלו כי־אם כשהוא מופיע כבר בחיים, לשפר את המעשים ביתרון של פאר מקדושים, מתוך היתרון של ההכרה הבהירה, הנוספת על ההבעה הטבעית האצילה, הבאה מתוך נחלתה העליונה של סגולת הנשמה האלהית, מתת אל חי לעם קדושו, המשבחת את התהלה, את יסוד ההארה הצפונה, המתגלה בהתגלות מצערה לפי הערך, בפי עמו. מתוך יתרון שבח זה בא ג"כ הפאר המוכר במעשה בחיי יחידי הסגולה, שהופעותיהם מצטרפות בכח החסידות, של ההתעמקות הקדושה המביאה לידי הבעה גלויה, בסוד תהלת ד', וכח העבדות, המפאר את שבח התהלה בגדלות הרוחב של המפעל המעשי והליכות החיים. המשובה והמפואר, בלשון חסידיו ועבדיו. הלשון הוא המגלה יותר את האצור בכח הדבור הכללי, הבלתי־מפורט כ"כ, שהוא נתון בפי העם, מכח אור גזע קדושתו.
34
ל״הובשירי דוד עבדך נהללך ד' אלהינו. אם אנחנו מגלים כפי כחנו את האור הכללי, האצור בגניזת נשמתנו, מהגדולה האלהית, הננו עושים מפעל אצילי זה, לא ע"פ המקור של הרגשתו העצמית של כל יחיד ויחיד, אלא אותו המקור של ההרגשה הנפשית האלהית בטהרתה, שהיא גנוזה באוצר הקדש שהניח לנו דוד מלך ישראל, בעל הנפש הכללית של האומה כולה בכל שלמותה וכללותה. על כן אנו באים לומר, שזה ההלול, שד' אלהי ישראל הוא מהולל בפי עמו, אנו מוציאים אל הפעל את רשומו ע"י כחו של נעים זמירות ישראל. ובשירי דוד עבדך נהללך, ד' אלהינו.
35
ל״ובשבחות ובזמירות. כל בטוי של גודל, שאנו באים לפאר בו את מלך הכבוד ב"ה, אי אפשר כלל שיבא בכלי הדבור אם לא נשקיט את המית הגדולה. שהרי מצד האמת הלא לו דומיה תהלה, ואין שום רעיון, וקל־וחומר שום דבור, מתאים לפי רוממות התהלה בתפארתה. על כן שם שבח, שיש בו גם כן מענין השקטה, והורדת הדרגה, "בשוא גליו אתה תשבחם", נאה בעקרו על שבחו של מקום. ואמנם אע"פ שהדבור וגם הרעיון המחשבתי, המביא את הדבור לכלל גילוי, מוכרח להיות משתפל, אבל הרגש, העולה מתוך רעותא דליבא, הלא הוא בוקע ג"כ את האויר הנעלם, ומתרומם בהרחבת תועפות גדלו ממעל לחוג הצר של הבטוי והרעיון המחולל אותו. וזהו כח הזמר, המלוה את השבח. בשבחות ובזמירות.
36
ל״זנגדלך, ונשבחך, ונפארך, ונזכיר שמך, ונמליכך, מלכנו, אלהינו. כשאנחנו מסתכלים במפעלותיו של יוצר כל ב"ה, כל מה שהתכן של הדברים הנתפסים אצלנו בציור ורעיון הולך ומתרבה, ועשרה של המחשבה מתגדל, לפי מדה זו התפיסה הכללית מתגדלת, והציור המאחד את כל המון הפרטים הנפלאים לגודל אחד מתאחד בקרבנו, בצורה של אספקלריא גדולה, המביעה ביקר תפארתה את הגודל של מעשה ד' בהיקפה הכללית, האומרת: הבו גודל לאלהינו. והננו אומרים לעומת ההגיון הקדוש הזה: נגדלך. אמנם לא ההיקף הכמותי, של כל פלאי הפלאות האלה, הנכנסים אפילו בדרך איחוד וגודל בציורינו, הוא הנותן לנו את כל עצמה של היפעה הקדושה, המוזרחת בנשמתנו מתוך מפלאות תמים דעים, אלא העדון האצילי האיכותי, השורה בכל המהלך של חיי ההויה, באור החיים השופעים מחסד אל וטובו. זהו השבח הפנימי הבא אחרי ציור הגדולה, שע"ז אנו אומרים ונשבחך. אבל בתכן האיכותי, שהוא מתאים אל המפעלים בעצמם, אין הרעיון בא עדיין לגבול השלמת קדושתו, כי אנחנו מציצים עוד הלאה, מן החרכים הרוחניים, על תפארת המגמות האידיאליות, הנאדרות בקדש, של כל ההויות הנפלאות, ואנו מתנשאים ע"י זה לתפארת העליונה ברום עזה: ונפארך. והתוצאה הנפשית, היוצאת מכל אלה הציורים הנפשיים הפנימיים, בטוהר קדושתם, כי הננו מתרוממים עי"ז לקבל עלינו מלכות שמים, לעשות דבר ד' ופקודיו באהבה ויראה רוממה: מלכנו. ואחרי ההבעה הזאת, האומרת את צורתהכנתנו, לפעול בחיינו, בדבר מלך עולמים, שכל מהותנו ועצמיותנו הנן מכלל פליאות קדשיו, הננו חשים בקרבנו האדרתה של הדבקות האלהית, שכולה אומרת כבוד, וזיו ענג בנעם אלהים חיים:
37
ל״חאלהינו. ובשלובם של כל הפנינים הנאצלים ביפי קדשם הננו אומרים, אחרי הפאר האידיאלי ולפני ההבעה המלכותית, שהננו מצירים את המהות המקודשת של המגמות המפוארות של ההויה, בפארן, והננו עולים מתכונת הציור הזה עם כל רומו, מצד קשורו עם המפעלים, לרום חביונם האצור ביסודה של המחשבה האלהית, בגניזת שם קדשו ב"ה: ונזכיר שמך. והולך סדרההגיון ומתעלה בכללות המאמר: נגדלך ונשבחך, ונפארך, ונזכיר שמך, ונמליכך מלכנו אלהינו.
38
ל״טיחיד חי העולמים. הננו עולים מהסתכלות קדושה אחת להסתכלות קדושה שניה, הגבוהה ורוממה ממנה. אחרי כל תועפותיהן של המחשבות שעברו, המפוארות בפאר שבח עליון, המקושרות בתכן מפעלות אלהים חיים, וגדולת מגמותיהם העליונות, הננו באים להתבונן, כי באמת אך הוא לבדו הוא המצוי האמון בכל עליוניותה של המציאות, העומדת ממעל לכל ציור מציאות, שתוכל כל מחשבה היותר נשאה לשערה. על כן הננו מביעים את גדולת פליאת יקרת השתוממותנו, הרצופה עדן ואהבת נעם עליון: יחיד, מיוחד, אשר רק לו יאתה ההויה בעצמותה, ומה שאנחנו רואים חיים ומציאות והויות, מצוירות במחשבתנו ונתפסות ברעיון השגתנו, הלא זהו רק משפעת נהורות של זיו מקור החיים, אשר רק עמו לבדו הוא, חי העולמים. יחיד חי העולמים.
39
מ׳מלך משובח ומפואר. התאור של "מלכנו" מורה את ההערכה המלכותית מצד הנבראים כולם, שהם מוכנים להוציא אל הפעל את פקודת רצונו הקדוש. אבל הערך היחושי הזה הוא זעיר מאד לגבי סגולת המלכות העצמית, המופיעה מגדולתו יתברך, שעל זה אנו מבטאים את השם מלך בלא קשר של יחסיות, וברום זהר עליון זה הננו מכירים, שכל ההויות, שנעשו בתכונה כזאת, שתמיד יוסיפו מעלה ושבח, ממקור היסוד של ההתעלות המוחלטה אשר במכון עזו הכל נובע ומזהיר. אשר על כן הננו מוסיפים על התאר המופשט "מלך" גם תאר "משובח", בתור מקור ההשתבחות וההתעלות של כל היציר כולו. והשבה הזה העולה לרום מעלתו העליונה, איננו נגמר במעלתה העליונה של ההויה בתור מציאות, אלא הוא מתעלה לרום הפאר של המגמה התכליתית של הכל, שזהו יסוד התפארת אשר אין לה חקר, המתאים לתאר "מפואר". מלך משובח ומפואר.
40
מ״אעדי עד שמו הגדול. כאשר השבח, של ההתעלות התדירית של כל היש, עולה הוא תמיד במעלה אחר מעלה, לאין קץ ותכלית, הרי הכל מורה על עומק העלוי, שהוא שרוי במעמקי החפץ החבוי בחביון רז מחשבת הקדש העליונה, שרק בהגמר כל העלוי יתכן לומר שבא השם הגדול לידי גלויו. וכאשר אין קץ לעלוי, ההולך ומשתבח, בכל היש, משפעת קדושת הרצון המקודש, ממילא הננו מכירים, שגדולת שמו הגדול היא עדי עד לאין תכלית וחקר. מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול.
41
מ״בבא"י, מלך מהולל בתשבחות. חותמים אנו ראשית הפתיחה, להכנס על ידה בפסוקי דזמרה, לכונן את רוחנו להתבונן בפלאי אל נורא תהלות ברוך הוא, בבטוי המופשט של המלוכה העצמית אשר היא מאז מעולם שלו. והבהירות, בהארתה בתכן הגדול, באה אלינו, הילת האור העליון, שמזה בא תאר "מהולל", לא ע"י המעמד הקבוע הנפלא לבדו של כל ערכי ההויה, המעידים על עזוזו ופארו, אלא בעקר מתוך ההשתבחות האין־סופית, שהולכת ההויה כולה ומשבחת, ברוח ד' אשר עליה תמיד מרחפת, ע"כ הוא, ברוך הוא, הוא מלך מהולל בתשבחות.
42
מ״גהודו לד', קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו. ההוד הפנימי של קדושת שם ד', אשר סודו נגלה לישראל עם קרובו, מצד קדושת הנשמה האצילית, מורשת אבות העולם לזרע בחיריו, שרשו פתוח בהכרת הקדש הפנימית, האצורה בשם ד', המתעלה מכל גילוי של מפעל ומעשה ועליליה, שאין הגבלתם יכולה להקיף את כל גודל הפאר והוד התפארת, השופע מתוך עצמות קדושת שם ד', המופיע על התכן הפנימי של שרש הנשמה בעליצות קדשה. אמנם לעמים, אשר סגולה זו רחוקה מהם, רק ההגיון הגבולי וההוראה המעשית, שהעלילות הן מורות עליהם, יכולים הם לתן להם איזה מושג מהאור האלהי העליון, לנחותם גם הם בארח מישרים כפי ערכם. אבל דוקא, אם המקור העליון יהיה שופע אורו בישראל פנימה, אם קריאת שם ד' העליונה תהיה היסוד העקרי, שהוא בסיס ההוד, ומכון ההודאה, התודה, וההתודות, על האמת האלהית העליונה, המתעלה מכל מדה רוחנית אנושית וציון מוגבל, אז יהיה אפשר שגם ההודעה של העלילות, הנמשכת לגבול העמים, תהיה נעימה בנעימת קדש, ומרוחקת מסיגים עכורים, שיוכלו דעות זרות ונשחתות לצאת מהם. על כן זהו הסדר המקורי, המביא לברכת כל האדם, ממקור ישראל: הודו לד', אתם עם קדושו, ממעל לכל מפעל וגילוי עלילה, רק קראו בשמו, ואז, באו אל המפעל המתפשט מעל לגבול הפנימי בישראל, והודיעו בעמים עלילותיו.
43
מ״דשירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו. (השיחה) [השירה] היא ההבעה השכלית העליונה, היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור אל עליון ופליאות מפעליו. הזמר בא בתור הבטוי של הרגש הנפשי, ההולך ומתעמק במעמקי החיים הרוחניים, בתור תוצאה רבת הכח, הבאה מתוך ההסתכלות הבהירה, המצמחת את השירה בתחלה. מתוך המפעל האצילי הטהור, היוצר בתוכה של הנשמה את השירה המחשבתית, ואת הזמרה ההרגשית, בא אחר כך המהלך של השיחה הרחבה, הפרוזית, המתרחבת והולכת במהלך של חיים רחבים ומסתעפים על כל המון הפליאות, ההולכות ומתגלות לעיני כל מעין ובוחן במפלאות תמים דעים. ע"פ הסדר הנפשי הזה, בחוקיו הנפלאים, הננו אומרים: שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו.
44
מ״ההתהללו בשם קדשו, ישמח לב מבקשי ד'. קדש ד' הוא התכן של המחשבה העליונה, מגמת כל המגמות, שבכללותה של ההנהגה האלהית בכל ההויה כולה. השם של הקדש והוא המקור החפצי, המעולה ביסוד קדושת בחינת הרצון הנקדש, שממנו נובע כל מה שיש לו יחש למהותה של מגמת ההויה. הבהירות הנשמתית באה מתוך שקיעת החפץ והרעיון המעולה בזהר עליון זה, עד שאנחנו נעשים ע"י זה מלאי אור קדש, ואור הקדש הזה פועל הוא בקדושתו על מהותנו העצמית להיות מלאה עז וחדות עולמים בדעת ד' הפנימית, ששופעת תמיד בזרמי קדשה בתוכיות מקור נשמותינו. וע"י קדושה עליונה זו אנו באים לידי ההכרה, שהחפץ הפנימי של בקשת ד' הוא העולה על כל החיים ועל כל האושר, ושהבקשה בעצמההיא התכונה המבוקשת, לא המציאה, שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות לודאות יותר עליונה ע"כ רק כאשר נתהלל, אנו בפנימיותנו, בשם, של כל הקדש האלהי המתעלה בתור המבוקש האחרון של כל היצור, אז נגיע למדה עליונה זו, שנדע, כי. לא מציאת ד' יהיה החפוש שלנו, שהרי הוא מצוי לנו בכל עת, ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו, אבל עם כל המצאו לנו הננו תמיד עסוקים בבקשה, לבקש את ד', ולהתעלות בעלוי אחר עלוי, בחוזק הגלותולנו, ומבלי קץ ותכלית למבוקש הננו מלאי עז ושמחת עולמים. התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ד'.
45
מ״ודרשו ד' ועזו, בקשו פניו תמיד. דרישת ד' מעלה את דורשיה למרום האצילות, למקום המחשבות הנשאות והשאיפות הנשגבות, שהדומיה תהלה שמה, מקום שלות הקדש מכון אהבת כל היש, וכבוד היקום כולו. אבל אם הדרישה הזאת לא תפלס לה נתיבות ג"כ בחיים הממשיים, במקום שיש הבדל גדול בין ענין לענין, בין קדש לחול, בין טמא לטהורובין טוב לרע, הלא אז הכל יתקלקל בחיים, למרות השאיפה הנשגבה לרוממות ועלוי כל. על כן צריכה היא דרישה, עולה ויורדת, נכנסת ויוצאת, עולה במרום החסד, ויורדת ברוח עז מלא גבורה ואמץ, לטהר את החיים ולתמם בבהירות רבה את כל דרכיהם. זאת הדרישה המתאמת, דרישת ד' ועזו. אמנם אם כי העז, הנתן בהליכות החיים, הוא מנת־חלקם של מלאכי אלהים, היורדים בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע, אחרי שהם עולים, לא יוכל מעמדו הפנימי של הדורש ד' להשאר בסבך המפעלים, אשר שם צריך העז להיות מובלט. כי סוף כל סוף זאת היא התכונה של מראה אחורים, הסתכלות המהלך המעשי המצומצם, אשר השאיפה מוכרחת תמיד להשאר. להתנשא למראה הפנים, "כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים ואהבת חסד". על כן בקשת הפנים התמידית היא המעדנת את העז ומעלתו למרומי הקדש של דרישת ד', שעם כל מה שהוא נשאר בעצמת עז, יש בו מכלל תפארת העליון, הבא מתוך הזהר הנאצל מאור הפנים, אשר אך טוב וחסד כל היום יהגו. דרשו ד' ועזו, בקשו. פניו תמיד.
46
מ״זזכרו נפלאותיו, אשר עשה, מופתיו, ומשפטי פיהו. זכר השם בא בהדרגה, להיות הולך ומתעלה בלב כל דורשיו באמת. בתחלת הצעד של המהלך, אשר להגיון הקדש, באה ההשקפה על כל היקום, שכולו הוא, אך מעשה ד', וכולו הוא מלא נפלאות. והרשם הזה, שכל המציאות היא בכללה מפלאות מעשי תמים דעים, צריך הוא שלא ישכח מן הלב מרוב הרגילות. על כן צריכים אנו להשתמש
47
מ״חבכשרון של הזכרון, המחיה את רשמי הקדש בהמשכתם באותה המדרגה של חיוניותם, שבעת הכושר של הופעתם מחדש. זכרו נפלאותיו אשר עשה. והנפלאות הללו, הממלאות את כל היש, איש לא נעדר, הלא הן קשורות בגילויים חודרים, המופתים, הבהיקה המפעלית היוצאת מהסדר הרגיל, המראה את המגמה של ההויה בעומק מוסריותה, שהיא מביאה כבר להכרה באחריותו של האדם על מהלכי חייו, שהמעשים האנושיים צריכים להיות נשאבים מהמקור האלהי, כדי שיתאימו אל התכן הפנימי של ההויה, המתגלה במופתים המתגלים לכל, במאורעת הגדולים, ובהמשכה דורית המופיעה אחריהם. מופתיו ומשפטי פיהו.
48
מ״טזרע ישראל עבדו, בני יעקב בחיריו. העבדות העליונה, המתעלה מכל תאר של יחס חביב, העולה על תאר של בנים, כמדתו של עבד ד' שנקרא בו משה רבנו ע"ה, היא באה מתוך עומק ההכרה, שהננו צריכים למלא תמיד את דבר ד' בשכלול עולמו. והידיעה הזאת באה בבית ישראל מתוך המעמד האצילי, שהוא ירושה לנו מאז מישראל סבא, אשר עליו הוטל הגורל, של העמדת יסוד האומה בשנים עשר שבטי יה, להודות לשם ד'. ומתוך ההופעה העליונה הזאת, הכמוסה, באה אחר כך הבחירה הגלויה, שהיא מתבררת ע"י המדות הקדושות והמובחרות, שבהן נתעטרו בני יעקב בכללם, עד שהכל מכירים, שהבחירה האלהית ראויה להם, והם בני יעקב בחיריו.
49
נ׳הוא ד' אלהינו, בכל הארץ משפטיו. ההכרה האלהית האמתית בטהרתה נתנה לישראל, ע"י הופעת הקדושה של אור התורה, המאירה, את כל מחשכי הארץ. על כן כל העתיד האנושי, אשר ישתכלל להכיר משפטי ד' בכל העולם כולו, ולשאוף שהצדק והמשפט, שהם דרכיו של הקב"ה, יהיו לפלס חיים בעד כל יושבי הארץ, זה בא יבא, מתוך השתלשלותה של אותה ההכרה הפנימית, הישראלית המיוחדה, שהיא היא הגורמת להסיר את חשכת הרשעה מעל פני כל הארץ. והאי קרא מסיפיה לרישיה מידריש. כי באיזה אפן יבא המצב לידי תקון, שיהיו בכל הארץ משפטיו, שמשפט ד' המלא צדק יהיה מתפשט בכל היקום, – על ידי ההתעמקות החודרת של דעת ד' וקבלת מלכות שמים הטהורה המיוחדת לישראל, שבשביל כך ייחד הקב"ה את שמו עלינו. הוא ד' אלהינו, בכל הארץ משפטיו.
50
נ״אזכרו לעולם בריתו, דבר צוה לאלף דור. יש הבדל בין הברית, המושג העצמי של התכן אשר לנצח, העומד למעלה מכל מושג מוסבר באיזה הגיון מוגבל, ובין הדבר, שאף שהוא עומד במעלה עליונה מאד, בכל זאת יש בו השפעה של הגבלה. על כן הזכרון העולמי, זה הזכר שאינו סובל שום הגבלה ציורית כלל, זהו תכן הברית בעצם. אבל ברית עולם זו הרי נכנסת להשפיע בתוך הגבול המספרי, ותכן מושג מתהוה ממנו להיות לאור מאיר ולאגד קשר חק וצווי להורות, שהם באים במסורת של תיאור זמן. דבר צוה לאלף דור.
51
נ״באשר כרת את אברהם, ושבועתו ליצחק. אחד היה אברהם, יחיד בעולמו, לקרא בשם ד' אל עולם, והיה המפעל המיחד של הכריתה, המתיחשת אל הברית, מכוון אליו, בלא שום צורך ליחס לו בפרטיות איזו דיקנות מיוחדה, כדי להוציא על ידי זה מן הכלל את מה שזולתו. אבל כשאנו באים ליצחק, שאז היה כבר ישמעאל, ומכל־מקום נקשרה השבועה הנצחית והסגוליתדוקא ליצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע", ובעקדה: "בי נשבעתי, כי ברך אברכך, ברכה לאב ברכה לבן" (ב"ר), לאותו הבן הנעקד, הנקרא יחידו באמת, אז נתיחסה השבועה של קשר הכריתה, המתאחדת עם הברית, דוקא ליצחק. אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק.
52
נ״גויעמידה ליעקב לחק, לישראל ברית עולם. החק המוטבע בעצם הדבר המתהוה, הוא נותן לו את הבטחה של העמדה התדירית, שהיא קשורה בדבר עצמי, שהוא יותר איתן מהקשר של דבר מקרי. את קדושתה של ארץ ישראל, בסגולותיה הפנימית, התאים השם יתברך עם הטבע הרוחני העצמי היסודי של האומה. ותכונת הטבע הקיים נחתמה בזה ביסוד הקדש של אב האומה הפרטי, המיוחד לה בלא שתוף של אחרים כלל, זהו יעקב. ויעמידה ליעקב לחק. זאת השבועה, המקושרת עם הארץ, נעשתה לתכונה עצמית קבועה בנפשו של יעקב, שממנו עבר הדבר, במהלך הדורות, להיות קשר נצחי לאומה כולה, לישראל, עם ארץ חמדתו, אשר אהבת נצח אליה חרותה על לוח לבם, אשר לעדי עד היא קימת. לישראל ברית עולם.
53
נ״דלאמר לך אתן ארץ כנען, חבל נחלתכם. ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה, לדורותיה, לעד ולעולמי עולמים, ועם זה היא מתאימה ג"כ לחייהם של כל הפרטים, של כל יחיד ויחיד מישראל, לפי ערכו, לפי מדתו ומהותו בעצמיותו. וההתאמה היא כ"כ מדויקת, עד שאפילו המדה והשעור של א"י, בין בכללותה ובין ביחס להמגיע ממנה לכל אחד ואחד מישראל, לכל הדורות ולכל הזמנים, הכל הוא מתאים בכוון העליון מיד ד' נותן ארץ חמדתו לעם קדשו. וזאת היא האמרה הקדושה, האמורה כאן, לאמר, המתחילה בלשון יחיד ופרטי, לך אתן ארץ כנען, ומסימת בלשון רבים, וכוללת בתוך זה ג"כ את הקישור הנצחי מצד אחד, ואה התכונה המדודה, ביחש להשעור המפורט והכללי מצד השני, חבל נחלתכם, שעור מדוד, "חבלים נפלו לי בנעמים", וקשר נצחי לעדי עד, "נחלה שאין לה הפסק" (ר"ה י"ב) "אף נחלת שפרהעלי". חבל נחלתכם.
54
נ״הבהיותכם מתי ממפר, כמעט, וגרים בה. קשר הקדש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי הוא מתפתח רק במשך זמן רב, ע"י המון מאורעות, ע"י עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חבה הסתורית, הבאה מתוך התרגלות לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהוה בין העם והארץ.מה שאין כן הקשר האלהיממקור הקדש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה, שהתחיל החותם הקדוש הזה להיות מבליט בהיותכם מתי מספר, ובזמן קצר ותכוף, יחד עם הופיעם בארץ, ועוד קודם לכניסתם, ע"י ההערה האלהית העליונה, ובהיותם יושבים בתוכה לא ישיבה קבועה כ"א בתור גרים, ששום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה, שהופיע בתור יצירה אלהית, בדבר ד' וברית קדשו, בחק שבועת עולם, אשר הוא אמר ויהי. בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה.
55
נ״וויתהלכו מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר. ההשגחה העליונה, אשר הציגה את עם ד' אלה, להיות לאות ולמופת לבאי עולם, על דבר ד' ושלטונו המדויק על המהלכים של האנושיות כולה, היא מופיעה על התכונות של הגוים, שע"פ טבעו של כל עם ועם, ע"פ גזעו וגדולו, יש לו תכן רוחני מיוחד, בתור בית קבול לסדרי חייו. ואבות העולם, בהתהלכם מגוי אל גוי, השפיעו על תכונות הגוים. גרעיני קדש כאלה, שבאחרית הימים תצמח מהם דעת ד' הבהירה ברוממות טהרתה. ונוסף לזה ישנם סדרים מוסכמים, שבאים מתוך ההסכמה הממלכתית, אחרי אשר הגוים הטבעיים קולטים לתוכם סדרים נמוסיים קשורים למעמד ממלכתי מיוחד, והנמוסים הם אשר יוכלו להיות נטעים מתוך חוג אחד לחוג אחר, באשר הם מלאכותיים, ואינם כ"כ קשורים לטבעי העם, כמו התכונות המיוחדות לגוים ע"פ גדולם הטבעי. על כן מצוין הדבר, שהתהלכו מממלכה אל עם אחר, והשפעתם גרמה להסיע את הטוב והיפה המושרש בקדושה, מתוך סדרי גוים, למזגם יחד, ומתוך סדרי ממלכות להעביר תכני־חיים מוסכמים. מממלכה אל עם אחר.
56
נ״זלא הניח לאיש לעשקם, ויוכח עליהם מלכים. אע"פשסדריהחיים והשפעת הדעות של קדושה, של דעת ד'ודרכיו, היו זרים מאד להאישים הפרטיים כולם, שהיו שקועים בתוך טומאת הרשעה העמוקה והבערות החשכה מאד בימי התוהו, והיה הטבע מחיב, שהיחידים שנפגעו מתוך הבהירות של אור הצדק והזרחת הקדושה האלהית, היו רוצים מאד לעשוק אותם ולהפריע השפעתם הקדושה, אבל ד' הפיר עצת זו, ולא הניח לאיש לעשקם. והמלכים, שהם תופשי המשוט של הכלל, לא די שלא פגעו בהם, ולא התיצבו נגד השפעתם הקדושה, כי־אם באו לידי הוכחה והכרה בצדקם וקדושתם של אבות העולם, זורעי אור ד' בתבל כולה. ויוכח עליהם מלכים. ומתוך התוכחה המעשית באו לידי הוכחה והכרה שכלית, להעריץ את קדושת האבות. והאיצטגנינות הגדולה, שהיתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו בב"ת ט"ז:) היא היא שהופעה בעולם ע"י שלשלת הקדש של האבות כולם, כל אחד מהם במהלך עבודתו והזרחתו על העולם האנושי כולו, שהיה הכל קשור עם השמירה של אישיותם הפרטית, אשר בגללה לא הניח לאיש לעשקם, ויוכח עליהם מלכים.
57
נ״חאל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו. הקול, המוכיח את המלכים, והמניא כל מזיק מלפגע באבות העולם, היה כולל את שתי הסגולות, אשר הן אצורות בכח האומה הקדושה, שהאבות היו הנושאים העקריים שלהן. הסגולה האחת היא סגולת הגאולה הכללית, העתידה להביא את ישועת העולם כולו וגאולת האנושיותבכללותה, שבשביל כך האבות נקראו המשיחים, הגואלים האמתיים של העולם, שבשביל כך ראוי לכל איש להזהר מאד גם מנגיעה כל־דהו בהם. כי ראוי לדעת, שאין שום יחש וערך לכל המון הברואים לעומת המשיחים נושאי הגאולההאמתית. והנה לא לבדשהאבות הקדושים היו הנושאים של הגאולה והישועה הנצחית של כל ההויה כולה, הכוללת את כל האדם וכל היקום כולו עמו, אלא שהם גם כן הנביאים, מבשרי הישועה ומודיעי הדרך, איך לבא אליה באחרית הימים. ובזה הנבואה היא כבר סגולה, המתיחסת גם לכל העמים כלם, שהרי הם צריכים להיות מקבלים את ההוראה, שבאה ע"י הנבואה, איך ללכת בחקות החיים, שבגללם תבא הישועה והגאולה האמתית לעולם. ומצד זו הסגולה של הנבואה, כל הטוב הראוי לבא לעולם כולו יבא באמצעותם של הנביאים, מדריכי דרך הגאולה המשיחית הנצחית, העומדת למעלה מכל מגע של כל היצורים כולם. על כן אמר המאמר האלהי, המוכיח את המלכים, שבנביאי אל תרעו, כאשר כל אוצר הטוב בעד כולכם שמור הוא אתם. אל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו.
58
נ״טשירו לד' כל הארץ, בשרו מיום אל יום ישועתו. לעומת שתי הסגולות הנפלאות, ששתל הקב"ה בשרש הקדושה של כנסת ישראל, שנתן עי"ז לישראל את היסוד המשיחי והיסוד הנבואי. היסוד המשיחי הוא החסן הנצחי, המביא את הגאולה ואת אור הישועה האמתית, שתבא באחרית לכל היצור כולו, שבשביל כך העולם כולו כבר הוא שווה בהויתו, ושמחת המציאות מוכרחת להתגבר, ע"י הזכר המרומם והנערץ של מגמת ההויה כולה, שתצא לאור ע"י אורו של משיח, שהוא מוכרח להתגלות, כי כבר ישנו אצור במשיחי ד' אבות העולם, שמופיעים בסגולתם המשיחית בכנסת ישראל כולה, בתור ענפי נשמותיהם. והסגולה הנבואית היא המודיעה את המציאות של הישועה, איך שהיא הולכת ומתפתחת, ע"י דרכי ד' במהלך ההויה, שהם מתגלים ע"י בחיריה יחידי הסגולה, מקבלי רזי הנבואה, וכל יום ויום הרי הוא מקרב אל המטרה הקדושה של אושר העולם והצלת האדם, שהיא ישועת ד' באמת. שירו לד' כל הארץ, בהתאמת הקדושה של אורו של משיח, שגם בהיותו גנוז בכח די לו להאשיר את היש כולו בעושר כבודו. ולעומת הכח הנבואי, המדריך את הבריאה, מדי לכתה למטרתה הנשגבה, בשרו מיום אל יום ישועתו.
59
ס׳ספרו בגוים את כבודו, בכל העמים נפלאותיו. החנוך העליון של האנושיות הולך הוא ונמשך מדעת אלהי אמת. הגוים שהם מתפתחים בהכרה עצמית, שומרי גזעם ותכונתם, הם עלולים לבא להתבוננות פנימית, שאינה זקוקה כל כך להתעסק בתכנים מפתיעים היוצאים מן הכלל. עצם הכבוד האלהי הרי הוא בא ומופיע לכל בעלי נפש מרגשת הרגשה פנימית, גם מכל הסדרים הקבועים האטיים. והגוים, אלה שיש להם הסתגלות לשמירת רוח עצמי פנימי, (חסר עמודים רו־רז)
60
ס״אלכל גזע מיוחד ממשפחות בני האדם, אשר נמזגו במשך הזמן ונהיו לעמים מקובצים בקבוצים חברתיים, איך כל אחת מהמשפחות הללו, מצד מוצאן וטבע נפשן, מסתכלת על יסוד הקדש, הנכסף לנשמת האדם בטבעו הרוחני.ומפני שלכל אחת מהנה ישנה רק תכונה מוגבלת, מצומצמת באפשריות הבטתה, על כן לא יכלו להתרומם להביט על מקורהכל, אל עליון, ונתעו בשואנתעה אחרי אלילים, כל אחת לפי נטיתה הפרטית, ומזהנסתבך אחר כך הערפל האלילי המחשיך על המוני העמים. רוח הקדש היא מנשאה את רוח כלם ביחד, ואומרת להם: הבו, כל אחת מהמשפחות, ונשאו את רוחכן להכיר, שכל הפרטיות הרוחנית הגנוזה, שכל אחת מכן הוגה, אינה כ"א שביב דק מאור ד' העליון, הכולל הכל, ומקור הכל וחיי כל. והנה הציורים האציליים, ביסודם הרוחני להפעיל נפש האדם ברוממות, עד כדי העלאה של שגוב אלהי, הם מחולקים בכללם: תכונת השיגוב האצילי, שהוא יסוד הכבוד בכל מלא החיים הנותן ברק לתרבות הרוחנית בכלל, בתכן של מחשבה, רגש והגיון, זהו הצד האחד של המלוי הנפשי, והצד השני הוא התכן המעשי, המתגבר במפעלים, ומוציא אל הפעל את כל מחשב וכל הערכה רוחנית, העומד בחזקה נגד כל מפריע ביצירה והתחדשות מתעלה. ומשפחות העמים נחלקו, לסוגיהם הכלליים, באחיזתן הנפשית באחד משני הסוגים הללו, שגרמו להם המון דמיונות פרטיים, בדרך ההתפוררות של הרעיונות כלפי התפיסה של הציור לגבי התכונה של ההערכה האלהית. על כן הננו קוראים להם: אל תחשבו, אל תצירו, להפריד את מושגי הכבוד הרוחני הנאצל, יסוד המחשבה, הרגשוההגיון, מהעז, יסוד המפעל, ההתפשטות כל מצוי בממשיות ובגבורת מעשה, רק שאו למרום עיניכם וראו את המקור הכללי, אשר מאל אלהים אמת הוא נובע, שהכל בו חי ומשפעו הכל הולך ומתעלה, הכל הולך ומתפשט, והכל כלול באחדותוובשפעת רוממות קדושתו, העליונה לאין סוף. הבו לד' משפחות עמים, הבו לד' כבוד ועז.
61
ס״בהבו לד' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו, השתחוו לד' בהדרת קדש . ההשפעה האצילית, המרוממת את הנפש בצורה מקיפה, היא הקודמת לבא, בראשית לההתודעות של הכבוד האלהי, הנשא ומרומם מכל רם ונשא. אבל עדיין אין הכבוד הגדול הזה פועל רק על המהלך הרוחני של הנפש, שהוא אשר פנימי נשגב, אמנם אחר כך כאשר ההשפעה של רוח הקדושה חודרת יותר, בעומק הויתו של האדם, בא הוא ג"כ לגלות את הצפון בקרב נפשו פנימה מכבוד אלהי אמת, ע"י מעשים מוחשים, נפעלים בתכונה מלאה רוממות נפש ואשר חיים עצמיים. כאשר הרוח מתעלה עוד יותר, והגודל האלהי מתעמק מאד בתכונת הרוח של האדם, וחובק את כל נשמתו, אז מתחילה הדרישה הפנימית, של ההערכה הנאמנה של היצור האפסי נגד היוצר ב"ה, מקור היש וההויה הגמורה. וזהו הצד המרומם את האדם ע"י השפלתו הגמורה, "אני את דכא". ועל כן הנה הנה סדרי המדרגות זו אחר זו: הבו לד' כבוד שמו, יפעת האצילות והשערת הגודל העליון, המעורר בנשמה כבוד אין קץ למלך הכבוד ב"ה וגדולת שמו הגדול. אחר כך באה ההכשרה המעשית, שאין הנשמה מוצאה לה מנוחה אלא אם כן תבטא את הרגשתה הנערצה ע"י מפעל מקודש, המורה קרבת אלהים והכרת גדולתו, שאו מנהה ובאו לפניו. כל זה הוא התכן ההתחלי, שעדיין מוצא האדם ספוק נפשי מיוחד מעדנת הרגשתו ועדנת הכרתו האלהית, המשביעה את הנשמה מלשד תענוגיה. אבל האמת העליונה, המתגלה אח"כ היא הענוה ה"גדולה מכולם" (ע"ז כ:), המביאה את הבטוי של הכרת ההערכה, שהיא מביאה אתההשתחויה, המלאה הדרת הקדש: השתחוו לד' בהדרת קדש.
62
ס״גחילו מלפניו כל הארץ, אף תכון תבל בל תמוט. כשם שההארה העליונה, של קדושת ד' והופעת אור ידיעתו האמתית, היא מזרחת זיו עליון על הנשמות, אשר יביטו וינהרו, וההשפעה הזאת הולכת היא וחודרת מלמעלה עד ההשתחואה בהדרת קדש, אצל הנפשות המוכשרות כבר לקלוטאת אור הקדש, במנוחה ותפארת קדושה, ככה היא הולכת ומתפלשת גם בתוך השדרה היותר ירודה, בתוך רשעי ארץ, מבלי עולם, ומשחיתי הישוב המדיני, ומפריעי החיים, החברתיים והפרטיים, בזדון לבם וברשעתם הנוראה. אין שום דבר אשר יוכל לעצור את המשובה הנוראה של רשעת עם הארץ בפלגותיו היותר נמוכות, כי אם אותה ההופעה, הבאה מתוך ההארה הגדולה של דעת ד' אמת ברום המעלה ובהירות הקדושה. הגדולה הזאת פועלת, שגם בעלי הנפשות היותר גסות יתפעלו מחיל ורעדה לחדול ממעשים רעים, המהרסים ומחבלים את העולם, ועי"ז יבנה וישוכלל העולם בישובו, ויהיה מוכן במצב מנוחתו לבא לידי המדרגה העליונה, שכבוד ועז ד' יגלה בה. חילו מלפניו כל הארץ, אף תכון תבל בל תמוט.
63
ס״דישמחו השמים, ותגל הארץ, ויאמרו בגוים, ד' מלך. האורה, ההולכת למלא את העולמים כולם מזיו ההופעה האלהית, שכנסת ישראל עוסקת בה, במהלך חייה התולדתיים, ע"י קדושת נשמתה ואמץ החזקתה במעז תורת ד' אשר אתה, היא מאצילה מכח החיים שלה פלגיאורה על היקום כולו, החל מתכונותיו הרוחניות, ההויות השמימיות בכל מלא הדרן, וכלה בתכונה הארצית, בברכת הטבע וכל כחותיו, המשפיעים אמץ חיים וברכה לכל יצור בכל מלא היקום. ומהברכה הכפולה של השמים והארץ יחדיו, במלא שמחת גילם, תבא הכנה מבורכה לסדור המצב החברתי בכל השדרות האנושיות, וכל סכסוכיהם ונגודיהם ילכו הלך והתישר, ע"י רוב השבע הרוחני, בהוספת הדעת העליונה ההכרת האמת של ארחות הצדק והיושר, ההולכת ישר בחיי המפעל והחברה ע"י ברכת הארץ וכל אשר בה, המשביע את הספק לכל נוצר. ישמחו השמים, ותגל הארץ, ויאמרו בגוים ד' מלך.
64
ס״הירעם הים ומלאו, יעלץ השדה וכל אשר בו. כשיתחדשו חיי האדם, השכליים והחברתיים, לטובה ולברכה, ע"י ההופעה האלהיתמאורד' אשר תבא עליהם, תביא עמה הופעה זו חדוש רב לטובה ולהרמת ערך בכל היקום כולו. גם חיי הים, הרחוקים כל כך מחיי האדם, במושג ובשתוף־יחוסים, יתעוררו בתכן־חיים חדש, מרעים בקול המון, המגיע להקשבת האדם ורגשי לבו, ותתבטל האדישות והנתיקה של חלקי היקום זה מזה. כי אחדות היצירה, ע"י התגלות אור היוצר האחד, המיחד את כולם ביחודו, תחבר את כל החוליות של ההויה בקשר יחוסי, מלא אהבה ורגש, וירעם הים ומלואו, גם בלב האדם ונפשו פנימה. וחיי השדה המקורבים יותר לחיי האדם, מצד שתופם בחיים של יבשה, הם יתקרבו כל כך אל הלב, ההוגה והמרגיש, עד שלא רק רעמם והמיתם הכללית תשמע, אלא גם פרטיות החדוש של אשרם וטובתם המחודשת תמלא את הלב שמחת־נפש חזקה, המתבטאת בעליצות, ויעלץ השדה וכל אשר בו.
65
ס״ואז ירננו עצי היער מלפני ד', כי בא, לשפט את הארץ. היער, בו מתגלה, בעת אשר העולם מלא תוהו, אי־הצדק שבעולם החי. הוא מלא טורפים, אשר החזק רומס את החלש ממנו, והעצים, המשמשים את בנין היער ועומדים בתור מגינים על ההויה, הגנוזה בסבכי היערים, הרי הם כמתאבלים על גורל הויתם, להיות מוכנים לסוכך על עולם מלא רשע ושוד. הנה בהופיע אור ד' המלא צדק ומשפט, בהתפשטותו בהויה כולה, מיסוד קדושת האדם, אשר תתפשט על כל היקום להעמידו במצב המתאים לצדק ומישרים, הכל ימלא רנת קדש. ואז ירננו עצי היער, מלפני ד' כי בא לשפט את הארץ, וימצאו אז את צביונם המלא בתקופת הויתם הארוכה, שכל המצב של העבר היה מעבר לאותו המעמד המאושר אשר בא יבא בהופעת קדושת ד' באור המשפט העליון, המקיף את כל היקום, ומביאו למרום תעודתו, כי בא לשפט את הארץ.
66
ס״זהודו לד' כי טוב, כי לעולם חסדו. אחרי ההופעה של האורה האלהית על היקום כולו, אחרי שיתוקן כל המצוי בכל מלואו, יבורר כי הכל הוא טוב גמור. אע"פ שבההשקפה על חלקים מיוחדים שבמציאות הננו נתקלים בחזיונות רעים מאד, כל זה בא מתוך שאין אנו רואים את כל מעשה ד' הגדול מראש ועד סוף. אבל כשיאיר האור של הכלל הגדול, והופעת הקדש תבריק על הנשמות, להקשיב את קול ד' בכל מעשיו, אז יבורר, שכל נקודה של המציאות היא אוצר מלא טוב, וכל חלק היותר קטן מהזמן הוא הארה של הטוב והחסד העליון, היוצא מאור פני מלך חיים. הודו לד' כי טוב, בכל הופעות מפעולותיו, ביחש אל המציאות והתפשטותה, כי לעולם חסדו, ביחס לכל המאורעות אשר נהיו בכל חליפות הזמנים, מהנעים שבהם עד המרור שבהם, הכל הוא ביחד בהיקת אור חסד עולם. כי לעולם חסדו.
67
ס״חואמרו הושיענו אלהי ישענו, וקבצנו והצילנו מו הגוים, להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. הבעת הקדש יוצאת היא מכללותה של האומה, היודעת נאמנה, שהישועה הגמורה, הכוללת כל הישועות כולן, ליחיד ולרבים, לכלל ולפרט, בעולם הזה ולעולם הבא, הכל כלולהוא בידיעת ד' אמת, אלהי ישראל צור עולמים ברוך הוא, ושהארת הידיעה הזאת בתוכיותה של כנסת ישראל, ומפעלה המשפיע בכל העולם כולו, תלויה היא בשלמותה הגמורה של האומה, שתהיה כולה מקובצת בארצה, ומאוחדת ברוחה, על ידי זה שלא תהיה עליה שום שליטה להשפעה זרה של כל עם ולשון. רק אז יוכל התכן האלהי להיות מתגלה בה ובבטוייה המקודשים, ויוכל אז להאיר בהבהקתו את כל מחשכי עולם, להביא את הכל לידי ישועת העולמים האמתית. ואמרת הושיענו אלהי ישענו, וקבצנו, והצילנו מן הגויים להודות לשם קדשך, להשתבח בתהלתך.
68
ס״טברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ויאמרו כל העם אמן, והלל לד' . דעת ד' אלהים אמת, שהיא נטועה בכנסת ישראל מקדושת נשמתם וצור מחצבתם, היא מפולשת באורה לקראת ברכת ד' העוברת דרך כל העולמים, אינה מזנחת את כל ברכת עולם, אינה מניחה את כל בריה שלא להיות רוויה מלשד הברכה העליונה, ואינה מפרידה בין העולמים, בין עוה"ז לעולם הבא. היא יודעת, שמכל חיי עוה"ז ומכל מפעליהם המעשיים לוקחים אור זרוע לעולם הבא, והעולם העליון מתברך גם הוא מברכותיו של העולם התחתון, ביסודקדושת החיים, המקודשים במצות ד' המעשיות, שהן הן הנן עמודי כל העולמים, וסוד קיומם, והן הן הנן הנותנים את החשיבות הנצחיתלחיי העוה"ז, ולהוקרתם בצרופם לחיי העוה"ב. והתהלה האלהית, המושגת לחיים בחיי העוה"ז, היא מתחלת מהוקרת החיים הזמניים ביפעת מגמתם, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב". ועל כן לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ויאמרו כל העם, לא רק יחידי הסגולה, המתעלים מעל כל חיי העוה"ז ונפרשים מהם, אלא כל העם, הגוי כולו בתור גוי קדוש, המקשר את חייו החמריים עם חיי הנצח, ע"י קדושת התורה והמצוה, אמר אמן, בהכרה של האמנת הדברים הנצחיים והקדושים הללו, והלל לד' על חסדו הגדול להאיר את אפלת החיים, גם בתכונתם החמרית באורות קדשו לנצח. אמן והלל לד'.
69
ע׳רוממו ד' אלהינו, והשתחוו להדום רגליו, קדוש הוא. רוממות ד' בהשגה הטהורה ביקר גדלו, היא היא אשר הרחיקה את הטועים מהדבקות האלהית האמתית, שמתוך המעמק ברוממות העליונה חשבו, שלאיצויר כלל, שיהיה האדם מתדבק לקונו בדרך ישרה בלא אמצעים ומתוכים. וזהו השרש הפורה ראש ולענה של ע"ז. אבל הרוממות האלהית בטהרת הקדש המיוחדת לישראל, שבשביל כך אנו מבטאים את השם הקדוש, בצירוף היחש של אלהותו אלינו, ד' אלהינו, היא מקרבת אותנו לקדושתו העליונה, ואע"פ שמה שמושג לנו מגדולתו הוא רק תכן של מדרגה מאד נמוכה, אבל היא מתפשטת מתוך הזיו של הגודל העליון. וההשתחואה שלנו, המורה על קבלת עול מלכותו, היא מכוונת להדום רגליו, לאותה הדרגה המתקרבת להשגתנו המצומצמת מאד, אבל אינה מגבלת את טהרת אלהותו, כי קדוש הוא, ומובדל מכל ציור ורעיון, ומכל מצר והגבלה, כמכל שינוי ותמורה. ועל כן גם ההארה שבדרגה הנמוכה, של הדום רגליו, היא עצם הארתו העליונה בקדושת אלהותו, אשר אליו תכלה נפש כל חי. והרוממות הטהורה הזאת לא די שאינה מרחיקה אותנו מקדושת הדבקות האלהית, המתבטאת ביסוד ההשתחואה, אלא היא מחיבת אותה, ומגדלתאת ערכה והדרת קדשה. רוממו ד' אלהינו והשתחוו להדום רגליו, קדוש הוא.
70
ע״ארוממו ד"א, והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ד' אלהינו. אחרי שבאה ההשתחואה, וההשתעבדות הגמורה, היוצאת מתוך הציור המושג לנו, לפי ערכנו, שזהו התכן של דרגת הקדש היותר קרובה לנו, הננו עם זה עולים להתקשר ע"י שפעת אור הקדש, המאיר ממעל לנו, להגיע לידי דרגת השגה יותר בהירה מזו שמבוטאת ב"הדום רגליו". והננו נקראים מתוך הרוממות להתקשר בהכרת ערכנו, המתבטל לעומת קדושת גדלו ותפארתו, יתברך שמו, לאותה המעלה העליונה שההדרכה האטית, של ההשתחואה להדום רגליו, הביאה אותנו אליה, לרום המעלה של גודל הכרה, שהוא התכן של ההשתחואה להר קדשו, שפעת ההתדבקות העליונה. כי הדרגה של הדום רגליו אינה נשארת במצבה הנמוך, כאשר אין הקדושה מוגבלת ומגודרת בשום תכונה, והיא מתנשאת ברום עוזה, ממדרגתה התחתיתית לרום הקדש, בלא שום השתנות. והיחס אלינו מאלהותו יתברך שמו הלא הוא ג"כ קדוש ומובדל מכל הגבלה והשתנות, ולא יוכל שום תכן לעצור את הרוממות האלהית, וההולכת ובוקעת מזיו הכבוד העליון, להביא אותנו מהמדרגה הנמוכה, של הדום רגליו, אל המדרגה העליונה של הר קדשו. רוממו ד"א והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ד"א.
71
ע״בוהוא רחום יכפר עוון, ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו . מדת הרחמים הכמוסים, היא מדתו העליונה של בורא כל היצורים ברוך הוא, עד שהננו צריכים לבטא כאן לשון נסתר: והוא רחום. יש בסגולה של הרחמים הנפלאים הללו, שאע"פ שצדק ומשפט הוא מכון ההויה, וקיום הברואים וסדורם, בכל זאת מדת הרחמים היא גוברת עד שיכפר עון. והכפרה הזאת היתה יכולה לבא בצורה של השחתה, אמנם הרחמים העליונים גוברים כ"כ עד שישנה כפרת עון, שאין עמה שום השחתה. ולא עוד אלא שאע"פ שהרשם של החטא מוכרח הוא להתגלות בצורה של ענש והירוס סדר הטוב, הראוי להיות מושפע בעולם, פועלת היא מדת הרחמים הכמוסים, שגם לאותה ההכנה, שהוכנה ההויה להיות מתקלקלת ע"י סבת העון, הנה די להפעיל על היקום, ע"י האיום של אפשרות ההירוס והענש, והתשובה פועלת מיד שהוא מרבה להשיב את האף. ואפילו אותו הרשם, שכבר יצא להרס סדרי ההויה, מפני הסבה של קלקלת העונות, הרי הוא שב, וחוזר תכן סדורו של עולם לאיתנו לקבל את הטוב ואת החסד העליון במלא זהרו. ועוד מדה עליונה יש לה לקדושת הרחמים הגנוזים, שגם בראשית הרשימה של כח המהרס ויסוד המעניש הוא אינו בא לפי מלא המדה שהחטא היה צריך לפעול. כי אותו הכח של התשובה, שגנזו הקב"ה בנפשות יצוריו, פועל הוא את פעולתו, להקל את השטף של הכליון המוכרח לבא בעקב העון, עד שגם מראשית יציאתו של רשם ההירוס, הבא בתור הענש של העון, איננו יוצא בכל מילוי הזעף, הראוי לו מצד חמר העון. וכל אלה הם הסתעפיות קדושות ממדת והרחמים הגנוזים העליונים, אשר באוצרו הטוב. והוא רחום יכפר עון, ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו.
72
ע״גאתה ד', לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמתך תמיד יצרוני. רחמי ד' הרבים מתיחסים אל היצורים מצד האומללות הגדולה, שכל נברא הוא כל כך עטוף בה מצד מהותו המוגבלת. והרחמים הללו צריכה כל נפש נקיה לעוררם במחשבה טהורה, המלאה זיוה של הענוה, במה שהאדם יודע על ידה את מצבו השפל, בהיותו בעל הגבלה וחסרון עצום של נברא, שלעומת ההכרה הזאת רחמי ד' בורא כל לא יכלאו. אבל בפעל המשכת החיים הלא חסד ד' מעבר מזה, המשפיע על כל בריותיו מטובו שאין לו סוף, לרוממם ולהעלותם תמיד מעלה אחר מעלה, ומצד השני אמת ד' לעולם, במדת הדין המחוברת להנהגה העליונה, כדי להחזיק את האדם על מצבו הטוב בחיים המוסריים, וקשר הקדש העליון, הם עוצרים את העצמיות הטובה של האדם, שלא יאבד את מקור הרחמים העליונים, השופעים עליו מאוצר חיי החיים. אתה ד' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמתך תמיד יצרוני.
73
ע״דזכור רחמיך ד', וחסדיך כי מעולם המה. אם המיות הזמנים הסוערים, השולטים על האדם, הרחיקוהו מלזכור רחמ' ד' עליו, אין השכחה הזאת שיכת כי אם ביחש להאדם באשר הוא אדם, להבל דמה, אבל מצד רחמי ד' המרובים הלא אין שום שכחה שולטת, וכשם שהרחמים העליונים סובבים את כל היצורים הרי הם סובבים ג"כ את האדם, השוכח את הרחמים. אמנם ע"פ מדת המשפט אין הנדון של האדם, והשוכח את רחמי ד', הומה אל הנדון של הברואים האחרים, אשר אין במדתם חובת הזכרון ביחס לרחמי ד', והיה ראוי האדם, השוכח את רחמי ד' על יצוריו, להיות נענש בפשיעתו, מדה כנגד מדתו, בשכחת הרחמים עליו ממקורם העליון. אבל לעומת זה משמשת היא מדת החסד, הקימת ועומדת מעולם, לפני הרים יוסדו, ועד לא ברא תבל ומלואה, ומדת החסד היא מצינת את ההנהגה העליונה שלא בצמצומה של מדת הדין, המודדת מדה כנגד מדה, אלא שהיא מביאה לזכור תמיד את הרחמים גם לשאינם ראויים, ושלא להזניח בשכחה גם את השוכחים, על ידי שהם פותחים פתח כמחט של סדקית להתרומם מעל לשפלותה של שכחתם. ובכח עליון זה הנני אומר: זכור רחמיך ד', גם לעלוב השוכח, מפני שהצירוף אל הרחמים הלא המה החסדים, והחסדים הלא מעולם המה, ולא ישתנו גם על ידי מדת הדין של מדה כנגד מדה, בשעה שאיזה פתח של תשובה נפתח מצדו של האדם. זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה.
74
ע״התנו עז לאלהים על ישראל גאותו, ועזו בשחקים. רוח עז ועצמה ראוי להיות ממלא את כל בתי נפשנו, בעת אשר אנחנו שמים אל לבנו את המגמות הגדולות, מלאות האון, ההולכות ומתמלאות בשטף המפעל הגדול של מעשה ד' בכל מערכי הבריאה כולה. אמנם יחד עם העז הזה, המורגש בכל היקום בעמדתו וסדורו, בחוקיו האיתנים ובתולדותיו הנפלאות, הלא גאות ד' היא זורחת בעולם מישראל, ממפלאותיו הרבים אשר כונן בעם זו יצר לו, בתולדתו וקיומו, בכל עלילותיו ומהלכיו, בשיא גבהו ובשפל ירידתו, בתקוותיו וצפיתו המלאה חזון פלאי פלאים. זון התכן המראה בעולם את גאות ד'. ומתוך המבחן הזה, טל הגאוה והגדולה האלהית, הננו שבים, ע"י כח זה של אספקלרית הקדש של כנסת ישראל, להכיר לא רק את העז הגלוי במכמני הטבע, שאפשר להם להיות נסקרים בעזרת החושים, וההגיון האנושי, אלא הננו עולים לספירות העליונות, לגנזי שחקים, ששם חביון העז, ושם כל התכונה הכללית של מערכי ההויה, מסבותיה ומגמותיה, צפויה היא ונערכת. תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו, ועזו בשחקים.
75
ע״ונורא אלהים ממקדשיך, אל ישראל הוא נותן עז ותעצומות לעם, ברוך אלהים. מתוך המחשבות המקודשות, בציור האמתות האלהית, מקור היראה מתפתח מרום רוממות והערצה אין־סופית. והנוראות היא בטבעה מחלשת את הכחות של החיים הטבעיים, חיי האיש הפרטי וגם החיים הכלליים של העם כולו. וכדי למצא מקור לעז ותעצומות פונה לו האדם לשעשועי הבל, ולהסחת דעת ממקור האמת האלהית, וכן הולך לו העולם ומתקלקל, והעמים, מתוך בקשת הרחבת חייהם בעז ועצמה, הולכים הם ותועים מאחרי ד' וסרים מדרכיו הקדושים. אך לא כן יצר אלהי ישראל את עם סגולתו, שם בהם חק נפשי מתאים לסגולה האלהית השרויה בתוכם, שהנוראות האלהית באמתתה, היוצאת מתוך המחשבה הקדושה האלהית העליונה, היא מאמצת ומחזקת את חייהם, חיי האיש וחיי העם, ובהכרתם הפנימית וברגשם הנפשי טבועה ההכרה וההרגשה, כי אלהים אמת הוא מקור הברכה, מקור שפע החיים, העז והעצמה. נורא אלהים ממקדשיך, אל ישראל הוא נותן עז ותעצומות לעם, ברוך אלהים.
76
ע״זאל נקמות ד', אל נקמות הופיע. אם הנקמה היא, כפי מה שהיא מצוירת אצל בני אדם, תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר, אינה יכולה להיות מתיחסת בכלל לאחת ממדותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. על כן צריכים אנחנו להבין את כל תכן הבטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שאנו רואים במערכת ההנהגה האלהית בעולם, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים, המאפילים את הזהר של הטוב, החכמה והרחמים, אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכלל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וד', אשר אמר יהי אור, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור. אל נקמות ד', אל נקמות הופיע.
77
ע״חהנשא שופט הארץ, השב גמול על גאים. המשפט המושרש כבר בטבעו של אדם ובארחות חיי החברה, לענוש את הרשע, הגונב, הגוזל והמרצח, באפן פרטי, גם הוא מיסוד המשפט העליון בא, מכח אותה ההכרת המוסרית, החקוקה בנפש האדם הנברא בצלם אלהים. אבל כח השופט הזה עומד הוא במצב שפל, כל זמן שאין לו כח להתגבר על רשעי עולם, שהם מתגברים לעשות תעמולה רבה של סדרי חיים כלליים, הבנויים על רשעה ביסודם, מפני שהם גם כן לוקחים להם יסודות של משפט להחזיק את רשעתם, ונגדם אין שום כח שופט בתוך השדרות האנושיות, שהם לוקחים להם קרנים לנגח בהן כל דכא, כל רפא אונים וכל כושל. על כן מוכרח הדבר לבא, שרק שופט הארץ ינשא, ותתרומם מדת המשפט העליונה, באפן כזה, שגאים רשעי עולם לא יפיקו זממם, והם יקבלו ענשם כראוי להם, להשיב להם גמול ידם, ותחת ההרס, החמרי והרוחני, שהם שואפים להביא על העולם בגאותם הבלתי־גבולית, יחרבו הם ומועצותיהם תהרסנה. הנשא שופט הארץ, השב גמול על גאים.
78
ע״טלד' הישועה על עמך ברכתך סלה. הישועה הכללית של כל ההויה כולה, ישועת ד' היא, כלומר, שהמדות האלהיות יצאו אל הפעל במציאות כולה בכל מילואן וטובן, שאז יתוקן כל העולם כולו, ושלום העולמים יאיר בכל מרחבי היקום. הכח האנושי, המוכשר להיות הפועל לברכת עולמים זאת, ברכת ד' הנצחית, זהו אותו כח של חיי הנצח, חיי הקדש, האצור בעם ד' בכנסת ישראל, לכל סגולותיה הפנימיות. על כן אלה שני הדברים, שהם יסוד האשר הכללי, ישועת ד', אותה הישועה, המתיחסת לשם ד' ומתקשרת בענינו העצמי, וברכת ד' השורה על ישראל, בתור עם ד' לנצח, הם מקושרים יחד בקשר אמיץ. לד' הישועה, על עמך ברכתך סלה.
79
פ׳ד' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה. צבאי צבאות ברא הקב"ה בעולמו. כולם, מראשית העליוניות שלמדרגתם הגבוהה ביותר עד אחרית התחתיתיות של מדרגתם הנמוכה ביותר, מקושרים הם יחד בלולאות הקודש של החכמה העליונה והחסד העליון, הכולל את כל ההויה כולה. הקשר הקדוש הזה, של אחדות כל צבאות עולמים, בצביון האלהי הכולל כל, זהו מעוזם של ישראל. ויעקב, אשר הוריש לבניו את הנחלה של החזון הקדוש, של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא אשר איחד את ההכרה האלהית הזאת בנשמתו, ואת המשגב הנצחי מסר בתור ירושה לעד לבניו, שומרי אור הקדש בעדם ובעד כל האנושיות ובעד כל היש אחריו, בחיים אשר לנצח לא יתמו, כי גדולת הכלל היא תכונה נצחית בשגובה המקבלת אור חייה ממקור חיי העולמים, אדון הצבאות, ומנצחת עדי עד בחילה את כל הקשור במעוז שם הקדש, אור ד' לנצח. ד' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה.
80
פ״אד' צבאות, אשרי אדם בוטח בך. לעומת ההכרה הכהה, הבאה מתוך הסיקור החלוני על הכלל של ההויה כולה, שמצדה בא יאוש ורפיון לכל פרט, לחשוב שאובד וצולל הוא בתור אבק דק בים הגדול של המציאות הכללית, והמון כחותיה האדירים, באה הכרת הקדש, המביטה על הגודל הכללי מתוך המרחב של דעת אלהי ישראל, אדון הצבאות. ודוקא מתוך גדולת המפעל, אשר אין קץ לרחבו, גדלו, עמקו ועזו, משתקפת היא התכונה המאשרת את כל פרט, בכח מציאותו באחדות הגדולה של כל הכלל כולו, החסין בכח ומאוחד באחדות מקור ההויה, הנושא כל בכח רחמיו ועז גדולתו. והאשר, כמו של כל היקום בהכללתו, ככה הוא מתפרט על הפרטים כולם, וכל אישיות מיוחדה מתמלאת זיו עליון, ומתאשרת בגודל נצח בקשר המקודש, אשר הוא מתאגד בשם ד' צבאות, הנקרא על צבאי צבאות עולמו, שהכרתו החיה והמאוחדת חקוקה בשם ישראל, צבאות ד' בעולמו. ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך.
81
פ״בד' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו. ההצלחה האמתית היא הדבקות האלהית, המושכלת, החיה, המורגשת, מצד גודל אחיזתה בכל תכן החיים, בכל מהותו של האדם, בקדושתו. כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך. והישועה הזאת, שהיא הישועה האמתית, היא למעלה מכל צרך של קריאה, תפילה ובקשה, כי עצם צרור החיים הוא בה בעצמה, וכיון שנתעלה האדם להיות קשור בכל מדעו ושכלו, בכל עשתונותיו ורגשותיו, בשם ד' אמת, כבר הוא נושע. אמנם לא בכל עת יעמד האדם על זה הגובה, לא בכל זמן יוכל האדם, בפרטיותו ובכללו, להתנשא למקום העליון הזה, אשר שם אין שום חסרון, וממילא אין שם קריאה, ולא בקשה, ולא צרך של עניה, המתיחסת אל הקריאה. אבל במצבו הירוד של האדם, שמ"מ רשמי הקדושה העליונה אמנם נחלשו אבל לא נמחקו, ולא סר האדם מלהתגעגע לצור חייו ומקור נשמת כל חי, אז אע"פ שלא יאיר עליו האור המלא, המתבטא בשם המפורש העצמי, אבל מלכות שמים הוא מקבל עליו ומטה את רצונו להיות ממלא את רצון קונו, מלכו ואדונו, בכל אשר תשיג ידו. במצב כזה כבר יהיו לפעמים מורגשים כמה חסרונות, שהם צריכים להתמלאות, אבל מפני שהאדם לא זז לגמרי ממקור הקדש, ויסודי הישועה העולמית, הנובעת ממקור השם המלא בתפארת קדשו, עודם משפיעים עליו דרך התעלומה המלכותית, שבה יש כבר מצבים שונים, של ירידה ושל עליה, כאן הוא מקום התפלה והקריאה, שהיא בטוחה להיות מתמלאית ונענית. ד' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו.
82
פ״גהושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם. הישועה באה תמיד בצורה של הצלה מאיזו רעה, המוכנת לבא, או שהיא כבר באה. הברכה היא מצינת תוספת מעלה, הופעה ועליה והנה הנגוד, הנמצא לישראל בין כל עמי התבל, הגוים המתהללים באלילים והמהות הפנימית של העמים, הוא גורם תמיד עמדה של משטמה לעומת האומה היחידה הזאת, שהיא בשביל כך נזקקת תמיד לתושעת ד', "וגדול הרועה המציל את הכבשה האחת מבין שבעים זאבים" (אסת"ר ט, ב). ויותר מהסכנה הזאת, המוחשית, גדולה הסכנה הרוחנית, של הורדת ערך הקדושה, המיוחדת לישראל בתור עם ד', המקושר לקדושת אלהי אמת ונושא מדברות קדשו, שלא תשפיע עליהם השפעת הרוב, הזרם הגדול של כל העמים הרבים, אשר כהמות ימים יהמיון, להשכיח מהם שרש הקדש של אצילות נשמתם, שבזה חל התאר של הישועה בעקר. אמנם הישועה באה בשביל המטרה הפנימית, של סוד ד' אשר בעמו והמטרה הזאת היא מבולטת ע"י יסוד הנצח האלהי, הקבוע בכנסת ישראל, והנצחיות לא תעמד בכחות נבראים, שאם בעצם מוגבלים, בעמדה אחת מצומצמת, כי אם תעמד על עמדה מוכרחת היא להיות פוחתת והולכת עד שתכלה, וזה לא יתכן, "כי אני ד' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם". על כן בתור נחלת ד', שאין לה הפסק, הברכה והתוספת התדירית, בשפעת אור הקדש וחיי האמת, מוכרחת להיות תמיד הולכת ומתגברת בתוכה, והחבור של הישועה עם הברכה, הבא מיסוד תכונת העם המיוחד בקדושת ד', ומיסוד הנחלה הנצחית האלהית שבסגולתה, האחוד הזה יביא את הרעיה ואת ההתנשאות, העומדת לעד. הרעיה האלהית באה מיסוד הישועה, כי רק בזה תשמר הסגולה בתור עם ד', המיוחד בישראל, בהיותם מושפעים תמיד ממרעה רוחני זך וקדוש, מאור התורה ושפעת החכמה, אשר ד' יתן מפיו ברוח קדשו על עמו בחיריו. והברכה המצינת את ההוספה התמידית במעלה, שלא תתם עליתה עדי עד, היא תביא את ההתנשאות האמתית ברום מעלת הקדששל השלמות העליונה, המביאה את האשר לעולמי עד לכל היקום, לשמחת ד' במעשיו ע"י ישראל עם קרובו סלה. הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם.
83
פ״דנפשנו חכתה לד', עזרנו ומגננו הוא. הכמיהה הנפשית הקדושה, להתדבק באור ד', באה מתוך היסודות הקדושים, הטבועים בנפש הקדושה, שהיא יודעת, שכל מפעליה הטובים, כל משאות רוחה העליונות, אינם משתכללים כ"א בעזרת ד'. ואע"פ שהיא יודעת, שברית כרותה לה, שתהיה בעצמה שליטה על גורלה, לבחור לה דרך החיים כתורה וכמצוה, שזהו התכן של האשר כולו לנצח בעדה, בכ"ז יודעת היא אל נכון, שגם הצעידה בדרך האורה, שעל פי רצונה החפשי, מוכרחת שתהיה תמוכה בעזר עליון. ומתוך שחלק גדול של מהלך האשר הזה הוא בא מתוך מפעלותיה והגיונותיה העצמיים, שמפני שהם באים מכח אדם מוגבל צריכים הם הגנה מכל צד של קלקול והפסד, היא בטוחה, שכשם שבא יבא לה העזר האלהי, לגמור את אשר הוא למעלה מכחותיה הגשמיים. והרוחניים, ככה ילוה לה עזר זה להגן בעדה נגד כל קלקול, שיוכל להולד בכל אותה המערכה המוכרחת לבא מכחה המוגבל. כי רק זה החלק המיוחד למפעל אדם צריך הגנה מכל קלקלה, מה שאין כן אותו החלק העליון, של ההופעה האלהית העליונה, הגומרת כל מהלך קדש, הרי הוא שמור ועומד בעצם תכונתו, במקום שאין יד כל קלקול מגיע שמה. נפשנו חכתה לד', עזרנו ומגננו הוא.
84
פ״הכי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו. הקשר האלהי, המאוגד עם הנשמה העליונה, נשמת ישראל בטהרתה, חוא ממלא אותה שממה אין סופית למעלה מכל גבול ומכל חשבון. מתנשאת היא הנשמה, מעל לכל פחדים, וממעל לכל דאגות של מאורעות, של נפילה ושל הריסה, כי די לה אותו האשר העליון של שמחת עולמים בד' אבל לא בכל עת יעמד האדם ברום הגובה הזה, המתרומם באצילותו, ומוכרח הוא לפעמים לצאת אל התכונות של החיים, המחוברים עם החמר ומשיגיו, העלולים לכל השתנות ולכל מקרה. אז מתמשך על נפשו אותו הכח של השמחה העליונה בתור הופעה ממדרגה השניה, שאין שם של שמחה עצמית ראוי לה, וגם אין המושג האלהי כ"כ זך, עד שאפשר לומר ע"ז מלת־היחש של "בו" כלפי מעלה, כ"א השם המקודש, ההתפשטות המקודשה, שבאה מתוך הרום הנעלה בעזוז פלאיו, להגיע את הנשמה למעלת השמחה העליונה, שממעל לכל חשבון, ומכל צרך של הרגעה ע"י איזה מושג של בטחון. באים אנו לשאב מהנחל המתמשך מתוך מקום החיים העליונים הללו, של השמחה העצמית, גם בהיותנו במצב של מדרגה שניה, שהיא כבר עולמית, ויש לה עסק עם אפשריות של מאורעות, שהם יכולים להרס את המעוז העליון שלה לפי הדמיון, המתגבר ע"י התתרחקות מהמקוריות העליונה, מצד ההכרח הגבולי של כל נוצר. אבל אין אנו אובדים את אשרנו, וגם ממדרגה השניה, שאנו קורין את התכן האלהי רק בשם, אבל הלא השם שם קדשו הוא, נשמר אצלנו בקדושת פלאיו מרשמי הקדש העליון המחובר עמנו תמיד עדי עד. זהו יסוד בטחוננו בכל אשר נלך. כי "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו.
85
פ״ויהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך. היחול הפנימי של כל לב טהור, מיסוד קדושתו, לד', הוא מלא עדינות קדושה ורוממות טהר. והיחול הזה הלא הוא ממשיך את אור החסד על מפעלי החיים וגורל האדם. בשעה שהדברים מתגלמים במעשים וחותמים את חותמם על החיים, אז הם עלולים לרדת מגובה הטהר שלהם. ותפלתנו הפנימית היא, שתמיד יהיה החסד, המופיע עלינו, בהיותו מתאים לענינינו וצרכינו, ספוג עדנת קדש, ומסוגל לטהר וזכוך, כאשר הנקודה הפנימית של היחול הלבבי, ערגת הנפש בידענותה, הלא היא טהורה, זכה ועדינה, ושלמה מאד, ומעומק הטהר הלבבי יוצאת היא התפלה: יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך. כי יחולם של ישראל, מצד עצמיות תכונת קדשם, הלא הוא רק הפאר והפדות בטהרו. "יחל ישראל אל ד', כי עם ד' החסד, והרבה עמו פדות, והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו". ומה טובו ויפיו של החסד המעשי, הבא תמיד בהתאמה עם היחול הנקדש בטהרתו, שיהיה החסד מסופג טללי אור קדש. כאשר יחלנו לך.
86
פ״זהראנו ד' חסדך, וישעך תתן לנו. הישועה היא תמיד נובעת ממקור החסד, והחסד במקורו הלא הוא נשגב מאד, קדוש וטהור לאין חקר, ונחלי עדניו מתפשטים המה ברב שפע הרבה הרבה מאד יותר ממה שכח נברא יכול לקבל. אמנם אותו החסד בטהרת אצילותו, כשהוא מתיחס למקור תולדתו לד', בתור "חסדך", אי אפשר שיהיה נתון לבשר ודם, כי מה יוכל יציר מוגבל לעשות עם חסד אל, המתרומם ומתפשט מעל כל גבול, מצר ומדה. אבל ההארה של החסד, בתפיסת קצת רעיון בערכו, בקצת נהירות במאוריו העליונים, באיזו הרגשה בתכונת ענוגי קדשו, זהו מה שמכשיר אותנו, שבעתאשר הישועה תבא, בברכתה המלאה, באפן שהיא תקרא ג"כ ישועת ד', אבל מפני שהיא ישועה היא באה בגדר של אלה שהם צריכים להושע, ששיך בהם איזה דבר המעכב את אשרם, ואת גודל טובם, אז נדע מתוך הארת החסד איך להתקשר עם הישועה במצב של יחס קניני, שתהיה הישועה העליונה נתונה לנו, מאוגדת ומתיחסת לנו. הראנו ד' חסדך, וישעך תתן לנו.
87
פ״חקומה עזרתה לנו, ופדנו למען חסדך. כל זמן שההתעלות הכללית של כל ההויה לא באה, כל זמן שהמצב הכללישל היש הנמצא, הנשמות, והאנושיות, העולמות וכל מלואיהם, נתונים הם במצר, כל זמן שהדרישה של הטוב איננה כללית כי־אם חלקית, אי אפשר לעצמותו של החסד העליון שתתגלה, שתצא אל הפעל בעולם. ונמצא, שאם יש איזה דבר טוב הרי הוא רק חלקי במציאות, והכללות הלא היא טבועה בתוך מחשכים של רעותאין ספורות. העזרה, כל זמן שהיא מצטירת בענין אחר חוץ ממקור העזרה, חוץ מאור ד' לבדו, הלא איננה כלל מהסוג הזה של הישועה, המביאה את החסד המובהק, חסד ד' שיוכל להקרא בשמו "חסדך". הקימה היא העמדתכל שעור הקומה, ההתגלות הכללית, בהארת הכחות הפרטיים המאירים בו לאין קץ, בכלל אחד מופלא באחדותו. אמנם הקימה הזאת שאנו מבקשים, אור פני ד' בכל הודם במציאות, הלא עמה יחדיו אי אפשר לבקש עזרה צדדית, כי אם שד' בעצמו, אור קדשו, והופעת גילוי עזו, זאת היא העזרה, וזהו תכן של "עזרת", המתוארת בסמיכות, הבאה לסמן רוב המאויים השיריים בקדש, עזרת יה, כמו זמרת יה. קומה עזרתה לנו. אמנם אז, לקבל תכן עליון כזה ולהקביל אותו, מוכרחת כל המהות של המקבלים להתחלף, כמו חול שמתקדש, וכשם שיש פדיון המוציא קדש לחול, ככה מתנאיו הוא שהחול יעשה קדש, וזההפדיון הוא הפדות המבוקשת להופעת החסד באצילות זהרו מצד עצמו, שיהיה בא ומופיע ע"י הקימה, המסמנת את ד' בתור העזרת בעצמה. קומה עזרתה לנו, ופדנו למען חסדך.
88
פ״טאנכי ד' אלהיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו. לא רק ההוצאה ממצרים מגבלת אותה העובדא האלהית הנוראה, שהחתימה לעד את חותמה על גורל ישראל, וגורל כל האדם, כי אם ההעלאה, המעלך. והמפעל של ההעלאה, הוא בכל המפעלים האלהיים, שאינם גדורים בזמן מצד פועלם. והשמים והארץ היו מתמתחים והולכים לולא שגער בהם בוראם (ב"ר). והעלאה ממצרים, בתכונה של עליה, לא נפסקה, ושום גערה לא באה לעכבה. על כן היא תמיד פועלת, פעולת עליה, על כל הנשמות השייכות לה, ואין גבול לעליה, ואין קץ לרוממות השאיפה. המניעה תוכל רק להיות, אם תלחץ הנפש בעצמה, אם היא תצמצם את הגבולים של משאליה. אבל אחרי שאתה יודע את הרז הזה, כי אנכי ד' המעלך מארץ מצרים, אם כן אתה עומד תמיד בתכונה של עליה בלתי־פוסקת, ואין קץ לתכונה, על כן הרחב מאד משאלותיך, התרומם מעל כל הגבלה התעלה מעל כל קטנות. הרחב פיך ואמלאהו.
89
צ׳אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו. נשמת האומה בכללה, המוכנת לקבל את הברכות האלהיות במילואן, היא מאושרת במה שהיא מוצאה ברכות ד' בקרבה, ואוצרה מלא מתנובות חיות של כל המערכות. אבל הענין היותר עמוק, היותר בהיר ויסודי, שכל אלה הברכות אינן כ"א רשמים קלים מתפארת עזו, הוא זה מה שד' הוא אלהי האומה, והיא מיוחדת בסגולה גדולה זו מכל עמי הארץ באפן פנימי ונשמתי. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו.
90
צ״אואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לד' כי גמל עלי. יסוד הבטחון, המעלה את האדם לתכונת קדושה עליונה, רוממות נפש וגדולת קדש, הוא לא אותו הציור, שהאדם יצייר בעצמו שהא בטוח, שמה שהוא דורש ומבקש, וחושב שהוא דרוש לו, ימלא ד', כי אפשר שמה שהוא חושב, שהוא הטוב, הוא ההפך מהאמת. אלא שהוא בטוח בחסד עליון, שברא את העולם ובנה אותו, וכוננו, ומשגיח עליו ברב חסד, ועל כן אין מקום לשום דאגה, לשום עצבון רוח, כי הלא יודעים אנו, שחסד אל נטוי על כל יצוריו, והננו נכנסים תהת כנפי חסדו בכל רגע. אבל כאשר מתגלה לנו איזו ישועה המורגשת לנו, אז התכונה הלבית, השקויה מטל הבטחון הכללי, יוצאת אל הפעל, והשמחה בהגלותה, במדרגת גילה, היא תבא אז להופיע את האור הכמוס של הבטחון התדירי. אמנם הבטחון בהיותו כללי, וגילוי הישועה בהיותו כבר מקושר יותר אל הפרט מקבל הישועה, אין בהם עדיין הכח להשרות על הנשמה את רוח השירה הקדושה, מפני כי סוף כל סוף אור התורה בהכרה המוסרית הפנימית אומרת לאדם, כי אשרו האמתי הרי הוא תלוי בבחירתו. ומתוך שאנו יודעים שבקו המשפט מנהג צור עולמים ב"ה את עולמו, על כן הישועה המתגלה, ואור הבטחון הכללי, הבא לידי בטוי בגללה, הם ג"כ מאשרים את הנשמה מצד הידיעה, שסוף כל סוף הכרח הוא לומר, שאיזה כשרון מעשה נמצא במקבל הישועה, כי אחרי מפעל החסד, וכל ארחות צדקת ד' הגדולה לאין חקר, הלא מדת הצדק אי אפשר לה שלגמרי תהיה נלקית. אם כן יש כאן גם כן פיוס להכרה המוסרית שבאדם, התובעת את השלמתה העצמית, והיא לא תנוח ולא תממלא אשר פנימי בכל מושג כ"א כשיצורף לה החשבון, שכבר היא עומדת על איזה בסיס בהשלמתה הפנימית, עד אשר היא רואה מתוך מערכת חסד ד' עליה, ומתוך גילוי הישועה, איזו הארה של תשלום גמול לה, בעד צדקה ותומה. "יגמלני ד' כצדקי וכתומי עלי". זה הרגש כשסומך אותה, הוא ממלא אותה זיו חיים, ורוח הקדש של השירה מתחיל לפעם בקרבה. ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, אשירה לד' כי גמל עלי.
91
צ״במזמור לתודה, הריעו לד' כל הארץ. אע"פ שכל אדם הוא פרטי, סגור בעניני עצמו, מרגיש לעצמו בעצמו את מכאוביו וענוייו, וכמו כן הוא בעצמו, יותר מאחרים, מרגיש את שמחותיו, אבל הלא הוא ג"כ כללי, מדיני, משותף בחיי החברה ופועל עליה.אשר על כן כל הופעה לטובה ולברכה, לישועה, ולהארה רוחנית, הבאה מתוך ההתרוממות הנפשית, היא מוכרחת להתפשט על חיי הכלל כולו, על ידי האמצעים השונים של הובלת הרגשות מאדם לחברו. וכל חלק קטן מהתנועות הרוחניות הללו הולך הוא ומצטרף לחשבון גדול, עד שהוא פועל את הרשם הרצוי לההגברה של האצילות העליונה, ושל הקדושה של דעת ד' העליונה, ההולכת ומפלסת לה את נתיבה בעולם ע"י כל מהלכי ההויה, של כל עניני הכלל ועניני הפרט, ע"כ הד הקול של מזמור לתודה, גם בהבעתו היוצאת מהמית לבו של היחיד, המלא רגשי תודות לאל המושיע והעונה בעת צרה, הולך הוא ונשמע בתור הד קול כללי, המקיף ועולה, עד כדי המדה הכוללת. הריעו לד' כל הארץ.
92
צ״געבדו את ד' בשמחה, באו לפניו ברננה. השמחה הפנימית, כשהיא מתגברת ועולה בנשמה, היא מעוררת את כחות החיים ממקורם, להיות מלאים נהרה בתוספת ברכה ושפעת קדושה. אבל כדי שיגיע האדם למדרגה זו של שמחה, הראויה לעבודת ד' השלמה, צריך הוא לעורר את כחות הנפש ע"י השפעתן של פעולות חצוניות, שמהן היא ג"כ הרננה, הרמת הקול בתנועה המקבילה לשמחה, שהיא מוקדמת בזמן, אבל מאוחרת במעלה לעצם העבודה, שהיא צריכה להיות כבר בשמחה עצמית, שהיא משפיעה כבר על אחרים התעוררות נפשית, והיא אינה צריכה להתפעל מענינים אחרים זולת מקורה העצמי. עבדו את ד' בשמחה, באו לפניו ברננה.
93
צ״דדעו כי ד' הוא אלהים, הוא עשנו, ולא [ולו] אנחנו, עמו וצאן מרעיתו . היסודות, שמביאים לאדם שמחה בעבודת ד', הם באים מתוך הידיעות ע"ד הרוממות האלהית, שהיא עומדת למעלה מכל הגבלה, וממעל מכל איזה חק טבעי שיכול לעכב את עומק הטוב ואת גודל החסד מלהתפשט בעולם, ומתוך ההכרה של היחס הגדול, שעם כל הרוממות האין־סופית הוא ב"ה מתיחס אל בריותיו, בהשגחה וחמלה לאין קץ ואין תכלית. והנה שם ד' המיוחד לישראל בא לבטא את הקדושה העליונה האלהית, השולטת על כל החקים שבטבע, והעומדת ממעל לכל הגבלה וגדר. אבל דוקא הגובה הזה יוכל להיות גורם, מצד חולשת הכרתו של האדם, להיות לבו תוהה עליו, אם יחשב, שהאדם, השקוע כ"כ במעמקי מחשכים וטומאות, איך יהיה קשור בקדושה הנשגבה, אשר אין לה ערוך כלל וכלל.ע"כ הננוצריכים לדעת, כי ד' הקדוש בכל הקדושות, המתעלה מכל החקים והגדרים, המרומם מכל הגה ורעיון, הוא אלהים, מיסד כל החקים, מסדר כל הטבעים, מתיחס אל היצורים המוגבלים, ביחס של קרבה גדולה, שהיא מלאה השגחה של חמלה ורחמים לאין סוף ותכלית. והנה הכל יכולים להשיג, שבתכונת יציאתה של ההויה מן האפס אל היש הלא הכרח הוא, שהטפול הזה יבא מידי אדון עולם, אשר היה עדי עד טרם כל יציר נברא, אבל העין הרוחנית הכהה של האדם מתטשטשת במה שהיא שמה הבדל, בין העובדא של העשיה הראשונה לבין היחס של התמדת ההויה וקיום המציאות. וזהו הדבר המעכר את רוח האדם, ומשבית את שמחתו הקדושה באלהי מעוזו. וע"ז אנו אומרים, שהוא עשנו, ולו אנחנו, כי לולא העשיה האלהית, ההולכת וממשיכה בכל רגע של משך ההויה את מפעלה, הלא לא אנחנו, ואפס ואין הננו כולנו, מצד הערכת מציאותנו, אלא שהננו מקבלים את מציאותנו בכל עת ורגע ממקור אלהים חיים, מחויב המציאות ב"ה, ע"כ לו אנחנו. הקשר הזה, אשר על ידו "לו אנחנו", הוא מוטבע על הכלל כולו, בין על הכלל של היצירה, ההויה בכללותה, בין על הכלל של האנושיות, בין על הכלל המיוחד של ישראל עם ד'. וההטבעה הכללית אינה כלל מגרעת את היחש, ההערכה, והטפול המדויק של הפרט, והפרט הוא מושקף בבהירות אין קץ בתוך כל ההמון הרב של הכלל. ע"כ אע"פ שבכללות הננו עמו, הרי אנו בפרטות צאן מרעיתו, שהיחס הוא בזה לאשר תעבורנה הצאן ע"י מונה, וכבקרת רועה עדרו. ומתוך הידיעותהגדולות הללו, השמחה בעבודה הא'להית הולכת ומתגברת בקרבנו. דעו כי ד' הוא אלהים, הוא עשנו, ולא [ולו קרי] אנחנו, עמו וצאן מרעיתו.
94
צ״הבאו שעריו בתודה, חצרותיו בתהלה. רגש התודה, שהאדם חש בקרבו, שאי אפשר לו שלא יביע את רגשותיו הפנימיים, להודות לאדון החסד, רבון כל המעשים, על כל תגמולוהי עליו, זהו רק תכן של הדרכה, המובילה את הרוח הפנימי למצב יותר עליון מזה, שהוא ענין ההכרה, של ההארה העליונה ושל הופעת השלמות האדירה האלהית, המשלחת קוי נהרה ומהילה נרה על דרכי היצורים. על כן התודה היא המביאה, ברגשה הקדוש, את האדם לשערים הקדושים, והם הם המביאים אותואל חצרות הקדש, ששם עומד המצב הרוחני במדרגהיותר עליונה. במקום התודה, שסוף כל סוף היא מוכרחת לקבע במרכזה את העצמיות היחידה, של מקבל הטובה, המרגישאת רגשי חובת ההודאה, באה התהלה, בצורה יותר עליונה, הראויה להיות מתוארת בתור הכניסה היותרפנימית בחצרות ד', העומדת על היסוד של הגודל, אשר הנשמה חשה מהאור הכללי של שפעת ד' וטובו על כל יצוריו, בהנהגתו העליונה המלאה אור החסד, שמזה באה התהלה. באו שעריו בתודה, חצרותיו בתהלה.
95
צ״והודו לו, ברכו שמו. ההודאה באה מתוך הרגש הפנימי, שיסוד גידולה הוא בתכן הרצון העדין הנטוע בנשמה, והרצון בעדינותו מגיע באמת לאין קץ ואין תכלית בתפיסת מאוייו הקדושים האין־סופיים. אמנם הברכה היא באה כבר מתוך הצירוף של ההכרה, הבאה בעקב הרצון, וההכרה היא כבר מוגבלת, וכל מה שהיא יכולה לצייר, בבירור וזיקוק הגיונותיה, הוא רק הענין של תפיסת המושג האלהי בצורה יחוסית, שאין זה כ"א קריאת שם, ולא יפול עליו ערך עצמי כלל. ע"כ באה ההודאה הרצונית ביחס עצמי, הודו לו, והברכה השכלית ביחס השם, ברכו שמו. וא"כ, שהתפיסה העצמית הלא היא עולה ביותר מעלה מהתפיסה השמית, היה ראוי להקדים את השם לפני היחס של העצם. אבל התכונה הרצונית אינה כ"א הצעה, להרחיב על ידה את האפשרות של ההכרה השכלית, שאמנם אח"כ היא שבה להתחבר עם קדושת הרצון, וע"כ הכרח הוא להקדים את ההודאה הרצונית, העצמית, להברכה, השכלית, השמית.הודו לו, ברכו שמו.
96
צ״זכי טוב ד' לעולם חסדו. עצמיותה של השמחה, ההולכת ומתגברת בלב כל הקרב לעבודת ד', ולהתבוננות בקדושת רוממותו, באה ע"י ההשקפה הטהורה, שד' הוא הטוב האמתי. ומאחר שהוא הטוב האמתי, א"כ רק טוב נשפע ממנו, וחסדו כולל בלא שום הפסק זמן ומקום. והידיעה העליונה הזאת היא ממתקת את כל הדברים המזערים, שלפי השגתנו אין אנו מבחינים את הטוב הגנוז בהם, והם חוצצים בינינו ובין הבהירות הקדושה של הדעת האמתית, של כי טוב ד', ואנו יודעים נאמנה, שההכרה האמתית היא רק זו שבאה מתוך הכלל הגדול הנצחי, כי טוב ד' לעולם חסדו.
97
צ״חועד דור ודור אמונתו. ההתאמתות של חסד ד', הבא מטובו לעינינו, היא יותר מתפלשת בהבנתנו ע"י השקפה מקיפה דורות רבים בסקירה אחת, בהבנה שכולם יחד, מראש כל הדורות עד סופם, הם רק גילוי של מפעל אחד ממפעלות ד', הבא משפעת טובו, והחלק החסר מגילוי הטוב, בדור אחד או בתקופת דורות אחת, הרי הוא חוזר ומתגלה בדורות רבים אחרי כן ובתקופות מאוחרות, ומכל התולדה, בכל גדלה, רחבה, והיקפה, תתאמת אמונת ד', הבאה מעוצם טובו וחסדו, המעוררים תמיד בקרבנו את קדושת חובת התודה, והארת השמחה, כי טוב ד' וחסדו נצחי עומד לעולם, ועד דור ודור אמונתו.
98
צ״טאשרי. אמר ר' יוחנן מפני מה לא נאמר נון באשרי, מפני שיש בה מפלתם של שונאי ישראל, דכתיב נפלת לא תוסיף קום בתולת ישראל כו' (ברכות ד'). הענין המיוחד של אשרי, המכופל בקדושת אלפא ביתא ובפסוק פותח את ידך, המורה על עצם השלמות של השגת כל שפעות אורות הדעת והרחקת כל הטרדות המפריעות מהשגת התכלית, איננו מתגלה באמת כעת בזמן הגלות, ואין מקום בעולם הזה לקבלת תכלית השלמות הזאת. וכבר ביאר החסיד רמח"ל ז"ל בס' אדיר במרום, במה שקץ גלותנו זה סתום וחתום, וכדחז"ל (קה"ר פי"ב) "ליבא לפומא לא גלי", שבעצם ענין הגלות אין בו כח הגאולה כלל, וזהו מהקושי של הגלות עצמו, עד שהגאולה היא רק מצד כח אחר נשגב ממנו, ולא בעצם כח הגלות. וזהו מה שכתוב "נפלה לא תוסיף קום", כי הנפילה היא נפילה כזאת, שמצדה היא בלי קימה ח"ו, רק כשתבא קימה מכח עליון שאינו בכח הנפילה כלל. על כן לרמז כי מצד הנפילה שבעולם הזה אין מקום כלל לשלמות זו של הקימה כי אם מצד הכח האלהי, לא נאמר נון באשרי, שיש בו הכנת השלמות של העתיד, להורות שמצד הנפילה אי אפשר כלל שתושג תכלית השלמות הנרצית בענין אשרי, כי אם מצד כח נשגב עליון שהוא כח הגאולה הבא ממקום אחר שלמעלה ממנו. והנה מצד כח הנפילה של הגלות, שהוא קשה כ"כ, שאין כח הגאולה נראה בו כלל, היה ח"ו מקום להתמוטטות רגליהם של שונאי ישראל לגמרי, אלא שאע"פ שאין כח הגאולה נראה במצב הגלות המר והנמהר הזה, מ"מ הוא מתנוצץ בו, וע"י התנוצצות של כח הגאולה נמשך הקיום, שלא יהיה בגלות כליון חרוץ, ח"ו, ואעפ"כ סמכן דוד ברוח הקדש, אע"פ שאין כח הגאולה נראה בתורת קימה, מ"מ נמצא הוא בדרך התנוצצות, שיא בדרך סמיכה, הראויה להמשכת הקיום.
99
ק׳פותח את ידך. אמר רבי אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום גפ מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא, אילימא משום דאתיא באלף בית נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר, אלא משום דאית ביה תרתי" (ברכות ד'). ההכנה, שיכין האדם את עצמו אל השלמות האמתית, תהיה ע"י שני דברים. האחד שיאיר לו אור השכל הנובע מתוה"ק לדעת את קונו, והשני שלא יהיה לו מפריע מטרדות העולם הזה. והנה אף מי שאור שכלו תמיד עמו אפשר שיפשע ויטה מדרך הישר ע"י הטרדות המטרידות אותו, אמנם המשגב להנצל מסבך הטרדות הוא הבטחון. על כן אף כי נשגב הוא השבח שנאמר באלף בית, שכולל כל האותיות של התורה, ובסגולתאמירתו יאירו עליואורות התורה הקדושה בכללם, אבל עם כלזה עוד לא הגיע אל החפץ עד שיהיה ג"כ שלם בבטחון, והבטחון עצמו עוד לא יועיל לו כי אם בהיותו ע"י מנוחת נפשו משתלם לדעת את קונו, כל אשר תוכל נפשו שאת מאורות התורה שתוכל להכילם. על כן אז הוא מובטח לעולם הבא בהיות בו שני אלה, שקונה ע"י תהלה לדוד, האמור באלף בית, ויש בו פותח את ידך, המעיר את הבטחון ומסיראת הטרדא, כדי שיוכל להשתלם כפי השגת אור דעתו. והנה השבח, שיש בו אלף בית, מורה על אמונת חדוש העולם, שבאותיות התורה הקדושה ברא את עולמו. אמנם להוציא מדעת המינים, שאומרים עזב ד' את הארץ, צריך שתלוה לאמונת החדוש אמונת ההשגחה, ופותח אח ידך מורה על ההשגחה. ואז יהיה שלם בדעות הראויות לאיש אמונים משלומי אמוני ישראל ומובטח לעולם הבא.
100
ק״אצדיק ד' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. תכלית הבריאה ושלמותה היא שתהיה מדת הדין מסכימה לטוב, וזוהי הטובה הגמורה שהיא השלמות האמתית. שהרי עקר השלמות הוא בשני דברים, א' מה שהוא משיג יותר שלמות ומגיעה לו יותר טובה, וב' מה שהשלמות שהשיג היא דבקה בו יותר, ויותר עצמית בו, ואין אפן שלמות עצמית בכל מה שיהיה נשפע מצד חסדו ית' על האדם אם לא ישיג זה ע"י פעולותיו ובחירתו, אבל כשע"י בחירתו הגיע אל השלמות אז היא באמת עצמית ודבקה בו. על כן תכלית הטובה היא שתהיה עצמית למקבל, ואז היא באה מצד מדת הדין, אלא שהסבוב של ההנהגה מחייב שלפעמים יהיה רב חסד מטה כלפי חסד, והוא רק בגדר מעשה פרטי שאינו כולל את דרך ד' כולו. צדיק ד' בכל דרכיו, כל דרכיו הוא בבחינת צדיק שהוא מדת הדין, כדרך צדיק העושה מה שהדין נותן, וחסיד שהוא בחסד יותר משורת הדין הוא רק בכל מעשיו אבל כללות הדרך וטובתו השלמה היא שתהיה נודעת ומתגלה צדקת ד'.
101
ק״בקרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. תאר השקר יתיחס על דבר שאין לו בעצמו קיום ומעמד תמידי, והאמת היא דבר נצחי ומתקים. ועל כן נקרא עוה"ב הנצחי עלמא דקשוט. וקרבת ד' היא לאשר יקראוהו לבקשת האמת, של התכלית האמתית של עקר קיום החיים. ולכן כאשר יקראו אל השמים מעל להדריכם בדרך ישר לעבודת השי"ת, יעשה את רצונם האמתי, ואת שועתם ישמע ויחלצם מצריהם ויושיעם.
102
ק״גלכלם שמות יקרא. השם יכוון על פי ענין תכלית הדבר. אע"פ שכל הבריאה אחת היא בעצמה, והקב"ה ברא העולם כולו וכל העולמות והם כולם כמעשה האופן בתוך האופן, קשורים ודבוקים זה בזה, מ"מ יש לכ"א תכלית מיוחדה. נמצא שיש תכלית א' הסובבת כל המציאות כולה ותכלית מיוחדה לכל פרט, ואין סתירה ביניהן, שתכלית ההטבה מפיקה בין לתכלית הכוללת ובין לתכלית הפרטית. ולכולם יקרא בהרבה שמות לפי התכלית המיוחדת שיש לכל אחד.
103
ק״דלך ד' הגדולה. לך ד' הגדולה, זו מעשה בראשית. וכן הוא אומר: עושה גדולות עד אין חקר" (ברכות נ"ח). מעשי בראשית, מעשה ד' אחד, יעירו אותנו לדעת, כי כל המציאות כולה היא מעשה אחד, שרבו מאד פרטיו, רבוא רבבות עולמות גשמיים, אשר אין ספורות למו, והמון ברואים רוחניים לאין תכלית, עם המון מסבותיהם, תנאיהם וצדדיהם, שכולם יחד מתקשרים בקשר אחד. ואם היינו יכולים להציץ באור הגדול, של כל המציאות כולה, היתה נגלית לנו איש אחד בגשמיותו ורוחניותו, וכן יאתה לאדון האחד של כל המעשים, להיות כל פזוריו, הנראים לנו ממעשיו, לא ניצוצות אורה נפזרים ונפרדים כי אם אבוקת אורה משולבת ביחס נעלה ונשגב. ותחת אשר ע"פ הידיעה של כל פרט ופרט בפני עצמו, מפרטי היצירה הגדולה, נאמר שרבו מעשיו, "מה רבו מעשיך ד'", הנה בשומנו אל לב, מציור מעשה בראשית, שכל אלה המוני הפרטים, שכ"כ מתפלאים אנו על הודו ונוראותיו של כל אחד מהם בפני עצמו, הם מקושרים זה עם זה כערך גוף בעל אברים רבים, ומכונה נוראה, שאין קץ לפליאתה, מורכבת מהמון חוליות אין קץ, אז לא נאמר כי רבו המעשים, אבל יותר מזה נשתומם שגדלו מאד, עד שכל הגדולות שאנו מציירים אין ואפס הן לגבי גדולה זאת של כל המעשה אשר עשה ד' מראש ועד סוף. על כן הגדולה היא מעשה בראשית. אמנם כאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, עם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמת היצירה, כי כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. סבת הדבר היא כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כי אם בהבנה שלמה של כל כללה, כיון שהיא כולה דבר אחד גדול, וזה נעלה ממחשבת כל הוגה וכל חושב, על כן בכל מה שנאמר שהוא עושה גדולות הננו מעריכים חלקים מהגדולה הכללית, ואנו משתוממים על גדולתם, והם גדולות עד אין חקר. הננו הולכים מפליאה אל פליאה, מהכרת עצה וגבורה, חכמה וחסד, להכרה עליונה מזאת. הדברים שראינו אותם נפזרים ונפרדים מתחילה, קודם שידענו להם יחש, יתיצבו לפנינו בתור גדולות. אבל הם יאריכו להיות אצלנו באותו התאר, שנוכל לחשב הנה לפנינו מעשה שלם ממעשה רבון כל העולמים, רק עד בואנו לחקור בדברים, לדעת כל החקים של המציאות הזאת, הנחקרים על מה נוסדו, והנה כמעט נודע לנו חלק מחידותינו הגדולות, ועליהן עולות המוני פליאות עוד יותר מביאות להשתוממות, עד שאנו מחליטים לאמר עוד לא באנו לדבר שלם, רק חלק קטן ראינו ממעשי אדון כל, ולא נוכל לגלות כל חוקיו, על כן הגדולות מתיחסות ל"עד אין חקר", וכל הגדולות נכללות באמונה, בגדולה. לך ד' הגדולה, זה מעשה בראשית.
104
ק״הוהגבורה. זו יציאת מצרים. שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה (ברכות שם). לעומה הגדולה שהיא ההצטירות הכללית של כל המעשה אשר עשה האלהים, תבא הגבורה להודיע שעם כל הכללות הגדולה הזאת יש השגחה מפורטת, שכל פרט ופרט בפני עצמו מוצא מקום בערכו המיוחד, ורק ע"פ הגבורה הגוברת, מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי, ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ"ע. זאת הגבורה היא הפועלת להציב גבולות עמים, להבדיל גוי מגוי, ולהוציא גוי מקרב גוי, להפלות בין ישראל לעמים, אשר יוכל כל עם למצא ערכו הפרטי, ע"פ כשרונותיו המיוחדים שבגבורתו הפרטית. זאת התכונה באה להעשות ע"י יציאת מצרים, כשהורמה מעלת ישראל בתור עם לבדד, מושגח במספר ומנין לפרטיו, שיהיה בה למופת על שמירת הסגולה בדרך ישרה לכל עם ועם ע"פ ערכו, וכדי להצטרף יחד ג"כ לעבודת הכלל כולו, כל ברואי בצלם אלוהים. בהבנה כזאת יראה את יד ד', היד המחולקת לאצבעות, שכולן פועלות כל אחת מהנה לשמושה המיוחד לה, והכל עולה אל מקום אחד ומטרה אחת. כללו של דבר, אם היו הפרטים נבלעים, באין הכרה של השתלמוח רחבה לכל אחד בפני עצמו, כי אם מצורפים היו אל תכלית הכלל, היתה זאת גדולה, אבל לא גבורה, כי אם חלישות, חלילה, נראית בפרטים שאינם מגיעים לתעודה תכליתית הראויה למדתם הפרטית. אמנם כאשר נתגלתה במין האנושי התגלות יקרת הפרטיות, ע"י חילוק עם מעם, וההוקרה הפרטית לכל אחד בפני עצמו, כל נפש אחת מישראל כעולם מלא, הוכרה יד ד' בגבורתה.
105
ק״ווהתפארת. זו חמה ולבנה שעמדו לו ליהושע, שנא': וידום השמש וגו' (שם). בנין העולם בכללו, בסדור חלקיו והערך הנפלא של יחשם אלו לאלו, הגופים הגדולים של הכדורים השטים במרחב אין סוף ונערכים זה עם זה במערכה מלאה "תפארת", מה שיאמר על הערך הסדורי שמושך עליו חן ויופי ופאר. מצב התפארת הזה הוא מיוסד ע"פ חוקים איתנים, חוקי היופי והערך, אמנם כולו ביד ד' הוא, שהרי נשתנה הערך הזה וקבלתכונה אחרת, ע"י העמדת חמה ולבנה. העקר הוה בא לנו ללמד, שעם היות הנוי והתפארת חלק רשום בחוקי המציאות, הוא כאין נחשב ובטל בערכו לגבי הפאר המוסרי, הנובע מדעת ד' הטהורה. על כן התפארת העולמית גם היא תתפעל ע"פ הצורך המגיע לקדש שם שמים, לרומם התפארת הפנימית, תפארת הערך של הדעות והמעשים, למען דעת יקרת עם יודע שמו, והדר גאון צדיק מושל יראת אלהים, למען הביא תפארת החיים הפנימיים בעולם.
106
ק״זוהנצח. זו מפלתה של בבל, וכן הוא אומר: ויז נצחם" וגו' (שם). תנועה נצחית אי אפשר שתהיה כי אם באפן שלא יהיה נמצא כל מנגד ומפריע, וכאשר נפגש בדרך התנועה המון מנגדים ומפריעים הלא בהכרח תפסק. אמנם בזאת תהיה עומדת נצח, אם תהיה ערוכה באפן זה, שכל כח מפריע יהיה דוקא בהפרעתו ובנגודו מוסיף לה כח, אז תלך מחיל אל חיל, ותהיה נצחית לתכלית הנעלה של מעשה ד' ונפלאותיו, עם כלל המין האנושי, להביאו לאשרו הנרצה. ישנם מנגדים רבים וגדולים, מנגדים מעמים רבים שחפצים לסמות אורו של עולם. אמנם עצת ד' היא נפלאה כ"כ, עד שהוכן מראש, שכל ההסתערות של ההתנגדות אל התכלית הכללית, המתכוננת ע"י ישראל, תהפך לכח עוקר את המתנגד עצמו ומוסיף כח ואור אל חפץ ד' שיצא לאור. בזה הוכנה ההבטחה של הנצחיות לעצת ד' העומדת לעד, במה שהיא מנצחת את כל מתנגד לה, ופועלת להוציא מעצם הנגוד הוספת כח. המדות והתכונות הנמצאות בעמים, שעמדו מאז כצרים לישראל, ובנצחונם עליהם הטביעו חותמם של תכונותיהם באיזה רשם בישראל, הנה אלו התכונות עצמן צריכות הנה לשמוש הקדושה והשלמות, כמו הגבורה והנקמה במקום הראוי, וכן יתר התכונות, שישראל מוציאים מעמים הסובבים אותם, וגם מאותם שעמדו לבלעם, שדוקא ע"י כח שליטתם עליהם באו לידי תכונת שלמותם הכללית, שצריכה להקיף כל הצדדים כראוי לעם עולם, שיעמד לנס ואור גוים. א"כ הנצחבא מכח הוספת הכח, שהושפע מצד המנגד עצמו, ובזה יתגבר ישראל ברוחו לגרום מפלתה של בבל, שהתהללה באליליה, ובקשה להגדיל על ד' אלהי ישראל. כי הועילה, אמנם, חהתגברות של העמים, המתנגדים לרוח ישראל, עליהם להקנותם אותם הצדדים הנצרכים להם לשכלולם, "ויז נצחם על בגדי". הנה זאת היא תכונת התנועה הנצחית, שמכל מפריע ומתנגד לה מוסיפה אומץ להגביר חיל.
107
ק״חוההוד. זו מלחמת נחלי ארנון, שנא': על כן יאמר וגו' (שם). הוד מלכות יאמר על ההכרה של רוממות, שמכנעת כל מנגד אף בלא פגישת התנגדות היותר קטנה, כי המנגדמקדים להיות מתבטל לפני ההוד השפוך על כסא המלכות. מלחמת נחלי ארנון היתה בזה מצוינת, שלא פגשה כלל בישראל, ומבלעדי ידיעתם הוסר הכח העומד לבלע להם. זהו ההוד הנמשך מהוד שם ד' הנקרא על עם קרובו.
108
ק״טכי כל בשמים ובארץ. זו מלחמת סיסרא, שנא': מן שמים נלחמו וגו' (שם). כשמשמשים יחדלמטרהאחת כחות שמימיים, כלליים, כחות הטבע כוללים ואיתנים, עם כחות הנפש האנושית וכחותיו הגופניים הפרטיים החלושים, הרי זה מעורר בנו את המחשבה של אחדות ד' יתברך, המאחד בכחו העליון את הדברים הרמים והיותר כוללים עם הדברים הנמוכים והיותר פרטיים, וכד' הר"מ במו"נ (ע' ח"א פע"ב) על יחש עין האפרוח שבתוך הביצה אל הכדור השמשי, ומזכירנו יחש האחדות שבין אלה היצירות הרחוקות זה מזה הרבה. כן בין כמות הטבע האיתנים שהם היו לעזר במלחמת סיסרא, עד הפרטיות של מסירת סיסרא ביד יעל ע"פ המקרים הפרטיים, כמה גדול המרחק, הכחות הכלליים, הם בשמים, בכחות המשפיעים, והדברים הפרטיים, בחיי האדם, בארץ, "כי כל בשמים ובארץ". ואין כאן מרחק, לא ריחוק מקום ולא ריחוק ערך, וכולם באגודה אחת ומדרגה אחת עומדים להגיע אל המטרה שהציבה לה ההשגחת העליונה. מחבור הכללים הגדולים עם הפרטים הקטנים לתכלית האחת הננו רואים, שאין כאן דבר יוצא, הכל לך ד' הוא, כל בשמים ובארץ, מכחות הטבע היותר אדירים עד פרטי יצרי מעללי איש, המשתנים ע"פ כל מקרה קל, כולם מוכנים לעשות דבר ד' שיקום לעולם.
109
ק״ילך ד' הממלכה. זו מלחמת עמלק, וכהא: כי יד על כס יה.
110
קי״אוהמתנשא. זו מלחמת גוג ומגוג, וכה"א: הנני אליך" וגו' (שם). עמלק נצב כצר לישראל, רעה עינו במה שיצאו ישראל לחדש בעולם, שתהיה אומה מתנהגת במלכותה ע"פ גאון שם ד', אע"פ שלא התנשאה על יתר העמים לכבוש אותם תחת ידיה. ובאשר שדבר זה הוא מוכרח, שתהיה אומה בעולם שהכח היותר גדול שבמלכותה יהיה שם ד', אמונתו ובטחונו, אהבתו ויראתו, על כן עמלק, המתנגד לזה, וסעיפיו, יהיו עדי אבד. בימי גוג ומגוג יגיע הדבר, שלא רק בתור ממלכה עומדת לעצמה יגיע ישראל, כ"א רוחו יהיה כח רודה בעמים רבים, ושם ד' אלהי ישראל יהיה הולך וכובש את כל העולם, המלא דעה והשכל, וכולם יכירו, כי אור חיי הצדק, זרע השלום והברכה, מונח הוא באוצר חיים של תורת ד' אלהי ישראל. אז יתנשא רוח ישראל וגאון ד' אלהי ישראל על תרבותם של עמים רבים, ודבר זה יעורר קנאה בלב גוג ומגוג באחרית הימים, אשר כבר היה מרוצה שתהיה מלכות ישראל מתנהגת ברוחה, שכבר קבעה לה זכות אזרח גדול בדברי הימים הכלליים, אבל שיתנשא עם ברוחו על כל העמים, דבר זה לא יוכל שאת עד אשר תגלה יד ד' על עבדיו. אז יתברר שלד' אלהי ישראל לו המלוכה, לא כעמלק שבקש לשלול את הזכות של המלוכה מנקודת שם ד' בישראל, ולו גם המתנשא על כח עמים רבים פרטיים, שכולם יכירו וידעו, כי עמו מקור חיים, ואור תורתו הוא מעין הישע לכל האדם.
111
קי״בלכל לראש. ארחבר אר"י אפי' ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה" (שם). לולא דבר ד', המתלוה עם כל ממשלה פרטית היותר קטנה, היו יכולים הפרטים ללכת הלך והתרחק מן התכלית הנרצה, עד שבקבוץ של ריחוקים רבים ודחיות מרובות מהמון שלטונות קטנים, לא היה אפשרכלל לבא לסוף התכלית העליונה, המקבץ את כל השלטונות אל מקום אחד ואגודה אחת. ע"כ, כאשר הממשלה העליונה תבא ע"פ עצת ד'למטרתה, עלינו להשכיל, כי לא זזו המקרים הבודדים של הממשלות היותרנמוכות מהיות מכוונים לפי ערך התכלית, שצריך לצאת מהמין האנושי, בהתארגנו לתכנית ממשלת דעת אחת גדולה ואדירה, והיה ד' למלך על כל הארץ. ועל כן גם הצד הקטן שבמשרות, שהוא משמש בתור מעבר אל האחדות האנושית תחת דגל אחד, דגל שם ד', גם הוא מן שמיא מנו ליה, ומושגח הוא בדרכיו לפי הצורך של הפקת התכלית, לפעמים בדרך סיוע ולפעמים בדרך נגוד, שגם הוא הנהו מצרכי הסיוע נאשר בארנו.
112
קי״גלך ד' הגדולה. במתניחא תנא משמיה דרע לך ד' הגדולה, זו קריעת ים סוף,
113
קי״דוהגבורה. זו מכת בכורות" (שם). ההבדל שבין גדולה וגבורה יתואר ג"כ בכמות ואיכות. כשרואים התפשטות פעולה גדולה, הננו מכירים גדולה, וכשאנו מכירים פעולה בחוג שהוא איננו גדול בהתפשטותו, אבל יש בו הרבה ענינים, שצריך לפעול בכולם, להפך כחות רבים, זהו גבורה. קטן ודל הוא האדם לעומת כחות הטבע האיתנים, אבל יודעים אנו, שאם לא מצד חושינו הגשמיים נדע את ערך נפש האדם, אבל מצד השכל ההגיוני והמדע הברור כבר ידענו כמה היא רבת־ערך ממולאה בהמון כחות חיוניים ושכליים. אבל יותר ממה שאנו יכולים להכיר גדולתו של הקב"ה, בשנותו את הגדול שבחוקי הטבע בקריעת ים סוף, מה שהוא גדול מצד הכמות, אבל הרי אין בו חיים ודעה והשכל, יותר מזה נשתומם על הגבורה של הידיעה הפרטית והשלטון הגובר, לפעול כרגע על נפשות רבות אנושיות. על כן מכת בכורות היא הגבורה היותר נוראה, המראה לנו עוצם יד ד' בידיעה הפרטית הנפלאה והשליטה על כל נפש ורוח, שיש בכל אחד מהם המוני המונים כחות לאין תכלית.
114
קי״הוהתפארת. זו מתן תורה (שם). יסוד הנוי הוא הכוון והיחש שבין החלקים. ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער, בין חלקים חצוניים הנראים למראה עיניו, הנה החכמה האלהיח תיסד את התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל הכחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר, ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו אל ההכרות הבאות מיחש האלהים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמתי. זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם, שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כי אם מאת אדון כל המעשים, שהכל גלוי וצפוי לפניו, והוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה. עז וגבורה, רחמים ונקמה, כל אחד במדתו. וכיון שהחלק החי שבעולם מתנהג בתפארת, כיון שנפש האדם מיוסדת על ערכיה הראויים לה, היא כבר ראויה לפעול פעולות רבות על התפארת החצונית, בכל מקום אשר תפנה תשכיל. על כן התפארת היסודית היא מתן תורה.
115
קי״ווהנצח. זו ירושלים.
116
קי״זוההוד. זו ביהמק" (שם). תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם, באפן הראוי להם להתעלות כפי ערכם, בתור עם גדול וקדוש, עם חכם ונבון, כשהם לעצמם. העז הלאומי של המלוכה מקושר עם ירושלים, ששם יש בו כסאות לבית דוד. החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים, ועוד הוא עלול לפגש, וכולם ינצח בעז ד' ויעמד לנצח. נבדל מזה הוא רוח ד' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין תכונת הפגישה של התנגשות להתפשט בכחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד' לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה, ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל, בלא פגישה של התנגשות, ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ד' אלהי ישראל. א"כ ב"המ"ק, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת נצוח, המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כ"א בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים, ועמים רבים יבקשו פני ד' בהר ציון, ע"פ תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו.
117
קי״חאתה הוא ד' האלהים אשר בחרת באברם כו'. נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא (ברכות י"ג). הרגש הלאומי הוא רגש נעלה ביושר טבעיותו, אלא שכשאינו מכוון ופונה למטרה יותר נעלה של תכלית אושר השלמות הכללית, יפרץ לסוף גדרי היושר כשיעבר גבולו בהרימו יד לרשת משכנות לא לו, בלא משפט צדק ובלא שום תכלית ומטרה קדושה. אבל מפני שהוא מצד עצמו ישר ונעלה צריך שלא יהיה נעזב ונשלל, וכמו כל מעלות המדות, שגם הנמוכה שבהן משובחת וכשרה היא להשתמש בה בעבודת ד', בתורה ומצוות. על כן נביא סידר שבחיה דקוב"ה במה דהוה מעיקרא, שבשם אברם, שהיה מלא הצדק והיושר של האהבה הלאומית, בחר בו ד' לרוממו למעלה הכללית להיות אב המון גוים. וכן הוא כל ערך הלאומיות, המשמשת לרוממות תכליתה, שבה תהיה לנו למגדל עז ועטרת תפארת, "לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה".
118
קי״טזה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו. המקור לאהבה ויראהטבעית להקב"ה הוא מפני שהוא אבינו הוא עשנו, וכל כחנו נשפע הוא כל שעה מידו הנדיבה, ובטבע כל דבר שהוא משוקק אל מקורו. לכן היא מבוטאת בשם אלי, המורה על הכח והמציאות. אבל בשם אלהים ידובר על האהבה והיראה העליונה השכלית, שעיקרה נולד מצד ההתבוננות בהנהגת ד' במשפטיו ועלילותיו על ארץ רבה. והנה מפני המפריעים הרבים שבעוה"ז כמעט אי אפשר הוא לאדם, שתהיה האהבה והיראה האלהית בוערת בלבבו בלי הרף במעלתה העליונה, אך האהבה והיראה הטבעית ממנה אל יחסר המזג תמיד. לכן שני דברים אלה המה על האדם: זה אלי מצד עצמי, לחזק ולקבע את האהבה והיראה הטבעית, שלא תשחת ולא תמעט ממנו אף רגע, ואנוהו מגזרת נוה, אך ביתר שאת יש לו לרומם מעלתה השכלית, שתגיע תמיד למעלה יותר רמה, שרוממותה אין לה סוף, וזה כל עמל האדם ביתרון הכשר חכמה, אלהי אבי וארוממנהו.
119
ק״כעד יעבר עמך ד', עד יעבר עם זו קנית. עד יעבר עמך ד', זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית, וו ביאה שניה (ברכות ד'). יש יתרון של הסגולה שבישראל מצד קדושת הנפשות ויש יתרון מצד קדושת המעשים. בביאה ראשונה, בתכלית קדושתה בבית ראשון, היתה מדת קדושת הסגולת גדולה מאד, ששרתה השכינה בגלוי וכיו"ב (יומא כ"א.). בבית שני היתה מדת קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל מדת קדושת המעשים היתה גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה ונתרבו כמה מצות דרבנן. על כן אמר עד יעבר עמך, ד', שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם, זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו, שגם בהאפלת אור הקדושה שמצד הסגולה העצמית, מ"מ קנית בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שניה.
120
קכ״אמכון לשבתך פעלת ד' מקדש ד' כוננו ידיך. אמר רא גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, שנאמר פעלת ד' מקדש ד'" (ברכות ל"ג). מציאות קדושת המקום, שבתכלית המעלה הוא נמצא במקום המקדש, שמשם יצאה האורה לעולם, נשגבה היא מהשקפת בינת אדם. כי איך תתכן הגבלת מקום אצל הקדושה העליונה, שלמעלה מכל משיגי הגוף. אמנם כאשר התיחדות קדושת המקום פועלת, להיות בני־אדם מתרכזים לתכלית המעלה והקדושה וכבוד שמים, שמזה בא יסוד ההדרכה השלמה האנושית בכללה, הרי אנו רואים את גודל הטובה הנמשכת ממנה, שהיא נקבעה לכך מהשי"ת היודע מראשית אחרית ותוכן רוח האדם. א"כ המקדש נתון בין ב' אותיות, אשר מהשגת השי"ת ורוממותו כפי מדת ציורי האדם, והיותו משתלם בטבעיות חייו החברתיים עי"ז במרכז של אחדות ונשיאת־דגל נבחרת, מזה נעלה אל הכרת עצם ענין סגולת הערך המיוחד, ששם השי"ת בהתיחדות קדושת המקום מראש מקדם, שתכלית השלמות לפי מדתם של בני־אדם תהיה נמשכת ממנה. מכון לשבתך פעלת ד', הפעולות העקריות של הכנות עצמיות קדושת המקום וסגולותיו המיוחדות, מקדש ד' כוננו ידיך, את התרכזות שאיפת תכלית השלמות האמתית, כפי ציור האדם, שחסד השי"ת התוה לו.
121
קכ״בהפרק המעביר את רעיון המתפלל בין פסוקי דזמרא לברכות ק"ש, הוא פועל הפגישה האדירה של שני עולמות, עולם היצירה האמנותית השירית, ההרגשית של הדמיון העשיר, החי וקים המקבל את שפעו מכל רשמי העולמים המוחשים ותכני חייהם, ועולם המחשבה והרוחניות העליונה, הנברא בדבר ד' ברוחו ובמאמרו המחשבי, שהוא מתנשא ומתרומם, מתקדש ומתעלה מכל גבול, ושירי זמרה ורוממות מחשבה מתאחדים במלא עולמים, ומשביעים צחצחות ודישון עונג את העובד המתהלך בארצות החיים הפנימיים ברומו ותם דרכו, באור נשמתו ומדות רוחו ונפשו, אור חי העולמים מופיע בזיוו וכולו אומר כבוד. והנשמה מתלהבת ומתמלאה מנוחה גבורה עז וחיים שקט ושירה עליונה מלאה דעה וחכמה, עצה וגבורה, הוד ותפארת. ובכל לב חפצה היא להביע את רגשי גילתה והכרת תודתה, ברב זיו וחסד פנימי מקורי לברך את ד' המבורך. וההשפעה הנשמתית של חיי השעה מציגה בגודל רוח וידיעה מתעלה ממעל לכל קץ קצב ומדה עולמית וזמנית, ומברכת ברכת עולמים, למקור חי העולמים, ברוך ד' המבורך לעולם ועד.
122