עולת ראיה, שחרית לשבתOlat Reiyah, Shacharit for Shabbat

א׳מדאני אסא. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. א"ל הני למה לך, א"ל לכבוד שבת, א"ל ותסגי לך בחד, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. א"ל לבריה כמה חביבין מצות על ישראל. ויתיב דעתייהו (שבת לג:). קדושת השבת יש שנים בכחה. האחד מה שהיא מקדשת ומעלה את ישראל בקדושתה העליונה ומרוממת אותם, בעצם קדושת היום למעלה מכל עניני חול, ומדבקתם בכבוד עליון וקדושה עליונה. חוץ מזה היא ממשכת ג"כ את כח כל ימי המעשה, עם כל חילוניותם ושפלותם, שע"י מה שהם נזכרים בקדושת השבת הנם מתרוממים, ובאין הכרה מוחשית, הנפש הישראלית מרוממת עצמה אפילו בימי החול מפני הזכר של יום השבת, ובזהאין דבריהחול שפלים כ"כ כמושהם נראים בחיצוניותם, כ"א הם הולכים ומתעלים בקדושת השבת. ואע"פ שרוב הזמן הם עסוקים בעבודת החול מ"מ כ"כ הקדושה קרובה היא אל לבם, עד שהתכלית העליון שבחיים מונח עמוק בתוך הלב שהוא נעוץ דוקא בהקדושה. וכפי הרוממות של גילוי קרבת אלקים ב"ה בנפש, שהוא כמדת הטוב והצדק ויתר דרכי השם יתברך, שנדבקים בה, ע"פ המבט הזה יש להשקיף על חיי שעה ועל העוסקים בהם בעין של קורת רוח. בין־השמשות הוא המעבר שבין העבר להעתיד, והוא מקשר את החול אל הקודש, ומורה השפעת הקודש על החול ע"י קישורו, אע"פ שמצד ההרגשה החיצונה נראה שהחול הוא מאד מגושם ופחות, מ"מ יש בו כח פנימי, שרק בסקירה של הרגשה פנימית חדה, הדומה לחוש הריח, שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, יוכר עילויו וקדושתו. וזה הכח של פעולת הקודש על החול הוא פועל את הזריזות המעשית, עד שמעורר ג"כ את כחות הזקנה להיות מזורזים בפועל ובמעשה. ואע"פ שהחול מושפע מהקודש מ"מ אין מעלת הקודש נופלת, לחשבה כמצורפת אל החול, כ"א היא עומדת ג"כ במעלתה לעצמה. ע"כ בהגלות להם, שבהדי פניא דמעלי שבתא, ההוא סבא, שלא היה לו ראוי להמצא בקרבו כבר כח הזריזות למרוצה וחפזון, ומה שינה עליו טבעו להיות פעולת החיים כ"כ נכרת עליו לקדושה, – דהוה נקיט תרי מדאני אסא, להריח בהם לכבוד שבת, בהוראה על ההרגשה הרוחנית, הצריכה לצאת מקדושת השבת. אמנם תרתי ל"ל, אחד כנגד זכור, המורה על היחש של השבת עם החול, ואחד כנגד שמור, המורה על עצם השמירה של קדושת השבת כשהיא לעצמה, אמר כמה חביבין מצות על ישראל, שקדושת המצות היא הנשמה המונחת בתוך כח החיים של גלגל כל פעולותיהם, שהם נראים כ"כ פשוטים וטפלים. יתיב דעתייהו, ולא הצטערו עוד על חיי עולם הנבלעים מחיי שעה, בראותם כי גם בחיי שעה יש לישראל קישור אמיץ לחיי עולם, וזה הקישור הוא מחדש, ונותן כח לכושלים ועיפים להיות זריזים לעבודת הקודש, גם בימי זקנה ושיבה, ועילוי הקדושה הזאת של הפיכת טבע הזקנה הכבדה לזריזותה של הילדות, דבר זה אי אפשר לצאת אל הפועל כי־אם ע"י פעולות החול כשהן מתפרצות מחוגן לעלות אל הקודש, כאותו היחש שיש לחיי עולם אל חיי שעה, שהם מוסיפים מעלה בצירופם, על כן יתיב דעתייהו.

ב׳לאסור מלאכה. תניא רבי אומר דברים, הדברים, אלה הדברים, אלה לט מלאכות שנאמרו למשה בסיני" (שבת צז:). המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם, במצבן שהן עומדות, כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה. אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה, המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של אל חי ברוך הוא. למעלה מכל דברים וענינים בכלל מנשאת אותנו קדושת האחדות האלהית הנפלאה, אשר כל לב ובשר אליה תערוג בצמאון אין קץ, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". וביותר מכל תרוממנו סלה, מעל הצד השטחי והמגולה שבדברים, מצד החלש והמתנוון לעינים, הכהות, שההכרות השקריות הנן הפועלות על ידן את פעולותיהן, עד אשר יבא יום ויגלה אור האמת, ולא יכנף עוד מורך, ולא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך". וק"ו שהפרוד של הדברים, ערכם הניתק מעל הכל, שהוא מכון של כל עמל ויגיעת בשר, שהוא צריך להתעלם מאור קדושת השבת, המופיעה ביקרת כבודה. רק דברים, בסתם, והדברים בגילויים, ואלה הדברים במספרם ופרטיותיהם, נגאלו בתור הכנה לעילוי העולם העתיד לבא, בהתרוממותם של כל ההוייות למקורן, ובאיחודם של כל הנפרדים במקור אחדותם, ע"י מעשה המשכן, שגדול יום הקמתו כיום שנבראו בו שמים וארץ. ועל כן מקושרים הם הענינים ודברים הדברים, אלה הדברים אשר נאמרו במעשה המשכן, שם גנוזים הם ערכיהם הפנימיים של ל"ט המלאכות שנאמרו למשה בסיני, שיתעלו ע"י ראשית קדושת המשכן לאחרית יום שכולו שבת ע"י קדושת השבת בישראל לדורותם. קדושת השבת, הממלאה את כל עולמים ומחדשת מאור הפנים של היקום כולו, ההולכת ושוטפת מנחל עליון, נחל העדנים של יום שכולו שבת, ובאה ומבריקה בזוהר אור יקרתה על נשמת כל חי, מתחדשת היא בקדושח הקודש והמקדש ביתר שאת. ותוכן קודש עליון מתמלא ברז מוספי שבת קודש.

ג׳וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים. כפול הוא ענין קדושת השבת. קדושה חיובית וקדושה שלילית אצורה בו. הקדושה השלילית היא זו, ששוללת ממנה את השפעת החול ומחשכיו מלהיות שולטת בעולם, בחיים ובאדם, הפנימי והחצוני. והקדושה החיובית היא זו, שמנהרת את אור הקדושה, את עדן רוח אלהים חיים וזיו כבודו, בעצמת נעימת ענוגי קדשו, על כל ההויה. רז "זכור ושמור, בדבור אחד נאמרו, – עם "וביום השבת שני כבשים" (ירושלמי) ולעומת אלה שתי הקדושות יבאו המוספים, שני כבשים, המורים חדוש קדושה, החודרת גם עד שרשה של הנפש הבהמית, ומגדלת אותה בגידול קודש מראשית צמיחתה וינקותה, בני שנה. והתמימות, ההולכת עם כל קרבן, היא מתיחדת פה ביחוד, לדעת שאע"פ שבעוה"ז אי אפשר שההארה העליונה, של יום שכולו שבת תופיע בשלמותה, מ"מ מה שמאיר מקדושת השבת במקדש היא קדושה תמימה, נאצלת מאור יום שכולו שבת, "שמא דשלים מכל סיטרין". וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים.

ד׳ושני עשרונים סלת, מנחה בלולה בשמן ונסכו. אור הקודש, החודר להעלות את הנפש החיה בתכן המוספין, הכבשים, הוא נוקב ויורד עד התהום של שרש הנפש הצומחת, ביסוד טבעיותה במקורה, שזהו ענין המנחות מנחת הסלת, בערכה הכפול. לעומת הקדושה הכפולה, החיובית והשלילית. ודוקא על הנפש הטבעית הצומחת מופיע האור של החכמה העליונה, שפעת רוח הקודש, המתיחשת לשמן, המטביעה את טבעה על החיים הטבעיים, לקשרם בקשר הקודש העליון. וביחד, הכח החי והכח הצומח, בעלותם לרום עליון של השתרשות הקדושה האלהית, ממלאים הם עז השמחה את כל היש, את כל הנשמה, את כל החיים והמציאות, סוד הנסכים, היין המשמח אלהים ואנשים. ושני עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו.

ה׳עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד, ונסכה. הקדושה התמידית, המתנוצצת ע"י קרבן התמיד בכל יום, יש לה בחינה מיוחדת מצד קדושתה היומית, שהיא נוהגת ג"כ בשבת. ובא הכתוב להשמיענו, שלא רק בחינת ההוספה של הקדושה. שיש בשבת לבד מבחינתו היומית התדירה, היא מצוינת ביום שבת קודש ועולה במעלתה עילוי גדול, על צורת הזמן של כל יום מימות החול, אלא שגם לאותה הבחינה היומית התדירה, שמצד נקודת קדושתה בא קרבן התמיד התדירי שבכל יום, יש בשבת קודש בחינה של קדושה מיוחדת, באפן שיש קשר עצמי בין עולת השבת הבאה בשבתו, בבחינת קדושת השבת המיוחדת שבה, לעולת התמיד. וכן הנסכים, של שבת, המבליטים את קדושת שמחת התוספת של המוסף, מתיחשת היא, בסגולתה המיוחדת, לשמחת הנשמה המיוחדת ליום שבת קודש, גם מצד בחינתה התדירית, שבכל יום, שלא יחסר תכן זה ביום שבת, עד שאין שם בקדושת העבודה של השבת הרכבה של שני מיני תכנים, תכן של קרבן חול, מצד התמיד, ותכן של שמחה, מתיחשת ליום חול, מתחברת עם ענין קרבן מיוחד של שבת, והארת קדושת שמחתו המיוחדת. אלא שקדושת השבת והבעת שמחתה, בהוראת המוספין, היא מעלה את תכן הקדוש התמידי, שקרבן התמיד מתיחש אליו, למעלה מתאימה כולה לקדושת היום, הנשגב במעלתו בתור חמדת הימים. ומתקשרות הנה שתי הקדושות ביחד, עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, ונסכה, עד שבמעלות הקדש של קדושת השבת לא נמצא שום נקודה שיש שם קדושה כזאת, שהיא מתיחסת לאחד מימות החול. כי כל היום כולו מהחל ועד כלה, עומד הוא בקדושתו המיוחדת, קדושת השבת, בין מצד עקרו, בין מצד תוספתו, בין מצד ערכו הסגולי המעשי, יסוד הקרבן בעצמו, ובין מצד הרגשת השמחה הקדושה, שיש לה גוון מיוחד, קדושת השמחה של שבת קודש, עד שעולת השבת ועולת התמיד, ונסכה, מצטרפות ומתחברות יחד לחטיבה אחת, וקדושה מיוחדת, ומאוחדת מאד.

ו׳למנצח מזמור לדוד. השירה העליונה לא תוכל לחול על האדם בקדושתה כי־אם אחרי אשר האדם בטוהר מוסרו ינצח בקרבו פנימה את כל כח המדכא את הנפש, וכל דבר המחשיך את הודה של הנשמה. המנצח, – לו יאתה להתחיל את המזמור, המפנה דרך אל השירה האלהית, בזה שהיא מגלה להאדם את עצמיותו, את פנימיות נפשו המיוחדה, שכל הכחות החומריים בהתגברותם הם מסתירים אותה. ובהופיע האור העצמי, הראוי להקרא בשם העצם של המוכן להשירה האלהית, או נועם הזמר מוכשר להיות נשמע, מהאישיות הנבחרה לכך נעים זמירות ישראל. למנצח, מזמור, לדוד.

ז׳השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. ההשקפה המתעלה מההשפעה של הזוהר הרוחני העליון, שהיא למעלה מכל הכרה פרטית, שהיא יכולה להתבלט במעופים קצובים, – משם חזון הכבוד והרוממות בא אלינו. מכירים אנחנו, שהרום העליון הרוחני, עצמיות השמים, שהם כוללים את המושגים הקדושים, שהם מגמות כל ההויה כולה, שם כבוד אל שורה, כבוד נשגב, גנוז בחביון – עז, שהשכל האנושי אינו שולט להכירו, אלא ששפעים כוללים מהתוכן הנעלם הזה הולכים ומפכים ומכים גלים על נשמת האדם, להיות מתרוממת על ידם למרום התשוקה הקדושה של נועם ד'. וההכרה העליונה הכמוסה הזאת, שמתוך גודל עזה אינה יכולה להתפרט, ולהתלכד בציור מפעלים, היא גורמת, שהשטח התחתון של רשמי המחשבה כבר מצייר לו את המפעלים בכבודם, ומפלאות מעשי ידי יוצר כל עולמים מתגלות בצורה מפורטת, להכיר גודל מעשה ד' מכל ערכי יצוריו. השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו, מגיד הרקיע.

ח׳יוס ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת. ההסתכלות, שאפשר לה להתפשט בראייתו של אדם במעשי ד' הנפלאים, בצבאי צבאות שברא בעולמו היא מוגבלת רק תחת השמש. אמנם נפלאים הם המושגים, שהאדם קונה על ידם בהתבוננותו, אבל מפני הגבלתם יוכל להביעם, ובכל יום ויום יוסיף קנין, שהאוצר המלולי שלו, הבא מתוך ההתעמקות וההתרחבות הנפלאות של כל מעשי אדון עולם אשר תחת השמש יתגדל ויתרחב. אמנם בלילה, בהיות אור השמש שוקע, והצבאות הרחוקים, הכוכבים הרבים, מתחילים להגיה את אורם, מהם יסקור האדם עולמים לאין חקר, ומרחבי יצירה לאין תכלית, ורחוקים הם ממנו, ולא יוכל להביע באומר את אשר קלט מהם בפרטי ההויה הנפלאה שלהם, אבל הדעה הפנימית, של ההתבוננות העמוקה, הולכת היא ומתעלה. ומזה יש לנו גם כן משל בעיונים השכליים, שאלה הנפלאות, שהציור השכלי שלנו מכיל אותם, אף כי נפלאים הם, ואין קץ להרחבתם והתרבותם, בעומק רוחב וגובה, בכל עת, בכ"ז הם נכנסים בכלל הכח הדבורי, והאומר מביע אותם, מפני שהם תחת שמשה של ההופעה השכלית. אבל למעלה מזה, במקום שכח השכל כבר אפס, והציור המוגבל לא יוכל להגיע שמה, רק הנשמה בהגיון הפנימי שלה, הרי היא הולכת ומתאדרת, בתפארת הקודש החבוי של הדעת הפנימית. זאת היא מדת הלילה ברוח, המתעלה ממדת היום, שאע"פ שהיא לכאורה כהה בבהירותה, היא בפנימיותה מלאה רחבות ונהורות מני אפל, בתכונה רוממה לאין קץ. יום ליום יביעאומר, ולילה ללילה, יחוה דעת.

ט׳אין אומר, ואין דברים, בלי נשמע קולם. ההופעה המלולית, הבאה מסגולת כח הביטוי שבאדם, מתחלת היא מראשית הציור המחשבתי, שהוא מצוייר אצל בעל המבטא. ומפני שראשית היסוד, של צמיחת ההבטאה, באה מתוך הרעיון, נקרא זה בשם אמירה, והמקור הוא אמר, כמו ראש אמיר, כלומר התגלות הדבור ביחוסו להמדבר בעצמו, טרם שבא להתגלם בצורה המשפעת כבר על השומע, שמקבל הנהגה ע"י הצורה הדיבורית, הבאה כבר אל חוגו, שזה הוא התוכן של דבור, המתלוה לאמירה, והוא משותף עם דברות והנהגה. היסוד היותר פנימי, שהוא מתגלה בהארה של אלה שני היסודות, של האמר והדבר, הלא הוא הקול, והאמר הכללי, שכל ההויה כולה מדברת ברוחה המיוחד, שכבוד־אל מתבטא על ידה, הוא דבור נעלה, מהענפים השנים של הביטוי, בין מהענף העליון של האמר, הביטוי הפנימי מצד המבטא, כלומר רוחה הפנימי של ההויה בסודה הכלול בקרבה, באותו המצב הראוי להתגלות ליצורים בעלי שכל והרגשה, המכירים כבר ציורים שכליים, ובין מהענף השני של הדבור, שהוא ההשפעה ההנהלית, הבאה ע"י השפעת כח המבטא על השומעים והמקשיבים לקול ההשפעה. ולא עוד אלא שאפילו הכח היסודי של אלה שני הענפים, של האומר והדבור, שהוא הקול, ג"כ הוא למעלה מההקשבה של כל היצורים בפרטיותיהם. כי האומר הזה הוא אומר כללי, היוצא מתוך המציאות בהקיפה הכולל, ולא יוכל להפרט בפרטיותם, בשום תיאור מתגלה לכל נוצר מפורט. אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם.

י׳בכל הארץ יצא קום, ובקצה תבל מליהם, לשמש שם אוהל בהם. הרעיונות, השופעים מכל ההוייה כולה בכללותה, הם כ"כ רחבים, כ"כ נעלים ונשאים, עד שאי־אפשר כלל ששום הגבלה ביטואית תהיה מכילה אותם, מפני שהם באים מההרחבה הוייתית, המתעלה מהגבולים שלנו, המדודים בקוי מדותינו. אמנם הם הם הפועלים, שהמושגים שלנו, המדודים בקוים בכל מלא הארץ, המתיחש לבני אדם, לחושיהם והשגותיהם, יהיו משוערים על־פי השפעתם. ואחרי שמכחם האדיר, שהוא למעלה מכל קו וגבול, ימצא הקו והגבול, שיצא בכל הארץ, אפשר אח"כ, ע"פ ההגבלה הכללית, לפרט מושגים חלקיים רבים, בכח הדיבור והמילול, עד אשר בקצה תבל מליהם. ומתפרט והולך הוא כח הדיבור ואמרת המלים, ע"פ המושגים השונים של כל משפחות בני האדם, בכל ירכתי תבל, ע"פ ההשפעה היוצאת מתוך הרישום הכללי של ההויה, אחרי שהוגבלה בקו המגביל את הכללות של הרשמים, והמאור הגדול זה השמש, המביא את הבהירות המפורטה לחוגנו המצומצם, ומאיר לנו באורו, ומופיע עלינו בשפעת פעולותיו הרבות, הלא כל צבאות ההויה הנם רק כמו המכון הארעי, האוהל, שלו, שעל ידם, בכח השפע המוגבל, שהם מצמצמים כולם להשפיע בו, הוא כבר מוכן לפעולות כאלה, שהן מתאימות מאד לכח הקיבול של כל היצורים המוגבלים, שמפני כך הם נמצאים תחת השמש. ונמצא, שכל ההויה כולה, של כל צבאות השמים באחדותם, שההשפעה הכללית שלהם היא יותר מדאי רחבה מכח קבולם של הנבראים המוגבלים, שתחת השמש, ושלולא כח הקוי המגביל שלהם, וכח המצמצם והמפרט השרוי בתוכיותם, עד לכדי האפשריות של יצירת מושגים מילוליים, בכל קצה תבל, לא היה גם השמש יכול להתאים להגבלותינו, המדודות בצמצום כל כך צר ומוגבל, אבל כח המגביל הכללי, הבא מתוך הרוחב של כללות ההויה, פועל את הגבלתו על השמש, עד שמכוין את שפעתו אלינו. והרי להשמש מתיחס אותו הערך של האוהל, המגביל, הגבלה ארעית, את השוכן בו, בכללות היצירה בהרחבתה. כי מצד העצמיות של תכונת השמש הלא היא ג"כ יותר רחבה. ויותר חזקה ונעלה במציאות מכח הקבול המוגבל שלנו, ואופי המוגבל שלה לגבי דידן, ע"י מרחק מקומה ויתר הענינים המגבילים, הנם לא תוכן הקבוע, הביתי, שלה, אלא תוכן הארעי, האוהלי, לגבי דידה. והרינו אנו מסתכלים נפלאות כבוד־אל מתוך הרוחב האין־סופי, ומתוך צמצום גבולות ההויה, המשוערת לערכם של היצורים, קטני הגבול, ביחד. בכל הארץ יצא קום, ובקצה תבל מליהם, לשמש שם אוהל בהם.

י״אוהוא כחתן יוצא מחופתו, ישיש כגבור לרוץ אורח. בשעה שאנחנו מתבוננים על נפלאות אל עושה פלא, ביצירת המכונה הנפלאה הזאת, הקרובה לנו כל כך, הפועלת כל כך על כל חיינו, אנו מוצאים בה שני כוחות נפלאים: הכח האצילי הגנוז בתוכה, שבשביל כך מופיעים כל כך הרבה חזיונות רוחניים מפעולות השמש באורה וזהרה, וכח מעשי נפלא, המפעיל את החיים המעשיים, במפעליהם השונים, בכל מדריגות ההויה שתחת השמש. ולעומת הכח האצילי, אומר והוא כחתן יוצא מחופתו, המלא רשמים נפשיים, מלאי גודל של תקוות טובות ושל זוהר חיים שלמים, עדונים בנחלי אהבה וגילה, ולעומת המפעלים המעשיים, ורעם גבורתם, בכל חזיונותיהם, הפועלים ברב כח ועז בכל ההויה הרחבה, ההולכת ופועלת גבורות אדירות לאין חקר לרעם עזוזם, אומר ישיש כגבור לרוץ אורח.

י״במקצה השמים מוצאו, ותקופתו על קצותם, ואין נסתר מחמתו. הכח הכללי, האצור בהשמש, הלא הוא מחשיף לפנינו את ההוד שבכל היצירה כולה. ההקפה הגדולה של השמש מורה לנו על יחושה לכל צבאות היקום שחוץ לה, למרחב אין קץ, ומגמת פניה להקיף עולמי עד מורה לנו, שכל קצות היצירה בכל מרחב ממשלתה מתאגדים ומתיחשים למפעל הנורא של השמש בככר היקום כולו. והכללות הזאת היתה יכולה להיות נדונה כתכונה פועלת רק שטף כללי, ואינה חודרת ויורדת לעומק כל פרט מפרטי ההויה, אבל כפלי כפלים יגדל הפלא, כשאנו רואים את החידור הנפלא של הפעולה הזאת, בכל גודל הקפתה, בתוך תכנית החיים של כל יציר שתחת הערכתה, עד אשר אין נסתר מחמתו. ומתאימים המה המפעלים, של ראשית המוצא, המקושר בגדולת ההויה הרחבה כולה, ואחרית ההיקף, המציין את האיגוד הכללי, של כל המציאות, אל נקודת המפעל הנורא של השמש, בהקיפו, ויחד עם זה החידור העמוק בכל פרטי הפרטים של היצורים, להכיר מזה, שכל ההויה מאוחדה היא, ואין בה שום נקודה משוטפת, היוצאת מכלל חשבון ודעת עליון, מכוון למגמתו העליונה הקדושה. מקצה השמים מוצאו, ותקופתו על קצותם, ואין נסתר מחמתו.

י״גתורת ד' תמימה משיבת נפש. כל מה שיורה רוח האדם מוכרח איזה פגם להמצא בו. ההתענינות בתוכן אחד נעלה, במטרה אחת נשגבה, היא מסיחה את הדעת מתוכן אחר, וממטרה אחרת, שהיא גם כן נעלה, ונשגבה, וההשתלמות הכללית לא תהיה גם מבלעדה. ואם כי ההכרה החיצונה לא תחוש לפעמים במחסור, אחר שאיזה שטף של אורה מגיע אליה, הרי היא כשמחה בחלקה, ואינה יכולה להודע מכל מה שחסר לה ומכל מה שפוגם אותה, אבל ישנה הרגשה פנימית נפשית, שהיא בחביונה מחכה דוקא אל כל הטוב, אל כל האושר, אל ההשלמה הכוללת כולה. וע"כ לא תהיה שבה למנוחתה בקרבה כ"א ע"י זרם אור עליון כזה, שהוא נותן לה, מצד קדזשתו המלאה, את כל הסיפוק, את הכל. וזה לא נמצא ע"י שום הופעה ושום הארה אחרת כי־אם ע"י אותה ההופעה, הבאה ממקור העליון השלם בכל תמימותו, אור תורת ד' תמימה, שהיא, ורק היא לבדה, משיבת נפש.

י״דעדות ד' נאמנה מחכימת פתי. למסור דברים כהוייתם, באמתת המציאות שלהם, אין יכולת לשום כח אנושי, ולשום בריה מוגבלת. אין אנחנו תופסים כי־אם צללי דברים, ולא אמתתם, וממילא בהתרבותה של ידיעתנו מתרבה היא ג"כ פתיותנו. על־כן רק מקור אחד יש, שהוא מוסר לנו את מה שצריך לנו להיות נחקק בלבנו מאמתתה של ההויה, כדי שנהיה באמת ע"י הודעה זו מתחכמים חכמת אמת, ששום פתיות לא תהיה בעקרה מתוספת על ידה. והמקור הזה הוא רק עדות ד', שהיא לבדה נאמנה, מתאימה אל אמתתה של המציאות ויסודה, וקולעת אל היסוד ההויתי, שאיננו מזדייף ע"י צלליו, המתערבים בכל מיני ההצגות. שהמציאות, בכללותו או בחלקיו, נמסרים לנו על ידיהן, והיא נאמנה, מחכימת פתי.

ט״ופקודי ד' ישרים משמחי לב. ד' עשה את לב האדם ישר, אוהב את המישרים, מעומק הטבע הפנימי הראשי שלו. אמנם מוגבל הוא ישרו לפי הערך של הגבול של מציאותו, ושל הכח המהותי שבלבו. וההויה הלא היא רחבה, גדולה ומלאה, שוטפים הם מציאיותיה אל תוך הלב הצר והקטן של האדם, ואובד הוא בים הגדול הזה את הנטף הקטן של יושר הלב שלו. באו בשביל כך פקודי ד', שהם נובעים מתוך מקור הישרות הכללית, הלב העליון ששם היושר האין־סופי צפון, והישרות המקורית, בכל תועפות גבהה, מנהרת את היושר המצומצם של לב האדם, והניצוץ הקטן מתמלא נהרה ושמחה, בהתאחדו במקור הויתו הרחבה, והוא מוצא את עצמו שרוי במקורה של השמחה. פקודי ד' ישרים משמחי לב.

ט״זמצות ד' ברה, מאירת עינים. עיני האדם רואות את כל הנמצא בתוך חוגו, ומרחוק יביטו, עד כל המרחקים אשר חוש הראות יגיע שמה. אבל כמה מטושטשת היא הראיה של האדם, מה הוא רואה מכל העצמיים רק צלליהם, תוארים טפלים וחצונים שלהם. ומהראיה הזאת העלובה צריך הוא לבנות את הכרתו. מוכרח הדבר, שימצא האדם מוצגים חושיים, שהם ימצאו תחת תפיסת ראייתו, והם קשורים עמו לא רק ע"פ הקשר הרפה של הצללים, שהעין תופסת אותם, אלא ע"פ העומק של הישות, ע"פ המקוריות של ההויה, אשר בדבר ד' המחיה כל, אשר אמר יהי אור ויהי. מצות ד', הקשורה בפעולות מוחשיות, שהעין תופסתן, ע"פ אותו התוכן של אור ד' אמת, המחיה חיים, מהוה הויות ומקיימן, היא ברה, מנצחת את כל צללי המחשכים שבחושים, ומתאחדת עם מקור החיים, ההויה והאורה העליונה, מכון האמת והיש האמתי, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. ברה, מאירת עינים.

י״זיראת ד' טהורה, עומדת לעד. בכל הציורים שבעולם, הפועלים על מהלך רוחם של בני אדם, מתערבים בהם סיגים כאלה, המהפכים את הגוון העצמי של הציור לתוכן משונה מעצם טבעו, ובשביל כך כחו הפועל מוכרח הוא להתבטל, והולך הוא ומתנדף מן המציאות. לא כן הוא בתוכן הקודש של הציור אשר ליראת ד'. כי אע"פ שרבים הם, אשר לא יבינו את טהרה, לא יוכלו לעלות לרום ערכה, בכל זאת נקודת היראה עומדת היא בטהרתה, והיא לבדה פועלת על כל הלבבות כולם, בין בגלוי בין בסתר, בין בשעה שהאדם מכיר ומרגיש את ציור היראה שברוחו ובין בשעה שהוא מתעלם ממנה. כי תמיד חופפה היא יראה עילאה על נפש האדם, שהיא מתגלה רק ע"פ מדרגתו של כל אחד ואחד בטוהר נשמתו ובכיוון מדותיו. אבל עדי־עד לא יוכל שום סיג להיות מתערב ונכנס בתוך עצמיותה של הנקודה הפנימית של יראת ד', שהיא תמיד טהורה, ובשביל כך היא עומדת לעד. ויחלפו תקופות ימים ודורות, ורעיונות שונים עולים על לב בני אדם, ובסתר נשמתם מקננת היא התכונה הפנימית, שהיא העצמיתהיותר טבעית של נשמת כל חי, והיא סוף־כל־סוף מתגלה בעוצם טהרתה, מבין העבים הרבים, המכסים אותה, עד אשר סוף־כל־סוף תקום תפילת ישראל העליונה: וייראוך כל המעשים. כי יראת ד' טהורה, היא, ובשביל כך עומדת היא לעד.

י״חמשפטי ד' אמת צדקו יחדו. האמת עומדת היא במקום עליון, במקומן של הדעות העליונות והמושגים האלהיים בשרשם הבהיר. מזיו האמת נובע הוא הצדק, שיסודו המתגלה הוא במעשה ובפועל ביחוסים שבההנהגה, של האדם ושל העולם. אם היה איזה אחוז מהאמת נגרע בהצדק המשפטי, לא היה אפשר לו להיות מורגש כ"כ בתכונת המשפט הפרטי, שהוא מסובך מאד והוא מעורפל ע"י הפגישות הממשיות והחומריות שבו. אבל בהתקבץ יחד הרבה גרעונות, ואור האמת נגרע במקצת באיזה אופן שהוא מלהופיע על יסוד הצדק, להצדיק את המשפט בתכלית הדיוק, אז, בריבוי הצירופים של הגרעונות, יתגלה הפרץ של חוסר האמת על ככר המשפט, וענפי הצדק יראו פגומים ע"י מיעוט לשד האמת שבהם. כשם שאין מרגישים אחוז קטן באי־סדרים של התכונה, אם יהיה נפגם החשבון שלנו, מפני הכבדות שיש לנו בדיוקו, אבל במשך של שנים רבות יגלו הגרעונות הללו וידרשו את תקונם. ועל זה אומר הכתוב, שמשפטי ד' הם אמת, ואור האמת בשלמותו מאיר בהם, עד שלא רק שהם נראים צודקים, מפני שאין העין יכולה להבחין חוסר כל־דהו במדת האמת הכללית על הפרט המיוחד של מדת הצדק המשפטית, מפני המיעוט הכמותי של הפגם הזה, אלא שגם בהתקבץ כל שדרת המשפט ביחד, במשך דורות תקופות וזמנים רבים, ובהיות הצדק נערך על־פי הקפה רבה של ערכי משפט רבים ושונים מאד, ובכל צדדי ההצטרפות שביניהם, יתמצה התוכן שמשפטי ד' אין בהם שום גרעון, ושום החשכה מאור האמת, אפילו במדת האחוז היותר קטן. כי הצדק העליון הוא כולו טבוע במטבע האמת, וממילא אי־אפשר כלל שיתגלה איזה חסרון כלפי הערך של האמת, גם בצירופים רבים של המשפט, בהיותם מוצגים יחדו. כי משפטי ד' אמת צדקו יחדו.

י״טהנחמדים מזהב, ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים. המשפט האלהי, המוזרח כולו מאור האמת, שהוא השורש העצמי להצדק, מצד נשמת האמת הזורחת בו, הוא מלא חמדה אידיאלית עליונה, שכל נשמה טהורה תמיד שואפת להתגלות אורו. וחמדה זו היא עשירה בעושר תדירי, ההולך ומתפשט על כל המרחב של החיים הרוחניים האציליים, ונוסף לזה מתעטרת היא בעושר עליון, שלא בתדיריות, אבל מפרק לפרק יוכל להתגלות בהופעתו. דוגמת העושר התדירי הוא עושר הזהב, ודוגמתו של העושר הרוחני העליון, המופיע רק בזמני־רצון נהדרים, הוא עושר הפז, היותר יקר במציאותו. ובשני מיני העושר השפעה העליונה רבה במקור האמת, השוטף ואיננו פוסק. אמנם תוכן הצדק, המתגלה ע"י אור גדולת האמת הנשמתית, אשר במשפט' ד', הוא מתבטל ע"י ההתאמה המכוונת של פרטי המשפט, לכל מה שהחיים וההויה בכללה צריכים לו, שהוא יסוד המתיקות, הבא מתוך הרגש המתאים להתכונה שבנין הגוף דורש, וחוקי החיים מתאחדים על ידו בתפקידם הפנימי, שהתאמה זו, הבאה מצד זריחת הצדק, יש בה ג"כ מתולדותיה של האמת בהופעתה, בשני האופנים: המתיקות התדירית, המאחדת במזון היותר מתאים לרגשת הטעם, הדבש, והמתיקות שבתגבורת טעמה המתוק, תתכן להיות באה בזמנים ידועים, המוכשרים לכך, בעת אשר רוממות ערך המשפט, והגבהתו התכונית, דורשת תפקידים כאלה. ויגבה ד' צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה. הנחמדים מזהב, ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים.

כ׳גם עבדך נזהר בהם בשמרם, עקב רב. המשפטים האלהיים, מתוך שהם נובעים ממקור האמת העליונה, אין מטרתם רק מטרה קרובה, לישר סכסוכים ארעיים, ההוים בחיי בני אדם, אלא הם הולכים להעלות את החיים ואת ההויה כולה, מיסוד האמת העליונה הטבועה בהם הרי הם משרים את השכינה בעולם ומעלים ע"י השפעתם את האדם ואת העולם, מבירא עמיקתא, אשר נפל בחטאו ורשעו, לאיגרא רמא, של אור הקדושה העליונה וזיו עדן קודש קדשים. ומתוך הידיעה של המגמה האחרונה, המוכרחת לבא ע"י קדושת משפטי ד', והמקושרת בעקב השפעתם הקדושה, מתגברת היא הזהירות, בכל הפרטים והתוצאות היוצאות מתוך התלמוד וההתעמקות ברוחם הקדוש של המשפטים ונתוח פרטיהם, הזהירות, וההבהקה של זוהר הנשמה, שהיא מוסיפה אורה קדושה ע"י ההתעסקות העמוקה בתוכן המשפטים, הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, והוא־הדין כל ההיקף המשפטי כולו. כל האורה הזאת וכל הקשר הנפשי הזה העמוק בא אל הנפש התמימה, שכל תוכן חייה היא עבודת ד' העליונה, וחפצי בני אדם וסכסוכיהם הקטנים לא היו יכולים לתפוס מקום בקרבה. אמנם בהיותה מכירה את היסוד המקודש של משפטי ד', וסוד האמת האלהית העליונה, מגמת כל חמדת עולמים, הגנוזה בהם, הרי היא מתקשרת עם הזהירות העצמית בהם, ועוסקת באהבה רבה, בשאיפה של צמאון אורה עליונה, בכל נתוח פרטיהם. גם עבדך נזהר בהם, בשמרם עקב רב.

כ״אשגיאות מי יבין, מנסתרות נקני. הערך המקורי של משפטי ד', שהם נובעים ממעין האמת העליונה, זהו הגורם, שאי אפשר כלל, שמעמקי הפרטים המסתעפים מיסוד המשפט העליון, יהיו תמיד מוארים לפני העין של השכל האנושי, והשגיאות הן מוכרחות לבא על פי ההגבלה הטבעית של שכל האדם המצומצם. תוכן זה נאות הוא כלפי הפרטים, הבלתי־מושגים הרבה פעמים מפני העלם מקורם, שיסודו הוא גנוז בחביון העז של המחשבה האלהית העליונה. אבל עצמותה של ההערכה, שייכת לכבודו של המשפט, והוקרתו המרוממה, שכל מה שהיא מתגלה יותר ככה מתגברת התשוקה של החידור ברוח קדושת המשפט, וחשק ההתמדה בדיוק נתוחי פרטיו, ומפני שאין קץ לההערצה, הראויה להיות מורגשת בלבנו כלפי האור המקודש של המשפט העליון, יסוד משפטי ד' אמת, על כן ביחס לתפיסת ההכרה בערך המרומם של כללות המשפט הננו עומדים במצב כזה, שיסודי הכבוד הראשיים שלו הם אצלנו נסתרות עלומות מעינינו. ומתוך כך הננו לפעמים קצרי יד מהגיע לעומק הדין בבירורו, שכולו נובע הוא מתוך מעמק כללותו. ועל כן הננו צריכים לההתנצלות הכפולה, של שגיאות מי יבין, כלפי הסיבוך שבפרטים עצמם מצד היותם יונקים מתוך מקור כ"כ נשגב ונעלם, ומצד המחסור של סגולת ההערצה שאין לה סוף מצד כבוד המקור, חפץ ד' במגמה העליונה של כל ההויה, אנו אומרים: מנסתרות נקני.

כ״בגם מזדים חשוך עבדך, אל ימשלו בי. כשם ששכלו של האדם מוגבל הוא, ואיננו יכול להיות מתנשא לרום פסגת האמת הגדולה, מקור משפטי ד', עד אשר מרום המעלה של הקודש העליון יופיע עליו אור קדוש, להיות מואר בקדושת זיו התורה העליונה ממקורה, כן רצונו של אדם וטבעו הוא מצומצם מאד ע"פ תכונתו הצרה. ונמצא שחפצו הגופני הוא נוטה נגד החפץ המקודש של יסוד משפטי ד' הישרים, הבנויים ע"פ המרחב העליון של הקדושה השכלית האלהית, ובשביל כך מושלים בלב האדם כחות כאלה, המושכים אותו לעבור ג"כ במזיד, אחרי שכבר ידע את הבירור של המשפטים האלהיים עליהם, מפני שאין יד השכל הרצוני הטבוע בקרבו יכולה להשיג את עומק היושר האלהי, אשר בעומק המשפטים הגדולים וצדקתם העליונה. גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי.

כ״גאז איתם, ונקיתי מפשע רב. החיוניות הנפשית הרוחנית היא כל כך אחודה, עד שתמיד המעמד היותר עליון שבה קשור הוא בקישורים עצומים עם המעמד היותר שפל שלה. כדי לקרב את האדם אל קדושת משפטי ד', וכל אור התורה העליונה, צריך הוא כל כך הכנות, כל כך שבילי אור רבים וגנוזים צריכים הם להיות נפתחים לפניו, עד שיחוש את הזוהר הקדוש, אשר בנועם ד', הגנוז במשפטיו הישרים, וההופעה מוכרחת להתחיל מלמעלה למטה, מהשמירה מן השגיאות, ומנקיון מכל נסתרות, מהכנסת יסוד קודש בחיי הרוח, המביא לידי האפשרות של הצצה עליונה, לפנים מן כל קלעי השכל המוגבל של האדם, והמשבר את כל מחיצות הברזל של רצונו החבוי הפראי. ורק כשכל אלה ההשפעות הטהורות מופיעות עליו מחסד עליון, יבא לידי המדה הזאת שמתבטל לגמרי הארס של שאור שבעיסה וזוהמת הטבע החמרי היותר עכור, שמביא את האדם לתכונת הפשע, לחפץ המרידה ופריקת עול הקודש, מתוך כעסנות הדיוטית, הבאה מתוך הריחוק הנורא של האדם, מצד עובי חומרי, מהאצילות הקדושה של הוד החיים, המוארים מאור ד' אשר במכמני המשפטים הקדושים. ואז, כאשר ממעל יושפע שפע רצון ונדבה, להכיר סוד הנסתרות ולהציץ בתעופת גדולת אור האמת, נשמת הצדק העליון, אשר במשפטי ד' הישרים, ומתחת יעלו מימי טוהר לזכך את הנטיה הגסה, ולקרבה לשפעת חיי טהרה וצדק עולמים, המפכים ביסוד היושר והצדק של המשפטים, אז איתם ונקיתי מפשע רב.

כ״דיהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך, ד', צורי וגואלי. בשעה שאנחנו מתבוננים להכיר יפה את חלישותו של האדם, את הכחות של שכלו, את האפסות של יכלתו, ואת הרדיפות הנוראות, שהאור הרוחני שבתוכו, המתאמץ לעלות במעלות הקודש, הוא נרדף מתוך סערת הגופניות העזה שבקרבו, אז הננו מכוונים את תוכן ההצלה מתוך שני הכשרונות אשר השאיר ד' לנו לפלטה: ההצלה הפנימית, וההצלה החיצונית. ההצלה השניכרת היא נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהי בטהרתו, כאשר ישליך מעליו את כל צללי הדמיון ואת כל התנודדות הרוח, ויביט אל עצמו הפנימי, אז יעלה תמיד הגיון הלב קודש לד', מואר באור החיים, ממקור חיי האמת העליונים. אמנם יכול היה הכח של הנקודה הזאת, שמלא עולם לא יכילו את איכותה, להיות מתבטל בתוך שטף החיים הגסים, המתגבר עליו בכמותו, ועל זה שם לנו ד' חק וברית בקדושת השפה, במאמר הפה. דברו הטוב והקדוש, אשר שם בפינו, מחזק בקרבנו את כח הנקודה הלבבית, שנחלשה מפני התגבורת הגשמיית, והנקודה העליונה הזאת, שהיא עצמיותנו האמיתית, שהיא כבת מלך שבויה, הולכת היא ונגאלת ע"י כח המאמר, של דברי תורה ותפילה, של כח ההבעה אשר לאוצר הקודש הגנוז החי בתוכיותנו פנימה. והרינו מתגברים בגבורת ד', ונגאלים ברב חסדיו. יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך, ד' צורי, וגואלי.

כ״המזמור לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ויגרשהו וילך. שירה מיוחדת צריכה להאמר ברוח הקודש על הרוממות של החכמה האלהית, והתעלותה מעל לכל מה שקורא האדם, וכל נברא, שכל וחכמה, וחדירתה של החכמה העליונה לכל סדרי המעשים כולם, עד שאין לחלק נגדה בין מה שאנו קוראים חכמה, ובין מה שאנו קורין היפוכה, ושלילת כל שכל, עד השלילה היותר תחתונה, של חסרון הדעת לגמרי, עד אשר מזמור שיר צריך להאמר על מפלאות תמים דעים, שאנו רואים שנעשות לפעמים גם ע"י דברים שהם ממש לגמרי היפוך השכל והיפוך ההגיון. וע"ז אמר הכתוב: לו עצה ותושיה, לו שוגג ומשגה. ומזה אנו באים להכרה גם ביחש להערכים של טוב ושל רע, שאי אפשר כלל לומר במובן החלטי, שמה שאנו מכירים לטוב הוא טוב, וההיפוך שלו הוא רע, מפני שכשם שהחכמה העליונה, שבה ורק בה אור האמת מופיע, היא עומדת למעלה מכל ערכי חכמה שלנו, עד שאין הבדל לגבה בין היחש של חכמה והיפוך החכמה במדותינו, ככה לגבי הטוב העליון, שהוא תוכן אחד עם החכמה העליונה, אין הפרש כלל בין אלה הענינים, שאנחנו נוכל לקראת אותם טוב, ובין מה שאנו קוראים אותם היפוך הטוב, כי הכל הוא טוב ולטוב. ובשביל כך נאה המאורע הזה, שאירע לדוד בעת צרתו, שנצל ממנה ע"י המציאות של חוסר הדעה בעולם, להיות מתאים עם הלבוש, שבו נתלבשה הטובה אז, בתור הרחקה של בוז מהיכל המלך, אשר בא למצא בו את חסותו ואת כבודו לפי מעמדו. וזהו דבר המלמד על הכלל כולו, לרומם את כל ערכינו כולם, ביחש לחכמה ולטוב, להרום העליון, ולהיות בזה מתעלים ומתרוממים על כל המעשים, וחוסים בשם ד' מגדל עז, אשר בו ירוץ צדיק ונשגב. מזמור לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ויגרשהו וילך.

כ״ואברכה, את ד' בכל עת תמיד תהלתו בפי. הברכה באה מתוך הכרה והרגשה בחידוש ההופעה, שכל עת פרטית מחדשת בחיים. מי שהוא מתרומם להסתכלות אמתית בגיאות ד', ועומק הטוב והחסד, השופע ומאיר ע"י כל הסיבובים כולם, מתחדשת ברוחו התעוררות של ברכה בכל שינוי ושינוי, שבא בחליפות העתים. אמנם האדם לא יוכל להרגיש איך לבטא ברכה, כ"א על תוכן קצוב ומוגבל קצת, שבא לו ע"י ההרגשה, שהופיעה לעיניו מפעולות החידוש של העתים, אבל התהילה היא ההכרה הפנימית, שהשפע הטוב ומקור החיים נוזל תמיד באין הפסק, וכל הנשא, המרומם, היפה והנשגב, הטוב והחסד, הוא באמת בלא כל התעכבות, בתמידות גמורה באין הפסק של זמנים, ובאין הפרעה, בין חלקי העתים. זאת היא הארה עליונה הנקראת בשם תהילה, מלשון "יהל אור", העומדת למעלה מכל ביטוי, ואי־אפשר לצמצמה במטבע של ברכה. אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהילתו בפי.

כ״זבד' תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו. הענוה האמיתית מערכת את הערך החדל של האדם, את אפסיותו, את החסרון העצמי שלו. וכ"ז בא לו בהשגחה העליונה בתכונת הנפש, כדי שתהיה הכרתו חזקה, שאין שום דבר הממלא עז והשלמה כ"א אור ד' לבדו, הממלא כל ומאיר לכל ובכל, והעצבנות, הנראית בראשית הצעדים של הענוה, מפני הכרתה השלילית, תהפך עי"ז, לשמחה אין קץ. שאם יש איזה נקודה, שהאדם מחשיב את עצמיותו הפרטית, הלא שמה לא יוכל אור ד' להאיר בכל השלמות, החוזק והחדירה. ע"כ רק כאשר בד' תתהלל נפשי, ישמעו ענוים וישמחו.

כ״חגדלו לד' אתי, ונרוממה שמו יחדו. כשם שאנו מציירים לנו כמות ואיכות בציורים הגשמיים, ככה אנחנו מסבירים לנו את הציורים הרוחניים העליונים בשני המושגים הללו. הכמות הרוחנית הרי היא כמו תלבושת להאיכות שלה, שהיא יותר פנימית ויותר נשגבה. כשאנחנו אומרים גודל, כלפי מעלה, אנו נתפסים באיזה ציור כמותי, שהוא, המבדיל בין גודל לקוטן, שהוא תוכן שיש לו יחש עם חלקים משוערים. ובשביל כך כאשר אנו מצרפים השגות אציליות של קהל ועדה בחוברת, ע"י כח אחד קדוש המאחדם, הרי אנו אומרים, שמתחברות ההשגות הפרטיות ומצטרפות יחד, והן הוות לשיעור מצטרף בגדלו ביותר מרחב, ויותר תפארה מתפשטת בקדושתה. אבל כ"ז הוא הנותן לנו את הצד הכמותי הרוחני. אמנם מצד הפנימי האיכותי כל אלה הציורים והכונות המצטרפות מתעלות לציור קדוש, מרומם ונעלה, מאוחד ביחודו, מתעלה ומתרומם מעל לכל חלקי הציורים המצטרפים, והוה עטרה עליונה, לרומם בה פאר חי העולמים, במושג עליון ונשגב מאד נעלה מכל הציורים הפרטיים, שנצטרפו ע"י הקיבוץ בתחילת התאחדותו. גדלו לד' אתי, ונרוממה שמו יחדו.

כ״טדרשתי את ד' וענני, ומכל מגורותי הצילני. עצמותה של דרישת ד', המביאה את האדם לההשגה הטהורה באמתת השם יתברך, כל אחד כפי מדריגתו, זאת היא בעצמה העניה היותר גדולה על כל מבוקש. כי החסרון, של כל מה שיש במציאות, הוא באמת רק חסרון הכרת האמת העליונה, וכל המגורות והפחדים, שהם באים מאי־הבטחה של הקיום העצמי באמתתו, הכל בא מתוך הכהות של דעת האמת האלהית בטהרתה. ונמצא, שהמגור והרעה אין להם מקום כי־אם בהעדר ההכרה האמיתית בשלמות הקדושה האלהית העליונה וכל מה שהאדם מפנה יותר את לבו לדרישת ד', כל מצוקותיו הולכות ממנו, וכל משאלותיו מתמלאות. המילוי הפנימי הזה, המרומם את האדם מכל מגור ופחד, הוא מתבלט ג"כ בהרבה פעמים במילוי המבוקש לפי הציור המוגבל, אשר העולם החצון תופש אותו. אבל זהו רק צל צלו של מילוי המבוקש, אבל עקרו הוא מרוכז בעצמיותה של דרישה ד', והופעת האורה האלהית הבאה עקב הדרישה, המבטיחה את עצמיותו של האדם, את עשרו הפנימי, ואת קיומו הנשגב. דרשתי את ד' וענני, ומכל מגורותי הצילני.

ל׳הביטו אליו ונהרו, ופניהם אל יחפרו. כל מבט עליון, המביא הסתכלות נשגבה, המגלה לפנינו את הוד הציור הנשגב העליון, כללי השלמות התכליתית אין סוף, הוא מביא בהכרח ג"כ השפלה והחפרה כלפי פנינו, מפני שאנו מכירים ע"י זה יותר את שפלותנו. אמנם כ"ז הוא רק בזמן שאין ההבטה הנפשית מכוונת ממש כלפי מעלה, להקלט בקדושת צור עולמים כללות כל הפאר וההוד לאין קץ, אבל כשההבטה נעשית נקיה ומכוונת רק אליו, כלפי תפארת גאון ד', אז הנשמה מתדבקת במקור חייה, מתעלה ומתפארת היא בפאר חי העולמים יחד עם ההבטה אל זיו ותפארתו, וכל המגרעות וההשפלות, שהן מתיחסות להמאפל של הגויה ושל הגבול בכלל, מסתלקות, והאדם מתמלא שבח עליון ושיגוב קודש קדשים, המסלק מפניו כל מום וכל כתם, המביא איזה פגם העלול לחרפה ובוז. הביטו אליו, ונהרו, ופניהם, אל יחפרו.

ל״אזה עני, קרא וד' שמע, ומכל צרותיו הושיעו. העוני, בכל צרותיו, נברא בעולם לצורך הזיכוך הנפשי, לצורך תיקונו הרוחני של האדם, שהוא יסוד התיקון וההתעלות של כל העולם. המהותיות של העוני, המתגלמת בהעני האישי, היא פועלת, שהנפש המדוכדכה פונה היא אל על. היא מכירה את האפסיות ואת השקר של ההשתקעות בגאוה וגאון, בתענוגים של תוהו, וממילא מתראה הוד הקודש, קדושת הצדק, ואור האמונה בבהירותו אליו, והקרבה האלהית באה מיד, זוהי השמיעה העליונה, וד' שמע. אבל העילוי הזה, שהיחיד, וממילא הכלל, מתעלה מתוך הדכדוך של העוני, הרי הוא חודר ויורד עד תהומה של המציאות, והתשועה באה לא רק על צרת העוני המורגשת להעני, והיא הנקודה הבולטת הגורמת לו שיקרא אל ד' אלא מכל צרותיו, אפילו אלה הצרות, אשר איננו מרגיש אותן כלל, אפילו אלה הסיבוכים הרוחניים, שנשמתו מתלבטת בהם ועל ידם באין יודעים, גם מזה ד' הושיעו, ומכל צרותיו הושיעו.

ל״בחונה מלאך ד' סביב ליראיו, ויחלצם. יראת ד' באה מתוך ההכרה הבהירה של הזיקה הגדולה שהמסובב זקוק אל סבתו, ומזה שכל ההויה כולה זקוקה היא לעילת כל העילות וסבת כל הסבות ברוך הוא. הקשר הזה של הסבות במסובבים הולך הוא ומרתק את כל המציאות במקורה האלהי, בסבתה האמתית, ובזה הרי התוכן של יסוד המצוי מתחזק ומוסיף יניקה מעזוז חוסן בית חייו. וכל מה שהרעיון הזה של קשר הסבות במסבב האמיתי מתגבר, הרי הסבה הקרובה לנפש האנושית, להופעת שכלו ורוחניותו, מתקרבת אליה, והקשר האמיץ של הסבה הקרובה, המופיעה על האדם, הרי מסבב את האומץ של החיים, את השמירה מכל הפרדה שאפשר להיות מצוירת בשעה שהאדם נפעל מחושיו ודמיונותיו הכוזבים, שהוא נחשב על פיהם לאבק דק, הראוי להדחף מכל רוח סועה וסער, וממילא צרות מקיפות אותו וגלי החיים דוחים אותו מדחי אל דחי. אבל היראה, הבאה מתוך אותה ההכרה של קשר הסבות כולן במסבבן, הרי היא גורמת שחונה מלאך ד', הסבה הקרובה לנפש האדם, המושגה לשכלו והכרתו, והיא עליונה ממנה ומקפת אותה, סביב ליראיו ויחלצם.

ל״גטעמו וראו, כי טוב ד', אשרי הגבר יחסה בו. הצינורות, שהכין השם יתברך, שיופיע טובו בעולם, ובתוך חדרי כל נשמה, הם שני מינים: חיצונים ופנימיים. הפנימיים המה ההרגשות הנפשיות, שבהתעוררותן בטהרתן הנה תובעות מאתנו להיות קרובים אל נועם ד' ומשתוקקים אל זיו אורו. ולא תוכל הנשמה למצא לה מרגע פנימי כי־אם בהרגישה בקרבה את יניקת זיו קרבת ד'. והחיצוניים המה כל ההכרות הבאות מתוך מפלאות הבריאה, שבכל מקום אשר נשא עינינו, ונבחין בהבחנה שכלית, נכיר מיד את יד החכמה ההגבורה, החסד, והתפארת העליונה, המלאה כל. הפנימיים באים אל קרבנו בתוכיות נפשנו פנימה, כדבר הנטעם, בהנאת גרונו והנאת מעיו. והחיצוניים המה מופעים ע"י כל תכנית ההבטה שלנו בכל מקום אשר נשקיף על העולמים שמחוץ לנו. והם הם הדברים שהם מושקפים אלינו בראיה. אלה שני הזרמים, הבאים מתוך ההופעות החיצוניות והפנימיות, מורים לנו, כי גם מצד הענינים החיים בפנימיותנו, ובין מצד הענינים הסובבים לנו, הננו צריכים למחסה ומסתור תדירי, מפני רוחות סוערות ומשקלים סותרים זה את זה אשר רק בתתנו כל כח גבורתנו ועצמת החיים שלנו להיות קשורים בחסיון העליון של צור העולמים, יוצר נפשנו בקרבנו, רק אז נמצא את האושר, את מקור המנוחה והבטחה. טעמו, את כל השפעים הבאים בדרכם של הצינורות הפנימיים, וראו את כל השפעים הבאים מצינורות החצוניים, והבחינו את נקודת הריכוז שבהם, המקושרת לנועם ד' וטובו, כי טוב ד'. ומחיבורם של העולמים הללו, החיצוניים ההפנימיים, ומתוך כל הניגודים והסתירות, אשר ימצא האדם בהם, ועל ידיהם, כל זמן שהוא מוגבל ברעיונו, ומתפרד לרצונו העצמי, תכירו מטוב ד', הזורם מכל העברים, מהפנים והחיצון של ההויה, כי אשרי הגבר יחסה בו, אשר רק בחסיון במקור כל החיים, באור כל ההויה, ביסוד כל היש, באדון כל השוכן בכל וסובב את כל, ימצא האוצר השלם, אשר אין בו שום הפרעה של נגודים ושל פגימות, אשרי הגבר יחסה בו.

ל״דיראו את ד' קדושיו, כי אין מחסור ליראיו. הקדושה הרי היא מתרוממת מכל גבול, מכל צמצום והנפש המקודשת הרי היא מתעלה תמיד במרחבי הקודש. אבל בכל עת הרי היא חשה את החסרון של ההגבלה, שכל נברא נתון בה, והיא משתוממת, ונופלת ממרומי משגבה. אבל כאשר תלוה אליה היראה מד', אותה ההשקפה הקדושה שאיו לשום בריה לחשוב שיש בה השלמות המוחלטה, שהיא אינה מצויה כי אם אצל מקור חיי כל החיים כולם, בורא כל העולמים ב"ה, אז הרי היא מכירה מיד, שהרגשת החסרון של ההגבלה הרי היא ענין שמביא אותה אל ההכרה הטהורה של ערכה, ושל אותה ההערכה, שעל ידה תלך ותשגב במעוז קדושתה, ואז לא יהיה התוכן הזה בערכה תוכן של חסרון כי־אם תוכן של השלמה. יראו את ד' קדושיו, כי אין מחסור ליראיו.

ל״הכפירים רשו ורעבו, ודורשי ד', לא יחסרו כל טוב. שתי תשוקות מתמידות דוחקות את האדם בחיים: תשוקה של קנין, שבזמן שאין לו שום קנין, שראוי לו לומר עליו זהו שלי, מרגיש האדם את עצמו חסר ומדולדל, ורצון עמוק שוכן בו להרבות קניניו, ולהרחיב גבול ידו ואדנותו הבעלית, עד כמה שידו משגת, ותשוקה שניה היא תשוקת מילוי ההכרה, גירוש הרעבון. והתשוקות הללו, כשם שהן מקיפות את העולם החמרי, ככה הן מקיפות את העולם הרוחני, דוחקות את הנפש, למלא מחסור קיומה הרוחני, ומאמצות אותה להרבות גם כן קניניה הרוחניים. והנה כל מי שאינו שואב את אשרו ממקור החיים מאת ד', אע"פ שיהיה אמיץ כח, בין בהכשרה להשיג קנינים רבים, בין בהכשרה למילוי מחסורים, מוכרח סוף־כל־סוף מקורו להתדלדל, ובא לידי אלה שני המעמדות הרעים, מעמד של ריש, מצד חוסר קנינים, ומעמד של רעבון, מצד חוסר אמצעי קיום. ורק ע"י דרישת ד' תבא הנפש לידי מעמדה האיתן, שלא תחסר, לאקנין, ולא אמצעי קיום, שבקיבוץ שני אלה כל טוב מתכלל.כפירים, הבוטחים על חילם, המוגבל, בין בחומר בין ברוח, רשו ורעבו, ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב.

ל״ולכו בנים שמעו לי, יראת ד' אלמדכם. ההתעלות התדירה במעלות הקודש, הרצון הקבוע להליכה מתמידה בדרך הקדושה והטהרה, היא מכשירה את הדור הצעיר להקשבה פנימית, לההבעה היוצאת מאת הרועים הגדולים העומדים לישראל בכל דור ודור. אם חסר הרצון להתעלות, מוכרח גם כח השמיעה להיות מתחלש, והדברים הנשמעים מפיו של מדריך, העומד במעלות נפשו הרבה יותר גבוה מהמעלה של הצעירות, הצריכה לקבל את השפעתו, הם נשמעים רק על־פי האופי של ציורם של הבנים, ואם כן לא להאב הגדול הם שומעים, אלא לעצמם ולרגשי לבם. אבל ע"י ההליכה התמידית חוש ההקשבה הפנימית מתפתח ואז באה השמיעה האמתית, השמיעה למוסר האב, לקול הרועה הנאמן. לכו בנים שמעו לי, יראת ד' אלמדכם.

ל״זמי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. הערך הפנימי של החיים עומד הוא למעלה מתיאורי הזמן. החיים הקדושים והטהורים יש להם ערכם העצמי, חוץ מהמפעלים הטובים הנעשים בהם במשך הזמן שהם תופסים, שאנחנו יכולים להביט עליהם כעל אמצעיים רבי הערך, המביאים לתכלית רבת ערך, ובשביל כך אנו מדברים על חפץ החיים בטהרתו בשני מובנים:בחפץ העצמי של החיים, ובהמשך הימים, אריכות הזמן של החיים, שבהם אפשר להוציא מן הכח אל הפועל פעולות רבות, המביאות טוב בעולם. מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב.

ל״חנצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. הדיבור יש בו תוכן פנימי ותוכן חיצוני, שהוא מתדמה בהם לפרי וקליפתו המשמרת אותו. הדיבור הפנימי, הוא הדיבור השייך להערכים הרוחניים, שהם עומדים למעלה מצרכיו הפרטיים והכלליים של האדם, בתור איש חברותי ובעל־חי נזון, ובעל צרכים רבים יותר מבעלי החיים האחרים, אשר המדובר אודות כל אלה נכנס בכלל החלק החיצוני של הדיבור, שהם עלי הדבור, ולא פריו. וכיון שכלי־המבטא היסודיים הם הלשון והשפתיים, והלשון הוא הפנימי בשיעור הקומה, והשפתיים הם החיצוניים, ראוי שנקרא להדיבור הפנימי על שם הלשון, והדיבור החיצוני על שם השפתים. וכאשר ההערכה של החיים בפנימיותם בערכם האצילי, העומדת ממעל לשיעורים של משך ימים וגדרי זמנים, עומדת בהתאמה עם היסוד העליון שבצורה האנושית, בטהרתו, זהו היסוד של הלשון, והדבור החצוני מכוון הוא לעומת הערך של החיים ביחס להמשך שלהם בצביון של צורה זמנית, המתיחס למפעלים שהם אמצעיים לתכליות, שהן למעלה מהם עצמם בערכם הרוחני. על כן לעמת שני סוגי החיים באה ההדרכה של הנצירה לשני סוגי הדיבור. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה.

ל״טסור מרע, ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. החיים הפנימיים כשהם נשמרים בצביונם, על ידי הנצירה של הלשון, של כל הסוג של הדבור הפנימי, הם מאזרים כח באדם, שעל ידו תהיה לו אפשרות לסור מן הרע בעצם, מאותו הרע בהויה, הנמשך מציורים רוחניים מפסידים. ובזה תהיה נפשו טהורה, ורוחו המקודש יהיה אמיץ בקרבו לעשות טוב, להוציא אל הפועל את המעמק של הטוב, האצור בכח החיים העצמיים הפנימיים של האדם. ומתוך אותה הנצירה של השפתים, הקשורות עם הדבור החצוני, המשמש ביותר ליסוד החיים החברותיים, ששם המרמה שולטת, בזמן שאין עליהם משמר, יבא התוכן של השלום, המעמיד את חיי החברה בצורה הגונה ומבורכת. וכל המכשולים, העומדים על דרכי השלום, בין מצד חוסר אמצעיים הגונים להגשימו, בין מצד קוצר היד להשיג בעדו ביסוסים להמשיך קיומו, אחרי שכבר נסדר באיזה פעם בחיים על ידי נצירת השפתים, הכל נעשה למישור, ומצב החיים החברותיים הולך ומתעלה. סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו.

מ׳עיני ד' אל צדיקים, ואזניו אל שועתם. חיי האדם נחלקים לחיצוניות ופנימיות, העין תופסת את השטחים שמבחוץ, והרשמים של החיים הפנימיים באים ע"י ההבעה הנפשית. וכל מה שהרגש הוא יותר פנימי מתגלה הוא ע"י הבעה יותר מקורית, הנובעת מתוך פנים הנפש. השגחת ד' היא קשורה בצדיקים בשני אופני חייהם, עד שכל מה שהוא נוגע לצדדיהם החיצוניים יומלץ ע"ז עיני ד' אל צדיקים, וכל מה שנוגע להחיים הפנימיים שלהם, שהם מתגלים ע"י ההבעה היותר חודרת ויוצאת מעומק הלב, זאת היא השועה, ואזניו אל שועתם.

מ״אפני ד', בעושי רע, להכרית מארץ זכרם. השם יתברך יצר את עולמיו ומנהיגם לתכלית השלמתם ועילויים. ההנהגה הזאת, שהיא לפנים, ולא לאחור, לצד ההשתלמות ולא לצד ההתחסרות, היא נקראת פני ד'. ומתוך המהלך של ההשלמה ההולך ומרחף בהויה כולה מאת פני ד', הרי עושי רע, העסוקים לחסר את ההויה במעשיהם המקולקלים, הרי הם הולכים ונכרתים בבחינת הרישום שלהם. הזכר שהם עושים במציאות, ע"י פעולותיהם הנשחתות, הולך ונכרת מארץ, מאותו השטח התחתיתי ששם הם יכולים להגיע בקלקולם, שהם מונעים אותו מלהתעלות להמרומים של התכונה העליונה שבהויה, ששם פני ד' מעלים את כל. פני ד' בעושי רע, להכרית מארץ זכרם.

מ״בצעקו וד' שמע, ומכל צרותם הצילם. אע"פ שירדו עושי הרע למדרגה ירודה של השחתה וקלקול, שזכר הרושם של החסרון, הקשור בתוכן של עשיית הרע הרי הוא מצר את הוייתם, את אותה הנקודה המציאותית שבנפשם, שירדה על ידי מעשיהם הרעים לתחתית המעמד, עד שצרות והעדרים דוחקים סובבים ועוקצים אותה, והיא מתענה על ידי מגעם, ודחיפתם שדוחפים אותה, נגד שאיפתה העליונות, האצורה בה מראשית הוייתה, בכל זאת כאשר אך צעקו, והם מעירים ע"י הצעקה בקרבם את הנקודה המאירה והטובה, שנשארה בהכרח במעמקי הנפש, כחה של הצעקה, שהיא באה מתוך הרושם העמוק של תשוקת התשובה, הוא כל כך יפה, עד שהאורה הפנימית של השלמות העליונה, הנובעת מהמעין האלהי, שהנפש חוצבה ממנו, מתפתחת, והאור הפנימי מתחיל להיות זורח ומופיע חיים עליונים על הנפש, הירודה והשקועה במעמק החטא והמעשים הרעים, וכל רשמי זכרונותיהם המעוותים, וד' שמע, ומיד מתחדשים לבריה חדשה, ברוח עז וגבורת קודש, עד שהם נושעים תשועת עולמים, ואינם פונים עוד למהלך של התחסרות, מה שהוא נגד פני ד' העוסק תמיד בהשלמת ההויה, אלא הם הולכים, ע"י כח הצעקה, גם הם במסלול ההשלמה האלהית, המצילה מכל צרה. צעקו וד' שמע, ומכל צרותם הצילם.

מ״גקרוב ד', לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע. הצעקה, הבאה מתוך הדכאות הנפשית, אחרי השיקוע היותר נורא במעשים רעים, של עושי הרע, היא משברת את התכונה המזגית של הבשר, אשר נמשך אחרי הרע ועמד מחוץ לגבול הטוב, הההשלמה ההוייתית, ההולכת באור פני ד'. ותיכף על־ידי השברון הזה, כבר נסתלקה המחיצה, המרחקת את האדם מאור פני ד', וקרבת ד' באה אליו. קרוב ד' לנשברי לב. אמנם צריך הוא עדיין לישועה, איך לפלס לימים הבאים את נתיב החיים שלו, באופן המטוהר מכל הרשע, אשר כבר נסתבך בה כל כך. אבל גם על זה באה ישועת ד' אליו, אחרי אשר כבר נשבר הלב ונתבטלה תכונותו הראשונה, שהיתה אמיצה בהסכמת רשע, ואורים חדשים, ברוח נכון, המפכה המון עצות ודרכי קודש ליסוד החיים בעתיד, הנם נכונים לפני אלה, אשר מכאב לב יצעקו לד', להושיעם מצרת הרשעה אשר תלפפם. קרוב ד' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע.

מ״דרבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ד'. מתוך ההרגשה הטהורה, של נפש הצדיק, חש הוא את הפגמים היותר דקים, שבאים לאדם מצד החסרון החמרי של הגוף, מצד החברה, מצד ההגבלה של כחות הנפש. ומכולם הוא מרגיש צרה רבה, ועיכוב נורא להשלמתו העליונה, בתוכן הקדושה והטהרה, שהוא שואף אליה, אבל דוקא מתוך אותם המצרים, שהם דוקרים את רוחו כמו קוצים מכאיבים, הרי הוא מתעלה, מתקדש ומתטהר. ונמצא, שהצלתו באה דוקא מתוך כל המון הצרות, שהנן רבות לפי הערך של מדת הצדק הטהורה של הצדיק. רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ד'.

מ״השומר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה. כשם שהעצמות הן מעמידות את הגויה, ומשלימות את שיעור קומתה, ככה היסודות הרוחניים העצמיים הם מעמידים את הנשמה, והם מסכמים את כל מהותה.ויש שבמהלך של השלמת האדם, בדרך צדקו של הצדיק, ישנם הרבה מכאובים, והרבה נטיות שהן מוכרחות להשתנות, להעקר מתכונתן הראשונה, ולהעשות בצורה מחודשת, הנאותה לסדר הטוהר והקודש העליון, ונראין הדברים כאילו יש כאן איזה פגם במהותו הנפשית של הצדיק. אמנם אין הדבר כן, כי רק איזה מראה וצל חיצוני משתנה בקרבו, ולא היסוד ועיקר המהות, אפילו בחלק היותר קטן ממנו. ולא רק שאין שום חסרון ופגם במציאות נשמתו, אלא שאין גם שברון באיזה כח מכחותיה העצמיים, שהם דוגמת העצמות בערך הגויה, אלא הכל יוצא שלם ורענן, הכל עומד בצביון מלא זוהר ויפעה, מוכן לחיי עד ולשיגוב של מפעלים מלאי הוד קודש ותפארת רוממות. שומר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה.

מ״ותמותת רשע רעה, ושונאי צדיק יאשמו. ההבדל הקיצוני שבין הצדיק והרשע הוא מתבאר, כי הרעה הנמצאת בעולם מצד תכונת היצירה, שכן הוא תוכן ההויה, שבכללותה גם הרעה נמצאת, "עושה שלום ובורא רע", פוגעת היא את הרשע עד כדי המתתו. כי לכך נבראה הרעה, שתכונתה היא להחריב ולמותת, כדי לכלות את הרשעה מן העולם. ולעומת זה אין הרעה יכולה לנגוע כלל בהצדיק, כי לא מיבעי שפעולת הרעה לא תקרב אליו, אלא אף מי שמצייר ליחש מגע רעה אל הצדיק, שהם שונאי צדיק, גם הם הולכים הם נגד יסוד המציאות, שקבע הקב"ה בעולם, שלא תוכל רעה להיות קרבה כלל לצדיק. וממילא גם ציור הרעה, ששונאיו חושבים עליו, גורם להם שוממות והעדר מציאות וקיום. תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו.

מ״זפודה ד' נפש עבדיו, ולא יאשמו כל החוסים בו. האדם יש לו מגרעות דבקות עמו בטבע ברייתו, החמרית והמוגבלת, ועל ידן הוא אסור בשבי ביד התכונות, הבאות מתוך אלה המאסרים החומריים, אבל אור ד' הזורח עליו, כשהוא הולך ומתקרב לדעת ד', והופעת אורו, והרי האורה האלהית מרימה אותו מכל השפלותיו. וכפי אותה המדה שקרבת ד' פועלת בקרבו להיות מתמלא הסכמה תדירית, שחייו יהיו חיי עבודת ד' לפי מדה זו, הרי הוא משתחרר ממאסרן של תכונותיו החמריות וכל החסרונות הכרוכים עמהן, והרי הוא נפדה ממצוקותיהן. ואמנם כשיש איזה מדה נוטה אל הירידה המוסרית באדם, והוא בוטח בלבבו כי תמיד ילך בדרך ישרה, יוכל הוא ע"י זה להיות בא לידי אשמה, כי רק אם יירא ויפחד תמיד מאפשריות מכשוליו יתן דעתו להשמר מתכונה הרעה שבקרבו ותוצאותיה המעשיות. אבל אם החסיון בד' הוא יהיה המכונן את לבבו, והמבטיח את רוחו, אז בטוח הוא שלא יבא לידי תקלה, כי עצם החסיון בד' כבר הוא מעלה את הנפש מכל שפלות, ומרומם אותה לתכונה יקרה מלאה הוד קודש, ומאחר שנעשה בן חורין ופדוי, ע"י אור ד' המאיר עליו, כל דרכיו מתישרים. כי מגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב, וככפיר יבטח. פודה ד' נפש עבדיו, ולא יאשמו כל החוסים בו.

מ״חתפלה למשה איש האלהים, אדני, מעון אתה היית לנו בדר ודר. רק תפלה של איש האלהים כמשה, אשר הדבקות האלהית בעזוז טהרתה, בצרור החיים של כל עולמי עולמים, היא יסוד נשמתו, רק תפלה כזאת תוכל להביע אומר בדבר הקשר של האדם וחייו וכל ההויה אל יוצרם מראש מקדם. רק נביא התורה, אשר דבר ד' אליו פנים אל פנים, המסתכל באספקלריא המאירה, מתחיל את הבעת רשמי הקודש מראשית היצירה, כאשר הכל זורם ונובע רק מהמקור העליון, ממקור חי החיים. תפלה למשה איש האלהים ד' מעון אתה היית לנו בדר, ודר.

מ״טבטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. הדעה המשובשת של חומר קדום, שלא יכלו להמיש צוארם ממנה אלה שלא זכו לאורה של תורה, בכל התעצמותם במושכלות הטבעיות, היא מרחקת את האדם מההתרוממות אל האצילות האלהית בכל מעמק הויתו. וההכרה הברורה, הבאה מההארה העליונה, שרוח ד' עשתה כל, ושאין שום מציאות קדומה כלל, כי־אם בורא כל ברוך הוא, היא משלימה את החיים הטהורים ומשיבה את נשמת האדם למקור הוייתה, מקום מעונה מאז מעולם, מדור דור. ומתוך הציור של כל המשך ההויה, אפילו החמרית, ממקור העליון, הרי מהשהוא יותר גבוה הוא יותר מוקדם, והיצירה הולכת ומשתפלת, מתפשטת, ומתפתחת עד המורד, ומקור הכל מחשבתו של יוצר בראשית. בטרם הרים יולדו, ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל.

נ׳תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם. המחשבה בדבר ההויה החמרית, שהיא באה רק ממקור המחשבה האלהית, וממילא היא גם שבה אליה, היא מחתימה את החותם, כי הכל באמת עומד להתעלות לשוב אל מקורו, ולהתאצל באצילות העליונה. ומזה בא מיד הבטחון להתשובה, להתעלות האדם גם אחרי הירידות כולן, שאפשר להן להמצא בחיים, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם.

נ״אכי אלף שנים בעיניך, כיום אתמול כי יעבור, ואשמורה בלילה. הזמן מקבל את ערכו מצד הציור של משיכתו, וערך המשיכה מצטייר כמובן לפי ההערכה, שהאדם נותן לזמן, מצד ההקפה, שחייו ותקוותיהם מרשמים בו את רישומם, ומצד המעשים, הנעשים במשך של הזמן, לעומת המעשים שיוכל האדם לצייר את חשיבותם במשך כל זמנו כפי מדת ציורו.ועל אלה שני הערכים, כשאנו מפנים את תשומת לבנו כלפי בורא כל העולמים ברוך הוא, אנו אומרים בדרך הגבלה מבטאית: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, לעומת רישומו העצמי של המשכו של הזמן, וכאשמורה בלילה, לעומת רשמי המפעלים לגבי הערכת המפעלים הכלליים בכללותם. וכמובן שגם מליצה זו היא כבר מוגבלת ברוח התפילה הקדושה, באותה המדה שאנחנו נוכל לבטא את ההפלגה, כדי שנוכל לבא ממנה, לפי הערך ההדרגי, להפלגות אין קץ, שהן עומדות למעלה מערך ההגבלה הביטויית הזאת, שסוף־סוף אלף שנים הם לאו דוקא מספר של אלף אחד, אלא של אלפים אין ספורות, ויום אתמול כי יעבור איננו מספר מכוון ליום, אלא להקטנה מוצערה כלפי הרישום של מובן אלף שנים, ואשמורה בלילה הוא ג"כ תאר מכוון להקטנת הערך של רשמי המפעלים לעומת העלילות הגדולות, והנוראות של מפלאות תמים דעים, העומדות למעלה למעלה מכל מה שאנו יכולים להתרומם בהערכתן. כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה.

נ״בזרמתם שנה יהיו בבקר כחציר יחלוף. פעולות האדם ורשמי חייו אינם תופסים מקום במציאות האמיתית העליונה, כמו שהיא נצבת נוכח פני יוצר כל, והן עוברות כזרם, במהירות ומיעוט רושם, וגם כח שלהם הוא חלוש, ואיננו מובלט בעומק ההויה, כמו חיי השינה, שאינם חזקים ונרשמים מפני החלישות של ערכי החיים, שבאה מצד עצם השינה, והרושם הוא כל כך חלש, עד שכאשר יבא תור לחיים יותר ערים מהחיים המצומצמים של האדם, בעודו במסגר חומרו, הרי החיים המוגבלים שלו כמו חולפים ועוברים מן המציאות, בלא תפיסת מקום והשארת רושם ניכר. זרמתם שנה יהיו, בבקר כחציר יחלוף.

נ״גבבקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש. אור החיים כשהוא מתנוצץ, הרי הוא עובר בשטפו זמן מצער, ואחרי עבור שעתו הולכים וכהים הם הרשמים שכבר הניח, זכרונות ורשמי מפעלים שהם הולכים ומשתכחים, והדבר דומה כחציר שמציץ, וחולף ועובר, וחדל מהיות מציץ ומתעלה גם בזמנו.ואחר כך כאשר הזמן עובר, גם מה שנותר מהפעולה של ההצצה בשעתה הולך ומתמולל, מתיבש ומתפרד בלא מעמד. בבקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש.

נ״דכי כלינו באפך, ובחמתך נבהלנו. מה שהוא נגד הרצון, ומעורר התמרמרות פנימית, כבר בא למדריגת האף, אף־על־פי שהפעולה לא תצא עדיין החוצה. אבל בהתגברה מאד, עד שהיא מתפרצת מחוגה הנפשי לחוג ההבלטה, אז כבר תבא למדריגת החמה הבוערת.והנה הברואים החמריים, והאנשים החיים חיי גשם, אם היה כח בהם לעמוד באור העליון, להשוות תוכן חייהם לאותו התוכן הראוי להיות עומד לנצח, מפני שיגובו וקדושתו, הרי היו גם הם בלתי כלים. ומפני מה הם כלים, מפני שהם נערכים לעומדים נגד השלמות העליונה, בלתי משלימים את התפקיד האלהי העליון. אמנם מצד הגופים הרי אין החמה הבולטת ראויה לצאת נגדם, כי סוף־כל־סוף הטבעיות הגופנית כך היא מגושמת, עד שלא תוכל להתרומם למעלה העליונה שבצחצחות העליונות, אבל הנפש, שלה ישנן הכנות יקרות, והיתה יכולה להתנשא למרומי הקודש, רק מפני חלישות רצונה היא נשארת בשפל, נגדה מתבטא לא רק האף, כי־אם יותר מובלט הוא לעומתה הניגוד של החמה. ואע"פ שאינה כלה, מתוך שהיא רוחנית עליונה בטבעה, אבל מצדה יש בהלה, נפילת ערך וחרדה, על אשר לא התנשאה לאותה המדה הראויה לה. כי כלינו באפך, ובחמתך נבהלנו.

נ״השתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך. מפני שהאורה האלהית העליונה שואפת והולכת להוציא אל הפועל את השלמות המשוכללת היותר עליונה, בשביל כך הנבראים הם הולכים ועוברים בשטף, מתגלים בצורה בלתי שלמה, באים לכלל מפעלים ופעולותיהם מתמלאות חסרונות ומגרעות מול המטרה הקדושה והטהורה העליונה, האלהית, והם לעצמם ברוחם עומדים חשוכים לעומת האורה האדירה, של בהירות ההזרחה אשר לנוגה עליון.על כן הולך וסובב גלגל המציאות ברוח ד', ובכח הרדיפה אחרי ההשלמה המשוכללת יוצר גויות ורוחות ומבלעם באוצר המציאות הכללית, לחדש אחר כך פני ההויה בצורה יותר מבהיקה ויותר מאירה, ונמצא שהשטף והכליון הזמני בא מתוך ההקבלה, של החיים המוצערים והפעולות הזעירות והמאופלות, לעומת אור הצדק והחסד העליון, שתה עונותינו לנגדך עלומנו למאור פניך.

נ״וכי כל ימינו פנו בעברתך, כלינו שנינו כמו הגה. העברה היא תכונת הכעס על מפעלים כאלה, שהם הולכים לגמרי לעבר השני המהופך של החפץ והשאיפה הנאותה, והימים הפרטיים, שמבליטים את תיאורי החיים, ואת התכונה הנפשית הפנימית, על ידי הפעולות הנעשות בהם, הם פנו לעבר המהופך מהחפץ הטהור האלהי. והצירוף של כל ימי החיים כולם הלא אינו כי אם כמו הגה וביטוי אחד, המחובר מהברות שונות שאין הצלצול יכול לתן בההגה כי־אם לפי ההד המצטרף מכל הברה והברה בפני עצמה, ומה יוכל להיות היתרון של המקובץ, בזמן שהחלקים הבודדים הם פונים מעבר השני של אמתת ההצלחה של החפץ העליון מקור הטוב. כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה.

נ״זימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמנים שנה, ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה. לעומת הנצחיות הבלתי סופית הלא כל זמן נקצב לאפס יחשב, ואף כי הקצב הכללי אשר לחיי האדם, גם כשהם נמשכים בטבעם, שהם על־פי הרוב מהסכום של שבעים עד שמנים שנה בגבורות. אם לפחות מעריכים את ערכם האפסי, ובשביל כך יודעים להוליך את החיים הקליליים הללו למטרתם הנצחית, מיפים בזה את כחם, ומרימים את ערכם. אבל בזמן שהרהב והגאוה מעורת היא את עיני האדם, וחושב את החיים הארעיים הללו, כפי שטחם החיצוני, לדבר עקרי, הלא יוסיף על עצמו עמל חיים נורא כי אין קץ אז למאוייו, וממילא יעלם ממנו היושר והצדק, וילכד במצודת העול, שהיא האון והמרמה, הבא מתוך הרהב, המיוסד על יסוד רפה, המתנודד באפס בטחה גם במשך הזמן שהוא מתקיים. ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמנים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה.

נ״חמי יודע עז אפך, וכיראתך עברתך. אם הדעה שלנו היתה יכולה להקיף את החוסן והעז, אשר במגמה האלהית העליונה במטרת החיים, אז היה אפשר עוד לחשוב על דבר אפשרות של התאמה, ושל קישור החיים, ביסודם העליון. אבל הלא המדע שלנו הוא מוגבל, והתוכן של המגמה האלהית בהויה הוא בלא קץ ותכלית לרוממות קדשו, אם כן לא יוכל כל נברא לדעת כלל עד כמה עמוק הוא הניגוד בין הרצון האפל שלנו, השולט במערכי חיינו המגושמים, ובין האור הגדול של החפץ האלהי בהנהגת עולמו.וכפי אותה המדה העליונה של יראת הרוממות, הראויה להיות חודרת בקרבנו, מפני קדושת אור ד', אשר אין אנו יכולים להגיע גם לנטף אחד של השגת גדולתו, ונמצא שהיראה אין קץ לה באמת, וכפי אותה המדה של מדת היראה בעוצם עזוזה, שאין בנו כלל כח להשיגה ולעמוד בה, באותה המדה שאנו רחוקים מאוצר קדוש זה של היראה העליונה, ככה החיים שלנו הם מנוגדים מהתוכן האידיאלי, כפי מה שהוא בחפצו הטהור והקדוש של יוצר כל ב"ה. ונמצא שהננו עומדים בעבר אחר, מנוגד מכל החפץ הקדוש של הופעת האור האלהי בעולמו. מי יודע עז אפך, וכיראתך עברתך.

נ״טלמנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חכמה. אחרי שאין שום ערך לשטף החיים בכללותו, ולא לפרטי המעשים ורשמיהם, כל זמן שהם הולכים אחרי החפץ, הנובע מהדעה המוגבלה אשר להאדם, השקוע כל כך בחומריותו, על כן ההצלה בא תבא רק מאור הזורח מהדעה העליונה, מהדעה האלהית, שהיא תבסם את החיים בהערכתה האמתית, ואז כאשר אור הדעת יזרח ממקור אל עליון על החיים כולם בכללותם, יעשו כל פעולותיהם רשמי נצח, וימנו פרטיהם מתוך גודל חשיבותם, והחפץ העצמי של החיים יקבל תכונתה של החכמה העליונה, שהכל יאצר בתוכו באופן נשגב ונצחי, מלא כבוד עליון. למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חכמה.

ס׳שובה ד' עד מתי, והנחם על עבדיך. מצד אחד הננו רואים את השפלות ואת הדראון של החיים האנושיים, בצמצומם המעורפל, מפני הריחוק הנורא, שהם רחוקים מאור האלהים ומקדושת טהרת חפצו הנשגב, ולעומת זה כשאור העליון יאיר עליהם הלא אז יתרוממו ויתעלו החיים, בכללם ובפרטיהם. על כן גדולה היא לאין־סוף הכמיהה להתרומם ולהתקדש בקדושה העליונה, ולהתקשר בקשר הקודש של אור ד' וטובו, שאי־אפשר לזכות לזה כי־אם על־ידי חסד עליון, אשר יאיר על החיים, להפך אותם מתוך מעמדם השפל אל מעמד רם ונשא, הראוי להם מצד יוצרם, שהוא מקור כל הטוב. ובשביל כך באה הנהמה של התפלה: שובה ד', והאר את החיים באורך, האיר את עתידם, על ידי ההשבה לטובה גם את כל עברם, שובה ד', עד מתי, והנחם על עבדיך.

ס״אשבענו בבקר חסדך, ונרננה, ונשמחה בכל ימינו. כל האפסיות שבחיים, וכל מהירות השטף שלהם, איננה באה כי־אם כל זמן שאור חסד עליון, הנותן את הערך האמיתי להחיים, לא נגה עדיין עליהם. ובשביל כך באה התפלה: שבענו בבקר, בעת ההזרחה של האורה האמתית, אשר תבא להכרת החיים במהותם העצמית, כאור בוקר יזרח, במאור החסד העליון, שהוא יראה את הערך האמיתי של כל העבר, עד שכל יום ויום ורשמיו ומפעליו יהיו כלים מחזיקים רנת עולמים, ושמחת אמת, כי על־ידי אור חסד ד' ימצא, שלא דברים כלים הם מה שרשמו החיים, אשר נראו לפנינו בשטחיותם, כאילו הם עוברים ובטלים, כי־אם דברים שמהם יש תבואה רבה לזריעת צדקה נצחית. שבענו בבקר חסדך, ונרננה ונשמחה בכל ימינו.

ס״בשמחנו כימות עניתנו, שנות ראינו רעה. לא רק העדר התוכן של החיים מתמלא עז ועצמת קודש, ע"י אור חסד ד' שמתגלה עליהם, אלא גם הצדדים השליליים שבהם, העינויים הקשים של החיים, המורגשים בכל פרטיהם, ונטיית השפלות המוחשת מהכללתם, מתוך כל אלה יוציא אור החסד העליון ברקי נוגה ופארי שמחה. שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה.

ס״גיראה אל עבדיך פעלך, והדרך על בניהם. כל השטחיות של מראית החיים, בצורתם המאופלת, באה רק על ידי חוסר ההכרה, שתוכם רצוף המפעל האלהי, הנוהג בחסדו כל דור, ומסדר את סדרי החיים לצורך המגמה העליונה. ונמצא, שכל פרטי החיים ופרטיהם מעשה אלהים המה ומפעלותיו, ואם בדור אחד לא נראה לעין ההגלות של המגמות, הרצופות בתוך המסכת של החיים על־פי עצת ד' העליונה, בדורות הבאים יגלו ויראו המגמות התכליתיות, היוצאות מתוך ההתהפכות של המסיבות, בכל הדרם.יראהאל עבדיך פעלך, והדרך על בניהם.

ס״דויהי נועם ד' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. העונג והנועם האלהי הלא הוא התכן היותר עליון, שהוא מופיע מתוך האורה האלוהית, המתגלה על מערכת החיים וההויה כולה. הנועם הזה הוא משכלל את המפעלים כולם, שיהיו ראויים כל אחד להביא את פועלו לתכלית האושר. וחוץ מהמגמה, המכוונת מצד הפועלים את המעשים, שהם באים על ידם למגמה נשגבה ועליונה, הנה המעשים בעצמם יש בהם יקר עליון ע"י ההופעה של האור האלהי עליהם, עד שערכם נעשה נעלה מצד עצמם, חוץ מהאושר והטוב שהם מכוננים על פועליהם. ויהי נועם ד' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו, כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.

ס״היושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן. ההופעה האלהית באה אלינו מתוך המסתר העליון של אל מסתתר, אלהי ישראל מושיע. אמנם אין אפשרות למחשבה מוגבלת לתפוס את האור העליון הבלי־גבולי. ידענו כי הוא תמיד גנוז וחתום מרוב העלמו ועצמת קדושתו. אבל גם הידיעה הזאת, של אי־הידיעה, יש לה גוונים עליונים, נוראים ונפלאים מאד, שהם הם מקור חיינו, וזיו מהות עצמיות נצחיותנו. אבל מה שהוא יותר קרוב לנו, ונתפס כבר בכח השכלתנו, כשהיא מזדככת, היא הידיעה הבאה אחרי ההגבלה, אשר חקק צור עולמי־עד בעולמיו, המעשיים והאציליים, אחרי שפרש צל על האור האין־סופי, ואמר די לעולמיו העליונים, להיותם מתגלים בקו של מדה, ובשיעור האפשרי להיות מאירים להוייותיו וברואיו וכל יצורי מעשהו לעד. משני האורות הללו יחד בהתמזגם יבאו לנו נגוהות, לרוממנו ולקדשנו. יושב בסתר, עליון, בצל שדי יתלונן.

ס״ואמר, לד', מחסי, ומצודתי, אלוהי, אבטח בו. הבטחון הנשגב העליון בא מתוך ההופעה העליונה, בלא שום מבט על הגורל הנופל בחלקה של האישיות הפרטית. כי מתוך השיגוב העליון והזיו האלהי, של מקור כל השלמות ושורש כל תענוג ואור, הכל מתבטל מרוב נועם, וזהו החסיון האידיאלי. ואחר כך באה גם מנוחת נפש פרטית, המשגבת את הנשמה בעז תפארתה, אע"פ שגם שיגוב זה הוא ג"כ רוחני ואצילי, מ"מ יש לו כבר עסק עם התוכן המפורט של ההויה האישית, המשתגבת במצודת מעוזה, באור ד' המופיעה עליה. ואח"כ בא כבר הבטחון המעשי, המלוה את האדם בכל הליכות חייו ומפעליו, ונותן לו אחרית ותקוה טובה ומאור חיים, אומר לד', מחסי, ומצודתי, אלהי, אבטח בו.

ס״זכי הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות. אורבים לאדם בדרכי חייו כשלונות רבים, שיכולים להביא עליו מבוכות רבות, למרר את חייו ולתעבם. וחוץ מזה, צפונים לו ענינים משחיתי החיים לגמרי. והם נמצאים בכל המובנים, בין במעמדו הרוחני של האדם, בין במעמדו החומרי. רק בעז ד', בהתנשאותה של הנשמה למקור חייה מקור חיי כל, היא מתעלה מעל כל הכשלונים הללו, והיא בטוחה בנועם החיים ובהמשכתם. כי הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות.

ס״חבאברתו יסך לך, ותחת כנפיו תחסה, צנה וסוחרה אמתו. רוממות הקודש של אור ד', בהיותה מופיעה על מהותנו, ומרוה את נשמתנו בזיו כבוד, היא מרוממת אותנו במעוף־קדשה ממעל לכל פגעי העולם, היכולים לפגע רק את הקשורים במורד עניני החושים ונושאיהם. והננו מתעלים אז מעל כולם, ומכל דאגת ערכיהם, מפני גיל הקודש של הכרת האמת העליונה, של זיו קדושת אל עליון, המנשאנו למעלה למעלה, "ישאהו על אברתו". ומתוך הרוממות הזאת הננו משומרים מכל תקלה, היכולה להפגש מתוך המורד, וסגולה עליונה זו היא מישרת לנו את כל ארחות החיים, עד שאפילו בעת אשר אנחנו מוכרחים להיות לנו קשר ושיג ושיח עם עניני העולם העוברים הננו חסים תחת כנפי השכינה, ומסתופפים בזיו הכבוד, הממשיך את הקיום ואת הברכה. ונמצא שיש לנו שני מיני כחות הגנה: כח מובדל מאתנו, מצד ערכנו המצומצם, אבל הוא פועל את כח הגנתנו העליונה, כצינה זו, שיש נושא הצינה לפני הגבור, ועוד יש לנו כח קרוב לנו, המקיפנו בקירוב וסיבוב סמוך בזיו הדרו, כסוחרה זו, המקיפה את הגויה ומגינה עליה. וכל זה מגבורתה של האמת האלהית, הממלאה אותנו זיו חיים, ושובע שמחות לעד, בנועם כבוד וחן נעלה. באברתו יסך לך, ותחת כנפיו תחסה, צנה וסוחרה אמתו.

ס״טלא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם. הזעזועים הנפשיים, העלולים לבלבל את מנוחת החיים, באים מתוך ציורים דמיוניים, שרק הנפש שאינה שקועה בעז הבטחון האלהי היא עלולה לפול בפחדים כאלה, הבאים מתגרת יד הדמיון. אבל הבוטח בד' בדעה והכרה שכלית ולב רצוי, נפשו מלאה אומץ, וסדר שלותי קבוע בה, וכשם שרגשי הפחד הדמיוני סרים מפני האור של הבטחון, ככה האסונות, הנכונים לבא על בני אדם, באופן כזה שאין הזהירות האנושית יכולה להגן, הרי הם סרים מן הבוטח, מפני הסדר של ההגנה האלהית החופפת עליו. לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם.

ע׳מדבר באופל יהלך, מקטב ישוד צהרים. שני מיני השחתות נמצאות בטבע העולם, שכח האדם חלש הוא מלהיות נשמר מהם. המין האחד הוא, מפני שהסיבות, המביאות את הרעה, הן נעלמות, וכמוסות מעין האדם, ולא יוכל להשמר מהן, והמין השני הוא, שיודעים את המקור ורואים את הכח המשחית, ומכירים את הסבה שהיא מביאה את הרעה, אבל אין כח באדם להתגבר עליה. ומשניהם ינצל הנשגב בד'. ביחש להתוכן הראשון מאיר ד' באורו את רוח שכלו להכיר את הדברים הנעלמים של הסבות המביאות את הרעה, ועי"ז ידע איך לקדם את פני הרעה ולהנצל ממנה, ואופל ומחשך מניעת הידיעה לא תחוץ בעדו. וביחש להתוכן של המין השני, יגביר ד' את כחו, עד שיוכל לעמוד נגד כל כח משחית, ולא יוכל להרס אה אשרו, כי ד' הוא מעוזו. לא תירא, – מדבר באופל יהלך, מקטב ישוד צהרים.

ע״איפל מצדך אלף, ורבבה מימינך, אליך לא יגש. דעת ד' ובטחונו, הבא מכח הקשר האמיתי באורו ואמתו יתברך, הוא מרומם את האדם ממעל לכל גדרי הזמן והמקום, שהם תוארים מוגבלים, שתופשים רק את הצדדים המגושמים.ומאחר שהוא מתעלה מעל אלה הגדרים, נמצא שכל הפגעים, שהם מתקשרים רק עם התנאים, המוגבלים מצד הזמן, הלילה והיום, מצד המקום, הימין והשמאל, אינם שייכים אליו, ולא יוכלו לפגע בו. יפול מצדך אלף, ורבבה מימינך, אליך לא יגש.

ע״ברק בעיניך תביט, ושלומת רשעים תראה. עם כל ההעתקה, שהאור האלהי העליון מעתיק את כל הקשור ודבוק בו מכל גדרי הצמצומים וההגבלות, ומזה באה ההגנה וההצלה מכל פגעי התבל, בכל זה כל מה שנדרש לטובת ההתעלות, או לההשפעה המוסרית של עצמו, או לכח הצלתו את הכלל, אלה הראויים להנצל בכחם וזכותם של צדיקים, הדבקים באלהים חיים, הקשר הזה נשאר אתם, ביחד עם כל ההתרוממות וההתעלות העליונה. רק בעיניך תביט, בהבטה זו יש ג"כ תוכן של טובה, להציל את מי שהוא ראוי להנצל בכחך, אע"פ שאין זכות עצמו מספיקה לכך. ולעומת הרשעים המוחלטים, הנסוגים אחור לגמרי, והם ראויים רק לעונש וכליון, יהיה הקשר הזה להועיל, שתראה שלומת רשעים, וע"י זה תתרומם ותתעלה עוד יותר בקשר הקודש של עז ד' והדבקות הטהורה האלהית. וגם יש בזה תוכן פנימי של רחמי ד' הרבים, שיש בהם עצות מרחוק גם להציל מתוך הרשעים, שהם משתלמים כמדתם, מה שאפשר להציל שורש וענף, גזע או ניצוץ. כל זה בא מכח הקשר הנשאר מהצדיק הבוטח, המתרומם מעל לכל גדרי ההגבלה החומריים, אל העולם ויצוריו המוגבלים. רק בעיניך תביט, ושלומת רשעים תראה.

ע״גכי אתה ד', מחסי, עליון שמת מעונך. הדבקות בהאלהות, המביאה את האדם למקור האורה, היא פועלת עליו, שכולו הוא נכנס בכל מהותו בתוך החיים האלהיים העליונים, וממילא אין כל פגע יכול להיות פוגע אותו, שהרי הוא מתעלה מכל תקלה ומכל מגרעת ומכל תנאי של אפשרות של הפסד והעדר. ועל כן בתור תשובה להמאמר, שנפש הבוטח אומרת, כי אתה ד' מחסי, באה מיד ההבטחה, כי בזה שהנך מכיר את החסות רק בד' הרי אתה בטוח, כי עליון שמת מעונך, כל מקומך, כל תפיסת הוייתך, הרי הוא עומד עליון, ומרומם מכל מיני פגעים, אשר לא יוכלו לקרוב אליך. כי אתה ד' מחסי, עליון שמת מעונך.

ע״דלא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. בהיות האדם קשור, בטהרת שכל ונקיות רגש, בעומק רצון ותוכן הויתי, בקדושת צור עולמים, אז כל הוייתו העצמית היא כבר מוגנה, ומוצלת מכל רעה. הרעה, שתוכל לפגע במהות האדם, הרי היא מקפת אותו כולו, כי אין חלקים נפרדים בעצם, אמנם במקרים ובתוכנים הסובבים את האדם יכולות להזדמן רעות חלקיות, שהחלק פוגם את הכל, ע"י החלק הנשחת המעורה ביתר החלקים. וזהו כבר לא בגדר רעה, אלא, בגדר נגע. והכונה של פגיעה כזאת לא תבא בתוך העצם כ"א במקרים הסובבים את העצמיות. אמנם כאשר העצמיות מוגנה, ע"י עליוניות מעמדה בסתר עליון, אז ממילא המעמד הזה משפיע אושר גם בתוכני הסיבוב של המקרים החצונים, שבהם ישנה הערכה של חלקים. לא תאונה אליך רעה, ונגע לא יקרב באהלך.

ע״הכי מלאכיו יצוה לך, לשמרך בכל דרכיך. כשם שהעצמיות המהותית, יסוד נשמת האדם, היא בטוחה בצרור החיים, בחסיון האלהי הבא מתוך הדבקות, תולדת הקשר של הקדושה, ברצון ובשכל, בחיים ובהכרה שכלית, ככה גם ענפי החיים כולם הרי הם הולכים כולם בהצלחתם התכליתית, בתור דברים קשורים אל המקור של האושר העליון. יהיו הדרכים המובילים אל המגמות העליונות לפעמים רחוקים מאד, בכל זאת, מתוך אור הקודש העליון, מתוך ההופעה האלהית הכוללת כל, יוצאים ענפים מלאי עז חיים, וחסינות הויה ומציאות, והם יורדים לתוך המורד של כל תהלוכות החיים, שמתגלגל בהם האדם, שחייו קשורים להקדושה האלהית לשגבו ישע ולשמרו מכל מכשול. כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.

ע״ועל כפים ישאונך, פן תגוף באבן רגלך. בהיות האדם מוכרח להכנס לפרטי החיים והגבלותיהם, גם בהיותו ביסודו ועומק רצונו קשור בקדושה האלהית, הרי מצד הפרטים, וארחות ההגשמות שבחיים, הרבה מכשולים מצויים. אמנם מתוך היסוד הכללי של הדבקות האלהית אורות רבים מתנוצצים על האדם, ורוחו מתעלה על ידם, גם בתוך הירידה החומרית, והם מעלים אותו ממעל לכל המכשולים שבחיים. ואלה האורות הקדושים, מלאכי מרום, מרימים אותו, מתוך חבת השיווי שיש בין האדם המקודש, האציל ברוחו, ובין ההויות העדינות, שברום האצילות העליונה, וזהו סוד שמירתו בכל מקום אשר ילך שמה. על כפים ישאונך, פן תגוף באבן רגלך.

ע״זעל שחל ופתן תדרך, תרמס כפיר ותנין. המשחיתים, העומדים נגד קיומו של האדם והופעת הצלחתו, הרוחנית והחמרית, הם כלולים בשני אופנים כלליים: חלק מהם ישנו, שהכח הנפשי שבהם הוא עצום, ומוכשר להזיק ולחבל, וחלק שני יש, שהיסוד הגופני שבהם הוא מובלט הרבה, ובזה מונח התוכן הפועל של ההזק, שהכח הנפשי המחבל מוציא על ידו את מפעליו הרעים. השחל והפתן הם ביחוד מזיקים בכחם הנפשי העז, זה בעז רוחו, וזה בארסו הכביר. הכפיר הוא המפותח בגבורתו הגופנית, והתנין בגדלו ועצמו. והמשוגב בד' יתרומם מעל כל המפריעים שהם באים בכח נפשי, ויהדק וישים לאין את כל ההפרעות הבאות מהתגברות של כח עב גופני, המצטרף לחיבול הנפשי. על שחל ופתן תדרך, תרמס כפיר ותנין.

ע״חכי בי חשק, ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי. לעומת התוכן הפנימי והתוכן החיצוני, הנמצא בעולם ובחיים, המתבלט בכלל בתאר הנשמה והגוף, יתעלה למעלה במושגים הרוחניים הכח הכולל את הרצון המקודש ואת השכל הקדוש, וברום העליון הרי הרצון הנקדש נחשב ככח פנימי לגבי המדע והשכל המקודש, כי מה שאי אפשר להגביל בשכל, אפילו יהיה היותר טהור, היותר קדוש והיותר עליון, יתדבק בו הרצון, המתעלה בשם קדושתו ליסוד החשק הנאצל בחביוו עזו. וכאשר בא העילוי למדת החשק הרצוני לאלהים חיים, אז אין צורך בשום קנין צדדי אפילו רוחני, רק הפלטה, מכל מוקש, מכל מפריע, זהו הסכום של כל האושר האפשר להתבטא, וזולתו הלא החסיון האלהי הוא הכל מה שלא יתואר בשום אומר והגיון, ועל התוכיות של הרצון הנשמתי הזה מתלבש כח המדע הקדוש, שבו כבר יש חקיקות ציוריות, והן כבר מקנות שיגובים ואימוצי חיים כבירים, המשתכללים ועולים ומתבטאים בשמות קדושים, מלאי אדיריות קודש. כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי.

ע״טיקראני, ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. האור של הקדושה האלהית, החופף על נפש האדם, הקשור בו באהבה, והחודר בתוכיותו, הוא פועל לקדש את רצונו והויית הרגשת חייו של האדם, עד שהם בעצמם נעשים חדורים אור קודש. וכאשר חפץ בלתי־נמלא מעיק עליו, והוא קורא אל ד', גלי רצון קדוש מתנשאים ממנו, והופעת קדושה אלהית מתפשטת על ידי קריאתו מנהמת לב, ואז באה העניה מיד, כי תוספת אורה קדושה משתפכת על נפשו ועל כל סביבה מתוך המקור האלהי העליון, על־ידי ההתעוררות הקדושה של חייו הקדושים, של הנשמה האצילית אשר לאיש־הרוח, אשר אור־ד' ממלא את כל ישותו, והיא ממלאה את כל המחסורים, בקדושת הוייתה, ממלא כל מאוצר החיים השלמים העליונים. ובעת שהצרה מורגשת עדיין, בעת שהחסרון עדיין לא נתמלא בפרטיותו, הלא האור האלהי וקשר הדבקות הקדושה והרעננה הרי הוא מעודד ומנחם, וממלא יקר ואורה את הנפש כולה גם בתוך מחשכיה. ומתוך האור הזה, המתגדל באיכותו, בתוקף נצחונו, גם בעת מחשכי הצרה, הרי קשר נעלה מתהוה ממנו למקור הטוב והקודש, השופע מאור האלהי העליון, ששם העז והעצמה, העונג והחדוה, השובע והמילוי של כל. וצדיק נחלץ בזה מצרה ויצא למרחב, מוקף הדרת כבוד, אשר תעטרהו, בהראות לו ולכל העולם, כי אור ד' מספיק לכל טוב, ומלא כל הוד ויפעה מאיר תמיד לכל הדבקים בו באמת. יקראני, ואענהו, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו.

פ׳אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. הזמן שוטף ועובר רק ביחש לקשור החיים עם הדברים החומריים, החולפים ועוברים, אבל בתוכן העליון, בקשר החיים עם הנצחיות האלהית, אין דבר עובר, הכל קיים, וכל הימים הרי הם עומדים תמיד בצביונם המלא, וכל העשוי בהם עומד ומזהיר, ומשביע את הנשמה זיו וצחצחות ושובע נעימות. אמנם ההתעלות והרוממות האצילית אינה פוסקת את מהלכה, ואע"פ שאין עובר ואין כליון בסוג החיים המקודשים, אבל יש בהם משום התעלות של הגילוי את האוצרות הקדושים האצורים בתוכיותם. כאשר ימלאו הימים, והצירוף של כל השיגוב, שנעשה מכל פרטי החיים בטוהר קדושתם, מתעלה בזיו ונהורא בהירה, אז הישועה העליונה מתגלה בזוהר קדשה, עד כדי ראיון והשגה ברורה, המעדנת את הנשמה הטהורה בעדנת קודש קדשים. אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי.

פ״אהללויה, הללו את שם ד', הללו עבדי ד'. תהילת ד' מאירה ומופיעה בשתי מערכות: האחת היא מצד ההארה השכלית, המוסיפה תמיד הכרה, ומדע עליון בגדולת השם יתברך ונוראותיו, שבזה הנשמה מתעלה, והאור האלהי הולך ושופע עליה, והשניה היא התהילה הבאה מתוך המעשים הרצויים, מתוך כל מהלך החיים, שקדושת השם יתברך ברעיון הקדוש של העובד האמיתי היא מישרת את כל חייו המפעליים, ועל ידם באה ברכה ותהילה לכל היצור כולו. ולעומת שני סוגי התהילות הללו, אנו קוראים בצורתם המאוחדת הללויה, בתיבה אחת, הכוללת שם ושבח בבת אחת, ואנו מפרטים את פרטיהם: הללו את שם ד', לעומת התהילה המאירה מאור הדעת העליון, הקורא בשכל טוב בשם ד', ולעומת התהילה המופיעה מתוך כל העובדות וסדרי החיים, המקודשים באור ד' וכבוד קדשו, יאמר הללו עבדי ד'.

פ״בשעומדים בבית ד', בחצרות בית אלהינו. שני תוכנים יש להעבודה העליונה, על פי יסודי המגמות האלהיות שבכללות ההויה בהקיפה. המגמה האחת האצילית היא מתעלה מכל רעיון של צרכי הברואים, רק ההשלמה של החפץ הקדוש האלהי בעצמו זהו כל ענינה, והוא באמת התוכן הפנימי של העבודה, שעבדי ד' נכנסים בגללה לתוך הטרקלין הרוחני של מהות העבודה השלמה. המחשבה היא מתעלה כל כך ע"י הרעיון הקדוש הזה, עד שאין מיחסים יחש קשורי להענין האלהי ביחש לכל נברא, כי אם שמו יתברך הקדוש לבדו הוא כל היסוד וכל המגמה. אמנם יוצאים מזה, ויורדים למטה, לקשר האלהי של ההטבה עם כל הברואים, עם המגמה של המשכת החסד לכל. וזאת היא הצורה של העבודה החצונה, עבודת החצרות, המבטחת את היחש של צור עולמים לבריותיו, להטבתם ואשרם. ואלה הם שני הסוגים של עבדי ד' אלה שעומדים בבית ואלה שעומדים לא בבית פנימה, רק בשיגוב אור ד' בעצמו לבדו, כי־אם דעתם פונה גם להמשכת חסד־אל על כל יצוריו, והם עומדים בחצרות בית אלהינו.

פ״גהללויה כי טוב ד', זמרו לשמו כי נעים. עצם ההילול, הבא מתוך מעמקי הנשמה לצור כל עולמים, הרי הוא נובע מההכרה של הטוב, של השלמות העליונה, שנשמת כל חי אליו עורגת, והצמאון העליון והרוממות הבלתי משוערת בשיגוב קדושת אור ד' היא מפתחת בקרבנו את ההילול מעל לכל רגש וטעם, ואחרי ההופעה הגדולה הזאת, המקיפה באורה את נשמתנו, באים ממנו ענפים, החודרים לתוך התוכיות הנפשיות שלנו. ומתוך שהם משתרגים מתוך האור העליון הרי הם קשורים כבר לשם ד' לאותן ההבעות הנותנות דחיפה לביטויינו לקרא בשם קדשו, שבהם כבר אנחנו מרגישים את הנועם העליון, והזמרה מתפתחת ומסתעפת בהרחבתה, ויוצאה אל הפועל בהמון צלצלי קדשה, להרנין כל לב, ולמלא חדות קודש כל רוח ונפש. הללויה כי טוב ד', זמרו לשמו כי נעים.

פ״דכי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו. הבחירה מתגלה בדבר שיש ציור של אפשרות, שלא יבחר דבר זה, אלא שבא רצון והכריע לבחור וזאת היא באמת רק ההערכה הגלויה של קדושתם של ישראל, אע"פ שהיא נשגבה מאד, אבל היא צריכה לגילויה של הבחירה. וזאת היא מדת התאר יעקב, שבחר לו יה, שהוא ב"ה צור העולמים, העולם הזה בהא והעוה"ב ביוד, ומתוך הערך של גילויים של העולמים באה הבחירה ביעקב. וכדי להעלות את התוכן הגלוי למרומי חביון הקודש הננו מתקשרים עם ההילול העליון הבא מהטוב הפנימי. הללויה כי טוב ד'. אבל הסגולה הצפונה העליונה היא עומדת למעלה מכל בחירה, ששם הוא משגב העצם של הקודש בנקודתו העליונה, שבא בתאר ישראל, שכדי להופיע באורו על העולם הגלוי, צריכים אנו להצירוף של הזמר לשמו, בקליטת טעם הנעימות החודרת גם בהתגלותה לתוכיותה של הנשמה. ובא ענין הטעם על אלה שתי המדריגות, של העבודה המקודשת וצרכן המדויק, של ההילול המקושר אל הטוב, והזמר המקושר אל הנעימות. כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.

פ״הכי אני ידעתי כי גדול ד', ואדונינו מכל אלהים. גדולתו של הקב"ה, מצד עצמותו, יתברך, אין לה יחש לכל כח וכל חיל, מכל חילי מרומים. כי הלא אין הערכה כלל בין גדולת אין־סוף, מחולל כל, לנבראים ועלולים. על כן ההכרה הפנימית היא אומרת לנו רק גדולתו של מקום, מבלי להזכיר שום הצטרפות לומר שהוא נערך בגדלו למעלה מכל כחות מושלים בעולם, אשר שמם על משמרתם בהנהגת סדרי הטבע והיקום. אבל ההכרה העליונה הזאת היא עומדת במרום מצבה, כל זמן שאין אנו יורדים בתוך העולמים והחיים המוגבלים, אבל מצד ההכרה הבאה מתוך מסבי החיים, שמזה באה האדנות לגבי דידן, הננו מוצאים את עצמנו מוקפים מהמון כחות איתנים, טבעיים ושכליים, הרודים במלא עולם, ומתוך ההסתכלות הירודה הזאת אנו מכירים את הגדלות השניה של אדון כל, שהוא גדול מכל הכחות כולם, שהנם רק שביבים מקבלים חיים ועצמה, מאוצר חסנו וגבורתו העליונה. ואלה שתי הידיעות מבססות ומעטרות אחת את השניה. כי הגדולה המוחלטת מביעה לנו את יקרת האמת, והגדולה היחסית מקשרת בקרבנו את הדבקות ברבון כל העולמים, מקור כל ההויות, גם מתוך האור הזורח בהגבלתו בכל מרחבי העולמים, ותהלוכות החיים המצומצמים. כי אני ידעתי כי גדול ד', ואדונינו מכל אלהים.

פ״וכל אשר חפץ ד' עשה, בשמים ובארץ, בימים וכל תהומות. אצלנו, לפי השגתינו המוגבלת, הבאה לנו על ידי החושים, מחולקות הן מערכות ההויה לסוגים שונים, ואין אנו מציירים לנו את אחדותם הפנימית, הבאה להם מתוך שהכל קיים, עומד, מתהוה, ומופעל, רק מחפץ ד' היחיד ומיוחד ברוך הוא. והחלקים, המוכרים אצלנו, בהתפלגותם, בכללם הם העולם הרוחני, שהוא עומד אצלנו בפני עצמו, והעולם החומרי בפני עצמו, ובצד אחר אנו תופסים את העולם הגלוי בשטחיו אצלנו, ואת העולם החבוי ונסתר מאתנו, ג"כ לשתי מחלקות. אמנם ידוע לנו, שההבדל שבין השטח הגלוי והצד החבוי שבמציאות הוא ודאי רק הבדל יחוסי מצדנו, אבל מצד החפץ האלהי איו בזה שום הבדל, והחוקים, העומדים ושולטים במאמרו בשטח הגלוי, הם בעצמם הם החקים השולטים בהמעמקים היותר נסתרים וחבויים מאתנו. כי "אין נסתר מנגד עיניך". ומזה נקח לנו משל, שגם אותו ההבדל, שבין החקים השולטים בעולם הרוחני לבין החוקים השולטים בעולם החומרי, הוא ג"כ רק הבדל יחוסי מצדנו. אבל מצד חפץ ד' הכל הוא חק אחד, והכל הולך למטרה עליונה קדושה אחת, כי כל אשר חפץ ד' עשה, בשמים, הרוחניים, ובארץ החומרית, באין הפרש של מדריגות בעצם, רק באופן יחוסי, כמו שהאחדות הזאת היא מובנת מהימים וכל תהומות, שאע"פ שאצלנו יש חילוק בין הימים, שיש לנו בהם תפיסה חושית, ובין התהומות, שהם חבויים מאתנו לגמרי, מ"מ מצד חפץ ד' הכל עולה לתוכן אחד. ונמצא כל ההויה כולה, בכל ערכיה החומריים והרוחניים, הגלויים והנסתרים, כולם הם מבטאים רק חפץ נעלה אחד, חפץ ד'. כל אשר חפץ ד' עשה. בשמים ובארץ בימים וכל תהומות.

פ״זמעלה נשיאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו . צריכים לצייר, שכל הדברים, שהם אצלנו נראים רחוקים, אינם שייכים כלל לשום ערך של ריחוק כלפי דבר ד', ושליטתו הכוללת והמקיפה את הכל. וכן כל מה שאנו חושבים, שהם דברים הפכיים, מצד גבורתו העליונה הם מתאחדים, והצד החיובי עם הצד השלילי שבמפעלים קשורים יחד, בחפץ האחד והמיוחד. והננו רואים, שהוא מעלה נשיאים, ממרחק רב, ממקום שהם עולים שם, שהם ברום האויר, ושרשיהם הלא הם בקצה הארץ, ואד יעלה מן הארץ, והנשיאים הללו, שהם פועלים את המעטת האור, מתאחדים עם הופעת האור של הברקים, אשר עשה בשביל מטרת המטר, והפריית האדם ע"י זרם הכח שלהם, והעבים, שהם מתכנסים למטרה של הבאת המטר, הם ג"כ מתפזרים ע"י הרוח, המוצא מאוצרותיו, שהפעולה השלילית הזאת מתאחדת עם הפעולה החיובית של הויית הנשיאים, בשביל מטרת המטר, להביא פרי ברכה על הארץ, להחיות בהם כל חי. ונמצא שהחושך של הנשיאים עם האור של הברקים מתאחד, והחיוב של קבוץ הנשיאים, ומטרת הברקים להשלמת מטרת המטר, מתאחד עם הכח השולל והמפנה מן האויר את הרשמים של הויית המטר, מוצא רוח מאוצרותיו.

פ״חשהכה בכורי מצרים, מאדם עד בהמה. הפלא, שהודיע לכל העולם את ההשגחה האלהית, החודרת לכל חגוי ההויה כולה, ושעם זה היא מפרסמת את ההקפה האחדותית שלה, הכוללת את כל המדריגות כולן, הוא מכת בכורות. "אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור, לטפה שאינה של בכור". וההקף כלל את החי לשדרותיו, מאדם ועד בהמה, בעומק הדעת וחידורו בהיצירה, הקשורה בחיוניותה בהשפעת מחיה החיים כולם, אשר אוצר החיים הוא בידו, להחיותם ברצונו, ולכלותם, כי רגע באפו. המכה בכורי מצרים מאדם ועד בהמה.

פ״טשלח אותות ומופתים בתוככי מצרים. האות מראה, שהדברים הנעשים ע"פ השליחות של הציר הנאמן הוא ענין שמיד השם יתברך בורא כל הוא נעשה. והמופת מראה על עוצם הכח של המשלח ב"ה. והאותות והמופתים בהתאחדם יחד מראים, שיד ד' היא נטויה, לא רק בתכונת הקפה, השולטת בהויית היצורים בכללותם, אלא גם בתכונת מילוי, המתפשטת ופועלת בתוכיותן של כל ההויות כולן. ומזה באה הידיעה לדורות, כי הבריאה לכל פרטיה היא אחוזה באין הפסק בכח הבורא וידיעתו העליונה. שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים.

צ׳בפרעה, ובכל עבדיו. להודיע לדורות, שערלת לב האדם, בין כשהיא באה מתוך זדון רשעה של גאות, בין כשהיא באה מתוך אטימת לב ופראות של בערות, איננה חוצצת בעד האור האלהי, שלא יופיע בעולם. ועל כן היתה המטרה של שליחת האותות והמופתים בפרעה, זה הרהב, התנין הגדול, אשר אמר "לי יאורי ואני עשיתיני", ובכל עבדיו, הגוי החמרי, אשר "בשר חמורים בשרם", ולבם ערלה מבלי לראות את הזוהר הנפלא, של דבר ד' וגבורת ימינו. בשני הסוגים הללו באו האותות והמופתים, להכניע זדון גאות הרשעה, ולהסיר העורון של הפראות והסכלות המגושמה. בפרעה ובכל עבדיו.

צ״אשהכה גוים רבים, והרג מלכים עצומים. כשהרוח החשוך, השורש הפורה של הזדון, הטומאה והרשעות, מתכנס אל תוך הלב של המונים גדולים, הרי הוא מחולל נוראות להפסיק את החדירה של אור הקדושה האלהית, והאצילות של טהרת הנשמה האנושית, שהיא מביאה את האושר הנצחי, שהוא יסוד תיקון העולם באמת. וכל זמן שמספר גדול של אנשים, אחוזי רוח העועים, הם מאוגדים ביחד בתור גוי בעל תרבות מיוחדת, שהיא בנויה על אותו היסוד של הזוהמא הרשעתית, הרי הם נעשים קיר ברזל להפסיק את האורה העליונה, ולהחזיק על ידי זה את העולם במחשכים, ובשביל כך יד ד' יוצר האורים היא נטויה, להכות את הגוים הרבים, אע"פ שאין אלה ההמונים כולם כלים ונאבדים, ורבים מהם ממשיכים את חייהם, גם אחרי שהוכו הגוים בתור כח מאוגד, אבל כבר נחלשה, ע"י הכאה זו, אותה החציצה העבה של הרוח המלא רשע, בהיותו נשען על אגד חזק של גוים רבים. אמנם המלכים, אלה האישים היחידים, כבירי כח הרשע, עמודי הטומאה, ואוצרי המחשכים, מפיצי הזדון ומחזיקי העול, הם, באישיותם הפרטית הגאיונה, יכולים הם להשיב את גלגל העולם אחורנית, ולהחשיך את הזוהר, שהתחיל להיות בוקע, בבית האפל של התבל, ע"י ההכאה של הגוים הרבים, שהגשימו בתרבותם הכללית את תוכן הרשעות לכל טומאותיה. להם אין תקנה אלא הריגה, מחית השם, ואיבוד מן העולם. והם הם מנפלאות אל־עולם, המנהיר נהורות הקודש, ומביא את הצדק העליון סוף־כל־סוף להופיע בעולמו, למרות כל אלה כחות המחשכים, המעכבים את הופעתו הטהורה. שהכה גוים רבים, והרג מלכים עצומים.

צ״בלסיחון מלך האמורי, ולעוג מלך הבשן, ולכל ממלכות כנען. הגבורה שהיא עומדת למופת, היא מצטיינת בשלשה אופנים: האחת היא הגבורה הנפשית, ובנדון של מלך עז וקשה היא מתבלטת, אם הוא פראי, בתכונותיו האכזריות, שאז קשה מאד לעמוד נגדו. על סיחון נאמר, שדומה לסייח במדבר, ודומה לערוד במדבר, היינו הגבורה הנפשית הפראית, שאין לה גבול בתוכן התפרצותה, וזה הוא הכח המטיל אימה, שהשתמשו בו רשעי־עולם הקדמונים, ביחוד כמו נבוכדנצר, שאכל ארנבא חיה, כדי להשריש בקרבו את מדת העריצות והאכזריות הפראית, אשר הכיר בכח זה את חיזוק ממלכתו האימתנית. המדה השניה של הגבורה, היא הגבורה הגופנית הענקית, שבה נצטיין עוג מלך הבשן, הענק הגדול. והמדה השלישית היא המדה של הגבורה הבאה מכח הקיבוצי. והנה בהנחלת ארץ־ישראל לישראל, עשה ד' נפלאות במה שרדה לפניהם את כל סדרי הגבורות הללו, ולא עמד בפניהם סיחון מלך האמורי, עם כל גבורת פראותו, המדברית, הסייחית והערודית, ולא הועילה לעוג הענק הנפלא, אשר נותר מיתר הרפאים, כל גבורתו הגופנית הנוראה, ולכל ממלכות כנען לא הועילה להם כל גבורתם הקיבוצית, אשר נוסדו יחד, נגד עצת ד', להלחם בישראל. וזה לנו לימוד לדורות, שעצת ד' ודבר קדשו לעולם יעמדו, ולא יועילו כל גבורות פראיות נפשיות, ולא גבורות חומריות ענקיות, ולא סוד גויים וממלכות, אשר יוסדו יחד על עם ד', כמו שהיה מאז. לסיחון מלך האמורי, ולעוג מלך הבשן, ולכל ממלכות כנען.

צ״גונתן ארצם לנחלה, נחלה לישראל עמו. שני חסדים גדולים עשה הקב"ה, בלקיחת א"י מידי העמים, שהיו מחזיקים בה סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן, בעבר הירדן, וכל ממלכות כנען בעיקר א"י. החסד הראשון הוא עצם העתקת הרשות, שנלקחה הארץ מהם בהשגחת השם יתברך, ונקבעה לנחלה, שאין לה הפסק, שלא היה זה כיבוש זמני, שאח"כ הוא מתבטל ובא לידי אחרים, אלא שנתן ארצם נחלה קבועה. והחסד השני הוא מה שהטביע הקב"ה בסגולת האה"ק, שמצד קדושתה איננה ראויה לשום עם מאומות העולם, כי־אם לישראל, נחלה לישראל עמו.

צ״דד' שמך לעולם, ד' זכרך לדור ודור. השם הוא התוכן היסודי מהשגת השם יתברך, מצד הופעת קדושתו על כל הנשמות, שזה הוא דבר אשר לא ישתנה, וכל החליפות של הדורות אינן יכולות לעשות רושם על ההופעה של הקדושה העליונה של גדולת ד', שהיא באה מתוך ההיקף השלם של מפעלותיו הגדולות, בצורתם הכוללת, מראש ועד סוף. אמנם הזכר זה הוא ענין ההתרשמות הנרשמת על הנשמות, מצד ההשגות הבאות, מסבת ההסתכלות במעשים הנפלאים של דרכי ההשגחה העליונה על כל תקופה ותקופה, בתור חטיבה פרטית, השגה זו הרי משתנה בצביונה, לפי הערך של ההופעה, בריבוי או במיעוט, הכל לפי מצב הדורות, אבל מתוך כל הדורות ומסיבותיהם לעולם יוצא הרישום של פליאת גדולת השם יתברך וצדקו העליון. ועל אלה שתי הבחינות אמר, על הראשונה המקיפה, ד' שמך לעולם, ועל האחרונה, הפרטית והחלקית, ד' זכרך לדור ודור.

צ״הכי ידין ד' עמו, ועל עבדיו יתנחם. הקשר האלהי עם ישראל הוא מכוון לשני האופנים: האופן הכללי של כל ישראל בתור גוש אחד, המחבר את כל האישים הפרטיים להיות לעם אחד, והקשר הפרטי של כל נפש מישראל, כל אחד לפי ערכו. והנה בהערכת כלל ישראל כולו אין שום ספק, שהצדק יחייב, שמשפטו יצא לאור לזכותם, וכל אלה האומות, שפשטו ידיהם להציק ולהרע להכלל הקדוש הזה, בתור כלל, הם יהיו מוכרחים ליתן את הדין והחשבון על מעשיהם, והדין דין אמת יצא לאור, כי ידין ד' את דין עמו, שהוא בכללותו גוי צדיק שומר אמונים, ושום זמן בעולם לא היה שתוצג האומה כולה בצירופה הכללי, שזהו כולל ג"כ את כל הדורות כולם בהערכה אחת, שמכללות כולם יצא התכלית העליון, שהוא צפוי רק אצל קורא הדורות מראש, שהיא תהיה ראויה לכל אותן הצרות, אשר עוללו לה שונאיה ולוחציה. ועל כן יצא הדין לחייב את כל הנוגע בה לרעה, כי קודש ישראל לד', בכללותו, ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם ד'. אמנם על דבר הפרטים הלא לכאורה יש מקום לומר, שהיו דורות ואישים פרטיים, שלפי המבט האנושי היו ראויים להסבל אשר סבלו מידי מעניהם, וע"פ ההערכה הזאת הלא לא יהיו המצירים ראויים להענש בדין העליון. ע"ז אומר הכתוב, שאין הדבר כן, שאע"פ שמצד הפרטיות היה הדבר נראה כאילו אין להאשים את המריעים לאיזה פרטים שבאומה, מפני שעונותיהם גרמו להם את צרותיהם. אבל זהו רק חזיון עובר בשעה שנתגלו בתור פרטים, אבל בהתגלות עצמיותם האמיתית, של כל האישים הפרטיים של האומה, אז יראה, שבאמת יש בכל אחד מהם מסגולת הצדק והקודש של הכלל כולו. ונמצא, שבעת הההגלות האמיתית של חזיון האומה, בסגולתה הפנימית, יראה למפרע, שגם כל פרט מפרטיה ג"כ הוא מלא צדק, וכל מה שיש בהם מהדברים הפוגמים בא מצדדים חיצוניים, שרק שונאיהם ורודפיהם הם האשמים האמיתיים בזה, ויתגלה למפרע, שמה שהיה נראה כאילו היו ראויים לאותה המדה של המכאובים, שחוללו בהם צריהם, היה חזון מתעה, ובבא עת הישועה יוכר למפרע, ששונאי־ישראל חייבים ליתן דין וחשבון גם על הצער הפרטי, אשר ציערו את כל יחיד מהאומה. וזהו ועל עבדיו, הפרטיים יתנחם. כי הכל יראה, שצרת הכלל לא היתה ראויה מצד הכללות להיות באה עליהם, אפילו בתור חזון עובר, כי הכלל, בטבעו הפנימי המקודש, עמד תמיד בתוכיותו, על מרומי הצדק והקודש. ונמצא שהדין, המוכרח לבא על כל אלה ששלחו ידם בקשר האומה, בחטיביותה הכללית, יהיה דין מואר ומפורש, בלא שום האפלה כלל, אפילו לשעה, כי ידין ד' עמו, ועל הפרטים, עבדיו, שהיה פתחון־פה לומר, שבתור פרטים חטאו וראויים היו למה שבא עליהם, והיה מקום לטעות, שאין צורריהם חייבים בדין־שמים, על הרעות אשר עשו להם, מ"מ בהגלות האור הפנימי של מהותם האמיתית יתגלה, שלמפרע היו חשוכי־חטא, ולא היו ראויים כלל שיעשו בהם אלה המפעלים האכזריים, אשר עשו בהם צורריהם, וממילא תהיה ההופעה כמו תנחומים והתנחמות, שנראה כמו יציאה ממחשבה למחשבה, כלומר שהדין יתגלה בצורה חדשה ביחש לערך הפרט, לא כמו שנתגלה בשעתו. ונמצא שבאמת יקויים גם על הפרט "ועמך כולם צדיקים" "וכל אוכליהם יאשמו", והמשפט הזה יהיה כבר מתואר בצורה של התנחמות, כלומר התגלות צדקתם הכמוסה, שהיתה בתחילה נעלמת. כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם.

צ״ועצבי הגוים כסף וזהב, מעשי ידי אדם. לעומת קדושת ישראל העליונה הפנימית, שהיא באה מכח שורש הנשמה בקדושתה, שבשביל כך היסוד של האצילות הנפשית אינה זזה גם מהפרטים הכושלים שבהם, מפני שהם קשורים בקרב נפשם עם קדושת השם יתברך העליונה, נגד זה הגויים עובדי ע"ז משורשים הם כל כך בדמיונות הכוזבים של הערצת החומר, עד שעצביהם, שהם החשובים שבאליליהם, הם כסף וזהב, ולדבר שאין בו שום הערכה נאצלת הם מקושרים, וגם בהיותם מתרוממים לפי ערכם, ואינם רוצים ליתן תיאור אלהות לחומר שפל בערכו, כמו עץ ואבן, הם הנותנים אותו לחומר יותר מכובד, שהוא כסף וזהב, אבל סוף־כל־סוף הרי הוא חומר גס, שכל ערכו אינו בא אלא מפני שהוא ראוי להשתמש בו לצרכי האדם, והם כל־כך משפילים את הוד נשמת האדם, עד שהם מאליהים את החומר, גם בהיותם רוצים להתרומם מתוך ההשפלה של עבודה לחומר שפל. ולא עוד אלא שכל־זמן שלא נתנה איזה צורה בהחומר הזה, של כסף וזהב, הלא לא יציירו בו כלל ענין אלהי, ומתי יבא להם התור להקרא בשם אלהות, רק אחרי שהאדם, הצייר, הפסל, נותן בו מכחו וציורו איזה צורה כפי כח דמיונו. ומזה אנו למדים עד כמה שפלה נפשם של הגויים לעומת הרוממות של קדושת ישראל, הקשורים בהקשר הנצחי באלהים חיים אדון כל המעשים ברוך הוא, שהוא למעלה מכל ציור חמרי, או רוחני אפילו, וכל המעשים נמשכים מכחו, והגויים עצביהם הם כסף וזהב מעשי ידי אדם.

צ״זפה להם, ולא ידברו, עינים להם, ולא יראו. הדבר שמתקשר עם הסביבה, בצורה של חיים, יש לו שני יחוסים: היחס האחד, הוא מה שהוא משפיע על הסביבה להוציא את הפעלותיו לחוץ, והיחס השני הוא מה שהוא מקבל מהסביבה, בחקותו את הרשמים החיצוניים בתוכיותו. והעצבים, שעובדיהם הם נתעים אחריהם, הרי הם משוללים משני היחוסים. ההשללה של שום הופעה מצדם כלפי־חוץ מובלטת היא בזה, שפה להם, שהעובדים להם חפצים להבליט בזה את השפעתם כלפי חוץ, אבל הלא שקר הוא בפיהם, שלא ידברו, ואין להם שום השפעה אמיתית על סביבתם, ולעומת הקשר היחסי השני, שהוא מצד הסביבה אל הנושא, שבזה הם חפצים להבליט במה שעינים להם, וכאילו הם מתרשמים מכל מה שמחוץ להם, עכ"פ בסביבתם ובחוג המתקרבים אליהם, וגם זה הוא שקר מוחלט, שהרי לא יראו, ואין להם שום יחש וקשר אל עובדיהם גם מצד הרישום היחשי שלהם עליהם, ונמצאו ששתי ההשקפות המטעות את השוטים הנן משתקפות, בכללותן, באמרות־קודש הללו: פה להם, ולא ידברו, עינים להם, ולא יראו.

צ״חאזנים להם, ולא יאזינו. ישנם רשמים, שבאים מבחוץ בלא שום הפעלה ניכרת, מצד המכניסים את הרשמים הללו אל תוך חוג החיים של המקבל אותם, כמו ראיית העינים, ששטף האורה, שנראה כפורץ העין, רואה מבלי שום הכרה שאיזה נושא רצוני בא להכניס את הרשמים לתוך נפש הרואה. אמנם ישנם רשמים, שהם נכנסים אל התוך הנפשי ע"י כוונה מיוחדת של אלה הרוצים להכניס את הרשמים הללו אל תוכם. והנה גנותם של העצבים הלא היא, שגם בכל החפץ של מקורביהם, להכניס אל תוכם יחסי קירוב, אין להם שום קשר עמהם, והמה זרים להם לנצח, אזנים להם, ולא יאזינו, גם מקרוב וגם ע"י כל הפעלה של החפצים להשפיע עליהם איזה השמעה והאזנה, הם אמנם לא יאזינו.

צ״טאף אין יש רוח בפיהם. לכל כח, המתגלה בפועל, הלא יש איזה שורש מהותי כחני, אשר אמנם כל זמן שלא יצא אל הפועל, אע"פ שאנו יכולים לכנותו בשם איזה יש, אבל היש הזה הלא לא נחשב למאומה בתוכן החיים, שכל תוכנם הוא פעולה והפעלה ממשית. אבל מכל־מקום במציאות של איזה כח חבוי ונעלם אפשר, לפעמים, לחשוב ע"ד תחבולה של הוצאה־אל־הפועל, וגם שהוא נחשב עכ"פ לאיזה הויה, שיש לה איזה קשר במערבת החיים הפועלים, לכן אמר, שהעצבים, לא די שהם משוללים מכח פעלי ממש, מכל יחש אל העולם, שבהם ושמחוץ להם, באיזה רגש והופעה, אלא שגם כח חבוי בלתי־ממשי, שיש לו איזה קשר עם חיים פועלים, באיזה מדריגה היותר רפויה, אין בהם, אף אין יש רוח בפיהם.

ק׳כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם. הדבקות האלהית, הבאה מתוך האמונה השלמה, היא מביאה את הבטחון. והבטחון, הכולל בתוכו את הדבקות האמונית בשלמותה, הרי הוא ממשיך את אור־החיים ממקור־החיים, מחי־העולמים ברוך הוא, לכל מי שמתעטר בקדושת האמונה והדבקות האמיתית, וצדיק באמונתו יחיה. וממילא מי שפונה אל העצבים האלמים, שהם תוהו, ועושה אותם אלהות, הרי הוא בוטח בהם, ממשיך הוא עליו את כל האפסיות ואת כל תכונת המות, אשר היא טבועה בעצבים, ונמצא שהוא מאבד את החיים, וכל היקר שבהם, בהיותו מקושר למקום המות והאפסיות, וכמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם.

100

ק״אבית ישראל ברכו את ד'. לעומת המחשך והטומאה שבמורד הרשעה, של העצבים והדבקים בהם, מופיע אור הקודש, אשר בנחלת ד', וקדושתו על ישראל, ההולך ושופע ממקור חיי החיים יתברך לעד. ולעומת האפסיות של הכח הנעלם, שהוא למטה מבחינת יש, בדרגת הטומאה והעבודה זרה, הרי שופע הוא אור של כח נעלם טהור אלהי בבית ישראל כולו, שממנו הברכה הולכת ומתגברת על כל היקום וכל היש כולו, עד שבית ישראל כולו, קטניו עם גדוליו, חכמיו והדיוטיו, כולם מלאים הם כח איתן, שעם כל העלמו הרי הוא משפיע חיים וברכה לכל עבר, בשמים ממעל ובארץ מתחת. בית ישראל ברכו את ד'.

101

ק״בבית אהרן ברכו את ד'. לעומת הכח, המעורר ומרשים רשמים בצורה קרובה, שהוא אינו כלום, בעולם התוהו וזוהמת הטומאה האלילית, של אזנים להם ולא יאזינו, הנה בית אהרן, העומדים בבית ד', המזכירים את ד' ודבר קדשו בעבודתם, עבודת־הקודש התדירה, ושפעת תורתם המתהלכת במחנות ישראל, ומהם שפעת טוב וקודש תזרום לכל באי־עולם, ואוצר ברכה יורק על־ידם לכל היקום כולו. בית אהרן ברכו את ד'.

102

ק״גבית הלוי ברכו את ד'. לעומת הרשמים, המתקבלים מבחוץ אל התוך, שהוא דבר אבוד והרוס ביסוד הטומאה של העצבים, מדריגת עינים להם היא יראו, הנה בית הלוי, הנלוים אל קדושת הכהונה המקורית, ומקבלים ממנה את זיו קדשם, והופעת חכמת אלהים וקדושתו הטהורה, הנאצלת מזיו הכהונה בתור השפעה סביבית על שדרת הלויה, המקבלת את זרמי האורה בכל חדותם המטוהרה, ומריקים גם הם מצדם שובע ברכות על היקום. בית הלוי ברכו את ד'.

103

ק״דיראי ד' ברכו את ד'. בהשפעה היוצאת כלפי חוץ מן הנושא, לעומת כח הטומאה שפה להם ולא ידברו, הנה יראי ד' הנם המשפיעים בעצמותם הוד וכבוד קודש טהרת החיים, וקדושת המדות על כל הסביבה, מעוצם מהות החיים המפוארים המכונסים בתוכיות נשמתם, הטהורה, והמשולהבת בשלהבת קודש, והם הם המריקים את כח הדיבור של הקדושה לכל הסביבה. וגם בלא כוונה מחושבת מתחילה כלפי חוץ שפע הקודש הולך ומתגבר, והקול מדבר קול ד' בכח היוצא מרעדי הנשמות, המלאות יראת הוד אלהי אמת, ורעד קודש, היוצא מזיו היראה, הרי הוא ממשיך ברכות לכל נפש חיים. יראי ד' ברכו את ד'.

104

ק״הברוך ד' מציון, שוכן ירושלים הללויה. שתי העטרות, המעטרות את כנסת ישראל, הנן: ממלכת כהנים, וגוי קדוש. הצביון של הממלכה הובלט בציון, זאת היא עיר דוד. אע"פ שלכאורה הממלכה עומדת היא לבד, והכהונה לבד, בישראל, אבל זהו רק מצד המעמד האישי הפרטי של הנושאים את התפקידים, תפקיד הכהונה, ותפקיד המלוכה, אבל בעצם ובפנים הלא ממלכת ישראל זאת היא כהונת הקודש בעולם, ועל כן כל ישראל בכללות לעד הנם ממלכת כהנים. ונמצא, שהתוכיות של הרוח המקודש של האומה מתבלטת בצורתה הפנימית דוקא בציון עיר הממלכה. אמנם משכן הקודש, המקום שיסוד הקודש של כל העולמים משתקף בו בעולמנו, הלא זה הוא ירושלים, מקום מקדשנו, שהוא הפועל להבליט על כל ממלכת הכהנים

105

ק״ואת השם של גוי קדוש. וברכת ד' הטהורה עולה מציון, ומשכן קדשה הלא הוא בירושלים. ברוך ד' מציון שוכן ירושלים הללויה. העשרים וששה הפסוקים, שהם מסתיימים בכי לעולם חסדו הם כולם שיר גדול על הופעת חסד־אל הנצחית על כל בריותיו, החסד המתעלה מכל תכונה של מדת דין, שהוא מוכרח להופיע בעולם, בשביל קיומו כל ימי הארץ. אף־על־פי שהמטרה הפנימית, של הויית האדם הלא היא התעלותו המוסרית, שבשביל כך זקוקה מדת הדין להיות מתלוה ביסוד ההנהגה, וגם היא באמת ראשית המחשבה של ההנהגה הכללית, מחשבת ד' הגנוזה, בכל־זה החסד הנצחי הוא יסוד הכל, כי גם האושר של טהרת האדם המוסרית הלא חסד גדול הוא, ולא עוד אלא שהוא החסד היותר עליון, אלא שמדת־הדין השרשית מתחברת אליו ביסוד ההתגלות הגנוזה של המחשבה העליונה, שסוף הכל היא הקדמה לאורה של תורה, שהוא חסד העליון המוחלט שנגלה בעולם אחר עשרים וששה דור.

106

ק״זהודו לד' כי טוב, כי לעולם חסדו. עיקר ההודאה התדירית, שכל בני־אדם, בבאם למדת הדעה הבהירה, מוכרחים לחוש את התביעה הנפשית הזאת מתוכיותם, היא באה מתוך השורש של טוב ד', כלומר של מדת טובו המוחלטה, אשר לא תגור עמו כל רעה. וידיעה ודאית זאת היא מרוממת את הנפש למרום תוכן ההודאה, היוצאת מקרב כל כליות ולב, והטוב העצמי הזה הוא המרנין את הנשמה למעלה מכל פרטיות של יחש טוב, המתואר לאדם, בערכו המיוחד. כי די הוא הטוב המקורי העליון האלהי להשביע צחצחות לכל חי, והכללות של הטוב אינה נמדדת במדה של זמן, ושל כל הגבלה, כי היא לעולם. הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.

107

ק״חהודו לאלהי האלהים, כי לעולם חסדו. כל כח שבנבראים, חוץ ממקור־חיי־כל אין־סוף, יתעלה שמו לנצח, אי אפשר שיהיה בגדר הנצחיות הגמורה. ואם יש להכח הזה איזה השפעה, מוכרחת השפעתו להיות מוגבלת, מאחר שהכח המשפיע בעצמו הוא מוגבל, בבחינת התחלתו ובבחינת סופו, וכל מוגבל הרי מדת־הדין המצומצמת טבועה בתוכו. ונמצא, שהמקור הנצחי, שיהיה עומד לעולם ושיהיה ממולא חסד באין שום צמצום והגבלה, זהו רק מקור המקורות וחיי החיים אדון הכל ברוך הוא, שהוא הנותן כח לכל בעל־כח, ברוב חסדו הקיים לעד. הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו.

108

ק״טכל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך. יש בנפש דברים וכחות, שאינם מורגשים לשעתם רק מתגלים לעת מצוא, והם כמו חלק העצמות שבגוף, שההרגשה הציורית של החיים אינה כ"כ מורגשת בהם עצמם כמו שהיא ניכרת בחלק הבשר, ובכ"ז הרי בהם כח עצמו וחייו, ונלקים בלקייתו ומתרפאים ברפואתו, ושומר כל עצמותיו, והאיש אשר קדש את נפשו מתגלה בו אורה הצפון וכל כחותיו הפנימיים מתגלים בו לטובה, וכל עצמותיו תאמרנה ד' מי כמוך.

109

ק״יברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קודשו. אילו התחלת כח הנפש הי' בא רק מצד הכנת הגוף, הלא הי' ראוי שלא יהי' השבח להשי"ת ממעשי אדם כי אם בדברים השכליים, שמצד עצמם יש להם אחיזה במקום קדוש, אבל הדברים הגשמיים מהיכן יהא להם הכח לעמוד לפני המלך. אבל כפי דברי אמת אשר ידענו, כי הנפש מתפשטת בכל אברי הגוף ונותנת להם שפעם, לפי קבלתם, א"כ גם החיות הפשוטה באה ממקום גבוה ורם, שהוא תולדות שפע הנפש הנשרשת בזיו העליון, ואותה הנפש עצמה, ששולחת ציריה אל המוח להשכיל, היא שולחת אל האברים העושים פעולה גסה, וגם הם מתפעלים בברכת ד', וטל תחיתה היורד ע"פ כל גוף האדם.

110

קי״אישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו. משרת הנהגת הצבור נקראת עבדות (הוריות י.), מצד התכן החמרי של צרכי הצבור, ונקראת גם שררות, מצד עול התורה והמצות המוטל עליו בזה, שהוא תפארת מן האדם. ומשה רבנו ע"ה צדקת ד' עשה, לקרבם לעבודת ד' ביראה ודבקות התורה והמצות, ומשפטיו עם ישראל בענינים הנוגעים לצרכי גופם. על כן ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, לעסוק הרבה בצרכי הגוף של ישראל, להוריד את המן ולהגיז את השלו, וכליל תפארת בראשו נתת לו. בשררות התורה ועבודת הקודש ללמד העם דעת ד'.

111

קי״בכי עין בעין יראו בשוב ד' ציון. עין יקרא גם גוף העין שהוא כלי לכח הראי' וגם עצם הראי' שהוא בקרני־האור הנכנסים בכלי העין. והנה ההשגה שהיא בלתי־זכה, בערבובה והעדר אמתתה דומה היא לבעלי' היותו קרוב להשגת האמת, וגם כשיודע שאינו משיג האמת מתדמה לו שיכול לצייר את מדת המרחק שממנו אל אמתת ההשגה. אות שלמותה של רוממות המעלה המקווה, בשוב ד' ציון, היא שיראו וידעו, שכל ההשגה המשוערת, אחרי רוב המרחקים ומעמקי העיונים, אינה כי־אם צל דמות המורה על כבוד שם ד' ית' כפי מה שניתנה רשות ויש כח לקבל, ויכירו כולם כי אך צל כבודו העליון הוא מה שאנו רואים, עין המתגלה ונמצאת בעין. וראו כל בשר יחדו, כי מה שניתן להשיג הוא רק כפי מה שהורשה להתגלות, ובא"ס ית"ש אין להעלות לחשב ולדמות, אבל מזאת יצאו הדיבורים והגילויים, כי פי ד'. דהוא מלכות, דבר.

112