עולת ראיה, במה מדליקיןOlat Reiyah, Bameh Madlikin
א׳ולא בשמן קיק. מאי שמן קיק, אמר שמואל שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק, בריה דרב יהודה אמר משחא דקאזא. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה (שבת כא.) שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה. הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית. ע"כ ראוי שילמד האדם עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחת את האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בני־אדם רודפים אחריה, הצלחת העושר, מבלי להקפיד על האמצעים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם. ההצלחה דומה לשמן במושג הציורי, "בתר מארי נכסי ציבי משיך" (בב"ק צג.), "עתיר משח" בב"ת קמה:), "קרב לגבי דהינא ואידהן" (שבועות מז:). אמנם כל זמן שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם, ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת את חייו במעלתו הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להמשך מהצלחה הראויה באמת לחשוק בה. לזאת יש להסמיך זכר ההצלחה, הבלתי־נמשכת כראוי, בתכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראוי' להיות נחשקת מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו ע"פ תורת אמת וחוקי חיים. "כרכי הים" המה נודעים בשחיתותם המוסרית מורגל בכ"מ לומר "שמע שיש זונה בכרכי הים" (עבודה זרה יז. מנחות מד.), "מדינת הים" בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה (גיטין ב:), ששמותיהם בשמות נכרים (שם יא:). אמנם לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, ע"כ ישוטו שמה בני־אדם (ע' עירובין נה.). ודאי יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים שם, לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה מצליחתו, ולא אל שמחה ושלום הבאה מהצלחה כזאת ראוי שיחשק בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום, שבאה ע"י קדושת הנפש וחיי התם והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירות בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש. כן אישתעו כל נחותי ימא, היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים בכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכים אחר הפתילה, לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעים המקולקלים והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו. אמנם זולת ההשקפה על החסרון שיש באמצעים של האצים להעשיר, ורודפים למקומות שמקריבים בעבור העושר את כל קדושת החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה, ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל הלב באמת ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפם ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם. הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה. והנה הגפן הוא ציור השמחה, "תירושי המשמח אלהים ואנשים", האילן הנושא עליו את הצמר־גפן הוא דומה לגפן (כרא"ש כלאים פ"ז ט), – אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי. לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומישרים, כי־אם מהרבות העושר החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא, של ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו וקוניו, גם לשעה של ההוה, שההצלחה לפניו משחקת. אבל יותר על כל הנה הבחינה הגלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת אמת, שהיא ראויה שתהי' נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, שמחתה של תורה וחדות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט הקיום. השמן הזה, הבלתי־נמשך אחר הפתילה להיות לו קשר פנימי עם בעליו, הוא קקיון דיונה, שבין לילה היה ובין לילה אבד, גלגל החוזר ומתגלגל מהרה, ורמי הקומה יגודעו על נקלה, ומכל עשרם בשתם משנה, ולא ישאו מאומה בעמלם, וחיי הזמן בעצמו לקקיון דומים. ע"כ מה היא האורה וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת־קודש, האורה הקדושה, השמחה הטהורה, שהיא באה לאדם ע"י אמצעים הגונים וכשרים, לא ע"י העוף של כרכי הים, המלאים מרמה וזימה, לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן, המשמח אלהים ואנשים בתירושו, והוא גפן בוקק, לא כקקיון דיונה, שבעלה ישמח בו שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת, כי־אם שמחה טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, "נקי כפים ובר לבב", שמחה שבהצלחתו ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו (יומא עו:) כיין המשמח אלהים ואנשים, והיא שמחה קימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל צביונה, "לזכר עולם, יהי' צדיק", "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ", לא כקקיון הזה שלא יעמוד "ולא יחיל טובו". אלה המה השמנים, הראויים להאהב לאור קדושת נר שבת קודש, המישרת מסילה למטרותיו של האדם בעמלו בכל ימי המעשה, והם נמשכים אחר הפתילה, דבקים בבעליהם קנין עצמי, ובהם ראוי להדליק נר של שבת.
1
ב׳רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. רמז יש בהארת נר שבת על הארת אור השכל, השופע על הנפש המתקדשת בקדושת יום המנוחה והקדושה. והנה הרבה הם השמנים, הסיבות המביאות אורה. כמה סעיפי חכמה ישנם, שבהיות הנפש עסוקה בהם מתרוממת על ידם, במוסר ומדות טובות ונעשית מוכנת להביא טובה לעולם. אבל נעלה על כולם בטהרת אורה הוא אורה של תורה, היא מיוחדת ליום השבת ביחוד, היא המעולה שבשמנים בטהרתה שאין בה עירוב של טעות וחשכת יצר־האדם הרע, שמתמזגת ע"י ההארה הבאה מחכמות אנושיות. ע"כ היא נמשלת לשמן זית, ראשית שמנים, להוראה שיום השבת יהיה כולו קדוש לחקר חכמת התורה, וכ"ד הרמב"ם (פיה"מ שבת פכ"ג); שלילת ההדלקה משאר שמנים, הפחותים בצלילותם משמן זית, מורה על ההמשכה המחויבת אל המאור שבתורה בגנזיה וסתריה, ששם האורה הטהורה שורה.
2
ג׳ולא בשמן קיק. מאי שמן קיק, אמר שמואל שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק, בריה דרב יהודה אמר משחא דקאזא. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה (שבת כא.) שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה. הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית. ע"כ ראוי שילמד האדם עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחת את האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בני־אדם רודפים אחריה, הצלחת העושר, מבלי להקפיד על האמצעים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם. ההצלחה דומה לשמן במושג הציורי, "בתר מארי נכסי ציבי משיך" (בב"ק צג.), "עתיר משח" (בב"ב קמה:), "קרב לגבי דהינא ואידהן" (שבועות מז:). אמנם כל זמן שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם, ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת את חייו במעלתו הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להמשך מהצלחה הראויה באמת לחשוק בה. לזאת יש להסמיך זכר ההצלחה, הבלתי־נמשכת כראוי, בתכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראוי' להיות נחשקת מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו ע"פ תורת אמת וחוקי חיים. "כרכי הים" המה נודעים בשחיתותם המוסרית מורגל בכ"מ לומר "שמע שיש זונה בכרכי הים" (עבודה זרה יז. מנחות מד.), "מדינת הים" בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה (גיטין ב:), ששמותיהם בשמות נכרים (שם יא:). אמנם לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, ע"כ ישוטו שמה בני־אדם (ע' עירובין נה.). ודאי יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים שם, לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה מצליחתו, ולא אל שמחה ושלום הבאה מהצלחה כזאת ראוי שיחשק בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום, שבאה ע"י קדושת הנפש וחיי התם והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירות בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש. כן אישתעו כל נחותי ימא, היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים בכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכים אחר הפתילה, לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעים המקולקלים והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו. אמנם זולת ההשקפה על החסרון שיש באמצעים של האצים להעשיר, ורודפים למקומות שמקריבים בעבור העושר את כל קדושת החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה, ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל הלב באמת ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפם ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם. הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה. והנה הגפן הוא ציור השמחה, "תירושי המשמח אלהים ואנשים", האילן הנושא עליו את הצמר־גפן הוא דומה לגפן (כרא"ש כלאים פ"ז ט), – אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי. לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומישרים, כי־אם מהרבות העושר החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא, של ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו וקוניו, גם לשעה של ההוה, שההצלחה לפניו משחקת. אבל יותר על כל הנה הבחינה הגלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת אמת, שהיא ראויה שתהי' נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, שמחתה של תורה וחדות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט הקיום. השמן הזה, הבלתי־נמשך אחר הפתילה להיות לו קשר פנימי עם בעליו, הוא קקיון דיונה, שבין לילה היה ובין לילה אבד, גלגל החוזר ומתגלגל מהרה, ורמי הקומה יגודעו על נקלה, ומכל עשרם בשתם משנה, ולא ישאו מאומה בעמלם, וחיי הזמן בעצמו לקקיון דומים. ע"כ מה היא האורה וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת־קודש, האורה הקדושה, השמחה הטהורה, שהיא באה לאדם ע"י אמצעים הגונים וכשרים, לא ע"י העוף של כרכי הים, המלאים מרמה וזימה, לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן, המשמח אלהים ואנשים בתירושו, והוא גפן בוקק, לא כקקיון דיונה, שבעלה ישמח בו שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת, כי־אם שמחה טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, "נקי כפים ובר לבב", שמחה שבהצלחתו ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו (יומא עו:) כיין המשמח אלהים ואנשים, והיא שמחה קימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל צביונה, "לזכר עולם, יהי' צדיק", "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ", לא כקקיון הזה שלא יעמוד "ולא יחיל טובו". אלה המה השמנים, הראויים להאהב לאור קדושת נר שבת קודש, המישרת מסילה למטרותיו של האדם בעמלו בכל ימי המעשה, והם נמשכים אחר הפתילה, דבקים בבעליהם קנין עצמי, ובהם ראוי להדליק נר של שבת.
3
ד׳שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שנת עם חשכה:עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. מנא הני מילי, אמר ר' יהושע בן לוי אמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (שבת לד.). גמר תכלית כל מצוה ואזהרה של תורה הלא הוא הרושם של הטוב והקדושה, שהיא עושה בנפש. ע"כ אותם הדברים שהם נמשכים והולכים ע"פ מנהגם הקבוע בבתי ישראל הכשרים, רק אז תגלה פעולתם לטובה, ע"י מה שיהיה אדון הבית יודע בבירור שנעשו הדברים הללו כחק מצות תוה"ק. הידיעה היא תביא בלבו אותם הרשמים הטובים של הקדושה העליונה, שהמעשים הללו פועלים בהמשכם. ע"כ צריך שישאל את אנשי ביתו, למען יודע לו אל נכון כי אמנם שלום אהלו, וחקי תורת ד' נשמרים בו. ורק אז ע"י הידיעה תבא הפעולה הטובה לרשום עליו את רשומה, ואז בהיותו הוא מתעלה' ע"י הליכות החיים הנעשים בביתו, הנה יתעלה הבית כולו עמו, בהיותו הוא המפקד את נוהו, ויהיו הדברים הטובים והמעלות המסתעפות מהן נעשים ע"פ פקודתו, לא שילכו הדברים במקרה, כאילו אינם יסודי הבית כ"א דברים טפלים, שהבית יכול גם מבלעדן לעמוד. לא כן, על אדון הבית החובה להראות, שמשמרת חוקי השי"ת ומשפטיו בבית המה האשיות שהבית עליהם נשען. ע"כ הם צריכים להיות נודעים לו, ונעשים בפקודתו, בזהירות מיוחדה של מנהיג ומפקד. רק אז הנך בטוח בפקדך נוך, אחרי הידיעה שתדע, ותחפוץ לדעת, כי שלום אהלך, שלא תחטא. ע"כ בכניסת אור השבת קודש, למועד אשר בו תזרח הקדושה הישראלית בכל עזה ותקפה בבית האיש הישראלי, אז המועד הנכון להטביע את החותם הראוי למשטר הבית הבנוי בישראל, לרומם את ערכם של חיי הבית הכשרים, עד רום מעלתם היסודית, להראות את צורתם הרוממה ואת עקריותם בתור הנושאים היותר עליונים של יסוד חיי הבית וכבודם. "אמר רבה ב"ר הונא, אע"ג דאמרו רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. אמר רב אשי אנא לא שמיע לי הא דאמר רבר"ה, וקיימתיה מסברא" (שם). יש בכל הדרכה פעולה קרובה ופעולה רחוקה. הפעולה הקרובה היא בענין אותו הדבר הפרטי, הנדרש עכשו לקיים, בעשיה או במניעה. הפעולה הרחוקה היא בענין חשיבות התוצאות, שכלל ההנהגה פועלת כשהיא עומדת בתקפה. והנה לפי מה שיש בכל שלטון שני הדרכים הידועים, של נועם ושל חובלים, לרדות ביד חזקה או לנהל ברך ונעם, אם נשים מגמתנו רק לצד ההדרכה הפרטית אז יתגלה מיד לעינינו שיותר נפעול על הלבבות ע"י אמירה רכה מאילו נבקש לבא ברדיה ובעקיפין; אבל אם נחדור עד סוף תעודת השלטון, הפועל בכללות מציאותו, אז יש אשר ההנהגה החזקה תכריע את הכף. כי בהיותה ידועה ומפורסמת בכחה כי עז תכף מיראה גם את הסוררים, ולא עוד אלא שיוכר הצורך למשטר ויוחש הערך הגדול שיש לדברים המוזהרים ע"י מציאות משטר חזק. א"כ לכאורה יש כאן פעולה יתירה אם תהיה הרדיה חזקה, יוצאת מכלל הרכות והנעימות המתונה הרבה. אמנם אמתת ההכרעה אינה כן בנוגע לחקי ד' ומשפטיו. כי מאשר ידענו, שעצם עשיית המצוה היא מזככת את הדעת ואת הרגש, א"כ לא לבד ביחש להענין הפרטי, כי אפילו לכללות ההדרכה יש יתרון גדול להנהגת הנעימות והרך, מפני שכיון שיותר קרובה היא הפעולה הפרטית להעשות ע"י אמירה רכה, הלא עצם הפעולה הטובה בעצמה היא תהיה העוזרת ג"כ להדרכה הכללית. ע"כ צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה, ותצא התועלת הקרובה, ומזה תצא ג"כ התועלת הרחוקה, כחק מצוה גוררת מצוה. אמנם ההשקפה היותר עליונה היא ההשקפה הזאת, החודרת עד כל דבר פרטי, ומעינת על הפרטים בצירוף הכללים הגדולים שהם מביאים אליהם. אבל זה הוא נידון רק אם נחליט, שמצד ההשפעה הכללית יועיל רושם של הרדיה החזקה יותר מהרושם הרך. ר"א אמר דלא שמיע ליה הא דרבה בר"ה, ולא בא לשקול את מדת הכלליות ע"פ מדת הקיבוץ של הפרטים, כפי אותה הסקירה העליונה שממנה נובע מקור דברי רבה בר"ה, כי־אם קיימתיה מסברא הכללית, שבכל אופן יש לנטות יותר אחר מדת הנעימות מצד עצמותה וחמדתה, מצד שהיא טובה ונוחה, ואם אחר כל החשבוו הארוך, של תוצאות המעשים, ג"כ מתבאר שמתאים הוא אל הנטיה העדינה של הנפש הטובה, הרי זה טוב כפול. "תניא חנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת" (שבת יב.). אמד מיסודי קדושת השבת להשוות החיים החיצונים אל ערך החיים הפנימיים. שכפי רב המרחק שביניהם יגרע מצב האדם ויהי' יותר רחוק מצביונו ששם לו אדון־כל החפץ בהצלחתו. הקדושה, המנוחה, העידון, המה הסגולות המיוחדות לחיי האדם הפנימיים, כשהם על טהרתם והשלמתם. אבל מה רחוקים המה מהחיים החיצונים שנסתבכו ככה ע"י אותם החשבונות הרבים שבקשו להם בני האדם, ושכחו מצדם את אשר עשם אלהים ישר. ע"כ השבת בקדושתו, הוא מחזיר את כח החיים הפנימיים שנחלש ע"י מה שהתעמר בו כח החיים החיצונים, בצורתו העכורה המתנגדת לו. ועוד זאת יתרה יעשה יסול דרכו על החיים החיצונים, להשוותם אל החיים הפנימיים, למסך עליהם רוח מנוחה וקדושה, רוח עדן וחן. ע"כ צריך להיות נשמר בקדושת השבת מאד גם בצדדיו החיצונים, וע"כ אסרו בו חכמים ז"ל הרבה משום מראית עין והוסמכו הדברים החיצונים ע"י הנביאים, וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כשל חול, כבדהו בבגדים נאים (שבת קיג., שו"ע או"ח רסב), ובכל מיני כבוד וקדושה חיצונית עודפת על הפנימית העיקרית, כדי שתפעל על החיים החיצונים, שהם הם הצריכים תיקון, להשרות עליהם רוח קדושה ומנוחה. ע"כ דבר אשר לפי מושגו הרוחני לא יבא בכלל חילול שבת, ואמנם בהיותו מזדמן בתדירות יפעל על הצורה החיצונה להיות מעמם קדושתה חלילה, מכח הכלל הגדול של תכונת השבת יתחייב בזה הזהירות. שכחת איזה דבר בבגדו, לפי שורת ההלכה, אינה מכלל חילול שבת, מתעסק הוא כדכתבו בתוספת. אמנם הצורה החיצונה אינה מבחנת בין ארחות הלב בכונתם, ונמצאת קדושת השבת מתחללת מצדה זה. ע"כ ימשמש אדם בבגדיו ע"ש עם חשכה, למען תהי' קדושת השבת שלמה גם בצורתה החיצונה, וע"ז אמר רב יוסף שהיא הלכתא רבתי. כלל גדול ההולך ומבריח את כח קדושת השבת מרום מעלתו הפנימית עד צורתו החיצונה, שהוא דבר רב בכמות ורב באיכות, משכללת את קדושת השבת ושומרת צביונו, ומתאמת לתכליתו הרבתי. להשוות קדושת החיים החיצונים לקדושת החיים הפנימים שהם החיים השכליים והמוסריים של האדם מצד צורתו וצלמו צלם אלהים.
4