אורחות צדיקים כ״בOrchot Tzadikim 22

א׳שַׁעַר הָעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם – שַׁעַר הַשֶּׁקֶר

ב׳הַשֶּׁקֶר. דַּע כִּי כַּאֲשֶׁר יִשְׁקֹל הָאָדָם כֶּסֶף וְזָהָב בְּמֹאזְנַיִם, וּמַבְחִין בֵּין קַל לְכָבֵד – כָּךְ יִשְׁקֹל הָאָדָם הֶחָכָם בְּמֹאזְנַיִם לְהָבִין הַשֶּׁקֶר וְהָאֱמֶת. וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין שֶׁקֶר לְשֶׁקֶר. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר עַל הָעֵץ שֶׁהוּא זָהָב – אוֹתוֹ שֶׁקֶר יָדוּעַ הוּא. הָאוֹמֵר עַל נְחֹשֶׁת קָלָל שֶׁהוּא זָהָב – אוֹתוֹ שֶׁקֶר צָרִיךְ הַבְחָנָה, כִּי יֵשׁ לִשְׁנֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד, וְיֵשׁ זַיְפָנִים הָעוֹשִׂים דְּמוּת הַנְּחֹשֶׁת כִּדְמוּת הַזָּהָב; וְאָז אֲפִלּוּ הַבְּקִיאִים אֵינָם יְכוֹלִים לְהַבְחִין כִּי אִם בְּקֹשִׁי גָּדוֹל. כָּךְ עִנְיַן הַמַּחֲשָׁבָה: יֵשׁ מְפֻלְפָּל וְעוֹשֶׂה סְבָרוֹת לְקַיֵּם הַשֶּׁקֶר, עַד שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהוּא אֱמֶת. אֲבָל הֶחָכָם מֵבִין כָּל אֶחָד לְהַבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁקֶר וּבֵין הָאֱמֶת. וְזֶה דָּבָר יָדוּעַ לַכֹּל, שֶׁהַשֶּׁקֶר וְהָאֱמֶת תְּכוּפִים בְּלֵב אֶחָד. יֵשׁ אָדָם מְזֻיָּף, אֲפִלּוּ שֶׁיּוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהַדָּבָר שֶׁקֶר – הוּא נִמְשָׁךְ אַחֲרָיו. כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ רְאָיוֹת לִצְדָדִים לַשֶּׁקֶר, שֶׁדּוֹמֶה לִהְיוֹת אֱמֶת, שֶׁבְּוַדַּאי יִמָּשֵׁךְ אַחַר שִׁקְרוֹ. אֲבָל יֵשׁ אָדָם אֲמִתִּי, וְלֹא יַעֲשֶׂה שֶׁקֶר אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ סְבָרוֹת לוֹ לְשַׁקֵּר – אָז הוּא נִמְשָׁךְ אַחַר הַשֶּׁקֶר. וְהֶחָכָם יַכְחִישׁ הַסְּבָרוֹת שֶׁל שֶׁקֶר בְּחָכְמָתוֹ. וְיֵשׁ לְךָ לָדַעַת, שֶׁכָּל אָדָם נִמְשָׁךְ אַחַר סְבָרוֹתָיו וְאַחַר מִדּוֹתָיו: הֶעָצֵל יַעֲשֶׂה כָּל סְבָרוֹתָיו אַחַר הָעַצְלוּת, וְכֵן הַכַּעֲסָן אַחַר כַּעֲסוֹ, וְכֵן הַגֵּאֶה אַחַר גַּאֲוָתוֹ. וְכֵן כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבֵּאַרְנוּ, לְפִי הַמִּדָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוּא עֹשֶׂה: הַפַּזְרָן אַחַר הַפַּזְרָנוּת, הַצַּיְקָן אַחַר הַצַּיְקָנוּת, הָאוֹהֵב לְפִי אַהֲבָתוֹ, הַשּׂוֹנֵא לְפִי שִׂנְאָתוֹ. לְפִיכָךְ אָדָם שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲמִתִּי – צָרִיךְ לְהָסִיר תְּחִלָּה מִמֶּנּוּ כָּל הַמִּדּוֹת הַגְּרוּעוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְשְׁכֵהוּ הַמִּדָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְפִי עִנְיָנָהּ. וְאָז יוּכַל לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת.

ג׳וְיֵשׁ בְּעִנְיַן הַשֶּׁקֶר תִּשְׁעָה חֲלָקִים: הָאֶחָד: הַמְּכַחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּהַלְוָאָה, אוֹ שֶׁהֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת. וְיֵשׁ בָּזֶה הַשֶּׁקֶר שְׁנֵי עֳנָשִׁים: הָאֶחָד מֵחֲמַת הַשֶּׁקֶר, כִּי הַשֶּׁקֶר אֲפִלּוּ בְּלֹא נֶזֶק הוּא תּוֹעֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו טז-יט): ״שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ, וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ: עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר..., יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים״. וְאוֹמֵר (שם ח יג): ״וּפִי תַּהְפּוּכוֹת שָׂנֵאתִי״. הָעֹנֶשׁ הַשֵּׁנִי מֵחֲמַת הַנֶּזֶק שֶׁהִזִּיק לַחֲבֵרוֹ.

ד׳הַשֵּׁנִי: אֵין בְּגוּף הַשֶּׁקֶר נֶזֶק לַחֲבֵרוֹ, אַךְ מִתְכַּוֵּן לְהַטְעוֹת חֲבֵרוֹ שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ, וְיִבְטַח בּוֹ וְלֹא יִשְׁמֹר מִמֶּנּוּ – וְאָז יוּכַל לְהָרַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ט ז): ״בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ״. וְאַף בְּעֵינֵי בָּשָׂר וָדָם נִתְעָב הַשֶּׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז יב-יג): ״תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע... רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק״.

ה׳הַשְּׁלִישִׁי: הַמְּשַׁקֵּר בַּחֲבֵרוֹ לֹא לִגְזוֹל מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ; אַךְ הוּא רוֹאֶה טוֹבָה שֶׁעֲתִידָה לָבוֹא לַחֲבֵרוֹ, וְהוּא מְהַדֵּר אַחַר אוֹתָהּ טוֹבָה לָקַחַת אֵלָיו בְּשֶׁקֶר וּבְרַמָּאוּת. אוֹ יְדַבֵּר שְׁקָרִים לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנָה, כְּגוֹן שֶׁמְּבַשֵּׂר לוֹ בְּשׂוֹרוֹת שֶׁקֶר וְיִתֵּן לוֹ מַתָּנוֹת עֲבוּר זֶה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הָעִנְיָן. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צב א): הַמַּחֲלִיף בְּדִבּוּרוֹ – כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י טו): ״אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְּעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ״; וְנֶאֱמַר עַל עֲבוֹדָה זָרָה (ירמיהו י טו): ״הֶבֶל הֵמָּה, מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים״. וְלָאו דַּוְקָא ״כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה״ מַמָּשׁ, אֶלָּא בְּדִמְיוֹן קְצָת: כִּי הוּא נִסְתָּר בַּשֶּׁקֶר וְנֶעֱזָר בַּשָּׁוְא.

ו׳הָרְבִיעִי: הַמְּשַׁקֵּר בְּסִפּוּר דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע, וּמַחֲלִיף מִקְצָתָם וּמִתְכַּוֵּן לְהַחֲלִיף; וְאֵין לוֹ שׁוּם רֶוַח בְּאוֹתוֹ שֶׁקֶר, וְגַם לֹא יַזִּיק אוֹתוֹ שֶׁקֶר לַחֲבֵרוֹ. וּפְעָמִים שֶׁהוּא מְסַפֵּר דְּבָרִים שֶׁהוּא בּוֹדֶה הַכֹּל מִלִּבּוֹ. וְיֵשׁ לוֹ עֹנֶשׁ, שֶׁאוֹהֵב שֶׁקֶר בְּלֹא תּוֹעֶלֶת. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ו יט): ״יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר״. וְיֵשׁ לְךָ לֵדַע, שֶׁזֹּאת הַמִּדָּה תְּבִיאֵהוּ לְהָעִיד שֶׁקֶר בְּאָחִיו, מֵחֲמַת שֶׁהוּא אוֹהֵב שֶׁקֶר. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמַּחְלִיפִין מִקְצָת דְּבָרִים שֶׁשָּׁמְעוּ בְּלִי דַּעַת, כִּי אֵינָם שָׁמַיִם עַל לֵב בְּעֵת שֶׁהֵם שׁוֹמְעִים הַדְּבָרִים לַחְקֹר עַל אֲמִתּוּתָם – גַּם זוֹ מִדָּה רָעָה, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שם כא כח): ״וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר״; פֵּרוּשׁ: מִי שֶׁנּוֹתֵן לֵב לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין תֹּכֶן הָעִנְיָן וְהַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ, עֲבוּר שֶׁסִּפְּרוּ אוֹתָם עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בְּפִיו לְשׁוֹן שֶׁקֶר – אוֹתוֹ הָאִישׁ לָנֶצַח יְדַבֵּר, כִּי יִתְאַוּוּ בְּנֵי אָדָם לִשְׁמֹעַ דְּבָרָיו, וְלֹא יִגְעֲרוּ בּוֹ עַל דְּבָרָיו.

ז׳הַחֲמִישִׁי: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיֵּיטִיב לוֹ אוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנָה אוֹ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ, וְלֹא אָמַר לוֹ עַל דֶּרֶךְ הַבִּטָּחוֹן שֶׁיִּבְטַח בּוֹ לֵב חֲבֵרוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לוֹ כָּךְ הָיָה בִּלְבָבוֹ שֶׁלֹּא לָתֵת. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (בבא מציעא מט א) שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב.

ח׳הַשִּׁשִּׁי: הַמַּבְטִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לְהֵיטִיב לוֹ, וְהִבְטִיחוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּבְטַח בּוֹ לֵב חֲבֵרוֹ – אֵין לוֹ לְחַלֵּל הַבְטָחָתוֹ. וְאִם הוּא מְשַׁקֵּר בָּזֶה יֵשׁ בּוֹ עֹנֶשׁ גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא דִּבּוּר בְּעָלְמָא. וְהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לָתֵת לוֹ מַתָּנָה מוּעֶטֶת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לוֹ לְשׁוֹן הַבְטָחָה, אָמְרִינַן (שם): כָּל הַחוֹזֵר בִּדְבָרָיו – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה, כִּי לֵב חֲבֵרוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו וּבוֹטֵחַ בּוֹ אַחַר שֶׁהַמַּתָּנָה מוּעֶטֶת.

ט׳וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה, אִם חוֹזֵר בּוֹ רָעָתוֹ רַבָּה, כִּי נָדַר וְעָבַר עַל ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ (במדבר ל ג). וְכֵן מִי שֶׁהִתְפָּאֵר בִּפְנֵי רַבִּים לָתֵת מַתָּנָה לְאָדָם, דְּהָוֵי כְּמוֹ הַבְטָחָה כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְהַלֵּל עַל נְדִיבוּתוֹ, וְאֵין נָכוֹן שֶׁיָּשׁוּב מִדְּבָרָיו מֵאַחַר שֶׁנִּתְכַּבֵּד וְנִתְהַלֵּל בַּדָּבָר.

י׳הַשְּׁבִיעִי: הַמַּתְעֶה חֲבֵרוֹ לוֹמַר כִּי עָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה אוֹ דִּבֵּר עָלָיו טוֹבָה, וְלֹא עָשָׂה. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין צד א): אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי. וְיֵשׁ בָּזֶה חֵטְא, כִּי אָנוּ חַיָּבִים לְדַבֵּר דִּבְרֵי אֱמֶת, כִּי הוּא מִיְּסוֹדֵי הַנֶּפֶשׁ.

י״אהַשְּׁמִינִי: הַמִּשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָן נִמְצָאוֹת בּוֹ, וְזֶהוּ חֵטְא גָּדוֹל וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה אֱמֶת. כִּי כְּשֶׁמְּהַלֵּל נִרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁלֹּא עָשָׂה צִדְקוֹתָיו וּנְדִיבוֹתָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם עַצְמוֹ וְלִתְהִלָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי שביעית י ה): מִי שֶׁמְּכַבְּדִים אוֹתוֹ שֶׁהֵם סוֹבְרִים שֶׁיּוֹדֵעַ שְׁתֵּי מַסֶּכְתּוֹת, וְהוּא לֹא יוֹדֵעַ רַק אַחַת, חַיָּב לוֹמַר לָהֶם: ״אֵינִי יוֹדֵעַ רַק אַחַת״. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לוֹ לְכַזֵּב וּלְהִתְפָּאֵר בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵין בּוֹ.

י״בהַתְּשִׁיעִי: הַמְסַפֵּר בְּסִפּוּר דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע, וְהֶחֱלִיף בַּדְּבָרִים אוֹדוֹת חֶפְצוֹ, וְאֵין הֶפְסֵד לְשׁוּם אָדָם בָּזֶה, אַךְ יֵשׁ לוֹ מְעַט הֲנָאָה בְּשִׁקְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַרְוִיחַ מָמוֹן בְּכָךְ. כְּגוֹן (יבמות סג א) רַב, שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: ״עֲשִׂי לִי טְלוֹפְחֵי״ עֲדָשִׁים, וְעָשְׂתָה חִמְצֵי, וּכְשֶׁאָמַר ״חִמְצֵי״ עָשְׂתָה לוֹ טְלוֹפְחֵי. הָלַךְ חִיָּא בְּנוֹ וְהִפֵּךְ הַדְּבָרִים: כְּשֶׁהָיָה חָפֵץ ״חִמְצֵי״ אָמַר לְאִמּוֹ ״תַּעֲשִׂי טְלוֹפְחֵי״, וְהִיא עָשְׂתָה חִמְצֵי. וְזֶה הַבֵּן עָשָׂה לִכְבוֹד הָאָב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ מְזֻמָּן הַמַּאֲכָל שֶׁחָפֵץ, וְאַף עַל פִּי כֵן מִחָה בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת עוֹד, מִשּׁוּם ״לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר״ (ירמיהו ט ד). אַךְ אֵין עֹנֶשׁ בְּזֶה הַשֶּׁקֶר כְּעֹנֶשׁ הַמְּשַׁקְּרִים עַל לֹא דָּבָר, כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְנוּ בְּחֵלֶק רְבִיעִי.

י״געַד כָּאן תִּשְׁעָה חֶלְקֵי שֶׁקֶר. וְעוֹד יִזָּהֵר הָאָדָם: אִם יָבוֹא חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ, וְיִשְׁאַל מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ – לֹא יֹאמַר לוֹ ״אֵין לִי״, אַךְ יִדְחֵהוּ בְּעִנְיָן אֲשֶׁר לֹא יְשַׁקֵּר. וְיֵשׁ פְּסָק בְּסֵפֶר חֲסִידִים (סימן תכ״ו): אֲפִלּוּ יָבוֹא גּוֹי לְבֵית יְהוּדִי וִיבַקֵּשׁ לְהַלְווֹת לוֹ מָעוֹת, וְיֵשׁ לַיְּהוּדִי מָעוֹת וְאֵין דַּעְתּוֹ לְהַלְווֹת לָזֶה הַגּוֹי – לֹא יֹאמַר לוֹ ״אֵין לִי״, אַךְ יִדְחֶה אוֹתוֹ אֵיךְ שֶׁיּוּכַל בְּלִי שְׁקָרִים. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ הַגּוֹי שֶׁאִם הָיוּ לוֹ מָעוֹת, לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ בְּלֹא שִׂנְאָה – הָיָה יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר ״אֵין לִי״ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. אַךְ הַכֹּל תָּלוּי בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵיךְ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ עִנְיָן שֶׁל הַגּוֹי: אִם יוּכַל לוֹמַר ״יֵשׁ לִי, אֲבָל אֲנִי צָרִיךְ אוֹתָם לְמָקוֹם אַחֵר״, אִם בְּעִנְיָן זֶה יוּכַל לִדְחוֹתוֹ בְּלֹא שִׂנְאָה – יַעֲשֶׂה.

י״דוְגָדוֹל עָנְשׁוֹ שֶׁל שַׁקְרָן: אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת – אֵין מַאֲמִינִים לוֹ (סנהדרין פט ב). וְשֶׁקֶר אֵין לוֹ רַגְלַיִם (ריש אותיות דרבי עקיבא).

ט״ווְלֹא יִגְרֹם אָדָם שֶׁאֲחֵרִים יְשַׁקְּרוּ בִּשְׁבִילוֹ. כֵּיצַד? כְּשֶׁאָדָם רוֹאֶה שֶׁשְּׁנַיִם מְדַבְּרִים יַחַד דְּבַר סֵתֶר שֶׁבֵּינֵיהֶם, לֹא יֵלֵךְ אֵצֶל אֶחָד וִיבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ הָעִנְיָן, שֶׁמָּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְגַלּוֹת לוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יְסַלֵּק אוֹתוֹ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים – נִמְצָא שֶׁמְּשַׁקֵּר. וְכָךְ יְדַקְדֵּק בְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן שֶׁלּוֹ, וְלֹא יִגְרֹם שֶׁאֲחֵרִים יְשַׁקְּרוּ. וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְחַבֵּר לְשַׁקְרָנִים, וִימַעֵט דְּבָרָיו עִמָּם. וְצָרִיךְ חָכְמָה גְּדוֹלָה לְהִנָּצֵל מִן הַשֶּׁקֶר, כִּי יֵצֶר הָרַע לְעוֹלָם הוּא אוֹרֵב לְאָדָם לְהַפִּילוֹ בְּרִשְׁתּוֹ.

ט״זוּפְעָמִים שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים לְשַׁקֵּר, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ (יבמות סה ב). וְכֵן מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ הַכַּלָּה לִפְנֵי הֶחָתָן שֶׁהִיא נָאָה וַחֲסוּדָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵּן (כתובות יז א). וּבְאֻשְׁפִּיזָא: אִם בַּעַל הַבַּיִת הֵיטִיב לוֹ, אַל יֹאמַר בִּפְנֵי רַבִּים: ״כַּמָּה טוֹב פְּלוֹנִי שֶׁנִּתְאָרַחְתִּי בְּבֵיתוֹ! כַּמָּה כָּבוֹד גָּדוֹל עָשָׂה לִי!״ – פֶּן יָבוֹאוּ רַבִּים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כז יד): ״מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים – קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ״ (ערכין טז א).

י״זוּבְמַסֶּכְתָּא: אִם שׁוֹאֲלִין לוֹ אִם שְׁגוּרָה בְּפִיו הַגִּרְסָא, מִדַּת עֲנָוָה הִיא שֶׁיֹּאמַר ״לֹא״. וּמִטָּה: אִם שָׁהָה לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִפְּנֵי שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ, וּשְׁאָלוּהוּ לָמָּה שָׁהָה – יִתְלֶה בִּדְבָרִים אֲחֵרִים (בבא מציעא כג ב). וּבְכָל אֵלּוּ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים לְשַׁנּוֹת, אִם יוּכַל לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר הוּא טוֹב יוֹתֵר מִמָּה שֶׁיְּשַׁקֵּר. כְּגוֹן אִם שׁוֹאֲלִין לוֹ: ״יוֹדֵעַ אַתָּה מַסֶּכְתָּא פְּלוֹנִית?״ יָשִׁיב: ״וְכִי אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ?!״ וְאִם יוּכַל לְסַלֵּק הַשּׁוֹאֵל בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר – הוּא טוֹב מְאוֹד.