אורות הקודש ג׳:ב׳:ז׳Orot HaKodesh 3:2:7

א׳
1
ב׳
2
ג׳
3
ד׳
4
ה׳
5
ו׳
6
ז׳
7
ח׳
8
ט׳
9
י׳
10
י״א
11
י״ב
12
י״ג
13
י״ד
14
ט״ו
15
ט״ז
16
י״ז
17
י״ח
18
י״ט
19
כ׳
20
כ״א
21
כ״ב
22
כ״ג
23
כ״ד
24
כ״ה
25
כ״ו
26
כ״ז
27
כ״ח
28
כ״ט
29
ל׳
30
ל״א
31
ל״ב
32
ל״ג
33
ל״ד
34
ל״ה
35
ל״ו
36
ל״ז
37
ל״ח
38
ל״ט
39
מ׳
40
מ״א
41
מ״ב
42
מ״ג
43
מ״ד
44
מ״ה
45
מ״ו
46
מ״ז
47
מ״ח
48
מ״ט
49
נ׳
50
נ״א
51
נ״ב
52
נ״ג
53
נ״ד
54
נ״ה
55
נ״ו
56
נ״ז
57
נ״ח
58
נ״ט
59
ס׳
60
ס״א
61
ס״ב
62
ס״ג
63
ס״ד
64
ס״ה
65
ס״ו
66
ס״ז
67
ס״ח
68
ס״ט
69
ע׳
70
ע״א
71
ע״ב
72
ע״ג
73
ע״ד
74
ע״ה
75
ע״ו
76
ע״ז
77
ע״ח
78
ע״ט
79
פ׳
80
פ״א
81
פ״ב
82
פ״ג
83
פ״ד
84
פ״ה
85
פ״ו
86
פ״ז
87
פ״ח
88
פ״ט
89
צ׳
90
צ״א
91
צ״ב
92
צ״ג
93
צ״ד
94
צ״ה
95
צ״ו
96
צ״ז
97
צ״ח
98
צ״ט
99
ק׳
100
ק״א
101
ק״ב
102
ק״ג
103
ק״ד
104
ק״ה
105
ק״ו
106
ק״ז
107
ק״ח
108
ק״ט
109
ק״י
110
קי״א
111
קי״ב
112
קי״ג
113
קי״דקיד. ההתענוג והטוב העליון
כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס, ואהבת התענוג, שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובת הנאה. אמנם זהו גורל העולם והאדם, שירד כבר בראשית יצירתו מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות העליונה, והושבתה אצלו הטהרה האצילית, ומלמטה הוא צריך לטפס למעלה למעלה. יתברר לו אמנם אחר כך שמושג תענוג זה של התענגות על ד' הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים אותו, וזהו רק צל של צל צללה של השאיפה העליונה, הנקיה מכל עירוב גס. באים אנו להלן, רואים אנו, שכשתעמיק עוד ביותר תראה, שהתכלית האמיתית היא הדבקות בשם יתברך, כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. ואנו תובעים את עצמנו, אחת, שהדבקות האלהית הזאת בעצמה תהיה משוערת בקרבנו בצורתה הטהורה מכל שמץ איגואיסמוס נשפל. ושנית, הדבקות האלהית במובנה העליון, אוצר הטוב המקורי, צריך שיעלה את כל מה שחשבוהו בני אדם לטוב שיהיה באמת טוב, ולא עוד אלא גם כל מה שיחשבוהו בני אדם לרע צריך שיהיה נודע שהוא טוב, מפני שבאמת אין רע כי אם טוב, והרע אינו אלא דמיון כוזב ושוא נתעה, מפני שאיננו במציאות. אמנם הקדמה כזאת אי אפשר לה להיות יסוד לספר מוסר מעשי כי אם אחרי עיבוד מרובה במעמקי התיאוריה, עד כדי ההסברה הברורה, שכדי להגיע אל האור העליון של השלמות הנשאפת, הטוב המוחלט של הדבקות האלהית, צריכים להקדים את המוסר המעשי, המפריד את הטוב מן הרע, ושיש עסק עם היסוד הרע כעם דבר של מציאות. ומזה באים לאור העליון של הדבקות האלהית העליונה, שהוא תכלית הטוב, שרואים על ידי אספקלריא מאירה זו את כליון הרע במציאות ואפסותו המוחלטה למפרע. וכשקוראים אנו להלן, כי האמצעי אל הדבקות הוא יידבק בו בכח מעשים שתולדתם זה הענין, שהם המצות, חסרים אנו חוליא גדולה של השלשלת ההיסטורית הרוחנית, שהיא חוזרת כימי עולם בכל אדם בכל שעה ובכל מקום. הדבקות האלהית יסודה הוא הדבקות בעצמה, תשוקת הטוהר, המתעלה על ידי טהרת מחשבה, עומק הגיון, חופש רוחני, והסתכלות בהירה, ההתהלכות את האלהים של דורות הראשונים, אמנם ההסתכלות הזאת בעצמה פוגעת במעצורים שנתרבו ביותר במשך הזמנים, ויש מניעות גדולות בתכונת הנפש, וקל וחומר בתכונת הגוף, וישנן הברקות עליונות הצריכות לסיוע של תכסיס מעשי. ועל כולם מתוך התשוקה האדירה, מתוך השלמות העליונה בעצמה, מתוך ההתגלות של הדבקות האלהית מתגלה רז עליון, של אספקלריא המאירה, שסכם לנו את הדרך הסלולה, לאחד את כל התוכן המעשי שבחיים עם היסוד של התשוקה האידיאלית, אשר היא יסוד הכל, חשק הטוב העליון של הדב ק ו ת האל הית, העולה בטובו מכל שנקלט אצלנו במושג של תענוג ועידון, והם הם המ צ ו ת, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואנו צריכים ללמוד מעתה, בבת אחת, את החזיונות הרוחניים של המהלך התיאורי, העולים אל המכון של המגמה הרוחנית הנקיה, מגמת הדבקות האלהית, ואת הדרכים המעשיים העוזרים לה, המשכללים את צורתה, המרחיבים את אורה, והמסירים את כל אבני המכשול מכל נתיבותיה, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
114
קי״הקטו. תענוג הדבקות
הדבקות האלהית האמיתית, כשהיא משפעת את שפעה על העובד האמיתי, היא ממלאת אותו זיו תענוג והרחבת הדעת, וכל הכחות וכל החושים שלו מאירים ושמחים, והעולם וכל מלואו שמח עמו. ההשגה המביאה את הדבקות האמיתית, ובאה עמה ביחד, היא ההארה של העושר של הישות האלהית, שהיא משבעת מטובת את כל הקשורים עמה. ניצול הוא בזה מהעוני הגדול של העולמות הנפרדים, שכולם הם חשכים ודלים, לגבי האור והעושר העליון של מלך הכבוד ב"ה, ד' אלהים אמת, המצוי האמת, אשר אין עוד מלבדו ואפס זולתו. כי אשב בחשך ד' אור לי, אל ד' ויאר לנו, ד' אורי וישעי ממי אירא, ד' מעוז חיי ממי אפחד, ואבואה אל מזבח אלהים, אל אל שמחת גילי.
115
קי״וקטז. התענוג הנשגב
ההשתקעות העמוקה בדעת אלהים, מתוך דעה שלמה, המתלבשת בהרגש נאה ולבוש מזהיר של דמיון מבוסם, אין לשער את יפיה ותענוגיה. כל חוזי חזיונות וכל משוררי אהבה בתענוגים ילאו לצייר גם חלק קטן משביעת הנשמה ונחלי עדניה, במעמדה הנשא, כשהיא עומדת כולה בעולמה האלהי, ולבד התענוג הנשגב באין חקר, הצורה הרוחנית, שהנשמה לובשת על ידי מעמדה הנעלה הזה, היא מלאה הוד מלכות, וכל הדרת המדות הטובות, עד שהיא מתבסמת בבסמי עדן של המוסר היותר זך ונאור, בתכונה כל כך שלמה ומאירה, שאין ערוך לה בכל הטבעה מוסרית שבעולם, שיכולה לבא על ידי איזה לימוד והכרה אחרת. ביסומה של הנשמה בעידונה העליון חודר הוא כל כך בכל כחותיה ושרשי הויתה, עד שהיא מבסמת בחילה גם את כל הסובב אותה וכל הנוגע בה בסיבוב ונגיעה הויתית ומציאותית. וכשנשמה מאירה ומתעדנת על ד' וענג הכרת האלהות ומשושה מצויה בתבל, כל הנשמות כולן, וגם כל נפש חיה, וכל שיח וצמח, גם כל כח חיים צפון בכל יסוד ודומם שואב עדנה והתעלות, וההשקפה הבהירה הזאת, שתכליתה קנויה היא על ידי רוח הקודש, המוכשר להופיע בישראל ועל ידו בעולם כולו, היאגם עכשיו המקור הראשי של כל התענוגים כולם.
116
קי״זקיז. העדן העליון
הצדיקים העליונים חוש הרוחני המקודש בעליוניותו כל כך מפותח אצלם, עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה, כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם בהאורה האלהית, וההכרה האלהית והרגשתה היא מלאה אצלם תענוג ועדנים, ממולאים מכל מיני ענוגים שבעולם, מעונג של כל נעימה ושירה, מכל מיני טעמים וריחי נחוחים של בשמים, נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. וכל הידיעות, וכל המעשים הטובים וכל המדות הטובות, כל התורה וכל החכמה, כל החריצות, וכל היושר והצדק, כל גבורה וכל אור חיים, הכל ממולא אצלם בהדבקות האלהית, השכלית וההרגשית, הממלאה את כל הויתם עדנת עדן עולמים. אומללים הם מרגישים את עצמם, כשעוברת שעה קלה שאין העדן האלהי ממלא את כל מלא חייהם. ואחרי שעה כזאת הרי הם מתעלים בעילוי של צניעות ונשיקות קודש לאור חי העולמים, בשפלות רוח, בשכל טהור, בקדושת עם, ובאמונת אומן. ונחלי עדן עליונים זורמים ושוטפים דרך נשמתם, וכל הברכות אצורות בה, חיים ונחת, שלום וריעות, דשן ורעננות לכל העולם כולו, לכל המעשים ולכל הבריות. כל התורה והמוסר כולו, כל החכמה והדרך ארץ כולו, כל ההויה היא הדרכה לבא למדה עליונה זו, ולצד העליון שבה.
117
קי״חקיח. הזרחות האשר
כל ההזרחות הרוחניות מאירות את המהותיות הפנימית העצמית שלנו, ומעמידות אותנו ברום מעלה בעצם הקיום והאושר. וכפי אותו הערך שעצמותו של ההזרחות הללו הד מיושרות עמוקות, אמיתיות נאות ואיתנות, ככה תהיה מדת ההזרחה החיונית המאושרה, שהננו סופגים אל תוכנו, ולא עוד אלא שכל הזרחה רוחנית הבאה אלינו פנימה היא נותנת לנו את אשרה ממקור הויתה, היא שואבת חיים בשרשיה מראשית אצילות ההויה, שעל ידה הומשכו אורותיה, שעל פיהם נתגלמה אותה ההזרחה בתיאוריה, עד שבאה אלינו, והננו רואים אותה פנים אל פנים, שבעים מטובה ומתענגים מזיוה. ממילא נדע, שנערכות הד ההזרחות יותר מהערך המגולה שבהן עצמן על ידי הערך של מקוריותן. ואותן ההזרחות, שההויה המאושרה שלהן היא באה משפעת עליוניות יותר כוללת, יותר נשגבה, יותר מקפת את הכל, הרי היא יותר ספוגת חיים, יותר מאשרת, ויותר משגבת לעד ולעולמי עולמים את המוזרחים על ידה, ומעתה היפלאו לנו כל אותם דברי האמת הנאמרים בשפעה של רוח הקודש מאהבתה ושבחה של תורה, מהאושר העליון הנצחי והחי בחיים מלאים עדי עד, שמתאשרים ההוגים בה, הד כל דברי תורה בכלל ובפרט, בפרטיהם ובפרטי פרטיהם, הרי הם מרווים ממקור אותה האורה העליונה, הקדומה לכל, שקדמה לכל יציר נברא, שהיא יסוד השעשועים האלהיים במקורם, ומה גדלה שפעתם עלינו כשאנו מזדרחים מהם.
118
קי״טקיט. הנעם הרוחני
אפילו כשהגוף שבור ורצוץ, והנפש נבהלה ופצועה במכאובים רבים רוחניים וגשמיים, אין הנועם הרוחני חדל מתת את דובשו ומתק שפעו, המרגיע ונותן עונג פנימי לנפש גם בתוך מחשכיה. וזה הנועם נשאב הוא אצל כל אחד ואחד משפעת התורה והמצות שלו, מפעולתם וכונתם. וכשם שהוא נוהג בכל יחיד, ככה הוא נוהג בכללות האומה, שהיא יונקת תמיד ממתק טוב הקודש הפנימי של נועם ד', הממתיק את החיים ומשפיע צורה כבודה ומתוקנה, וחיים מלאים תוכן של קורת רוח פנימית בעומק הנשמה הכללית של כנסת ישראל, שקויה וניצוצי אורה משתלחים הם אל כל יחיד ויחיד, לפי ערך הכנתו, לפי זוהר נשמתו, ולפי רוב קישורו העצמי אל הכלל
119
ק״כקכ. המעבר לטוב העליון
גם ההשקפה היותר ממארת על תוכן העולם, היותר עצובה ומחשכת, פועלת היא רק על השלילות של חיי עולם הזה, שהיא באמת מרימה את הערך של החיים המוחלטים, שהם חיי עולם הבא. וממילא על ידי השקפה יותר עמוקה מתהפכים חיי עולם הזה גם כן לעושר גדול, כי הרי הם המיסדים את המעבר להטוב הגדול ומנוחת עולמים של חיי עולם הבא, אמנם יותר גדול, יותר נאור ונעלה הוא התוכן של האספקלריא המאירה בישראל, היודעת להרים את הערך של חיי העולם הזה, ואת הערך של כל העולמים וכל היצורים, מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין, מאופי של נדידה, והעברה, למצב של עילוי תדירי, ומעמד נצח והוד. וזאת היא עבודת הקדושים שבישראל, שהם מחייבים את החיים וממלאים אותם זוהר קודש, המשפיע חיים וברכה לכל, והם ממולאים על ידי זה שפעת ברכה וחדות ד', שכל העדינות והמירוק שאפשר להעלות על הרעיון האידיאלי, מכל נוי של יסורין והקרבת עצמו, הרי הם מונחים כלולים ואצורים באותו העדן העליון. ממתים ידך ד' ממתים מחלד חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם, ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם, ואני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.
120
קכ״אקכא. אור העולם הבא
העולם הבא וכל חמודותיו, אורו ושפעו, שכלו ותפארתו, גבורתו וחסדו, אור חייו והדר יפעתו, כולו עומד בכליל יפיו וטובו. ומה שהוא בכחה של הנשמה להתאחד באור מתוק זה, בפאר קדושתו, הרי הוא דבר של מציאות, שעושר הויה גדול יש בה. ומתוך קדושתם של צדיקים, שעולם הבא והארתו האלהית היא תשוקת חייהם, מאיר אור עולם הבא בכל העולם כולו, וחסד של נועם ד' נעשה פרוש על הכל. ושמחת המצות, שהן הן הצנורות, שטל הקודש של נועם עליון ויפעת אלהים חיים מתהלך בהן בחן זרמיו החביבים, באהבה בתענוגים, מתגדלת בגדולה רעננה, ההולכת ומתגברת מחיל אל חיל. מגן עדן מקבלים את הטיפין העליונים, המלאים טל של חיים קדושים וטהורים, מסולקים מכל שיקוע חמרי, מכל פחד שוא, מכל רפיון נשמתי, הגבורה והקדושה והתפארת, במסגרת גדולת הדעת.
121
קכ״בקכב. אור העולם הבא בעולם הזה
לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה, באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה. באדם זורחת היא האורה של עולם הבא לפי טהרתו קדושתו וגבורתו הרוחנית, בהופעת קודש, בשכל, ברגש, בציור, בדמיון, בטבע, במזג הגופניות. וכפי אותו הערך, שהשליטה על ארחות החיים כולם ועל עצם החיים וכחותיהם באה מכח ההתכוונות אל חיי עולם הבא, כה הם מאירים יותר, כה הם עדינים יותר, יותר מלאים גבורה ותפארת, יותר מיוסדים ביסוד חיים קבועים, אהל בל יצעד בל יסע יתדותיו ינצח, וכל חבליו בל ינתקו. כשאור עולם הבא זורח בפילוש גדול, מרומם הוא את כל ערכי החיים כולם, מאיר הוא בספרות ובשירה, בחיי החברה והמדינה, באישיות היחידה ובמשפחה, בממלכה ובמשטריה, בעולם היופי והגבורה, באהבה ובסידור הצרכים כולם לכל סעיפיהם, הקטנים עם הגדולים. החותם העליון של חיים עליונים ממלא את כל חלל העולם, וזיו השכינה פורח בכל, והטבע וחוקיו, הליכות שמים וארץ ומשטריהם, החיים והמות הנראים בעולם, התקוות והתלאות, הכל מואר באור חיי עד, באור חיים, שכוס התענוגים העדינים, המרוממים כל נשמה, ומצחצחים כל רוח ונפש, ממלאים הם את כל מהותם. והאישים היחידים, שמעלים הם את חייהם למדה זו, מתברכת מדת האמונה אצלם, מתעטרת בעטרה של הכרה עליונה. העולם ומלואו, הזמנים ושטפיהם מתיצבים ברוחם במערכה בהירה, מלואת כבוד, גודל נצח והוד, וזיו אור עליון, הממלא את כל השמות, את כל האותיות, את כל ההגיונות, כל המחשבות, כל משאות הנפשות אשר מעולם ועד עולם, שוטף עליהם תמיד, בעוזו ועטרת חינו. והם מלאים אהבה לכל היקום, לכל הבריות, שקועים באור החסד העליון, האומר לעולם חסד יבנה, ודעת ד' במשפט ובצדקה ממלאה את כל אחד מהם.
122
קכ״גקכג. אהבת עולם הזה ועולם הבא
כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע מאד באהבת עולם הבא, ולעשות את כל השכלולים של עולם הזה בתכלית הרחבתם, הכנות רחבות, בשביל הפרטים, ובשביל הכלל כולו, לחיי עולם הבא. רק אז תצעד התרבות את דרכה בטח. חכמה גדולה זו יודעת היא האמונה, ומתוך גדלה סופה לכבוש את כל העולם כולו. ובעת אשר היאוש ימלא את כל נשמה וחיי העולם הזה יעשו כל כך מזולזלים, תבא אהבת עולם הבא ותתן טל של חיים להחיות בו את חיי עולם הזה, וזקנים וצעירים יחדיו יביטו אליו וינהרו, ומלכים ושרים, ולוחמים וגבורים, ימצאו בו מקור לשד טל חייהן.
123
קכ״דקכד. הנצחיות והתקון החברותי
ההסתכלות הרוחנית השלמה, שהיא ההסתכלות האלהית, היא מחוללת את התיקון החברותי היותר נעלה, אחרי המון סבות וצינורות, של שדרות אנשים, וסדרי חיים שונים. התעופה העליונה, המתעלה מעולם המעשה וגבוליו, הוא המעמד של הרוח הגדול אשר לנשמת האדם, מתאחד הוא האדם בשיא רוחו עם המהות הרוחנית העומדת למעלה מכל ערכיו, מתעלה הוא מגבולי הזמן והמקום, והנצחיות הבהירה היא נחלתו, בעזוז חסנה וקדושת ערכה. החיים המעשיים נפעלים מאליהם לטובה, אבל לא יוכלו לפשט את עצמם בכל פרטי פרטיהם. מוכרחת היא התעופה העליונה לרדת, ברדתה היא נעשית ראש לשועלים, כח רודה ודוחף לעולמים מוגבלים, כח מישר נתיבות מעשה, עיון ושירה גבולית. ירידה היא לאור העליון, בירידה זו מפלג הוא שטפי אורות לכל הגבולים, לשדרות המעשיות, ולשאיפות הפועלות, תתן טרף לביתה וחק לנערותיה. בהיות החק מלא, והפלגים כבר יכולים להשקות דים, עולה היא שטיפת האורה, מתיחדת במקורה, מתרפקת על דודה, ונשמת הבריאה כולה מתעלה למקור האצילות האלהית. ורוח האדם לעומתה עולה ממעל לכל סדרי חיים מעשיים, והוגה ישרות מוחלטות, בזיו האמת לאמתו.
124
קכ״הקכה. תיקון העולם והחיים הנצחיים
אין המחשבה האצילית שלמה באדם, כשהוא מתנשא לצייר את הטוב הכללי, ולהתאמץ לחשוק בו לעצמו, ולעולם כולו, אלא אם כן היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזאת, שתבסם את העולם, במה שתתקן את תכונתו החברתית, ותכריע גם כן לטובה את החיים הפרטיים, בין בחיצוניותם, בין בפנימיותם, ותעמיד את היסוד לבסס את מעמד החיים באופן כזה, שהחיים הנצחיים, שהם קשורים בזיכוך הנשמות, ואימוצן הרוחני המוחלט, הם יהיו נמשכים והולכים מהתיקון המסודר של המעמדים החברתיים והפרטיים, ומאוצר המחשבות, שהמחשבה הראשית גורמת להריק על החיים. כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החמריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים וארחות צדק ומישרים, סופה להתעכר, מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסרחון שהחיים החמריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם. ביחוד תוכר חולשה של מחשבה קיבוצית כזאת, במה שתשים את מרכזה רק בצעירים, שהחיים החומריים משחקים לפניהם בכל מהתלותיהם ושגיוניהם, וזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ, כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש. וכך היא המדה היונית, להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו, בריטוריקה. ומה לקויה היא מחשבה ציבורית, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל חלקיה, ונאמר, כי מלך ד' בהר ציון ובירושלם, ונגד זקניו כבוד.
125
קכ״וקכו. שכלול העולם הפנימי והחיצוני
הדעה העליונה, המיוחדה להוגי הדעות היותר נשגבים, עסוקה ביסוד בעור הרע, ושכלול העולם כולו. כל התיקונים הפרטיים שבעולם ובחיים אינם כי אם ניצוצות קטנים מאבוקת עולמים זו. פנימיות העולמ ות הולכת ומתתקנת על ידי ההשפעה הרוחנית, שהיסוד המרכזי בה הוא אורך של ישראל, והחיצוניות שבהם באה לשכלול על ידי ההכרה המעשית, וכל התרבות, החברותית, האסתתית והאומנתית, רוח האדם ילך ויגדל, אור היצירה האלהית תתרומם בקרבו, עד לכדי אותה המדה של ההתאחדות הגמורה של השכלול הפנימי והשכלול החיצוני של העולם. והמחשבות וההרגשות כולן, המתפשטות בכל הנפשות באימוץ רצון והרחבה סוערת לשכלולו החיצוני של העולם, הן הן שיהיו מעוררות ומפשטות גם כן את השכלול הפנימי של גדולת הדעת, קדושת הרצון, עילוי החיים, הנצח וההוד, הקדושה והתפארת המלכותית שבכל נשמה. וכמו כן ההתרחבות החיה והמאירה של השכלול הפנימי, של קודש העליון, של החפץ הבהיר בעליוניות מגמתו, שכולו אומר כבוד אל, היא היא העתידה ומוכנת להיות רוח החיה היסודי בשכלול העולם כולו בחיצוניותו, בתיקוני החברה, בשיפור החיים, בכונניותן של כל חמדה ועונג לבב, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. והמים העליונים עם המים התחתונים לא יחצו עוד לשתי מערכות, שהללו שמחים והללו בוכים, אלא על הכל אור שמחת צדיקים יהיה זורח, ועז וחדוה במקומו.
126
קכ״זקכז. תיקון החמץ העולמי
עילוי העולם בנקודת הרצון הפנימית הוא תלוי, בהעדינות של המבוקש הכללי המגמתי של החיים המעשים והעלילות, שהם האמצעיים לחיים, הם ממלאים את השטח החיצוני של החיים. ויכולים הם לבא מתוך רצון עכור ומזוהם, ואז הם בתכלית הקלקול והתיעוב, והם מאבדים את העולם, מרבים בו רשעה ומשטמה, מלחמות ופרעות, והעולם הולך ומתמוגג בעניותו הרוחנית והחמרית. והם יכולים גם כן לבא מתוך רצון עדין, קדוש וטהור, ואז הם מכובדים ומפוארים, וגוררים אחריהם תיקון עולם מלא, ומצב נשמתי מרומם ונשגב. כל האור העתיד, הופעת כבוד ד' בעולם, תגלה את העוז לשבר את הנקודה המבלת בין עומק רע לעומק טוב, תכניס תחת החפץ הרע והשפל, חפץ טוב ומרומם, והחמץ העולמי יהפך למצה. ואותו הקנה, של חית קנה, המשתמש בכחו הספרותי לרועץ, להמס את החברה, ולבצר את מקלטי הרשעה, יכרת ממנו חלקו הירוד, המשתפל לאותן התהומות האפלים, ויתקדש להראות בכחו את מה שראוי להראות בעולם, שהאדם העשוי בצלם אלהים חי בו. ואותו הקנה שהעלה שרטון וכרך גדול שברומי עליו הוא בנוי, שלקח עוצם כחו מפני הירידה הישראלית, אשר באה מאז הוגלם החפץ לנטיה החצונית של ההתהדרות הגויית, ביום שנשא שלמה את בת פרעה, גער חית קנה, ויאמר, הנה, ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן.
127
קכ״חקכח. צפית הטוב והשלום
כל זמן שישנם הפכים מרגיזים בעולם הדעות, ציורים שאין חטיבה ציורית אחרת סובבתם, אף על פי שאי הסבל בא מתוך נקודת עומק הטוב, שאי אפשר לה לסבול את הרע ואת סרחונו, מכל מקום סוף כל סוף קוצר כח ורוגזה יש כאן, מדת הדין עדיין שולטת, ומדת החסד לא נתפשטה ברב גדלה. הצפיה המאושרה היא להתגלות הטוב, האור של החסד הנאמן, מקור החיים והשלום, האמת והצדק, שכל ההפכים יושלמו אליו, ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, יאמר בראשונה על עולם הרעיון, על המון התיאורים, על הצעת המחשבות. ויסוד הכל, שאין שום רע נמצא, לא בעולם הגולמי, ולא בעולם האידיאלי התיאורי, כי אם לפי אותה המדה, שהטוב כנוף ומסוגר ואינו מושיט את זהרי אורו אל כל האפסים, אבל בהתחפשות הטוב מכבליו, אז אין שום דבר רע במציאות, וכל התוכנים מתהפכים בטיבם וטבעם לטוב, כל השקרים קונים את חכמת האמת בעצמיותם, ומתלבנים מכתמי מחשכיהם. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, אור שכבר היה. קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט. ועליוני הדעה, קדושי הרוח, שאיפת שלום ואמת עליונה זוו חיה בלבבם, ועל כן, עם עומק קנאתם לד', הם הם העומדים על הפסגה העליונה של הנני נותן לו את בריתי שלום.
128
קכ״טקכט. העלאת ניצוצות הקדושה
את ניצוצות הקדושה אנו שואפים תמיד להעלות. יודעים אנו שבפועל לא נתגלה עדיין בההויה הסובבת אותנו אותו הכח האיתן של האידיאליות האלהית, כל התפארת, כל ההוד שביסוד המציאות, אבל התנועה כולה האיתנה של היש הולכת היא לקראת האידיאליות הגמורה. מתבשלת היא האידיאליות ברוחנו, לפי אותו הערך שאנו מתרוממים, משאנו באים לידי הכרת שיטת האידיאליות הכללית, מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר החיים שלמעלה מההויה המוגבלת, הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים וההויה כולה, מכל תנועה, מכל כח, מכל שיח מכל שיג, מכל רגש, מכל תוכן קל וקטן עד נשגב וגדול, את האור הפזור שמגמגם הוא בכללות, מוציא הוא הברות בודדות לצרפם לפרק שירה איתן, ומזליף זליפה זרמית של אור חיים, אציליים גבוריים ומלאים עז וקודש, עז קודש, קודש הקדשים, קודש קדשי הקדשים. את הניצוצות הפזורים אנחנו מעלים לכלל שיטות שלמות, כלומר עולמות מלאים, מבונים בבנין שלם, יבנו ברוחנו, יתכוננו בכליותינו, יבוצרו בחיינו הפרטיים ובחיי חברתנו כולה, יתערו וינטעו, ילכו מהם פלגים יבלי מים, ישלחו שרשיהם להעשות ארזים אדירים, ישבעו עצי ד' ארזי לבנון אשר נטע. איש כפי ניצוציו אשר העלה חייו מתעשרים, הכל לפי רוב המעשה, לפי גודל השאיפה תגדל הפעולה, ולפי רוב הבינה תגדל השאיפה, ולפי רוב הפעלים יתאדר הבנין.
129
ק״לקל. השקיקה לטוב הכללי
אין צער בעולם שידמה לצער השקיקה אל הטוב המוחלט, אל הצמאון הנורא, המענה את הנשמה, להיות מוצא את עצמו מאושר באושר רוחני, מלוי בתוכיותו זוהר של יושר, של תמימות, של צדק, ושל הדבקות האלהית, המחוברת עם טהרה מכל חטא ועון. לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כל הצדקות וכל הרשעות, כל האמתיות וכל השקרים, כל הטובות וכל הרעות, מצטרפות הכל לאגודה אחת, גדולה ונפלאה, שהטוב העליון ש ל היצירה זורח ע ל גבי כולם. אשרי אדם מעמיק בעומק הקפת הכללות, הוא ימצא נועם בכל מר, טוהר בכל טומאה, אמת בכל שקר, צדק בכל רשע, ויכוף את כל רע וכל רשע, כל שקר וכל כיעור, להיות מתהפך לאופי האמת והצדק, האור והטוב. על הפרטים של כללים גדולים הללו כל תורת המוסר העליונה מיוסדת היא. והצורך שי התגלות האלהות בדרכי החיים הוא בא בעיקרו מפני הסתר המפליא שהטובה המסולאה גנוזה בתוכו, אשר רק ברצון ד' וומתגלה תוכל דרך אורה זו להגלות, ולהסתמן בכל מפעל בחיים, נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי.
130
קל״אקלא. הענג הכללי
צריך לעשות את כל המצות כולן בשמחה, מפני שהן מפתחות את החוש של הנועם, ושל האהבה האלהית, המסותרת בעצם טבע הנשמה. והפרישות מכל חטא גם היא נאה להיות מקושרת למטרה קדושה זו, מפני שהחטא מעביב הוא את הארת הנשמה על ידי העכירות המעשית, ההולכת ומערבבת את הצלילות הרוחנית, ובזה ההתגדלות של אור הנעימות האלהית מתעכבת. והדעה צריכה להתגדל ביד בערכיה המעשיים ובין בערכיה הרוחניים, עד שהכח הנשמתי יגדל כל כך, באופן שימצא און לו לסדר את החיים כולם, הכלליים והפרטיים, בצורה הגונה, שהפרח העליון של החיים, שהוא העונג הכללי, הכולל את כל העינוגים הנצחיים, שכל העינוגים הזמניים נשפעים גם כך ממנו, שהוא העונג של נועם ד', יהיה הולך ופורח בהצלחה וגדולה.
131
קל״בקלב. חדות עולמים
מי שרוחו מלא מהופעת אור אין סוף, כל הרעיונות הקצובים הם לוחצים את לבבו, ואינו מוצא בהם קורת רוח, על כך צריך לענג את נשמתו בעונג העליוך החפשי, של עלמא דחירו, שהוא אור התענוג העליון של חדות ד' העליונה, חדות עולמים, של זיו אור חיי העולמים.
132
קל״גקלג. יסוד הענג והשמחה
הענוה והבראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת השמחה, אמנם בא העונג העדין מיסוד הענוה, והשמחה הטהורה מיסוד היראה. והתגלות פרצופיהם של אלה החזיונותהמוארים באה על ידי הופעת אורותיהם מזה על זה, קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וממיזוג הקדוש של אלה הענפים באה הגבורה העליונה, רבת החיל, הפועלת את כל צביוני החיים, באדרת קודש.
133
קל״דקלד. ארץ השמחה והתענוג
בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום השמחה בעצמה, אבל בחוץ לארץ אי אפשר להמשיך שמחה, מפני הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ, כי אם על ידי שאיבה של שמחה ממקור העונג, ששם אלן ומום מניעה ופגע מגיע. ומשום הכי אפילו משום צער החורבן שמחה הוא דאסור, הא תענוג שרי. וכשמתענגים באהבה בתענוגים ממקור הקודש, יורדת היא למטה שמחה טהורה מדושנת עונג, שהיא ממשכת את אוירא דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ, להשיב נפש המיחלים לחסדי השם ית', המצפים לראותה ולשמוח בשמחתה, זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לשמח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך.
134
קל״הקלה. המגמה השעשועית הפנימית
כשהמעשים הטובים מתרבים בעולם, כשרצונות טובים נעשים טבע קבוע לנשמת האדם, נשמת העולם כולו מתברכת היא, מתמלאה שפעת חיים טובים נעימים ורעננים, והאור האלהי, המגמה השעשועית הפנימית של היצירה כולה, מזריחה באור יפעתה על פני כל היקום, מחייה הפנימיים, והנשמות המתלבשות בגופות באות רוויות טל חיים, צדק מוסר, גבורה חכמה, שמחה ומשרים בעצמיות יצירתן ומעשיהן והכרותיהן, שאיפותיהן, כשרונותיהן וזיו פניהן, וכל גורלן הולך ומתגלה בשפע עושר ושמחה, עונג ועדן. אמנם רצון האדם, ביסודו בעולם, להיות תופס את נשמת העולמים במעוזה, להיות מגביר את שפעת ברכתה ואור חייה, בפעולת חיי העולם, בהתגלות המציאות התדירית, בהתחדשות הדורות, ובהסתעפות פעולת החיים כולם לכל מקצעות הבריאה לכל ענפיה, זאת היא מורשת קדומים של כנסת ישראל, שמשתלמת בצביונה, בהיותה עומדת בכל הדר יפיה ותכסיסיה כולם, מלכות, ומקדש. נבואה, וארץ ישראל. אז יש מקור חיים להויית הנשמות, יש מגמה וצינור זולף לאורות הנשמות, שימלאו בתפקידיהן האלהיים. אז העולמים העליונים האידאליים הגבוהים, רוויי העדן, והאידיאלים המעשיים, לבושי הגויה ותכסיסיה, זה בזה ישקו. ורוח האדם מתנשא ומתחדש, וכל היקום שואב חייו ממקור מעיניו, וזרם הטוב, מקור האושר, הצדקה והישרנות, השלום והברכה, הולך ושוטף ביצירה, והעולמות שמחים, וחדות חי העולמים פנימית היא, שמחת ד' במעשיו הולכת היא במסלולה, מתגברת היא על כל מעצוריה, ואור החסד האלהי הולך הלוך ואור, הלוך וגדול. אבל מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות, אשר עין לא ראתה, שזו דוקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים. קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה. המחאה הפנימית היא רק על התנחומים השטחיים, אל תאיצו לנחמני. אבל דוקא ממקור העומק, ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית, יוצאים תנחומות אל. המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך. ובירושלם תנחמו. הנחמה המהירה היא מדת ראובן, שנטל נחלה מבוהלת, בעבר הירדן, והיה ראש לגולים, אמנם גם שם חלקת ספון. והיינו משום דלא סליק מחשבתיה באתריה, והוא בשביל כך אינו מקושר עם הזמן, והמלכות והכהונה יש להם קשר עם הזמן, והם מעלים אותו על ידי נגיעתם בו.
135
קל״וקלו. אשר המדינה האידיאלית
אין המדינה האושר היותר עליון של האדם . זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה התוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך, כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.
136
קל״זקלז. תור אשר החיים
עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק, היוצא מדעת אלהים אמת, וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינה על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבוא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל על כל פנים לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, ועל כן יחזיקו עשרת אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי.
137
קל״חקלח.
הבו אור הבו קודש, הבו יושר, הבו צדק, הבו חיים, שהם ראויים לשמם, לישראל, להיחיד ולהציבור, ולכל העולם כולו, תהום אל תהום קורא, אבע מימיך.
138