אוצר מדרשים, ברייתא דר׳ פנחס בן יאירOtzar Midrashim, Baraita of Rabbi Pinchas Ben Yair

א׳ברייתא דרבי פנחס בן יאיר (מדרש תדשא)

ב׳[בית המדרש חדר ג׳ 164 ; מקדמוניות היהודים]

ג׳א') כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו', אמר רבי פנחס בן יאיר למה ביום השלישי גזר הקב״ה להצמיח דשאים ועשבים ופרי אילנות מן האדמה וביום הרביעי ברא מאורות? אלא להודיע כח גבורתו שהוא יכול להצמיח אדמה בלי מאורות. ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד שלא נבראו המאורות ביום הרביעי, שלשה ימים הראשונים היו שוין שעותיהם במדותיהן ופסיעותיהן לא פחות ולא יותר. אבל משנבראו המאורות נתן הקב״ה ליום ולילה עדיפא או מיעוטא, ולמה כך? שלא יחשבו המאורות כאלהים. ולמה על יצירת המאורות לא כתוב פרו ורבו? מפני שאינן צריכין להפרות ולהרבות אלא עומדין על בריאותן לא מעוטין ולא מרובין. ולמה לא נאמר על חיות שבארץ ברכה כשם שנאמר על בריאת המים? אלא בשביל רעת הנחש שעתיד לעשות והיה ראוי לקללה, ואילו ברכו הקב״ה לא היה שוב מקללו. כשכתב משה בראשית האות שניה שבא״ב התחיל לכתוב כנגד עולמות שנים, ובשעה שדיבר הקב״ה הדברות מאות ראשונה התחיל להשיח עמהם, שנאמר אנכי, אות ראשונה של דיבור אל״ף, סופו של דיבור יו״ד, מאחד עד עשרה מנין מלא, שידעו הכל שהקב״ה מלא כל העולם והוא ראשון והוא אחרון, שנאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ״ד:ו׳).

ד׳ב') (המאמר הזה הובא בילקוט מ״א רמז קפ"ה בסדר אחר, ובפי׳ המיוחס לרש״י על דהי״ב [ד׳ כ׳] כתוב ומה שעשה י׳ מנורות וגו׳ והכרובים וכל אשר עשה מפורש בברייתא דר"פ בן יאיר). המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם, כנגד שני שמות הקדושים נעשו שני הכרובים על ארון העדות השמים והארץ והים בתים על הבריחים (או הבריות) הם. כנגד השמים העליונים נעשה בית קדשי הקדשים, וכנגד הארץ נעשה בית קדש הקדשים החיצון, וכנגד הים נעשה החצר וכנגד השמים העליונים נעשו עשתי עשרה יריעות המשכן. כנגד הארץ נעשה השלחן וכנגד פרי האדמה היו מעריכין שתי הלחם, שתים מערכות שש המערכת (ויקרא כ״ד ו׳) כנגד חדשי קיץ וחורף. כנגד הים נעשה הכיור וכנגד המאורות נעשה המנורה. ויקם את העמודים יכין ובועז (מ״א ז׳ כ״א) יכין כנגד ירח יכון עולם (תהלים פ״ט ל״ח), וירח מכין לישראל מועדים ושנים, שנאמר עשה ירח למועדים (תהילים ק״ד:י״ט). ובועז כנגד שמש שהוא יוצא בגבורה ובעוז, שנאמר ישיש כגבור לרוץ אורח (שם י״ט) וכנגדם בגוף שתי עינים שהעינים גבוהות ונתונות בראש, כך היו שני העמודים גבוהים ועבים (המאמר הזה כתב הרוקח דף ז׳ ריש עמוד ג׳ בשם מדרש תדשא). ויעש את הים מוצק (מ״א ז׳ כ״ג) – זה עולם שהוא מוצק, שנאמר בצקת עפר למוצק (איוב ל״ח ל״ח) ואמר חזקים כראי מוצק. עשר באמה משפתו (מ״א ז׳ כ״ג) אלו עשר ספירות בלימה שעליהם העולם עומד. עגול סביב (שם) שהרקיע עגול. וחמש באמה קומתו כנגד מהלך חמש מאות שנה שבין הארץ לרקיע. וקו שלשים באמה, כנגד שלשים יום שבכל חדש וחודש וכנגד עשרה דברות ועשרה מאמרות ועשר ספירות בלימה. יסוב אותו סביב שהעולם עומד בזכות אותן י׳ דברות ובי׳ מאמרות נברא וספירתן עשרה. דבר אחר, וקו שלשים באמה יסוב אותו – זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, שנאמר ונטה עליו קו תהו (ישעיה ל״ה). ופקעים מתחת לשפתו, כנגד שס״ה חלונות שבמזרח ובמערב שהשמש יוצא באחת מן המזרח ושוקע באחת מן המערב. שני טורים הפקעים, אלו שמש וירח שהם סובבים ומנהיגים את העולם, עומד על שנים עשר בקר אלו י״ב מזלות שהעולם מתנהג בהן. שלשה פונים צפונה וגו׳, למה צפונה תחלה שהיא פתוחה, שרוח צפונה פתוחה לעולם שנאמר נטה צפון על תהו (איוב כ״ו ז׳), ולא עוד אלא שכל רוח רעה אינו אלא מצפון, שנאמר מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א׳:י״ד), טלה, אריה, קשת, – פונים צפונה, שור, בתולה, גדי, – פונים למערב. תאומים, מאזנים, דלי, – פונים לדרום. סרטן, עקרב, ומים, – פונים למזרח. והים עליהם מלמעלה, שהעולם מתנהג על ימים. וכל אחריהם ביתה, שלא נבראו לבטלה אלא לצורך העולם. ועביו טפח, טפח ה׳ אצבעות בינונית שעוביו של רקיע מהלך ת״ק שנה. ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן, שהשמים מסובבים זה בזה. אלפים בת יכיל, שמי שהוא מקיים את התורה שנבראת מקודם שני אלפים שנה העולם מקבלו וסובל אותו. וכתוב אחד אומר בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים יָכִיל (דהי״ב ד׳ ה׳) שני אלפים לתורה ומי שמקיימה אני משמרו לאלף דור, שנאמר שומר הברית והחסד לאלף דור (דברים ה׳). ויעש כיורים עשרה (דהי״ב ד׳ ו׳) כדי להרבות את הגשמים שהיו בכיורות מים. עשרה כיורות כנגד עשרת הדברות, ולמה לא עשה במדבר אלא כיור אחד? שלא היו צריכין ישראל במדבר לגשמים, לפי שהיה המן יורד להם מן השמים והבאר היה עמהם. ושלמה עשה עשרה כיורות כדי להרבות הגשמים לפי שהיה בארץ ישוב והיו צריכין לגשמים הרבה, שנאמר ארץ הרים ובקעות וגו׳ (דברים י״א:י״א). ארבעים בת יכיל, כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה ד׳ יום לכל דיבור ודיבור. לכך עשה שלמה לכל כיור ד׳ אמות, שנאמר ארבע אמות הכיור האחד. לעשר המכונות, כנגד עשרה מאמרות, על כל מכונה – אמירה, על כל כיור – דיבור. ואת הים נתן מכתף הימנית קדמה, למה קדמה? שמשם המזלות והכוכבים והמאורות יוצאין לעולם, ומשם היה עיקר העולם, ומשם היו אבות העולם, ומשם היה רוגע ומרגיע (רוגש ומרגיש). ויעש שלחנות עשרה, כדי להרבות זרעים. ולמה לא עשה משה אלא אחד? שלא היו צריכין במדבר לזרעים הרבה, וכיון שבא שלמה עשאן עשרה כדי להרבות זרעים. נתן חמשה מימין שלחן של משה וחמשה משמאל, ולמה כן? שהדרום נקרא ימין והשמאל נקרא צפון שנאמר צפון וימין אתה בראתם (תהלים פ״ט), ואמר שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה (איוב כ״ג ט'), ולכן נתן חמשה מימין שהוא דרום כנגד ימין העולם שמשם טללי ברכה יוצאין לעולם (עי׳ פרקי דר״א פ״ג). אמר שלמה בזכות אלו שלחנות הנתונות בימין יהיו גשמי ברכה וטללי ברכה יוצאין לעולם מן הדרום. ולכן נתן חמשה משמאל נגד צפון שהוא שמאל העולם שמשם הרעות יוצאין לעולם, אמר שלמה בזכות אלו השלחנות הנתונות משמאל ימנעו הרעות מישראל. וכן קבע עשרה כיורים, חמשה מימין וחמשה משמאל, ויעש את מנורות הזהב עשר כנגד עשרה דברות, וכל מנורה יש בה שבע נרות, הרי ע׳ כנגד שבעים אומות. שכל זמן שהנרות דולקות – האומות מתכבשין. ומיום שכבו הנרות – מתגברין. ותורה נמשלה כנר, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג). אע״פ שעשה שלמה עשרה שלחנות לא היה מסדר לחם הפנים תחלה אלא על שלחן של משה, שנאמר ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים (מ״א ז' מ״ח). ואחרי כן היה מסדרם על כולן, שנאמר ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים (דהי״ב ד׳ י״ט). ואע״פ שעשה שלמה עשר מנורות לא היו מדליקין תחלה אלא מנורה של משה, שנאמר ומנורת הזהב ונרותיה (שם י״ג י״א), ובתר כן היו מדליקין את כולן, שנאמר ואת המנורות תחתיהם לבערם כמשפט (שם). ויעש בבית קדש הקדשים כרובים שנים (שם ג׳ י׳) כנגד לוחות שנים. מעשה צעצועים שהם מכוללים בכתרים. וכנפי הכרובים ארכם אמות עשרים, כרובים היו שנים כנגד שני הלוחות וארכם היה עשרים אמות, הרי כ״ב כנגד כ״ב אותיות. כנף האחד לאמות חמש מגעת לקיר הבית, מלמד שהן מגיעין מסוף העולם ועד סופו. והכנף האחרת אמות חמש וגו', מגיד שכנפי כרובים האלה מגיעין מסוף העולם ועד סופו. כשם שלמ"ד באמצע אותיות, כך כרובים באמצע. והם עומדים על רגליהם כאות ל' שאין לו ישוב. ופניהם לבית, שבזכותן ובזכות עושיהן הבית עומד, והן היו ראש לכל מה שהיה בביהמ״ק, לפי שהשכינה שרויה עליהם ועל הארון, ומשם היה מדבר למשה, שנאמר וישמע הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט).

ה׳ג׳) כנגד השמים והארץ והים נבראו שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב, שבהם כתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים (בראשית כ״ו:ד׳), ושמתי את זרעך כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים (שם כ״ב).

ו׳ד׳) כדמות ברייתו של עולם עשה הקב״ה נסים לישראל במדבר כשיצאו ממצרים.

ז׳כיצד? בברייתו של עולם כתיב בראשית ועד יהי רקיע בתוך המים, ובמדבר כתיב וענן ה׳ עליהם יומם (במדבר י׳:ל״ד), ועוד נאמר פרש ענן למסך (תהילים ק״ה:ל״ט). בראשית – ויאמר אלהים יקוו המים, ובמדבר – ויט משה את ידו על הים ויולך וגו׳ (שמות י״ד:כ״א). בראשית – תדשא הארץ, ובמדבר – הנני ממטיר לכם לחם (שם ט״ז), ואומר והנה פרח מטה אהרן (במדבר י״ז:כ״ג). בראשית – יהי מאורות, במדבר – וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות י״ג:כ״ב), ואומר לא ימיש עמוד הענן יומם (שם). בראשית – ישרצו המים וגו' ועוף יעופף, במדבר – ויהי בערב ותעל השלו (שם ט״ז). בראשית – ויברא אלהים את האדם בצלמו, ובמדבר – ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שם ל״ד). בראשית – וישבות ביום השביעי, ובמדבר – אכלוהו היום כי שבת היום (שם ט״ז).

ח׳ה׳) כנגד עשרה מאמרות ברך הקב״ה לאדם הראשון ואלו הן: פרו, ורבו, ומלאו את הארץ, וכבשוה, ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל חיה, הרומשת על הארץ וגו׳, הנני נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳, ואת כל העץ וגו׳. וכנגדן נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, וכנגדן נאמרו עשר בריתות בפרשת מילה (עי׳ ב״ר פי״ד, אבל במשנה נדרים פ״ג נאמר י'ג בריתות), וכנגדן ברך יצחק ליעקב עשר ברכות: ויתן לך, יעבדוך עמים וגו׳. וכנגדן הוכו המצרים עשר מכות, וכגנדן עשרת הדברות, ללמד שלא נברא העולם אלא בשביל התורה. ובשביל שקבלו ישראל את התורה לפיכך התיר להם עשר בהמות לאכול: שור, כשב, עז, איל, צבי, ויחמור, אקו, ודישון, ותאו, וזמר. יעקב אבינו נתברך בעשר ברכות בשבעה מקומות ואלו הן: ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך, ויתן לך, ואל שדי, והנה ה׳ נצב עליו, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו, ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא. למה נתברך בשבעה מקומות? כנגד שבעה פסוקים במעשה בראשית שכתוב בהם כי טוב, וכנגדן ברך הקב״ה לאברהם: ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכך, ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה.

ט׳ו׳) שבעה מועדות הן: שבת, חג המצות, חג העומר (חג השבועות), חג השופרות, חג יום הכפורים, חג הסוכות, וחג העצרת. שבעה כוכבים שֶׁרועִים (כוכבי לכת שמשוטטים ורועים ממקום למקום): השמש, והירח, נוגה, כוכב, שבתי, צדק, ומאדים. וז׳ כוכבים שאינם רועים, והם: ז׳ כוכבים של כימה. כימה בעת שהיא שוקעת, חורשים את הארץ לזרוע אותה, וכשהיא עולה, עת הקציר היא. ז׳ חלקים באדם: ראש, גרון, בטן, ב׳ ידים, ב׳ רגלים. ז׳ קומות הן: ילד, נער, רובה, עלם, איש, שב, זקן. שבע נִקבּות הן בראשו של אדם: שתי עינים, שתי אזנים, שתי נקבות של חוטם, והפה. ועוד שבע בקרביו של אדם: קרקבן, סגל, קנה, ושט, טחול, כבד, וכליות. ועוד שבעה ימי הנדה, שבע תולדות למים: היוצא מן העינים, ומן הפה, של פנים (האף), ואחור, מי רגלים, שכבת זרע, וזיעת כל הגוף. ועוד שבעה רוחים: של מעלה, ומטה, של פנים, ואחור, של ימין, ושל שמאל, ושל סביב סביב. ועוד כתיב ז׳ פעמים ברית באות הקשת. כ״ב מינים נבראו בעולם בששה ימים. ביום הראשון ז׳ מינים: השמים, והארץ, והמים, והחושך, והרוח, והתהומות, והאור. ביום השני א׳ – הרקיע בלבד. ביום השלישי ד': הכניס המים למקום אחד, והעלה מים מתוקים מן הארץ, והעשבים, והעצים. ביום הרביעי ג׳: השמש, והירח, והכוכבים. ביום החמישי ג׳: השרצים, והעופות, והתנינים. ביום הששי ד׳: החיה, והבהמה, והרמש, והאדם. כנגד כ״ב אותיות שבא"ב וכנגד כ״ב דורות מאדם עד שבא יעקב (איזה מהמספרים האלה לקוחים מספר היובלים. גם מביאם ר״מ הדרשן בבראשית רבתי, ויסודו ממדרש דר"פ בן יאיר, ולא כמו שחשב עפשטיין להיפך שמדרש תדשא הוא מיסודו של ר״מ הדרשן).

י׳ז׳) ועץ הדעת טוב ורע – אמר רבי פנחס בן יאיר, העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד כשאר כל העצים, אבל משאכל ועבר על גזירתו של הקב״ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע על שם סופו, כמו שמצינו דברים רבים שנכתבו שמם תחלה על שם סופן, כמו ויכה את כל שדה העמלקי (בראשית י״ד:ז׳). ולמה קרא שמו טוב ורע? שהודיעו הקב״ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כמו שאמר ללבן השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע (בראשית ל״א:כ״ט), לא נוכל דבר אליך רע או טוב (שם כ״ד), ואומר לא יבקר בין טוב לרע (ויקרא כ״ז:ל״ג). ומכאן (ומנין) אנו אומרים שעד שלא אכל מן העץ היה יודע טוב ורע? שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא האדם שמות. ועוד מצינו שבראו הקב״ה במדה טובה בצלם ובדמות, ולא היה בורא בריה חסירה. ועוד מצינו שכתב עליו שהיה מלא חכמה ותבונה, שנאמר מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ (יחזקאל כ״ח י"ב – י"ג). ומנין אתה אומר שלא נקרא העץ עץ הדעת מתחלה? מתשובת האשה לנחש. ראה מה השיבה אותו, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא אמרה מפרי עץ הדעת טוב ורע. ועוד בשעה ששאל הקב״ה לאדם למה אתה נחבא, אמר המן העץ אשר צויתיך וגו', ולא אמר מעץ הדעת טוב ורע. ועוד על דבר אחד שם העץ דעת טוב ורע, שעל ידי אכילתו ידע האדם רעות. שעד שלא עבר על הציווי לא נגזר עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר רע מזיקו, אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום התחילו כל הרעות נוגעות בו, שהיה עושה במאמרו ונצערים מעשיו, ונטלו הרגשות של רעות. ולמה צוה אותו הקב״ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו.

י״אויאמר אלהים אל הנחש – לפי שבשביל דברת הנחש ניזק כל העולם, לכך הדיין הצדיק גזר עליו שבעה אפופסים (קללות), שנאמר ארור אתה מכל הבהמה וגו'. ולמה שהברייה נאררת בעד דברתו שנאמר ארורה האדמה בעבורך וגו׳. על גחונך תלך – למה? שיגיעה עמל ותלאה ושפלה גרם לבריות, שנאמר בזיעת אפיך. ועפר תאכל – למה? שהשיא ופיתה את האשה לאכול מן העץ שנצטוה לא תאכל. ואיבה אשית בינך – על שקלקל את האהבה והשלום והשקט והנחת שבין הקב״ה ובין הבריות. ובין זרעך ובין זרעה – למה? שהוא גרם צער גידול בנים, שנאמר הרבה ארבה וגו'. הוא ישופך ראש – למה? שנתגבה והזיק את הראש והקצין והקדקוד והקוע של ארצות(?), שנאמר עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, ושאר קללות שלו: ואתה תשופנו עקב – למה? שהיה שפל ובזוי ושנאוי בעולם. למה לא טימא נבלתו כשאר כל השרצים (ממדרש זה מוכח דנחש אינו מטמא כלל במותו אפילו בכזית ובמגע, וכן פסק הרמב״ם הלכות אבות הטומאה סוף פ"ד, דלא כתוספות עירובין י״ג דבכזית ובמגע גם נחש מטמא) אחר שהוא בזוי? שלא יעכב אדם להורגו מפני הטומאה ויקיים ואיבה אשית וגו'. קניתי איש את ה׳ – למה קראו כך? אלא בשביל שנוצר מן האדם ומן אשתו ומן הקב״ה, שלשה משלשה, הרוח והנפש והנשמה מן המקום, והעצמות והגידים והמח מן האיש, והעור והבשר ודם מן האשה, הרי שלשה משלשה. לכך גזר על הטמא שיתחטא ביום השלישי.

י״בח׳) שני הצדיקים, שני חיי אברהם – קע״ה (בראשית כ״ה:ז׳) שני חיי יצחק – ק״פ (שם ל״ה), שני חיי יעקב – קמ״ז (שם מ״ז), שני חיי שרה – קכ״ז (שם כ״ג), שני חיי רבקה – קל״ג (מ״ר ויחי), שני חיי רחל – ל״ז, שני חיי לאה – מ״ז (בסדר עולם פ״ב שני חיי רחל ל״ו ולאה לא עברה על מ״ד שנה). ראובן נולד ביום י״ד לחדש התשיעי ומת בן קכ״ה שנים, שמעון נולד בכ"א לחדש העשירי ומת בן ק״כ שנים, לוי נולד בט"ז (נ״א בא׳) לחדש הראשון ומת בן קל״ז שנים, דן נולד בט׳ לחדש הששי ומת בן קכ״ה שנים, יהודה נולד בט״ו לחדש השלישי ומת בן קי״ט שנים, נפתלי נולד בה׳ לחדש השלישי ומת בן קל״ג שנים, גד נולד בי׳ לחדש השביעי ומת בן קכ״ה, יששכר נולד בי׳ (נ״א בד׳) לחדש החמישי ומת בן קכ״ב, אשר נולד בב׳ לעשתי עשר חדש ומת בן קכ"ג, יוסף נולד בכ"א לחדש השביעי ומת בן ק״י, [זבולון נולד בז׳ לחדש תשרי ומת בן קי״ד, ובנימין נולד בי״א לחדש מרחשון ומת בן קי״א], באדר ובאייר לא נולדו, נשתיירו לאפרים ולמנשה (נוסף פה ע״פ גירסת הבחיי לפ׳ שמות). מלמד שלא היה אחד מן השבטים חי יותר משנותיו של לוי ולא פחות משנותיו של יוסף. ומכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, רק משבט שמעון לא קם שופט ומלך בשביל החטא שעשה זמרי בשיטים, ללמדך כמה חמורה הזנות. וכן מצינו בכל השבטים: עתניאל משבט יהודה, אהוד מבנימין, דבורה וברק מאפרים ומקדש נפתלי, גדעון משבט מנשה, ואבימלך בנו אחריו, תולע בן פואה מיששכר, יאיר הגלעדי מחוות יאיר משבט מנשה, וכן יפתח ממנשה מיושבי גלעד, אבצן מבית לחם יהודה, אילון מזבולון. עבדון בן הלל משבט אפרים, שמשון משבט דן, עלי ושמואל משבט לוי, כל אלו היו שופטים בישראל. ואלו היו המלכים: שאול מבנימין, דוד ושלמה מיהודה, ירבעם מאפרים, יהוא בן נמשי ממנשה (נ״א מגד). אבל שמעון לא העמיד לא מלך ולא שופט בשביל עון הזנות, לפיכך ניתנה ברית מילה בערוה, שיהא יראת המקום מונעת לעשות חטא.

י״גט׳) לכל הרגשה והרגשה נתן הקב״ה תורה מה שלא לעשות ומה לעשות. מה שלא לעשות: ללב – לא תתורו, לעינים – אחרי עיניכם, לאזנים – אל תשא שמע שוא, לפה – לא תאכל כל תועבה, ללשון – לא תשא את שם ה׳ וגו׳ ולא תשבעון ולא תשקרון ולא תענה, לידים – אל תשת ידך עם רשע, לערוה – לא תנאף ולא תזנה (ויקרא י"ט), לרגלים – לא תלכו אחרי אלהים אחרים, הרי אלו לא תעשה. וכן אמר שלמה, אדם בליעל וגו׳ קורץ בעיניו וגו׳ תהפוכות בלבו וגו׳ שש הנה שנא ה׳ וגו' (משלי ו׳ ט״ז). ומה לעשות: מלמד ללב – ושמתם את דברי אלה על לבבכם, לעינים – פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, לאזנים – שמע ישראל, ללשון – ושננתם, לידים – פתוח תפתח את ידיך, לערוה – פרו ורבו, ואמר קחו נשים והולידו בנים (ירמיהו כ״ט:ו׳), לרגלים – בכל הדרך אשר צוה ה׳ אלהיכם אתכם תלכו (דברים ה׳:ל׳). וכשם שהקב״ה גזר על הבריות התחתונים מה לעשות, כך צוה לכל הרגשות האברים של אדם מה לעשות.

י״די׳) [מעשה המשכן והמנורה והמזבח:] ויהי המקריב ביום הראשון (במדבר ז׳:י״א-י״ב) – ר״ח ניסן היה. בכל הקרבנות כתיב קרבנו עתדים חסר, ובנחשון כתיב וקרבנו ועתודים מלא, שנתחדשו בו ששה דברים לעולם – ראשון לכהונה, ראשון לנשיאים, ראשון לקרבנות, ראשון ליציאת מצרים, [ראשון לשכינה], ראשון לאיסור הבמה, דכתיב השמר לך פן תעלה וגו׳. ולכך יבא בן נחשון בשש מעלות ויבנה יסוד בית המקדש, כמא דתימא ויען אחד מהנערים וגו׳ יודע נגן (שמואל א ט״ז:י״ח). בשני בניסן בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים נעשה הפרה האדומה, לכך כתיב הקרב את קרבנו בנשיא יששכר. ולמה הוסיף הקרב [בד׳ אותיות] חסר יו״ד? אלא כנגד פרה שיש בה ד׳ דברים: אדומה, תמימה, מום, עול. בכולם כתיב בהם קרבנו, חוץ מיום שני. ולמה הוסיף בו "את" קרבנו? אלא אין ״את״ אלא זמן (עת), ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ומבני יששכר יצא שני למלך, דכתיב (איכה ב׳ ו') וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ ... וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן. (עי׳ ילקוט ויחי רמז ק״ס, ובמדבר רבה פי"ג).

ט״וקרבנו קערת כסף אחת – כסף על שם כסף נבחר לשון צדיק (משלי י׳:כ׳), והיא נעשית כנגד אדם הראשון. שלשים ומאה משקלה – כנגד שת בנו שנולד לק״ל שנה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה וגו', וכנגד שני יעקב, שנאמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (בראשית מ״ז:ט׳), וכנגד שני ימי יהוידע שהיו שנותיו ק״ל. מזרק אחד כסף – כסף נבחר לשון צדיק, והוא נעשה כנגד נח. שבעים שקל, למה לא ששים ולא שמונים? לפי שמתחלת הספר בראשית עד ועפר תאכל ע׳ פסוקים, וכן מתחלת ס׳ בראשית עד על גחונך תלך, ע׳ שמות. ויחי קינן שבעים שנה, הוא רביעי לדור ראשון. ע׳ אומות מבני נח כנגד שבעים שנה שהיה לתרח כשהוליד לאברהם, שנאמר ויהי תרח שבעים שנה וגו׳, ושנים היו בשני דורות של ע׳ שנים. קינן בדור הראשון, שנאמר ויחי קינן שבעים שנה וגו׳, ותרח בדור שני, אברהם בן ע׳ שנה בברית בין הבתרים [כאמור בסדר עולם רבא]. ד״א, כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד, שנאמר ויבכו אותו מצרים שבעים יום. במשה רבינו כתיב, ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שמות כ״ד:א׳), וכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר י״א:ט״ז). שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם ע׳ פסוקים, ואלו הם: הנחש והמן הרשע, מבראשית עד ארור ע׳ פסוקים, ומאחר הדברים עד ויתלו את המן ע׳ פסוקים, כאשר יסד הפייטן לתכלית שבעים נתלה על חמשים (בפיוטי הקליר לפ׳ זכור). ושבעים המזרק האחד – כנגד שבעים נפש, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאים מצרימה שבעים. כמו כן חיי דוד המלך שבעים. ואלו שבעים שנה חסרו מאדה״ר, כי אדם חי תתק"ל שנה, והקב״ה אמר לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו וגו', ויומו של הקב״ה אלף שנים וכו׳. במשכן ע׳ עמודים הוו, ואלו הן: כ׳ בדרום, כ׳ בצפון, ד׳ במערב והם הקרשים, ד׳ במזרח, וד׳ בפרכת, וה׳ בפתח המשכן, ואחד עמוד הענן – הרי שבעים. ע׳ אמה היה המשכן כנגד ע׳ ימים טובים שנתן הקב״ה לישראל, ואלו הן: ז׳ ימי פסח, וח׳ ימי החג, ור״ה, ויוהכ"פ, וחג שבועות, ונ"ב שבתות – הרי שבעים. ע׳ כלים היו במקדש, ואלו הן: ארון, כפורת, כרובים (שנים), שלחן, כפות, קשות, מנקיות (שנים) – הרי תשעה. במנורה היו כ״ב גביעים, ט׳ פרחים, י״א כפתורים, ג׳ רגלים, ז' קנים, ז׳ נרות, מלקחים ומחתות, עולה שבעים (עי׳ מנחות כ״ב ע״ב ורמב"ם הל׳ בית הבחירה). שבעים סנהדרין היו. מבית ראשון עד בית שני (יב"ב) שבעים שנאמר שבועים שבעים וגו׳ (דניאל ט׳:כ״ד). שבעים שמות להקב״ה, שבעים שמות לישראל, שבעים שמות לירושלם, שבעים שמות לתורה (עי׳ שה״ש רבה, ופי׳ ריקאנטי לפ' בהעלתך). כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה מאמרות שברא בהן העולם וכנגד עשרת הדברות ועשר ספירות ועשר אצבעות. ומן אדם עד נח עשרה דורות, ומנח עד אברהם עשרה דורות, עשרה שליטים באדם, עשר תולדות בתורה (באמת יש י״ב תולדות, עי׳ במד"ר פ״ב), עשרה נסיונות נתנסה אברהם. פר אחד כנגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, איל אחד כנגד יצחק שנפדה באיל, כמו שנאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו׳, כבש אחד כנגד יעקב, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיהו נ׳:י״ז). ושעיר אחד כנגד יוסף, שנאמר וישחטו שעיר עזים. ולזבח השלמים בקר שנים – כנגד משה ואהרן. אילים חמשה – כנגד חמשה איתני העולם בני זרח זמרי איתן הימן וכלכל ודרדע (דהי״א ב׳ ד) – כלם חמשה.

ט״זעתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה – כנגד ה׳ הרגשות וה׳ מורגשות, ועוד המזבח חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב. קערות כסף י״ב, מזרקי כסף י״ב, כפות זהב י״ב – כנגד י״ב מזלות וי"ב מנהיגים בנפש. שבטים י״ב וכנגדם י״ב לחם הפנים על השלחן. כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות (במדבר ז׳:פ״ה), ומשנברא העולם ועד שהיה משה בן ארבעים (נ״א בן ל״ב) שהתחיל להורות להם לישראל במצרים עברו אלפים וארבע מאות שנה. כל זהב הכפות עשרים ומאה כנגד ימי משה החסיד, שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו. וכן קרבן נפשות כנגד אלו: פרים י״ב כנגד מלכים, אילים י״ב כנגד נשיאים, שעירי עזים כנגד רוזנים פחתים וסגנים, כבשים כנגד פקידים שליטים והכרתי והפלתי. וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים כנגד כ״ד ספרים (תנ״ך), וכנגד כ״ד משמרות, וכפרה על כ״ד אלפים שמתו בבעל פעור.

י״זאילים ששים עתודים ששים כבשים ששים – כנגד ששים רבוא וכנגד סוד שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת (שה"ש ו' ח'), וכנגד בית שני שנבנה ששים על ששים – רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין (עזרא ו׳ ג׳). אלישע שימש לישראל ששים שנה, וכנגד ששים ערים גדולות (מ״א ד' י״ג) ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. ששים גבורים סביב לה (שה״ש ג׳), יברכך ה׳ – ששים אותיות בברכת כהנים.

י״חי״א) מנורת זהב – יש ז׳ נרות כנגד ז׳ מאורות בעולם שהם ז׳ כוכבים (כוכבי לכת). ז׳ ימים טובים בשנה, ז׳ שערים בנפש: שתי עינים, שתי אזנים, שתי אפים, ופה אחד. מנורה בדרום כנגד חמה שהיא מאירה לחכם, ועל ימין היא שנאמר לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳). ומנורה כנגד העוה״ב שאין שם אלא אור שכינה. ונפש בתוך הגוף כנגד מזבח הקטרת בתוך המשכן והשלחן בצפון כנגד גן עדן, ובו מיני תענוגים צפונים לצדיקים. ועשית מזבח אחד זהב ואחד נחשת – מזבח הזהב נמשל בנפש של אדם, מזבח נחשת בגופו של אדם. כשם שהזהב יקר מן הנחשת, כך הנפשות יקרות מן הגוף. כשם שבכל יום ויום היה מקריב כהן מה שנגזר עליהם מן הקדש, כן צריך האדם לעבוד פני אדון העולמים תמיד בנפשו ובגופו. כשם שהגוף אוכל, כך מזבח הנחשת היה למאכל. כשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח, כך לא היה נקרב במזבח הזהב אלא קטרת סמים, דבר העשוי לריח. למה יש קרנות במזבח? אלא שכל החיות טהורות, בין הנקרבין למזבח בין שאין מתקרבין, הכל מקרין ומפריס. ועוד למה גזר הקב״ה לעשות קרבנות למזבח? אלא רצה הקב״ה ללמדנו אם מקריבין לו קרבנות בצדקה הוא מהדף ומאבד ומכניע צריהם ואין מניח אותם להזיק לישראל, שכן כתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהילים ע״ה:י״א), ואם לאו – הוא רודף ודוחף אותם מפניו, שכן כתיב ונתתי את עריכם חרבה ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כ׳), ואומר למה לי רוב זבחיכם (ישעיהו א׳:י״א). מ״ה פרים היו מקריבים בכל שנה חוץ מפרי החג כנגד מ״ה קללות שכתובות בתורת כהנים, ובחג ע׳ פרים כנגד ע׳ אומות. צ״ח כבשים כנגד מאה קללות חסר שתים שבמשנה תורה. כל אלו היו מקריבין כדי להציל את ישראל מן האומות כולן. בא וראה כמה הקב״ה מחבב הקרבנות, ואחד מישראל חביב לפניו מכל קרבנות הגוים: את מוצא ע׳ פרים היו ישראל מקריבין בחג על האומות לכפר עליהן, כיון שבאו ישראל לצאת לדרך, אמר להן הקב״ה עשו כאן יו״ט אחד שאני מבקש קרבן מידכם, שמא תאמרו שאני מבקש קרבנות הרבה, איני מטריח אתכם, איני מבקש מכם אלא פר אחד איל אחד (במדבר כ״ט:ל״ו) כנגד ישראל שהם אומה אחת, שנאמר ביום השמיני וגו׳ (שם). ואין אתה מוצא שכתוב באחד מכולן (באו״ה) אשה ריח נחוח, אלא ביום השמיני. ומהו אשה ריח נחוח? אמר הקב״ה, זה הקרבן חביב עלי מכל הקרבנות, כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה (תהילים קמ״ט:ד׳) ואין ישועה אלא קרבן, שנאמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד׳:ד׳-ה׳).

י״טי״ב) ויקרא: ג׳ טכסים הם הקרבנות: עולה, שלמים, וחטאת. וג׳ כתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה, ויראה. העולה – כנגד אהבה, והשלמים – כנגד הבקשה, והחטאת – כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הקב״ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמנו. יקרה היא האהבה מן הבקשה, והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים באהבה ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קדם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחם וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו ויחיו. על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים – על זה העולה נקרבת. ואיזו היא הבקשה? אלא שיש עובדים את המקום ומפילים תחינות ובקשות ושואלים ממנו כל מדה ומדה בשביל הנאתן, כגון חכמה ובינה ודעת, ואורך ימים, ורפואה, ואשה משכלת, ובנים ישרי לבב, והצלחת מעשים, ועושר, וכל שהוא קנין טוב – זו היא הבקשה, ועליה שלמים נקרבים. ואיזה היא היראה? [אלא] שיש עובדים את המקום ביראה גדולה ופחד מרובה, והן מתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלים במצותיו, ועל העוברין פקודיו של מקום, בין בעולם הזח ובין בעולם הבא; בעולם הזה מן החלאים ומן המכות והמכאובות, שלא יצטרכו לבריות, שלא ימשלו בהם זרים ולא מיתה או דבר רע בבניהם או בנותיהם, וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה. ובעולם הבא להנצל מן הפורעניות ומן (השחתים) [המשחית], ומן יקידת אש של גיהנם העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול – זו היא היראה ועליה החטאת נקרבת. אבל אלו הקרבנות עולה ושלמים וחטאת מקריבין בבית אחד, על ידי כהן אחד, לשם אלוה אחד, ושלשתן שוין; כך הצדיקים בין באהבה בין בבקשה ובין ביראה, שוין אלו לאלו, שכלם בצל הקב״ה חוסים, והאוהב אותו הוא אוהב, והמבקש ממנו הוא מבקש, והמתירא ממנו הוא מתירא. ולמה מן ג׳ בהמות ותור וגוזל צוה הקב״ה להקריב קרבן ולא מן האחרים? לפי שהארץ נמשלת כעגלה, הים נמשל כעז, והשמים נמשלו כאיל, ואויר נמשל כתור וגוזל. עד שלא בא אברהם כל מי שהקריב לשם הקב״ה מן הבהמות כולן היה מקריב קרבנו, שכן מצינו בפ׳ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו (בראשית ד׳ ד׳), ועוד כתיב ויבן נח מזבח לה׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור (שם ח׳ כ׳).

כ׳י״ג) הזבחים מוכיחים בין רשע לצדיק, וכן אתה מוצא בין קין והבל, שנאמר וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. קרבנו של נח קבל ברצון, שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח, אבל קרבנו של בלעם לא רצה לקבל. ועוד הקרבן מוכיח בין צדיק לרשע, כמו שנעשה בין שמואל לשאול ובין אליהו לנביאי הבעל. והקטרת מוכיח בין צדיק לרשע כמו שנעשה בין אהרן לקרח, ובין הכהנים לעוזיהו המלך.

כ״אי״ד) חביבין הם הזבחים שעל ידן עושה הקב״ה רצון הצדיקים, ע״י קרבן שמע הקב״ה תפלתו של נח, ע״י הקרבן כרת ברית לאברהם לנתינת הארץ, שנאמר ביום ההוא כרת ה׳ את אברהם ברית (בראשית ט״ו), ע״י הקרבן הקב״ה מכפר על השגגות, ע״י הקרבן נתן המקום ניצוח לגדעון על המדינים (שופטים ו'), ע״י הקרבן קבל הקב״ה תפלתו של שמואל על ישראל (ש״א ז׳), ע״י הקרבן נעצרה המגפה בימי דוד (ש״ב סוף), ע״י הקרבן שמע הקב״ה תפלתו של אליהו (מ״א י׳ח), ע״י הקרבן נגלה עון של סוטה, ע״י הקרבן הקב״ה מכפר עונותיהם של ישראל ביום הכפורים, וע״י קרבן קבלו אברהם יצחק ויעקב ברכת עולם, שנאמר בי נשבעתי נאום ה׳ וגו׳. וכן ביעקב כתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, והבטיחו הקב״ה שהוא יורד עמו במצרים ויעלהו משם. ע״י קטרת נעצרה המגיפה בימי אהרן (במדבר י״ז).

כ״בט״ו) למה מכל טומאות שבעולם החמיר טומאת אדם במיתתו? אלא שבשביל עבירה נגזרה מות עליו, שנאמר ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו׳. למה גזר הקב״ה על יולדת זכר שטמאה ז׳ ימים ואם נקבה שבועים? אלא להזכירך יצירת אדם הראשון שנברא בז׳ ימי בראשית של שבת ראשון, ויצירת חוה שנטלה מצלעותיו בשבת שניה – דברי ר׳ פינחס בן יאיר, וחכמים אומרים – שניהם נבראו בערב שבת הראשונה. למה גזר הקב״ה שהיולדת זכר אחר ארבעים יום ויולדת נקבה אחר פ׳ יום תבא לבית המקדש? להזכירך מה פעל אל עם אדה"ר שנברא חוץ מגן עדן ואח״כ נכנס לג״ע, לכן היולדת זכר לאחר מ׳ יום שהוא שיעור יצירת הולד לזכר, ופ׳ יום לנקבה שהוא שיעור ליצירת הנקבה תכנס לביהמ״ק להביא קרבנות. למה בפרשת יולדת כתיב למעלה הימנה מאכלו של אדם (סימני חיות ועופות טהורות), ולמטה הימנה נגעים? אלא כך העיד המקום על הנולד: הוי מתבונן באיזה תנאי בראתי אותך, אם עשית מעשים טובים ראה מה למעלה מראשיתך – זאת החיה אשר תאכלו, אכול מה שתקנתי לך. ואם תפנה אחור ראה מה כתיב אחריך – נגעים. עשרה פרשיות של נגעים הם כנגד עשרת הדברות, שאם יקיימו ישראל אותם הקב״ה מצילם מהם, ואם לאו הם לוקים בהם, ואלו הן: ששה בגופו של אדם וד׳ בנכסיו. יש נגע בגופו של אדם שיצא מעצמו של אדם בעור בשרו, ויש נגע שיש בתוכו מחית בשר חי, ויש נגע שפרחה מצרבת השחין, ויש נגע שנעשה ממכות אש, ויש נגע בראש או בזקן, ויש נגע בקרחת או בגבחת – הרי ששה בגופו. ויש נגע בשתי או בערב [בבגד צמר או פשתים], ויש נגע בעור או בכלי עור, ויש נגע בקירות הבית, – הרי עשרה.

כ״גט״ז) אדם כי יהיה בעור בשרו – בנוהג שבעולם, אדם שיש לו עבד והוא סורח עליו, מה הוא עושה לו? קורא לפחמים שיעשו לו כבלים ומיד הן מביאין שלשלאות כדי לכפות אותו, אבל המקום אינו כן, אלא אדם חטא לפניו אינו צריך לומר קראו לפחמים שיעשו כבלים, אלא ממנו הם כבלים שלו. אדם כי יהיה – בא וראה היאך חלק הקב״ה כבוד לישראל, בקרבנות מה הוא אומר? אדם כי יקריב מכם, תלה הקרבנות בהם לפי שעליהם נתלים, אבל בנגעים אינו אומר כן, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, ללמדך שאם ישראל זוכין, הנגעים באים על או״ה ולא על ישראל כשם שכתוב בנעמן (מ״ב ה׳), וכן הוא אומר והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים (דברים ז׳), ואומר נכונו ללצים שפטים (משלי י"ט). למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה. למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו׳, אתה מוצא על ג׳ עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל (לשון הרע) כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר כמו שנעשה בגחזי (מ״ב ה׳ כ״ז), מגובה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו (דהי״ב כ״ו). לפיכך גזר המקום על המצורע שיהא בגדיו פרומים וראשו פרוע – כנגד חמדת העושר, וכנגד הגאוה – יקרא עצמו טמא, וכנגד קנאת ההבל שאמר דברים על חבירו שלא כן – בדד ישב מחוץ למחנה כמנודה. וחשוב הוא כמת, שנאמר אל נא תהי כמת, ואומר בעוזיהו בית החפשית (שם), וכמו שנאמר במת ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳); למה לא צוה הקב״ה להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א). ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה. וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והלב. ואלה הם העוזבים יראת המקום ונדבקים בע״ז, כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים וטימא את ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב: וירבעם בן נבט אפרתי וגו׳ ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה (מ״א י״א). למה נקרא שמו ירבעם? אמר הקב״ה ביני ובין בני הוא עשה מריבה, שעשה את העגל והפריש בני ממני. בן נבט – מהו נבט? לשון אש, האיש שהביא הנבט והאש על עמי ישראל (בגמרא סנהדרין ק״א: דרשו בן נבט – שניבט ולא ראה, ת״ר נבט – שראה אש יצאה מאמתו וכו׳, ועיקר נבט הוא לשון הבטה), ושם אמו צרועה – שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני. אשה אלמנה – האיש שהושיב את עמי אלמנה, שנאמר באיכה היתה כאלמנה. עבד – שעשה לבני עבדים לאומות העולם. לשלמה – שהשלימם לשונאיהם כמו שכתוב הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיה י״ג), ואומר על הסגירם גלות שלימה (עמוס א׳). וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – שהרים ידו במלך מ״ה הקב״ה [שהשלום שלו], מה דרכו של נגע שכהן רואה ומסגירו, ואם יראה בו סימני טהרה הוא מטהרו, שנאמר והסגיר את הנגע וגו', כך הקב״ה הסגיר ישראל בבבל, וכיון שהסגירו הודיעו סימני טהרה (לעשות תשובה), שכן אמר להן נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה שישתחוו לצלם ולא קבלו, שנאמר לאלהך לא איתנא פלחין (דניאל ג׳), אמר להם המקום, אין אתם רוצים לסגוד לו, במקומכם לא היה לכם חששא עלי והייתם עובדים ע״ז, ולאחר שגליתם אתם מתביישין ממני, חייכם אם אתם מתביישין – בזה אני גואל אתכם בזה, לקיים מה שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל'), ואומר תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ"א).

כ״די״ז) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן (ויקרא י"ד ל"ד) – למה זכר שם ארץ כנען על נגעים? אמר להם הקב״ה הסתכלו בארצכם מנין היא עיקרה של ארץ כנען, אי אתם יודעים שחם חטא וכנען נארר, שנאמר ויאמר ארור כנען, אף אתם כשתחטאו, ארצכם נתפסת ללקות כשם שלקה כנען. אשר אני נותן לכם לאחוזה, מה היא לאחוזה? אמר להם מתחלה מפני שהיתה הגזירה זו עליכם שתשעבדו בארץ מצרים, מה כתיב שם? וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה (בראשית מ״ז) הארץ היתה אוחזת בהם ותופסת אותם, ואילו היו מבקשים לצאת מתוכה קודם לכן, לא היו יכולים עד שבא הקץ שהם חייבין, לפיכך כתיב ויאחזו בה כאדם שאוחז בו בעל כרחו. אבל כיון שבאו לארץ כנען א״ל הקב״ה לא תהיו סבורים שאתם נאחזים בה ויש עליכם עוד שעבוד אחר, חייכם ברשותכם היא. אתם אוחזים ותופסים אותה, הזהרו בכם פן תחרב הארץ ממעשיכם הרעים.

כ״הונתתי נגע צרעת – א״ל הקב"ה לא תהיו סבורים לומר שהיא מקרה, אלא בשביל לחזור בכם הבאתי על הבתים צרעת. ונתתי נגע – מאתי תהיה המכה, עתיד אני ליתן טכס של נגעים, שאינם באין על הבריות כשם שהן כתובים, אלא בתחלה אמר הקב״ה ילקה בהונו כדי שיבין ויחזור בו, ומתחיל בביתו, אם לא עשה תשובה – הוא לוקה בבגדו. לא עשה תשובה – עושה דין באדם. וכן אתה מוצא כשהקב״ה עושה דין באדם, מתחלה הוא מלקהו מן הקלים ואח״כ מן החמורים: אתה מוצא באדם הראשון ביום אכלך ממנו מות תמות, אבל כשאכל וחטא לא עשה לו כך, אלא קלל את הונו ואח״כ גזר לו המות, שנאמר ולאדם אמר ארורה האדמה בעבורך, ואח״כ כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכן אתה מוצא בקללות – ואם לא תשמעו לי, ואם עד אלה וגו׳ ואם תלכו עמי קרי וגו׳ ואם בזאת לא תשמעו לי. וכן איוב – מתחלה איבד את ממונו ואח״כ פרע מבניו ואח״כ מגופו. ולמה לא נכתבו הנגעים כתיקונן [הבית תחלה], אלא נגע של גוף תחלה? כדי ליתן יראה ופחד באדם. ד״א, למה לא התחיל בפרשת בתים? לפי שאמר להן המקום פרשת נגעים במדבר שלא היו להם עדיין בתים. כך א״ל המקום: לפי שאין לכם בתים אני מתחיל בגופכם, אבל לאחר שתכנסו לארץ לא אתחיל אלא מבתיכם. ולמה לא התחיל בבגדים, שהרי בגדים היו לובשים במדבר? לפי שהבגדים שהיו לובשים מעשה נס היו. שהרי עמדו ישראל מ׳ שנה במדבר ולא הוצרכו לכבס (להחליף) בגדיהם, שנאמר שמלתך לא בלתה מעליך. למה הקדים בגד צמר לפשתים? לפי שבגדי צמר רחוקים מן הגוף. את מוצא שהמצורע חשוב כמת, כשם שטמא בטומאת המת גזר הקב״ה ליקח פרה אדומה, ולהשליך לתוך השרפה עץ ארז ושני תולעת, ולהזות עליו ביום השלישי ובשביעי, ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש שבעה ימים, כך צוה למצורע ג׳ וז׳ ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש ז׳ ימים, ושיקח שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואח״כ יבא למקדש. ולמה צוה בפרה לעשות כמו במצורע? לפי שמעשה פרה אדומה לא נעשית אלא לכפר על מעשה העגל שהוא צרעת הרוח, לפיכך דינם שוה. ולמה ציוה בפרה לעשות בטומאת מת ולא בטומאה אחרת? לפי שהמצורע לטומאת מת איתקש, שנאמר אל נא תהי כמת. למה ציוה הקב״ה ליקח ב׳ צפרים לטהרת המצורע? כדי לשחוט אחת ולשלוח אחת. ולמה ציוה לשחוט אחת ולשלוח אחת, שכן כתיב ושלח את הצפור החיה? אלא סימן נתן לו הקב״ה לאדם מן הצפרים שהוא מביא, א״ל ראה היאך צפור זו שחוטה וקבורה בארץ, כשם שאי אפשר לצפור זו לזוז ממקומה, כך אי אפשר לצרעת לבוא עליו עוד, ושלא תאמר הואיל שהלכה לה ממני ואי אפשר לבא עלי אחזור לקלקולי, הסתכל בצפור המשולחת שהיא חיה, וסופה יכולה לחזור. כך אם חזרת מן התשובה, סופה לצרעת לחזור עליך. היה שוחט אחת ומשלח אחת. ולמה הביא הנטהר מנגעו אחת חוץ למקדש ואחת במקדש? אלא לפי שהוא אסור לישב לו במחנה ולבא במקדש, לפיכך היה מביא ב׳ צפרים שיוכל לבא למקדש עם קדושים ושיהא מותר לו לישב בעיר עם הטהורים. ולמה לא היה מביא קרבן לטומאת מת כשם שמביא על טומאת מצורע? לפי שזו באה על חטא וזו אינה באה על חטא, ולכך על נגעי בתים לא היו מביאין אלא קרבן חוץ, לפי שהבית לא היה צריך קרבן פנים לפי שאין לו ליכנס במקדש.

כ״וי״ח) חמש עבירות עשתה חוה כשאכלה מן העץ, ואלו הן: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל – הרי חמשה. וכנגדן גזר הקב״ה עליה חמש קללות, שנאמר הרבה ארבה עצבונך, והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך. וכמותה נתקלל אדם (הבחיי בראשית הביא המדרש כי חמשה דמים טמאים יש באשה כנגד חמשה חלקי תאוה שחטאה חוה באכילת הפרי: ראיית הלב, תאות העץ, חמדת השכל, ואכילת הפרי, והנתינה לבעלה).

כ״זלמה גזר לכהנים שלא לאכול חטאת הדיוט חוץ למקדש אלא בחצר אהל מועד? שלא ילמוד אדם אחר שחטא ההדיוט ההוא ויתבייש. למה בפר כהן גדול שלא עשה כך, אלא בפרהסיא גזר המקום לשרוף פר החטאת של כ״ג? כדי שילמדו וייראו. למה כן? בשביל טעמים הרבה: אחד שידעו הכל צדקתו של הקב״ה שאינו נושא פנים לא לקטן ולא לגדול, לא למלך ולא לכ״ג, שכן כתיב כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ אשר לא ישא פנים וגו' (דברים י״א י״ז), וכתיב יְהִי פַחַד ה׳ עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד (דהי״ב י״ט ז׳). למה גזר הקב״ה לשרוף פר החטאת בפרהסיא חוץ למחנה? אלא רצה הקב״ה ללמד שלא יהא אדם מתבייש להתוודות חטאתו לפני כ״ג, שכן כתיב והתודה אשר חטא עליה (מקרא ה׳), שיאמר, כהן לא נתבייש ממני, אני למה אתבייש ממנו. לפי שהודוי הוא כפרת החטא, שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח (משלי כ״ח י"ג). ולמה גזר המקום בתורה לכל אדם העושה החטא בשגגה להביא קרבן בעד עצמו ואין אותו האיש נקי עד שיקרב קרבן על שגגתו? אלא שלא יעשה אדם חטא לפני המקום בזדון. כתוב אחד אומר את פני פרכת הקדש (ויקרא ד׳) וכתוב אחד אומר את פני הפרכת (שם), לומר לך חטא הנשיא (הכהן המשיח) הגדולה במקומה, חטא הצבור אין הגדולה במקומה. ד״א, לפי שחטא הלומד והמלמד, לפיכך יוציאו לחוץ ויפרסמו ע״כ והוציא את הפר אל מחוץ למחנה (שם). ד״א, כל מקום שיש משיח – יש ארון ותורה, וכל מקום שאין משיח – אין ארון ותורה (עי׳ ירושלמי תענית פ"ב ב׳, ושם נזכר רק ארון ולא תורה).

כ״חי״ט) שלשה טכסים (מינים) יש בזבחים: שלמי תודה, נדבה, ונדר, ונקרבים על שלשה דברים: על לשעבר, ועל דבר העומד, ועל לעתיד לבא. זבח תודה נקרב על הודיית עסק טוב שכבר בא עליו, לכן נקרא שמו תודה, שהוא מהלל ומודה ומברך את המקום על הטובות שקיבל הימנו. וקרבן תודה חביב לפני המקום, שנאמר זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (תהלים נ׳ כ"ג), לפיכך אתה מוצא אותה מלאה מכל דבר כסעודה מלאה. כל מאכל יש בקרבן תודה: חלות, חלות לחם חמץ, לחם מצה, יש בה שמן, ויש בה רקיקין. שלמי נדבה נקרבין על כל דבר טוב שאדם מתנדב מלבו. אבל קרבן נדר נקרב על הרבה דברים: הנזיר מקריב קרבן נדר, והנשים שאסרו איסור על נפשן בבית אביהן או בבית בעליהן, כמו שנאמר ואשה כי תדור נדר וגו׳ (במדבר ל׳), וכמו שעשה יעקב אבינו שנאמר וידר יעקב נדר (בראשית כ״ח), ובחנה אם שמואל כתיב ותדור חנה (ש״א א׳), ועוד דברים אחרים, שכן כתיב ואיש כי ידור נדר לה׳ (במדבר ל׳).

כ״טכ') איכה ישבה בדד – למה בקינות כל האלפא ביתין פותחין באיכה? לפי שעברו ישראל על מה שהזהירם המקום על ענין ע״ז, שנאמר השמר לך וגו׳ ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה וגו' (דברים י״ב:ל׳), דרישת האיכה היא גרמה כל הרעות של איכה: איכה ישבה, איכה יעיב באפו, איכה יועם זהב. למה נקרא שם הספר קינות? אתה מוצא כל הבריות שבעולם לשמם נפלגו, מה הם, ולמה הם נעשים, ועל מה הנייה נבראו. ומן השמש הזה יכול אדם לידע מה שמו ועל מה נעשה ועל מה נברא: בראשונה להודיע לכל כח גבורתו של הקב״ה, ועוד נברא להאיר ולהבדיל בין היום ובין הלילה, ועוד להבדיל ארבע תקופות השנה, ועוד לחמם ולהפריא מאת הדשא והעשבים וכל זרע הארץ ופירות האילנות, ונקרא שמו שמש שהוא משמש את כל העולם כלו. וכן בכל הספרים הקדושים יש בהן חכמה ובינה ודיעה למה נכתבו ונקרא שמם ועל מה הנייה נכתבו. ספר הראשון של תורה למה נקרא שמו בראשית? לפי שכל בריאת העולם כתובה בו, והוא היה ראש לכל, וידעו כל הדורות שהקב״ה היה קודם לעולם ובעצתו הטובה ברא את העולם וכל בריותיו, ולא בעצת כל בריה בעולם, והוא בכבודו ובעצמו מושל בעולמו. וכמו כן יש טעמים הרבה למה נכתב איכה. ומי אמרו? ירמיה, שכן כתיב ויקרא ירמיה (שם ל״ו), ולמה נקרא שמו קינות? אלא בשביל הקללות שראו בימיהם, הבצורת הרבה והרעב ואכילת בשר בניהם ובנותיהם, ומצודות ומלחמות אויביהם ושריפת עריהם ובתיהם, ושחיטת עולליהם וטומאת נשיהם ובנותיהם לפני שוביהם, וביזת עשרם ורכושם ושבית בחוריהם מלכיהם ושריהם וכהניהם, ואכזריות חימה של גוים שלא נשאו פנים לזקן, והיאך נסתלקה שכינה מן קדש הקדשים, ואח״כ באו הגוים הערלים וטימאו את היכל ה׳ ושבו אותם לבבל. [ויקונן ירמיהו] כאשר ראה שריפת המקום המקודש מימי נח, שנאמר וישכון באהלי שם, ומקודש מימי אברהם ונקרא הר המוריה אשר אמר בהר ה׳ יראה (בראשית כ״ב:י״ד), ומקודש מימי דוד שנאמר לבנות את בית ה׳ בירושלם בהר המוריה וגו׳ (דהי״ב ג׳), ומקודש מימי שלמה ע״י הענן והאש שירדה מן השמים, שנאמר ולא יכלו הכהנים וגו׳ (מ״א ח׳ י״א) – בשביל הרעות האלה נקרא הספר הזה קינות. ועל מה הנייה נכתב הספר? אלא כדי שידעו כל הדורות צדקת הדין שבשמים שאינו נושא פנים לא לקטן ולא לגדול ולא לגוי ולא לישראל, שנאמר כי ה׳ אלהיכם וגו׳ אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י׳:י״ז). ד״א, למה נכתב הספר הזה? אלא ללמד אותנו כשם שכל הקללות שדיבר המקום ביד הנביאים הראשונים באו על ישראל, כך כל הטובות והנחמות שדיבר המקום ביד הנביאים הראשונים עתידין לבא על ישראל, שכן כתיב והיה כאשר שקדתי עליהם וגו׳ (ירמיהו ל״א:כ״ח), והיה כאשר הייתם קללה וגו׳ כאשר זממתי להרע וגו׳ (זכריה ח׳:י״ג). וכן בספר הזה כתיב טוב ה׳ לקויו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה׳, כי לא יזנח לעולם ה׳. ולמה נכתב כל הספר הזה בסידור כ״ב אותיות שבא"ב? בשביל שיהא הספר הזה מוכן ורגיל לכל ישראל בפיהם כשם שנאמר על השירה הגדולה, ועתה כתבו לכם את השירה וגו׳ (דברים ל״א:י״ט). ד״א, למה נכתב הספר הזה בסידור כ״ב אותיות? אלא כך אתה מוצא מנין כל בריות שבעולם כ׳׳ב הן, ועוד כך אתה מוצא מאדם הראשון עד שבא יעקב אבינו כ״ב דורות הן, בשביל כך אמר הנביא יבואו כל הדורות וכל האותיות וכל הבריות שבעולם עליונים ותחתונים ויעמדו על הצרות ועל הרעות שהגיעו לישראל. כל הספר נכתב בששה אלפא ביתא (כי פרשת אני הגבר הוא א"ב משולש) ופרשה אחת באחרונה זכור ה׳ מה היה לנו וגו׳. ולמה כך? כנגד ז׳ גליות שנעשו בישראל: ג׳ שנעשו בעשרת השבטים וג׳ בירושלם ואחת במצרים. ועוד ששה א״ב כנגד ששת ימי בראשית, ועוד ששה עם הפרשה זכור ה׳, הרי ז׳ כנגד ז׳ פרשיות שבויקרא: ואם לא תשמעו לי, ואם בחקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, ואם עד אלה לא תשמעו לי, ואם תלכו עמי קרי, ואם באלה לא תוסרו לי, ואם בזאת לא תשמעו לי (ויקרא כ״ו:כ״ג) – ז׳ כגגד ז׳. ועוד בשבעה מקומות כרת המקום ברית לישראל: ויאמר אם שמוע תשמעו בקולי, אם בחקותי תלכו, והיה עקב תשמעון, והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך, כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקותיו וגו' – ז׳ כנגד ז׳. ועוד ז׳ פסוקים אתה מוצא בשירה הגדולה, בשירה שאמר משה החסיד סמוך למיתתו. למה ד׳ א״ב נכתבו בספר הזה ואחד מהם ג׳ (א״ב משולש)? אלא כנגד ד׳ מלכיות שגזר הדיין הצדיק להעביר את ישראל בהן, ואלו הן ד׳ מלכיות: בבל, מדי, פרס, מלכות אדום. ומלכות אדום שקולה כנגד שלשתן. ארבע פרשיות הן בספר הזה ויש בהן קנ"ד פסוקים, ולמה כך? אלא אתה מוצא שנשתעבדו מלכי ישראל ומלכי יהודה למלך אשור מימי אחז ותגלת פלאסר עד שחרב הבית בראשונה קנ"ד שנים (אחז מלך 16 שנה, חזקיהו 29, מנשה 55, אמון 2 יאשיה 31, יהויקים 11 ,צדקיהו 11, ס״ה =155 . אחז מלך בשנת י״ג לפקח בן רמליהו ובשנת עשרים לפקח בא תגלת פלאסר. וא״כ חסר לחשבון הנ״ל שבע שנים מראשית ממלכת אחז). בכל הספר הזה של קינות אי אתה מוצא כתוב בו אלהים אלא הוי׳׳ה בלבד. בששת ימי בראשית אי אתה מוצא הוי"ה אלא אלהים בלבד, בכל פרשה של קין אי אתה מוצא כתוב בה אלהים אלא הוי"ה, שכן כתיב וירא ה׳ וינחם ה׳ ויאמר ה׳. בכל פרשה של דור הפלגה אי אתה מוצא אלא ה', שכן כתיב ויהי כל הארץ שפה אחת וגו׳ וירד ה׳. בכל פרשה של סדום אי אתה מוצא כתוב אלהים אלא ה׳, שכן כתיב ויאמר ה׳ זעקת סדום וגו׳. בכל הקללות הכתובות על שונאיהם של ישראל בתורה לא תמצא שני שמות של הקב״ה כתובים הוי"ה אלהים כי אם באדם הראשון, דכתיב ויקרא הוי"ה אלהים אל האדם.

ל׳איכה ישבה בדד העיר – הנביא היה יודע כל כבוד העולה בימי יאשיהו היאך היתה (דהי״ב ל״ה י״ב), וכשראה העיר הקדש חרבה היה אומר איכה ישבה בדד, היכן הוא כל אותו הכבוד.

ל״ארבתי בגוים שרתי במדינות – זוכר היה ירמיהו היאך היתה העיר בימי דוד ושלמה אסא יהושפט וחזקיהו, שהיו כל הגוים בימי מלכים אלה משרתים ועומדים בפניהם ומביאים להם מתנות. רבתי בגוים שרתי במדינות – המעודנת המעוטרת המכובדת והיקרה היתה למס.

ל״בבכה תבכה בלילה – שאינה רואה מפני הצרה, שנאמר יככה ה׳ בשגעון ובעורון, וכתיב והיית ממשש בצהרים וגו׳ (דברים כ״ח:כ״ח). עשרה מלכי רשעים היו בישראל, וגזרו על עשרת השבטים שיצאו מן הארץ לגולה. ואלו הם המלכים הרשעים ביהודה: רחבעם, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, אחז, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו, כנגד עשרה דורות מאדם ועד נח שסרחו במעשיהם והמתין להם המקום עד שהביא מימי המבול.

ל״גזכרה ירושלם – היאך נהפך כבודה ויקרה וגדולתה לקלון ולחרפה ולשפלה, שכן כתיב הקרובות והרחוקות ממך וגו׳ (יחזקאל כ״ב ה׳). ימי עניה – שהיו מענין את הצדיקים. ומרודיה – שהיו מורדים לפני המקום. ד״א, זכרה ירושלם – אין הכסיל יודע הכבוד שהיה לו אלא א״כ היה נכנס לתוך צרה ואז יודע מה היא הכבוד, ואם ארעו אבל ומתו בניו ובנותיו עבדיו ושפחותיו והוא חוזר ומבקש שלוה, שאל ואמר היכן הבנים והבנות והעבדים והשפחות, לשעה קלה אבד הכל. חטא חטאה ירושלם – כפלים חטאה, שחטאה ולא שבה, ואמר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה (ירמיה ג׳ ז'), ועוד אין איש ניחם על רעתו (שם ח׳ ו'), והיו חוטאים ואומרים לא חטאנו, שכן כתיב הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (שם ב׳ ל"ה). חטא חטאה – למה כפליים? אלא למקום ולבריותיו, על עצמו ועל אחרים ועל הגוים. שישראל זוכין ומזכין את הבריות כולן, שהם רואים את מעשיהם נאים והם אומרים אין אומה כיוצא בה, שנאמר ושמרתם כי היא חכמתכם וגו׳ כי מי גוי גדול וגו'. וכשישראל עושין רצונו של מקום הוא עושה להם נסים ושמו מתקדש בעולם בשבילנו כמו שנעשה במצרים ובים ובמדבר ובירדן וביריחו ובגבעון כשעמדה החמה, ובסיסרא ובפלשתים ובכושים ובאשור, ובהרבה מקומות שנעשה נסים לישראל היו כל האומות משבחים להקב״ה והיו מתגיירין ובאים בדת אלהי ישראל, שכן אתה מוצא בימי דוד שנתגיירו גוים המון רב (דהי״א כ״ב ב׳), וכן נבוכדנצר כשראה הנסים שנעשו לדניאל. וכשישראל חוטאים הוא פורע מהם, והגוים מנאצים אותם ומגדפים על המקום, שנאמר ותמיד כל היום שמי מנואץ (ישעיהו נ״ב:ה׳), ועוד כתיב ואמרו לא יראה ה׳ (תהילים צ״ד:ז׳), לכך חטא חטאה ירושלם. כל מכבדיה הזילוה – אלו הבבליים, בראשונה היו מביאים מנחה בימי חזקיה לדרוש המופת אשר היה בארץ, והיום בזזו את כל יקרה, למה? שראו ערותה, שבאו במקדש וראו בקירות ההיכל חקוקים כל רמש ובהמה ושקץ וכל גלולים, שנאמר ואבוא ואראה והנה כל תבנית (יחזקאל ח׳), עד ששמו אותו כבית המנוגע שיש בו צרעת, לכך נאמר הזילוה כי ראו ערותה, אוי להן לישראל מה עשו בבית קדשי הקדשים, עשו אותו כבית המנוגע שיש בו צרעת! במצורע כתיב כי בדד ישב וכאן כתיב איכה ישבה בדד. כיון שבא מנשה והכניס צלם בהיכל, ובימי צדקיהו שהיו מציירין צורות ע״ז בכתלי בית המקדש, הלך בעל הבית כביכול אצל ירמיהו הכהן הנביא ואמר לו, הרי טמאו את ביהמ״ק, שכן כתיב ובא אשר לו הבית (ויקרא י״ד:ל״ה) – זה הקב״ה, וכן הוא אומר יען ביתי אשר חרב (חגי א׳:ט׳). מה כתיב? וצוה הכהן ופנו את הבית, וכאן כתיב ואת הסירות ואת היעים וגו׳ לקח רב הטבחים וגו׳ (מ״א כ״ה). וראה הכהן את הנגע – זה יחזקאל הכהן שהיה בגולה והיה קורא תגר לפני המקום שחרב את ביהמ"ק, מה עשה לו הקב״ה, נטלו בהרף עין והעמידו בביהמ״ק, והראה לו כל דמות ע״ז שהיו מצוירין בכותלי ביהמ״ק, שנאמר וישלח תבנית יד וגו' ותבא אותי ירושלימה וגו' ואחתור בקיר וגו׳ והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וגו׳ מחוקה על הקיר סביב סביב (יחזקאל ח׳ ג׳— י׳), לכך נאמר והנה הנגע בקירות הבית. והסגיר את הבית שבעת ימים, אלו הן שבעים שנה שגלו לבבל. ושב הכהן ביום השביעי – הוא עזרא הכהן שהחזיר הגולים לירושלם, שנאמר הוא עזרא עלה מבבל (עזרא ז׳:ו׳). ולקחו אבנים אחרות – זהו בנין עזרא, דכתיב והוא מתבנא אבן גלל (שם ה׳). ואם ישוב הנגע ופרח – שחזרו וקלקלו עצמן והכעיסו למקום, שנאמר ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת. ועוד כתיב ראיתי וגו׳ הושיבו נשים אשדודיות (נחמיה י״ג:ט״ו). מה עשה המקום? ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, הביא לשונאיהם ונתצו ושרפו למקדש עד יסודו, שנאמר ערו ערו עד היסוד בה (תהילים קל״ז:ז׳). אמר להם אם אתם הכעסתם אותי אף אני אביא עליכם ד׳ מלכיות. אבל לעתיד לבוא הקב״ה בונה את מקדשו בבית חדש, שכן כתיב בונה ירושלם ה׳ (שם קמ״ז). ותשב אחור – שחזרה לאחוריה מה שהיתה. עד שלא נבנתה מדוד המלך, הכנעני והיבוסי היו יושבים בה, ומשנבנתה היו ישראל יושבים בה ושרתה שכינה בתוכה, ונשתעבדו לה כל האומות, ויצא שמעה בכל העולם. חזרו וחטאו, נסתלקה שכינה מתוכה, ובאו גוים ושרפו את הבית, והרגו כהנים ולוים והגלו הנביאים, וחזרה להיות מדור הגוים כמו שהיתה לפנים, לכך נאמר ותשב אחור. ד״א, שהמקום שהוציאם משם מעבדות לחרות שם החזירם לעבדות, שנאמר והשיבך ה׳ מצרים, וזהו ותשב אחור. ד״א, ותשב אחור – משחרב ביהמ״ק לא זקפו ישראל ראש אלא ויהיו לאחור ולא לפנים. ד״א, ותשב אחור – מאור כשדים יצא אברהם ונחל א״י, וכשחטאו חזרו וגלו לבבל. טומאתה בשוליה – כאשה זבה מגואלת בגדיה ורגליה מטומאת דמה, שנאמר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני (יחזקאל ל״ו:י״ז). כי ראתה גוים באו מקדשה – לא הניח המקום לגוים לבא למקדש ולחללו ולטמאו לולא ישראל שטימאוהו. מניין? שכן כתיב ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי וגו׳ (שם כ״ג). ועוד לא הניח המקום לגוים לטבוח אדם מישראל לולי ישראל ששחטו תחלה את בניהם ואת בנותיהם, שנאמר ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים (תהילים ק״ו:ל״ז). לא הניח המקום לשרוף ספרים קדושים עד ששרפו ישראל תחלה, שכן כתיב ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וגו׳ והשלך אל האש (ירמיה ל״ו כ״ג), לא הפסיק הקב״ה נביאים קדושים מן העולם ראשונה אלא ישראל שרדפו והרגו אותם. מנין? שכן כתיב וימרו וימרדו בך וגו׳ ואת נביאיך הרגו (נחמיה ט׳ כ״ו). לא עליכם כל עוברי דרך – מה לא עליכם, אלא בכל הדורות שלפנים לא נשמע בעולם שאכל אדם פרי בטנו, עברו כל הדורות מאדם הראשון עד ימיכם, אם נעשה לגוי אחד המעשים שנעשו לישראל, נסים שלא ראו כל גוי ראו ישראל, צרות גדולות שלא לקו בהן כל גוי לקו בהן ישראל. אשר עולל לי – מה הבוצר הזה, מאחר שלקח מן הגפן רוב האשכלות חוזר ומקרקר עוד ומעולל עוד שאר האשכלות, אותו הדרך עשה המקום לישראל: ראשונה – בא פול מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. פעם שניה – בא תגלת פלאסר, הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי (ישעיה ח׳ כ"ג) וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וגו' וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי (מ״ב ט״ו כ"ט). פעם שלישית – בא שלמנאסר והגלה עשרת השבטים, שנאמר ויגל מלך אשור את ישראל אשורה (מלכים ב י״ח:י״א). ועוד במלכות יהודה גלו ג׳ גליות. בימי יהויקים עלה נבוכדנצר והגלה את יהויקים (דהי״ב ל״ו) וגלו עמו מירושלם. פעם שניה – שלח נבוכדנצר את נבוזראדן ולקח יהויכין וגלות אחרת עמו (שם). פעם שלישית – בא נבוכדנצר וכל חילו על ירושלם, ויצר עליה והגלה את צדקיהו המלך ושאר יהודה ובנימין (שם). פעם רביעית – בא נבוכדנצר למצרים והכה את כל היהודים היורדים שם לעזרה (ירמיה מ״ד), בשביל כך אמר הנביא עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן (שם ו׳ ט').

ל״דכ״א) מבן שלשים שנה ומעלה וגו׳ כל הבא לעבוד (במדבר ד׳:ג׳) – לוי נולד שלישי לבטן, שלישי לשבטים, שלשים צדיקים לא יפסקו מן העולם. ד״א, מבן שלשים שנה וגו׳ – לוי, אות ראשון למ״ד וסופו יו״ד, הרי מ׳, היינו דכתיב ויהי עם ה׳ מ׳ יום ומ׳ לילה. וא"ו באמצע – ששה בסיון נתנו הדברות לישראל. וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום (מלכים א י״ט:ח׳) – לזכר מ׳ יום של מרגלים, שנאמר וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (במדבר י״ג:כ״ה), וגם איפופסים (גזר דין) של עולם מ׳ יום, [כמו שנאמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה]. יקוו המים – כשם שביום השלישי נבראו מקואות למים ואח״כ נקוו (לשון אסיפה) המים למקום אחד, כך לוי נולד שלישי לשבטים, וכן אמר להם משה, מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ואומר אִסְפוּ לִי חֲסִידָי (תהלים נ׳ ה'). ד״א, יקוו המים אל מקום אחד – כולהו אצל אחד כמות משה, כהן גדול אחד ראש לכהונה, שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן (דברים י״ז:י״ב). לא היה הולך למלחמה אלא אחד, שנאמר וישלח אותם משה אלף למטה וגו׳ (במדבר ל״א:ו׳). כשבא קרח וכל עדתו לחלוק על משה ואמר כי כל העדה כלם קדושים, מה עשה לו הקב״ה? נתן להם ג׳ אפופסין ואלו הן: בליעה, שנאמר ותפתח הארץ את פיה; יציאה, שנאמר ואש יצאה וגו'; ומגפה, שנאמר ויהי המתים במגפה וגו׳. בליעה במאמר משה, שנאמר אם כמות כל האדם וגו׳, ואם בריאה יברא וגו׳; יציאה ביד אלעזר בן אהרן הכהן, שנאמר אמור אל אלעזר וגו', ובמגפה לא עמד פה אלא אהרן, שנאמר ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה – שלשה אפופסין.

ל״הביום השלישי [למה] שני מאמרות: ויאמר אלהים יקוו המים, ויאמר אלהים תדשא הארץ? אלא אחד לישראל ואחד לכהנים ולוים, אמירה במים כנגד כהנים בקרבנות שמעשיהם במים, שנאמר ורחצו ידיהם ורגליהם, אמירה בארץ כנגד ישראל שמעשיהם בארץ בשדותיהם והעצים של אילנות והדשאים והעשבים. ולמה נאמר ביום השלישי כי טוב שתי פעמים, וכולם אחת אחת בששת ימי בראשית? כנגד כהנים ולוים משבט לוי, שנאמר בית אהרן ברכו ה׳ בית הלוי ברכו ה׳. וכנגד הדשאים ועצים של אילנות והעשבים הצומחין מן האדמה, שנאמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו׳ ונתת על השלחן וגו׳ בריתי את לוי אמר ה׳ צבאות בריתי היתה אתו, ובששי ד׳ מאמרות להשלים עשרה מאמרות, וד׳ רוחות העולם וד׳ גוונין – אדום, שחור, לבן, וירקרק.

ל״וכ״ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, יוכבד, מרים, ה׳ בנות צלפחד, דבורה, אשת מנוח, חנה, אביגיל, אשה התקועית היא אשה חכמה, האלמנה של אליהו, השונמית, יהושבע, חולדה, נעמי, ואשה אחת מנשי בני הנביאים (מלכים ב ד׳:א׳), ואסתר המלכה (עי׳ מדרש משלי עה"פ אשת חיל שחושב תחת ה׳ בנות צלפחד: בתיה בת פרעה (שנתגיירה), רחב, בת שבע, מיכל, אשתו של עובדיה). ויש מהן נביאות, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, ומרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה. ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגוים, ואלו הן: אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, ויעל. והראיה שלהן: בשרה נאמר ויאמר אלהים אל אברהם וגו' כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ברבקה כתיב ויאמר ה׳ לה וגו׳ ועוד ויאמר עשו בלבו וגו׳ ויוגד לרבקה. ברחל ובלאה נאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו' ואח״כ נאמר ותען רחל ולאה וגו' כי כל העושר וגו׳. במרים נאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו׳ ואומר ותקח מרים הנביאה. בבנות צלפחד נאמר ותקרבנה בנות צלפחד וכו׳ כן בנות צלפחד דוברות. בדבורה נאמר ודבורה אשה נביאה וגו', ותשר דבורה. באשת מנוח נאמר ויהי איש אחד וגו׳ וירא מלאך ה׳ וגו׳. בחנה נאמר ותדור נדר ותתפלל חנה. באביגיל ויאמר דוד וגו׳ וברוך טעמך (שמואל א כ״ה:ל״ב). באשה חכמה נאמר אבל אשה אלמנה אני וגו׳ (שמואל ב י״ד:ה׳). באשה אלמנה המכלכלת אליהו נאמר קום לך צרפתה (מלכים א י״ז:ט׳). באשה השונמית שהחיה אלישע את בנה נאמר ויהי היום ויעבור אלישע וגו׳ (מלכים ב ד׳:ח׳). ביהושבע אשת יהוידע נאמר ותקח יהושבע בת המלך (דהי״ב כ״ב), ואשה אחת מנשי בני הנביאים (מלכים ב ד׳:א׳), בנעמי נאמר ותקח נעמי את הילד וגו׳ ותהי לו לאומנת (רות ד׳:ט״ז). בחולדה הנביאה בימי יאשיה נאמר ויצו המלך את חלקיהו הכהן וגו׳ וילך חלקיה אל חולדה הנביאה (מלכים ב כ״ב:י״ב). ועוד יש גיורות מן הגוים – בהגר נאמר וימצאה מלאך ה׳ (בראשית ט״ז:ז׳), ונאמר וישמע אלהים את קול הנער (שם כ״א). באסנת אשת יוסף נאמר אשר ילדה לו אסנת (שם מ״ו). במילדות פועה ושפרה נאמר ותיראן המילדות את האלהים (שמות א׳:י״ז).

ל״זכ״ב) לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה׳ (דברים ל״ג י"ב). כתוב אחד אומר וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַים לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם (יהושע ט״ו ס"ג), וכתוב אחד אומר וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַים לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן (שופטים א׳ כ"א), אם בני בנימין למה בני יהודה ואם בני יהודה למה בני בנימין? אלא שהיתה ירושלם לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה, העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין, שנאמר וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלַים וגו׳ זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן (יהושע י"ח כ"ח), ואחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם ושרפו את העיר באש (שופטים א׳) ועזבוה חרבה, אבל ירושלם התחתונה שהיתה לבנימין לא אבו בני בנימין להורישם והיתה עומדת עד ימי דוד, שכן כתיב ואת היבוסי לא הורישו בני בנימין, וזו העיר התחתונה שנאמר בספר הזה ולא אבה האיש ללון וגו׳ ויבא עד נכח יבוס היא ירושלם וגו׳ לא נסור אל עיר נכרי (שופטים י״ט). ועוד זו היא שנלחם בה דוד בשנת שמונה למלכו, שנאמר וילך המלך ואנשיו ירושלם וגו׳ ויאמרו יושבי יבוס וגו׳ (ש״ב ה׳, דהי״א י״א). וכשלכד אותה דוד, התחיל לבנות ירושלם העליונה, ועשה חומה אחת בהיקף וסיבב לעליונה ולתחתונה ונעשו שתיהן לשם אחד ירושלם, שנאמר ויבן העיר מסביב (דהי״א י״א), בה נטה אוהל לארון, ובאותה ירושלם בנה דוד את המזבח בגרן ארונה היבוסי בגזרת המקום לעצור המגפה, שנאמר ומלאך ה׳ אמר אל גד וגו׳ (דהי״א כ״א). בירושלם התחתונה שהיתה בגבול בנימין נבנה בית המקדש בימי שלמה לקיים מה שנאמר לבנימין אמר ידיד ה׳ וגו׳ (דברים ל״ג). הר המוריה זה ירושלם שנאמר ויחל שלמה לבנות הבית לה׳ בירושלם בהר המוריה (דהי״ב ב', ג׳).

ל״חיהי רצון מלפני ה׳ אלהי ואלהי אבותי שיבנה ביהמ״ק במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך אמן סלה.

ל״טעד כאן מדברי ר׳ פנחס בן יאיר

מ׳סליק מדרש תדשא ושלום על ישראל