אוצר מדרשים, מדרש עשרת הדברותOtzar Midrashim, Midrash on the Ten Commandments

א׳מדרש עשרת הדברות

ב׳[בית המדרש ח״א 62, והוצאת גאלדבלאט]

ג׳א׳) דבור ראשון: כתיב מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו. אפילו מלאכים לא ימללו גבורותיו, אלא קצת יש לדרוש במה שעשה ובמה שעתיד להיות למען יתרומם וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה. ברא את התורה שהיא נחמדת מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים. וכשחפץ הקב״ה לבראות את העולם יעץ בה ואמר אברא את העולם כדי שידעו מה היא גבורתי. כששמעה התורה כך, ענתה ואמרה לפניו, רבש״ע! אתה מגיד מראשית אחרית וכל הנסתרות גלויות לך, עשה כאשר אתה חפץ. כששמע הקב״ה דברי התורה, כשרו לפניו דבריה, לקחה והניחה לפניו.

ד׳ב׳) מצינו שקודם שנברא העולם עורות של קלף לא היו מצויות שתכתב עליהן התורה שהבהמות לא היו עדיין, אלא במה נכתבה? בזרוע של הקב״ה באש שחורה על גבי אש לבנה, ולקחה הקב״ה והניחה לפניו, והיה מביט בה. וכשחפץ לבראות את העולם באו כל האותיות למפרע ואמרה כל אחת לפני הקב״ה: רבש״ע! רצונך שבי יברא העולם (עי׳ עקיבא, רבי). בתחלה נכנסה התי״ו לפני הקב״ה ואמרה לו: רבש״ע, יהי רצון שבי תברא העולם לפי שתורתך נקראת בי. ענה לה הקב״ה לא יש (אעשה) כרצונך שאתה תרומות (פי׳ וכתיב ואיש תרומות יהרסנה). אח״כ נכנסה השי״ן אל הקב״ה וכו׳ לא יש כרצונך לפי שאתה שוא ושוחד ואות שאין לה רגלים, ואות שאין לה רגלים אינה ראויה שנברא בה העולם. אח״כ נכנסו כל האותיות למפרע עד בי״ת, ובסוף כלם נכנסה בי״ת ואמרה, רבש״ע, רצונך שבי תברא את עולמך שעתידה בניך לברך את שמך בי שנאמר ברוך הבא בשם ה׳, ברוך ה׳ יום יום, ואומר ברוך ה׳ אלהי ישראל. אמר לה כן אעשה, בך אברא את עולמי שנאמר בראשית ברא אלהים. ואל״ף כשראתה שרצה הקב״ה לבראות את העולם בבי״ת היתה עומדת לצד אחד ושתקה עד שקראה הקב״ה ואמר לה אל״ף למה תשתוק למה לא תדבר כאחת מחברותיך? ענתה אל״ף ואמרה לפניו, רבש״ע ומה לחברותי שעולין לחשבון גדול כך, אני שאיני עולה לחשבון גדול על אחת כמה וכמה. אמר לה הקב״ה אל תתמה שאתה ראש לכולם ומלך, שאני אחד ואתה אחד ולפי שהשפלת את עצמך אני מגדל אותך שאתה תעלה לחשבון אלף, ועוד אמר לה, התנחם, כשאתן את התורה בך אפתח. לכך פתח הקב״ה באנכי בתתו את התורה לישראל. [ולמה פתח הקב״ה באנכי בתתו את התורה לישראל?] שאנכי הוא נוטריקון א׳נא נ׳פשי כ׳תבית י׳הבית ואנכי למפרע י׳היבה כ׳תיבה נ׳עימים א׳מריה. ד״א, למה פתח הקב״ה בתתו את התורה "אנכי", לפי שאנכי לשון מצרי הוא, וכדי לשמש בלשון ששמשו בו במצרים פתח באנכי. ורצה הקב״ה לבראות את העולם בבת אחת ארכו מהלך ת״ק שנה ורחבו מהלך ת״ק שנה וים הגדול סבב את כל העולם כמין כיפה של עמוד גדול וכל העולם מוקף על סנפירי לויתן עומד במים התחתונים ונמשל בהם כדג קטן בים, ומים התחתונים עומדים על גבי מי בראשית, ומי בראשית על גבי אוקיינוס, ומי אוקיינוס על מי בוכים. ולמה נקרא שמם בוכים? שבשעה שחצה הקב״ה את המים חציים נתנם למעלה וחציים נתנם למטה, אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרינו והיו מעיזות פניהם ורצו לעלות למרום עד שגער בהם הקב״ה וכבשם תחת כפות רגליו, אז אמרו לפני הקב״ה גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו, אמר להם הקב״ה הואיל ובשביל כבודי עשיתם, דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני עד שיקחו מכם רשות, שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה׳.

ה׳ג׳) עוד ברא הקב״ה שבעה רקיעים ותחתון שבכולן וילון שמו, והוא כוילון שמשוך לפני פתח הבתים שהפנימים רואים את החיצונים והחיצונים אינם רואים את הפנימים. ובוילון חלונות ומלאכי השרת רואים את בני אדם ההולכים בארץ, מי שהולך בדרך טובה או בדרך רעה. [מי שהולך בדרך טובה מסייעין לו] ומי שהולך בדרך רעה מניחין אותו ומצליחין אותו ברשעתו עד יום פקודתו.

ו׳ד׳) למעלה מן וילון – רקיע, וברקיע יש בו כוכבים ומזלות וי״ב חלונות כנגד י״ב שעות ושס"ה מלאכים פקודים על החמה ומוליכין אותה בנחת מחלון לחלון שלא תסוב העולם בשעה אחת, ובאלו החלונות מוליכין את הלבנה בנחת בלילה, וכיון שיוצאת פותחין ואומרים שירה, ואין להם דומיה עד בא השמש, וכבא השמש במערב משתחוין ואומרים עשינו ככל אשר צויתנו, שנאמר תשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו. מנין שברקיע השמש והירח והכוכבים ומזלות? שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ.

ז׳ה׳) למעלה מרקיע – שחקים, ובשחקים יש בהם רחיים מתוקנות שטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול.

ח׳ו׳) למעלה משחקים – זבול, ובזבול יש מזבח בנוי ומיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול ועומד ומקריב עליו קרבן בכל יום ויום. ומה הם הקרבנות שהוא מקריב, וכי כבשים הוא מקריב? אלא אמרו חכמים מיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול בשמים, ומיום שחרב ביהמ״ק, שיבנה במהרה בימינו, ובטלו כהנים, הוא מקריב נשמתן של צדיקים עד שיבנה ביהמ"ק שאז מוריד הקב״ה ביהמ״ק שבזבול לירושלם של מטה.

ט׳ז׳) למעלה מזבול – מכון, ומכון יש בו אוצרות שלג ואוצרות ברד ועליות של טללים וחדרי סופה וסערה, ולכלם דלתות של אש. וכי למעלה הם והלא בארץ הם, שנאמר הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו? אלא אמרו חכמים, כיון שבא דוד לעולם ביקש רחמים עליהם והורידם לארץ, שנאמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.

י׳ח׳) למעלה ממכון – מעון, ובמעון יש כתות של מלאכים האומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבוד ישראל, וגם יש בו אוצרות ברכה שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.

י״אט׳) למעלה ממעון – ערבות, ובערבות יש בו משפט וצדקה וטללי חיים וברכה ונשמתן של צדיקים וכסא הכבוד וחיות הקדש ושרפים ואופנים וכרובים, והם באים להודיע כבודו של הקב״ה, שעשאם מאש וממים, ומים עליהם ושלום ביניהם, שאין המים מכבים את האש ולא האש לוחך את המים, ולכך נאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. והמלאכים עומדים רחוק מהשכינה שלשים וששה אלף פרסאות, וכי מלאכים עומדים והלא מצינו שאין להם עמידה ולא ישיבה בשמים כי אם כפיפה? אלא עומדים כפופים לפני הקב״ה ואין רואים מקום שכינתו ומקדישים שמו של הקב״ה היושב על כסא רם ונשא וענן וערפל מקיפין אותו, שנאמר ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו.

י״בי׳) יתברך שמו של הקב"ה שברא שבעה רקיעים ושבע ארצות ושבעה ימים ותלאם בזרוע גבורתו, שנאמר ומתחת זרועות עולם. וכולם לא ברא הקב״ה אלא בשביל התורה ובעבור ישראל שיקבלוהו. ועוד ברא שבעים אומות וכנגדם שבעים שרים עליהם. ועוד ברא את ישראל גוי אחד בארץ. וכשראו המלאכים את ישראל נתקוטטו זה עם זה, זה אומר בחלקי יהיו ישראל וזה אומר בחלקי יהיו ישראל, וכשראה הקב״ה כך, אמר להם על עמי ישראל הפילו גורלות, תראה בשל מי יגיע הגורל, ובשל מי שיגיע הגורל יהיו שלו. וכך עשו, הפילו גורלות ונפל גורל של הקב״ה על ישראל וישימם לפניו שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, ובחר בהם הקב״ה וקראם סגולה, שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ.

י״גי״א) בא וראה שאין לך שום דבר של תורה שאין בו תילי תילים של מדרש, והזהיר הקב״ה את ישראל עליהם ואמר להם ראו קוצים אלו אם תחליפו אותם תחריבו את העולם, כגון אם תעשו מן ח׳ ה׳ וכן מן ה׳ ח׳ תחריבו את העולם כגון נפשנו חכתה לה׳, וכגון כל הנשמה תהלל יה, הללו יה. ועוד אם תעשו מן ד׳ ר׳ או מן ר׳ ד׳ תחריבו את העולם, כגון שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, וכגון לא תשתחוה לאל אחר. מכאן היו למדין שאין לכם שום קוץ בתורה שלא יהיה בו תילי תילים של הלכות, כל שכן באות עצמה ובתיבה עצמה. והביט הקב״ה בכל בני אדם שברא ולא מצא אדם שהוא ראוי שתנתן התורה על ידו כמשה. ומפני מה זכה משה להיות חתן תורה? עקב ענוה ויראה שהיתה בו, מנין? דכתיב ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלהים. אמרו חכמים, בשכר שלשה דברים שעשה משה זכה לשלשה טובות. בשכר כי ירא – זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר ויסתר פניו – זכה לקלסתר פנים, בשכר מהביט – זכה לתמונת ה׳ יביט, ועוד זכה לוהביטו אחרי משה עד בואו האוהלה. וענוה מנין שנמצאת במשה? שנאמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו׳. אמרו חכמים, ה״א של לכה סתומה, ולמה היא סתומה? שבשעה שאמר לו הקב״ה למשה לך וגאל את ישראל, מרוב ענוה שהיתה בו אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. אמר, יש במשפחה גדולים ממני בעושר ובכסף ובזהב, אמר לו הקב״ה למשה אתה גדול שנאמר גם האיש משה גדול מאד.

י״די״ב) ועוד בך בחרתי מכל ישראל ואתה עתיד שיתנבאו עליך כזאת, שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם, מי הוא בחור מעם? זה משה. אעפ״כ השפיל משה את עצמו ועמד לצד אחד, אמר לו הקב״ה מדוע תעמוד לצד אחד, שאם על ידך לא יגאלו על ידי אחר לא יגאלו.

ט״וי״ג) ועוד בא וראה ענותנותו של משה, שכשאמר לו הקב״ה עשה אהל מועד, עשהו. וכאשר נעשה, מרוב ענוה שהיתה בו יצא לחוץ, אמר לו הקב״ה למה יצאת לחוץ לך נאה לשרתני. ומנין שקראו הקב״ה ואמר לו כן? שנאמר ויקרא אל משה, וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר. וגם התורה העידה בו שהוא עניו, שנאמר והאיש משה עניו מאד, לכך זכה משה להנתן דת על ידו ולשרות שכינה עליו, שכך אמר ישעיה רוח אלהים עלי יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים, לבשר חסידים לא נאמר אלא לבשר ענוים, מכאן שגדולה ענוה מכל מצות שבעולם. הביט הקב״ה בכל ההרים ולא מצא הר שראוי ליתן תורה עליו ולהשרות שכינה עליו כהר סיני, ומפני מה זכה הר סיני לכל זאת? מפני שהשפיל את עצמו, שכשראה שהר חרמון והר שריון היו מתגרים זה עם זה, זה אומר עלי ישכון, וזה אומר לא כי אם עלי ישכון, אז כשראה סיני שהיו מתגרים זה עם זה והגביהו את עצמן, השפיל הוא את עצמו. ולפיכך ראה הקב״ה בשפלותו והשרה שכינתו עליו, שהאלהים רם ונשא ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע.

ט״זבחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני לקבל התורה ובו נתן הקב״ה תורה לישראל, ולמה לא נתנה להם בעת צאתם ממצרים? לפי שאמר הקב״ה אעשה להם טובות תחלה לספר גבורותי, ואח״כ יקבלו תורתי ומצותי. אסבר לך משל למה הדבר דומה – למלך שרצה לישא אשה, אומר המלך אעשה עמה טובה ואח״כ אשאנה. כך הקב״ה ראה כנסת ישראל ערומה והלבישה, שנאמר ואלבישך שש וגו׳, ראה אותה יחפה והנעילה שנאמר ואנעלך תחש. באתה על הים, והעביר אותה. ראה שעמלק בא עליה, והציל אותה. וכשהכירו ישראל הטובות והגבורות של הקב"ה, אמרו כלם, כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.

י״זי״ד) ד״א, למה נתן להם הקב״ה את התורה בחדש השלישי ולא נתן להם בעת יציאתם ממצרים? משל לבן מלך שחלה ועמד מחליו, אמרה לו אמו לך למוד, אמר המלך עדיין לא נתרפא מחליו, וימתין ב׳ או ג׳ חדשים ואח״כ ילך ללמוד. כך ישראל מיד כשיצאו ממצרים היו ראויין לקבל את התורה, אלא היו בעלי מומין משום שעשו לבנים וטיט, אמר הקב״ה עדיין לא בא מנוח לבני מן השעבוד והיאך יקבלו את התורה, ע״כ עכבם עד החדש השלישי ואח״כ נתן להם את התורה המשולשת אל"ף בי"ת גימ"ל על ידי אדם משולש. אתה מוצא כל מעשה של תורה משולשים: [תורה משולשת -] תורה נביאים וכתובים. באותיות משולשות – אל״ף בי״ת גימ״ל. ע״י אדם משולש – משה, שהיה הוא ואחיו ואחותו שלשה, משה ואהרן ומרים, שבאו משבט משולש ראובן שמעון ולוי, ושהוא משולש באותיות – לוי, והורישה למשולשים – כהנים לוים וישראלים, בני אבות שלשה – אברהם יצחק ויעקב, ביום משולש שנאמר ביום השלישי ובחדש משולש שנאמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ביום ששמח הקב"ה בישראל עמו ובמשה עבדו, עלז משה בלבו שראה כל מה שהיו עמו, תבל ויושבי בה נתמהו כראותם משה בן עמרם איך שבה את בת מלך וירד בשמחה גדולה, שנאמר עלית למרום שבית שבי, בת מלך – זו תורה, ואבני יקרה – אלו י״ב שבטים.

י״חט״ו) אמרו חכמים שנבראת התורה קודם שנברא העולם אלפים שנה, שנאמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו, שכבר מצינו שיומו של הקב״ה אלף שנה, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. והיתה התורה מתרעמת לפני הקב״ה ואומרת, למה נבראתי אלפים שנה קודם שנברא העולם, האם לא תתנני לבני אדם? אמרו לה מלאכי השרת, אנו מעכבים על ידך כי בני אדם עתידים לחטוא בך וע״כ מוטב שתהא עמנו. (אין זה תירוץ על שאלת התורה מפני מה נבראה אלפים שנה קודם הבריאה, כי אז טרם נבראו המלאכים ואפשר שחסרה פה תשובת הקב׳׳ה, ועכוב המלאכים היה בזמן מתן תורה). באותה שעה היתה התורה משחקת לפני ה׳ שנאמר משחקת לפניו, והיה הקב״ה אומר למלאכים התורה משחקת עליכם לומר תורה למה לכם וכי ממצרים יצאתם, משועבדים הייתם לפרעה, אכילה ושתיה יש לכם, דבר טמא יש ביניכם, ולמה אתם מבקשים את התורה? אין לכם צורך לקבל את התורה, אלא לאדם שמקבל טומאה צריך לכפר עליו ולתקן אותו ולטהר את נפשו. מיד שתקו כולם עד שבא משה ונצחם בתשובה זו ונתן את התורה לישראל בשמחה. וקודם שנתן תורה לעמו ישראל בא הקב״ה אל כל אומה ולשון ליתן להם את התורה כדי שלא ליתן להם פתחון פה לעתיד לבא לומר אם אירע לנו הקב"ה ליתן לנו את התורה היינו מקבלים אותה. הלך אצל בני עשו אמר תקבלו את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם לא תרצח, ענו כלם ואמרו וכי ברכה שנתברך עשו אבינו תרצה לעקור אותה ממנו דכתיב על חרבך תחיה, אין אנו רוצים לקבלה. הלך אצל בני לוט (עמון ומואב), אמר להם תקבלו את התורה? אמרו מה כתיב בה? אמר להם לא תנאף, אמרו מניאוף באנו, אין אנו רוצים לקבלה. ועוד הלך אצל בני ישמעאל אמר להם תקבלו את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם לא תגנוב, אמרו וכי ברכה שנתברך בה ישמעאל אבינו אתה רוצה לעקור ממנו דכתיב ידו בכל ויד כל בו, אין אנו רוצים לקבל תורתך. מיד חזר הקב״ה על כל או״ה ולא רצו לקבלה, ואח"כ בא אצל ישראל, אמר להם תקבלו את התורה, אמרו לפניו מה כתיב בה, אמר להם שש מאות ושלש עשרה מצות. אמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. מיד ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכים וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וקבלו את התורה בשמחה, וכשנתן את התורה לישראל, אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה. אמרו לפניו, הנה אברהם הוא יהיה ערב בעדנו, אמר להם מחויב הוא עבור ישמעאל שעתיד להרוג את בני בצמא. אמרו לו הרי יצחק, אמר להם מחויב הוא לי על שאהב את עשו שונאי. אמרו לו הנה יעקב, אמר להם חייב הוא לי על שלא השלים נדרו בבואו מפדן ארם. אמרו לפניו הרי בנינו, מיד אמר הקב״ה תנו לי אותן ערבים ואני מקבלם, מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים ונשיהם מעוברות ועשה הקב״ה בטניהם כזכוכית והם מדברים עמו, אמר להם ראו שאני רוצה ליתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקיימוה, אמרו לו הן, אמר להם אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך, אמרו לו הן; לא יהיה לך אלהים אחרים, אמרו לו לאו; אמר להם לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא, אמרו לו לאו, וכן היו עונין אותו על הן הן ועל לאו לאו. ומנין שמעוברים שבמעי אמן ומפי יונקים נתיסדה התורה, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ואין עוז אלא תורה שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. וכשראה הקב״ה את ישראל שבכל לבם היו מכוונים ומרוב אהבה היו ממהרים לקבל התורה, שבחם ואשרם, שנאמר אשריך ישראל מי כמוך.

י״טט״ז) דבור ראשון: כשיצא מפי הקב״ה, יהא שמיה משובח לעולם, היו זיקים יוצאים מפיו, לפיד מימינו ולפיד משמאלו, והקול פורח באויר השמים ואומר: עמי עמי בית ישראל! אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכששמעו ישראל את הדבור יוצא מפי הקב״ה חזרו לאחוריהם י״ב מילין ויצאה נשמתן, שנאמר נפשי יצאה בדברו. חזרה התורה לפני הקב״ה ואמרה, רבש״ע למי נתתני לחיים או למתים, אמר לה הקב״ה לחיים, אמרה לפניו הנה כולם מתים אמר לה בגלליך אני אחיה אותם. מה עשה הקב״ה, הוריד טל שעתיד להחיות בו המתים לעתיד לבא, שנאמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת. ועוד בשעה שהתחיל הקב״ה לדבר, רעשו העליונים ותחתונים, ולא היו ישראל יכולים לעמוד על רגליהם, מה עשה הקב״ה שלח לכל אחד ואחד מישראל שני מלאכים אחד שמניח ידו על לבו שלא תצא נשמתו ואחד שמגביה את ראשו שיוכל לראות את בוראו, והקב״ה נתן להם רשות שהיו יכולים להסתכל בכבודו, והיו רואים בכבודו את הקול שהיה הולך ומתעגל אל אזניהם, והיה הדבור אומר: תקבל עליך את התורה שיש בה רמ״ח מצות הראוין לעשות כנגד אבריך? והיו עונין הן הן, וחוזר מן האזן ונושקו על פיו. ועוד חוזר הדבור ומתעגל אל האזן ואומר: תקבל עליך את התורה שיש בה שס״ה מצות לא תעשה כנגד ימות השנה? והיו ישראל עונין הן הן, וחוזר הדבור מן האוזן ונושקו על פיו, שנאמר ישקני מנשיקות פיהו. מיד פתח להם הקב״ה שבעה הרקיעים ושבעה הארצות ואומר ראו אתם עדי שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי אליכם בכבודי ובתפארתי, ואם יש אדם שיאמר עבדו לכם אלהים אחרים, אמרו לו וכי יש אדם שראה את בוראו פנים בפנים בכבודו ותפארתו ובגבורתו ויניחהו וילך לעבודה זרה? ראו שאני פדיתי אתכם מבית עבדים, ואני הוא שקרעתי את הים לפניכם והעברתי אתכם ביבשה ואויביכם במצולה הטבעתי.

כ׳י״ז) דבור שני: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אמר להם הקב״ה אני נתתי לכם את תורתי להניח לכם שררה, ואל תכעסוני ואל תפרו את בריתי באלילים ואל תשתחוו למתים, אלא למי שממית ומחיה, ונפש כל חי בידיו. ומעשה הגוים אל תלמדו, כי מעשה הגוים הבל הוא, שנאמר הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. הוא מציל מצרה כל הבוטח בו כי הוא הציל את אברהם אבינו מכבשן האש כשהוליכו נמרוד הרשע באש על שבטח בהקב״ה ולא רצה להשתחוות לפסלו, והוא הציל את חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש כשהשליכם נבוכדנצר באש על שבטחו בה׳ ולא השתחוו לפסלו. ובשעה שיצאו מכבשן האש נתקבצו כל העולם הפחות והסגנים לראות אם שלטה בהם האש אם לא, וראו את שער ראשם ומלבושיהם שלא נשתנו, וראו שלא שלטה בהם האש, מיד שבחו להקב״ה. ומכאן אתה למד שבשביל פחד מיתה לא יעבוד אדם ע״ז, שצער מיתה לא יהיה אלא שעה אחת ואח״כ תנוח נפשו בגן עדן.

כ״אי״ח) מעשה באשה אחת שהיו לה שבעה בנים, והביאום לפני שר, אמר לגדול עבוד ע״ז, אמר, איני כופר באלהי שכבר כתב לנו אנכי ה׳ אלהיך, והוציאוהו והרגוהו. קרא לשני ואמר לו עבוד ע"ז, אמר איני כופר באלהי שכבר כתב לא יהיה לך אלהים אחרים, והוציאוהו והרגוהו. קרא לשלישי ואמר לו עבוד ע״ז, אמר לו איני כופר באלהי שכבר כתב לנו לא תשתחוה לאל אחר, הוציאוהו והרגוהו. קרא לרביעי אמר לו עבוד ע״ז, אמר לו איני כופר באלהי שכבר כתב לנו לא תשתחוה לאלהיהם וכו׳, קרא לחמישי ואמר לו עבוד ע״ז, אמר לו איני כופר באלהי שכבר כתב לנו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד וכו׳. קרא לששי ואמר לו עבוד ע״ז, אמר לו איני כופר באלהי שכבר כתב לנו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וכו׳. קרא לשביעי ואמר לו עבוד ע״ז, אמר לו המתן – אלך ואתיעץ עם אמי, אמר לו לך, הלך אצל אמו אמר אמי מה אעשה בזה הדבר, אמרה לו אמו וכי רצונך שאחיך ישבו במחיצת ה׳ ואתה תשב חוץ מהם? אל תשמע אל הדבר הזה ואל תפרוש מאחיך, הלך אצל השר הרשע ואמר לו מה תעשה, אמר לו איני כופר באלהי שכבר כתב לנו את ה׳ האמרת היום וגו׳ וה׳ האמירך היום, כבר נשבענו שלא להחליף אותו באחר והוא נשבע שלא ימיר אותנו באומה אחרת. אמר לו השר אשליך טבעתי לארץ וכרע וקחנו משם כדי שיאמרו עשית רצוני, אמר לו חבל עליך השר, הוי לך שר, מה לכבודך כך, לכבודו של הקב״ה על אחת כו״כ, לא אכפור בו, הוציאוהו והרגוהו. אמרה להם אמם, בבקשה מכם שתתנו אותו לי ואנשקנו, והלכה ונשקתו, ואף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול ואמרה, אם הבנים שמחה ויש להם חלק לעוה״ב עם הצדיקים בג״ע. לכך יהיו כל ישראל זהירין ביראתו של הקב״ה כדי שיזכו לישב עם הצדיקים בגן עדן.

כ״בי״ט) אמר לו זונין לרבי עקיבא לבי ולבך יודעין בע״ז שאין בה ממש, והא חזינן בני אדם שהולכין לע״ז פלונית, חיגר ונתרפא, סומא ונתפתח, חרש ונשתפה? אמר לו, שוטה! אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בעיר אחת והיה מלוה לאנשים במשכון, והיה אדם אחד והלוה לו בלא משכון בלא ערב ובלא עדים, אמרה לו אשתו נכפרנו, אמר לה לאו, וכי מפני זה שעשה שלא כהוגן נאבד אמונתנו? אף זה שהלך לע״ז והגיע זמנו להתרפאות, אמר הקב״ה מפני שוטה זה שעשה שלא כהוגן לא יתרפא מחליו?! (עי׳ נוסחא אחרינא במס' ע״ז דף נ״ה.)

כ״גכ׳) דבור שלישי: לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא. אל תמהר לישבע שקר, ואל תהי שבועה שגורה בפיך, כי רב עונש יש בה, שהמורגל לישבע אל יחסר נגע מביתו, וכל הנשבע לא ינקה, שנאמר וקרבתי עליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר, בוא ולמד מנעמן כשהביא מנחה לאלישע ויעמוד לפניו ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה מאת עבדך, ויאמר אלישע חי ה׳ אשר עמדתי לפניו אם אקח ויפצר בו לקחת וימאן, אז גחזי נער אלישע על שחמד נכסים נשבע לשקר ונטרד מן העולם, שנאמר וירדוף גחזי אחרי נעמן וגו׳ ויאמר לו אדוני שלחני אליך שתשלח לו ככר כסף לשני נערים שבאו מהר אפרים ושני חליפות בגדים, ויאמר לו נעמן השבע וקח שני ככרים, שנאמר הואל נא וקח ככרים, ואין הואל אלא שבועה שנאמר ושמעה קול אלה, וישבע ויקח. מה לקח? לקח צרעת נעמן, שדבקה בו ובזרעו עד עולם, לפיכך אמרו חכמים לשמור פיו משבועת שקר, שכל המרגיל עצמו להשבע, אף פעמים שלא ירצה להשבע לשונו מרגילו לשבועה. לכך אפילו באמת אין אדם רשאי לישבע, כי כשמרגיל לשונו לישבע נשבע היום ונשבע למחר ונעשה שבועה שגורה בפיו וקלה בעיניו, וכל המחלל שמו של הקב״ה ונשבע לשקר או אפילו באמת סופו שהקב״ה מגלה רשעו וענשו לכל האדם, אוי לו בעוה"ז ואוי לו בעוה״ב.

כ״דכ״א) מעשה באדם אחד שלא רצה לישבע כל ימיו והיה עשיר גדול, ובשעת פטירתו מן העולם קרא לבנו, א״ל בני אני מזהירך שלא תשבע כלל לא באמת ולא בשקר, שכל העושר שהיה לי לא רווחתי אותו אלא בשביל ששמרתי עצמי משבועה, ואפילו שבועת אמת לא רציתי לישבע, והצליחני הקב״ה בכל יום ובכל סחורה ובכל מעשי ידי. ענה לו בנו ואמר: אבא אני אקיים כל מצותיך, לא אשבע כלל. וכשנפטר אביו מן העולם והניח חיים לכל ישראל, באו רמאים אל היתום ובקשו ממנו ממון הרבה אמרו לו ממון שאביך חייב לנו תן לנו, אמר להם לא היו דברים מעולם, באו לדין לפני הדיין וחייבו אותו שבועה. השיב היתום בלבו ואמר, מה אעשה – אם אשבע הריני מחלל שם שמים ומבטל מצות אבי, מוטב שאפרע להם ולא אשבע. פרע להם כל הממון שהניח לו אביו, ועוד נשארו עשרה דינרין של זהב שתבעו ממנו שלא פרע להם, ולא נשאר בידו כלום. באו הרמאים ואמרו לו תפרע לנו ממון שאתה חייב לנו או השבע לנו שלא נשאר בידך כלום, אמר לא אשבע לעולם, חבשוהו ואסרוהו בבית הסוהר ואשתו היתה צדקת ויפת תואר ומתביישת לשאול מבני אדם שום דבר, והיתה נוטלת בגדים לבנים לכבס ומפרנסת בעלה בבית הסוהר ובניה ועצמה. יום אחד הלכה עם בניה לנהר לכבס, ובאתה שמה ספינה אחת וכשראה אותה בעל הספינה חמדה בלבו ואמר לה כבסי בגדי ואתן לך דינר זהב, אמרה כן אעשה, לקחה הדינר ונתנה לפדות את בעלה מבית הסוהר וכבסה הבגדים, וכשהלכה להחזירם חטפה בעל הספינה והלך לו, והיו בניה מרחוק עומדים ובוכים בכיה גדולה והלכו לאביהם ופדאוהו ואמרו נשבית אמנו, נשא עיניו לשמים ואמר יתברך וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה שהגיענו לכך, שנשארתי בלי מזון ומחיה, ונשא עיניו לשמים ואמר: רבש״ע! רחם עלי ועל בני הקטנים שהם יתומים. והלכו יחדיו עד שהגיעו לנהר שהיה קרוב לים ולא היה שם מעבר לעבור הנהר, מה עשה אותו חסיד? פשט את מלבושיו ורצה לשוט את הנהר, כיון שהגיע אצל הנהר שטפו המים, וזימן לו הקב״ה דג אחד גדול וישב עליו הוא ובנו הקטן עד שבאו למדינה אחת ונתנו לו מקניהם לרעות, ובניו שנשארו על שפת הנהר היו צועקים ובוכים עד שבאה ספינה אחת והוליכה אותם בשבי. יום אחד היה יושב אותו חסיד על שפת נהר אחד שהיה מלא נחשים ועקרבים ונזכר מה שכבר היה עשיר גדול והיאך נשאר יחיד, והרים קולו בבכיה ואמר רבש״ע נשארתי בלא אשה ובנים ובלא ממון ואין לי מי שירחם עלי, גלוי וידוע לפניך שטוב מותי מחיי, ורצה להשליך עצמו בנהר, וכשראה ההרוגים שהרגו הנחשים והעקרבים נבהל וראה דמות אחד שקורא אותו פלוני בר פלוני אל תבהל שהיום כמה שנים שמור לך ממון הרבה ועכשיו הגיע זמנך שהקב"ה מעלה אותך לגדולה על ששמרת פיך משבועה ולא חללת שם שמים, ולא בטלת מצות אביך, טול משם כל הממון, לקח הממון שהיה שם ושכר פועלים הרבה ובנה לו פלטרין גדולים ועיירות גדולות ונעשה מלך, ולבסוף עשה לו הקב״ה נס והחזיר לו את אשתו ובניו ועשה אותן מלכים ושלטונים. ונתן אותו האיש צדקה לעניים ושבח והודאה להקב״ה ששלם לו שכרו משלם. מי גרם לו כל זאת? אלא שמירת פיו משבועה, שאפילו שבועת אמת לא רצה לישבע, שכך אמר הקב״ה מה מלאכים ואראלים שמקדשין את שמי בקדושה מתיראין ומתרעשין ממני, ואתה בן אדם כשתמלא בטובה ממתנות שלי היאך יגבה לבך לישא אח שמי לשוא.

כ״הכ״ב) דבור רביעי: זכור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה׳ אלהיך ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה׳ אלהיך לא תעשה כל מלאכה. יום השביעי בחר בו הקב״ה וקדשו לשמו. וחמדת ימים קראו כי בו חיבר שמים וארץ, וברכו שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו, והנחילו לעמו ישראל שבחר אותם משאר אומות ונתנו בחלקם שלא יהא צער במחנותם, כי לשמחה גדולה נתנו אלהים לנו, ואפילו אסירי גיהנם ינוחו ביום השבת. כשנכנס שבת, מלאך הממונה על הנפשות, דומה שמו, מכריז ואומר צאו מגיהנם, ומתיר אותם ואינן נדונין בשבת. וכשישראל אומרים קדושה במוצאי שבת, דומה מכריז ואומר צאו ובאו למות, צלמות ולא סדרים, אותם שאין אומרים סדר קדושה, ולא ישראל שאומרים סדר קדושה. ולכך חייבים כל ישראל לומר סדר קדושה במוצאי שבת ולשמור שבת, שכל המשמר את השבת יהיה לו חלק לעוה״ב, וכל המחלל את השבת כאילו מעיד עדות שקר באדון שלו. אשרי שומרי שבת ואשרי מכבדו שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.

כ״וכ״ג) מעשה שהיה בחסיד אחד שהיתה לו פרה אחת והיה חורש בה בכל יום ויום וכשהגיע ביום השבת מניח אותה. לימים ירד אותו צדיק מנכסיו ולא היה בידו כלום ומכרה לגוי אחד והיה חורש אותו הגוי ששת ימים וכשהגיע ליום השבת הוציאה לחרוש בה, כשיצאה לחוץ רבצה תחת העול ולא רצתה לעשות מלאכה ביום השבת, והיה מכה אותה מכות רעות ולא הועיל לו כלום. כיון שראה אותו הגוי כך, הלך אצל אותו צדיק ואמר לו בא וטול פרתך, ששת ימים עבדתי בה וביום השבת הוצאתי אותה לחוץ לחרוש בה ורבצה תחת העול ולא רצתה לעשות שום מלאכה בעולם, והייתי מכה אותה ולא הועיל כלום. כיון שאמר לו כך, הבין אותו צדיק מפני מה אינה עושה מלאכה, לפי שהיתה למודה לנוח ביום השבת, אמר לו אותו צדיק לך ואני אעמידה, ואני אעשה שתהיה חורשת, כיון שהגיע אצלה אמר לה באזניה, אוי פרה פרה! כשהיית בידי הייתי שומר את השבת, ועכשיו גרמו לי עונותי ומכרתי אותך לזה האיש. בבקשה ממך שתעשה רצון אדוניך. כיון שאמר לה כך, עמדה ובקשה לעשות מלאכה, אמר אותו הגוי הגד לי שמא כשפת אותה, לא אניח אותך עד שתגיד לי מה עשית לה או מה אמרת באזניה. אמר לו אותו צדיק, כך וכך אמרתי לה. כיון ששמע הגוי כך, נבהל ונזדעזע, ונשא ק״ו בעצמו ואמר, מה זאת שאין לה לא דעת ולא תבונה הכירה את בוראה, ואני שבראני הקב״ה בצלמו ובדמותו ונתן לי דעת ובינה לא יהיה ראוי לי להכיר את בוראי?! מיד נתגייר והיה ירא שמים וזכה ללמוד תורה ונקרא רבי חנינא בן תורתא. (מובא בסדר הדורות אות חי״ת ועי׳ יומא דף ט׳ תוספות ישנים).

כ״זכ״ד) אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף יותר משל שאר ימי השבוע שאין ריחו נודף כל כך? אמר לו סם אחד אנו נותנים בו [ושבת שמו], אמר לו תן לנו לאכול ממנו, אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו וכל שאינו משמר את השבת אינו מועילו.

כ״חכ״ה) אמר לו טורנוסרופוס הרשע לר״ע מה היום [שבת] מיומים? אמר לו מה את גברא מגוברין? אמר לו דמרי צבי. א״ל וכן שבת נמי דמרי צבי. א״ל מאן מוכיח, א״ל נהר סמבטיון יוכיח, שאין לו מנוחה עד שיבא שבת, ועוד א״ל קבר של אביו יוכיח ששורף כל השבת ובשבת הוא נח. הלך אצל קברו של אביו ומצאו שכל השבוע הוא מעלה עשן ובשבת אין מעלה עשן. א״ל זלזלת את אבי, קללתו ובזיתו. א״ל עניתי לדבריך. לפיכך חייב אדם לשמור את השבת ולכבדו בתבשילין טובים ובגדים נאים, שכך אמרו חכמים שמונה עשר מלבושים חייב אדם ללבוש בשבת (עי׳ שבת דף ק״ח פרש״י שם שפירש י״ח כלים שכן דרך ללבשן בחול).

כ״טכ״ו) דבור חמישי: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך. אבות שיצאת מהם, כבדם כמוני. אמר הקב״ה, הבטן שנולדת בו, כבדהו. שדים שינקת מהם פרנסה וכו' [תירא אותם], שהיו עמי כשיצרתיך, שנאמר איש אמו ואביו תיראו, וכתיב כבד את אביך ואת אמך. כיצד חייב אדם לכבדם, במאכל ובמשתה ובמלבושים ובהכנסה וביציאה, וכיצד חייב אדם לירא אותם? לא ישב במקומם ולא ידבר בפניהם ולא יסתור דבריהם. כל המכבד אביו ואמו, מעלה עליו הקב״ה כאלו מכבד אותו, וכל המבזה אביו ואמו מעלה עליו הקב״ה כאלו מבזה עצמו. ועוד אמרו חכמים מכבדו בחייו מכבדו במותו. אמר ר׳ חייא בר אבא יש מאכיל אביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו ברחיים ומביאו לחיי עולם הבא.

ל׳כ״ז) מעשה ביהודי אחד שבכל יום ויום היה מביא לו בנו שני זוגות יונים והיה מאכילו ומשקהו, ויום אחד אמר לו, בני מאין לך כל זאת שבכל יום ויום אתה מאכילני שתי תורים? ענה לו בנו, כלבא רע-עינא! אכול מה שהבאתי לך ומה יש לך לשאול מהיכן הוא לי?! —ויש מטחינו ברחיים ומביאו לחיי עולם הבא:

ל״אכ״ח) מעשה באדם אחד שפעם אחת גזרה המלכות שכל אדם שישב בטל ולא יעשה מלאכה יקצצו ידיו ורגליו. בכל יום ויום הבן טוחן ברחיים והוא יושב במטה. יום אחד נכנסו עבדי המלך, אמר הבן: אבא טחון ברחיים ואני אשכב במטה, מצאוהו עבדי המלך שהיה יושב במטה והביאוהו לפני המלך וקצצו ידיו ורגליו, וזה הביאהו לחיי עוה״ב שהציל את אביו. וראה מה עשה גוי אחד באשקלון ודמה בן נתניה שמו, פעם אחת בקשו ממנו פרקמטיא והיה יכול להשתכר בה עשרים רבוא דינרים, והיה המפתח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. שוב פעם אחת בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים רבוא דינרים, והיה המפתח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה אחרת שילם לו הקב״ה שכרו משלם, שנזדמנה לו פרה אדומה בעדרו, ונכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם יודע אני בעצמי שאם אני מבקש מכם כל הממון שבעולם אתם נותנים לי, אבל איני מבקש מכם אלא ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, החזירו לו. פעם אחת היה לבוש סריקין ויושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו מעליו וירקה בפניו ולא ענה לה. לפיכך חייב אדם לכבד אביו ואמו.

ל״בכ״ט) שלשה שותפין יש בולד: הקב״ה אביו ואמו, מן אביו ניצורין מוח ועצמות גידים וצפרנים ולובן שבעינים, ומן אמו – בשר ועור ושחור שבעינים ודם, והקב״ה נותן בו רוח נשמה דעה חכמה ובינה, וכשנפטר מן העולם הקב״ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם, ואם רואה הקב״ה שכיבד אביו ואמו מאריך לו ימיו ושנותיו. כל המבזה אביו ואמו יתלה על העץ ויסקל באבנים, כי כן מצינו באבשלום בן מעכה, על שביזה את דוד נתלה על העץ והושלך בשחת והקימו עליו גל אבנים. וכל המכבד את אביו ואמו הקב״ה משלם לו שכרו בעוה״ז ובעולם הבא.

ל״גל׳) ומעשה בחסיד אחד זקן בן שבעים שנה שלא היה לו בן והיה לו ממון הרבה, ובכל יום ויום היה הולך לבית הכנסת וכשהיו הנערים יוצאים מבית רבן היה מחבקן ומנשקן והיה אומר להם אמרו לי פסוקיכם, וכל אחד ואחד אמר לו פסוק אחד שלו, והיה בוכה ואומר אשריכם שזכיתם לבנים שעוסקים בתורה, והיה אומר אוי לי שכל נכסי ינחול אחר, מה עשה אותו חסיד, עמד ופיזר נכסיו לת״ח, אמר שמא יש לי חלק לעוה״ב עמכם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ונתן לו בן לשבעים שנה. כיון שהיה בן חמש היה מרכיבו על כתפו ומוליכו לביהמ"ד, אמר לו לרבו איזה ספר יתחיל בני ללמוד? אמר לו, בספר ויקרא, אמר לו לא יתחיל אלא בספר בראשית שהוא שבח להקב״ה, מיד פתח ספר בראשית. יום אחד אמר הבן לאביו, עד מתי אתה מרכיב אותי על כתפך – הניחני לילך, אני יודע הדרך ואלך בעצמי. א״ל, לך. כיון שהלך, פגע בו שליח של מלך, כיון שראה אותו שהוא יפה הרבה לקחו והוליכו לביתו, וכשבא אביו לעת ערב לביתו, ראה שלא שב בנו, הלך אצל רבו א״ל בני ששלחתי אצלך היכן הוא? א״ל, איני יודע, שלא בא היום ללמוד. כששמע אביו כך, צעק ובכה והלך בפרשת הדרכים ושאל ראיתם בני, כך וכך היה לו סימן. אמרו לו, לא ראינו אותו, והיה אביו ואמו צועקים ובוכים ומתפלשין בעפר עד שעלתה בכייתם למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב״ה, והביא חולי על המלך, ואמר לעבדיו הביאו לי ספר רפואות, וכן עשו, והקב״ה הפכו לספר בראשית. פתחו אותו עבדיו ולא היו יכולין לקרות בו. אמרו לו עבדיו, כמדומין אנו ספר יהודים הוא זה, בקשו יהודים ולא מצאו. אמר השליח למלך, כשהלכתי בכפר של יהודי גנבתי משם תינוק, אולי הוא יודע לקרות בו. אמר המלך, לך והביאו לי. הלך והביאו לפניו, אמר המלך לתינוק, בני אם יודע אתה לקרות בזה הספר אשריך ואשרנו. כיון שראה התינוק הספר, צעק ובכה ונפל מלא קומתו ארצה. אמר המלך, כמדומה לי שאתה ירא ממני. אמר לו איני ירא ממך, אלא שאני יחיד לאמי ונתנני הקב״ה לאבי לשבעים שנה ולמדני ספר זה, א״ל אני יודע בטוב לקרות, פתח לו מן בראשית וקרא עד ויכלו. אמר לו, אתה יודע לפרשו? א״ל, הן. מיד נתן הקב״ה בו דעה חכמה ותבונה ופירש לו הכל, כששמע המלך גבורתו של הקב״ה, מיד עמד ממטתו וישב במקומו עד שפירש לו הכל. אמר לו המלך, רפואה באה לי על ידך, שאל ממני מה שתחפוץ ואתן לך. אמר לו התינוק, איני מבקש ממך מאומה אלא תחזירני לאבי ולאמי. מיד צוה המלך להוליכו לבית גנזיו, ונתן לו כסף וזהב ומרגליות והשיבו לאביו ולאמו. כשראוהו אביו ואמו, נתנו שבח והודיה להקב״ה, ובאותה שעת שמחו שמחה רבה. מכאן אמרו חכמים, ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית היה לו שכר כ״כ, המלמד לבנו תורה או משנה על אחת כמה וכמה. ומה זה שלא כיבד אביו אלא שעה אחת נתן לו הקב״ה כבוד זה, המכבד אביו ואמו יום ולילה על אחת כמה וכמה שישלם לו הקב"ה שכר טוב בעוה״ז ובעוה״ב.

ל״דל״א) דבור ששי: לא תרצח. אל תתחבר לרוצחים, התרחק מחבורתם שלא ילמדו בניך מעשה רצחנות. ובעון רציחה חרב בא לעולם. נפש שאינך יכול להשיבה למה תאבדה בלא דין תורה? נר שאי אתה יכול להחיותה למה תכבה, כי מעשה אלהים [להמית ולהחיות] הוא מעט בבני אדם ואתה לא תדע, כמה שכתוב (קהלת י"א ה') כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל, כי הרוצח שהורג את הנפש מעין בשר ודם הוא מתחבא ומעין הקב״ה אינו מתחבא, כי עיניו בכל דרכי איש ורואה בכל מעשיו אם טובים ואם רעים, אין חשך ואין צלמות לפניו, ולא יוכלו להסתתר שם פועלי און, והרוצח איך יוכל להסתתר מהריגת אדם שהוא בנין של הקב״ה, שמשקה ובונה ולד במעי אמו, שנאמר (איוב י' י') הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. אמר רבי אליעזר כשם שדלתות ובריחים לבית – כך דלתות ובריחים לאשה, שנאמר כי לא סגר דלתי בטני. ור׳ יהושע אומר, כשם שמפתחות לבית – כך מפתחות לאשה, שנאמר ויפתח ה׳ את רחמה. וכשם שצירים לדלת – כך צירים לאשה, שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו ציריה עליה. ובשעת יצירת הולד בא המלאך הממונה על ההריון ונוטל הולד ומביאו לפני הקב״ה ואומר לפניו, רבש״ע! מה תצוה על הולד הזה, חכם יהיה או טיפש, עשיר או עני, סומא או פיקח, אילם או דברן, גדול או ננס – אבל צדיק ורשע אינו אומר, מפני שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכיצד הולד מונח במעי אמו וכו׳ (עי׳ יצירת הולד) מקופל ומונח כפנקס, ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי. וכשיגיע זמנו לצאת נפתחין אבריו הסתומין ואומר לו הקב״ה: בני! הוי יודע שאני יצרתיך ואני עשיתיך ואני עתיד לעשות עמך חשבון, הוי צדיק ואל תהי רשע. שמא יאמר אדם, מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם ורהיטי ביתו מעידין בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננו. ר׳ שילא אומר, מלאכי השרת המלוין לו לאדם בחייו הן מעידין בו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ויש אומרים, אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר ואתם עדי נאום ה׳ ואני אל. לפיכך יזהר אדם מרצחנות, כי הוא מעשה האלהים ובנינו, והיאך יקום בן אדם ויאבדו, לעתיד לבוא יעמוד ההרוג לפני הקב״ה ויחנן לפניו, רבש״ע! אתה יצרתני גדלתני, ואתה חסת עלי בבטן והוצאתני משם מבלי מום, ואתה היית מפרנסני ברחמיך הרבים, ועמד זה ורצח אותי, ואיבד יצירה שאתה יצרת. רבש״ע! נקמני מרשע זה שלא חס עלי. באותה שעה יקצוף הקב״ה עליו ויפיל אותו לגיהנם וישרוף אותו שם, ויראה ההרוג נקמתו, ויראה וישמח, שנאמר ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. מהרה יחוש ישועה ויקרב הגאולה.

ל״הל״ב) דבור שביעי: לא תנאף. לא יכעיס אדם יוצרו ולא ילאנו במעשיו הרעים, ואל יתן דעתו באשה אחרת, ואל יסתכל בנשים, שאם בא לטהר מסייעין אותו מן השמים, והקב״ה בעצמו מתחבר לו לקדשו, ולא יתן ליצר הרע לשלוט בו.

ל״ול״ג) מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב ודורש בתורה והיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת ביראת שמים, שמימיו לא נשא פניו לאשת חבירו. פעם אחת היה יושב ודורש ועוסק בתורה בבית המדרש, עבר שטן לפניו וראהו ונתקנא בו, אמר אפשר לאדם כזה שלא יחטא. מה עשה השטן, עלה לרקיע ועמד לפני הקב״ה ואמר, רבש״ע, תן לי רשות ואנסנו, אמר לו לך. הלך ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה, מה עשה, נדמה לאשה שלא היתה כמוה מימות נעמה אחות תובל קין שבה טעו מלאכי השרת, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. באתה ועמדה לפניו, כיון שראה אותה חזר לשמאל, ישבה לצד שמאל – הפך פניו לצד ימין, כיון שראה אותה מתהפכת לצדו, אמר מתירא אני שמא יגבר עלי יצר הרע ויחטיאני, מה עשה אותו הצדיק, אמר לתלמידיו היושבים לפניו לכו והביאו אש ומסמרים, הביאו לו, ונתן המסמרים בתוך האש עד שהיו אדומים כאש, ונתנם על עיניו. כיון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל על פניו ורעד ועלה למרום לפני הקב״ה ואמר לפניו, רבש״ע! כך וכך היה מעשה. אמר לו הקב״ה וכי לא אמרתי לך שאין אתה יכול לו. באותה שעה קרא הקב״ה לרפאל וא״ל לך ורפא עיניו של ר׳ מתיא בן חרש, בא רפאל ועמד לפניו. אמר לו, הקב״ה שלחני אצלך לרפאות את עיניך. א״ל תניחני, מה שהיה היה (כי ירא שמא יחטא עוד הפעם). חזר לפני הקב״ה ואמר לפניו, רבש״ע, כך וכך אמר לי. אמר לו, לך אמור לו שלא ישלוט בו יצר הרע לעולם. מיד הלך ורפא אותו. (המעשה הובא בילקוט פ׳ ויחי ובסדר הדורות אות מ׳ בשם מדרש אבכיר). מכאן אמרו חכמים, כל מי שאינו נותן עיניו באשה אחרת אין יצר הרע שולט בו, לכך יזהר אדם שלא ישא עיניו באשה אחרת לבד מאשתו, שכל הנוגע בה מביאתו לידי עניות, ועוד שהורגתו, שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד (משלי ו' כ"ו), ואוי לו בעוה״ז ואוי לו בעוה״ב.

ל״זל״ד) ומעשה באדם אחד שבא על נערה המאורסה ביוה״כ והוציאוהו והרגוהו. לאחר מיתתו נולד לו בן מאשתו ונמנעו בני ישראל למולו. פעם אחת היה ר׳ עקיבא מהלך בדרך ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר והיה נושא משאוי גדול של עצים שלא היה אדם בעולם ולא חמור ולא סוס שיכול לטעון כמותו. אמר לו ר״ע, משביע אני אותך בשבועה שתאמר אם אתה בן אדם או שד, או מאיזה בריה אתה. א״ל רבי! אדם הייתי וכבר נפטרתי מן העולם ההוא, ובכל יום ויום אני מביא משאוי כזה, ומכניסין אותי בתוך הגיהנם ושורפין אותי בתוכה שלש פעמים ביום, וזה עמלי בכל יום ויום. אמר לו ר״ע, מה עשית שעושין לך כך וכך? א״ל אותו האיש, אני באתי על נערה המאורסה ביוה״כ. א״ל, בני, שמעת אם יש לך תקנה באותו עולם? א״ל, כך שמעתי מאחורי הפרגוד שבזמן שיעלה בני לספר תורה ויאמר ברכו את ה׳ המבורך מוציאין אותי מגיהנם ומכניסין אותי בג״ע. א״ל ר״ע, הנחת אשה או בן? א״ל בן אחד נולד לי אחר מיתתי ונמנעו ישראל למולו, א״ל מה שמך? א״ל שמי ארנוניא, ומה שם אשתך? א״ל שישכייא, ומה שם עירך? א״ל לודקייא. מיד כתב ר״ע שמו ושם אשתו ושם עירו, והלך ר״ע עד שבא לאותה העיר, כיון שבא לעיר, יצאו אנשי העיר לקראתו. אמר, כלום ידעתם איש פלוני ואשתו? אמרו, שם רשעים ירקב. אמר להם, על מה? אמרו לו, כך וכך עשה. אמר להם, אעפ״כ הביאו לי בנו. הביאו אותו וצוה למולו, והושיבו ללמוד וכן עשה, ולמדוהו ברכות שצריך לו לספר תורה. ביום השבת צוה לקרותו לספר תורה, ואמר ברכו את ה׳ המבורך לעולם ועד, מיד הוציאו את אביו מגיהנם והכניסוהו בג״ע. באותו הלילה בא בחלום לר״ע ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי. (עי׳ תנא דבי אליהו זוטא פי״ז).

ל״חל״ה) (הועתק מלעיל ערך מאיר) ושוב מעשה בר׳ מאיר שהיה עולה לירושלם לרגל והיה מתאכסן אצל ר׳ יהודה הטבח, והיתה אשתו של ר׳ יהודה זה בעלת יופי וצנועה מאד והיתה זריזה בכבודו של ר׳ מאיר כל זמן שהיה עולה לירושלם. אחר זמן נפטרה אותה האשת לבית עולמה ונשא ר׳ יהודה אשה אחרת וצוה לה יהודה בעלה אם יבא ויתאכסן בכאן חכם אחד ששמו ר׳ מאיר הזהרי בכבודו כפי אשר תוכלי במאכל ובמשתה ובהצעת המטה שכך היתה עושה לו אשתי הראשונה. כשהגיע הרגל עלה ר׳ מאיר לירושלם כמנהגו ועמד בשער אשפיזו ר׳ יהודה, ירדה אשתו אליו והוא לא היה מכירה, אמר לח חייכי קראי לי לאשתו של ר׳ יהודה חבירי, אמרה לו אדוני אני היא אשתו של ר׳ יהודה שאשתו הראשונה כבר מתה ונשאני לאשה, מיד בכה ר׳ מאיר ורצה לחזור לאחוריו ותפסה בו אותה האשה ואמרה לו בא אדוני כי כן אמר לי בעלי וציוה אותי כשיבא בכאן ר׳ מאיר הזהרי בו מאד וביקרו ושימי לפניו מאכל ומשתה ומטה, ואני אעשה מצות בעלי ואכבדך יותר מן הראשונה. אמר לה ר"מ אין לי רשות לבא שבעל הבית אינו בכאן עד שיתן לי רשות, מיד יצא ר״מ לחוץ ופגע בו ר׳ יהודה, אמר לו אדוני ר"מ אשתי הראשונה כבר מתה וזו אשתי השניה, הזהרתיה מאד בשביל כבודך אדוני ר"מ. אחר כן הלך ר״מ לבית יהודה והתקינה לו אשתו מאכל ומשתה ובאה לפניו והיתה משמשת אותו כראוי והיה ר׳ יהודה בעלה הולך למקום בשוק שכן היה רגיל, והיה ר"מ יפה תואר וטוב מראה עד מאד. מה עשתה אשתו של ר׳ יהודה נשאת עליו עיניה וחמדתו בלבה, ויהי בלילה השקתו יין עד שלא ידע בין ימינו לשמאלו, ואותו הלילה היה ליל פורים, וכשראתה שהיה שתוי מה עשתה הפשיטה כל בגדיו של ר"מ ושכבה עמו עד הבקר, ור"מ לא ידע בשכבה ובקומה, ובבקר הלך ר״מ לבית התפלה, וכשחזר לביתה עשתה לפניו מאכל ומשתה והיתה מדברת עמו ומשחקת לפניו, ור"מ היה תמיה מאד על מה שהיתה מעיזה פניה בפניו, והוא היה כבוש עיניו למטה שלא היה רוצה להסתכל בה, אמרה לו למה אינך מסתכל בי, אמר לה מפני שאת בעולת בעל ואהיה פושע לחבירי יהודה, אמרה לו הלא שכבת עמי בזה הלילה כמה פעמים, אמר לה ר"מ חלילה חלילה שלא ראיתי אותך ולא שכבתי עמך ולא עם אחרת כמותך מימי, אמרה לו כל הלילה שכבת עמי ועתה אתה צנוע ממני, אמר לח בחייך שקר את מדברת, אמרה לו אם לא תאמין לי הרי סימן פלוני ופלוני שיש בגופך, והיתה רואה על כתיפו הימנית כמו בכא(?) אדומה ובנחיריו חזזית. בשעה שאמרה לו אלה הסימנים שבגופו מיד הכיר ר"מ שחטא, והיה מר נפש מאד, והיה צועק ובוכה והניח עפר על ראשו ואמר אוי לי שאבדתי את עולמי, זו היא שכר תורה שלמדתי, עכשיו מה תקנה יש לי, מיד המליך עצמו ואמר לילך אצל הישיבה של בבל וכל דין שיגזרו עליו יקבל, וישב לביתו והיה הולך וצועק בכל הדרך וקרע בגדיו וישם אפר על ראשו. פגע בו גוי אחד שכינו אמר לו ר"מ מה לך, אמר לו מבקש אני ממך שתלך לעירי ותאמר לקרובי שלסטים באו עלי ואנסו כל מה שהיה לי, מיד הלך הגוי ועשה כן ואמר לקרוביו שלסטים באו על ר"מ ולקחו מה שמצאו בידו, מיד יצאו קרוביו לקראתו וספר להם כל המעשה שאירע לו, אמרו לו קרוביו מה בלבך לעשות, אמר להם אלך אצל ראש הישיבה של בבל וכל מה שיגזור עלי אעשה, אמרו לו קרוביו בשוגג היית והקב"ה יסלח את עונך ולא תשמיע את הקול על זה שלא תעשה לעז על בני משפחתך, אמר להם אם אשמע אני לקולכם הקב"ה לא יסלח עוני. מה עשה ר"מ ז"ל הלך אצל ראש הישיבה וסיפר לו כל המעשה שאירע לו ואמר לו על מנת כן באתי לפניך שאקבל בשמחה כל מה שתגזור עלי. א״ל ראש הישיבה נחפשה היום דינך ולמחר אני אומר לך מה תעשה. למחר בא אצלו אמר לו חפשתי דינך וראיתי מן הדין כי ארי יאכלך, א"ל אני אקבל עלי דין שמים. צוה לעשות כן, מיד שלח ראש הישיבה וקרא לשני אנשים גבורים ואמר להם הוליכו זה למקום אריות וקשרו ידיו ורגליו והשליכוהו שם, ואתם הטמינו עצמכם באחת מן האילנות וראו מה יעשו לו האריות אם יאכלוהו הביאו לי עצמותיו ואספוד עליהן מאד על שקבל עליו דין שמים. מיד הוליכו אלו האנשים את ר"מ ועשו לו כאשר אמר להם ראש הישיבה. ויהי בחצי הלילה בא ארי אחד ונהם בצידו והניחו והלך לו ולא עשה לו כלום. למחר ספרו לו הדבר לראש הישיבה, אמר להם עשו כן ליל שני ויעשו כן. ויהי בחצי הלילה בא ארי בצידו והריחו והפכו על פניו והלך לו. למחר חזרו אצל ראש הישיבה וספרו לו, אמר להם עשו כן ליל שלישי ואם לא יזיקהו צדיק גמור הוא והביאוהו לפני שאיו עליו דין שמים.

ל״טויהי בחצי הלילה בא ארי נוהם ושואג מאד בצידו והכהו בשיניו ועקר צלע אחת מצלעותיו ואכל ממנה כזית, למחר הלכו וספרו לראש הישיבה, אמר להם לכו והביאוהו לפני, הואיל ואכל ממנו כזית כמו שאכלו כלו. מיד הלכו והביאו אותו לפניו, וצוה ראש הישיבה לרופאים ורפאוהו, ושאל ממנו מחילה ואמר לו ראש הישיבה אשריך ר"מ שאתה צדיק גמור. וכשחזר ר"מ לביתו יצא בת קול מן השמים ואמר ר"מ זוכה לחיי העולם הבא.

מ׳—צא ולמד מזה המעשה של ר"מ שהיה צדיק גמור וחכם ולא חטא בידיעה, ואילולי קיבל עליו דין שמים היה נטרד מן העולם הבא, אם כן החוטא במזיד על אחת כו"כ, השם יצילנו מעונינו, אשרי מי שלא נשא עיניו באשת איש.

מ״אל״ו) מעשה באדם אחד שהיה מוליד בנים והם מתים, ועמד בתפלה ואמר לפניו, רבש״ע! אם תזכני לראות בן שקורא בתורה ואכניסו לחופה, אזמין לחופתו כל התלמידים והעניים והיתומים שיהיו בעיר. ונעתר לו הקב״ה ובא שאלתו לפניו ונולד לו בן, וקרא את שמו מתניה כי מתת אלהים הוא, ולמדו תורה הרבה. בא לחופה, זימן לחופתו כל התלמידים והעניים והיתומים שהיו בעיר, ומלא ששה בתים של ת״ח. שלח הקב״ה את מלאך המות, עשה עצמו כעני ואמר להחתן, עשה עמי חסד ותן לי מקום בין התלמידים. ענה החתן, מה שהיה לי להזמין כבר זימנתי. ובקש שלש פעמים ולא רצה להזמינו, דחק ונכנס לחופתו, פגע בו החתן ונדמה לו כאדם לבוש בגדים צואים. ענה החתן ואמר לו, לא דייך שדחקת אותי ונכנסת לחופה, אלא שנכנסת בבגדים צואים! הלך בבושת פנים. ואח״כ נכנס החתן לשמוח בחופתו עם הכלה, ומתוך שהיו שמחים דחק העני בדלת, עמד החתן וראה אותו, התחיל כועס עליו ואמר עד מתי אתה מעיז פניך? והלא כבר הברחתיך מן הסעודה ועכשיו אתה באת לכאן, לך מכאן! באותה שעה הלך מלאך המות ובא לעמוד אצל החתן לפני מטתו כעמוד אש מן הארץ עד לרקיע. ענה החתן ואמר לו מי אתה, אמר לו אני מלאך המות ובאתי ליטול נשמתך, ענתה הכלה ואמרה, רבש״ע! תעשה תורתך פלסתר שכתבת בתורתך כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא, ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, ועכשיו לא חדש ולא שבת ולא יום אחד. רבש״ע, תן לי הריון ממנו שלא אצא כזונה. באותה שעה שמע הקב״ה בתפלתה וגער במלאך המות והוציאה את בעלה מן המיתה. ומה היה מעשיה שזכתה לכך? אמה היתה שואבת מים בכל יום ומספקת לתינוקות של בית הספר, ואשה זקנה היתה, והיתה בתה (הכלה) תופסת במטה ונותנת ביד אמה ומשענת אותה, והבת היתה סובלת המים ואומרת לאמה, אמי! אל תניחי המצוה. אם אינך יכולה לעשותה, אני אעשה ויקרא על שמך. וכן עשתה כל ימיה. ובעבור המצוה הצילה את בעלה מן המיתה. וע״ז נאמר, אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים – אין שלג אלא מלאך המות שחציו אש וחציו שלג. זה מעשה של רבי מתניה.

מ״בל״ז) מעשה באדם אחד ששאל לו בן מהקב״ה. אמר לפניו, רבש״ע! תן לי בן ואלמדנו תורה כתאות לבי. שמע הקב״ה תפלתו ונתן לו בן, וקרא שמו שאול, כי מה׳ שאלתיו. וגדל ונעשה כבן עשרים וחמש שנים ולמד לו תורה ונתחכם ביותר, ואח"כ מת אביו. לימים אמרה לו אמו, קח ממון ולך לסחורה. הלך וראה בני אדם – אלו חוטפים ואלו גוזלים ואלו גונבים ואלו נשבעים לשקר, וחזר לביתו ריקם. אמרה לו אמו, למה לא סחרת? אמר לה בנה, הסחורה אינה כשרה בעיני, מתוך שהסוחרים מדברים יחדיו כזבים. ראה בני אדם שהן נושאים בן אדם לקבורה. אמר לאמו, אלך ואגמול חסד עם המת ועם זו הסייעה. אמרה לו אמו, לך. הלך, ובחזירתו ראה אדם אחד בשדה חורש בצוארו ונותן הצמד על המחרישה והיה קורא וחורש. בא הבחור וראה אותו, ואמר לו שלום עליך רבי. א״ל, שלום עליך, והוא היה אליהו זכור לטוב, ואמר לו הבחור מה זו האומנות שאתה עמל? א״ל, בני, אני חורש כדי שיאכלו אני ואשתי ובני ובנותי והעניים והאביונים ובהמות השדה ועוף השמים וחיות הארץ. א״ל הבחור, זו האומנות אני מבקש. א״ל אליהו ז״ל, מה שאתה מבקש אני נותן לך. אמר לו, אדוני, תורה נתן לי הקב״ה, ועכשיו אני מבקש אשה יעלת חן ויראת שמים. א״ל, בני, חייך לא נקראת אשת חיל אלא אחת ששמה חנה, והיא במזרח, ואחת ששמה חנה במערב שמורה לך, מאותו מקום עד לשם מהלך שלשה ימים. לקח אליהו ז״ל, והוליכו לשם בשעה קלה והעמידו בדרך. והלך אליהו ז״ל אצלה ואמר לה, מה את אומרת, תנשאי לאיש זה? אמרה לו, אם מה' יצא הדבר לא אוכל דבר אליך מאומה. מיד הביא אליהו ז״ל אותו בחור ועיטרו וזווגו, והיה יוצא ובא אותו הבחור ביום השביעי לנשואין. בא אליהו, ומצאו שהיה יושב ומשחק עם הכלה. א״ל אליהו, הנחת ושכחת את חייך, שבע שנים תמכר לעבד תחת שבעת ימי המשתה. יצא אליהו והניחם והתחיל הבחור מצטער, התחילה הכלה לאמר מה טיבך, איני כשרה לפניך או איני הגונה לך, או אם אתה חסר ממון או כלום, הרי לך כל בידך, או שמא בשביל אבותיך אתה מצטער, נלך אצלם. מיד חבשו חמוריהם ותקנו עגלות לשאת ממונם, ולקחו עבדים ושפחות, והלכו להם. כשהם הולכים פגע בהם נהר אחד גדול. אמרה האשה, נשב ונאכל, ישבו לאכול. עמד הבחור והלך לנהר לרחוץ רגליו. בא אליהו ז״ל, לקחו בכנפיו והוליכו למקום רחוק ומכרו לעבד. המתינה האשה שעה אחת ולא בא, הכירה הדבר, נתנה הודאה להקב״ה. אמרה לעבדיה, הריני זורע שדה זאת שהיא עושה חטין יפין, ובנו לי כרך ובתים ונזרע השדה ונעבוד חטין, כי אני יודע שיהא רעב גדול בעולם, וכאן עתידין לבא ולסחור כל בני אדם. עשו כך, והיו הכל באין אצלה. לאחר חמש שנים, בא אותו בחור עם אדוניו, והיה סובל שקו ובאו הביתה, והיא היתה שואלת לכל בני אדם הבאים לקנות חטין את שמותם, וכשראתה אותו הכירה אותו ואמרה לאדוניו, תן לי הבחור ויאכל לחם בביתי. לקחה ושאלה אותו, מי אתה ומה שמך? אמר לה, שמי שאול. אמרה לו, אני אשתך ואתה בעלי, מיד חבקה אותו ונשקה אותו והתחילה לבכות, ונתנה שבח והודאה להקב״ה שעשה לה נסים. אמרה לו, אדוני, מה אירע לך? ספר לי. סיפר לה כל המאורע, אמר, עדיין אין לי אלא חמש שנים. עמדה והאכילתו והשקהו וכיסתו וחבקתו, ואמרה לו לך לשלום. הלך הבחור עם אדוניו, והיא לא צוחה ולא בכתה אלא תלתה עיניה לשמים ונתנה שבחים להקב״ה, והלך הבחור עם אדוניו ועבד לו עוד שתי שנים. ואח״כ בא אליהו ונטלו בכנפיו והחזירו לאשתו, מיד לקח הבחור את אשתו ועבדיו ושפחותיו, הלך לאמו ומצא אותה בחיים. בואו וראו כמה היתה אשת חיל שלא כחשה לבוראה ולבעלה באלו שנים, עליה כתיב אשה יראת ה׳ היא תתהלל. זה מעשה של שאול.

מ״גל״ח) דבור שמיני: לא תגנוב. לעולם הוי זהיר ורגיל ביראתו של הקב״ה ולא תעבור על דבריו, כדי שתזכה לראות ולהיות בחבורת צדיקים ולא בחבורת רשעים שלא תכלם בבושתם. ולא תפשוט יד בגניבה, שאין אדם יכול לקבץ עושר מגניבה, שכל הגונב משלם כפלים, אם אין לו – מוכרו בגניבתו, שנאמר אם אין לו ונמכר בגנבתו.

מ״דל״ט) מעשה היה בימי שלמה המלך בשלשה בני אדם שהיו מהלכין בדרך בערב שבת וקדש עליהם היום. אמרו זה לזה, בואו ונטמין ממונינו במקום אחד, והלכו והטמינו הממון. כשהגיע חצי הלילה, עמד אחד מהם ונטל הממון והטמין אותו במקום אחר, במוצאי שבת בקשו לילך לדרכם והלכו לאותו מקום ולא מצאו הממון. זה אומר אתה גנבת וזה אומר אתה גנבת. הלכו לדון לפני שלמה המלך, הסדירו לפניו הדברים, אמרו לו לבקר משפט. כששמע הדברים היה אומר אם איני אומר להם הדין עכשיו יאמרו איה חכמתו של שלמה. מה עשה, ישב וחקר בחכמתו ובינתו להחזיר להם תשובה ולתפוס אותם מתוך דבריהם. כיון שחזרו אצלו התחיל לדבר להם. אמר, שמעתי עליכם שאתם בעלי תורה ובעלי חכמה ומשפטים, בבקשה מכם דין אחד אני שואל לכם אשר מלך רומי שלח אלי לשאול לחקרני בדבר שאירע לו במלכותו בתינוק ותינוקת שהיו דרין בחצר אח ונתאוה זה אצל זו. אמר התינוק לתינוקת, בא ונעשה תנאי בינינו בשבועה שכל מי שירצה לארוס אותך אל תשמעי לו אלא ברשותי, ונשבעה לו כך. לימים נתארסה אותה התינוקת, כיון שנכנס החתן אליה אמרה לו איני שומעת לך עד שאלך אצל פלוני ואשאל רשות ממנו, שכבר נשבעתי לו. מה עשתה, הלכה אצלו ואמרה טול כסף וזהב הרבה ופטרני לבעלי. אמר, הואיל ואת עומדת בשבועתך, הרי אני פוטרך לבעלך ולא אקח משלך כלום, ולבחור שבא עמה אמר לו שמח בחלקך בשלום. והלכו להם. כשהיו חוזרים בדרך פגעו בהם לסטים, והיו ביניהם זקן אחד ונטל לעצמו את הנערה ואת כל הכסף והזהב אשר עמהם והתכשיטין אשר עליהם, ורצה לבא אל הנערה. אמרה לו לזקן הליסטים, בבקשה ממך המתן לי מעט עד שאספר לך דבר אחד שאירע לי, וספרה לו כל המעשה, אמרה הנערה ומה אותו בחור שהיה עומד בפרקו וכבש את יצרו ולא רצה לנגוע בי, אתה שאתה זקן ויש בדין שתהא לפניך יראת שמים בכל שעה על אחת כמה וכמה שאתה לא תגע בי, הילך כל הכסף והזהב אשר אתי ופטרני לשלום ואלך עם בעלי. כיון ששמע אותו זקן כך, נשא עיניו לשמים ונשא בעצמו קל וחומר, ומה שאני הולך על שפת קברי בכל יום ויום ועכשיו אני אעשה כך וכך?! מה עשה, שלחה והלכה לה עם בעלה והחזיר לה כל התכשיטין וכל הכסף והזהב שלקח מהם, ולא רצה לנגוע ולהנות מכל אשר להם מאומה — עכשיו שלח אלי מלך רומי לפרש איזה מהם משובח מכל אלו. אמרו לי הדין.

מ״הפתח הראשון ואמר, משבח אני את הנערה שעמדה בשבועתה. פתח השני ואמר, משבח אני את בעלה שכבש את יצרו ולא רצה ליגע בה. פתח השלישי ואמר, משבח אני את זקן הליסטים שגזל ממון והחזיר להם כל הממון שנטל ולא רצה ליגע בה, ועוד אם החזיר את האשה למה החזיר את הממון?

מ״ומיד פתח שלמה המלך ואמר, מה זה שלא היה שם, אלא לשמע אזן הרהר אחר הממון שלא ראה מימיו, ממון זה על אחת כמה וכמה. מיד צוה שלמה המלך עליו וכפתוהו והלקוהו, והודה לפניו והראה אותו מקום שהטמין שם הממון, ויראו כי חכמת אלהים בקרבו. על כן לא יפשוט אדם ידיו בגניבה, שכל נסתריו יהיו גלוים וידועים.

מ״זמ׳) מעשה היה באדם אחד שהיה סוחר והולך למקום רחוק לקנות סחורה, והיה לו חמש מאות זהובים בארנקי אחת. אמר אותו סוחר בלבו, איך אעשה – אם אני אובילה עמי אולי יראו אותה בני אדם ויגנבוה ממני, אלא אטמינה עד שיבא יום הסחורה. מה עשה, הלך למקום צנוע ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ועשה חפירה בארץ להטמינה, והוא לא ידע כי בקיר אצל אותו מקום היה שם חור והיה אדם רואה כשהטמין הכיס לאותו מקום. ואח״כ הלך הסוחר, ומיד בא אותו אדם אשר ראהו שטומן הממון, והלך וגנב הממון. לימים בא הסוחר ליקח הממון לצורך הסחורה שבקש לקנות ולא מצאו. התחיל הסוחר מצטער ואמר בלבו, מה אעשה, למי אני מבקש ולמי אני תובע, והלא כשקברתי הארנקי לא היה שם אדם. נשא עיניו וחפש כה וכה. וראה אותו חור וחשב בלבו שמא בעל הבית ששם ראני כשהטמנתי הממון והוא לקחו, ולא היה מכירו. הלך ושאל מי הוא, והראוהו לו ובא אצלו ואמר, הנה שמעתי עליך אומרים שאתה יועץ וחכם, אני מבקש ממך שתתן לי עצה שאשאל ממך. אמר לו, אמור. אמר, אדוני, באתי לכאן לסחור והבאתי עמי שתי ארנקות, האחת של חמש מאות זהובים והשנית של שמונה מאות, ואני כשהייתי בא לא הייתי מכיר שום אדם בעיר הזאת להפקיד אצלו. מה עשיתי, הלכתי למקום צנוע וטמנתי שם הארנקי של חמש מאות, והשנית עדיין יש לי משומרת בידי ולכך באתי לשאלך אם אטמינם במקום אחר, או באותו מקום שטמנתי הראשונה אשים האחרונה, או אפקידנה לאדם נאמן בזה העיר? אמר לו, אם לעצמי אתה שומע אל תפקידנה לשום אדם שאין אתה מכירם, אולי יכפרו לך, אלא באותו מקום ששמור הוא לך ממון האחר. מיד חשב אותו בעה״ב שגנב הארנקי שאם ילך הסוחר לאותו מקום להפקיד הארנקי השניה ולא ימצא הראשונה ימנע להפקיד עוד, אלא אחזיר שם הארנקי למקומה ואז אטול את שתיהן. הלך הסוחר ומצאה, ואמר, ברוך המחזיר אבדה לבעלים! לכך לא יפשוט אדם ידו בגנבה, שמה שיבקש לא ימצא, ומה שבידו יטלו ממנו. בא וראה כמה עון גניבה גורם, נאים נעשו מכוערים, שמחים נעשו עצבים, רמים נעשו שפלים, לבושים נעשו ערומים, שהרי אדם וחוה עשר חופות נעשו להם בג״ע, כולן מאבנים טובות ומרגליות, ועל שפשטו ידיהם בגניבת פרי האילן שיודע טוב ורע קצף עליהם הקב״ה והביא לעולם ארבעים קללות: עשר על האדם, ועשר על חוה, ועשר על הנחש, ועשר על האדמה. וגם רחל אמנו אע״פ שגנבה את התרפים כדי למנוע את אביה מע״ז, אעפ״כ גרם לה העון שלא תקבר במערת הצדיקים, על שאמר יעקב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. לכך אל יפשוט אדם את ידו בגנבה ולא בגזל כי אם ביגיעתו ומזיעת כפיו. אם עושה כן – אשריו בעוה״ז ואשריו לעוה״ב, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך – אשריך בעוה״ז וטוב לך לעוה"ב.

מ״חמ״א) דבור תשיעי: לא תענה ברעך עד שקר. אמר שלמה המלך בחכמתו, כל מה שיכול אדם לעמול ולסגל במצות ובמעשים טובים אינו די להספיק להיות כפרה על היוצא מפיו לרע, לכך חייב אדם לשמור פיו מלשון הרע, שהלשון נכווית תחלה לכל האברים, והיא באה תחלה לדין. בא וראה כמה קשה לשון הרע, לכן אמר דוד לדואג האדומי נמשלת כחרב חדה: הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה וגו׳ (תהלים נ״ב ד'), וכתיב מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר (משלי כ״ה י"ח), כשם שרעתה של חרב חדה אוכלת משני צדדין, כך לשון הרע הורגת מכל צדדין: האומרו, והמקבלו, ומי שנאמר עליו. וכשם שחץ שיוצא מתחת ידו של אדם שוב אינו יכול להשיבו, כך מי שמעיד עדות שקר על חבירו בבית דין, אע״פ שמתחרט מאה פעמים, שוב אינו יכול לחזור מרעתו ולהצילו.

מ״טמ״ב) מעשה היה בשני בני אדם באשקלון שהיו אוכלין ושותין כאחד ולומדין תורה יחדיו. מת אחד מהם, ומת בנו של בעיא מוכסא עמו באותו היום. כשהיו מוליכין אותם לבית הקברות, שמעו קול רעש וברחו. בחזירתם נתחלפו המטות ועשו כבוד גדול לאותה מטה של בן בעיא מוכסא [ולא נהגו כבוד במטה האחרת], אמר להם אותו תלמיד חבירו, לא היא מטתו. והיה מצטער מאד ואמר, שמא חס ושלום אין זכות לשונאיהם של ישראל. איתחזי ליה בחלמא. בני, לא תבזה מרך! זה עשה חובה אחת וזה עשה זכות אחת. חובה עשה זה התלמיד? ח״ו לא עשה חובה גדולה, אלא פעם אחת הקדים לו תפילין של ראש לתפילין של זרוע. ומה זכות בעולם עשה בנו של בעיא מוכסא? אלא פעם אחת היה מהלך בשוק ובידו חררה אחת תחת אצילי ידיו, ונפלה אותה חררה ובא עני אחד ונטלה ולא אמר לו כלום – באותה זכות זכה לכבוד. ויש אומרים, סעודה עשה לבני העיר בערב שבת ולא באו, ונתנה לעניים (ירושלמי חגיגה פ״ב, וסנהדרין פ"ו, עי׳ רש"י סנהדרין מ״ה.). אח״כ הראו לו בית משכבו של חבירו בג״ע לפני נהרי אפרסמון, והראו לו ג״כ את בנו של המוכס יורד על שפת הנהר לשאוב מים ולא יכול. גם הראו לו את מרים בת מגלאי – רבי אליעזר בר רבי יוסי אומר, צירי פתחי גיהנם קבועות באזניה. אמר להם, למה תעשה לה כך? אמרו לו, בשביל שמתענה ומפרסמת לשכנותיה. ויש אומרים, בשביל דיתבה תרי ואמרה תלת (ישבה בתענית שני ימים ואמרה שלש). אמר להם, עד מתי תעשו לה צער זה? אמרו לו, עד שיבא בן שטח ונוטלם מאזניה של זאת וישימם באזניו. אמר להם, למה? אמרו, משום שנדר להקב״ה שאם יעשה נשיא יתלה המכשפים, והוא נעשה נשיא ולא הרגן. אמרו לו, לך אמור לו המעשה. אמר להם, נשיא גדול הוא ומתעסק במעשיו ולא יאמין לי. אמרו לו, עניו הוא מאד ויאמין דבריך, ואם לא יאמין עשה לו סימן זה: הוציא עיניך ותנה על ידיך, וכן עשה. מה עשה, הלך אצלו וסיפר לו כל המאורע, וביקש לעשות לו כל הסימנים, ולא הניחו. אמר, ידענא בך שאתה חסיד גדול, ואע״פ שאמרתי בפי, לא חשבתי בלבי (בירושלמי הגירסא אע"פ שבלבי חשבתי בפומי לא אמרתי). מה עשה ר״ש בן שטח, הלך ביום המעונן ולקח עמו שמונים תלמידים נאים מאד ונתן להם שמונים מלבושים נקיים, ונתן להם שמונים קדרות והעמידם תחת מערה אחת ואמר להם, כשאני אצפר ואשרוק, לבשו כליכם והכנסו אצלי מן המערה. הלך [אל המכשפות] וזעק, שמע ה׳ קולי אקרא חנני וענני "איום איום" (כמו אימא אימא, וזה האות להמכשפות שרוצה לכנוס), ופתחו לו. אמר להם, שלכם אני (ג"כ מכשף), וקודם שנכנס לשם לבש נקיים. אמרו לו, אנה הלכת? אמר להם בין הטיפות של הגשמים. אמרו, תבקש שנעשה מאומה? אמר להם, מה שברצונכם יש. האחת אמרה מה שאמרה והביאה לחם של כסף, והאחרת אמרה מה שאמרה והביאה לחם של זהב, והאחרת אמרה מה שאמרה והביאה תבשיל של נחשת. אמרו לו, מה תעשה אתה? אמר להם, אשרוק ואביא לכם שמונים בחורים לבושים בגדים נאים ונקיים. אמרו לו, אם בקשת עשה כך. שרק להם ולבשו מנייהו נקיים ועלו לגבייהו. כשנכנסו, אמר להם ר״ש בן שטח כל אחד מכם יטעון האחת ויטלנה מן הארץ, מפני שהמכשף אינו יכול לעשות כלום אם אין רגליו עומדות בארץ, וכן עשו. האי דעבדא פיתא, אמר לה תעביד פיתא, ולא יכלה. א״ל, זיל צלבה, עד דתלינן לכולהו. כדתנן, ר״ש בן שטח תלה שמונים נשים מכשפות באשקלון. כיון שעשה כן, באו קרובים של המכשפות וכיוונו היום והשעה והעידו על בנו של ר״ש בן שטח שעבר עבירה שחייב בה סקילה, וחייבו ר״ש אביו סקילה אע״פ שהיה יודע בו שלא חטא מעולם. כיון שכיוונו עדותם, הוציאוהו לסקילה. אמר להם בנו של ר״ש בן שטח, אם אני עברתי עבירה זו – יהיו העדים נקיים וכל ישראל נקיים והמיתה תכפר עלי. ואם לאו – כל עונותי מחולין לי והקולר תלוי בצואר העדים וכל ישראל יהיו נקיים. אמרו העדים, היאך נשפך דם נקי? אמרו לו, עדות שקר העדנו על שהרג אביו קרובותינו. אמר ר״ש, כבר כתוב בתורה אם לא יגיד ונשא עונו – כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והרגוהו והיה קולר תלוי בצואר העדים. ולכך ישמור אדם את עצמו מלשון הרע וישמור מצרות נפשו. (הדבור העשירי לא תחמוד נשמט פה כי אין עליו מדרש.)