אוצר מדרשים, מדרש עשרת מלכיםOtzar Midrashim, Midrash on the Ten Kings

א׳מדרש עשרת מלכים

ב׳[בית עקד האגדות חוברת א׳]

ג׳בשם היוצר גבוהים ונמוכים, אתחיל לכתוב עשרת המלכים: עשרה מלכים שמלכו ושימליכו מסוף העולם ועד סופו ואלו הן:

ד׳המלך הראשון – זה הקב״ה יתברך שמו שהוא ראשון והוא אחרון, שנאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ״ד:ו׳), וכתיב אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא (שם מ״א), ובדברו ברא שמים וארץ והעולם כלו, דכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו (תהילים ל״ג:ו׳). פנה (חזר) ואמר, ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳), וברא את האדם בצלמו שנאמר בצלם אלהים ברא אותו, והמשילו והשליטו בכל מעשי ידיו, שנאמר תמשילהו במעשה ידיך וגו'.

ה׳המלך השני – זה נמרוד הרשע שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל וגו' (בראשית י׳:י׳), וכל בני אדם היו יראים ממנו. ומפני מה זה מלך? אמר ר׳ ישמעאל, אותן הבגדים שהיו על אדם וחוה כל חיה ועוף שרואין אותם היו משתחוים לפניהם מפני שהקב״ה נתן יראתם עליהם, דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על וגו' (שם ט׳), וכשחטאו ונטרדו מן הגן הפשיטן הקב״ה מעליהם, דכתיב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג), כבהמה זו שמפשיטין את עורה ממנה. וכיון שמת אדם הראשון, הפקידם לשת, ושת לחנוך, וחנוך לנח, ונח לשם, ושם לעבר, ונמרוד הרשע נלחם עם עבר ולקחם ולבשם ויצא לשדה, וכיון שהיו רואין אותו החיות והבהמות והעופות, היו באין להשתחוות לפניו והוא תופשן, היינו דכתיב הוא היה גבור ציד לפני ה׳ וגו׳, וכיון שנולד עשו וגדל, עמד והרגו ולקחם. וכיון שהיה עשו יוצא לשדה, כל בהמה וחיה ועוף שהיו רואין אותו היו באים ומשתחוים לפניו והוא תופשן, ואותו יום שבקש לצוד ציד לאביו כדי שיברכו, לקחתן רבקה אמו והחביאתן כדי לעכבו, שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות וגו' (שם כ״ז), וכשהריח יצחק את ריחן בא לו ריח גן עדן, שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳ (שם), שדה – זו גן עדן, שנאמר לכה דודי נצא השדה (שיר השירים ז׳:י״ב).

ו׳המלך השלישי – זה יוסף שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ (בראשית מ״ב:ו׳).

ז׳המלך הרביעי – זה שלמה שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה (מלכים א ה׳:א׳), וכתיב ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים (שם).

ח׳המלך החמישי – זה אחאב מלך ישראל שמלך מסוף העולם ועד סופו, כמו שמצינו בעובדיה שאמר לאליהו חי ה׳ אלהיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך ואמרו אין והשביע את הממלכה ואת הגוי וגו׳ (מלכים א י״ח:י׳), ואילו לא היה מושל בהם לא היה יכול להשביעו.

ט׳המלך הששי – זה נבוכדנצר הרשע שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכולהון (דניאל ב׳:ל״ח), וכיון שחטאו ישראל לפני הקב״ה וקרעו מלכות בית דוד, והמליכו את ירבעם בן נבט, ועשו להם שני עגלי זהב והדיחם, והעיד בם הקב״ה ולא שמעו לו, שנאמר ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו׳ (מלכים ב י״ז:י״ג) ולא שמעו להם אלא הקשו עורף והעזו מצח לבלתי שוב אל ה׳ לדרוש בתורתו אשר נתן להם על יד משה, וכשחרה אפו נתנם לביזה ולמשיסה ביד כל אויביהם, שנאמר ונתתים ביד אויביהם והיו לבז ולמשיסה לכל אויביהם (שם כ״א) ולא יכלו לקום לפני אויביהם וכל מקום אשר יצאו יד ה׳ היתה בם לרעה, הדא הוא דכתיב מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה׳ זו חטאנו לו (ישעיהו מ״ב:כ״ה), ואומר וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע (שם), וכשהעידו בהם הנביאים הרגו אותם והעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ולא שבו מדרכיהם הרעים, אלא הולכים ומשחיתים עוד יותר מאבותיהם והוסיפו כעס על כעס וחרון על חרון, עד שלא יכול ה׳ לשאת עוד והעיד עליהם ולא שמעו לו, עד אשר הגלה אותם מעל אדמתם, שנאמר וימעלו באלהי אבותיהם (דהי״א ה׳), ואומר ויעד ה' אלהי ישראל וגו׳ (שם). ומנין שהוא עתיד לשוב את שבותם? שנאמר והשיבותי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובניתים כבראשונה (ירמיהו ל״ג:ז׳), לא בזכותם אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב, שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם (ויקרא כ״ו:מ״ב). שבעת השבטים וחצי בעון מה? הלא בעון ירבעם בן נבט, שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל (מ״א ט״ו ל') ובעון האשרה אשר עשה אחאב בשמרון, וכשמלך הושע בן אלה על ישראל בשמרון, היה הדין חתוך על שמרון שתחרב ועל ישראל שיגלו, [ומנין אתה יודע זאת] אם תמצא לומר ממה שאמר משה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' (דברים י״א:ט״ז). בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, אמר ר׳ ישמעאל חיאל מגדוליהם ומעשיריהם היה עומד על יריחו וראה אותה חרבה, אמר מה טיבה של זו, אמרו לו יריחו זו החרבה, יהושע בן נון החרים אותה בחרם לא תבנה עוד לעולם, שנאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו׳:כ״ו). אמר להם, יהושע מת ודבריו מתו, ועמד ובנה אותה. כיון שהתחיל לבנות את יריחו מת אבירם בכורו, וכשהוא בונה היו מתים כל בניו וכל בני ביתו, וכשהוא מציב דלתיה מת שגוב צעירו. באותה שעה קרע בגדיו וישב על הארץ והיה סופד ובוכה, באו כל זקני ישראל ואחאב לנחמו, אמר הקב״ה לאליהו לך והראה לפני חיאל שמתו בניו. אמר לפניו, רבש״ע, מתירא אני שמא יאמר אחאב דבר שאינו כראוי, ויחר לי ואני גוזר ואין אתה מקיים. אמר לו, לך ואני מקיים כל דבר שאתה גוזר, שנאמר מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). מיד הלך לו, וכשבא שם ראה כל זקני ישראל יושבים, ובא לו וישב ביניהם. פתח חיאל ואמר, אוי לו למי שהוא עובר על דברי חכמים שהוא חייב מיתה וכו׳.... שלח הקב״ה את ישעיה בן אמוץ הנביא כדי להוכיחם, והוא פתח ואמר להם, שמעו דבר ה׳ קציני סדום וגו׳, והיה אומר להם הלא לכם לדעת את ה׳ אשר נתן התורה למשה ולאבותיכם על הר סיני וקבלו אבותיכם לקיימה, שנאמר ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה (שמות י״ט:ח׳), ואתם ואבותיכם עזבתם אותה, ודעו שהתורה משולה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳), ובשבילכם שאינכם עושים אותה הקב״ה מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים – זה סנחריב מלך אשור וחיילותיו, שנאמר וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ (ישעיהו ח׳:ח׳), מלמד שלכד כל ערי הבצורות אשר ביהודה, שנאמר ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב וגו׳ (שם ל״ו) ויסע ויבא לירושלם, וכשהתפלל חזקיהו לפני הקב״ה שלח ונגפם לפניו, שנאמר ויצא מלאך ה׳ ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף (שם), כל אלו לא היו אלא ראשי גייסות, אבל החיל לא היה להם מספר. וכמה נשאר מהם? רב הונא אמר – חמשה, שנאמר וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיה י׳׳ז). רבנן אמרי – תשעה, שנאמר ארבעה חמשה (שם). ורב אמר – עשרה, שנאמר וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם (שם י׳ י"ט), כמה יכול לכתוב – י׳ (עשרה), וסבור (מסתברא) דאמר רב הונא חמשה, והם סנחריב ושני בניו ונבוכדנצר ונבוזראדן. ומנין שהוא עתיד להחזירן, שנאמר צאו מבבל ברחו מכשדים, ואומר, לא למענכם אני עושה בית ישראל (יחזקאל ל״ו:כ״ג), ואומר, וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים (שם), ואומר, וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני (ישעיהו ל״ז:ל״ה), ואומר, אם אשכחך ירושלם (תחלים קל״ז), ואומר, הן על כפים חקותיך (ישעיהו מ״ט:ט״ז).

י׳ומנין שנבוכדנצר הרשע מלך מסוף העולם ועד סופו? שנאמר ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך (דניאל ב׳:ל״ח), וכשם שהיתה יראתו על האדם, כך היתה יראתו על עוף השמים, שנאמר וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף (ישעיהו י׳:י״ד), ולמה נתן לו הקב״ה את כל הכבוד הזה? כדי שלא יהא אומות העולם אומרים, ביד הדיוט מסר הקב״ה את ביתו, ולפיכך נקרא אדיר, שנאמר והלבנון באדיר יפול, ולפיכך נתן לו הקב״ה כל השלוה הזאת. ולא עוד אלא שלוקח מזרע המלוכה מבני יהודה והפקיד אותם בהיכל מלך בבל, שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל (ישעיהו ל״ט:ז׳), ואותו צדיק לא התפלל עליהם, אלא אמר כי יהיה שלום ואמת בימי (שם). ומה פירושו של נבוכדנצר? נבו – שהיה נובח ככלב, כד – שהיה כמלא כד, נצר – שהיה מצרצר כצרצר *(עי׳ ילקוט איוב רמז תתקכ"ח בשם תנחומא). וכשם שהיתה שלותו כך היתה מפלתו. וכשם שהיה מושלו על כל בהמה וחיה, כך ניתן לשחוק לכל בהמה וחיה, שנאמר לבביה מן אנשא ישגון ולבב חיוא יתיהיב ליה ושבעה עידנין יחלפון עלוהי (דניאל ד׳:י״ג). ומלך אחשורוש אחר אויל מרודך עד חציו של עולם, שנאמר ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו (שם), שרשוהי – זה בלשצר בנו של נבוכדנצר שמלך אחר אחשורוש. ואם תאמר שמלך אחר נבוכדנצר אביו, והרי כתיב ודריוש מדאה קבל מלכותא (דניאל ו׳:א׳), ולבסוף תלת שנין למלכו עשה סעודה לכל שריו וגדוליו, שנאמר בלשצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי (שם ה׳), וכשנשתכר אמר לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ (שם ה׳), באותה שעה הפילו הקב״ה, שנאמר בה שעתא נפקו אצבען די יד אנש וכתבן לקבל נברשתא (שם), אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן, מה כתיב בתריה? ביה בלילא קטיל בלשצר מלכא כשדאה (שם), ודריוש מדאה קבל מלכותא (שם ו'). הרי חזרה המלכות לדריוש בן אחשורוש. אבל אחשורוש מלך אחרי אויל מרודך, ומלך בחציו של עולם על מאה ושש עשרה איפרכיות, שנאמר ויפקד את נערי שרי המדינות ויהיו מאתים ושנים ושלשים (בכל העולם). ובזכות אסתר נתוסף לו י״א, שנאמר המולך מהודו ועד כוש (אסתר א׳:א׳).

י״אהמלך השביעי – זה כורש מלך פרס שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי אלהי השמים (דהי״ב ל״ו), וכיון שגזר שיעלו בני יהודה לירושלם, יצא לטייל במדינה וראה כל בעלי אומנות בטלים והשוק משומם, אמר מה טיבו של שוק זה משומם? אמרו לו, היהודים שהיו עושים פה גזרת עליהם שיהיו עולין לירושלם, לפיכך השוק הזה משומם, פתח ואמר מי שעלה עלה, ומי שלא עלה לא יעלה, והיה שם נחמיה התרשתא, כששמע כך התחיל צועק ובוכה ומתחנן, והיה משקה למלך שהיה מזרע המלוכה, והיה תוארו נאה והתירו לו ששותה ממנו, לפיכך נקרא שמו התרשתא. ונכנס אצל המלך להשקותו וראה פניו רעים, אמר לו מדוע פניך רעים? אמר לו, מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ, ואם על המלך טוב תאמר לעלות ולבנותה ולשוב אליך (נחמיה ב׳:ג׳). אמר לו, בכמה ימים תלך ובכמה ימים אתה חוזר? ונתן לו זמן ובנה את בית המקדש על משפטו והיכל על מכונו ולוים על מחלקותם, והבדיל ישראל מעם הארץ, ושב לבבל במועדו כאשר קבע למלך.

י״בהמלך השמיני – זה אלכסנדרוס מקדון שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב וגו׳ וצפיר העזים הגדיל עד מאד וגו׳ (דניאל ח׳:ה׳). ולא עוד אלא שבקש לעלות לשמים ולידע מה יש שם, ועשה לו מטה וקשר בה שני נשרים, ותלה בה בשר מלמעלה מהן כדרך קלוסין, וכשהיו רואין אותו בשר היו פורחין ועולין עד שראה כל הישוב לפניו כטבעת ביד. ולא עוד, אלא שביקש לילך אל ארץ החשך ולידע מה יש שם, ונכנס למדינה שכולה נשים וכו׳ עד אדם ובהמה תושיע ה׳ (עי׳ תמיד ל״ב, ויקרא רבה פכ״ז ותנחומא פ' אמור, ושם מסיים בפסוק "אדם ובהמה תושיע ה׳").

י״גר׳ ישמעאל פתח, פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳), כיון שבקשו ישראל לירד למצרים (אחר החורבן), אמרו ישראל לירמיהו שאל נא מאלהיך אם נרד למצרים ואם לאו. אמר להון, ומה נוח לכון דאנא שאיל ליה דאתון ליתבון עבדין רעותיה? נשבעו לו שכל מה שהוא אומר להן הן עושין. הלך ושאל להקב״ה, אמר לו אמור נא להם שבו נא בארץ ועבדוני ועבדו את מלך בבל וייטב לכם, וכשבקש הקב״ה להעמיד עליהם את הדבר הרע (בימי חרבן בית שני), הלך אותו מלך אלכסנדרי (בירושלמי סוכה פרק החליל מסופר בזה מטוריינוס ובאסתר רבה פ"א מטריכינוס) להלחם עם ברבריים וילדה אשתו הרשעה בן בזמן שישראל בכל מקום הולכים יחפים ובוכים על חרבן בית האלהים (ט׳ באב), וכיון שהגיע אותו תינוק לחנוכה, נפטר בזמן שישראל שמחים וששים ומדליקין נרות, ושמחה ומשתה ויום טוב בכל מקום שישראל שם. שלחה המלכה ואמרה לבעלה, עד שאתה נלחם בברבריים בוא והלחם במדינתך שישראל עשו כך וכך. נתן לבו לבוא לעשרה ימים נשאו הרוח ובא לחמשה, ובא ומצאן קורין פסוק זה: יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כ״ח מ"ט). אמר להון, אנא דהוינא סבור למיתי לעשרה ואתית לחמשה, התחיל להרוג בהם עד שהיה הדם מגלגל אבן של משא ארבעים סאה והורידה לים מהלך י"ח מיל, ויש אומרים עד שראה מי קיפוס (קיפרוס), וכשעלה אספסיינוס שחיק עצמות והקיף את חומות ירושלם, אמר לאנשי ירושלם (שברו) [שגרו] קשת אחת וחץ אחד (לאות הכנעה ושעבוד) ואלך מעליכם. אמר להם שתים שלש פעמים ולא קבלו, אמר להם ריב״ז גורמין אתם למדינה זו שתחרב ולבית שישרף, אמרו לו כשם שיצאנו על שרים הראשונים והרגנום כך נצא על זה ונהרגהו, וכיון שלא שמעו לדברי ריב״ז, אמר לתלמידיו בני עמדו והוציאוני מן המדינה הזאת כי אני יודע שסופה להחרב והבית לישרף. כיון ששמעו תלמידיו כך, נתנו אותו בארון, נטלו ר׳ אליעזר בראשו ור׳ יהושע ברגליו, והיו הולכין עד שהגיעו לשער המדינה. אמרו, פתחו השער ונצא ונקבור מת זה. אמרו להם, עד שנדקרנו אותו תחלה (לדעת אם הוא מת), אמרו להם ר״א ור׳ יהושע תוציאו שם רע על מדינתכם שיאמרו את רבם דקרו, כששמעו כן עמדו ופתחו להם. וכל אותו הזמן שהיה ריב"ז במדינה, היה לוקח אגרות וכותבן וכורכן על החצים וזורקן חוץ למדינה, וכתוב בהן ריב״ז נאמן הוא למלך, וכשיצא חוץ למדינה הלך לשאול בשלומו של מלך, אמר לו אתה הוא בן זכאי, אמר לו הן, אמר לו הרגזתני שעכבת לבוא עד עתה, ואע״פ שאין המדינה חזקה איני יכול לה ואנשיה גבורים והורגים בחיילותי תילי תילים בכל יום וחיילותי מתמעטים. אמר לו, אל תירא, שכתוב בידינו שאין הבית חרב אלא ביד מלך, שנאמר והלבנון באדיר יפול (ישעיה י׳). א״ל, אני אינני מלך. א״ל ריב״ז, בקרוב תהא מלך. לאחר שלשה ימים בא לו שליחות מרומי לאמר מת נירון קיסר והמליכוך בני רומי. מיד שלח וקרא לריב"ז ואמר לו, שאל לך שאלה מה שתרצה ואתן לך. א״ל שואל אני את יבנה שנשב בה ונלמוד בה ומצות ציצית ושאר כל המצות שבתורה. א״ל הרי אני נותנה לך במתנה, וגזר שלא תחרב יבנה לעולם. מה עשו הסיקריקין שבירושלם? עמדו ושרפו כל האוצרות שבהן המזונות עד שלא השאירו מחיה בעיר, התחיל הרעב להתחזק במדינה עד שהיו שולקין התבן ושותין מימיו ויוצאין ועושין בחיילות נקמות גדולות וחוזרין, כיון שראה אספסיינוס צואתן של אותן היוצאין כי אין בה מין דגן, שלח וקרא לכל חיילותיו ואמר להם בואו וראו בני ישראל רעבים וצמאים ויוצאין והורגין בכם, אילו היו אוכלין ושותין על אחת כו״כ, קרא לכל חיילותיו ואמר להם, הביאו לי נסרים של ארז, והביאו לו, ועשאו כמין מסבך בשתי פגישות, והיו זורקין בהם אבנים לחומה עד שנפרצה, ועשה קלע ונתן לתוכו ראש חזיר והיו משליכין מעל הבירה שעל המזבח, והיו אומרים כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק (משלי ז׳) והיו הורגין והולכין עד שהגיעו להיכל, אמרו זה לזה, מי יכנס תחלה אצל ארי, אמר להם טיטוס בן אספסיינוס, עליו אמר הכתוב הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו (שם כ״א כ"ט), ולא עוד אלא שנטל את הסייף וגדר את הפרכת, ותפש זונה אחת והכניסה לקדשי הקדשים, ופרש ספר תורה ועבר בה עבירה, והתחיל מגדף ומחרף ומנאץ ומרקק כלפי שמיא, ואומר זה הוא סנחריב (אספסיינוס) וחיילותיו, הריני בביתו וברשותו, אם יש בו כח יעמוד כנגדי. אבא חנן אומר, מי כמוך חסין יה (תהלים פ״ט) שאתה שומע חירופיו וגידופיו של אותו רשע ושותק, למחר כשתתמלא סאה שלו תביא עליו הפורעניות, שנאמר בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ (איוב כ׳ כ"ב). נטל את הפרכת ועשאוהו גרגותני וגורר [וגודר] את כלי בית ה׳ ונתן בספינה לילך ולהשתבח ברומי, עמד עליו נחשול של ים לטבעו, התחיל מחרף ומגדף כלפי שמיא ואמר כשהייתי בביתו ובירושלם לא היה בו כח כנגדי, ועכשיו קדמני בים, כמדומה שאין כחו של אלוה זה אלא במים, שכן עשה לאנשי דור המבול ולפרעה ולסיסרא, אם יש בו כח יצא עמי ליבשה ויעשה עמי מלחמה. אמר לו הקב״ה, רשע! וכי עמך אני עושה מלחמה והלא בריה קלה שבראתי בעולם אותה אני שולח שתעשה עמך מלחמה. באותה שעה רמז הקב״ה לים ועמד מזעפו עד שיצא משם, כיון שיצא ליבשה יצאו בני רומי לקראתו והיו מקלסין אותו ואומרים לו נצחת נצחת, נאה אתה למלוך! נכנס למרחץ ויצא, הביאו לפניו פיילי של יין מבושם לשתות. וכשהוא שותה, נכנס יתוש לתוך חוטמו והיה חופר ואוכל עד שהגיע למוחו, וכשמת טיטוס פרעו את מוחו ומצאו שם היתוש כמו גוזל בר יונה משקל תרין ליטרין, וכד פרחה נפשיה דטיטוס פרחה נפשיה דדין (עי׳ גיטין נ״ז.).

י״דכשבא אדריינוס הרשע שחיק עצמות והקיף את ביתר, היו עמו אלף ושש מאות רבוא אנשי חיל. ובביתר היו ארבע מאות בתי מדרשות וארבע מאות בתי כנסיות, ובכל כנסיה וכנסיה ד׳ מאות סופרים, ולפני כל סופר וסופר ד׳ מאות תינוקות. ובכל מדרש ומדרש ד׳ מאות ספרים של משנה, ועל כל משנה ומשנה ד׳ מאות תלמידים, והיו אומרים הנערים אם יבוא צר עלינו במחנות בעזרה זו שאנו הוגים, אנו מעוורים (דוקרים) את עיניהם [בחוטרין אשר בידינו], והיה שם בן כוזבא גבור חיל מאד, אמרו עליו כל מי שרוצה להכנס בחבורתו יתן אצבעו באש עד שתטיף ג׳ טיפים של דם בתוך האש. אמרו לו לבן כוזבא, עד מתי אתה מרבה מומין בישראל? חזר ואמר, כל שהוא רוכב על סוס ורץ ותלש ארז ממקומו יכנס בחבורתו של בן כוזבא, ונמצאו עמו ששת אלפים מטיפי דם מאצבע, וששת אלפים תלושי ארזים מארץ, והיה עולה בן כוזבא על החומה וקופץ משם כשידיו וארכבותיו זקופות והורג באויבים, וחוזר ועושה כן. ועמד אדריינוס כנגד ביתר ג׳ שנים במצור ולא היה יכול להחריבה, עד שבא כותי אחד ואמר לו מה אתה נותן לי ואני אתן בידך מדינה זו, אמר לו אתן לך חצי המלכות. באותה שעה בא אותו כותי לתוך העיר ומצא את ר׳ אלעזר המודעי יושב בבית המדרש ומתפלל ואומר, רבון כל העולמים! אל תשב בדין עם בן כוזבא, בשביל שהיה בן כוזבא יוצא למלחמה ואומר, הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו (תהילים ס׳:י״ב), וכיון שראה הכותי כן, אמר אין המדינה הזאת עומדת לבן כוזבא אלא בזכות זה הזקן, מיד הלך אצל בן כוזבא ואמר לו כל הדא גבורתא דאית בך חד סבא אית בבית מדרשא מקללך. א״ל, ומאן הוא דין? אמר, איתא (בוא עמי). הלך עמו עד שבא לבית המדרש ומצא שם ר׳ אלעזר המודעי עומד ומתפלל. א״ל ההוא כותי, ארכין אודניך ואת שמע מקלל בר כוזבא בזעפיה. ארכין אודניה וסבור הוות ליה דהוא אמר רבון כל העולמים, עמוד מכסא רחמים ושב על כסא דין על בן כוזבא, בעטיה ופרחה נפשיה. מיד יצתה בת קול ואמרה, הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ (זכריה י״א י״ז) רועי האליל – זה הוא בן כוזבא, זרועו של אותו האיש – ר׳ אלעזר המודעי. באותה שעה זימן הקב״ה לבן כוזבא צפעוני אחד שהמית אותו, מיד נתנה המדינה ביד אדריינוס והרג בה עד שמדדו על אבן אחת ששים סאה של מוחי תינוקות. אמר ר' יוחנן, כרם לאדריינוס שחיק עצמות, הקיפו י"ח על י"ח מילין והקיפו גדר מהרוגי ביתר, והיה אחד מחיילותיו פושט החללים עד שמצא בן כוזבא מת, כרת ראשו ונקב אזנו והיה פוררו עד שהגיע לפני אדריינוס. אמר אדריינוס, שקר אתה אומר אלא בא והראני את גופו, הלך והראהו, אמר, פשוט אותו, פשטו ומצא עקרב כרוך על עקבו. באותה שעה אמר, אילולי צורו שהסגירו מי היה יכול לו. היינו דכתיב איכה ירדוף אחד אלף וגו׳ אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם (דברים ל״ב:ל׳) והחריב את ביתר וחרשה במחרשה, וביטל מישראל מילה וציצית ושבת וכל מצות שבתורה. וכן עשו כל הלוחצים שבאו אחריו והרבו ימים בשלוה.

ט״וואלו הן מן העתידות שנגלו לר׳ שמעון בן יוחאי כשהיה חבוי י״ג שנים במערה מפני מלכות אדום שהיו גוזרין שמד על ישראל, ועמד בתפלה ובתענית ג׳ ימים וג׳ לילות. לסוף פתח ואמר, ה׳ אלהים עד מתי עשנת בתפלת עבדך (תהילים פ׳:ה׳), ומיד נגלו לו סתומות הקץ והחתומות, והתחיל דורש ואמר כך עלתה על דעתו של הקב״ה ליתן את ישראל ביד מלכות אדום לשעבדם, והם התחילו להכריעם ולהצר להם עד שהצר להקב״ה מאד, ומפני מה הצר להקב״ה? שנאמר עמו אנכי בצרה (שם צ״א), ואומר בכל צרתם לו צר (ישעיהו ס״ג:ט׳).

ט״זר׳ שמואל אומר על דברי ר׳ ישמעאל שהיה אומר מנין שאין הקב״ה מוציא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיע בה את ישראל? שנאמר על יד ישעיה הנביא וְרָאָה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל וגו' (ישעיהו כ״א:ז׳), מלמד שבראשונה יחזור למנהג זרע אומתו שלוחצין ודוחקין העולם במס כבד, וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב (שם), רב קשב – ר׳ שמעון אומר, כיון שראה ישעיה ששלום בפיו, היה שמח. ואמר ר׳ שמעון, מאי דכתיב וְרָאָה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל, רכב – זו בבל, צמד – זו מדי, פרשים – זו יון, רכב חמור – זו אדום, רכב גמל – זו מלכות ישמעאל, וכיון שראה תשועות שהן עתידין לעמוד, פתח ואמר מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם). ר׳ שמעון אומר, כיון שראה ישעיה שעתיד לעמוד ממנו מלכים רשעים לוחצים לישראל ולוקחים מן החיים שכר החיים ומן ההרוגים שכר המתים, התחיל צועק ואומר: רב קשב. וכן היה אומר ר׳ שמעון, בתחלת מלכותו כשהוא יוצא יבקש לעשות רע עם ישראל, ויתחברו עמו אנשים גדולים מישראל, ויתנו לו אשה מהם, ויהיה שלום בינו לבין ישראל, ויכבוש כל הממלכות, ויבא לירושלם וישתחוה שם, ויעשה מלחמה עם האדומים ויברחו מפניו, וילכוד המלוכה בחזקה ואח״כ ימות, ויעמוד אחר מחצר מות וימלוך תחתיו, ויעמוד אחר ויהרוג אותו, ויעלה לירושלם ויחצוב הר המוריה, ויעשה אותו מישור, ויעמוד אחר וימלוך אחריו ימים מועטים, ויעמוד מלך אחר גדול מכולן ויקראו שמו מרואן, וזרועות ארבע יעמדו ממנו, והם יגדרו את חומת ההיכל, ועוד יעמוד מלך אחר וימלוך י״ט שנה והוא יאכל שלות בני ישמעאל, ויעמוד אחר ויבקש לכרות מימי הירדן ולא תתקיים עצתו, ויעמדו עליו נשיאי קדר ויהרגו אותו. ויעמוד אחר וימעיט איפות ומדות ומשקלות, ויעמוד אחר ויתקוטט במזרח ובמערב, אחרי כן אין שלום אמר ה׳ לרשעים (ישעיה מ״ה). ואלה המלכים שיעמדו מהם: הראשון עבד מושלים, שנאמר כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים (ישעיהו מ״ט:ז׳), השני מזרע המלוכה, השלישי יקום במחלוקת, הרביעי הוא אח לשני, ובימיהם יצמח צמח אם זכו ישראל. וזה לך האות כשאתה רואה שנה ראשונה – בלא מטר, והשניה – חצי רעב, והשלישית – רעב גדול, והרביעית – לא רעב ולא שובע, והחמישית – שובע גדול ויצמח כוכבו של משיח, ובששית – קולות, ובשביעית – מלחמות, ובמוצאי שביעית בן דוד יבא אם זכו ישראל, ואם לאו, על מלך הרביעי תפשע קרן מערבית דרומית, וישלח שם גייסים הרבה מאד, במלחמה הראשונה ינצחו בני מערב, ובשניה ינצחו בני מזרח, וביום ההוא תתקיים הנבואה שחזה ישעיה, שנאמר וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה׳ לַזְּבוּב (ישעיה ז׳ י"ח), וכשאתה רואה שנפלה מלכות נירון המערבי אשר בדמשק, נפלה מלכות בני מזרח, ויבואו בני מערב על בני מזרח להשמיד ולהחריב, ויברחו הנשארים ויעברו לארץ הצבי ויכלה אותה בידם. ויחזק מלכות בני מערב במצרים ובשיחור עד פרת. ואחר כל זאת, אם לא זכו ישראל, יעמוד מלך עז פנים ויהרוג את מלך בני מזרח בירח אב, ויגזור גזרות על ישראל, ויבטל המועדים והשבתות, שנאמר וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן (דניאל ז׳:כ״ה) עידן – שנה, עידנין – שנתים, ופלג – חצי שנה. ואח״כ יעמוד מלך ושמו מושיב ומשיב כל מי שהוא עובד ע״ז, שנאמר וזעם על ברית קודש (דניאל י״א:ל׳), וימלוך ט׳ חדשים, שנא׳ לכן יתנם עד עת יולדה ילדה (מיכה ה׳:ב׳) וכמה עת יולדה? ט׳ חדשים. ואחר כל זאת, ירד השטן וילך ברומי לצורת האבן ויתחבר עמה כדרך מעשה, ותתעבר האבן ותלד את ארמילוס, וימלוך ארבעים יום וידיו קשים יותר מארבעים סאה, וגוזר גזירות רעות על ישראל, ויפסקו אנשי מעשה וירבו אנשי גזל, אם זכו ישראל יצמח משיח בן יוסף בגליל העליון, ויעלה לירושלם ויבנה ההיכל, ויקריב קרבנות ותרד אש ותאכל קרבנותיו, וישבו ישראל כל ימיו לבטח. ויעלה חיל גוג ויחריב ירושלם ויהרוג את משיח בן יוסף, הדא הוא דכתיב יתיצבו מלכי ארץ וגו׳ (תהילים ב׳:ב׳), וישראל סופדין ובוכין את משיח, שנאמר והביטו אליו את אשר דקרו וספדו עליו (זכריה י״ב:י׳), ויתחלקו לארבע כתות, ג׳ מהן ילכו בגולה והאחת תותר, שנאמר ויתר העם לא יכרת מן העיר (שם י״ד). ואח״כ יצא הקב״ה להלחם עמהם, שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב (שם). מה כתיב תמן? ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ואומר, וזאת תהיה המגפה וגו׳. והקב״ה יתקע בשופר גדול ואומר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי (ישעיהו מ״ג:ו׳), ואומר ופדויי ה׳ ישובון (שם ל״ה), ואומר לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו (שם מ״ט), לאסורים צאו – אלו שבנהר סמבטיון שהם באסורים, ולאשר בחשך הגלו – אלו ט׳ השבטים וחצי שהם יושבים [מתחת להרי חשך]. והקב"ה יקבץ אותם ויעלם לירושלם וינחם אותם בכפלים, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (שם נ״א). אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע! חטאנו לפניך על ההרים. אמר להם, אני מעבירם שנאמר כי ההרים ימושו (שם נ״ד). ועוד אמרו, קלקלנו בחמה ובלבנה. אמר להם, אני מעבירם שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה (שם כ״ד). וישלח הקב״ה את אליהו שישמח לבם של ישראל, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא (מלאכי ג׳:כ״ג), ומבשר להם בשורות שלום וטובות, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו׳ (ישעיהו נ״ב:ז׳), עד שחזרה המלכות לבית דוד. המלך

י״זהתשיעי – זה משיח בן דוד שימלוך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהילים ע״ב:ח׳), וישבו ישראל לבטח אלפים שנה ויאכלו את בהמות ואת לויתן וזיז שדי, ולקץ אלפים שנה יתקבצו לדין, שנאמר (הושע ו' ב') יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו – זה יום הדין, אשרי מי שזוכה בו (ואז ימלוך הקב״ה, והוא המלך העשירי). הקב״ה יזכנו בו עם כל ישראל אמן ואמן.

י״חבריך רחמנא דסייען, ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה.