אוצר מדרשים, פרקי רבינו הקדושOtzar Midrashim, Pirkei Rabbeinu HaKadosh
א׳פרקי רבינו הקדוש
1
ב׳[ספר הלקוטים ח״ג דף ל״ג]
2
ג׳פרק השלשה
3
ד׳—א׳) שבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בנו – שלשה על יראת חטא וארבעה על דרך ארץ. על יראת חטא אמר לו: אל תישן על מטתך עד שתקרא את שמע ותתפלל, ואל תכנס באחרונה לבית המדרש, ואל תשב לאכול בשבת עד שתגמור את הפרשה. ועל ד״א אמר לו: אל תחתוך בשר על ידך [שמא תחתוך ידך] ונמצאת מבזה את השלחן, ואל תסיח אחורי הכותל, מפני ששנו חכמים, עינים להרים ואזנים לכותלים, אזנים לבית הכסא, אזנים לד״א. וכשאתה מהלך בדרך ומגיע לנהר ואין מנעלים ברגליך הנעל רגליך ועבור, ואפילו יש לך כמה עבדים ושפחות ומציעין לך את המטה, אל תניחם, אלא הציע אתה בעצמך.
4
ה׳ב') שלשה דברים צריך אדם לבקש עליהם רחמים בכל יום ויום: על שנה טובה, על מלך טוב, ועל חלום טוב. וי״א, אף על שכן טוב.
5
ו׳ג׳) שלשה שהקב״ה נותן חן וחסד עליהם וי״א שקנינם חן: חן תורה על לומדיה, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו, ד״א חן מקום על יושביו (סוטה מ״ז.).
6
ז׳ד׳) שלשה מנוחלי עוה״ב: הדר בארץ ישראל, המגדל בנו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת (פסחים קי״ג.).
7
ח׳ה׳) שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות: המזלזל בנטילת ידים, והמשתין מים בפני מטתו, ומי שאשתו מקללת בפניו (שבת ס״ב:).
8
ט׳ו') שלשה מביאים את האדם לידי פדגרא (חולי רגלים): מנעל דחוק, ומטה קצרה, ותשמיש המטה ביותר.
9
י׳ז׳) שלשה מלכים הם: מלך שבחיות – אריה, מלך שבבהמות – שור, מלך שבעופות – נשר, ועל כולם הקב״ה מתגאה, שנאמר, רם על כל גוים ה׳ (תהלים קי״ז) [אל תקרי גוים אלא גאים].
10
י״אח׳) שלשה צדיקים נקראו בשמותם עד שלא נולדו: יצחק, שלמה, ויאשיהו. יצחק מנין? שנאמר ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית י״ז:כ״א). שלמה מנין? שנאמר הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו (דהי״א כ״ב. יאשיהו מנין? שנאמר הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו (מ״א י״ג ב׳).
11
י״בט׳) שלשה דברים שאל מלאך המות את רבי יהושע בן לוי, וחזר ולמדו. אמר לו, כשאתה נכנס לבקר את החולה אל תשתה שם ואל תשב מראשותיו ולא מרגלותיו, אלא הוי מתעטף ושב לפניו כתלמיד לפני רבו, ואל תעמוד לפני הנשים הבאות מבית הקברות מפני שאני מרקד לפניהם וחרבי שלופה בידי (עי׳ ברכות נ״א.). [וכשאני עומד למעלה מן המטה וחרבי שלופה בידי ג׳ טפות נוטפות מן החרב, באחת מת ובאחת הוא מסריח ובאחת פניו מוריקות (ע״ז ב׳:). משום שמואל הקטן אמר לו, אם בקשת לישמר מכל דבר רע – אל תסתכל באשה נאה, ולא באשה המקושטת בכלי צבעונ
12
י״גי׳) ג׳ עולמות אדם רואה: אחד במעי אמו, ואחד בעוה"ז, ואחד לאחר מיתה. מנין לאחר מיתה? שנאמר גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ (קהלת י״ב ה').
13
י״די״א) ג׳ דברים שאין אדם עומד עליהם: חיים, ובנים, ומזונות.
14
ט״וי״ב) ג׳ שאין אדם נמנע עליהם בכל יום: נגעים, ויסורין ומזיקים.
15
ט״זי״ג) ג׳ שאין כורתין ברית עם בעליהם: תורה, כתר, ואשה.
16
י״זי״ד) ג׳ מיני הדרוקן: של רעב, ושל עבירה, ושל כשפים. של עבירה – עבה, של רעב – תפוח, ושל כשפים – דק (שבת ל״ג).
17
י״חט״ו) מפני ג׳ דברים לא יכנס אדם לחורבה: מפני החשד, ומפני רוח רעה, ומפני המפולת. (ברכות ג׳.). אמר ר' יוסי, פעם אחת נכנסתי לאחת מחורבות ירושלם להתפלל, ובא אליהו ז״ל והיה משמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי, ואמר לי שלום עליך רבי, אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי, א״ל בני מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל, א״ל למה לא התפללת בדרך, אמרתי שלא יפסקוני עוברי דרכים, א״ל ולמה לא התפללת תפלה קצרה? אר״י באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שמתפללין תפלה קצרה. א״ל כלום שמעת קול בחורבה זו? אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין האומות. א״ל, העבודה! כך היא אומרת בכל יום, ולא עוד אלא כשישראל עוסקין בד״ת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות [ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב״ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם].
18
י״טט״ז) ג׳ דברים מזקינין את האדם: הדר בעלייה, והמגדל תרנגולים בתוך ביתו, והמדבר ואין דבריו נשמעין
19
כ׳י״ז) ג׳ מעבירין את האדם על כבוד עצמו ועל כבוד המקום: יצר הרע, ורוח רעה, ושעבוד מלכיות (עירובין מ״א:).
20
כ״אי"ח) ג׳ דברים מביאים את האדם לידי דאגה: גדול שער, וגדול צפרנים, ובגדים בלים וצבועים
21
כ״בי״ט) ג' דברים חלומן טוב: נהר, שפיתת קדרה, וחטים. נהר מנין? שנאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיהו ס״ו:י״ב), שפיתת קדרה מנין? שנאמר תשפות שלום לנו (שם כ״ו), חטים מנין? שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך.
22
כ״גכ׳) ג׳ חלומות מתקיימין: חלום של שחרית, חלום שראה לו חבירו, וחלום שנפתר בתוך חלום. (ברכות נ״ה:).
23
כ״דכ״א) ג׳ נביאים [לענין] הרואה ספרן בחלומו: ספר ירמיה – ידאג מן הפורענות, ספר מלכים – יצפה למלכות, ספר ישעיה – יצפה לנחמה (ברכות נ״ז:).
24
כ״הכ״ב) ג׳ כתובים הן הרואה אותן בחלומו: ספר איוב – ידאג מ הפורענות, ספר תהלים – יצפה לחסידות, ספר משלי – יצפה לחכמה.
25
כ״וכ״ג) ג׳ דברים נכנסים לגוף ואין הגוף נהנה מהן, ואלו הן: קול, וקומה, ושער.
26
כ״זכ״ד) ג׳ דברים שעומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהן, ואלו הן: הזכרת השם בכל עת, והזכרת השם בכל מקום, ונבלות פה.
27
כ״חכ״ה) ג׳ דברים העושה אותן יירש העוה״ז והעוה״ב, ואלו הן: תורה ופרנסה וגמילות חסדים.
28
כ״טכ״ו) ג׳ דברים שאין הגוים נהנין מהן: מן היין כששותין אותו – שלוקחין כחו הימנו, וכשהן משמשין פושטין את בגדיהם ומשמשים – לפיכך אין נהנין, והבשר אין אוכלין אותו עד שחותכין בסכין – לפיכך אין נהנין ממנו.
29
ל׳כ״ז) שלשה שאלו שלא כהוגן – שנים עשו להם כהוגן, ואחד עשו לו שלא כהוגן, ואלו הם: אליעזר עבד אברהם, ושאול, ויפתח. עבדו של אברהם – שנאמר והיה הנערה וגו׳ (בראשית כ״ד:ל״ד), שומע אני אילו יצא לקראתו אפילו שפחה היה משיאה לבן אדוניו, ונזדמנה לו רבקה. שאול – שנאמר והיה האיש אשר יכה וגו׳ (ש״א י״ז), שומע אני אפילו גוי, ונזדמן דוד. יפתח – שנאמר והיה היוצא מדלתי ביתי וגו' (שופטים י״א:ל״א), שומע אני אפילו דבר טמא, לפיכך נזדמנה לו בתו (תענית ד').
30
ל״אכ״ח) ג׳ דברים בקש משה מלפני הקב״ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה בישראל, ובקש שתסתלק מאו״ה, ובקש שיודיעו הקב״ה את דרכיו. ומנין שבקש שתסתלק מן האומות? שנאמר ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז). ומנין שבקש שתשרה שכינה על ישראל? שנאמר ובמה יודע איפוא (שם), ומנין שבקש שיודיעו הקב״ה? שנאמר הודיעני נא את דרכיך (שם, ברכות ז׳).
31
ל״בכ"ט) בשלשה דברים זכה משה לשלש מעלות: בשכר כי ירא (שמות נ׳) – זכה למדוע לא יראתם (במדבר י״ב:ח׳), בשכר מהביט (שמות ג׳:ו׳) – זכה לתמונת ה׳ יביט (במדבר שם), בשכר ויסתר משה פניו – זכה לקלסתר פנים ויתן על פניו מסוה (שמות ל״ד:ל״ג).
32
ל״גל׳) ג׳ באו בעלילה: קין, ומנשה, וחנה (עי׳ סנהדרין ק״א:).
33
ל״דל״א) ג׳ חשבו בלבם: עשו, וירבעם, והמן.
34
ל״הל״ב) ג׳ אין הפרגוד ננעל בפניהם, ואלו הן: גזל, וע״ז, ואונאה (ב״מ נ״ט.).
35
ל״ול״ג) שלשה שאין עומדין בפני פקוח נפשות: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. ר׳ יהודה אומר אף הגזל (סנהדרין ע״ד.).
36
ל״זל״ד) ב״ש אומרים שלש כתות הן: אחת לחיי עוה״ב – אלו צדיקים גמורים, ואחת לחרפות לדראון עולם – אלו רשעים גמורים, והשקולין שבהן יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין ומתרפאין (ר״ה ט״ז:), שנאמר, והבאתי את השלישית באש וגו׳ (זכריה י״ג ט'), ועליהן הוא אומר, ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ש״א ב׳ ז׳). וב"ה אומרים, ורב חסד מטה כלפי חסד, עליהן הוא אומר אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני (תהילים קט״ז:א׳).
37
ל״חל״ה) ג׳ כתות נעשו על הים: אחת אומרת נטבע בים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה. זו שאומרת נטבע בים – אמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה׳ (שמות י״ד:י״ג), וזו שאומרת נחזור למצרים – אמר להם, כי כאשר ראיתם את מצרים היום וגו', וזו שאומרת נעשה מלחמה – א״ל משה, ה׳ ילחם לכם (ע״ע הַלֵל).
38
ל״טל״ו) שלשה כתרים הן: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. כתר מלכות – זכה בו דוד ונטלו, כתר כהונה – זכה בו אהרן ונטלו, והרי כתר תורה מונח שלא ליתן פתחון פה לאדם, שלא יאמר אילו היה כתר מלכות וכתר כהונה הייתי זוכה בהן, הרי כתר תורה מונח לכל אדם, וכל מי שזכה בו כאילו זכה בשלשתן. ומי שאינו עוסק בתורה, מעלין עליו כאילו שלשתן מונחין לפניו, ולא זכה אפילו באחת מהן.
39
מ׳ל"ז) ג׳ דברים נאמרו בגרגיר: מאיר עינים, ומרבה את הזרע, וממעט כשפים (יומא י"ח.).
40
מ״אל״ח) ג׳ עלו במחשבה: על מת שיסריח, ושישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקיב. שאילו המת אינו מסריח – אין בני אדם קוברין את מתיהן, ואילו אין קבורה – אין משכחין את קרוביהן, ואילו אין התבואה מרקבת – אין בני אדם מוכרין פירותיהן (פסחים נ"ד:).
41
מ״בל״ט) ג׳ דברים צריך אדם להסתכל בהם: בשעה שהוא נכנס לבית הכסא, ובשעה שהוא מקיז דם, ובשעה שהוא עומד לפני המת. בשעה שהוא נכנס לבית הכסא – אומר לעצמו ראה דרכך כדרך הבהמה, גופך מורכב מבשר ודם והווה ונפסד, ובשעה שהוא עומד לפני המת – אומר ראה להיכן אתה הולך ועדיין אינך נזהר ואינך זהיר ומדבר דברים יתירים, שנאמר אולת אדם תסלף דרכו (משלי י״ט ג').
42
מ״גמ׳) ג׳ דברים ממעטין את המזונות, ואלו הן: קול, צעקה, וערוה.
43
מ״דמ״א) ג׳ דברים אמרו באשה: טפח באשה ערוה, קול באשה ערוה, שער באשה ערוה.
44
מ״המ״ב) ג׳ ידות הן, ושלשתן בקציצה: יד לעין תקצץ מפני שהיא מסמא את העינים [בשחרית קודם רחיצת הידים], יד לחסימה (בגמרא ברכות כ״ד. הגירסא "לחסודה", ובכ״י פה כתוב על הגליון פ׳ אלפצאדה, ופירושה בערבית מקום הקזת הדם) תקצץ מפני שהיא מביאה את האדם לידי שפיכות דמים, יד לאמה תקצץ מפני שהיא מחממת אותו ומוציאה ש"ז לבטלה.
45
מ״ומ״ג) ג׳ דברים מעין עוה״ב, ואלו הן: שבת, שינה, ותשמיש (ברכות נ״ז:).
46
מ״זמ״ד) ג׳ דברים נאמרו בצפרנים, ואלו הן: שורפן – חסיד, והקוברן – צדיק, ומפזרן – רשע. ולא אמרן אלא שלא קבצן, אבל אם קבצן ואח״כ שרפן – אין בכך כלום. (נדה י״ז.).
47
מ״חמ״ה) ג׳ הודו ואבדו מן העוה״ז ונחלו העוה״ב, ואלו הן: מקלל, ומקושש, ועכן.
48
מ״טמ״ו) ג׳ שיראו ונחלו העוה"ז והעוה״ב, ואלו הן: מילדות, ורחב, והגבעונים.
49
נ׳מ״ז) שלשה שדברו אמת ואבדו מן העוה״ז ובעוה״ב, ואלו הן: דואג, ומרגלים, ובני רימון הבארותי. ר׳ מאיר אומר, אף איש גר העמלקי.
50
נ״אמ״ח) ג׳ דברים מכריז עליהן הקב״ה בעצמו, ואלו הן: רעב, ושובע, ופרנס טוב. רעב – שנאמר כי קרא ה׳ לרעב (מ״ב ח׳), שובע – שנאמר וקראתי אל הדגן וגו׳ (יחזקאל ל״ו), פרנס טוב – שנאמר ראו קרא ה׳ בשם בצלאל (שמות ל״ח, ברכות נ״ה.).
51
נ״במ״ט) ג׳ דברים אין אדם נמנע מהן בכל יום, ואלו הן: עיון תפלה (ב״ב קס״ד: ובגליון הכ״י כתוב כ׳ מילאן אל כאטר עין אל צלאח, והיא בערבית המסיר כונתו מן התפלה, וכן פירשו בתוספות ד״ה עיון, ור״ל המעיין בדברים אחרים בתוך תפלתו), והרהור עבירה, ואבק לשון הרע.
52
נ״גנ׳) ג׳ דברים שהגוים נאנחים עליהם: תורה, שבת, ומילה.
53
נ״דנ״א) ג׳ דברים שאין להם מחילה, ואלו הן: המתרעם על מדותיו של הקב״ה, והמדבר אחת בפה ואחת בלב, והרואה דבר ערוה בחבירו יחידי והולך ומעיד בו (פסחים קי״ג.).
54
נ״הנ״ב) ג׳ אף שעשו תשובה אין הקב״ה חפץ בהן, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמתכבד בקלון חבירו, והמכנה שם לחבירו. וי״א אף המלבין פני חבירו ברבים (ב״מ נ״ח:).
55
נ״ונ״ג) שלשה מתישין את הגוף: האוכל מעומד, והשותה מעומד, והמשמש מטתו מעומד. (גיטין ע'.).
56
נ״זנ״ד) אמר רשב״י, ג׳ הקב״ה שונאן ואני איני אוהבן: המשמש מטתו ערום, והאוחז באמתו ומשתין, והאומר דברים שבינו לבין אשתו בפרהסיא (נדה ט״ז:).
57
נ״חנ״ה) ג׳ הקב״ה אוהבן: מי שאינו כועס במהרה, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו עומד על מדותיו. רב הונא בריה דריב״ל חלה ונמשך לאותו העולם כמה ימים וכמה לילות, וכשחזר אמרו לו תלמידיו, רבינו במה עזבוך? אמר להם, בני, אשרי מי שאינו עומד על דבריו. העבודה, שבאו כתות של מלאכי השרת ולמדו עלי זכות, ולא קבלו מהם עד שבא אחד ואמר, אדם זה לא עמד על דבריו מעולם, מיד נפטרתי מן המיתה לחיים (ר״ה י״ז. ב״ב י׳:).
58
נ״טנ״ו) ג׳ דברים מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: פת קיבר, ושכר חדש, וירק (פסחים מ״ב.).
59
ס׳נ״ז) ג׳ דברים ממעטין את הזבל וזוקפין את הקומה ומאירין העינים, ואלו הן: פת נקיה, ובשר שמן, ויין ישן.
60
ס״אנ״ח) ג׳ דברים נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן: גדגדניות, ועלי ענבים, ופני תמרים. (ברכות נ״ז:).
61
ס״בנ״ט) ג׳ אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהן, ואלו הן: רחיצה, סיכה, ותשמיש.
62
ס״גס׳) ג׳ דברים מרחיבין דעתו של אדם, ואלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים.
63
ס״דס״א) ג׳ מתים בלא זמנן, ואלו הן: הרתחנים, והרחמנים ואניני הדעת. (פסחים קי״ג:).
64
ס״הס״ב) ג׳ פעמים הכרוז יוצא מלפני הקב״ה ואומר, אל תגעו במשיחי (תהלים ק״ה) – אלו ת״ח, ובנביאי אל תרעו – אלו תנוקות של בית רבן (עי׳ שבת קי״ט:).
65
ס״וס״ג) ג״פ בכל יום הכרוז יוצא מלפני הקב״ה ואומר, בת פלוני לפלוני, אשת פלוני לפלוני, וי״א אף שדה פלוני לפלוני (סוטה ב׳).
66
ס״זס״ד) אמר ר׳ שמעון, בשלשה דברים אני אוהב את הפרסיים: צנועין באכילתן, צנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר (עי׳ ברכות ח׳:).
67
ס״חס״ה) אמר ר״ע, בשלשה דברים אני אוהב את המדיים: כשחותכין בשר אין חותכין אלא ע״ג השלחן, וכשהם נושקין אין נושקין אלא על פסת היד, וכשהן יועצין אין יועצין אלא בשדה, מאי קרא? ויקרא יעקב לרחל וללאה השדה (בראשית ל״א).
68
ס״טס״ו) בשלשה דברים ת״ח ניכרים, ואלו הן: בדיבורן, בהילוכן, ובעטיפתן. בדיבורן – שנאמר דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט׳), בהליכן – שלא ילכו בקומה זקופה משום מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו׳), אלא מהלך ת״ח פניו מביט לארץ כאדם שהוא מהלך בעסקיו, ובעטיפתן – מפני שהשכינה עליהם.
69
ע׳ס״ז) בשלשה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו, ובכעסו. (עירובין ס״ה:).
70
ע״אס״ח) בשלשה דברים עיניו של אדם כהות ואלו הן: הרואה את הקשת, והכהנים על משמרותם (בדוכנן), והדיין בזמן שהוא דן (בגליון הכ״י כתיב כשהדיין דן בלא צדק, ולפ״ז מוסב העונש של כהות העינים על הדיין שלוקח שוחד).
71
ע״בס״ט) ג׳ כל זמן שמזקינין מוסיפין כח, חזיר, דג, ונחש. (שבת ע״ז:).
72
ע״גע׳) ג׳ עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות. וי״א – אף עז בבהמה דקה, והצלף באילנות.
73
ע״דע״א) שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, ואלו הן: המאריך על שלחנו, והמאריך בתפלתו, והמאריך בבית הכסא. (ברכות נ״ד:).
74
ע״הע״ב) המצניע בבית הכסא ינצל משלשה דברים: מנחשים, ועקרבים, וחיות רעות. וי״א מן המיתה, שנאמר הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה׳ הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ (ש״א כ״ד י').
75
ע״וע״ג) ג׳ דברים אמר בן עזאי שראה ברבי עקיבא (בבית הכסא): צוארו כלפי מערב, ולא פרע עד שישב, ולא קינח בימין אלא בשמאל (עי׳ ברכות ס״ב.). מנין לנו רחיצת הפנים והידים וקינוח תורף ואח״כ הרגלים? מהכא: ורחצו ידיהם ורגליהם (שמות ל׳:כ״א) – עליון עליון תחלה.
76
ע״זע״ד) ג׳ דברים מקצרין ימיו של אדם, ואלו הן: מי שנותנין לו ס״ת לקרות ואינו קורא, ומי שנותנין לו כוס של ברכה ואינו מברך, והנוהג עצמו ברבנות (ברכות נ״ה.), וי״א אף הרואה ס״ת עובר ואינו עומד.
77
ע״חע״ה) שלשה מתים כשהם מספרים: חולי הדרוקין, וחולי מעים, וחיה. (עי׳ ברכות נ״ז).
78
ע״טע״ו) ג׳ דברים נאמרו באספרגוס: אין שותין אותו משני, ואין פוסקין בו, ואין משיחין אחריו (פסחים קי״ב:).
79
פ׳ע״ז) ג׳ דברים צוה ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי את רבי, ואלו הן: אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים, ואל תעשה מום בעצמך, אשתך טבלה הזקק לה לילה הראשון (פסחים קי״ב:).
80
פ״אע״ח) ג׳ קלים הם: קל מהקל – סובין, קל מסובין – חתן הדר בבית חמיו, וקל ממנו – אורח מכניס אורח. וי״א, אף משיב דבר טרם ישמע (ב״ב צ״ח: בשם בן סירא).
81
פ״בע״ט) ג׳ דברים ממעטין את הזרע, ואלו הן: פת שעורים, ויין רע, ועשבי השדה.
82
פ״גפ׳) ג׳ חייהם אינם חיים: המצפה לשלחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין שולטין בגופו (ביצה ל״ב:).
83
פ״דפ״א) ג׳ דברים העושה אותם קרוב למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: ישן ועמד, הקיז דם ועמד, שמש מטתו ועמד (גיטין ע׳.).
84
פ״הפ״ב) ג׳ אינן רואין פני גיהנם, ואלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעים, ומי שנמסר לרשות (ערובין מ״א:).
85
פ״ופ״ג) ג׳ דברים אמרו חכמים: אכל ולא שתה – אכילתו דם, וזו היא תחלת חולי בני מעים, אכל ושתה ולא הלך ארבע אמות – אכילתו מרקבת, וזו היא תחלת ריח רעה, נצרך לנקביו ואכל – הרי הוא דומה לתנור שהוסק ע״ג אפרו, וזו היא תחלת ריח הפה. מר שמואל אמר, כל מלי ידענא אסותהון בר מהני תלת מלין דלא ידענא אסותהון: מאן דאכיל ושתי ולא הלך ארבע אמות, ומאן דאסר ממאניה אחרציה, ומאן דאכל אהינא אליבא ריקנא (ב״מ קי״ג:).
86
פ״זפ״ד) ג׳ דברים משיבין את הנפש, בשר צלי, ויין ישן, והמרחץ.
87
פ״חפ״ה) ג׳ צועקין ואינן נענין: המלוה את כספו בלא עדים, ומי שיש לו אשה רעה ואינו מגרשה, והדר בעיר רעה ואינו יוצא ממנה. וי״א אף המחלק נכסיו בחייו, והקונה אדון לעצמו (ב״מ ע״ה:)
88
פ״טפ״ו) ג׳ דברים נאמרו בפוך: מרבה שער שבעפעפים, ופוסק את הדמעה, ומעביר את בת מלך (שבת ק״ט. עי׳ רש״י, ובגליון הכ״י כתוב היא הליחות שבעין).
89
צ׳פ״ז) ג׳ דברים נאמרו בכותח הבבלי: מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומתיש את הגוף. (פסחים מ״ב.).
90
צ״אפ״ח) שלשה שונאין זה את זה: הכלבים, והזונות, ות"ח.
91
צ״בפ״ט) ג׳ אוהבין זה את זה: הגרים, והעבדים, והעורבים.
92
צ״גצ׳) ג׳ דמעות יפות לבני אדם: דמעות השום, ודמעות החרדל, ודמעות השחוק יפה מכולן. ר״א אף דמעות הסם.
93
צ״דצ״א) ג׳ דמעות רעות לבני אדם, ואלו הן: דמעות העשן, ודמעות הבכיה, ודמעות בית הכסא קשה מכולן.
94
צ״הצ״ב) ג׳ מעיינות הן: דם, ומימי רגלים, ושכבת זרע, כל זמן ששכבת זרע רבה – צרעת רבה, וכל זמן שמימי רגלים רבין – רבה ירקון, וכל זמן שהדם רבה – שחין רבה (בכורות מ״ד.).
95
צ״וצ״ג) ג׳ שאלמלא קליפתן החיצונה לא יצאו מהבטן לעולם: ביצה, צנון, ואתרוג (שבת ק״ח:).
96
צ״זצ״ד) ג׳ שאין להם מחילה: גר שחזר לסורו, והמוכר תרומה לשם חולין, והבועל אשתו כשהיא נדה.
97
צ״חצ״ה) ג׳ שאין להם מחילה: הסך שמן לחבירו מפך ריקן, והמדבר אחת בפה ואחת בלב, והגונב דעת הבריות.
98
צ״טצ״ו) ג׳ שאין להם קבורה: הנהנה מאידיהן של גוים, והאוכל במקום אחד ומברך במקום אחר, והמתכבד בקלון חבירו.
99
ק׳צ״ז) ג׳ שקולין זה כזה: יראת חטא, וחכמה, ועושר.
100
ק״אצ״ח) ג׳ דברים צוה מלאך המות את ריב״ל, אמר לו: כשאתה לובש חלוקך אל תלבש מיד השמש, וכשאתה נוטל ידיך במים בשחרית אל תטול ממי שאין ידיו רחוצות, וכשאתה שותה אספרגוס, מי שנתן לך תניהו לו (ברכות נ״א.).
101
ק״בצ״ט) ג׳ מבטלין את האדם מת״ת: שיחה בטלה, והבטלה ממלאכה, ותינוק.
102
ק״גק׳) שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם: קול ערב, וריח בשמים, ונקיות.
103
ק״דק״א) ג׳ קולות ערבין על בני אדם: קול תורה, קול כסף, וקול גשמים.
104
ק״הק״ב) ג׳ דברים שאליהו עתיד להביא להם לישראל, ואלו הן: צנצנת המן, וצלוחית של מים, ופך של שמן המשחה. וי״א, אף מקלו של אהרן עם שקדיה ופרחיה (עי׳ הוריות י״ב.).
105
ק״וק״ג) ג׳ דברים צוה יוסף את אחיו: אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר, ואהבו זה את זה. (תענית י׳:).
106
ק״זק״ד) ג׳ דברים אמרו משום רבי, מים הראשונים מצוה, והאמצעים רשות, והאחרונים חובה.
107
ק״חק״ה) שלשה שזינו (שרואין קרי) על ידיהן: יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, רחב בשמה. וי״א, אף מיכל בת שאול בראייתה.
108
ק״טק״ו) אמר ר׳ יוחנן, ג׳ גזרות גזרו חכמים: שלא יגדל אדם חזירים בשום מקום, ולא ילמד אדם את בתו יונית, ואסור לו שילמד יונית. (מנחות ס״ד.).
109
ק״יק״ז) ג׳ חייבין מיתה: ת״ח שנמצא רבב על בגדיו, והפוסע פסיעה גסה בשבת, וההורג כינה בפני חבירו. (חגיגה ה׳.)
110
קי״אק״ח) ג׳ דברים נאמרו בחתול: אסור לקיימו, ומותר להרגו, ואין בו משום גזל. (ב״ק פ׳:).
111
קי״בק״ט) א״ר יוחנן, ג' דברים יפים לעינים: שאור של שעורין, ומלח, ושמן זית.
112
קי״גק״י) א״ר יוחנן, גזרו על ג׳ מפני ג׳: על הבשר מפני המתנות, ועל המרחצאות מפני הטבילה, ועל המתים מפני שנושאין ונותנין ביום אידם (יבמות ס״ג:).
113
קי״דקי״א) א״ר יאשיה, סח לי זעירא משום אנשי ירושלם על סוטה שאם ירצה בעלה – מוחל לה, ועל בן סורר ומורה שאם ירצו אביו ואמו למחול – מוחלין לו. וזקן ממרא עפ״י ב״ד אם רצו חביריו למחול לו – מוחלין לו. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר׳ יהודה בן בתירא, על שנים הודה לי – על סוטה ועל בן סורר ומורה, ועל הזקן ממרא עפ״י ב״ד לא הודה לי, מפני שהוא מרבה מחלוקת בישראל (ספרי פ׳ כי תצא).
114
קי״הקי״ב) ג׳ שהיו בעצת פרעה: בלעם, איוב, ויתרו. בלעם שיעץ – נהרג. איוב ששתק – נתייסר. יתרו שברח – נתעלה (סוטה י״א:).
115
קי״וקי״ג) ג׳ נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה – שמא תתעבר ותמות. מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל. מניקה – שמא תהרוג את בנה.
116
קי״זקי״ד) ג׳ משמשין פנים כנגד פנים: אדם, דג, ונחש.
117
קי״חקט״ו) ר׳ יוסי אומר, כל האוכל שלש סעודות בשבת ניצל משלש פורעניות: מחבלי משיח, וממלחמת גוג ומגוג, ומדינה של גיהנם (שבת קי״ח.).
118
קי״טקט״ז) ג׳ דברים בקשו אבות העולם מלפני הקב״ה: אברהם בקש שיבה – אמר לפניו, רבש״ע, אב ובנו נכנסין למקום אחד ואינן יודעין למי מכבדין, אלא מתוך שאדם מזקין הוא ניכר. א״ל הקב״ה, חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, שנאמר ואברהם זקן (בראשית כ״ד). יעקב תבע חולי – אמר לפניו, רבש״ע, אדם מת פתאום בלא חולי אינו עושה תקנה (צוואה) בין בניו, אלא מתוך שהוא חולה הוא מרגיש בעצמו ומצוה לבניו. אמר לו הקב״ה, חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, שנאמר ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (שם מ״ח). חזקיה בקש רפואה – אמר לפניו, רבש״ע, אדם חולה ומת אינו עושה תשובה, אלא מתוך שהוא מתרפא הוא יודע בעצמו ועושה תשובה. אמר לו הקב״ה, דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, שנאמר (ישעיה ל״ח ה') הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. (ב״ר פס"ה).
119
ק״כקי״ז) ג׳ מתנות ניתנו לישראל ע״י יסורין: תורה, וא״י, ועוה"ב. תורה – שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהילים צ״ד:י״ב), א״י – שנאמר וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח׳:ה׳), וכתיב אחריו, כי ה׳ אלהיך מביאך. עוה״ב – שנאמר (משלי ו׳ כ"ג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר (סנהדרין ל״ח:).
120
קכ״אקי״ח) שלש כתות של מלאכי השרת הביא הקב״ה בשעה שבקש לבראות את האדם: הביא כת ראשונה – אמר להם, אדם אני מבקש לברוא. אמרו לפניו, רבש״ע, מה מעשיו? אמר להם, כך וכך. אמרו לו, אל תברא. מיד הושיט אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן. הביא כת שניה – אמר להם, אדם אני מבקש לברוא. א״ל, מה מעשיו? א״ל, כך וכך. א״ל, אל תברא. מיד הושיט אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן. הביא כת שלישית – א״ל, אדם אני מבקש לברוא. א״ל, מה מעשיו? אמר להם, כך וכך. אמרו לפניו, רצונך עשה. מיד ברא את האדם, וכיון שברא אותו וחטא, אמרו לפניו, רבש״ע! לא יפה אמרו לפניך הראשונים אל תברא? אמר להם, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט (ישעיהו מ״ו:ד׳).
121
קכ״בקי״ט) ג׳ דברים נאמרו בלויה. ר׳ מאיר אומר, כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראני נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, וכתיב אחריו – ויראם את מבוא העיר. ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו (שופטים א׳:כ״ה-כ״ו). וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז (שם), ובה היו צובעין תכלת לישראל. ולא עוד, אלא סנחריב לא החריבה ונבוכדנצר לא ידעה, ומלאך המות לא נכנס בה מעולם. וזקנים וזקנות שבתוכה מה היו עושין להם? כיון שקצרה דעתו של אדם באביו ובאמו, מיד מוליכין אותן לעיר אחר והיו מתים. והלא דברים ק״ו, ומה כנעני זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה. אמר ר׳ יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ד׳ אמות בעיר אינו ניזוק. אמר ר׳ יוחנן משום ר״מ, כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר (מ״ב ב׳) ויעל משם וגו׳ (סוטה מ״ו:).
122
קכ״גק״כ) ג׳ שהקב״ה אוהבן: מי שאינו מספר בתפלתו, והדן את חבירו לכף זכות, והעושה דבר ונמלך בו. (עי׳ ברכות י״ב:).
123
קכ״דקכ״א) ג׳ שמות יש לו ליצה״ר: יצר הרע, ושטן, ומלאך המות (ב״ב ט״ז.).
124
קכ״הקכ״ב) ג׳ מדות טובות ברא הקב"ה בעולמו: יצה״ר, קנאה, ורחמים. שאלמלא יצה״ר – אין כל בריה מתעסק בפריה ורביה, ואלולי הקנאה – לא היה אדם מקנא בחבירו על מעשים טובים, ואלולי רחמים – אין העולם קיים (עי׳ יומא ס״ט:).
125
קכ״וקכ״ג) אלולי לא נתנה תורה, למדנו שלשה דברים: גזל מנמלה, ויראת חטא (עריות) מיונה, ודרך ארץ מתרנגול. (עירובין ק׳:).
126
קכ״זקכ״ד) ג׳ דברים שינה הקב״ה בבני אדם: מראה פנים, והדעת, והקול. מראה פנים והדעת – מפני הגזלנים, והקול – מפני הערוה. (סנהדרין ל״ח.).
127
קכ״חקכ״ה) כל מי שאין לו אשה נמנע משלשה דברים: מן הטובה, מן השמחה, ומן הברכה. מן הטובה – שנאמר לא טוב היות האדם לבדו, מן השמחה – שנאמר ושמחת אתה וביתך (דברים י״ד:כ״ו), מן הברכה – שנאמר (יחזקאל מ״ד ל') לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יבמות ס״ב:).
128
קכ״טקכ״ו) אמרו שלשה דברים: לעולם יאכל וישתה אדם פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שראוי לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם (ב״מ נ״ב.).
129
ק״לקכ״ז) ר׳ אליעזר אומר ג׳ משמרות הוי הלילה: משמרה ראשונה – חמור נוער, משמרה שניה – כלבים צועקים, משמרה שלישית – תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה (ברכות ג׳.).
130
קל״אפרק הששה:
131
קל״ב—א׳) ששה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו בשעה שהגיעה עתו להפטר. אמר לו, אל תדור במושב לצים מפני שהן עסוקים בליצנות, ואל תשב על מטה ארמית, ואל תשב בעיר שראשה ת״ח, ואל תעמוד בפני השור בשעה שיצא מן האבוס מפני שהשטן עומד בין קרניו, ואל תבריח מן המכס, ואל תצא יחידי בלילי רביעיות ובלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאה היא ושמונה עשר רבוא מלאכי חבלה עמה. משום ר״ע אמרו, כל אחד ואחד יש לו רשות לחבל (עי׳ פסחים קי״ב:).
132
קל״גב׳) ששה דברים מרבין ימיו של אדם בעוה״ז והקרן קיימת לו לעוה״ב, ואלו הן: השכמת בית הכנסת, ובקור חולים, והכנסת אורחים, ועיון תפלה, והדן את חבירו לכף זכות שלא בפניו, והמקדש על היין בערבי שבתות. וי״א – אף המגדל את בנו ללמוד תורה.
133
קל״דג׳) ו' דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה, ואלו הן: האוכל בשר השור, ובשר צלי, ובשר צפרים, וביצה צלויה, והחלב, והמרחץ. וי״א – אף התגלחת, והחמה, והברד, והשחלים, והגרגיר.
134
קל״הד׳) ו' שמות יש לאריה: ארי, שחל, ליש, כפיר, לביא, שחץ, (סנהדרין צ״ה.).
135
קל״וה׳) ו׳ שמות יש לשלמה: שלמה, ידידיה, קהלת, אגור, למואל, איתיאל.
136
קל״זו׳) ו׳ אימות הן: אימת חלש על גבור, אימת יתוש על הפיל, אימת סנונית על הנשר, אימת סממית על עקרב, אימת הלוביא (מפגיע) על הארי, אימת כילבית על לויתן (שבת ע״ז:).
137
קל״חז׳) ששה דברים עשה יחזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו: גנז ספר הרפואות – והודו לו, כיתת נחש הנחשת – והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים – והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות ההיכל – ולא הודו לו, סתם מי גיחון העליון – ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן – ולא הודו לו (פסחים נ"ו.)
138
קל״טח׳) ו׳ דברים נאמרו בפתילה, ג׳ להקל וג׳ להחמיר. אין גודלין אותה לכתחילה, ואין מהבהבין אותה באור, ואין חותכין אותה לשנים – הללו להחמיר. ואלו להקל: שורה אותה בשמן, וממעכה ביד, וחותכין אותה באור לשני נרות (ביצה ל״ב.)
139
ק״מט׳) ו׳ דברים משכחין את החכמה: העובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, ואשה עוברת בין שני אנשים, והעובר תחת אפסר של גמל, וכ״ש תחת הגמל עצמו, והאוכל מן הזוהמא, והמסתכל בפני המת, והקורא כתב שעל גבי הקבר. (הוריות י״ג:)
140
קמ״אי׳) ו׳ דברים משכחין התלמוד: האוכל ממה שאכל ממנו עכבר, ומה שאכל ממנו חתול, והשותה מים שבשירי הרחיצה, והרוחץ רגליו זו ע״ג זו, והמזיע עצמו בבית המרחץ ובבית הכסא, והאוכל לב של בהמה (שם).
141
קמ״בי״א) ששה דברים אמרו בבת: לעולם ימכור את ביתו ויקח בת ת״ח, לא מצא בת ת״ח – יקח בת ירא שמים, לא מצא בת ירא שמים – יקח בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות – ישא בת גבאי צדקה, לא מצא בת גבאי צדקה – יקח בת מלמד תינוקות, לא מצא בת מלמד תינוקות – ישחרר שפחה ויקחנה ואל יקח בת ע״ה, לפי שעם הארץ הוא שקץ, ועל בנותיו הכתוב אומר ארור שוכב עם כל בהמה (דברים כ״ז:כ״א). הרי שהביא לה בשר מן השוק ונטלתו חולדה או עכבר מה תעשה? תביא בשר נבלה ותאכילנו. ר׳ יהודה אומר, עם הארץ – הרי הוא כגוי, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך (שם ז׳). ר׳ מאיר אומר, כל הנותן בתו לע"ה כאלו כפתה ונתנה לפני הארי, מה ארי דורס ואוכל ואינו מכיר את קונו, כך עם הארץ מכה את אשתו ובועלה ואין לו בושת פנים. ר׳ אליעזר אומר ע״ה מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו, אמור כבהמה בשחיטה? א״ל, שחיטה טעונה ברכה. ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, ע״ה אפילו חסיד אפילו קדוש אפילו ישר – ארור הוא לה׳ אלהי ישראל. (פסחים מ״ט:).
142
קמ״גפרק השבעה
143
קמ״ד—א׳) שבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם: כסא הכבוד, ובית המקדש, ותורה, וגן עדן, ותשובה, וגיהנם, ושמו של משיח (נדרים ל״ט:).
144
קמ״הב׳) שבעה דברים נאמרו בגסי הרוח: כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע״ז, ותורתו משתכחת, ויסורין באין עליו, וסופו נכשל באשת איש, ותקלות באות על ידו, ומלאך המות שולט בו, ונמסר בידי בשר ודם. (סוטה ד:).
145
קמ״וג׳) ז׳ יורדין לגיהנם ואין עולין: המינין, והמשומדין, והמוסרין, והבא על אשת חבירו, והמתכבד בקלון חבירו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם לחבירו (שם ה׳.).
146
קמ״זד׳) ז׳ מצוות נצטוו בני נח: על הדינין, ועל ע״ז, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם, ועל הגזל, ועל אבר מן החי (סנהדרין נ״ו.).
147
קמ״חה׳) ז׳ שמות יש לגיהנם: שאול, ארץ תחתית, ובאר שחת, וטיט היון, וצלמות, ודומה, ואבדון. (עירובין י״ט.).
148
קמ״טו׳) ז׳ שמות יש לו ליצר הרע, ואלו הן: רע, ערל, טמא, שונא, אבן, מכשול, צפוני. (סוכה נ״ב.).
149
ק״נז׳) ז' שמות יש לו ליתרו: יתר, יתרו, חובב, חבר, רעואל, פוטיאל, קיני. (מכילתא פ׳ יתרו).
150
קנ״אח׳) ז׳ רועים הם ודוד באמצע, אדם שת מתושלח – מימינו, אברהם יעקב משה – בשמאלו. יצחק להיכן הלך? אלא שהוא יושב על פתח גיהנם להציל את בניו מדינה של גיהנם.
151
קנ״בט׳) ז׳ כרותי ברית: אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה, ואהרן, ופינחס, ודוד.
152
קנ״גי׳) ז' ששכבו בכבוד עולם ולא שלטה בהם רימה, ואלו הן: אברהם, יצחק, ויעקב, עמרם, ומשה, אהרן, ופינחס. – וי״א אף דוד, שנאמר אף בשרי ישכון לבטח (תהילים ט״ז:ט׳).
153
קנ״די״א) ז׳ דברים מכוסים מבני אדם: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואינו יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות של בית דוד מתי תקום, ומלכות החייבת מתי תחריב.
154
קנ״הי"ב) ז׳ פתחים פטורין מן המזוזה: בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות, בית המרחץ, ופתח שאינו גבוה עשרה טפחים, ופתח המבוא (יומא י״א:).
155
קנ״וי״ג) ז׳ רקיעין הן: שמים, ושמי שמים, שחקים, זבול, מכון, ומעון, וערבות. (חגיגה י״ב:).
156
קנ״זי״ד) רבי יוסי ב״ר חנן אומר, פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי אדם אחד משופע ביותר ולובש אצטלית שהיתה שויה מאתים וארבעים ושמונה מנה, נזדעזעתי ונרתעתי ונרעדתי ונפלתי לאחורי, ואמרתי שמא מלאך הוא. לאחר שעה עמדתי ורצתי אחריו ואמרתי לו, רבי מה שמך? אמר לי, יצחק בן הונא שמי. אמרתי לו, כלום משנה או אגדה יש בידך? אמר לי, לא. א״ל, מה מלאכתך? א״ל, אדם בטל אני. א״ל כלום ברא הקב״ה אדם בטל בעולמו? אמר מלמד תינוקות אני. מיד בקשתי עליו רחמים ונכנס יתוש לתוך חוטמו ומת, ונפלו עצמותיו לפני כגל. באותה שעה אמר ר׳ יוסי ברוך המקום שבחר בחכמים ובתלמידיהם שאומרים [ז׳ דברים] על מלמדי תינוקות: לבן עליהן כמלך, ודעתם כדעת התינוקות, והנותן שלום למלמד תינוקות כעובד ע״ז (כי מבטלן מלימודיהם, וחסר פה עוד איזה דברים להשלים השבעה, ועי׳ בפרקי דרה"ק הוצאת שענבלום), והמכבדן יורש גיהנם לעצמו, והשואל בשלומן כזורק אבן למרקוליס, והאומר בשעת פטירתן ברוך דיין אמת אין לו חלק לעוה״ב. ולא עוד, אלא שאמר עליו הכתוב לא יאבה ה׳ סלוח לו (דברים כ״ט:י״ט).
157
קנ״חט״ו) ז׳ כמנודין לשמים: מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מלמדן תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, ומנעל ברגליו. וי״א – אף מי שאינו מיסב בחבורת מצוה.
158
קנ״טט״ז) ז׳ פרושים הם: פרוש שכמי, פרוש נקפי, פרוש קזזי, פרוש מדוכיא, פרוש מה חובתי ואעשנה, פרוש מיראה, פרוש מאהבה (סוטה כ״ב:). פרוש שכמי – זה העושה מעשה שכם שמלו וסכנו בעצמן, לא מפני מצוה אלא כדי להראות ליעקב אבינו. פרוש נקפי – זה המנקף רגליו באבנים ובא ואומר הלכתי היום למקום רחוק לעשות מצוה ומראה רגליו והוא לא הלך. פרוש קזזי (קזי) – זה המקיז דם בכותל בשעת הלוכו שנדחק בצד הכותל כדי שלא יגע בו אדם טמא, והוא הטמא בעצמו, כענין שנאמר אל תגע בי כי קדשתיך (ישעיהו ס״ה:ה׳). פרוש מדוכיא – זה השוחה בשעת הלוכו עד שנמצא גבו כגב בעלי חטוטרת ומתעטף בטליתו ומשפעה לכאן ולכאן כמו מכתש שהוא מלמטה רחב ומלמעלה קצר כדי שיראה בפני הבריות שהוא עניו ושהוא אינו חפץ להסתכל באדם מעולם. פרוש מה חובתי ואעשנה – זה האומר לא נשארה לי חובת מצוה שלא עשיתי אותה. פרוש מאהבה – שעוסק בתורה בשביל שיאהבוהו בני אדם ובשביל שיקראו לו "רבי". פרוש מיראה – זה העוסק בתורה מפני יראתו מן הפורענות כדי שתגן עליו ולא מאהבה עסק בה. אביי ורבא אמרי תרוויהו פרוש מיראה ופרוש מאהבה ליתנון (אינן) מבלי עולם, דסופן מטו לעסוק לשמה, כדאמר ר׳ אלעזר בן עזריה לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמר רב נחמן בר יצחק, דמטמרא – מטמרא, ודמגליא – מגליא, בי דינא רבא יתפרע מהני דחפי גונדי (המתכסים בבגדים שחורים) האומר אל תגע בי כי קדשתיך. ואמר לה ינאי מלכא לדביתהו, אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים הדומין לפרושים ואינם פרושים, שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפינחס.
159
ק״ספרק השמונה
160
קס״א—א׳) שמונה נסיכי אדם אלו הן: ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו, ומשיח (סוכה נ״ב:).
161
קס״בב׳) ח׳ שמות יש לו למשיח: פלא יועץ, אל גבור אבי עד שר שלום. (סנהדרין צ״ד.). ג׳) שמונה דברים נבחר מות מחיים: ימות אדם ואל ישכח תורתו, ימות אדם ואל ימותו בניו בחייו, ימות אדם ואל יגלה ממקומו, ימות אדם ואל יצטרך לבריות, ימות אדם ואל יעני, ימות אדם ואל יהרג, ימות אדם ואל יבא על ידו תקלות, ימות אדם ואל ילבין פני חבירו ברבים. מוטב שיפול אדם לתוך כבשן האש ואל יפול ביד בשר ודם, שנאמר נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו (ש״ב כ״ד).
162
קס״גפרק התשעה
163
קס״ד—א׳) תשעה ירדו לג״ע בחייהן, ואלו הן: בנימין בן יעקב, וכלאב בן דוד, ושרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, אליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, ומשיח, ואליהו, ויעבץ בן בנו של ר׳ יהודה הנשיא, וי״א – אף ר׳ יהושע בן לוי.
164
קס״הפרק העשרות
165
קס״ו—א׳) עשרה שלא טעמו טעם מיתה, ואלו הן: בתיה בת פרעה, שרח בת אשר, ושלשה בני קרח, חנוך, ומתושלח, ואליהו, ומשיח, וריב״ל.
166
קס״זב׳) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, עיטור, ועיטוף, חי, ומלא, ומחזיק רביעית, ואוחזו בשתי ידיו, ונותן עיניו בו ואינו מניחו ע״ג הקרקע, ונותנו במתנה לאשתו. מלא יין – שנאמר מלא ברכת ה׳ (דברים ל״ג:כ״ג), ומזוג (?) – שנאמר ממולח טהור (שמות ל׳ ל״ה) ותרגום מערב דכי, ואוחזו בימינו – שנאמר שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (תהילים ט״ז:ח׳-ט׳), ומשלחו לאנשי ביתו – שנאמר דודי שלח ידו מן החור (שיר השירים ה׳:ד׳), ושותהו בשתי פעמים (?) – שנאמר מחציתו חמשים ומאתים וגו׳ (שמות ל׳). ומדיחו – שנאמר שבע רצון וגו' (דברים ל״ג:כ״ג), מחזיק רביעית – שנאמר ונסכו רביעית ההין (במדבר כ״ח:ז׳), מה של אלהים ברביעית אף אנשים. מעוטף ומעוטר – שנאמר ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן (אסתר ח׳:ט״ו) הסמיך עטוף לעטור, ונאמר כי תעטרנו ברכות טוב. מבושם (?) – שנאמר קטורת לפני ה׳ (במדבר י״ז:ה׳).
167
קס״חג׳) עשרה ממזרים ואינם ממזרים: בני נדה, בני נדוי, בני איבה, בני אנוסה, בני שינה, בני שנואה, בני מפותה, בני גרושת הלב, בני תמורה, בני שכרות. וי״א – אף בני חצופה, ובועל ארוסתו בבית חמיו. וי״א – אף בני טהרת ספק.
168
קס״טד׳) עשרה דברים נבראו בין השמשות: המן, והבאר, והקשת, והכתב, והמכתב, והלוחות, ופתיחת פי הארץ, ופתיחת פי האתון, ומקלו של משה, ומקלו של אהרן. וי״א – אף עמוד אש, ועמוד ענן, והמזיקין, וקבורתו של משה (עי׳ פסחים נ״ד.).
169
ק״עה׳) עשרה שמות נכתבין ואינן נמחקים: אל, אלהים, ה׳, יה, אדני, שדי, צבאות, אלוה, אלהינו, אלהיכם.
170
קע״או') עשרה קבין חנופה ירדו לעולם, תשעה נטלה בבל ואחד כל העולם (קדושין מ״ט:).
171
קע״בז׳) עשרה קבין כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחד כל העולם.
172
קע״גח׳) עשרה קבין גזל ירדו לעולם, תשעה נטלו ישמעאלים ואחד כל העולם.
173
קע״דט׳) עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים ואחד כל העולם.
174
קע״הי׳) עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם.
175
קע״וי״א) עשרה קבין עושר ירדו לעולם, תשעה נטלה פרס ואחד כל העולם.
176
קע״זי״ב) עשרה קבין גבורה ירדו לעולם, תשעה נטלו רומיים ואחד כל העולם.
177
קע״חי״ג) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלו ישראל ואחד כל העולם.
178
קע״טי״ד) עשר נקודות בתורה, ואלו הן: ישפוט ה׳ ביני וביניך (בראשית ט״ז:ה׳) נקוד על יו"ד של ביניך – מלמד שלא אמרה אלא על הגר, וי״א על המטילין מריבה ביני וביניך; ויאמר אליו איה שרה אשתך (שם י״ח) נקוד על אי״ו שבאליו שהיו יודעין בה ומבקרין אחריה; ולא ידע בשכבה ובקומה (שם י״ט), ובקומה של בכירה נקוד – מלמד שבקומה ידע; וישקהו (שם ל״ג) נקוד עליו – מלמד שלא נשקו בכל לבו, אלא נשכו ולא הועיל; לרעות את צאן אביהם (שם ל״ז) נקוד על את – מלמד שלא הלכו אלא לרעות את עצמן באכילה ושתיה ולא הלכו לרעות הצאן; כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן (במדבר ג׳:ל״ט), נקוד על ואהרן – מלמד שלא היה אהרן מן המנין; או בדרך רחוקה (שם ט׳) נקוד על ה״א – מלמד שלא היתה רחוקה אלא מאסקופת העזרה ולחוץ; וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא (שם כ״א ל'), נקוד על שי״ן של אֲשֶׁר – מלמד שלא החריבו את המדינות אלא את האומות; עשרון עשרון לכבש האחד (שם כ״ט) נקוד על ו׳ של עשרון האחרת, מלמד שלא היה אלא אחד; הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ״ט:כ״ח) נקוד על לנו ולבנינו ועי״ן של עד – מלמד שאמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת את אלו, אני אומר לו כבר נקדתי עליהן, ואם יאמר יפה כתבת אסלק את נקודותיהן (ע״ע נקודות באוצר ישראל).
179
ק״פפרק הי״א
180
קפ״אא׳) הוּא הכתוב בתורה י״א פעמים ונקרא הִיא, ואלו הן: ומלך בלע הוא צוער (בראשית י״ד:ח׳), והיא גם הוא אמרה אחי הוא (שם כ׳), הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה (שם ל״ח), וכי ימות מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה (ויקרא י״א:ל״ט), והוא הפכה (שם י״ג), והוא כהה (שם), שבת שבתון הוא לכם (שם ט״ז), והוא תראה את ערותו (שם כ׳), את אביה הוא מחללת (שם כ״א), והוא נטמאה (במדבר ה׳), והוא לא נטמאה (שם).
181
קפ״בב׳) י״א נמשחו – חמשה מלכים וששה כהנים. ה׳ מלכים: דוד, שאול, שלמה, יואש, ויהואחז. וששה כהנים: אהרן וד׳ בניו, וצדוק.
182
קפ״גג׳) י״א דברים אמרו: לעולם תהא נאה בצאתך ובבואך, ותהא עלוב לאנשי ביתך, ותהא ממעט בעסק, ותעסוק בתורה, ותהא שפל רוח בפני כל אדם (השאר מונה להלן – הוי רך כקנה, ואל תהא קשה כארז, התלמיד נותן את רבו לימינו, ובזמן שהם שלשה הגדול לימינו והקטן לשמאלו).
183
קפ״דמעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדול גדור מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל, ודעתו גסה עליו שלמד תורה הרבה, ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר. א״ל, ריקא! כמה מכוער אתה וכמה מכוערין בני אדם שכמותך. א״ל, לך ואמור לאומן שעשאני. מיד ידע רבי שמעון בן אלעזר שחטא, ונפל מעל החמור ונשתטח לפניו. א״ל, רבי! נעניתי לך, מחול לי! א״ל, אין אני מוחל לך עד שתלך ותאמר לאומן שעשאני כמה מכוער זה הכלי שעשית. הלכו, והלך אחריו כחצי מיל. שמעו אנשי עירו, יצאו לקראתו. אמרו לו, שלום עליך רבי! אמר להם האיש, למי אתם קורין רבי? אמרו לו, לזה שהוא מטייל אחריך. אמר להם, אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו, ח״ו! אמרו לו, ומה עשה לך? א״ל, כך וכך עשה לי. אמרו לו, אעפ״כ מחול לו. אמר להם, הריני מוחל לו על תנאי שלא יהיה רגיל עוד לעשות כן. אותו היום ישב ר׳ שמעון ודרש בבית המדרש הגדול שלו: לעולם הוי רך כקנה ואל תהי קשה כארז, מה קנה זה אם יצאו ד׳ רוחות העולם קנה הולך ובא עמהן, עמדו ד׳ רוחות העולם עמד קנה במקומו, מה סופו של קנה זה? זכה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס״ת. אבל ארז זה אינו כן, הוא עומד ומתגאה, יצאה רוח צפונית ומניעתו, דרומית מצד אחר ומניעתו, מזרחית מצד אחר ומניעתו, מערבית מצד אחר ומניעתו, הסער מסטר אותו עוקרו והופכו על פניו, ונמצא ארז מוטל על שרשו. מה סופו של ארז זה? באין עליו וכורתין אותו ומסתתין אותו ומסככין בו בתים ובית הכסא ומשימין ממנו למקום פנאי, והנשאר שורפין באש וצולין ומבשלין בו נבלות וטרפות. לכך אמרו חכמים לעולם הוי רך כקנה ואל תהי קשה כארז.
184
קפ״הכיצד אדם מכבד את רבו? בזמן ששניהם מהלכין בדרך – נותנו לימינו, היו שלשה וחכם ביניהם – חכם באמצע הגדול לימינו והקטן לשמאלו.
185
קפ״ופרק הי״ב
186
קפ״זא׳) י״ב דברים בבני אדם (ברכות ס״א.): פה מחתך, ולשון גומר, וקנה מוציא את הקול. הושט בולע, הלב מבין, הכליות יועצות, כרס מקבלת כל מיני מאכל, כבד רותחת, והמרה זורקת, הטחול שוחקת, קרקבן טוחן, קיבה ישנה – קרקבן נוער (קרקבן ישן – קיבה נוערת, ובזמן ששניהם ישנים – מיד מת).
187
קפ״ח<השאר חסר>
188