אוצר מדרשים, מדרש תמורהOtzar Midrashim, Midrash Temurah

א׳מדרש תמורה

ב׳[בית המדרש ח״א 106 ; ילקוט הרועים 48]

ג׳פרק א׳.—ר׳ ישמעאל אומר מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי, יפה כחו של איוב שאמר זה הפסוק, מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי ולא אמות (איוב ל"א ל"ה) אבל מה אעשה, הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי (שם). אמר איוב, מה איכפת לי שאמות ותלקח רוחי, א״ל הקב״ה הא ספרא מתים, הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי, והיינו מה דאמר וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (יחזקאל ט' ד'). וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי (איוב שם) – זהו ספר תולדות אדם, חתום הוא על כל תולדות האדם. מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע וגו׳ (קהלת ט' ב'). כל תולדות אדם הולכין כמו שהולכין דברים מן הפה, וכמו שהלך אדם, מה תולדות אדם השני חסר וי״ו והראשון מלא, כך הדורות אינם הולכים למות שלימים עד שגופם מתחסר מהמלכים (ד׳ יסודות) שיש בגופו, שבגבורתו וברוב כחו של המקום ברא כל העולם שנים שנים. זה תמורת זה וזה כנגד זה, כדי שיתבוננו בחכמתו, ולהודיע להם שכל דבר ודבר יש לו שותף ויש לו תמורה, ולולי זה לא היה זה, חיים למה נקראו חיים ומות למה נקרא מות, לולי מות לא נקרא חיים ולא נודע שהם חיים, וכן המות – אילולי חיים לא היה מות ולא נודע המות, והיאך הוא המות הזה. אמר ר׳ ישמעאל, בגוף הזה יש בו מלכים: הדם והלובן ומרה האדומה ומרה השחורה, וכיון שאדם נעשה גדול תש כחו ודמו משתנה ופניו מוריקות ואחד מהמלכים מתגבר או מתחסר. תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וגו׳ (תהלים ק"ד כ"ט), למה הדבר דומה? לנוד נפוח, בזמן שהנוד שלם – הרוח עומדת בתוכו, נבקע או נקרע – הרוח הולכת. כך הגוף, בזמן שהמלכים עומדים במלכותם הרוח עומדת בו כרוח שבנוד. ולמה הגוף דומה, למלך שיש לו צבאים ויש עליהם ארבעה שרים, ובמלכותו ארבע מדינות ובעלי המדינות רעים, אם השר מעלים עיניו מהם מגבולו או ממקומו, הם יוצאים עליו וכל מלכותו מתבלבלת. כך הגוף הוא המלך, והצבאים הם הגידים, והמדינות הן העצמות, וד׳ השרים הם ד׳ יסודות הגוף, ואלו הן: הדם והלובן ומרה אדומה ומרה שחורה, וכיון שאחד מן השרים מעלים עיניו כמעט, מיד הגוף מתבלבל ונחלה האדם, ואם יחסר אחד מן השרים הרוח הולך והגוף כלה. א״ל ר׳ עקיבא, והיאך בני אדם יש מתים קטנים ויש מתים גדולים ויש מתים זקנים? א״ל, כך הוא, כיון שאחד מן היסודות מתחסר – הגוף מת, וכן הוא כנגד ד׳ יסודות שבגוף, ארבע מלכיות כנגד ארבע פנות העולם. לובן כנגד מזרח שהאור יוצא משם ובני מזרח לבנים. הדם כנגד צפון, וכשם שהצפון פתוח כך הגוף פתוח לפני הדם, שבכל מקום שתחתוך מן הגוף – הדם יוצא משם, אבל השלשה אינם יוצאים בכל מקום שתחתוך, ובני צפון כולם אדומים. מרה אדומה כנגד המערב, כי השמש מתאדמת בגבול המערב, ופני מערב מאדימין בעת שקיעתה. מרה שחורה כנגד דרום שתולדתה בצנה, כך בטללים, וכנגדן ארבעה יסודי העולם: מרה שחורה כנגד העפר תולדתה צינה ויבשה כך העפר, מרה אדומה כנגד האש תולדתה חמה ויבשה, הלובן כנגד המים תולדתו קר ולח כמו המים, הדם כנגד הרוח.

ד׳פרק ב׳.—ר׳ עקיבא פתח, אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו וגו׳ (תהלים ק"ג ט"ו) מעשה בר׳ ישמעאל ור״ע שהיו מהלכין בחוצות ירושלם, והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, א״ל, רבותי אמרו לי במה אתרפא. א״ל, עשה כך וכך עד שתתרפא. א״ל, ומי הכה אותי? א״ל, הקב״ה. א״ל, ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו?! א״ל, מה מלאכתך? א״ל, עובד אדמה אני והרי המגל בידי. א״ל, מי ברא את הכרם? א״ל, הקב"ה. א״ל, ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה קוצץ פירותיו ממנו. א״ל, אין אתם רואים המגל בידי, אילולי אני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה. א״ל, שוטה שבעולם, [ממלאכתך] (צ״ל מימיך) לא שמעת מה שכתוב אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו (תהלים ק"ג ט"ו), כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף – הזבל הוא הסם ומיני רפואה, ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם, בבקשה מכם אל תענישוני. הגוף הזה תולדותיו נתלין זה בזה וזה בזה, ואם אין זה אין זה, וכיון שהן מתפרקות אחד מחבירו הגוף נטוי למות, כמו שיש לבית ארבע צדדין אם מתפרק אחד מהן הבית נופל. וכל מה שברא, בתמורה בראו. אילולי מות לא היה חיים, ואילולי חיים לא היה מות, ואילולי שלום לא היה רע, ואילולי רע לא היה שלום. אילו יכנס אדם במדינה חציה שלום וחציה רע, היה הולך ברע ומכיר שלום, ואם מדינה אחרת כלה שלום, אם אין שם רע אין השלום ניכר. אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהם חכמים. אלא גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז' י"ד). ואילו היו כל בני אדם עשירים לא היו ניכרין שהם עשירים, ואילו היו כלם עניים לא היו ניכרין שהם עניים, אלא ברא עניים ועשירים שיהיו ניכרין זה מזה. וברא חכמים וטפשים כדי להבדיל זה מזה, וברא מתים וחיים כדי להבדיל בין זרע ושממה, ברא חן וברא כיעור, זכרים ונקבות, ברא אש ומים, ברזל ועץ, אור וחשך, חום וקור, אכילה ורעבון, שתיה וצמאון, הילוך וחגרות, ראיה וסמיות, שמיעה וחרישות, ים ויבשה, דיבור ואלמות, מעשה ובטלות, דאגה ורצון, שחוק ובכיה, רפואות וחולי, עם כל התמורות שאמר שלמה בקהלת: עת ללדת עת למות וגו׳, וכל זה להודיע גבורתו של הקב״ה, שכל דבר שברא ברא בשתים ובשתוף, וכי לא היה המקום יכול להוציא בנים בלא עריות ובלא גלוי ערוה? אלא הכל בשתוף ובתמורה, אם אין זכר ונקבה נזקקין אין הולד יוצא, אין זכר מוליד בלא נקבה ולא נקבה יולדת בלא זכר, ואין בית נבנה בעצמו ולא בית בונה בית אחר אלא בבנאי שיבנה, אין חרש עצים בלא קרדום ואם אין חרש [למה] קרדום, ואם אין קרדום אין חרש, ואם אין טהרה אין טומאה ואם אין טומאה אין טהרה. אמרו חזירים וכל מיני בהמה טמאה לבהמה טהורה: מבקשים אתם להחזיק לנו טובה, אילולי אני וחבירי שאנו טמאים לא נודעתם שאתם טהורים. אם אין צדיק אין רשע, אמר רשע לצדיק: מבקש אתה להחזיק לי טובה, לולי שאני רשע מאין היית ניכר. אילו היו כל בני אדם צדיקים לא היה לך יתרון. הרי אמרנו שיש לכל תמורה חוץ מדבר אחד: להודיע לכל באי עולם ברמז שהוא (הקב״ה) אחד ואין לו שני. וכמו כן הרוח שאין לה תמורה ולא שותף ואין אתה יכול לאחוז אותה ולא להכותה ולא לשורפה ולא להשליכה. ואם תאמר לנוד אתה יכול לאחוז אותה? לאו, כי אילו נפתח הנוד, ובא איש ואמר מה יש בו? ואמרת לו – הרוח, יאמר לך – מה היא, שחורה או אדומה לבנה או ירוקה? היאך היא נמכרת בשוק? אינך יכול להשיב לו תשובה, ואם אתה פותח פי הנוד היא הולכת לה ואין אתה יכול לראותה, אם שחורה או אדומה אם לבנה או ירוקה. ולא עוד, אלא נושאת בני אדם ונושאת השמים והארץ. מנין אתה יודע? ממראה עיניך, אדם נכנס לבית לפנים מבית ומערה לפנים ממערה, ומניף בבגדו והרוח יוצאת ואינך יודע מהיכן יוצאת ומהיכן באת, הא למדת שהרוח מלאה העולם. וכך היה המעשה ששאלה המלכות את ר׳ עקיבא, על מה העולם עומד? א״ל, על הרוח. א״ל, הראיני! א״ל, הביאו לי גמלים טעוני מלח, הוליכם בכל פנות הבית. אמר להם, מה אתם רואים? א״ל, גמלים טעוני מלח. אמר להם, הביאו לי חבל. הביאו לו חבל וכרך בצוואריהם, נתן החבל לשני בני אדם, אמר להם זה ימשוך מכאן וזה ימשוך מכאן, עד שחנקן. אחר שחנקן א״ל העמידו אותם. א״ל, אתה הוא חכם היהודים, אחר שחנקת אותם אתה אומר העמידו אותם?! א״ל, ומה חסרתם מהם כ״א הרוח, הא למדת שאין העולם עומד אלא ברוח שהיא מעולה ומשובחת. והיא היתה מראש, שנאמר (בראשית א' ב') וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. והם שני דברים שלא מצינו להם בריאה: הרוח והמים, והם היו מראש שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כלל העולם וכל אשר בו מצינו להם בריאה בששת ימי המעשה חוץ מן המים והרוח והחשך, שנאמר וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עד שבא ישעיה ואמר יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ (ישעיהו מ"ה ז').

ה׳ר׳ ישמעאל אומר, אחד אין לו תמורה ולא שני כנגדו. זהו מנהג המנין, אחד אחד, כך אין לו להקב״ה אחד, אחד שאין לו אחד (צ״ל: זהו מנהג המנין אחר אחד, כך אין לו להקב"ה אחר, אחד שאין לו אחר, אבל (באמת) הקב"ה הוא אחד שאין לו שני. ור״ל כי רק אחר ״ראשון״ יש שני ולא אחר "אחד"). אבל הקב״ה אחד שאין לו שני, ואין אדם יודע היכן הוא מקומו. והחיות אין יודעות היכן הוא מקומו, ולא המלאכים המהללים שמו יודעין היכן הוא מקומו, שנאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו, ולא השמים והארץ מהללים מן המקום שהוא שם, שכן אנשי לשכת הגזית קוראין אותו מקומו של עולם ולא העולם מקומו. אבל הרוח לא מצינו שיתלה אלא בהקב״ה, שנאמר ורוח אלהים מרחפת, רוּחַ אֵל עָשָׂתְנִי (איוב ל"ג ד') מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח (שם ל"ז י'). וְעַתָּה ה׳ אלהים שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ (ישעיה מ"ח ט"ז), רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי (ש"ב כ"ג ב'), תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן (תהלים ק"ד ל'). תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד (משלי ט' ט'). כל אסיפה שבתורה לשון כנוס חוץ משתים, תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן (תהלים ק"ד כ"ט) , אם היה לשון כנוס למה יגועון, אלא לשון פיזור, פיזר אותם ואחר כך יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם (צפניה א' ג'), ומנין שהוא לשון כלוי? ממה שאמר שלמה עת ללדת ועת למות. אמר שלמה כנגד הלל הגדול כ״ח תמורות, ובהלל הגדול כ״ו פסוקים ונשתיירו ב׳ תמורות כנגד ב׳ לוחות הברית.

ו׳פרק ג׳)

ז׳תמורה א׳) עֵת לָלֶדֶת – כנגד הוֹדוּ לה׳ כִּי טוֹב, שכיון שנולד האדם אביו ואמו נותנין הודאה גדולה להקב״ה, שיצא מן הגידין ומן העצמות ומכל האברים, ונכנס והולך בחוליות השדרה עד בואו לשדרה, ומן השדרה לזכר ומן הזכר לרחם אמו, והוא נוצר שם ארבעים יום ועושה שם תשעה חדשים, ואחר כך יוצא ברתת ובזיע ובצער וצירי לידה, ויוצא בשלום. ולכך ראוי ליתן לה׳ הודאה גדולה שנאמר הודו לה׳ וגו׳. הכניסו בחסדו ובראו בחסדו, בחסדו הוציאו בחסדו העמידו, ולולי חסדו לא היה העולם נבנה, שנאמר כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פ"ט ג').

ח׳תמורה ב׳) וְעֵת לָמוּת – כנגד הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים, שהוא ממית ומחיה והוא אלהי האלהים, ולא כאומות האומרים שתי רשויות הן בעולם א׳ ממית וא׳ מחיה, אלא הוא אלהי האלהים שממית ומחיה, שנאמר אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה (דברים ל"ב ל"ט), הוא היה והוא יהיה ובחסדו הוא המחזיר נשמה לגוף, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

ט׳תמורה ג׳) עֵת לָטַעַת – כנגד הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, שאם נטע אדם נטיעה או פרדס אל יאמר פרדס שלי ונטיעה שלי, שאם לא ימטיר הקב״ה להשקות את הנטיעה ופרדס היכן נטיעתו? אלא הקב״ה הוא אדון לכל דבר, שנאמר אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ עֹבֵר (יהושע ג' י"א), הרי המקום נקרא אדון לארון. הודו לאדוני האדונים שבחסדו מגדל ומרוה את הנטיעה, ובחסדו מעלה פירותיה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

י׳[כאן חסר תמורה ד'].

י״אתמורה ה׳) עֵת לַהֲרוֹג – כנגד לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה, מה השמים אינם זזים אלא עומדים, כך דינו של נהרג אינו זז לעולם עד שיתבע ומפיל מזלו ממנו למעלה, שכן מצינו כשנפרע הקב״ה מן האומה נפרע תחלה משר שלה, שנאמר וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה׳ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם (ישעיה כ"ד כ"א), ובחסדו הוא עתיד להחיותם בדין ולדון אותם.

י״בתמורה ו׳) וְעֵת לִרְפּוֹא – כנגד לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מה הארץ רקועה על המים זו לעומת זו, זו תמורת זו, כך החולי והרפואה כנגדו, ובחסדו הוא מרפא כל באי העולם, לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו.

י״גתמורה ז׳) (עת להרוס) [עֵת לִפְרוֹץ] – כנגד לעושה אורים גדולים וגו'. מה המאורות הללו פורצים והולכים ברקיע ואין הולכין ממערב למזרח, כך כל מי שהוא פורץ גבול עולם או גדרן של חכמים או גדרה של תורה אין לו מחילה וסליחה, ואורו כבה כמו שהמאורות כהין במערב בגבול התחום ואינם נראין, ובחסדו הוא מאיר להם מאורו, והוא מנהיגו של עולם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

י״דתמורה ח׳) וְעֵת לִבְנוֹת – אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם, מה השמש יוצא בגבורה שנאמר יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח (תהלים י"ט ו'), וכן הבנין אינו נראה אלא ביום שהשמש יוצא בו, ומה השמש – כיון שיודע שיזרח ועתיד הוא לשקוע ולהכבות מן העולם ואעפ״כ הוא יוצא ומאיר לעולם, כך האדם יודע שהוא הולך למות ולהתכסות מן העולם אעפ״כ אינו נמנע מלבנות, והשמש כמו כן אינו נמנע מלהזריח לעולם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

ט״ותמורה ט׳) עֵת לִבְכּוֹת – כנגד אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה, מה הבכיה הזאת אינה אלא מצרה ומקוצר רוח, כך הירח וכוכבים שולטים בלילה, שהלילה צער לבריות מן החושך והאופל שבו, אבל האור הוא שמחה לעולם, שנאמר אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צ"ז י"א).

ט״זתמורה י׳) וְעֵת לִשְׂחוֹק – כנגד לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, שהיו ישראל שוחקים ונעלזים ובוזזים ממונם, והם היו מתים.

י״זתמורה י״א) עֵת סְפוֹד – כנגד וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם, שהיו אלו סופדים ואלו בוזזים, אלו שותקים ואלו סופדים, ובחסדו הוא עתיד לגאל אותם שנית, שנאמר וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ וגו׳ (ישעיה י"א י"א) – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

י״חתמורה י״ב) וְעֵת רְקוֹד – כנגד בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, מלמד שהיו ישראל שמחים ומרקדים, שנאמר וַיּוֹצִיא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן (תהלים ק"ח מ"ג), וכן לעתיד לבא אינן נגאלים אלא בשמחה וברנה, שנאמר וּפְדוּיֵי ה׳ יְשׁוּבוּן וגו' (ישעיה נ"א י"א), כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

י״טתמורה י״ג) עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים – כנגד לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, עשה הים כבנין של אבנים ועשה י״ב שבילים והמים היו עומדין כחומות, וכיון שעברו ישראל בתוכו הוליכם עליהם כעל אבנים ונשקעו המצריים, והודו בחסדי המקום – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ׳תמורה י״ד) וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים – כנגד וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ, והביאם להר סיני וכנסם והעמידם סביב הר סיני, שנאמר וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב (שמות י"ט י"ב), וישראל נקראו אבנים שנאמר מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מ"ט כ"ד), אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים (תהלים קי"ח כ"ב), וקבלו התורה שהיא חיים לעולם – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״אתמורה ט״ו) עֵת לַחֲבוֹק – כנגד וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף, כאדם שהוא רץ לחבק את חבירו, כך היו רצים מצרים אצל ישראל לתופשם במלחמה, ונתרחקו ישראל מהם ונטבעו המצריים בים, וישראל נצולו – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״בתמורה ט״ז) וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק – כנגד לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר, שהפריש את ישראל משעבוד מצרים ומחבוק מצרים וצרותיהם – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״גתמורה י״ז) עֵת לְבַקֵּשׁ – כנגד לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים, שבקשו ישראל הנחלה שהנחילם המקום, ונהרגו המלכים שבאותם ארצות. ואל תאמר מלכים קטנים היו, לא מלכים קטנים היו אלא מלכים גדולים- כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״דתמורה י"ח) וְעֵת לְאַבֵּד – כנגד וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים שאבדם מפני ישראל והשליט את ישראל עליהם, ומי הרגם? הקב"ה, שנאמר ויהרוג מלכים אדירים, ולא כתיב ויהרגו, שאילולי הקב״ה עזרם והרג אותם לא היו יכולים להם – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״התמורה י״ט) עֵת לִשְׁמוֹר – כנגד לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, ששמר לישראל ולא נפלו ביד סיחון ועמו, אלא הפילו בחסדו ביד משה – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״ותמורה כ׳) וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ – כנגד וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, שהשליך הקב״ה עליו הר, ששם על ראשו להשליך על ישראל והשליך על צוארו ונחלק, ובחסדו הגדול מסרו ביד משה, שנאמר כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״זתמורה כ״א) עֵת לִקְרוֹעַ – כנגד וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה, כאדם שלובש מלבוש, וקורעו אחר ממנו ופושטו ממנו ולקחו בעל כרחו, כך לקחו ישראל בעל כרחם את ארצם – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״חתמורה כ״ב) וְעֵת לִתְפּוֹר – כנגד נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, שנתפרה ונתקיימה הארץ ביד ישראל, מה התופר הזה תחלה קורע ואח״כ תופר, כך ארץ ישראל היתה קרעים קרעים ביד ל״א מלכים ולקחו ישראל מידם ונדבקה והנחילה להם בחסדו – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

כ״טתמורה כ״ג) עֵת לַחֲשׁוֹת – כנגד שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ, שאנחנו היום בשפלות, וכיון שאנו מהללים שמו של הקב״ה אומות העולם מחשין אותנו ואומרים לנו הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה' (עמוס ו' י'). ומעשה שגזרה המלכות בימי ר״ע ואמרה אל תתעסקו בתורה, מה עשה ר״ע – נטל ס״ת וישב לו והיה קורא בשוק. אמרו לו, אדונינו, אתה גדלם וקטנם של ישראל אל תחייבנו להריגה, וכי לא שמעת שגזרה המלכות שלא תתעסקו בתורה? א״ל, שוטים שבעולם, ומה התורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל׳:כ׳) אם עוסקים בה, ועכ"ז הם מבקשים להרגנו, אילו הנחנו אותה על אחת כמה וכמה אנו חייבים כליה! ולא שמע להם ר״ע ונהרג. אע"פ שמשפילים אותנו הוא רואה בצרותינו וזוכר לנו הברית, הה״ד שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

ל׳תמורה כ״ד) וְעֵת לְדַבֵּר – כנגד וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ, ובשעה ששבר זרוע האומות אנו מבקשים לומר שירה, שנאמר שִׁירוּ לה׳ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה (תהלים צ״ח א'), וכתיב בתריה הוֹדִיעַ ה׳ יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ, וכתיב זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

ל״אתמורה כ״ה) עֵת לֶאֱהֹב – כנגד נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, כשישראל אוהבים להקב״ה שנאמר וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (ויקרא כ"ו ד').

ל״בתמורה כ״ו) וְעֵת לִשְׂנֹא – כנגד הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם, שהודיה גדולה מבקשים ישראל להודות להקב״ה, שהטיל ביניהם ובין אומות העולם שנאה ותחרות, שאילולי כן היו מתערבים ולומדים ממעשיהם, שנאמר וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם (תהלים ק"ו ל"ה), לפיכך הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

ל״ג—נשתיירו שתי תמורות: עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם, כנגד שני לוחות הברית, מלחמה – שנאמר עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ (במדבר כ״א:י״ד), אם זכה ועסק בתורה יעשה כמלאכי השלום, שנאמר הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן (ישעיה ל"ג ז'), וכתיב הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כ"ה ב'). הא למדת שכל מה שיש בעולם תמורת עליונים ותחתונים, ראשונים ואחרונים, מזרח ומערב צפון ודרום, ושאר כל תמורות שהזכרנו לך. והוא אחד ואין בלעדיו, הוא ראשון ואחרון אל מלך נאמן, מושל בכל, שוכן עד וקדוש שמו, שלא נברא בעולמו דבר מיוחד שאין שני לו, בלא דבר תמורה, כמו שהזכרנו בתחלת הספר, להודיע לכל באי עולם שהוא אחד והוא ברא את עולמו, ומעשה שבא מין ואמר לר׳ עקיבא, העוה״ז מי בראו? א״ל, הקב״ה. א״ל, הראיני דבר ברור. א״ל, למחר תבא אלי. למחר בא אצלו, א״ל מה אתה לובש? א״ל, בגד. א״ל, מי עשאו? א״ל, האורג. א״ל, איני מאמינך הראיני דבר ברור. א״ל, ומה אראה לך ואין אתה יודע שהאורג עשאו. א״ל, ואתה אינך יודע שהקב״ה ברא את עולמו. נפטר אותו המין, אמרו לו תלמידיו מה הדבר ברור? א״ל, בניי כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מודיע על האורג והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקב״ה שהוא בראו, ישתבח ויתעלה שמו לעד ולנצח נצחים, אמן ואמן נצח סלה ועד.

ל״דסליק מדרש תמורה לר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא