אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא א׳Otzar Midrashim, The Aleph Bet of ben Sira 1
א׳אלפא ביתא דבן סירא
1
ב׳ [ע״פ דפוס שטיינשניידר]
2
ג׳א') אוקיר לאסיא עד דלא תצטריך ליה (עי׳ חכמת בן סירא ל״ח א').
3
ד׳לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלא אברהם אבינו לא הקדים תפלתו לצרה לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט בימי יהושע בן נון. ואימתי הקדים אברהם אבינו תפלה לצרה, כיון שנפטר מבית אבותיו שנאמר וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, ואיזה קריאה שקרא אברהם? אמר יוסף בן עוזיאל (הוא נכד בן סירא, כי עוזיאל היה בנו) היה יודע אברהם אבינו מעשה עכן שהיה עתיד לעשות וראה בנבואתו שלא ישתייר משונאיהם של ישראל עד אחד לפיכך קרא בשם ה׳ ואמר: רבון העולמים ענני, ומה נחור וחרן שלא ידעו שמך ולא הלכו בארחותיך מעולם ולא נפרדו מבית אבותיהם והרי בניהם ובני בניהם יחיו וירשו ארץ, ואני שנפרדתי מבית אבי ולא עברתי על צוויך והרי בני נתחייבו כלייה. אמר לו הקב״ה בני כבר נכתבה גזירה על בניך שלא יותר מהם אלא אחד בלבד ושמו יאיר בן מנשה וארבה את זרעו זרע יעקב, ועכשיו שהקדמת תפלה לצרה לפני לא יהרג מהם אלא יאיר בן מנשה בלבד כדי שלא ישמד ישראל. מיד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. לפיכך לא נהרג מישראל בין בית אל ובין העי במקום שהקדים אברהם תפלה לצרה אלא יאיר בן מנשה בלבד, שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, וראוי לפסוק לומר שלשים וששה איש, אלא מהו כשלשים וששה איש, זה יאיר בן מנשה ששקול כשלשים וששה של סנהדרין (כנגד רובה של סנהדרין, סנה׳ מ״ד.). לפיכך ישראל כשנהרג יאיר בן מנשה נזדעזעו ונפלו על פניהם ואמרו אוי לנו שלא היה בישראל כמוהו, אוי לנו מה תהא עלינו, מיד וימס לבב העם ויהי למים. ולכך יקדים אדם תפלה לצרה, ואף לרופא שגר לו דורון, וכיון שתבא לידי חולי יזכור טובותיך וירצה לבקרך, והיינו דאמר בן סירא, אוקיר לאסיא עד דלא תצטריך ליה.
4
ה׳ב׳) בר דלא בר שבקיה על אפי מיא וישוט.
5
ו׳לעולם הוי מיסר את בנך יותר מדאי והלקה אותו ואם תראה שלא יועיל בו הלקאה עזוב אותו, ואם הוא רודף אותך הוצא אותו לסקלו. ואם אין אתה יכול לעשותו [אלא] בן סורר ומורה זרוק אותו לנהר ופרנס את הדגים. דברי עוזיאל בנו של בן סירא. אבל יוסף בן עוזיאל אומר וכי אפשר לו לאדם להרוג את בנו, אלא כיצד יעשה מי שיש לו בן שאינו הגון יעזוב אותו ואם ראהו שנפל לבור לא יוציאנו אלא יטביע ואחר כך יבכנו ויתאבל עליו, כמו שעשה דוד, שכל זמן שרדפו אבשלום עזבו עד שענשו הקב״ה לאבשלום והוחזק ראשו באלה. ואף דוד לא פלטהו אלא שלח מי שהרגו ואח״כ בכה אותו והתאבל עליו כדי שלא יראו בני אדם שהוא יצא להרגו, ובן סורר [דינו] כדברי יוסף בן עוזיאל נכדו, והיינו דאמר בן סירא, בר דלא בר (כהוגן) שבקיה על אפי מיא וישוט.
6
ז׳ג׳) גרמא דנפיל בחולקך [בין טב או ביש] גרדיה.
7
ח׳לעולם לא תשא אשה אלא מיוחסת ואפילו אתה מוצא אותה ערומה ולא תשא אשה שאינה הגונה לך ואפילו היא לובשת כלי כסף וכלי זהב, שכל הנושא אשה לשם ממון ירח נכנס וירח יצא והממון כלה, שנאמר בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם (הושע ה׳ ז׳). שמא תאמר שהנושא אשה לשם ממון אינו חוטא כבר נאמר בה׳ בגדו, ושמא תאמר בנים שיוצאים ממנה מיוחסין הם ויקנה נכסים הרבה, כבר נאמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ושמא תאמר זמן מרובה יאכלם הרי כבר נאמר חדש (זמן קצר כמו שפי' הרד"ק), ושמא תאמר נכסיה יאבד הקב״ה ולא נכסיו הרי כבר נאמר חלקיהם. ולא עוד אלא כל הנושא אשה לשם ממון אינו רואה יום טוב עמה, ואם אינו יכול לישא אשה מיוחסת ישא משוחררת לפי שהיא במזלו, אע״פ שהיא קשה לו יותר מאיזבל לאחאב ואשתו של קרח שאבדו את בעליהן, ואם לא יגרש אותה יפה עשה לפי שבשבילה אין מכניסין אותו לדין, שהרי שנינו ארבעה אין נכנסים לדין ואלו הן דקדוקי עניות וחולי מעיים והרשות ומי שיש לו אשה רעה ואינו מגרשה (עירובין מ"א: ושם נאמר שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו), ואם גירשה לא עשה יפה שאין השעה משחקת לו אחריה ולא עוד אלא שהעולם מחשיך לו כשהוא מגרשה. והיינו דאמר בן סירא, גרמא (עצם) דנפיל בחולקך בין טב או ביש גרדיה (גרמו).
8
ט׳ד׳) דהבא צריך לקמצאה, ועולימא להלקאה.
9
י׳לעולם הוי מיסר את בנך יותר מדאי, ולא תמנע ממנו בכל יום הלקאה כדי שתהא יראתך עליו, מה הזהב צריך הלקאה אף הנער צריך הלקאה כדי שתלמדנו דברי תורה שהם דומים ללחם, שנאמר כי לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה׳, ומה הזהב אם תלקה אותו יפה מצהיב יפה, אף הנער אם תלקנו יפה יצא יפה. לפיכך הלקה את בנך כדי שתהא יראתך עליו, שאלמלא לא היה שאול בן קיש מלקה את בניו בכל שעה היה רדפהו יהונתן בנו כשאמר לו בן נעות המרדות, אלא מתוך שהיה אימתו של שאול עליו לא רדפו לאביו. ומנין שהיה מלקה שאול ליהונתן בנו שנאמר ויטל שאול את החנית עליו להכותו, וכתיב כי מות תמות יהונתן. ודוד המלך ע״ה שלא היה מיסר את בניו ולא היה מלקה אותן לפיכך עמד אבשלום עליו להרגו, ומנין שלא היה מיסר דוד לבנו דכתיב ולא עצבו אביו מימיו לאמר ואף אברהם אבינו אם לא היה מלקה את בניו ואת בני ביתו היה ישמעאל הורג אותו כשאמר להם שבו לכם פה עם החמור, הדומין לחמור. והיה יצחק ע״ה הורג לאביו כשנעקד על גבי המזבח, ואף אליעזר היה מבטל שבועתו, ואף בני הפלגשים היו הורגים אותו כשגרשם מעל יצחק בנו, אלא שהיתה יראתו על כלם. ומנין שהיתה יראתו על בניו ועל בני ביתו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳. לפיכך תהא יראתך על בניך ולא תמנע מהם הלקאה שנאמר אל תמנע מנער מוסר. והיינו דאמר בן סירא, דהבא צריך לקמצאה ועולימא (נער) להלקאה.
10
י״אה׳) הוי טב וחולקך מן טבתא לא תמנע.
11
י״בלעולם הוי ירא שמים בסתר ואל תהי כן בעיני אחרים שבני אדם ילעיגו ממך ויאמרו שוטה הוא, שכך אמר שלמה אל תהי צדיק הרבה, וכתיב אל תרשע הרבה שלא יאמרו לך רשע הוא, אלא היה בינוני כמו שאול מלך ישראל, ועליו נתקיימו שניהם, בשעה שחמל על אגג יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, וכשהרג לנוב עיר הכהנים יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה, וכיון שהסיר את האובות ואת הידעונים ענתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, וכיון שהלך לאשת בעלת אוב לדרוש ענתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה. שמא בשביל שהיה בינוני לא היה צדיק, הרי כבר נאמר ולא היה איש מבני ישראל טוב ממנו וכתיב בן שנה שאול במלכו, והלא כבר היו לו בנים, אלא בן שנה כבן שנה שלא טעם טעם חטא מימיו (יומא כ״ב:), ושתי שנים מלך על ישראל כלומר ושתי שנים מלך בלא חטא, והיינו דאמר בן סירא הוי טב וחולקך מן טבתא לא תמנע.
12
י״גו) ווי ליה לבישא ווי להון לדבוקיהו.
13
י״דלעולם אל תדור עם רשעים מפני שמלשינין אותך, ואם תתמה לך הסתכל ביפתח הגלעדי שהיה צדיק ודר בין שבט אפרים והיו מרשיעים אותו, וראה שהיו שורפין את בניהם ואת בנותיהן לבעל ואף הוא עשה כן והלך והרג את בתו, ראה אותם שהיתה ביניהם שפיכות דמים ואף הוא עשה כן הלך והרג מהם ארבעים ושנים אלף, לפיכך נעשה רשע ולא זכה לקבורה, וכיון שמת קברו אותו מיד מצאו את עצמותיו פזורות בכל מקום, שנאמר ויקבר בערי גלעד מלמד שנפזרו עצמותיו בכל ערי גלעד, ובכל מקום שהיו רואין עצמותיו היו קוברים אותם. וכי זה בלבד נענש בשכנים רעים אלא אף נבות היזרעאלי נענש לפי שהיה אחאב רשע גמור והרג את שכנו והחטיא כל השומע קולו, ועליו אמר בן סירא, ווי ליה לבישא ווי להון לדבוקיהו (כמו אוי לרשע אוי לשכנו).
14
ט״וז׳) זרוק לחמך על אפי מים [ויבשתא] ואת משכח ליה בסוף יומיא (שלח לחמך וגו׳ קהלת י״א א').
15
ט״זלעולם יהי שלחנך פרוס לכל מי שיבא ותהא ראוי שתשרה שכינה עליך, ואם תתמה הסתכל באותו זקן ששמו מיכה שאמרו עליו שהוא עובד ע״ז, ובשביל שהיה שולחנו פרוס לכל בני אדם זכה והחייהו הקב״ה כשיצאו ישראל ממצרים, לפי שכבר מת והחייהו משה, ואף זכה לנבואה שנאמר ויהי דבר ה׳ אל הנביא אשר השיבו (עי׳ סנהדרין ק״א:). ואף לוט בשביל שהיה מקיים אש״ל זכה לנבואה ונמלט מהפיכת סדום. מאי אש״ל? סימן א׳כילה ש׳תיה ל׳ויה. ויש אומרים לינה לכל מי שיבא.
16
י״זמעשה באדם אחד שהיה לו בן והיה מלמדו בכל יום: זרוק לחמך במיא, ואת משכח ליה בסוף יומיא, לימים מת האיש ההוא והיה אותו הנער זוכר מה שצוהו אביו זרוק לחמך במיא, היה נוטל לחם בכל יום והיה זורק לים, פעם אחת נזדמן לו אליהו ז"ל כזקן, אמר לו כך צוני אבי זרוק לחמך במיא, אמר לו והלא [לא] למדך שלח לחמך על פני המים, והלחם דומה למלח, מה הלחם אינו יכול לאכל בלא מלח כך אין העולם מתקיים בלא לחם. מיד היה נוטל בכל יום פת (אחר שהזהירו אליהו לא זרק כל לחמו רק חתיכת לחם) לחם והיה הולך לנהר והיה זורק הפת במים, והיה דג אחד מזומן באותו מקום והיה אוכל הפת, והיה עושה כך בכל יום עד שגדל אותו דג ביותר, והיה מצער חביריו דגים שבאותו מקום עד שנתקבצו כל הדגים שבים ובאו אצל לויתן ואמרו לו, אדונינו! יש בכאן דג אחד וגדל הרבה ואין לנו חיים עמו, וגם בכחו אוכל ממנו בכל יום עשרים או יותר. מיד שלח לויתן בשבילו, שלח אליו דג ואכלו ועוד שלח שליח אחר ואכלו, עד שבא לויתן אצלו, ואמר לו באיזה מקום גדלת כל כך ואמר לו בשפת הנהר. אמר לו וכי הללו עומדים בתוך הים ואינם גדולים כך ואתה גדלת בשפת הים כך? אמר לו הן מפני שיש אדם אחד שמביא לי בכל יום פת לחם ואני אוכלה בבקר ובצהרים, ואני אוכל בבקר עשרים דגים ובערב שלשים. אמר לו מפני מה אתה אוכל חביריך, א״ל מפני שהם באים אצלי ואני אוכלם ועליהם נאמר ומבשרך לא תתעלם. אמר לו לך והביא אותו אדם לפני, אמר לו למחר. מיד הלך אותו דג וחפר במקום שהיה אותו נער נוהג לבוא, ועשה שם מחילה והכניס אותו דג פיו לתוך החפירה. למחר בא אותו נער כמנהגו ורצה לעמוד על אותו מקום ונפל במים, פתח הדג את פיו ובלעו והכניסו בים והביאו אצל לויתן. אמר לו הקיא אותו, הקיאו ויצא מפיו של אותו דג ונפל בפיו של לויתן, ואמר לו בני מה ראית שזרקת לחמך במים, אמר לו מפני שלמדני אבי מנעורי שלח לחמך על פני המים. מה עשה לויתן הוציאו מפיו ונשקו ולמדו שבעים לשונות וכל התורה כולה, וזרקו על שלש מאות פרסאות מים עד יבשה, ונפל במקום אחד שלא דרכו בו בני אדם, וכשנפל עיף נשא עיניו וראה שני עורבים פורחים עליו והיה אחד אומר לאביו, אבי תראה אדם זה אם הוא חי או מת, והיה האב משיב ואומר איני יודע בני. אמר ארד ואוכל את עינו מפני שאני מתאוה לאכול עיני בני אדם, והיה האב אומר לו בני אל תרד שמא הוא חי, והבן היה אומר ארד ואוכל את עיניו. מיד ירד, ואותו האיש היה מבין מה שהיו מדברים זה עם זה, וכשירד על מצחו מיד פשט ידיו ואחז אותו ברגליו, מיד צעק אותו עורב לאביו, ואמר אבי אבי הוי יודע שנתנני ה׳ בידי לא אוכל קום. כיון ששמע אביו היה צועק ובוכה ואומר אוי לי על בני, צעק ואמר אתה בן אדם עזוב את בני, יהי רצון שתבין לשוני, קום וחפור תחתך ותמצא שם גנז (אוצר) של שלמה מלך ישראל, מיד עזב את בנו וחפר תחתיו ומצא שם גנז שלמה אבנים טובות ומרגליות עד שנתעשר הוא ובניו, ועליו אמר בן סירא פרוס לחמך ושולחנך לכל מי שיבא תתן.
17
י״חח׳) חזית חמר אוכם (שחור)?—לא אוכם ולא חיור.
18
י״טלעולם למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אם יבוא אדם ויאמר לך ראית אבידה פלוניתא, אמור לו לא ראיתי אע"פ שתראה אותה, מפני הסכנה ההיא. מעשה באדם אחד שהיה עומד בדרך רשות הרבים ובא לו גוי אחד ואמר לו, ראית בכאן חמור אחד כלו לבן? אמר לו ראיתי חמור כלו לבן ואזניו שחורות, אמר לו הגוי באיזה דרך הלך, אמר לו בדרך פלוני, הלך הגוי באותו הדרך ובקש ולא מצא החמור, חזר הגוי אצלו ואמר לו לך עמי ונבקשנו אני ואתה עד שנמצא אותו, הלכו שניהם ולא מצאו החמור. אמר לו תן לי החמור שלי שאתה גנבת אותו, מיד הלך לשלטון העיר ואמר לו זה גנב ממני חמור לבן ששוה מאה דינרין, גבה ממנו השלטון מאה דינרין בשביל החמור, ועוד טען עליו בעל החמור ואמר לשלטון טלית אחד היה לי על החמור ששוה חמשים זהובים והם צרורות בטלית מאתים דינרין, גבה ממנו עד ארבע מאות דינרין. לפיכך אמר בן סירא, למד לשונך לומר לא ידעתי שהוא שקול כזהב וככסף. ואמר עוזיאל אם יודע אדם להפוך את דבריו מוטב ואם לאו ישתוק, לפיכך מנעו חכמים דבור הרבה, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואין גוף טוב אלא מי שיש בו שתיקה, וכמו שתקנו חכמים שתיקה בשביל החמור, כך תקנו על שור ועל שה ועל שלמה ועל כל אבידה שבעולם, והיינו דאמר בן סירא, חזית חמור אוכם?— לא אוכם ולא חיור.
19
כ׳ט') טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך.
20
כ״אלעולם כשתראה אדם רשע אל תלך עמו בדרך אחד ואל תעשה לו טובה כלל, שבשביל טובה שעשה יעקב לעשו הרשע כששלח לו יעקב אותו הדורון ואמר לשלוחיו כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, אמר לו הקב״ה אני אמרתי ורב יעבוד צעיר ואתה אמרת עבדך יעקב ועשית אותו אדון עליך, אני אקיים את דבריך, והוא ימשול עליך בעוה״ז ואתה תמשול בו לעוה״ב. אמר יעקב לפניו רבש״ע גלוי וידוע שמיראה עשיתי דבר זה, א״ל הקב״ה אם כן חזור לך ואל תלך בדרך אחד עמו, אמר לפניו רבש״ע איני יכול להפרד ממנו מפני שאני מתירא ממנו, א״ל הקב״ה ומה לוט שצדיק גמור היה ועוסק בתורה אפילו הכי לא רצה אברהם לילך עמו בדרך אחד, אלא אמר לו אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה, עשו אחיך שהוא רשע גמור הלא תתפרד ממנו?! מה עשה יעקב הלך ונתפרד ממנו, שנאמר יעבור נא אדוני לפני עבדו, וכתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, וכתיב ויעקב נסע סכותה. ואמרו עליו שבשביל שהלך עמו בדרך אחד מתו כל מקנהו וכל בהמתו ולא נשתייר לו אלא כבשה אחת בת שנתה בזכות אברהם זקנו. ובשביל שאמר יעקב לשלוחיו שיאמר לעשו עבדך יעקב אחרינו, אנו עובדים היום לזרעו של עשו. ומנין שלא נשתייר לו אלא כבשה אחת שנאמר ולמקנהו עשה סוכות, וכי אפשר לו לאדם לעשות סוכה לכל אחד ואחד, אלא לומר לך שמפני שלא נשתייר לו אלא כבשה אחת ומרוב אהבתו אותה עשה לה שתי סוכות בסוכה אחת היתה עומדת ביום ובאחרת בלילה, ולפיכך לאדם רע לא תעשה טובה, וכשם שלא תלך עמו בדרך אחד כך לא תעשה לו סוכה כלל.
21
כ״בומעשה באדם אחד שהיה הולך לארץ ישראל, נשא עיניו וראה שני עורבים האב ובנו שנפל מריבה ביניהם, והיה האב אומר לבנו למה אין אתה שומע לדברי שאני אמרתי לך בשביל האיש שהיה הולך בשדה, כשאמרת לי שאתה מתאוה לאכול את עיניו, ואמרתי לך לא תרד אצלו ולא תאכל את עיניו שמא חי הוא וכל אדם ערום הוא מאד, ואתה אמרת שמת הוא ולא שמעת לדברי וירדת אצלו ולקח אותך, וצעקת אלי צעקה גדולה ואני חסתי עליך, ובשביל שראיתיך בצער גדול הראיתי לו הגנז כמו שראית. וכן בדברים אחרים אינך שומע לי. והעורב היה מיסר את בנו בזה הענין, והבן איננו שומע לו, וכעס עליו עד מאד, וקם מהרה על בנו בכעס והרג אותו ושכך חמתו. ומאחר ששכך חמתו היה מתנחם מכל אשר עשה לבנו ופרח מהרה והביא עשב בפיו ושמו על בנו והחייהו והלכו שניהם ביחד. ואותו האיש היה רואה כל מה שעשה העורב והלך ונטל אותו העשב ויצפנו והלך לדרכו. כיון שהוא הולך בדרך נשא עיניו פעם אחרת וראה שני צפרים מריבות זו עם זו עד שנפלה האחת על חברתה והרגה אותה. מיד עמדה הצפור החיה בפריחה, ואותו האיש יושב במקומו לראות מה יעשה הצפור החיה לחברתה המתה אם יחיה אותה כמו שעשה העורב לבנו, והמתין שם עד שתי שעות עד שראה את הצפור החיה שבאה במהרה והעשב בפיה ושמה על הצפור המתה והחיה אותה ופרחו שתיהן באויר והלכו ביחד בשלוה, כיון שראה אותו האיש המעשה שעשתה הצפור בעשב אמר, אלך ואטיל זה העשב ואראה אם הוא כמו העשב האחר שנטלתי מן העורב, הלך ונטל אותו העשב וראה שהוא זה כמו זה, ואמר מה אני עומד בכאן, אטול עשב זה, כיון שהוא בדוק שתי פעמים ואחיה בו המתים שבארץ ישראל. ויהי הוא הולך בדרך וימצא אריה אחד מת שוכב בדרך, אמר אטול עכשיו מזה העשב ואשים על זה האריה ואראה אם אחייהו ואם לאו, מיד נטל מן העשב ושמו על האריה והחייהו, ועמד מיד האריה והרג את האיש ואכל ממנו עד ששבע, והיו אותן שני עורבים עומדים על אותו האיש ואומרים ווי לך ווי לך שלקחת העשב לרעתך, והיינו דאמר בן סירא, טב לביש לא תעביד, ובישא לא מטי לך.
22
כ״גי׳) ידך מן טיבותא לא תמנע.
23
כ״דלעולם לא תמנע ידך מליתן פרוטה לעני ואל תעלם אזנך משמוע זעקתו ותחנתו, שכל המונע ידו מליתן פרוטה לעני אף הקב״ה ימנע מליתן לו טובה, ומוריד אותו מנכסיו ומביאו לידי עניות, מפני שהנכסים דומים לזוזים, מה זוזים הם גלגל אף הנכסים גלגל הם שחוזרים בעולם. וכל המעלים עיניו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, ואם נותן צדקה לעני הקב״ה נותן לו צדקה שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ולא עוד אלא שכל הנותן פרוטה לעני מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, לפי שבזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שגרמו עונותינו ואין לנו בית המקדש קיים— אדם נותן צדקה לעני ומתכפר לו על כל פשעיו (סוכה מ״ט:), אמר רבי יוסי בוא וראה שאין כמדות בשר ודם מדותיו של הקב״ה, מדות ב״ו אדם מביא דורון למלך ספק מקבלין ממנו ספק אין מקבלין ממנו, ואם תאמר שמקבלין ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, ואם תאמר שרואה פני המלך ספק עושה רצונו ספק אין עושה רצונו, ואם עושה לו רצונו ספק יוצא בשלום וספק אין יוצא בשלום, אבל הקב"ה אינו כן שהנותן צדקה לעני רואה פניו של הקב״ה שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. אמרו עליו על דוד מלך ישראל שבכל יום ויום היה נותן צדקה לעני, וכמו כן כשהיה נכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות היה נותן צדקה ואומר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. הנותן צדקה לעני צריך לפייסו בדברים, שהנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות (ב״ב ט':), ואלו הן: אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, וכבוד ה׳ יאספך, אז תקרא וה׳ יענה, תשוע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. הרי בכאן שש ברכות. ועוד אמרו שהנותן צדקה לעני ומפייסו בדברים מתברך בשלש עשרה ברכות ואלו הן: ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע, וזרח בחשך אורך, ואפלתך בצהרים, ונחך ה׳ תמיד, והשביע בצחצחות נפשך; ועצמותיך יחליץ, והיית כגן רוה, וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו; ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ, משובב נתיבות לשבת. וכל הנותן צדקה לעני צריך לפייסו בדברים וליתן לו בסתר, מפני שגדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו ע״ה, שהרי במשה כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה, ובנותן צדקה לעני בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף, ואין אף של כאן אלא מלאך המות, שכן מצינו בבנימין הצדיק שבכל עת היה נותן צדקה בסתר ונתרפא מחליו, שכפה את מלאך המות בצדקותיו. ואף מלאך המות הלך מביתו שלא יכול לשלוט עליו, והוסיפו לו על שנותיו עשרים ושתים שנים, מפני שבנימין הצדיק היה ממונה על קופה של צדקה ובאתה אליו אשה אחת ושבעה בניה ואמרה לו רבי פרנסני (בתלמוד אמרה לרבי פרנסני, חגיגה ט״ו: כתובות ס״ו: ב״ב ח'.), אמר אין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו ואם אין אתה מפרנסני הרי אני ובני מתים. מיד עמד ופרנסה משלו בסתר, לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע אתה אמרת שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים כל העולם כלו, וזה בנימין הצדיק החיה האלמנה ושבעה בניה ונתן להם צדקה בסתר הרי הוא מצטער בצער מיתה, בקשו עליו רחמים מלאכי השרת וקרעו גזר דינו של מיתה והוסיפו על שנותיו שתים ועשרים שנה), ולפיכך אל תמנע ידך מליתן צדקה, ומי שאין בידו לתת לו כלום צריך לפייסו בדברים ולנחמו מעניותו ויאמר לו המקום ירחם עליך. וכל מי שיש בידו ליתן ונותן לו ומפייסו בדברים מתברך בשלש עשרה ברכות (כדלעיל), ומאריכין לו חייו ומוסיפין לו על שנותיו (עי׳ שבת קנ״ו: ב״ב י׳: ירוש׳ שבת פ״ו ט') ונצל ממיתה משונה ומדינה של גיהנם, והויין לו בנים זכרים שנותנין צדקה ובעלי חכמה ובעלי עצה ובעלי תורה ובעלי מדות טובות, ומקיימין כל המצות שבעולם, וניצל מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקים ומכל מיני משחית. שפעם אחת היו יוצאין יוסף ועוזיאל בדרך וראו שני עניים באים מן ההר ועצים על ראשם, אמר לו יוסף לעוזיאל אני רואה בכאן נער ועצים על ראשו ובתוך העצים עקרב ולא היה רשות לעקרב לנשוך אותו, קרא לנער ואמר לו יש לך בזו הדרך שום צדקה, אמר לו נער אחד הלך עמי לבית הכנסת והיה יתום ולא היה לו לאכול ומפתי נתתי לו ואכל עמי ביחד, אמרו לו אשריך שנצלת מן המיתה, והיינו דאמר בן סירא, ידך מן טיבותא לא תמנע.
24
כ״הכ׳) כלתא עלתא לגיננא ולא ידעה מאי מטי לה.
25
כ״ולעולם אל יאמר אדם שום דבר אלא בגוזר השם *(כמו אם ירצה השם) ההוא אדם שהיה אומר למחר אשב עם ארוסתי בחופה ואדבק עמה, אמרו לו אמור אם גוזר השם, אמר להם אם יגזור אם לא יגזור אני אשב עם ארוסתי למחר בחופתי. וכך עשה נכנס עם ארוסתו לחופה וישב עמה כל היום, ובלילה עלו שניהם למטה וקודם שיזקק עם ארוסתו מתו שניהם, למחר מצאו אותם מתים זה עם זה. אמרו קושטא אמר בן סירא, כלתה עלתא לגיננא (אפריון) ולא ידעה מאי מטי לה, מכאן אמרו כל הרוצה לעשות שום דבר יאמר אם גוזר השם, ואם אינו אומר כך לא יצלח לעולם.
26
כ״זושוב מעשה באדם אחד שהיה עשיר גדול והיו לו קרקעות הרבה ולא היו לו שוורים לחרוש אותם, מה עשה אותו האיש נטל כיס של מעות שהיו בה מאה דינרין והלך לעיר אחת לקנות שוורים או פרות לחרוש קרקעותיו, וכשהיה הולך בדרך פגש בו אליהו ז״ל, אמר לו להיכן תלך, אמר לכפר לקנות שוורים או פרות, אמר לו אמור אם יגזור השם, אמר אם יגזור או לא יגזור הרי מעותי בידי ואעשה צרכי, א"ל ולא בהצלחה, הלך לאותו דרך לעשות צרכו ונפל לו כיסו, וכיון שהלך לכפר השוורים לעשות סחורתו שלח ידו ליקח הכיס לתת המעות ולא מצא כלום, מיד חזר לביתו במר נפש ונטל ממון אחר שנית והלך לכפר אחר כדי שלא יפגע בו אליהו, וכשהיה מהלך בדרך פגע בו אליהו ז״ל ונזדמן לו כזקן אחד ואמר לו להיכן תלך, אמר לו לקנות שוורים, א״ל אמור אם גוזר השם, אמר לו אם יגזור או לא יגזור הרי מעותי בידי ואיני מתירא מכלום, מיד הלך האיש לדרכו וכשהיה הולך בדרך נתן לו אליהו שינה ושכב בדרך ויישן ונטל אליהו אותו הכיס מידו, וכשהקיץ משנתו לא מצא כלום, וחזר לביתו בפחי נפש ונטל ממון שלישי והלך לו, פגע בו אליהו ז״ל אמר לו להיכן אתה הולך, א"ל לקנות שוורים אם יגזור השם, אמר לו לך לשלום ובהצלחה. מיד החזיר לו אליהו ז"ל כל מעותיו והכניסם לכיסו והוא לא ידע מאומה ממעותיו, ומיד הלך לקנות שוורים ומצא שם שתי פרות אדומות שלא היה בהם שום מום, ואמר לבעליהן בכמה הפרות האלו אמרו לו במאה דינרין, אמר אין עמי מאה דינרין, מיד הכניס ידו לתוך כיסו ומצא שם שלש מאות דינרין, ומיד קנה אותם הפרות ועשה כל צרכיו וקנה שוורים.
27
כ״חלחרוש קרקעותיו, ואח״כ מכר הפרות למלך באלף דינרין של זהב. ולפיכך כל אדם שרוצה לעשות שום דבר צריך לומר אם גוזר השם, שאינו יודע מה שיהיה ממנו בעולם הזה מערב עד בקר, שכך אמר בן סירא מצפרא ועד רמשא מתחרב עלמא, ואדם נכנס לחופה ואינו יודע מה יבא עליו קודם שיכנס (שיצא), והיינו דאמר בן סירא כלתא עלתא לגיננא ולא ידעת מאי מטי לה.
28
כ״טל׳) לחכימא ברמיזא ולשטיא בכרמזא (מקל. משלי כ׳׳ב ט״ו).
29
ל׳לעולם לא יעשה אדם כלום עם שוטה, שאם נפל בידו כלום *(איזה דבר שהוא שלך) כתוב אותו בקרן הצבי שלא תראינו לעולם, ואם יש לך כלום אצל השוטה לא תפייס אותו ולא תדבר לו בלשון רכה אלא בחזקה, במקל דבר לו ובמקל תטול ממנו כל מה שיש לך אצלו, ואל תאמר לו כלום ברמז שלא ישמע אליך, שכך מצינו ביהוא בן נמשי מלך ישראל שהיה שוטה ביותר, וכיון ששלח אלישע ע״ה את יונה בן אמיתי למשוח את יהוא למלך לא בא אליו אלא ברמז, וכיון שהלך יונה ומצאו שהיה יושב במסיבה עמד לפתח הבית רמז לו ולא הבין, והיה מדבר לו ולא היה שומע, ואשר יושבין סביביו היו שומעים והוא לא שמע מאומה עד שנטל מקל וקלע אחריו, מיד שמע ולא יצא מפניו שהיה עצל, אלא אמר לו אל מי מכולנו, ויאמר אליך השר, ומנין שהיה משוגע שנאמר והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי כי בשגעון ינהג. והחכם ברמז ידע כל מה שבלבך, ולפיכך לא תעשה לשוטה רמז אלא במקל, שכך אמר בן סירא, לחכימא ברמזא ולשטיא בכרמזא.
30
ל״אמ׳) מוקיר מבסרוהי דאמי לחמרא.
31
ל״בלעולם אל תכבד את הרשעים ואל תכבד את מי שמבזה אותך, שהרי אחאב בן עמרי הלך וכבד את בן הדד מלך ארם הרשע (ודומה), אמר לו הנביא לך והרוג את בן הדד, והלך אליו ולא רצה להרגו אלא החייהו וכבדו ביותר, ומרוב האהבה שאהב אותו כרת עמו ברית ונתן לו עיירות כל ראמות גלעד והשיבן למלכותו, והוא היה רשע גמור שמבזה את מי שמכבד אותו, ולימים חשב בלבו ואמר מפני מה מכבד אותי אחאב בן עמרי אלא מפני שהוא ירא ממני, והפר את הברית אשר כרת עמו ולא זכר אותו רשע את הטובות שגמל לו ואת אהבתו ושהיה מכבדו ביותר ומרד בו, ומיד יצא עליו למלחמה. ולא עוד אלא שצוה לשרי הרכב לא תלחמו את קטן ואת גדול עד שנהרג המלך, וכן עשו עבדיו והרגו את אחאב בן עמרי ושלם לו רעות תחת טובות. ועל כן אמרו המושלים, כל המכבד את אויבו לימים מת על ידו, ולזה אירע כן. ואף שאול מלך ישראל כשחמל על אגג והחיה אותו וכבדו ביותר על כן יצא ממנו המן הרשע שבקש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ולא חמל עליהם ולא זכר רחמי שאול שחמל על אגג זקנו.
32
ל״גועוד מעשה באדם אחד עשיר גדול ולא היה לו מי שיירש אותו, והיה יתום אחד שכנו והיה גוי, ונתיעץ בלבו ואמר אטול זה היתום ואגדלנו עמי ויהיה לי זכות ממנו, מיד עשה כן וישב אותו יתום עמו כשלש שנים ועמד בכל צרכיו, וכיון שראה אותו יתום כל נכסיו וכל עושר ביתו אמר עתה ימות זה ואירש כל נכסיו, יום אחד חשב בלבו מחשבה רעה ואמר אהרוג אותו ואת אשתו וישאר הכל בידי, והיו מתקנין קדרה אחת לסעודה ונתן לתוכה סם המות ואכלו ממנה הוא ואשתו ומתו שניהם, והוא לא ריחם עליהם כמו שרחמו הם עליו ולא זכר החסד שעשו עמו, ולא תאמר שזה הגוי עשה כך ולא אחר, אלא אף מישראל עשה כך, שהרי יואש מלך ישראל עשה כך ליהוידע הכהן, נטל ונשא עמו כל הכתוב עליו בעונינו והרג את זכריה בנו ולא זכר חסד אביו, ולפיכך אמר בן סירא, מוקיר מבסרוהי דאמי (דומה) לחמרא, ואין מבסרוהי אלא בוזים אותו, שכן תרגום כי דבר ה' בזה, ארי פתגמא דה׳ בסר.
33
ל״דנ׳) נור דליק (נ"א נור קליל=אש קטנה ומעטה) מוקיד גדישין סגיאין.
34
ל״הלעולם אל תלשין את חבירך, שכל המלשין את חבירו אין לו תקנה, שאש מעט שורפת גדישין הרבה, שאין מחריב את העולם אלא לשון הרע, שלשון הרע מעט הורגת אנשים צדיקים וחסידים רבים, שבשביל לשון הרע שעשה דואג האדומי על דוד ונהרגו צדיקים וחסידים רבים והם שמונים וששה איש ונשיהם ובניהם וטפם וכל בהמתם, כל נוב עיר הכהנים, ולא נהרגו כל אלו בשביל שום חטא שהיה בהם, לא גלוי עריות ולא שפיכות דמים אלא בשביל לשון הרע. [כי היו צדיקים] שנתנו צדקה לדוד, ולא לדוד בלבד נתנו אלא לכל אנשי גבעון היו מתפרנסין, ובשביל שראה דואג שנתן אחימלך מזון לדוד הלך והלשינו למלך, והוסיף על מה שראה שנאמר וישאל לו בה׳, ולמה נקרא שמו דואג שלא היה בעולם יותר רשע ממנו. ולא עוד אלא בשביל לשון הרע שעשה ציבא לאדוניו נחרב בית המקדש, בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה (יומא כ״ב:), ובשביל שקבלו דוד חרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ובשביל לשון הרע אמר בן סירא, נור דליק מוקיר גדישין סגיאין.
35
ל״וס׳) סבא בביתא סימנא טבא בביתא.
36
ל״זלעולם הוי מכבד את הזקנים ואל תבזם, שכל מי שמכבד את הזקנים אם הוא רשע נעשה ירא שמים שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה', מכאן אמרו כל המכבד את הזקן כאלו מכבד את הקב"ה, שאלמלא הזקנים אין העולם מתקיים, ואם יאמרו לך הזקנים סתור ביתך ועשה אשפה סתור כעצת הזקנים, ואם יאמרו לך הבחורים בנה אשפה זו ועשה שם בית תבזם ולא תבנה כעצת הבחורים, שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה, ולא תעשה כרחבעם בן שלמה ששמע לעצת הילדים ועזב עצת הזקנים וסתר המלכות וירד ממנו, שאין העולם מתקיים אלא בשביל הזקנים ובשביל תינוקות של בית רבן שלא חטאו, וכל מדינה שאין בה זקן ראויה היא ליחרב, ואם תראה שהזקנים ספו תמו מן העיר רעה באה לעיר, שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ואם תתמה מדבר זה לך והסתכל בלוט, שכל זמן שהיה לוט בסדום לא נהפכה ולא נשרפה העיר עד שיצא ממנה, ומנין שכך היה, שאותו היום שהלכו המלאכים לסדום היו רוצים לאבדה ולהשחיתה, מיד כשסגרו המלאכים הבית רצו להשחיתה ולכן התחילו להכותם בסנורים, שנאמר וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו, ומיד הכו לאנשי העיר שנאמר ואת האנשים אשר פתח הבית הבו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח, ובשביל שהיה לוט זקן וצדיק נתעכבו המלאכים מלהשחיתה אותו יום ואותו לילה עד למחר שיצא ממנה, שנאמר וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו׳. וכמו שהוא עכב יציאתו מן העיר כך עכבו המלאכים להשחיתה, שאינן יכולין לעשות דבר, שנאמר מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר, ומיד שיצא ממנה כשלש פסיעות התחילו להשחיתה. ומנין שזקן היה לוט שנאמר ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן, ואף בימי דור המבול לא בא המבול על הארץ עד שנפטר מתושלח לבית עולמו, שכל זמן שמתושלח קיים עיכב הקב״ה להביא מבול לעולם (אדר״נ פל״ב, סנהדרין ק"ח:), שכן מצינו בנח שמאחר שנכנס לתיבה עמד בה ולא בא המבול, אמר נח לפני הקב״ה, רבש״ע מפני מה הכנסתני בתיבה להמית או להחיות, אמר לו להחיות, אמר לפניו אם כן אנו יושבין בתיבה ואין המבול יורד לעולם טוב לנו שנשב בארץ (ביבשה), השיבו הקב״ה ואמר לו, זקן אחד יש לי בארץ וצדיק גמור הוא ואין לי רשות להוריד מבול לעולם עד שיפטר מן העולם. אמר לפניו רבש"ע ומי הוא הצדיק, אמר לו מתושלח זקנך, א"ל אם כן הכנס אותו עמנו וירד מבול לעולם כמו שאמרת, א"ל אינו מתקיים בעולם אלא שבוע אחד ואח"כ יפטר לבית עולמו וירד מבול לעולם, שנאמר כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ, וכיון שעברו שבעת ימים נפטר מתושלח ובא המבול. מכאן אמרו שבשביל זקן אחד שיהיה בארץ והוא צדיק גמור אין הקב״ה מביא רעה לעולם, שכן מצינו שבשביל מתושלח נתעכב המבול ולא בא לעולם ואחר שמת מיד בא המבול, שנאמר ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ואם תאמר נח צדיק היה ובא המבול לעולם ולא נתעכב בשבילו מאומה, יש אומרים שצדיק היה נח בדורותיו ולא בדור אחר, שכך אמר לו הקב״ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, בדור הזה אתה צדיק אבל לא בדור אחר. ולא עוד אלא שלא היה זקן, שבשביל הזקנים טובה באה לעולם ובאסיפתם רעה באה לעולם, שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, וכל השומע לעצתו של זקן ניצל מכל צרה, כדאמר בן סירא סבא בביתא סימנא טבא בביתא (עי׳ רש״י ויקרא כ״ז ז׳).
37
ל״חע׳) ערבא טבא מאה צפרין ובישא אלף אלפין.
38
ל״טלעולם אל יתערב אדם לא מעשיר הרבה ולא מעני הרבה (לא יפקיד ממונו אצל עשיר גדול ולא אצל עני ביותר, כי להוציא ממונו מערב טוב (עשיר) עליו להשכים לפתחו מאה פעמים, ומערב רע (עני) לא יוכל להוציא אפילו אחרי אלף אלפים פעמים) אלא מבינוני בחסידות ובינוני בעשירות, ולא מצדיק בן רשע ולא מרשע בן צדיק אלא טוב בן צדיק, כגון יהודה בן יעקב. והלא יהודה בן יעקב צדיק גמור היה, אלא מפני שמכר ליוסף אחיו וגרם לאביו שחטף ממנו הנבואה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳, ולא עוד אלא ששכב עם תמר כלתו לפיכך לא נקרא צדיק גמור אלא טוב בן צדיק. לפיכך אם תתערב מעשיר גדול לא תוכל עמו, שאין אתה רשאי לכוף אותו מרוב עשרו, ואם תתערב מעני הרבה שלא יש לו מאומה מה יתן לך, שאינו לא בין החיים ולא בין המתים.
39
מ׳מעשה באדם אחד שרצה להתערב ממונו בכולם, בא עליו אדם טוב ועשיר גדול, אמר לו תתערב בי, אמר לו כן ועשה וערב בו, לימים כיון שבא הזמן אמר לו תן לי שערבתי ממך, אמר לו בא למחר, הלך אליו למחר ולא נתן לו כלום, אמר לו בא אצלי לשבוע אחרת ואתן לך ממונך, וכן עשה, הלך אליו ולא נתן לו כלום עד שהלך אליו מחדש לחדש ומשבוע לשבוע ומיום ליום, בין כך השכים לפתחו יותר ממאה פעמים ולא נתן לו כלום עד שאמר לו, והלא אמר הכתוב אל תאמר לרעך לך ושוב ולמחר אתן ויש לך, א"ל מתלמידים (ת״ח) אתה, מיד נתן לו ממונו והלך לו. לשנה אחרת אמר אתערב מעני ואראה מה יהיה אחרית הדבר וכן עשה, כיון שבא הזמן הלך אליו ואמר לו אין לי מאומה ליתן לך, השכים לשבוע אחרת אמר אין לי מאומה ליתן לך, וכן כל יום ויום עד שהלך אליו יותר מאלף פעמים ולא נתן לו כלום, עד שאמר אין ערבות טובה לעולם לא מעשיר ולא מעני, והיינו דאמר בן סירא, ערבא טבא מאה צפרין, ובישא אלף אלפין.
40
מ״אפ׳) פתור פתורא פריש פלוגתא (ערוך השלחן ותסתלק המחלוקת).
41
מ״בלעולם ימנע אדם מביתו מחלוקת, כשיראה שמריבין זה עם זה אנשי ביתו יפרוס שולחנו וימנע המחלוקת מתוך ביתו, שאפילו עובד ע"ז ואין בביתו מחלוקת טוב לו, ואם הוא מתעסק ביראת האל על אחת כו״כ שיהיה טוב לו, שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, ונאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו. ומנין שאפילו עובד ע״ז שטוב לו שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו וכתיב בתריה חלק לבם עתה יאשמו (ד״א זוטא פ״ט), ואיך ימנע אדם מחלוקת מתוך ביתו? יפרוס שולחנו מהרה ותסתלק המריבה, שכן מצינו באיש בשת בן שאול כיון שהיתה מחלוקת בביתו שמריבין זה עם זה היה ציבא נערו פורס שולחנו ומיד נפסקה המריבה, ואם היה רואה שעדיין מריבין מוסיף להם יין כדי לשמחם, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, ובשביל שהיה ציבא מבטל המחלוקת מבית אדוניו זכה לבנים ולבנות ולעבדים ולשפחות ואף לנכסים רבים וזכה לירש בית אדוניו, ולפיכך כשיראה אדם מריבה בביתו יפרוס שולחנו ויפסיק המריבה מביתו, והיינו דאמר בן סירא, פתור פתורא פריש פלוגתא.
42
מ״גצ׳) צריך את למיסב ולמיתן, יהא חולקך עם בר טביין.
43
מ״דלעולם כשתרצה לישא וליתן השתדל עם אדם שהשעה משחקת לו, ואם אין אתה מוצא אדם שהשעה משחקת לו השתדל אם אדם עני וצדיק ולא תשתתף עם עם הארץ ועשיר. ולעולם יהא אדם נאמן במשאו ומתנו ואל יתחבר עם מי שאינו הגון לו, שהרי פירש הכתוב דבר זה ואמר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, שכן מצינו באלישע ששימש לאליהו ויצק מים על ידיו נעשה כמותו. ואל יתחבר עם אדם שהוא רשע שמביאו לידי חשד, כמו שאמר שלמה המלך ע״ה ורועה כסילים ירוע, כמו שמצינו ביהושפט שהתחבר ליהורם בן אחאב מלך ישראל והלך עמו אל רמות גלעד למלחמה, אמר לו הנביא ע"ה הלרשע תעזור ושונא ה׳ תאהב, ולכן עליך קצף מלפני ה׳. ולפיכך יבקש אדם ריע טוב ונאמן ויתחבר אליו ואל יתחבר לרשעים שכן מצינו שאמר דוד ע״ה אל תתחר במרעים כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולו. ומעשה היה באדם אחד שנשתתף עם ע״ה והלכו שניהם לסחורה למדינת הים, כשהיו מהלכים בדרך נשא עיניו וראה לאותו ע״ה בקמיצה בעין רעה, והיינו דאמר בן סירא, אי צריך את למיסב ולמיתן יהא חולקך עם בר טביין.
44
מ״הק׳) קריבא סחורתא אכלתיה מאריה, ורחיקא אכלה למאריה.
45
מ״ולעולם יתן אדם צרכי חיותו וסחורתו בארצו ואל יהי עיניו משוטטת בקצה הארץ ללכת, ואל יהרהר בלבו שאם לא ירחיק (מנותו) [אחרי סחורתו] לא יזדמן לו כלום, שהרי שלמה אמר במשליו, ועיני כסיל בקצה הארץ, וזהו שאמר בן סירא קריבא סחורתא אכלתיה מאריה, ופי׳ של דבר זה, אם האדם עושה מלאכתו או סחורתו במקומו האל ירויח לו ואוכל שמן ובריא, ואע״פ שהוא עמל ויגע בה שוקט יהיה לאחר כך, וזה שאמר דוד המלך ע״ה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ורחיקא אכלה למאריה, ואע״פ שהוא משוטט ועושה סחורות יפות מאכלו מהם במר נפש, והולך בדוחק גם ביום ובלילה שינה בעיניו אינו רואה, ומתירא מיושבים על הדרכים ומלסטים הלוקחים יגיעו ועמלו, ולא עוד אלא שמבקשים את נפשו וגם קבורה לא היתה לו, וזהו שאמר שלמה ע״ה טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל. לפיכך צריך האדם להקדים כל מלאכה או סחורה שתהיה בביתו ובארצו, והקב״ה ירויח לו ויפסוק שכרו ויצליח במעשיו, אם בתמים ובאמת הוא עושה מעשיו, והיינו דאמר בן סירא, קריבא סחורתא אכלתיה מאריה, רחיקא אכלה למאריה.
46
מ״זר׳) רחימא קדמאה לית את כפר ביה (אל תעזוב אוהב ישן).
47
מ״חלעולם אל ישכח אדם אהבה הנקדמת בין אדם לחבירו, וצריך שיהיה לו בלבו, ואל יצריכו לאחרים, שהרי כן מצינו בדוד מלך ישראל עם יהונתן בן שאול שאהבת נפשו אהבו, ולא עוד אלא שכרת עמו ברית והשביעו שלא יניח אהבתו, שנאמר ויכרת יהונתן את דוד ברית, וכן עשה דוד עם בניו לאחר שנפטר יהונתן, שנאמר ויחמול דוד על מפיבשת בן יהונתן בן שאול על שבועת ה׳ אשר היה בינותם, והקב״ה זכר לישראל אהבת נעורים וברית קדמונים, שנאמר וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך וגו׳. וצריך שלא יעציבו על דבר ושירויח לו אם היה מצטרך לו ואל יצריכו לאחרים, ושיהיה לו נאמן רוח ומכסה דבריו ופשעיו, שכן אמר שלמה ע״ה, מכסה פשע מבקש אהבה ושונה בדבר מפריד אלוף, ולא עוד אלא ששומר לבניו אהבת אביהם לאחר שנפטר. וכן מצינו שכל המכבד את הבנים לאחר פטירת אביהם ויזכור אהבתו הקודמת עמו ייטב בעיני אנשי הזמן מאד, והוא פליאה בעיניהם מרוב שכרו (פעולתו) אשר יזכור לאוהביו, ויותר, שיש דברים הרבה כדאמר בן סירא, רחימא קדמאה, וכן היתה אהבה נקדמת לשניה מתאחדת, ואם היתה מוחזקת בלב שוה יותר ממשקלי זהב וכסף. ואין חטא גדול יותר מהפרת ברית נעורים ואהבת קדמונים, וכופר בהם הוא כמתהפך לשונא, וכך אמר איוב תתהפך לאכזר לי בעוצם ידך תשטמני, והיינו דאמר בן סירא, רחימא קדמאה לית את כפר ביה.
48
מ״טש׳) שיתין מלכין יהון לך, ומליכות נפשך לא תשבוק.
49
נ׳לעולם כשירצה האדם לעשות דבר יהיה לו יועצים הרבה לעשות דבר, ויהיה לו יועצים הרבה שיגלו על סודו. אל יבזה עצתם ואל ירחיקנה, שהרי כן אמר שלמה ע״ה, לב יודע מרת נפשו, ואעפ״י שהוא יודע עצתו לטובה, צריך שישקול דבריו עם דבריהם ויראה את דבריו ויכריע את כלם ועושה עצתו ומרחיק מעצתם, וגולל את לבו ומעשיו ליוצרו שהוא גדול העצה ורב העליליה. וכך אמר שלמה, גול אל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך, ועוד אמר דוד ע״ה, ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל, והיינו דאמר בן סירא, שיתין מלכין יהון לך ומליכות נפשך לא תשבוק עלך, ופירוש מלכין יועצין כמו להן מלכא מלכי ישפר עלך, ותרגום לכה איעצך אמלכינך.
50
נ״את׳) תתיהב לך יד כי הות שביעאה, ולא דהות כפינאה.
51
נ״בלעולם ישים אדם את נפשו כאלו כל מעדני עולם אצלו ואל יצטרך לבריות, ויראה את נפשו לפני אוהביו ואויביו כמראה עשיר נפש, שכן אמר שלמה ע״ה, יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, ואם ירויח לו המקום לאחר כך אל יראה את עצמו כרעב ששבע אלא כל ימיו יהיה שמח, שמא יבזוהו בני עולמו ויאמרו עליו דברים שאינם הגונים, וכן יאמרו המושלים במשליהם לא פקיר אפקיר מן גני לא ישבע, ופירוש זה המשל הערבי, אין בכל העולם עני שיהיה עני מדולדל כמו עשיר גדול ואינו שובע מעשרו, והיינו דאמר בן סירא, תתיהב לך יד כי הות שביעאה ולא דהות כפינאה.
52