פניך אבקש ב׳Panekha Avakesh 2

א׳אלול תשמ"א, פרשת ניצבים

ב׳אתם נצבים היום - כֻּלכם

ג׳אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם (דברים כט ט-יא).

ד׳אַתֶּם נִצָּבִים - לשון משפט, כמו שכתוב באיוב (א ו): וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'.

ה׳הַיּוֹם - היום הרת עולם.

ו׳אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם - בראש השנה - למשפט.

ז׳ובאמת, פרשת ניצבים תמיד קודמת לראש השנה, כמו שאומרת הגמרא:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות... שבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא?... כדי שתכלה השנה וקללותיה (מגילה לא ע"ב).

ח׳אַתֶּם נִצָּבִים... כֻּלְּכֶם; וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לג ה).

ט׳מלכותו של הקב"ה תלויה בהתאחדות של כולם - יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וכך אנחנו מתפללים בראש השנה: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. המלכת הקב"ה היא דווקא על ידי שכולם נעשים אגודה אחת - אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

י׳רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם, ובתנחומא (ניצבים, א):
למה נסמכה פרשה זו לפרשת הקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתיים וכו', מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלה? מיד קרא אותן משה והיה מפייסן.

י״אבמה פייס אותם? על כך עונה המדרש:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם, כשאפֵלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם... אימתי, בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשוברם בבת אחת, ואילו נוטל אחת-אחת, אפי' תינוק משברן, וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת... כשהן אגודים מקבלין פני שכינה.

י״ברק מתוך אגודה אחת אפשר לקבל את פניו של הקב"ה. זה יסוד האחדות.

י״גבהמשך המדרש מובא עניין נוסף: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם - אע"פ שמניתי לכם ראשים, זקנים ושוטרים, כולכם שוין לפני, שנאמר: כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (תנחומא, שם, ב).

י״דאם כך, ישנם שני יסודות: יסוד של אחדות ויסוד של שוויון. לפני הקב"ה אין חשוב וחשוב פחות - כולכם שוין לפני, שנאמר: כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. הקב"ה אוהב את כולם באותה מידה, כולם מעשי ידיו, ולכן הקב"ה מרחם על כולם - וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה ט).

ט״וערֵבוּת
היסוד של הברית שבפרשת ניצבים - והחידוש שבה - הוא עניין הערֵבוּת. וכך מופיע גם בהמשך המדרש:
דבר אחר, כולכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם - כולכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד ביניכם - כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה וכו' (תנחומא, שם).¹רעיון זה מופיע גם בדברי ה'אור החיים' הקדוש (דברים כט ט), הלומד שהברית של ניצבים אינה קשורה לאלות של הפרשה הקודמת. בברית הזאת נתחדש ש"כל ישראל ערבים זה לזה": "ונראה כי כוונת משה בברית זה היא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר: הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו וגו' ".
וכוונתו למה שאומר רש"י (דברים כט כח): "ואם תאמרו, מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד" וכו', בא הפסוק ואומר: הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. כלומר, דין הערבות מחייב רק על הגלוי ולא על הנסתר, ומכאן שמה שנתחדש בפרשה הזו הוא עניין הערבות.

ט״זיש במדרש הזה חידוש גדול מאוד. בדרך כלל אנחנו מבינים שדין ערבות הוא שכל אחד אחראי על החטאים של הזולת; שאם החבר חלילה חוטא, יש עלי חובה למנוע אותו, כמו שהגמרא אומרת: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו - איש בעוון אחיו... שהיה בידם למחות ולא מיחו (סנהדרין כז ע"ב). אבל במדרש החידוש הוא שדין הערבות פועל גם בכיוון השני: אם אדם עשה מצווה, הוא מזכה את חברו - כולכם ערבים זה בזה. הערבות פועלת גם בכיוון החיובי.

י״זמה גדרה של ערבות זו, שהרי לכאורה, מושג הערבות לא שייך במצוות?

י״חהרא"ש בברכות (פ"ג סימן יג) כותב על ברכת המזון: נשים אינן מוציאין את אחרים ידי חובתן... אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן.

י״טבהבנת דברי הרא''ש נחלקו ה'דגול מרבבה' ור' עקיבא איגר. לדעת ה'דגול מרבבה',²אורח חיים, סימן רעא, סעיף ג. אשה אינה בכלל ערבות - לא התחדש בה כלל דין ערבות, ולכן היא אינה יכולה להוציא אחרים. דעה זו נסתרת מן התנחומא שהבאנו לעיל, ובמיוחד על פי פירושו של 'אור החיים',³לעיל, הערה 1. האומר שהברית בפרשת ניצבים היא על הערבות ונאמר בה במפורש שהיא כוללת את טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם.

כ׳אלא שנראה שפירוש דברי הרא"ש הוא כדעת ר' עקיבא איגר,⁴שו"ת רעק"א, מהדורה קמא, סימן ז. שרק לגבי אותם דברים שנשים לא חייבות בהם אין הן בכלל הערבות. כאשר אדם חייב בעצמו במצווה מסוימת, ניתן להחיל עליו את דין הערבות, אך כאשר הוא אינו בתורת החיוב, הרי שלא שייך בו דין ערבות, ומכאן שנשים שאינן חייבות בברכה אינן יכולות להוציא אחרים ידי חובה.

כ״אבדברי ר' עקיבא איגר מונחת הבנה חדשה בדין של ערבות: אין הכוונה רק לדאגה לזולת, שהרי אם זו משמעות הערבות, מדוע אשה לא צריכה לדאוג לאחר? אלא שדין הערבות פירושו שהחיוב של האחר הוא גם החיוב שלי, כלומר, המובן הפשוט של ישראל ערבים זה בזה הוא שאנחנו אחדות אחת.

כ״בניתן לקשר לכאן את דברי הרמ"ק:
כך האדם עם חבירו, כל ישראל הם שארי בשר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה, ולכך אינו דומה מרובים עושים את המצוות וכו', וכן מטעם זה ישראל ערבין זה לזה, מפני שיש בכל אחד חלק חברו, וכשחוטא האדם פוגם עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בזה, נמצא מצד ההוא חבירו ערב עליו (תומר דבורה, פרק א, מידה ד).

כ״גזאת אומרת שהגדר של ערבות הוא שהחיוב שלך הוא גם החיוב שלי, מפני שאנחנו ערבים זה בזה, החלק שלך נמצא גם בי. וזהו הפשט בגמרא: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר, אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם... כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ - מהם לא נאמר, אלא ממנו (יומא פו ע"ב).

כ״דאחדות, שוויון ותשובה עליונה
ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם - הזכרנו כבר שהתשובה המעולה, התשובה של עד ה' - ועד בכלל, היא תשובת הציבור, תשובה של אגודה אחת.⁵לעיל, עמ' 22.

כ״האיך באמת מגיעים לאחדות, להיות אגודה של קנים?

כ״ולאחדות מגיעים על ידי שוויון, אלו שני יסודות שתלויים זה בזה. אדם יכול להגיע לאחדות אם הוא מרגיש שוויון עם זולתו - כולכם שוין לפני. לפני הקב"ה אין גדול וקטן, והוי שפל רוח בפני כל אדם (אבות פ"ד מ"י), שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום (אבות פ"ד מ"ג). מה שמפריד בין בני אדם הוא הרגשת חוסר השוויון ביניהם - ההרגשה שאני חשוב יותר מן החבר שלי, שאני צדיק יותר, חכם יותר, שמגיע לי יותר - או תודעת היֵשות הפרטית, שחוסמת את הדרך שלי להתקשר עם הזולת.

כ״זמצד האדם ישנו אכן חוסר שוויון - יש הבדלים של דרגות, יש הבדלי מעמדות, יש אנשים חשובים יותר וחשובים פחות - אבל מצד הקב"ה, מצד אינסופיותו, אין הבדלים של דרגות, וכיוון שכולכם שוין לפני הרי שיש שוויוניות גמורה בין בני אדם. הקב"ה מרחם על כולם, הוא אבא של כולם. הרגשת השוויון הזאת היא המביאה לאחדות. ברגע שאדם מרגיש שגם החבר שלו נברא על ידי הקב"ה - הוא אולי פחות חכם או חשוב, אבל גם הוא מעשה ידיו של הקב"ה - זה עצמו יוצר הרגשה של שפלות רוח, הרגשה של שוויוניות מוחלטת. הנקודה הזו היא מעל ומעבר לכל כישרון קטן, ולמעשה, מעל לכל כישרון שהוא. ההרגשה הזו נותנת את פשיטות הרוח: אנחנו עוסקים בבנו של הקב"ה.

כ״חזהו הקשר בין האחדות לבין התשובה העליונה, התשובה של הציבור. התשובה העליונה, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' (תהלים קל א), אינה נובעת משיקול כלשהו, אלא מגיעה מהחלטה של הנפש עצמה לשוב אל אביה שבשמים בלי שום מניע מבחוץ. עומק כזה של תשובה בא מצדו של הקב"ה, ובעומק הזה אין חשיבות להבדלים בין בני אדם ולמה שאדם נחשב מצד העולם. יותר מזה: בעומק הזה אין כלל בני אדם; אני לא שב אל הקב"ה משום שאני שב אל הקב"ה, אלא שתודעת הפרטיות נעלמת. אין הבדל ביני לבינך, ישנה רק אגודה אחת, שעושה רצונו של הקב"ה בלבב שלם, וזה הדבר היחיד שקיים.

כ״טוכך כתב הרב:
ממעמקים באה התשובה, מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגבוֹ חטיבה בפני עצמה, אלא המשך מהגדֻלה ההוייתית הכללית (אורות התשובה, פרק ו א).

ל׳וכך מסביר גם הרב דסלר את תשובת הציבור:
קודם החטא היו כל הנשמות כלולות באדם הראשון, על ידי החטא נתפרט האדם להרבה פרטים ולהרבה ישויות. התשובה העליונה היא מן הצד הרוחני המוחלט של הבריאה, שם אין פירוד וישנה רק אחדות אחת.⁶מכתב מאליהו א, בני ברק תשל"ז, עמ' 249.

ל״אבעל התשובה מרגיש בקרבו רצון עז וכיסופים חזקים לשוב בתשובה. הכיסופים האלה לא הגיעו מהרגשות הפרטיים שלו ולא מהמחשבות האישיות שלו, אלא ממשהו הרבה יותר רחב - מהקשר שיש לו עם כלל ישראל, עם כלל העולם. קשר זה הוא הקשר שלו עם הקב"ה.

ל״ברק מי שהוא שפל רוח בפני כל אדם - משום שמציאותו העצמית של כל אדם היא הרבה יותר גדולה ממציאותו הפרטית, שבה יש הבדלים של כישרון ובחירה - מגיע להרגשת אחדות נפלאה עם האדם, עם העם ועם העולם, וממילא, עם הקב"ה.

ל״גוצדקה
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. תשובה ותפילה - אנחנו מבינים. אך מדוע דווקא צדקה מעבירה את רוע הגזירה? מה הייחוד של הצדקה לעומת מצוות אחרות?

ל״דיש כאן שני עניינים. בחינה אחת של צדקה היא הרחמים, שהמרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא ע"ב). אבל ישנו עניין נוסף, עמוק יותר. הצדקה, הרחמים על הזולת, נובעים מאותה הרגשת שוויון שדיברנו עליה. אני לא צריך להרגיש שאני נותן לשני, כי מי אמר שאני נותן? אם יש לי יותר כסף, זה אומר שהכסף באמת שלי? למה שאני אהיה שבע והוא רעב? למה שלי יהיה ברוחניות ובגשמיות ולו לא?

ל״ההצדקה נובעת מהרגשת השוויון - כולכם שווין לפני: החכם והטיפש, הצדיק והרשע. אותה הרגשה גורמת לכך שאיני יכול להרגיש שאני נותן לו. כשם שאין לי הרגשה שאני נותן לילדים שלי או להורים שלי, משום שהם חלק ממני, כך גם ביחס לכלל ישראל ולכלל העולם. זו ההרגשה הדמוקרטית האמיתית. ההרגשה הזו אינה נובעת מן העולם, מפני שאז השוויוניות היא דבר זול וחסר ערך - כי מצד העולם אכן יש הבדלים בין בני אדם - אלא מן ההרגשה שכולכם שוין לפני.

ל״ואלה הם הרחמים הרבים שאנו מסתמכים עליהם בימים האלו ומצפים שהקב"ה ירחם עלינו. אין בנו מעשים, ולכן אנחנו באים בשם הרחמים הרבים, משום שרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה ט). כמו שהוא מרחם על כל מעשיו, כך ירחם עלי. הוא אבא שלי, גם אותי הוא עשה, ולכן אני מבקש רחמים, מתחנן ובוכה. רחמים אלה הם כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים (תהלים קג יג), אב מרחם על בנו רק משום שהוא בנו, והקב"ה - וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.

ל״זלעברך בברית ה' אלקיך
בפרשה יש עניין נוסף - לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ. צריך לזכור שיש לנו ברית עם ה'. כשחושבים על כך, זהו רעיון מדהים: כרתנו ברית עם ה'.⁷על עניין הברית חזר הרב במקומות שונים. עיין למשל, זכרון ליום ראשון, עמ' 33, 38-36; רעים האהובים – דרשות חתונה, אפרתה תשס"ח, עמ' 12, 24, ועוד.

ל״חמהי ברית? מה המשמעות של כריתת ברית?

ל״טאם ניקח את ברית הנישואים כמשל, הרי שעל פי אדמו"ר הזקן, הפיכת שני חצאים לאחדות אחת היא העניין של כריתת ברית:
שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם, שאלו היה הדבר שהאהבה תלויה בו קיים לעד לא היו צריכין לכריתת ברית ביניהם, אלא לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה... ועל ידי כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תימוט עולם ועד, ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ, והיינו מפני שעושים ביניהם קשר אמיץ וחזק, שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא למעלה מן הטעם והדעת, שאף שעל פי הטעם והדעת היה צריך לפסוק האהבה או לגרום איזה שנאה, אף על פי כן, מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת, ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה. למה, לפי שבאו בברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד, וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו כך לא יפסוק אל חברו, ולכך נקרא בלשון כריתת ברית, כמו שכתוב: אשר כרתו את העגל... ויעברו בין בתריו, כלומר, להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים (ליקוטי תורה, נצבים, אות ב).

מ׳לפי הרמב"ן (דברים כט ט), אפשר שגם הברית בערבות מואב היתה כמו הברית בסיני - חצי מן הדם נזרק על העם וחצי על המזבח. יש בזה דבר נורא, כמו, להבדיל, בטקסים של ברית אחווה, שבהם היו שעירבבו את דם האחד בדם השני ועל ידי זה נוצרה אחדות.

מ״אהברית שבין הקב"ה לישראל היא ברית עצמית, למעלה מטעם ודעת. היא לא מותנית בשום דבר, בשום מעשה, בשום רגש. כשם שאדם לא יכול להפסיק להיות קשור לעצמו, כך עם ישראל לא יכול להפסיק להיות קשור לקב"ה. בחב"ד הדבר הזה נקרא 'אהבה מסותרת', אהבה שיש לכל יהודי ויהודי לקב"ה במידה שלא נכרתה נפשו, כלומר, במידה שלא איבד זיקה נפשית לעם ישראל. וכך כתב אדמו"ר הזקן על הפסוק כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל יד):
וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק וזה שכתוב ובלבבך (תניא, ליקוטי אמרים פרק כה).

מ״בכמו שאדמו"ר הזקן כותב, דבר זה נמצא אצל כל אחד ואחד:
כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר כך, והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחינת זמן ושעה כלל (תניא, שם).

מ״גכל יהודי הוא חלק מהברית שנכרתה. הדם שלנו מעורבב, כביכול, עם הקב"ה - זה 'בדם שלנו'. כשם שאדם אינו יכול להשתחרר מעצמו, כך איננו יכולים להשתחרר מהיותנו יהודים. 'היותנו' ו'יהודים' הם דבר אחד, ברית עם הקב"ה שאי אפשר להפר אותה.

מ״דבאמת, כל אחד רוצה לעשות את רצונו של ה' - את הטוב, הישר, הצודק - אבל במציאות הדברים תמיד מסתתרים והם בגדר 'אהבה מסותרת'. רק בעתות משבר מתגלה אהבה זו, אבל באיזשהו מקום היא תמיד עומדת ברקע, כבסיס לכל המחשבות שלנו. זו השאיפה הבסיסית שלנו, שאיננו יכולים להשתחרר ממנה.

מ״הוְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם - גם כשהאדם נמצא בגלות הגדולה ביותר - לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם (ויקרא כו מד). זו ברית, והיא לא ניתנת להפרה.

מ״והאדם צריך להפוך נקודה זו מאהבה מסותרת לאהבה גלויה, ולכאן חוזר ומתקשר שוב יסוד האחדות. הברית היא לא עם האדם הפרטי, אלא עִם עַם ישראל כולו: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ. אדם יכול להגביר את הנקודה הפנימית שלו ככל שהוא נכלל יותר בעם ישראל. הנקודה הזו תלויה בקשר הלאומי שלו, באחדות שלו עִם עַם ישראל.⁸הקשר בין תשובה לבין האחדות והערבות מבואר בדברי הרמ"ק: "והטעם לזה כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד הבינה, שהיא שורש אל הנשמות. והנשמות הנכנעות בתשובה הם המעוררות התשובה העליונה, שכן דרך השורשים להתפעל מענפיהם התחתונים. ועתה, אם ימצא בינו לבין חברו טינא, הרי הוא מפריד ומחלק השורש העליון, וכמעט מכניס בו שנאה שהוא פירוד... וכדי להמשיך האור העליון צריך שיהיו ס' ריבוא לב אחד, כדי שיתייחדו בשמא קדישא עילאה רברבא דלא שריא אלא באחדות השלם בעניין שהוא אחד, ולכן צריך שיתייחדו למטה הלבבות ולמעלה הנפשות והרוחות והנשמות, ואז ודאי שריא עלייהו שמא קדישא בסוד האחדות... ולכן צריך לתווך השלום ולהחזיק בו ולהתאחד בלב אחד כדי שימשיכו עליהם השם הנזכר" (רמ"ק, סדר עבודת יום הכיפורים, בתוך: זבחי שלמים, ירושלים תרמ"ג, יח ע"ב-יט ע"א; מצוטט בשני לוחות הברית, מסכת יומא, סימן קלז).

מ״זמצד שני יש להיזהר, כי באמת אי אפשר להתרומם אל התשוקה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה פנימית עמוקה מכל חטא ועוון (אורות התשובה, פרק ד ה). אי אפשר להתרומם אל הפסגה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה רוחנית פרטית. לא כל הרוצה ליטול את ההשגה יבוא וייטול, ויש סכנה נוראית כשאדם דואג לישועת הכלל בלי שיטהר את עצמו. אף על פי כן, הרגשת האחדות היא תנאי לכל התקדמות שהיא.⁹יש הבדל עצום בין אדם שלומד תורה כדי 'למלא את הבטן שלו' לבין אדם שלומד תורה מתוך רגש של שליחות ושל אחדות. הרגשה זו באה לידי ביטוי בדברים מעשיים, למשל, בחברותא, בנכונות ללמוד עם החבר. הגמרא בסנהדרין (צט ע"ב) אומרת: "אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו... ר' אלעזר אומר: כאילו עשאן לדברי תורה, שנאמר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו, שנאמר, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אל תיקרי אֹתָם אלא אתֶם". כשאני לומד עם החבר אני לא עושה רק אותו, אני עושה גם את עצמי; אני מרוויח בסופו של דבר.