פרדס רמונים י״אPardes Rimmonim 11

א׳שער האחד עשר הוא שער הצחצחות:

1

ב׳הכוונה בשער זה לבאר ענין הצחצחות הם הספירות הנעלמות בשרש כל השרשים כפי המקובל בפי כל המקובלים והרשב"י ע"ה:

2

ג׳פרק ראשון:

3

ד׳המגלה הראשון אל ענין הדרוש הזה בין המפרשים הוא רבינו האי גאון בתשובת שאלה. ועם היות לשונו ארוך יוצא מענינינו וצריך ביאור רחב, עכ"ז לא נאסוף ידינו מלהעתיקו יען היותו תועלת רב.

4

ה׳וז"ל הגאונים. נשאלה שאלה למאור הגדול אדון החכמה רבינו האי גאון ז"ל מרב פלטוי וחבריו. ילמדנו רבינו כי מצינו לרז"ל י"ג מדות שקבל מרע"ה. ולאברהם אבינו בספר יחסוהו רז"ל על שמו והוא ספר יצירה מונה שם י"ס ואנחנו צריכין ללמוד מפיו הקדוש אם י"ס הם י' מדות. א"כ י"ג מדות מצינו, י"ג ספי' לא מצינו. או י"ג מדות לבד, או י"ס לבד. לתורתך אנו צריכין ולתשובתך אנו מיחלים. תשובת שאלה זו צריך לפנים ולפני פנים וכמה זמנים לפנינו ולפניכם נשאלה שאלה זו בימי הדורות הראשונים ובימי קדמוננו הזקנים והפי' ארוך לא ליום אחד ולא ליומים עד היותו אחוז בחבלי החכמה הנעלמת הגנוזה בחדרי הנבואות ובמסורת החכמים בעלי רשומות. מ"מ אין אנו רואים מצד חכמתכם ומעלתכם להיות שאלתכם ריקנית מכל וכל ודרכי תשובה זו עמוקים אם תגיע לידכם בקצרה. י"ג מדות האמורים בתורה הם ענפי תולדות יוצאות מעשרה מעלות נקראות ספירות. אלו כנגד אלו. עם שלשה גנוזות ראשי ראשים ואם אינם מצויות לכם מסורות הם לקדמונים איש מפי איש עד מפי הנביאים ז"ל. והתולדות הן הן הפעולות נקראות מדות. והשרשים שהן האבות נקראו ספירות. לא מפני שיש להם מספר או הן עצמן חשבון ומנין רק על דרך סוד עשרה עולמות שנתחדשו מהן שאין להם חשבון ודרך להשיגם רק מי שבראם לבדו והוא אדון על הכל שאינו מושג בשום צד ובשום ידיעה כלל יתברך בהתעלמותו. ושלמה רמז בשה"ש (ו ח) באמרו ועלמות אין מספר. ומפני כבוד תורתכם ראינו למסור לכם שמות הספי' כמו שקבלנו אותם מזקנינו ז"ל ואין לנו רשות לגלות יותר מכבוד נעלם כמו שכתוב בספר משלי (כה ב) כבוד אלקים הסתר דבר. עשר ספירות נחלקו ביצירתן. ג' ראשונות הא' אור מופל"א אור שאינו מושג רק הוא מיוחד ונערך למחשבה הטהורה. ונערכים אליה מאורות המד"ע והשכ"ל כי המחשבה תדין בשניהם. וז' אחרונות הם ז' מאורות והג' מהם כף זכות וכף חובה ולשון הסליחה מכריע ביניהם. והמאור הד' הוא המחדש עולם הנשמות קראוהו יסוד עולם. בעלי רשומות וחכמי התלמוד קראוהו צדיקו של עולם.

5

ו׳ועוד יש אור חיצון נקרא אש אוכלת וזרועותיו צפון וימין והוא סוף כל המאורות והתחלת כל המעשים. ועתה ארמוז לכם הג' מאורות העליונות על ע"ס אין להם התחלה כי הם ש"ם ועצ"ם ושר"ש כל השרשים ואין המחשבה יכולה להשיג בהם כי ההשגה ודעת כל נברא קצרה מהשיג. בשם זקנינו הקדושים קבלנו שמותיהם. אור פנימי קדמון והוא מתפשט בשרש הנעלם ומתנוצץ מכח התפשטותו כדמיון ב' אורים גדולים אור מצוחצח ואור צח כלו אור אחד ושרש אחד נעלם לאין סוף. וחכמי התלמוד הזהירו מלפרש החכמה והמחשבה ממה שאינו מושג לשום נברא, ואמרו במופלא ממך כו' אל תחקור אין לך עסק בנסתרות. ומה שאמרו בעלי רשומות שהספי' כדמות מאורות, לא כדמיון מאור השמש והירח והכוכבים רק מאורות רוחניות דקות וזכות פנימיות זהר מזהיר הנפשות. וחפשנו בכל צדדי החקירה מרבותינו המקובלים מפי זקנים הקדמונים לדעת אם יש לשלש העליונות שמות נבדלים בעצמן כאשר לשלמטה מהם. ומצאנום כלם מסכימים בדעת מוסכמת שאין להם שם ידוע מרוב העלמתן זולת השמות המיוחסים להם בשם מאורות, וכן השרש שאין לו התחלה אין לו שם ידוע. ושם בן ד' אותיות כ"ש שאר הכנויים כלם מיוחדים על כבוד נברא. ואמנם שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהוא יסוד המעלות דמות האות הראשון כדמות נקודה דקה מאד נצטיירה בכתיבתה כתיבה ידוע לבעלי רשומות להורות סוד מופלא כי נתגלמו ונצטיירו גולם וצורה רוחניות מכח הג' מעלות שהם שם עצם ושרש. ומן השרש הנעלם עלתה ונתפשטה עלוי ופשוט אור מחשבי ומתפשטות בעצם השורש ובו (נ"א ומהתפשטות בעצם השורש באו לא כו') לא חוץ ממנו ונתגלמו ונצטיירו מהם כח המדע וכח השכל והן התחלת יצירה רוחניות נעלמת. וזאת הנקודה קבלה כח הציור חזק ומופלא להצטייר בה עשר מעלות דק בתכלית הדקות על כן עלה מספרם למספר עשרה. ומכח נקודה זו נתגלמו עשרה מעלות בצורת אות ה"א המיוסדת אחריה ובנקודת כתיבתה על הסדר אשר קבלנו מרבותינו ומזקנינו הקדמונים וכל הכוחות היו גנוזות בתוכה כדמות אוצר רוחני ומכח צורה זו השנית נתגלמו ונצטיירו שש קצוות עולם הגלימה גולם וציור רוחני פשוט וגלוי מן הראשון שהיו גנוזות באות השנית והן התחלת גלוי העולמים הנעלמים. וע"כ חכמי הספירות קראו ספירה זו מראה העולם הנסתר. והה"א האחרונה הוא תקון הפועלים ומוציאה כל הכוחות הגנוזות לפעולה שלימה והיא שלמות כל הכוחות. עד הנה סדרי המעלות רק אין בידינו לכתוב ולפרש זה הסוד הנכבד והנורא בפי' רחב וארוך יותר מדאי. והאדון יוצר הכל יתן לנו ולכם לב לדעת וכו'. עכ"ל תשובת ר' האי גאון ז"ל. ומפני רוב העלם דבריו שרוב גופי החכמה תלוים בה ראינו לבאר אותה הנה בפרק בפ"ע כי קצרה המגלה לקצת דבריו הנעימים:

6

ז׳כבר פירשנו בשער א' פ"ז שאין הנרצה להגאון בתשובה זו לומר שהם י"ג ספירות ח"ו כפי הנראה מפשטי דבריו כמו שהכרחנו שם הכרח גמור.

7

ח׳וענין שלש נעלמות יתבאר. וכן דקדק בלשונו שאמר י"ג מדות האמורות בתורה הם ענפי תולדות יוצאות מי' מעלות נקראים ספירות אלו כנגד אלו עם ג' גנוזות ראשי ראשים וכו'.

8

ט׳הנה שלא רצה להעלות בפיו י"ג ספירות ח"ו. אבל אמר מי' מעלות נקראו' ספירות, שהעשרה הם ספי' ואין למעלה מי' שום ספי', ועלו לענין המדות לי"ג עם ג' הנזכרות שהם הנעלמות כמו שיתבאר עניינם. עוד אמר והתולדות הן הן הפעולות נקראות מדות, והשרשים שהן האבות נקראים ספירות. ירצה לבאר ענין עצמות וכלים. כי המדות הם הכלים המודדות לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו אם מעט ואם הרבה אם טוב ואם רע כי הם בעלי השינוי. ולא כן העצמות שהם אשר מכנה בלשון שרשים ואבות מפני שהם שרשים מתפשטים מאור העצם הפשוט. והם עצמותו ואין להם פעולות השנוי בעצם כמו שבארנו בשער עצמות וכלים. וקראם אבות יען היותם אבות וסבות אל תולדות שהם המדות הכלים המודדות כדפי'. והעצם נקרא ספירות מלשון ספיר כי הוא אור ספיריי ילאה הלשון להגיד דקותו אלא במשל הספיריי. לא מפני שיש להם מספר או הן עצמן חשבון ומנין, רק על דרך סוד עשרה עולמות שנתחדשו מהם. הכונה כי גדר המספר עשר הנרצה בלשונינו, אין הכוונה שיהיו השרשים נחלקין לעשר ממש ח"ו. שאין האחד הפשוט נחלק לחלקים. אמנם המספר בהם מפני היות שרש מתפשט אל תוך עשר עולמות שנתחדשו מן השרשים העליונים שהם העצמות כדפי'. ויצדק בהם המספר מצד בחינת עשר עולמות. כמו שנאמר בהם דין ורחמים מפאת בחינת הכלים כדפי' בשער עצמות וכלים פ"ד. שאין להם חשבון ודרך להשיגם רק מי שבראם לבדו. פי' אפי' הכלים עם היות שהם המחייבים חשבון בשרשים לא מפני כן נחייב שהם מספר ח"ו ושהן עולמות מתגלים, אלא הם נעלמות ואין להם חשבון ח"ו כי חשבונם הוא מצד שהם מתחלקות בדרך עילה ועלול כדפי' בשערים הקודמים. והוא אדון על הכל וכו'. פי' שהוא אדון על השרשים והמדות כלם בכלל. ושלמה בשה"ש רמז ועלמות אין מספר. הכונה העולמות העשרה המתחדשות מן העשרה השרשים הנעלמים שהם מחייבים מספר העשר בהשרשים, עכ"ז אין להם מספר שלא יצדק בהם מספר העשר הגבוליי שאין להם מספר וחילוק, ומספרם הוא על דרך עילה ועלול כדפי'. ואין לנו רשות וכו'. להנצל מטעם שלא גילה ענין העצמות והכלים אלא ברמז וקצור מופלג. ועשר ספירות נחלקו ביצירתן. פי' באצילתן. כי היצירה בספיר' הוא אצילות, כמו שראינו בראשית ברא, והכונה האציל, וכיוצא בהם הרבה. והכונה כי מה שאנו אומרים שהם נחלקות לעשר, אין הכונה שהם נחלקות מצד המאציל. שבבחינתם אל המאציל הם שוים מיוחדים תכלית היחוד. וחלוקם ורדתם זו מזו מעילה לעלול, הוא מצד עצמם מצד אצילותם. שהעילה למעלה מעלול, והעלול למטה מהעילה.

9

י׳והנה כיון לחלק הספי', ג' ראשונות לבד וז' אחרונות לבד, מפני מעלת השלש על הז', כמבואר בשע' מהות וההנהגה. ואמר שענין החלוק הזה הוא מצד אצילותן, אלו קרובות למאציל ואלו יורדות יותר מאת פניו. האחד אור מופלא אור שאינו מושג רק הוא מיוחס ונערך למחשבה הטהורה. פי' כ"ע נקרא אור, כי אין לנו דקות יותר בעולם הגשמי כדקות האור להמשיל בו הרוחניות. ומפני דקות והעלם הכתר על שאר הספירות קראוה מופלא, פירוש נעלם מלשון (שופטים יג יח) והוא פלאי. וזהו שבאר עוד ואמר אור שאינו מושג. כי עם היות שנאמר שהוא אור מופלא. אין כונתינו לומר שאנו משיגים הפלאתו עד שנאמר בו שהוא אור מופלא. אלא שהוא אור שאינו מושג בשום השגה בעולם כלל. עד שכאשר נבא ליחס הספי' אל אברי הגוף נייחסהו ונעריכהו אל המחשבה הדקה תכלית הדקות שאינה אבר מאברי הגוף ולא עצם מעצמיו אלא היא פעולה גוברת על הגוף והיא הפעולה היותה דקה ורוחניות שבכל פעולת הגוף. וקראה מחשבה טהורה, כלומר לא כאשר תהיה המחשבה ההיא באדם בדברים הגשמיים שהיא מחשבה עבה ודאי, אלא הכונה מחשבה טהורה דהיינו בחשבו בדברים הטהורים ודקים ורוחניים שאז תתעלה המחשבה ההיא על השכל והמדע בלי ספק כי היא מחשבה בדברים דקים יותר משכל האנושי. ונערכים אליה מאורות המדע והשכל. הם ב' כחות רוחניות בגוף האדם, ובהם נמשלות חכמה ובינה. והמחשבה היא יותר דקה ורוחניות מהמדע והשכל. כי המדע והשכל הם ב' כחות בגוף יותר מתגלות, אמנם המחשבה היא יותר רוחניות מעולה בלי ניכרת. כי כן משפט הכתר שהוא יותר דק מחכמה ומבינה. ונקיט לשון ונערכים אליה וכו', לרמוז ששלשתם חשובות כאחד. וכמו שהמדע והשכל הם א' עם המחשבה שרוכבת עליהם, כן הדבר בספירות. והחכמה והבינה נטפלים אל הכתר ונכללים בו. ואומר מאורות, כלומר רוחניות המתפשט מן הכתר בחכמה ובינה. ואמרו שהמחשבה תדין בשתיהם, היינו בערך שמן הכתר נמשך ההכרעה לבין החכמה והבינה בסוד הדעת כדפי' בשער המכריעין פ"ו. הג' מהם כף זכות וכו'. היינו גדולה כף זכות, גבורה כף חובה. ולשון וכו' הוא התפארת נקרא לשון הסליחה, מפני שהוא נק' לשון בבחינתו עם הבינה כדפי' בשער עשר ולא תשע בפ"ב, ולכן אז הוא לשון הסליחה, כי הבינה היא יום הכיפורים כנודע, והוא לשון הסליחה מצדה. והמאור הד' הוא המחדש כו'. הוא היסוד והקדימו לנצח והוד מן הטעם שאמרנו בשער סדר האצילות פ"ד. ומלכות נק' עולם הנשמות כי על ידה היסוד מוליד הנשמות כנודע. וחכמי התלמוד וכו'. כענין אז"ל (חגיגה י"ב) על מה העולם עומד על עמוד א' וצדיק שמו שנא' וצדיק יסוד עולם. והורו בזה עמידתה וקיומה של המלכות הוא ע"י היסוד וע"י חדושה והוא הנדרש לעיל.

10

י״אועוד יש אור חיצון וכו'. ויחד [ויחס] המלכות אל היסוד כדי שיהיה כסדר תפארת יסוד ומלכות. ועכ"ז פי' אור חיצון וכו', דהיינו הנגלה שבכלם. והעד על זה (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני ב"י, ולכן מכנה אותה בשם אש אוכלת. והטעם שנק' כך להורות על הדין. וזרועותיו צפון וימין פי' זרועותיה של המלכות הם נצח והוד. והיא סוף המאורות והתחלת כל המעשים פי' המלכות היא סוף אל המאורות שהם הספירות והיא התחלת כל המעשים כענין (תהלים קד) כלם בחכמה עשית שהיא האדריכ"ל שעל ידה נעשה כל מעשה בראשית. להורות שהיא סוף לכל האצילות. והאריך בזה להורות שעם היות שהקדים המלכות אל נצח והוד לא מפני זה הוכרח שתהיה היא שמינית לאצילות אלא לעולם היא עשירית וטעם הקדימה כדפי'. ועתה ארמוז וכו' אין להם התחלה. פי' כי השגת וידיעת הספירות הוא אל הנביאים מעילה לעלול. המשל בזה כי כאשר ישיג הנביא העלול, יעלה עד העילה. ומן העלה הזאת יעלה משם אל עילתה. המשל בזה כאשר ישיג המלכות שהיא עלולה מן היסוד, יעלה בהשכלתו ובהשגתו וישיג כי סוף המלכות ממטה למעלה היא התחלת עילתה שהיא היסוד. וכן מן היסוד ישכיל וידע כי סופו הוא תחלת עלתו שהוא ההוד. וכן עד"ז יעלה בראיית נבואתו עד הכתר. אמנם בכתר עצמו ומכתר ומעלה אין השגה לשום נביא וחוזה. וכן נתבאר ענין זה ביחזקאל אמרו לשון מראה עד עשר, ובעשירית אמר ואראה ואפול ע"פ, כי לא עצר עוד כח להשיג, כי הוא מן הנמנע. וכן פי' הרשב"י בס' התיקונים (בהקדמה ד"ו וז"ל) וכד מטא לדמות כתר דאיהו דרגא עשיראה חזי מה כתיב ביה ואראה ואפול על פני דלא יכיל למסבל עכ"ל.

11

י״בואל זה כיון הגאון באמרו אין להם התחלה, כי אפי' בכתר אפס קצהו יראה וכלו לא יראה, ואיך ישיג אפי' התחלה ממה שלמעלה מהכתר. כי הם שם ועצם ושרש וכו'. הוקשה לו א"כ שכבר יש למעלה מהכתר ג' עולמות עד שיהיו נעלמות לסבה ידועה, סוף סוף הם י"ג ספירות, א"כ קשה למה שאמר בעל ס"י שהם י' ולא ט' ולא י"א ואדון יחיד וכו' והלא י"ג הם ע"פ דרכו. לזה אמר כי אינם במנין הספי' ח"ו אלא הם ש"ם ועצמו"ת ושר"ש כל השרשים. ואמר שם ועצם ושרש, שהם ג' דברים והכל אחד והכל א"ס. כי השם הוא העצם והעצם הוא השרש והוא ושמו אחד מיוחד. ולכן אין לו שם כלל. כי כמו שמציאות עצמותו אינו נגבל, כן אין שמו נגבל, ואין לו שם כלל, אלא מחויב המציאות, והשם נודע אל עצמותו ולא לזולתו. ולהיות שהג' נעלמות הם בו, לכן אינם ספי' אלא עצם הא"ס. ואין המחשבה יכולה להשיג וכו'. כדפי' שאין מחשבה נתפסת בא"ס מן הטעם הנזכר. אור קדמון אור מצוחצח אור צח. ג' שמות אלה בשם אור וקדמות וצחות הכל מורה על העלם, כמו האור הצח והבהיר שאין העין יכול לשלוט בו, כן הג' נעלמות אין השגה בהם אל ראות השכל והנביא וזולתם. והראשון נקרא קדמון להורות אל קדמותו על הכל בשרש. ובענין צח מצוחצח נבאר לפני' בע"ה איזו מהם קודמת. ופי' הגאון כי ג' שמות אלו נמצאו לאלה המאורות. וטעם חלוקם לשלשה אלה מפני התפשטותן בעצמותן לא מפני גלויין לחוץ אל זולתן אלא התפשטותן וגילויין הוא בעצמותן. וז"ש והוא מתפשט בשרש הנעלם וכו'. ולהורות שעם היות שבפינו נקראם ונכנם בדמות ג' אורות בעצמותן הן אחד, אמר כולו אור אחד ועצם אחד ושרש אחד. ומפני שהמחשבה והחקירה בהם סבת הסכנה, אמר וחכמי התלמוד וכו'. ואמר שאין להם שם ידוע כמו שאין לא"ס שם ידוע לרוב העלמו כדפי'.

12

י״גוענין השמות והכנויים ואפי' שם בן ד' הכל רמז אל הספירות כדמפרש ואזיל.

13

י״דוענין ד' המערכות הנז' בלשונו באותיות השם יתבאר אל המעיין כאשר יזכור מה שכתבנו בשער סדר האצילות פ"ה, וכן יתבאר עוד ענין זה בשער שם בן ד' בפ"ד:

14

ט״וראינו בפרק זה לבאר בענין ג' נעלמות אלה באור יפה יתיישב בשכל המשכיל. והענין כי לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו כי כאשר ידמה האדם בשכלו להוות איזו מציאות שיהיה, הנה מחשבתו לא תפעיל. ואף אם ידמה ויצייר בשכלו צורת המציאות אשר ברצונו להוות, עכ"ז והיה כלא היה עד יפעל ויצא לפועל. ונמצא הפועל שלם מהכח. כי הכח חסר המציאות ואין לו מציאות ושלימות כלל, והפועל הוא העיקר והמציאות וזולתו אין דבר. ואין כן פעולותיו והוייתיו של ממ"ה הקב"ה. כי כאשר עלה ברצונו להוות ולהאציל אצילות הטהור והקדוש הנה אז נאצל ונצטייר כלו בעצמותו בלי שנוי בו ח"ו אלא מציאות מתייחד עמו עד שאין בין המאציל והמציאות ההוא הבדל כלל אלא הוא והם הכל אחד ועצם אחד ושרש אחד. ואף אם נייחס האצילות ההוא אל הג' בחינות כאשר נבאר שהם אור קדמון וצח ומצוחצח. אין בחינת חלוקם בערך עצמותם אלא בערך בחי' ענפיהם המתפשטות ומתאצלות. והענין בזה, כי כבר בארנו בשער סדר האצילות כי האצילות נכלל בכתר וחכמה ובינה מפני היותן שרש החסד ושרש הדין ושרש הרחמים, וכן בסדר אצילותן היו נצח בחסד חסד בחכמה נכללין זה בזה והכל א', וכן הוד בגבורה וגבורה בבינה נכללים זב"ז, וכן המלכות ביסוד ויסוד בת"ת, והכל בכתר. ולכן בעלות הרצון להאציל האצילות נצטיירו בעצם השרש ג' נקודות שהם כתר חכמה בינה ובהם נכלל כל האצילות. וטעם היותם מתחלקים אל ג' עם היות שהם מיוחדים תכלית היחוד, מציאות החילוק הזה א"א אם לא ע"ד השאלה. כי כמו שהעצם השרש אחד כן הג' נקודות אחד וכן הנקודה והשרש הכל דבר אחד, אמנם נייחסם אל השלשה מפני שהם שורש ומקור אל ג' ענפים שהם כתר חכמה ובינה. ולא כתר חכמה בינה ממש אלא כתר חכמה בינה המצטיירים בכתר מצד מציאות התחלת התפשטותם מעצם השרש אל הכתר.

15

ט״זוהנה נמצא שכתר חכמה בינה הם שואבים שפע ממקוריה' המיוחד בכתר חכמה בינה שבכתר. וכח"ב שבכתר שואבים ממקור הנעלם בעצם השרש שהוא אור קדמון וצח ומצוחצח המיוחדים תכלית היחוד. וכאשר יעלה בדעתנו עוצם ייחוד כתר חכמה בינה המתגלים בספירות, ר"ל הספירות בעצמם כפי אשר חוייבנו בייחודם בפרט יחוד מתעלה על יחוד שאר הספירות כדפי' בשער מהות והנהגה. ונעלה על יחודם עלוי והפלגת היחוד. עאכ"ו יחוד הכתר וחכמ' ובינה שבכתר, עד שנאמר שאין בכתר אלא מקור אחד ועצם אחד ושרש אחד. ואם נייחסהו לג', הוא מפני יניקת הג' ספירות משם שהם כתר חכמה בינה. ואח"כ עוד נפליג ונעלה על יחוד הג' שרשי' שבכתר יחוד הג' [נקודות] הנעלמות, הנה לא ירחק ממנו יחודם בהפלגה מרובה, ואינם מתייחסים בג' אורות אלא בערך שמהם שואבים שלשה שרשים שהם אחד ומתייחסים בשלשה מפני שהם מריקים שפע וברכה לג' הספי' מיוחדות תכלית היחוד. ומכאן יפליג המעיין בייחוד הספירות בעצם השרש שהם כולם מתייחדים יחוד אמיץ. נצח בתוך חסד וחסד בתוך חכמה כזה: על הדרך שפירשנו בשער עמידתן בע"ה.

16

י״זוכן הוד בתוך גבורה וגבורה בתוך בינה כזה:

17

י״חוכן המלכות בתוך הצדיק והצדיק בתוך התפארת ותפארת בתוך כתר כזה: וכל זה בהיותן בתוך הכתר. ומה יתייחדו עוד בהיותן בתוך השרש המיוחד בלתי מתחלק לחלקים כלל. ואם ניחסהו מספר השלשה הוא מפני שהם מקורות לג' מקורות של ג' ענפים כדפי'. אבל בערך עצמם בהתפשטותם הם מיוחדים תכלית היחוד.

18

י״טוהנה המציאות והיחוד והמקור הזה נתגלה במציאותו הפשוט מצד בחינת רצונו אל האצילות. ואמרנו נתגלה הכונה מציאות ההווייה שלא הי' משפעת [מושפעת] להעלם האצילות בעצמותו ועתה מצד התפשטותו באצילות משפיע במקורות ההם. והיינו גלויים, ולא שהם גלוי אל הנאצלי"ם כ"ש אל הנבראי"ם כ"ש אל הנוצרי"ם כ"ש אל הנעשי"ם. כי אין מציאותם מתגלה אל זולתו כדפי'. אלא בערך המשכת השגחתו באצילות יתייחס ענין זה אליו אל התפשטות וגלוי ולא שיהיה נגלה אל זולת עצמותו, וכמו שנבאר בפרקים הבאים. וגילה הענין הזה יותר האלקי רב חמאי גאון ונעתיק אותו בפרק בפ"ע כפי אשר מצאנוהו שהעתיקו רבי דוד בס' מגן דוד עם היות שלא כוון אל הדרוש הזה כלל עם פי' רבי אהרן על דבריו כי הוא מורה צדק בדרוש הנחמד הזה בס"ד:

19

כ׳כתב רב חמאי גאון בספר היחוד ג' ההוויות ראשונות שהניח למעלה מן הכתר, כמו שבארנו בפ' ראשון בתשובת רבינו האיי. כי אלו השלשה שמות כלם ענין אחד הם ועצם אחד דביקים דבוק אמיץ מבלי פרוד ובלי חבור בשרש כל השרשים. כדמיון משל גשמי הלב והריאה והטחול שרש אחד לכלם, ולשאר האברים שבכל החלל. ואור קדמון נמשכה ממנו המחשבה הטהורה כהמשך מחשבות הלב, ומן האור המצוחצח והצח כשתי מעיינות נמשכה מהן המדע והשכל. ובאמצעית השכל והמדע נתעצמו כל השלהביות הרוחניות זה בזה וזה עם זה כענין הלהבות הנאחזות בתוקף הגחלים ומה שיהיה (נ"א שהיה) כנוס ונסתר זה בתוך זה וזה בתוך זה עד שהגיע זמן רצון הפועל הקדמון ויצאו מן הכח אל הפעולה הרוחניות ונאצל אצילות העולם העליון עד יסוד אבן העשירית הנקרא בלשון חכמי הרזים או"ר ע"ב. ומרוב העובי קראוהו גם כן חשך מעורב, כי כל כחות השלהביות מתערבות בה ומשתנות בתוכה והוא יסוד כל העולמות רוחניים וגשמיים. וכמה מיני גוונים מתעצמים בהן ומצטיירים בכחה מהם צורות רוחניות ומהם צורות גשמיות. כי היא חותם האחרון לכל החותמות. עכ"ל הרב רבינו חמאי גאון בספר היחוד. וזה פרישת רבינו אהרן ע"ה.

20

כ״אהנה כוונת הרב לבאר שג' שמות אלה ענין א' ועצם א' דבקים דבוק אמיץ בלי פרוד. ואחשוב שאמר זה לא להבדילם מהמלאכים והמורכבים אבל להבדילם הבדל מה מהי' ספירות שהם א'. ר"ל הי"ס עם שלא יצוייר בהם חבור ופרוד לענין המשכת השפע אבל אלה השלשה הכל עצם אחד וענין א' בשרש כל השרשים והן הן עצמותו, והבן. כי לא אמר משרש כל השרשים אלא בשרש כל השרשים, להורות על רוב היחוד שהם בעצמותו ית' ועצמותו בהם. ולמה שהדבר קשה להצטייר שתהיינה ג' והכל ענין א', הביא משל גשמי ואמר שזה כדמיון משל גשמי. אמר הלב והריאה והטחול שורש א' לכלם, וראינו שהם אברים נפרדים, ונתחייב לומר שקודם שיצטיירו בפועל באלו הצורות היו גנוזות ומעורבות באותו הגולם שיתהוו ממנו בתחלת הווייתן מהטיפה זרעיית עם היות שעדיין לא נתפשט פעל ההויה להבדיל כל דבר ודבר לעצמו. אבל היו אותן כחות האברים גנוזות ומעורבות בגולם ההוא בלתי נפרד זה מזה וזה מזה עד שתגזור על שלשתן ועל שאר כחות האברים הגנוזות שם שהם היו אז ענין א' ועצם א', עם היותנו אומרים ששם גנוזות כח הלב וכח הריאה וכח הטחול. וכן יש להמשיל בקצת דמיון אע"פ שאינו משל אמת. ונאמר אנחנו ידענו מפי השמועה שהתפשטות היותר רוחני והיותר דק ונעלם מכל האצילות היו הג' ספי' העליונות הרוחניות הם כתר חכמה ובינה. וא"כ נתחייב שאלה הג' ספירות עם היותן מתייחדות באחדות נפלא ודקות נעלם יותר נפלאות ונעלמות עד מאד שכבר יצטיירו בשרש השרשים והוא הא"ס באחדות ודקות והעלם יותר נפלא ממה שהם אחר התפשטותן כי כל מה שהדבר מתקרב אצל השרש הוא יותר מתאחד כדמיון ענפי האילן. שאל"כ ילך הדבר אל בלתי תכלית. ולא נאמר שהמשל דומה לנמשל מכל צדדיו. וזהו כי האברים אחר שיצאו אל הפועל לא נשאר מהם שום מציאות מאותו המציאות שהי' להם קודם צאתם, משא"כ בכאן כי בעבור שהאין סוף לא יקבל שינוי נשארו שם גנוזות אחר שנאצלו כח"ב כמו שהיו קודם התפשט אצילותן. כי האצילות אינו אלא כמדליק נר מנר לענין העדר השינוי במאציל. ובעבור היות הגנוזות יותר נעלמות יובדלו. וכן נוכל לומר בכל שאר הספי' שהבינה היא הו' קצוות וכן הו' קצוות הם הם הבינה אחר שנשארו שם השש קצוות נעלמות ואין הבדל ביניהם כ"א מצד העלם וההתגלות. וז"ש שאין בין הספירות שום פירוד לומר שהם עצמים נבדלים בעצמם. אבל הם הכל אחד כי כל א' כלולה מכלם. ואמר אור קדמון נמשכת ממנו המחשבה הטהורה, שהוא הכתר נמשך ממנו כהמשך מחשבת הלב. ומן האור המצוחצח וצח שהם כשתי מעיינות נמשכות מהם המדע, שהיא החכמה. והשכל, שהיא הבינה. ובאמצעות השכל והמדע נתעצמו כל השלהביות הרוחניות זה בזה וזה עם זה, עד שלא תמצא האחת בלתי האחרת ולא האחרת בלתה. עד שאם תצייר שאתה רומז באצבעך לאחת מהם אתה רומז לכלם כי כלם בה.

21

כ״בוענין התפשטות מן השכל והמדע כענייני הלהבות הנאחזות בתוקף הגחלים. ומה שהיו גנוזים ונסתרים זה בתוך זה וזבת"ז, היו לעולם באותו אופן מן הגנוזה. עד הגיע זמן רצון הפועל הקדמון ויצא מן הכח אל הפעולה הרוחניות ונאצל אצילות עולם העליון עד יסוד אבן העשירית היא המלכות היא הנקרא בלשון חכמים אור עב. ומרוב עביו בהקש אל מה שלמעלה ממנה קראוהו ג"כ חשך מעורב, כי כל השלהביות מעורבות בה והיא יסוד כל העולמות הרוחניים שהם כל הספי'. כי על ידה פועלות, ובלעדה לא יפעלו. והיא יסוד העולמות הגשמים, כי היא משפעת להם מציאותם. וכמה מיני גוונים מתעצמים בה ומצטיירים בתוכה, כפי כח כל אחת מהספי' המשפיעות בה מהן צורות רוחניות ומהם צורות גשמיות, כפי הצריך לפעול, כי היא חותם אחרון לכל הצורות עכ"ל.

22

כ״גהנה בפי' פה קדוש ימלא תהלת ה' ברוך הוא מדבר בענין הג' נעלמות איך הם מציאות ג' ראשונות שנשארו שם בעצם השרש מציאות דק ונעלם יפה ושלם יותר ויותר ממציאותם המתגלה והם מיוחדים תכלית יחוד ולא יצויר בהם מנין השלש אלא בערך מציאותם המתגלה אחר ההתפשטות.

23

כ״דוהנה ע"י הגאון רב חמאי ופרישת רבי אהרן עליו לא חסרנו מכל מבוקשנו כלל. והם לנו מעיר לעזור אל כל הנדרש בענין הזה בפ' הקודם בלי שנעורר בדבריהם וביאורם כלל לאהבת הקצור.

24

כ״הוהנה עתה לא יקשה לנו שהם י"ג מדות אחר שהם מציאות ג' ראשונות הנעלם במקורם, כמו שלא יקשה עלינו ממציאות ו' קצוות הנעלמות בבינה כדפי' הרב. והם הם י' צחצחות, מפני שכל אחד משלשה ראשונות כולל באמצעיתו ובמציאותו מיוחד בעצמותו כל הקוים קו החסד בחכמה קו הדין בבינה קו הרחמים בכתר כפי אשר הארכנו לעיל. ובזה יתבאר מה שפירש הרב רבינו האי גאון בתשובתו, שאמר שהמערכת הראשונה שהיא בציור היוד שיש לה שלשה נקודות עוקץ למעלה ועוקץ למטה ונקודה באמצע להורות על הכתר והחכמה והבינה שהם מתפשטות מש"ם ועצ"ם ושר"ש דהיינו השלשה הנעלמות. ואמרו נתגלמו ונצטיירו. הכונה הגולם שהם הכלים. והצורה שהוא העצמות. דהיינו צורת ונשמת האצילות כמבואר בשער עצמות וכלים בפ"ד. ואמר כי הם בכח השלשה נעלמות כי על ידם נאצלו. והכונה כי בעת עלות רצון לפניו להאציל היו"ד שהם נכללות בשלשה נקודות דהיינו שלשה יודי"ן שלשה נקודות אשר ביו"ד כדפי' לעיל, הנה אז קנו מציאות השלשה בעצם השרש כדפי' בפרק הקודם. ומכח המציאות ההוא שנתפשט בשרש עצמו, נאצלו שלשה ראשונות עם השלשה נכללות בשלשה. כי בחכמה נכללים שתים ונעלמים בלתי נראים שהם חסד נצח, ובבינה נעלמים שנים שהם גבורה הוד, ובכתר נעלמים שלשה שהם תפארת יסוד ומלכות כדפי'. ושאר התשובה מבוארת.

25

כ״והנה נתבאר מתוך דברי הגאונים ענין הצחצחות הנעלמות בהאין סוף:

26

כ״זוכן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר פ' פקודי (דף רל"ט.) וז"ל אין סוף לא קיימא לאודעא ולא למעבד סוף ולא למעבד דבר כמה דאי"ן קדמאה אפיק ראש וסוף מאן ראש דא נקודה עלאה דאיהו רישא דכלא סתימאה דקיימא גו מחשבה ועביד סוף דאקרי סוף דבר. אבל להתם אין סוף, לא לרעותין ולא לנהורין, לאו בוצינין בההוא אין סוף. כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידעי ולא ידעי, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין אי"ן. וכד נקודה עלאה ועלמא דאתי אסתלק (נ"א אסתלקו) לא ידעין בר ריחא כמאן דארח בריחין ואתבסס עכ"ל.

27

כ״חופי' דבריו, כי שרש השרשים הנקרא אין סוף אינו עומד להתגלות מפני רוב העלמו שאין בו ידיעה כלל. וז"ש לא קיימא לאודעא. ואמר כי בזולת שא"א לדעתו ולהשיגו בערך בחינתו כפי מציאות העלמו. ג"כ אינו עומד להתגלות ולהתפשט כדי שיכירהו וישיגהו. כי אינו מושג עצמותו בשום אופן אם לא השגת פעולותיו דהיינו ספירותיו. ונודע כי הגילוי וההתפשטות הוא ע"י התהוות הדבר בתחלה וסוף שזהו גדר ההויה שיש לה ראש וסוף. לזה אמר שאין הא"ס עומד למעבד תחלה וסוף שזהו סוף ודבר. והכוונה סוף היינו קצהו האחד ודבר היינו קצהו השני, וזהו סו"ף ודב"ר, כי ממעלה למטה תחלת דבר הוא סוף. ואמר שאין הא"ס עומד לגלות מציאותו בסוף ודבר כדי שיושג כמו הכתר הנק' אי"ן. ואמר אי"ן קדמאה. להורות כי אפי' בבחינתו הנעלמת הנקרא קדמאה דהיינו בחינתו בערך המאציל אינו דומה לא"ס כלל מפני רוב העלמו. מפני שאי"ן קדמאה אפיק ראש וסוף. פי' הכתר הוא מתגלה, וגלויו הוא ע"י הראש והסוף דהיינו חכמה ומלכות כדמפרש ואזיל. ועל ידו הוא גלוי הכתר מפני שבכתר בחי' החכמה שהוא הראש ובחינת הבינה שהיא בחינת הסוף, וגלויו הוא ע"י חכמה ומלכות שהם הראש והסוף עם כלל האמצעי ודאי. מאן ראש דא נקודה וכו'. פי' הכוונה על החכמה כי הוא ראש וראשית לאצילות ע"ד שפי' בשער ג' בפ"ג וז'. ואמר שעם היות שהוא תחלת הגלוי לא שיתגלה גילוי עצמי אלא תחלת הגלוי קצת. ולכן הפליג ואמר סתימאה דקיימא כו' ואינה מושגת אלא במחשבה לבד. ובערך ששם תחלת המחשבה לכן הוא ראשית לגילוי הכתר. ועביד סוף וכו' פי' כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה כי חכמה בראש וחכמה בסוף וזהו יו"ד בראש וי' בסוף. ואצילות המלכות משם כענין שפי' הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ס"ט דף ק"ג) אני ישנה אני שניה לחכמה, וכמו שנבאר בשער המציאות. ולכן החכמה עביד סוף שהיא המלכות סוף האצילות. אבל להתם וכו'. פי' כל ענין הראש והסוף הוא באצילות ובספירות, אבל להתם בא"ס הנז'. א"ס לא לרעותין וכו'. הכוונה כי הרצון בבורא ר"ל בהא"ס א"א מפני שאם נאמר שהוא רוצה נמצא משתנה מרצון לרצון וזה נמנע בחק הא"ס מחוייב המציאות שאינו בעל שנויים. אמנם ענין הרצון הוא האצילות ראשון המשתלשל ממנו, וע"י הרצון ההוא הוא פועל רצונו כדמיון העצמות והכלים. שהכלים בעלי השינוי, והעצמות פועל השינוי על ידם. ולכן תחלת התפשטות האצילות הוא הרצון להאציל. אמנם הרצון הזה נעלם שאינו אצי' מתגלה ממש אמנם הוא רצון שע"י מתרצה להאציל.

28

כ״טוהנה הרצון הזה אינו הרוצה, אמנם עצמות הא"ס הוא הרוצה והוא נקרא רוצה ע"י הרצון כדרך שפי' בענין הדין והגבול בשער עצמות וכלים בפ"ד. ועד"ז נמצא היות הרצון הקרוב אל המאציל עד שאינו אצילות אמנם הוא עצמות ולא עצמות ממש. אמנם הוא מציאות עלות רצונו להאציל הנאצלים ולכן הרצון הוא הנאצלים עצמם שנתהוו ונמצאו במציאות עצמותו מצד עלות רצונו להאציל הנאצלים כדפי' בפ"ג.

29

ל׳והנה לפ"ז כבר יהיה רצון להמציא רצון כי יעלה רצון להמציא רצון עד שיהיה נקודה משתווה אל המאציל. והרצונות האלה בסוד יחודם העצמי בעצם המאציל נקרא רעותין. ומפני התעלמות הא"ס שבו הרעותין אמר א"ס לא לרעותין ולא לנהורין שכן מכונים בשם נהורין. כענין אור קדמון אור צח אור מצוחצח. ואמנם הרצון שעל ידו יפעל שינוי בעוה"ז הוא הכתר שהוא הנקרא רצון. וע"י הא"ס רוצה כמו שע"י החכמה נקרא חכם. לאו בוסינין בההוא אין סוף. פי' אפי' בעת היות הספירות מאירות מכונים בשם מאורות אינם דומות לאין סוף. ולאו דווקא לאין סוף אלא אפי' למאורות הנעלמות המיוחדות בעצמותו כדפי'. כל אלין נהורין וכו'. פי' כל הספירות הם תלוים בשרשים הנעלמים ההם מפני שהם מקורות אל הספי' שע"י המאורות הנעלמות ישאבו הספי' שפע מהאין סוף. כמו האילן שהוא שואב הלחות משרשיו ועקר ההשקאה אל השרשים. נמצאו הספי' תלויים בשרשים ומתקיימים על ידם. ולא קיימי לאתדבקא. פי' עם היות שהמקורות והשרשים הנעלמים שהם הצחצחות המיוחדות בעצם השרש הם חיותם וקיומם של הספי', עכ"ז אין השרשים מתגלות לספירות ואין הספי' משיגים אותם מפני רוב העלמם. וז"ש ולא קיימי לאתדבקא, פי' אינם עומדות בענין שיושגו כלל. מאן דידעי ולא ידעי וכו'. פי' אותם שיצדק בהם שיודעים ושאינם יודעים אינם אלא כתר חכמה ובינה. כי שאר הספי' לעולם אינם יודעים ומעולם לא ידעו ולא נתגלו להם השרשים עד שנאמר שיש עת שאינם יודעים. אמנם יצדק ענין ידעי ולא ידעי, בכתר חכמה בינה כדמסיק. ועכ"ז ג' אלה אינם שוים בהשגתם. כי הכתר בבחינתו הנעלמת שהוא הנקרא רעו עלאה שהוא כנוי לשון רצון כמו רעותין הנז' בא"ס. והוא סתימאה דכל סתימין, הנקרא אי"ן. שלא יצדק עליו הישות כלל ועיקר. הבחינה הזאת לעולם מתייחדת בשרשים הנעלמים שהם סבתו וסבת השרשים הנעלמים בו כדפי' לעיל. אבל חכמה ובינה השגתם הוא לעתים. דהיינו דווקא בעת עלותם אל בחינת הנעלמת בכתר שהוא המקור. שבו ג"כ ג' שרשים כדפי' בפ"ג. וז"ש וכד נקודה עלאה שהוא החכמה ועלמא דאתי שהוא הבינה, אסתלק, שהוא בעת התייחדות שתיהם תכלית היחוד עד שלא יצדק עליהם אסתלקו לשון רבים אלא אסתלק לשון יחיד, ואז בעת עלייתם ביחוד בשרש העליון כתר. עכ"ז אינם משיגות בשרשים, אלא כריח המריח בריח הטוב בלתי פגעו בבושם, אלא מריח בו, וע"י מתבסס ומתמתק. כך הספי' האלה אחר עלייתם הם [משיגות] בשרשים ויונקים מהם ע"י שרשם הנעלה בכתר. ולא שינקו וישאבו הם עצמם וישיגו בעצם השרש הנעלם. ולזה יקרא יניקתם מא"ס וכן עלייתם לא"ס.

30

ל״אהנה מתוך המאמר הזה בפי' נראה שבענין השגת השרשים נחלק כל האצילות לשלש מחלוקת. הא' הם ז' ימי הבנין, שאינם משיגות בנעלמות כלל אלא עלייתם עד הבינה בסוד היובל ומשם ולמעלה אינם משיגות אלא משם ינקו מהכתר ומהחכמה, בזולת הת"ת והמלכות כי בסוד יחודם יעלו עד הכתר ששם מקורם העצמות כמו שנתבאר הענין וטעמו בשער ה' בפ"ו. והב' הם חכמה ובינה, שלא ישיגו בשרשים הנעלמות אם לא לפרקים בעת עלותם. וההשגה ההיא אינה בעצם המאציל, אמנם כמאן דארח וכו' כדפי' לעיל. ואין ספק שעכ"ז לא יהיה שוה השגת החכמה עם השגת הבינה אלא בעלוי זו על זו ודאי. עם היותם עולות יחד מפני שהם זכר ונקבה והא בלא הא לא סגייא. הג' הוא הכתר, שזה בבחינתו הנעלמת השגתו שוה לעולם לא יפרד משרשו והוא והשרש הכל דבר א' מתאחד בבחינתו העליונה כדפי'.

31

ל״בועוד האריך הרשב"י בביאור הצחצחות האלה והשרשים שהם באין סוף:

32

ל״גבספר הזהר פ' נח (דס"ה.) בקצת נסחאות בספרי'. וז"ל אר"ש ארימת ידא בצלותין לעילא, כד רעותא עלאה לעילא ועילא, קיימא על ההוא רעותא דלא אתידע ולא אתפס כלל לעלמין. רישא דסתים יתיר לעילא. וההוא רישא אפיק מה דאפיק דלא ידיע, ונהיר מה דנהיר כלא בסתימו. רעו דמחשבה עלאה למרדף אבתריה ולאתנהרא מיניה. חד פריסו אתפריס ומגו ההוא פריסא ברדיפו דההוא מחשבה עלאה מטי ולא מטי כו'. כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתידע בנהירו דפרסא דקיימא דנהיר ממה דלא ידיע כו'. וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתידע בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא ואתעבידו ט' היכלין, להיכלין דלאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין ולאו אית מאן דקיימא בהו רעותא. דכל תשע נהורין דקיימי כלהו במחשבה דאיהו חד מנייהו בחושבנא כלהו למרדף אבתרייהו בשעתא דקיימי במחשבה ולא מתדבקן ולא אתיידיעו. ואלין לא קיימי לא ברעותא ולא במחשבה עלאה, תפסין בהו ולא תפסין. באילין קיימין כל רזי דמהימנותא וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה דלתתא כלהו אקרון א"ס. עד הכא מטון נהורין ולא מטון ולא אתידעו. לאו הכא רעותא ולאו מחשבה. כד נהיר מחשבה ולא ידע ממה נהיר. כדין אתלבש ואסתים גו בינה ונהיר מאן דנהיר ואעיל דא בדא עד דאתכלילו כלהו כחדא. וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא ונהיר דא בדא. כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטף בא"ס. ההוא נהירו דנהיר מיניה מחשבה עלאה דלא ידע איהי בה כלל אקרי א"ס, דמניה אשתכח וקיימא ונהיר למאן דנהיר. ועל דא כולא קאים. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עכ"ל.

33

ל״דודרכו נעלם ונשגב, ועכ"ז לא נאסוף ידינו מלשאת ולתת בו בכל האפשר. מפני שהעתיקוהו המפרשים בספריהם, בפרט רבי יהודה חייט, ולא פי' בו כל עקר. לכן נבאר בו בחזקת היד. אר"ש ארימת ידא כו' טעם הנשיאות ידים אל התפלה נתבאר בזהר פ' יתרו (דף ס"ז.) ואין מקומו הנה. ומפני היות כונת הרשב"י במאמר הזה לגלות ענינים נסתרים בא"ס לכן התקדש עצמו ויהיו ידיו אמונה עד תומו לדבר. וכה אמר כד רעותא עלאה לעילא ועילא. פי' החכמה נק' רעותא כמבואר במקומות רבים, והטעם שהיא דקה מן הדקה ולכן נתייחס אליה לשון רצון כדפי' כי הרצון מורה על הדקות והקדמות. וכן כ"ע נק' רעותא כי הוא הרצון האמיתי בספי'. והרצון העליון על כלם הוא הא"ס על הדרך שפי' בפרק הקודם.

34

ל״הוהנה אמר רעותא עלאה. ולא מחכמה אלא לעילא שהוא למעלה מרצון החכמה. ולא הכתר שהוא הרצון שהוא למעלה מחכמה. אלא ועילא שהוא הרצון שהוא למעלה מהרצון שהוא האין סוף. שהוא למעלה מהכתר שהוא הרצון שעומד על החכמה שנקרא רצון כדפי' לעיל. ולא הספיק באמרו רעותא עלאה, מפני שהחכמה ג"כ נקרא רעותא עלאה כדמוכח בזהר פעמי' הרבה. קיימא. פי' שורה וחונה על ההוא רעותא, פי' על הכתר. דלא אתידע. פי' בערך בחינתו הנעלמת שאינה מושגת. ולא אתפס כלל לעלמין. פי' לא בלבד בחינתו הנעלמת שהיא מתעלמת עד לעתים רחוקות כמו בעת עלות אליו החכמה והבינה כדפי' בפ"ה. אלא אותה הבחינה הנעלמת תכלית ההעלם שמעולם לא נתגלה ולא הושגה לזולתו מן הנאצלים ולא יושג. ובאותו בחינה הוא כסא אל המאציל בחינה מתקרבת אליו. רישא דסתים יתיר לעילא. פי' א"ס שהוא הראש העומד ומתאבק ושורה בבחינה הזו והיא נעלם יותר מהבחינה הזו עם היותה נעלמת תכלית ההעלם כמבואר. וההוא רישא. פי' בחינת הכתר הנעלמת שהוא ראש אל שאר בחינות הכתר, וכ"ש אל שאר האצילות. אפיק מה דאפיק. פי' האציל מה שהאציל. והיינו הספירות הנעלמות שהם כלים אל העצמות הנעלם. ועם היות שהם כלבוש אל העצמות עכ"ז לא ידיע. וז"ש דלא ידיע. ונהיר מה דנהיר. היינו העצמות המתפשט בתוך הלבוש, ולכן הוא מכונה בלשון אור שהוא אור העששית. ומפני שהעלם העצמות מופלג על העלם הלבוש, אמר כלא בסתימו. שהוא הפלגת ההעלם יותר מאמרו דלא ידיע. כי לא ידיע מורה שהוא נגלה אבל לא ידיע, אבל כלא בסתימו מורה על היותו סתים מעצמו מכל וכל. ועם זה יובן למה הוצרך להאציל ע"י רישא. ורישא, שהוא הא"ס והנאצל הראשון. מפני שע"י הא"ס נאצל העצמות המתפשט, וע"י הכתר הסובל העצמות ומתמלא ממנו והכל ברצון המאציל נאצלו הכלים. ומי יתן ויעמיק המעיין בזה שאין מדרכנו להגזים הסודות. והענין, כי אחר שהשרשים המתאחדים בעצם השרש, לפי האמת הם שרשי הכלים, לא שרש העצמות. כי העצמות הכל אחד, ואין צריך לא לשרש ולא למקור. א"כ כמו שבכלים הספי' החצונית ר"ל ספירות האצילות העצם מתפשט בהם, כן בשרשם העצם מתפשט בהם עם היות שיתגלה בהם יותר ויותר עד שהם עצמותו ממש והם עצם השרש. והענין הזה הוא מהענינים שהעיון בו ביותר אסור והוא ברצוא ושוב. רעו דמחשבה עלאה. פי' חכמה. וקראה עלאה בבחינתה העליונה היותר נעלמת המתאחדת עם הכתר. ועם היות דקותה והעלמה כ"כ, עכ"ז חשקה ותאוותה להדבק בשרשים הנעלמים האלה והיותה מתנהרת מהם ולכן היא רודפת אחריהם. וז"ש למרדף אבתריה ולאתנהרא מיניה. פי' להיות מקבלת ומאירה מן השרש המיוחד הנעלם הזה המתאצל משני הראשים הנז' לעיל ואין לה השגה כלל ואפי' קבלה מהם. חד פריסו אתפריס. היינו הכתר בעצמו הנאצל ומתגלה שהוא מסך בין הנאצלים והמקורות המתאחדים בעצם השרש. ומגו ההוא פריסו ברדיפו דההוא מחשבה עלאה. פי' מתוך הכתר הנקרא פריסא כדפי' בסבת החשך. וההתעוררות, דהיינו הרדיפה הנז'. שמעוררות החכמה הנקרא מחשבה עלאה בבחינתה העליונה כדפי'.

35

ל״ווענין הרדיפה וההתעוררות, היינו גלוי פניה ואורה כלפי האור המסך המבדיל בינה ובין השרש והעצם. מטי ולא מטי עד ההוא פריסא. פי' השרשים הנעלמים הנז' לעיל מטי ולא מטי לכת"ר שהוא הפריסא.

36

ל״זוענין מטי ולא מטי, פי' גילוי ולא גלוי בערך החכמה וכ"ש שאר הנאצלים, אלא הוא מטי בערך הפריסא.

37

ל״חוענין מטי ולא מטי, שהיא פעולה מתיחסת אל הלבוש שהוא המכונה לעיל בלשון אפיק. ואח"כ אמר נהיר מה דנהיר, שהוא כנוי אל העצם המתאחד בשרש שהוא המכונה לעיל בלשון אור כדפי'. ואמר נהיר מה דנהיר, פי' להורות על ההעלם ושאינו מושג כראוי אל שרש הנעלם. וכדין איהו מחשבה עלאה. פי' אז כאשר האיר האור הנעלם אל הפרסא שהוא הכתר, אז מתנהר ממנו המחשבה שהיא החכמה. נמצא האור משתלשל ג' בחינות. בחינת הא"ס דהיינו בשרש הנעלם, ובחינת הארתו בפרסא שהוא הכתר, ובחינת הארת מה שבפרסא במחשבה שהיא חכמה. ועכ"ז האור והשרש המתגלה בחכמה הוא נעלם ואינו מתגלה כלל עם היות שכבר נתגלה מדרגה שלישית כדפי'. והענין שאין המחשבה הזאת ממש עצם החכמה המתגלית. אמנם היא בחינת הכתר אל החכמה דהיינו החכמה בבחינתה בכתר. לכן הכל נעלם שהכל הוא באמון המופלא ומכוסה שהוא הכתר כדפי'. וז"ש וכדין איהו מחשבה עלאה נהיר בנהירו סתים דלא ידיע וההיא מחשבה לא ידיע. כדין בטש כו' ממה דלא ידיע ולא אתידע ולא אתגליא. פי' כי אפי' עתה אחר שנתגלה האור בהשתלשלות אל המחשבה שהיא בחינת החכמה, עכ"ז לא השיגה המחשבה ההיא מפני כך באמצעות האור המאיר הנעלם כלל מה שהיה נעלם מתחלה. אלא כהעלמו אז כן העלמו עתה. ולא הוסיפה השגה בנעלם אלא האור שמאיר בה ומושג אליה שהיא בחינה שלישית אל האור לבד. ואמר דלא ידיע ולא אתידע ולא אתגליא. כי הם ג' בחינות, ר"ל ג' עניינים. שהענין הראשון הוא לא ידיע, דהיינו שאינו נודע אל החכמה בבחינת המחשבה הנז' לעיל. הענין הב' שלא אל המחשבה לבד לא נודע, אלא אפי' למעלה ממנה דהיינו הפריסא לא אתידע. פי' לא הוסיף להשיג מפני הגלוי הזה כלל והיינו פועל בודד באור. ולא אתיידע, פי' לזולתו, לא לחכמה ולא לזולת החכמה. הענין הג' ולא אתגליא, שלא לבד לא נודע, אלא האור בעצמו לא מפני כך נתגלה ונתפשט מעצמו אל עצמו יותר ממה שהיה מפני הגילוי הזה. והפליג בזה להרחיק השנוי בעצם המאציל, אלא כמדליק נר מנר ואין המאציל חסר ולא נודע ולא נשתנה ח"ו כפי' רבי אהרן שכתבנו בפ"ד. וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתידע כו'. פי' גלוי האור שהאיר במחשבה באמצעית אור שהאיר בפריסא שהוא אור נעלם דלא אתידע. ולפיכך יש לו כח לבטשא בנהירו דפרסא שהוא האור השני המאיר בכתר מכח האור הראשון המתייחד בעצם השרש. ונהירן כחדא. פי' כאשר מכה אור המחשבה באור הפרסא אז מאירים שני האורות יחד. ואתעבידו ט' היכלין להיכלין. פי' מתוך הארתם יחד נעשים מהארתם ט' היכלות ט' ספי' נעלמות והם היכלות וכלים ולבושים לאותם היכלות הנעלמות שהם האורות העליונות הנאצלות מא"ס בבחינה ראשונה כמבואר לעיל. דלאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין. פי' הם היכלות לאותם ההיכלות שאינם לא במדרגת מאורות ולא במדרגת רוחות ולא במדרגת נשמות.

38

ל״טוהנה הזכיר בזה ג' דברים נהורין רוחין נשמתין. ואין ספק כי נהורין כמו נפשין, והעד על זה רוחין ונשמתין. והכונה כי ר"ש פירש במ"א כי כתר שהוא סוד הטעמים הוא נשמה, וחכמה שהוא סוד הנקודות הוא רוחא, ובינה שהוא סוד האותיות הוא נפש. ואמר שאלו המאורות אינם לא בינה ולא חכמה ולא כתר, אפי' בסוד שרשיהם העליונים שבכתר. אלא הם עצם שהשרש מתאחד עמהם והוא והם הכל דבר אחד. או ירצה דלאו אינון נהורין, שאינם מקורות הספירות אלא אדרבה הם מתלבשות במקורי הספי' שהם הנהורין באמיתות. ולאו אינון רוחין, שאינם הספירות בעצמם שהם כעין הרוח אל הנשמה שהוא העצמות המתפשט. ואמר שג"כ אינם עצם המתפשט בתוך הספירות שהם נשמות הספירות, אמנם הם מאורות ושרשים מתאחדים בעצם השורש שהוא והם הכל דבר אחד. ולאו אית מאן דקיימא בהו. פי' אפי' עתה בהתלבשם באורות המתאצלים מאור הפריסה ואור המחשבה עכ"ז אינם מושגים ולא אית מאן דקיימא בהו לרוב העלמם ולרוב אדיקתם בסבתם שהם עצם השרש כדפי'. רעותא דכל ט' נהורין דקיימי כלהו במחשבה דאיהי חד מינייהו בחושבנא כלהו למרדף אבתרייהו בשעתא דקיימי במחשבה ולא אתדבקן ולא אתידעו. פי' חשק הספירות הנעלמות במציאות החכמה בעצמה אינו כ"א להשיג ולידע האורות והמקורות הנעלמות האלה. דאיהי חד מנייהו, פי' אין הכונה באמרו נהורין דקיימי כלהו במחשבה באורות המתהוים מתוך נהירו דפריסא כי על אותם המאורות כבר אמרנו שהם מתיחדים באור הכתר שהוא הפרסא ונעשים היכלות למאורות הנעלמות והרי הם היכלות אליהם והיאך אינם יודעים אותם. אלא ודאי אלו הם מאורות זולתם שהם מעצמות המחשבה שהם הספי' שמתאצלות מבחינת החכמה בבחינת הכתר למטה עד עשר. ועל אותם אמר שעם היות שנתלבשו המאורות האלה ונתגלו עכ"ז חשק המאורות האחרים שהם מעצם המחשבה להשיגם וליודעם אחר התפשטם במחשבה ועכ"ז אינם משיגים דבר מהכתר, וז"ש כי החכמה בעצמה בסוד בחינתה עם הכתר הוא הכתר שבהם והוא אחד מהם מאותם ט' ספירות במנין משא"כ המאורות העליונים שאין המחשבה מהן אלא האור המאיר במחשבה מגוף הפריסה שהוא אור נעלם ומשובח ומתוכו ומתוך אור הפריסה מתהוים האורות ההם, אלא ודאי הני לחוד והני לחוד. כלהו למרדף אבתרייהו, אחר אותם המאורות העליונים המתלבשים ואחר אותם המתהוים הנוספים על המחשבה אפי' בעת הארתם במחשבה והתלבשם באור ההוא, וז"ש בשעתא דקיימי במחשבה. ועכ"ז לא מתדבקן, פי' אינם משיגין אותם השגה כלל. ואצ"ל שאינם מתדבקן שהוא השגה להשיג אותם אלא אפי' מציאות ידיעה כלל אין להם. וז"ש ולא אתידעו, פי' אין למאורות המחשבה עצמה ידיעה בהם כלל כדפי'. ואילין לא קיימי לא ברעותא ולא במחשבה. פי' הטעם שאין אורות הללו מושגים כלל אפי' למאורות המחשבה מפני שאין עמידתן לא בכתר עצמו שהוא רעותא ולא במציאות המחשבה שהיא החכמה בעצמה אלא עמידתם הוא שהם מתלבשים ומתפשטים באור המאיר מעצמם בכתר ובחכמה ר"ל שתי הבחינות כדפי' לעיל. נמצא שהכתר והחכמה הוא עצם לטוש שמכה בהם האור ומתהוה מהם נצוצות אור שאינם ממש החכמה והכתר אלא דק מכתר ומחכמה ובהם מתלבשים המאורות הנעלמים ולכן א"א להשיגם. עלאי תפסי בהו ולא תפסי. פי' אפי' אותם האורות העליונים שהם מתלבשים בהם שהם המתהוים מאור כתר עליון וחכמה הם משיגים אותם ואינם משיגים עם היות שהם היכלות להם כמבואר לעיל, ועכ"ז השגתם מועטת לרוב העלמם ודקותם שהם מתאחדים בעצם השורש. באלין קיימי כל רזי דמהימנותא. פי' באלו אורות הנעלמים הדקים תלוים כל הספירות וכל האצילות כלו בכלל ופרט מטעם שהם הצחצחות הנעלמות שהם דבקים בסבתם למעלה למעלה והם והשרש הכל דבר אחד ועצם אחד כמו שהפלגנו ביחודם לעיל ובפרקים הקודמים. וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולתתא כולהו אקרון א"ס. כ"ה הגירסא בקצת הספרים. ואית דגרסי דלתתא. ולהספרים דגרסי ולתתא ירצה כי השרשים העליונים הנז' לעיל כלם הם מציאיות הספי' אשר נצטיירו בעצם השרש מצד עלות הרצון להאציל האצילות כדפי' לעיל ובפ"ג. ולכן נמצא כי כל אותם המאורות שהם סוד והעלם מהמחשבה ולמטה דהיינו ע"ס האצילות כי מחשבה היא חכמה בבחינת הכתר הרי שממנה ולמטה הם ע"ס. ואמר שכל אלו המאורות שהם למעלה נקראים אין סוף והכונה שעם היות שאמר שהם עשר מתלבשות בעשר וכו' כמבואר לעיל לא יחייב המספר הזה להם גבול וחשבון ויורה על השגת מה אלא עכ"ז נקראו א"ס ואמנם טעם המספר בעשר ובשלש היינו מפני שהם מתפשטים ומתאצלים לחוץ ואחר אצילותם יתכנו במספר העשר כדפי' בשערים הקודמים. ולהספרים דגרסי דלתתא ירצה כי אפי' אותם המאורות שהם מאירים מכח המחשבה כדפי' שהמחשבה מאירה מכח הפרסא, ואמר שאפי' אותם המאורות המאירות מכח המחשבה העליונה, ואמר דלתתא מפני שהמחשבה היא למטה מאותם המאורות המאירות ממנה, ולכן היא נתפסת במחשבה. והמאורות לא ידיען כדפי' לעיל. וזה כי המאורות מאירות ממנה כלפי מעלה כעין המראה השקוע בקרקע ומכח השמש מאיר נצוצות כלפי מעלה. ואמר שכל אותם המאורות הם נק' אין סוף לרוב העלמם עם היות שהם מתאצלות מכח המחשבה. אחר שהענין הוא שאור הפרסא שהוא מאור המאורות הנעלמות מכה באור המחשבה והיא מאירה כלפי מעלה ולכן הם מכונים בא"ס יען שהם והשרש הכל דבר אחד. עד הכא מטון נהורין ולא מטון ולא אתידעו. פי' עד כאן הם המאורות הנעלמים שאינם ידועים ולא מושגים כדפי', ואמר מטון ולא מטון, כאמרו עד כאן הגיעו המאורות, ולא ממש שהגיעו שהרי אין להם גבול ולא מקום כי בכל מקום הוא נמצא למעלה מהספי' ובין הספי' ולמטה מהספי' כראוי אל קדושת הא"ס. לאו הכא רעותא ולא מחשבה. פי' המאורות שזכר עד עתה אינם לא ספירת הכתר הנקרא רצון ולא ספירת החכמה הנקרא מחשבה. אלא הם מאורות מתאחדים בעצם השרש המחויב במציאותו והוא והם הכל דבר אחד. ועם היות שאמר שהם מאור הפרסא ומאור המחשבה, היינו דוקא מאורה המתפשט למעלה. וטעם אל ענין ב' מיני המאורות האלה בא"ס שהם האורות הנעלמים.

39

מ׳ועוד היכלות אליהם מכח האור המאיר מפרסא ומחשבה שהם כתר וחכמה כמבואר לעיל. הענין הוא כי הנמצא הקודם לכל הנמצאים מלך מלכי המלכים הוא יודע כל הנמצאות ולא מצד ידיעות הנמצאות וזה נמנע בחק שלימותו. כי כמו שאלקותו לא יתחלק לחלקים כן ידיעתו לא תתחלק לחלקים מפני שהוא וידיעתו אחד מיוחד. אמנם ידע הענינים וישכיל בהם מצד השכלת עצמו כי בהשגת עצמותו ישיג כל נמצא זולתו והוא והם הכל דבר אחד מיוחד. ולכן חוייב שמציאות הספי' הם נעלמים בעצמותו מפני שהספי' הם דפוס וסבה אל כל המציאות. וע"י השרשים הנעלמים בעצמותו ישכיל וידע כל המשתלשל מהם הן רב הן מעט הן קטן הן גדול איש מהם לא נעדר. ומפני שציור הצורות בדעת המצייר הם בשני מינים האחת כשיצייר האדם הצורה קודם היותה ואז היא דקה מן הדקה, כי עדיין לא נהיתה במציאות המתגלה. השנית כשיצייר האדם הצורה אחר היותה שאז היא דקה בשכלו אבל לא כראשונה מטעם שכבר היתה ויוצאה אל מציאות הגוף. ומפני שהידיעה השלימה הוא בהיות הידיעה בעניינים קודם היותם במציאות ההעדר הקודם אל ההויה וכן בידיעתם אחר הויותם ואם תחסר אחד מהם לא תהיה הידיעה שלימה, א"כ הוכרח היות במציאות הנמצא הנעלם שתי מיני ידיעות. הא' בהעדר הקודם אל ההויה שהיא מציאות השרשים הנעלמים המאורות הראשונים הקודמים כדפי' לעיל. והשנית אחר הוייתם והיינו מציאות האור החוזר כלפי מעלה מן החכמה והכתר כמבואר שזהו חזרת הדברים אל השרש אחר גלויים. ולכן אינם בדקות הראשונים אבל אדרבה הם לבוש אל הקודמים כמו ההויה המלבשת ההעדר. כדרך שאמרו (בס' הבהיר) מאי בהו דבר המלבש את התהו. ולכן [קרא] אותן היכלין להיכלין כמבואר לעיל. ומי יתן ויתבונן המעיין בזה וישים ידו לפיו ויהיה העיון בדרוש הזה אליו ברצוא ושוב ומהאל נשאל המחילה. כד נהיר מחשבה ולא ידע ממה נהיר. אחר שנשלם ונכלל הדרוש במחוייב המציאות והשרשים המתאחדים בו, התחיל לעסוק בעניני הנאצלים. וגם אם לא הוזכר בעצם הכתר כבר נרמז לעיל. ואמר כי כאשר מאיר המחשבה שבה נכלל הכתר בבחינתה אל הכתר דהיינו הכתר אל הגלוי שהוא אחד משלשה מוחין כי ג' בחינות החכמה הם ג' ראשונות כסדרן כתר חכמה בינה כדפי' בשער ג' פ"ז. ולא ידע ממה נהיר, כדפי' לעיל שאין השגה לה אל המקורות הנעלמים. כדין אתלבש גו בינה כבר נתבאר בשער מהות וההנהגה כי יחס הבינה אל החכמה כיחס המלכות אל התפארת. וכמו שהמלכות היכל אל הת"ת כענין שנאמר (חבקוק ב) ויי' בהיכל קדשו ה"ס כו', שהוא כמנין אדנ"י וכמנין היכ"ל. כן הבינה היכל וגניזה אל החכמה. ולכן בהיותה מאירה אז היא נגנזת בבינה וכן בסוד יחודם זכר ונקבה ולכן נתוסף עליהם ברכה, כאמרו ונהיר מאן דנהיר. דהיינו תוספות אורה אל היחוד. עאיל דא בדא עד דאתכלילו כלהו כחדא. פי' כל האצילות ר"ל הספירות נכללים יחד. וברזא דקרבנא כו', פי' וזהו סוד הקרבן דכתיב קרבן לי"י ופי' בזוהר (ויקרא ד"ה) לא אמר קירוב או קריבות שהיה נראה ענין אחד הנקרב ליי' אלא אמר קרבן שהוא פועל בודד מקור עומד בשם עצמו. והיינו שהשם בן ד' עצמו מתקרב עצם אל עצמו ומתחבר ומתקרב יו"ד בה"א וא"ו בה"א. וז"ש כד סליק כלא, פי' כל האצילות. ואתקשר דא בדא, פי' מתאחד ה' בו' ה' ביו"ד ממטה למעלה. ונהיר דא בדא בסוד האור החוזר. כדין קיימי כלהו בסליקו, כי אחר שהם מתאחדים ונקשרים יחד, אז המחשבה שהיא ראש לכלם היא מתעטפת בסיבתה למעלה. וז"ש ומחשבה אתעטף פי' נכלל בתוך הא"ס כדרך המתעטף בטלית שהוא נגנז ונכלל בתוכו. ההוא נהירו דנהיר וכו'. פי' ולא באין סוף ממש אלא דוקא באותו האור שהיא מאירה ממנו שהוא שופע עליה. ואגב אורחין למדנו שענין העטיפה הזאת הוא שתהי' היא מאירה מכחו. דמיניה אשתכח וקיימא ונהיר למאן דנהיר. כוון אל ג' דברים. א' אשתכח מציאות אצילות. ב' וקיימא, דהיינו שפע קיומה שהוא מזונה. ג' שפע שהיא משפעת לאחרות, וזהו ונהיר למאן דנהיר. ומאחר שג' בחינות האלה הם מאותו האור שאינו מושג לבד לא מעצם הנעלם א"כ גם כי יתיחדו לא תעלה אלא עד אותו האור לבד ולא להשיג אלא לינק ממנו והיינו עטיפתה בו. ע"כ ביאור המאמר הזה, ומתוכו נתבאר אלינו כמה וכמה עניינים נוראים בצחצחות, וכן מוכרח כי עיקר השרשים שהם הצחצחות הן נעלמות באין סוף:

40

מ״אאחר שבפרקים הקודמים נתבאר ענין הצחצחות בהא"ס כפי דברי הרשב"י והגאונים. יש לדקדק כי נמצא הפך זה להרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ע' דף קל"ה:) כי שם ביאר שג' אלה הנעלמות הם בכתר וז"ל כתר עלאה אע"ג דאיהו אור קדמון ואור צח ואור מצוחצח איהו אוכם קדם עלת העלות. נראה בברור שג' הנעלמות הם בכתר.

41

מ״בועוד נדקדק בלשונו שלא אמרם כדרך הגאון כי הגאון סדרם אור קדמון ואח"כ אור מצוחצח ואח"כ אור צח. והשכל נוטה לכאורה לענין זה כי מצוחצח מורה צחות ולובן גדול עד שנכפלו בו האותיות להורות על חוזק הפעולה ולכן ראוי להיות מתעלה בצחותו על צח שאינו אלא צחות אחד. ואפשר לומר כי הענין הוא כמה שכבר הקדמנו בפרקים הקודמים, כמו שנשארו נעלם מציאות ג' ראשונות בכללות העשר בהא"ס, כן בעת אצילתם נצטיירו בכתר ונשאר שם מציאותם. אלא שאינם כסדר שהם בהא"ס. כי בהא"ס הם אור קדמון ואח"כ אור מצוחצח ואח"כ צח וסימנם קמ"ץ, אבל בכתר קדם הצח אל המצוחצח, והטעם כדמות החותם המתהפך ולא כחותם ממש אלא מפני שאצילות החכמה קדמה אל אצילות הבינה לכן קדם גלויה והיא אחרונה קרובה אל הגלוי והאצילות ולכן הם אור קדמון ואה"כ אור צח ואח"כ אור מצוחצח. ובזה נתבאר דברי הרשב"י בכל אופניו. אמנם מצאנו בס' מעיין החכמה המכונה למרע"ה רבן של הנביאים ענין באלו הצחצחות שחולק על דעת הגאונים ודברי הרשב"י. וז"ל ואלו היו נובעים מהחשך. והם אור מאור, וזוהר מזוהר, זיו מזיו, וזהר מאור, אור מזוהר, זיו מאור, ואור מזיו, וזיו מזוהר, וזוהר מזיו, ויקוד מיקוד. הרי י'. הראשון אור מופלא וזהו אור מאור, והב' אור נסתר וזהו זוהר מזוהר, הג' אור מתנוצץ וזהו זיו מזיו, הרביעי אור צח וזהו זוהר מאור, הה' אור מצוחצח וזהו אור מזוהר, הו' והוא אור מזהיר וזהו זיו מאור, הז' אור מזוקק וזהו אור מזיו, הח' אור צח ומצוחצח וזהו זיו מזוהר, הט' אור בהיר וזהו זוהר מזיו, הי' אור נוגה וזהו יקוד מיקוד עכ"ל.

42

מ״גואם היות דברים סתומים ונעלמים בלתי מודיע מתוכו אם בצחצחות אם בספי' עסקו. עכ"ז לכלהו פירושים קשיא אם בספי' הרי שיחס שם הנעלמות אל הספי'. ואם בנעלמות ג"כ קשיא ראשונה שהוא מנה עשרה והגאונים שלש. ועם היות שזו איננה קושיא שכבר אמר למעלה שעשר ושלש הכל ענין אחד להם כדפי' בפרקים הקודמים. אבל קשה כי הוא ייחס אור צח בחסד ואור מצוחצח בגבורה. וקשה שהרי בין להרשב"י ע"ה בין לגאונים כלם הסכימו שהם חכמה ובינה. וזה נוכל לתרץ בדוחק ונאמר שאחר שהחכמה קו החסד והבינה קו הדין והקוים היו נכללים בצח ומצוחצח, א"כ כבר יתייחס הצח אל החסד והמצוחצח אל הגבורה על שם שרשיהם. אבל קשה טובא שהרי הגאונים אמרו שאור מצוחצח עדיף מצח, והכא משמע שצח עדיף כמה שאמר שהרביעי שהוא חסד הוא צח והה' שהיא גבורה הוא מצוחצח. וכן משמע נמי דברי הרשב"י בתקונים עם היות שישבנו אותו בדוחק לעיל. לכן נראה לומר שהסדר הנכון הוא כן אור קדמון אור צח אור מצוחצח. והענין הוא, כי הא' נקרא קדמון המורה על קדמותו והפלאתו והעלמו אפי' אחר אצילותו יתייחס בשם זה שהכתר נקרא אויר קדמון, וכן נקרא אמון מופלא והכל ענין אחד. ולכן יחס בספר מעיין החכמה הראשון בשם אור מופלא. הב' הוא צח. ויקרא צח להראות על הלובן והצחות כראוי אל החסד ואף גם אל החכמה שהיא קו החסד והלובן והצחות. הג' מצוחצח ולכן יחס בספר מעיין החכמה השם הזה אל הגבורה מפני שהגבורה הוא קו הדין בפועל, ופי' מצוחצח ירצה אור העשוי בהרת בהרת ככתמים מל' צחצוחי חלב הבא בלשון רז"ל (במס' ע"ז דל"ה) והכוונה נקודות ככתמים. ולפי שאור הגבורה יש בו כח הדין לכך נקרא אור מצוחצח שהם כתמי החשך והדין המערבבים האור. או נרצה כי החכמה היא נעלמת ואינה מתגלית אלא בבינה שהיא היכלה כמבואר בפרק הקודם ולכן בחכמה הוא צח אחת לבד אבל בבינה הם שני צחות שהוא מצוחצח צחות הבינה בעצמה וצחוח החכמה המתראה בבינה. וקרוב לענין זה ביאר הרשב"י בזהר פ' ויחי (דף רכ"ד) בפסוק והשביע בצחצחות נפשך בכפל צחצחות לגבי הנשמה כמבואר שם. וכן עד"ז נאמר שהוא דעת הרשב"י ע"ה בתקונים שקדם הצח אל המצוחצח, והגאונים לא דקדקו בסדרן.

43

מ״דוהנה אל מציאות צחצחות האלה שבכתר פי' הרשב"י ע"ה בתקונים שם יו"ד ה"י וא"ו ה"י והם ג' יודין סגולתא ג' נקודות אלו הנעלמות בכתר. ולא שיהיה שם זה בכתר בבחי' עצמו ממש שאין שם נתפס בו כאשר נבאר בשער שם בן ד' פ"ב. אמנם הכונה על החכמה קדומה שמא דכתרא עלאה כדפי' בתקונים (בתז"ח דף קי"ז.) וכמו שפי' בספר אור יקר. וסוד א' אמצעית שבוא"ו קרקפתא דחפי על מוחא דהיינו ועולה הכל כמנין א"ל אמנם יתמלא לפעמים בד' יודין כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י וזה ירצה ג' יודין [האחרונות רומז על] ג' נקודות הנעלמות שבכתר וי' ראשונה תהיה רומז לג' ראשי ראשים שהם בעצם השרש. והיינו י' ראשונה שהיא ג"כ ג' יודין כזה עוקץ לעילא ועוקץ לתתא וגוף באמצעיתא להורות עלוי ג' הנעלמות שבא"ס על הג' שבכתר שהם מצויירים בג' אותיות ואלו הג' בצורת י' אחת לבד להורות על עצם אחד ומציאות א'. וכל שמות אלו אינם אלא בחכמה, והמספר יעיד על זה כי השם הזה עולה ע"ב ועם השם הוא ע"ג והחכמה ע"ג להורות על יחודם. וכן שם ס"ג וי' אותיותיו הם ע"ג וכ"פ הרשב"י ע"ה. ובענין הצתצחות הנעלמות בכתר יחסו המפורשים להם שמות וז"ל. יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה יהוה. באלו השמות כתבו וז"ל עשר צחצחות הם למעלה מכתר עליון והם הם ע"ס עליונות ונקראים ענפים לכ"ע וז"ש בשיעור קומה והוא נקרא לובן של הראש. והצחצחות הם ענפים למעלה מכתר עליון והם המיחס שעומדים ע"י עלת העלות, עכ"ל אות באות. ועם היות שהגאון רבינו האי גאון כתב שאין להם שם משמות הקדש עכ"ז כבר אפשר לומר שאלו שהם בכתר שיהיו להם שמות. או אפשר שנאמר שבהיותם למעלה אין להם שמות כלל אמנם אחר התפשטם יתיחס אליהם השמות הקדושים האלה מתחלקים לפי נקודתם בחילוק שמות הספי' כמו שנבאר בשער שם בן ד'. וכמו שיחסו עשר צחצחות בכתר כן יחסום בת"ת. וז"ל בפי' הספי' בספירת תפארת, הספירה השישית היא תפארת היא ספירה נותנת כח ופאר לכל הספי' וכלם מתפארים בה והוא תכשיט לכלם וכלם משתוים בה והיא השואת הכל. ויש בה השלמת עשרה מאמרות. האחד נקרא אור צח, לפי שנותן צחצוח לצחצח כל הספי' בכח. הב' נקרא אור מצוחצח, לפי שנותן צחצוח לעצמו ומעצמו לעשר האחרות. הג' נקרא אור צח ומצוחצח, לפי שנותן שפע צחצוח שפע בפנימית הספי' מבית ומחוץ. הד' נקרא אור בהיר, לפי שאור הזה עומד במקום אחד ואין לו נענוע כלל שנאמר (איוב לז כא) ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים.

44

מ״הועוד שהוא כמו בהרת מתחקקות בליבונה במקום הקדושה העליונה הה' נקרא אור מזהיר, הטעם הנכון שבו הוא מפני שמתגלגלת הזהר בתוכו ונעשה ענין אחד דבוק עומד במקומו ואינו מתפצל לשום צד כלל וזוהרו מתגלה ומתרבה באמצעיות שלם עי"ז נקרא אור מזהיר. הו' נקרא אור היקוד, מפני שמשיג להם מיקוד הכח צד מתרבה ומתעלה בכל צדדיו. הז' נקרא אור מתנוצץ, מפני שמתנוצצים ממנו כמה כחות וכמה עניינים וכלם קשורים זו בזו כענפי האילן הנשרשים בעצם האילן ומתרבים ומתעלים ממנו ומהענפים ענפים עד א"ס. הח' נקרא אור מתחזק, מפני שהוא מתחזק מרבוי לרבוי ומרבוי לעילוי ומהשלמת קיום הכח עד תכליתו. הט' נקרא אור מושכל, מפני שממנו מתאצל השכל בעליונים ובתחתונים עד א"ס, והכח הזה אין לו תנועה כלל אלא מצד עצמו. הי' נקרא אור מפעל, מפני שהוא המפעל הקדמון ואין אדם יכול לידע עקר זה המפעל כלל וזה המפעל מכ"ע שהם נקראים בזו המדה עכ"ל.

45

מ״ווהנה שינה הרבה בשמות אלו כי אמרנו שצח ומצוחצח בראשונות ועוד שנוים ואין בנו כח לישבם. ועכ"ז מתוכו למדנו היות עשר צחצחות ג"כ בת"ת. ואפשר הטעם לזה מפני שראשו מגיע ללובן העליון בסוד הדעת הנעלם כמבואר בשערים הקודמים. א"נ אפשר מפני שהת"ת כולל ג' ראשונות כמו שנתבאר בשער כ"ג בער' איש. וכיון שכן ראוי שיתייחס אליו כל יחס הג"ר.

46

מ״זוהנה נכלל השער הזה בס"ד:

47