פרדס רמונים י״ג:ב׳Pardes Rimmonim 13:2
א׳עם היות שבחילוק המפרש שכתבנו בפרק הקודם יש לדחות קצת מהחמשים הנ"ל ולהניח אחרים תחתיהם [כה] ועכ"ז הסכים החכם יפה בתרוצו. ומצאנו לתירוץ זה סמך בס' הזהר פ' יתרו (דף פ"ג ע"ב) וז"ל א"ר יהודא מיומא דנפקו ישראל מארץ מצרים עד יומא דאתיהיבת אורייתא חמשין יומין הוו. מ"ט אר"י משום אינון שני דיובלא דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה. תאנא א"ר שמעון ההוא יובלא אפיק להו לישראל ממצרים. ואי תימא דיובלא ממש. אלא מסטרא דיובלא. ומסטרא דיובלא אתער דינא על מצראי. ובג"כ חמשין יומין אלין דיובלא הוו. תאנא לקבל דא חמשין זמנין אתמר ואדכר באורייתא נמוסין דמצרים, וכלהו שבחי, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה, כי ביד חזקה הוציאך. וכלהו זמנין חמשין אינון ולא יתיר. משום דכולא ביובלא אתעטר ומסטרא דיובלא אתא כלא. ובג"כ אורייתא דאתי מגבורה אתעטרת בימינא דכתיב מימינו אש דת למו. ותניא חמשא קלין הוו וכלהו אתחזיאו בהו ואתכלילו בהו ואתעטרו בדא עכ"ל.
1
ב׳ויש לספק במאמר הזה. א' אמרו שנ' יומין שהם בין יצ"מ לקבלת התורה הם כנגד שני יובל. א"כ היה ראוי שיהיו ימים ביובל, או שנים בין נתינת התורה ליציאת מצרים. וכיון שאין הענין כן, נימא דלאו לקבל שני יובלא אינון ונחפש להם טעם אחר יותר צודק. ב' מה שהביא ראייה מפסוק וקדשתם את שנת החמשים. כי שנת החמשים, שנה אחת לבד היא יובל. כי השנה האחרונה שהיא תשלום חשבון החמשים היא יובל. א"כ מה קמייתי ראייה דאינון שני דיובלא. ג' אעיקרא דדינא פרכא. גם כי נאמר ששני היובל הם נ' שהם בינה מה ענין מ"ט יום לקבלת התורה שלא קבלוהו כשיצאו תיכף. ומה גם לדברי ר"ש שכבר נתעוררו עליהם כל הנ' כדמפרש ואזיל, א"כ מה צורך אל העכוב הזה. ועדיין הקושיא במקומה עומדת. ד' תאנא אמר ר"ש מאי בעי הכא, דאי משום דעסיק ביובלא אי הכי ליתי כל מילי דר"ש דעסיק ביה ויתירן אינון. ה' אמרו ההוא יובלא, מאי ההוא. לימא יובלא אפיק וכו' דהכי אורחא. ו' אמרו ההוא יובלא, לא היה לו לומר אלא סטרא דיובלא אפיק, דהכי מסיק דלאו יובלא אלא סטרא דיובלא, ומה לי לומר יובלא כדי שיצטרך ואי תימא. ז' אמרו ומסטרא דיובלא אתער וכו', מאי בעי הכי. ח' אמרו אתער, דמחזי דאתער אבל לא דהוא ממש אלא ההתעוררות. ואם בסטרא דיובלא אתער במאי הוה. ט' אמרו ובג"כ חמשין יומין וגו', מאי ובגין כן. בשלמא אי הוה יובלא ממש היינו ובג"כ דיובלא ן' שנין אינון. אלא דאיהו סטרא דיובלא א"כ מאי חמשין. ואי נימא דארישא קאי דקאמר יובלא א"כ היה ראוי שיקדים ובג"כ אל ואי תימא, ועוד שהוא דוחק. י' אמרו חמשין יומין אילין דיובלא הוו, והא ביובלא שנין אינון לא יומין. ובשלמא לר"י דקאמר לקבל ולא ממש ל"ק טובא. אבל לר"ש דקאמר חמשים יומין אילין דיובלא הוו, דמשמע דהוו ממש, קשה. י"א אמרו וכלהו שבחי, מאי קאמר. י"ב אמרו וכלהו זמני חמשין אינון ולא יתיר, מאי ולא יתיר דמחזי לישנא יתירה. י"ג אמרו ולא יתיר, ויש י"א יתירן כדלעיל בפ"א. ואי תימא דלא יתירן כדתירץ האי צורבא מרבנן דלעיל, הו"ל לפרושי ולתרץ כדתריצנא לעיל דלאו מלה זעירא איהו. י"ד אמרו משום דכלא ביובלא אתעטר, מאי בעי הכא. דהא מלה ברירא איהו, דבה קא עסיק, ומאי צריכא למימר. ט"ו אמרו אתעטר, ולעילא אמר אתער, מאי בינייהו. י"ו אמרו כלא ביובלא אתעטר, מאן כלא ביובלא אתעטר. מאן אינון ובמאן אינון. י"ז אמרו ומסטרא דיובלא וכו', דאיהו פליג דידיה אדידיה, דאיהו קאמר לעיל דיובלא [וסטרא דיובלא] לא חדא מלתא איהו, והשתא משוה לון שוין דקאמר כלא ביובלא אתעטר ומסטרא דיובלא אתא וכו'. י"ח ובגין כן וכו', מה ענין זה אצל זה דקאמר ובג"כ אורייתא דאתי מגבורה אתעטרת בימינא. דלכאורה אין להם יחס כלל. י"ט אמרו ותניא כו', דמחזי דאתי לראייה, ולכאורה אין משם ראייה כלל. כ' אמרו וכלהו אתחזיאו ואתכלילו ואתעטרו, נראה כפל ללא צריך. כ"א אמרו ואתעטרו בדא, במאן, אי תימא בקלין, בהו הול"ל דה"ק אתחזיאו בהו ואתכלילו בהו. ע"כ מה שראינו להתעורר במאמר הזה. וקודם שנכנס בביאורו צריכים אנו להקדים קצת הקדמות וניחד להם פרק בפ"ע:
2