פרדס רמונים י״טPardes Rimmonim 19

א׳שער י"ט הוא שער שם בן ד':

1

ב׳הנרצה בשער הזה הוא לבאר קצת מפירוש שם בן ד', להיות קדושתו מתבארת והיותו נבדל משאר השמות הקדושים כאשר נבאר:

2

ג׳פרק ראשון:

3

ד׳אחרי שעזרנו קוננו וכללנו בשערים הקודמים כל הצורך אל המעיין בענין הדרושים במציאות האצילות. נבא עתה בשער הזה לבאר השם המתייחס אל כללות האצילות כלו בפי' הנמצא בדברי הרשב"י. ואל יקוה ממנו המעיין שנכלול הנה בשער זה כל מציאות הפירושים הנמצאים בענין השם בדברי הרשב"י כי זה בלתי אפשר. ועוד יכבד הענין אלינו מאד והמעיין לא יקל עליו קריאתו. אבל נכתוב בו הנה די הצורך לבא בו אל שערי הזהר. כדי שיקל עיונו אל המשכיל והננו נכנסים בביאורו. כל דורשי רשומות מתורתינו הקדושה אם מבעלי הקבלה ואם מבעלי הפשט אם מחוקרי שרשי תורתינו כלם הסכימו פה אחד היות שם זה שם העצם ולא זולתו. ויחדוהו בין שאר השמות הקדושים שאינם נמחקין. עד שאמרו כי אפי' שם אהיה עם היותו שם נורא מאד לא ישתוה אל השם הזה. ובהשם הזה יש סבות רבות. והיותר מכרחת שבכלם הוא. להיות שכל השמות שאינם נמחקים יגזור מהם פעל קצת, זולתו שם בן ד' שאין אותיותיו מחייבות בשום הגיון פעל כלל. וזה כי שם אלדי"ם אלו"ה א"ל הוא נגזר מלשון גדולה וחוזק ותוקף, וכן (יחזקאל יז יט) ואת אילי הארץ לקח, וכן (תהלים לו ז) צדקתך כהררי אל, שהם לשון גדולה וחוזק. ושם שד"י מורה על שהוא שודד המערכות. ושם צבאו"ת מורה על היותו בעל צבאות מעלה, והוא נגזר מלשון צב"א השמים. ושם אדנ"י מורה לשון אדנות על היותו אדון כל הארץ, והוא נגזר מלשון אדנות. ואהיה מורה על ענין הויה בלשון עתיד המדבר בעדו מבנין הקל, וכן דרז"ל (ברכות ד"ט) אני הייתי עמהם בגלות מצרים אהיה עמהם בגליות אחרות וכו'. אמנם שם בן ד' נורא מאד מי יכילנו ביאור כי אין לו ביאור כלל. סבה השניה כי כל השמות האלה נשמש בהם לשון חול אם נרצה, משא"כ באותיות שם בן ד'. כיצד. אל, נשתמש בו הכתוב בלשון חול אל אחר, וכן כהררי אל וכיוצא בו רבים. וכן אלדים, כמו ראה נתתיך אלהים לפרעה, וכן אלדים לא תקלל וכיוצא בו הרבה. ושדי, כמו וזיז שדי עמדי, בין שדי ילין, הרי אותיוו ואינם אלא חול. ושם צבאות, כמו יצאו כל צבאות ה' וכיוצא בו. אדנ"י, כמו (בראשית יח ג) ויאמר אדני אל נא תעבור מעל וכו' ויש מרבותינו אומרים לגדול שבהם אמר, ועם היות שיש חולקים בזה ואומרים שהוא קדש עכ"ז נ"מ דאליבא דכלהו אם ירצה לדבר לאדונו אדני ר"ל אדון שלי מותר להשתמש בו בלשון חול. אהי"ה, כמו שלמה אהיה כעוטיה, לא אהיה חובש וכיוצא בהם הרבה. משא"כ בד' אותיות קדושות האלה ידו"ד. כי עם היות ששלשה מהם ימצא. ארבעתם לא ימצאו בענין אחר חול. כמה דכתיב (קהלת יא ג) במקום שיפול העץ שם יה"ו. אבל שם בן ד' כלו לא נמצא. וסבה זו קרובה אל סבה הראשונה בקצת. עוד סבה הג' כי כל השמות נהגין ככתבן. זולת השם הקדוש הזה כי לא היה נהגה באותיותיו זולתי במקדש בברכת כהנים, וכן כ"ג ביה"כ. והטעם הוא כי שאר השמות הם המנהיגים העולם כדמוכח מתוך ביאורם, ושם בן ד' אין לו ביאור ופעולה אליו מתפשטת בעולם הזה זולתי בהתלבשו בשאר השמות כמו שנבאר. ולכן שאר השמות מותר להזכירם כי כאשר אותם האותיות יתהוה רוחניותם בנשמת האדם [המזכירם בחיתוך אותיותיהם] ויתלבשו באויר העולם הזה לפעול פעולתם [מה], אבל שם בן ד' מרוב קדושתו אינו מתלבש באויר העוה"ז זולתי בבית המקדש בפרט בברכת כהנים שנאמר (שמות כ כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך והאויר טהור וזך ויכול להתלבש כי הוא מתלבש באויר בית המקדש דהיינו השכינה שם אדנ"י. והיינו (חבקוק ב) וה' בהיכל קדשו. ואל יקל בעיני המעיין הקדמה זו כי היא יקרת הערך. ועמה יתבאר הטעם למה אסור לדבר בתורה במקום המטונף ובמרחץ ובבית הכסא, כי הוא מקום אויר הקליפה והטנופת. ודברי תורה הם רוחניות הקדושה ואם יזכירם במקום אויר מטונף נמצא מרכיב טהור בטמא, וקדושה מתלבשת באויר הקליפה. ועכ"ז לאפרושי מאסורא מותר, כי אז הדברי תורה הם להכריע הקליפה לקיים (תהלים קג יט) ומלכותו בכל משלה כדפי' בשער אבי"ע פ"ז.

4

ה׳והנה כינו שם בן ד' בלשון שם המפורש וזה אפשר בו פי' שונים. אם לשון פירוש, או מלשון הפרשה והבדלה. מלשון פי' ירצה כי הוא היה מתפרש ונהגה באותיותיו ביה"כ או בברכת כהנים במקדש, או ירצה מפורש ידוע. ומלשון הפרשה ירצה מופרש מרעיוני ההבנה, או מופרש מההזכרה וההגיון. כל זה יוצדק בו. ואל יעלה בדעת המעיין לומר כי מה שאנו אומרים שם העצם ר"ל עצמות המאציל א"ס חלילה, כי זה דבר בלתי הגון כמו שבארנו והארכנו בשער ג' פ"א. אלא הכוונה באמרנו שם העצם, שהוא עצם הספירות פי' שם הכולל כל עצמות הספירות. ונודע שענין האצילות כולו הוא שמו של הא"ס פי' מורה על עצמותו. המשל בזה כמו ששם יצחק הוא בית יד אל האיש ההוא שבו תהיה תפיסת הדיבור, ואם לא נייחסהו בשם לא נוכל לדבר בו כי לא נדעהו. כן הא"ס ע"י האצילות יהיה בית יד ושם המורה על עצמותו כדי שנוכל לדבר בו. ולכן שם בן ד' הוא שם כולל כל האצילות בכללם ופרטם כו' ולכן נייחס אותו [שם העצם אליו] ושמו פי' האצילות. ואין שם בן ד' או שאר השמות אליו ית' כשמות העצם אל האנשים. כי שמם הסכמיים אבל לא שיורה השם על תכונת האיש כלל, ולא שיורה שמו על עצמותו. ואין כן שמותיו יתברך כי כלם מורים על תכונת הדבר הנקרא בו. ולפיכך אמרנו כי אין שם העצם מורה על עצמות המאציל כי אין דבר שיגביל עצמותו ואחדותו ומציאותו חלילה. ולהיות זה אמת הסכימו חכמי ישראל ונביאיהם לכנותו בשמות מורים על ההעלם קדושתו מרעיוני הלבבות. וזה שמו אשר יקראו לו בשמי מרום כל צבאי מעלה מערכה מול מערכה אי"ה מקום כבודו להעריצו כי לא ידעו לו מקום ולא יבינו לו תבונה. אמנם המגלה לנו אלהותו וקצת מרוממתו הם נאצליו. וע"ד האמת יצדק לפ"ז כי האצילות הוא שמו המורה קצת מהסתרו והעלמו ושם העצם שהוא שם בן ד' הוא המורה על עצמות נאצליו כללם ופרטם, כפי אשר נגלה ברצון רחמיו לזכותנו [בתורתו הנתונה] למרע"ה. ומציאות כוללת כל הנאצלים רבו בו הפירושים כמו שנבאר בפרק בפ"ע בע"ה:

5

ו׳בענין קדושת שם בן ד' היותו כולל כל האצילות רבו בו הפירושים יש שפי' יו"ד איהו דיוקנא דרישא דקב"ה. ה' איהו דרועא ימינא וסטר גופא. ו' איהו כל גופא, ושוקין ורגלים וברכים וברית קדישא. ה' דרועא שמאלא ושכינת אל. והכי סדרוי יהו"ה. וכען אית לפרשא בכל את ואת כמה ספירן נפקין מנוי בחיזו עינא, והכין סדרוי, וכלא פתגם חד הוא וכען אית לון למללא היכא נפיק מהני דיוקני דהני ד' אתוון קדישין נפיק תיקון גופא וכו' עכ"ל לעניינו.

6

ז׳והנה לו דרך אחר בשם בן ד'. כי י' כוללת ד' ספירות כתר חכמה בינה חסד, ה' גבורה, ו' ת"ת נצח הוד יסוד, ה' מלכות. ורצה לבאר כי הו' שבתוך הה' שהוא מטטרון, ובעיננו ראינו שאין ראוי לומר זה. ויש שרוצים לומר כי ביו"ד ב' ספירות ואין סוף. זהו דעת קצת מפרשים בתשובת רבינו האי גאון שכתבנו בשער הצחצחות פ"א ב', ולא כן דעת כל המקובלים כי כלם הסכימו פה אחד היות שם בן ד' בספירות לא למעלה מהם ח"ו. ומה שרובם פירשו והסכימו הוא כי הי' היא בחכמה, וקוצו העליון בכתר. ה' ראשונה בינה. ו' הוא ו' קצוות כשמה, שהם חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד. ה' אחרונה מלכות. וקרוב לענין זה באר הרשב"י במקומות רבים וז"ל (בהקדמת ת"ז ד"ה) ידו"ד איהו, י' חכמה ה' בינה ו' כליל שית סטרין ה' מלכות עכ"ל.

7

ח׳ולא מצינו להרשב"י שיאמר שקוצו של יו"ד רמוז בכתר, אבל במ"א (תקונא ה' דף י"ט ע"ב) יש גילוי קצת שפירש יו"ד קוצא דלעילא קוצא דלתתא וגיו באמצעיתא אינון ברזא דאתוון נקודי וטעמי. ופי', כי האותיות הם בבינה וקוצו התחתון בבינה, ונקודין בגיו האמצעי בחכמה, וקוצו העליון בכתר שהם הטעמים. וכן בפ' אחרי (דס"ה ע"ב) וז"ל קוצא דיו"ד לעילא רמיזא לאי"ן עכ"ל (וכן בפ' ויקרא ד"י ע"ב דקוצא דלעילא מרמז לכתרא עילאה ע"ש) ואי"ן הוא הכתר כנודע. אבל ראוי שנדקדק לשונו דאמר קוצא דלעיל' וכו' פי' הקוץ העליון הרמז לכתר בבחינתו התחתונה שהיא הבחי' המתיחד עם החכמה והבינה, שזהו פי' אי"ן א' כתר י' חכמה ן' בינה כמו שנבאר בערכי הכנויים. והטעם מפני שבבחינת עצמו למעלה בערך בחינתו המתייחד בשרשו הפשוט אין לו שם ונקודה כדפי' בשער ממטה למעלה פ"ה, ושם קוצו של יו"ד הוא בבחינתו המתייחד עם החכמה והבינה כדפי'. וזהו הנמצא בזוהר בפרישת השם בלי שיפרטהו (במילואיו) בכל הספירות. ולטעם זה קראוהו שם המיוחד שהוא שם המתייחדים בו כל הי"ס מיוחדים כאחד. זהו דרך א' בשם בן ד' בספירות. עוד כתב הרשב"י בתיקונים (בהקדמה ד"ג.) דרך אחרת בזה. י' כתר, י"ה חכמה ובינה, יה"ו חסד גבורה תפארת, יהו"ה נצח הוד יסוד מלכות. וז"ל ואשמע את קול כנפיהם, בעשר מיני תהלים. בשיר פשוט דאיהו י' כתר, שיר כפול דאיהו י"ה חכמה ובינה, משולש יה"ו דאיהו חסד גבורה תפארת, מרובע ביהו"ה דאיהו נצח הוד יסוד מלכות ע"כ. והיחס אל האותיות האלה בספירות הוא כמו שבארנו בשער ח' שהספירות הם מתחלקות לאלו הג' קוים. א' קו החסד, ב' קו הדין, ג' אמצעי קו הרחמים. ולג' קוים אלו ג' אותיות שהם יה"ו. י' שרש לקו החסד ו' שרש לקו הרחמים ה' שרש לקו הדין.

8

ט׳והנה הכתר עם היות שג"כ יצדק בו ו' כמבואר בשלהי שער המציאיות, עכ"ז הוא"ו הוא בהשאלה, לפי ששורש הרחמים הוא מהדעת, כמבואר בשער ח' פכ"ה. והי' נרמזת בו מפני קטנותה ודקותה והעלמה להורות על העלם הכתר ומעט ההשגה בו כמו שמתייחס אליו קוצו של יו"ד היינו יו"ד קטנה. אח"כ הוא יו"ד בחכמה שהוא שורש החסד. ה' בבינה שהוא שורש הדין. אח"כ הוא יו"ד בחסד מפני שהיא ענף מהחכמה, ועוד שלעיתים החכמה שוכנת עליו כנודע בסוד הרוצה להחכים ידרים. וה' בגבורה מהטעם שהיו"ד בחסד. והוא"ו בתפארת. אח"כ י' בנצח מן הטעם שהיא בחסד. ה' בהוד מן הטעם שהיא בגבורה. וא"ו ביסוד כנודע שהוא משך הוא"ו וכן ו' זעירא מן הטעם שהוא בת"ת. ה' במלכות כי שם עיקרה שהיא ה' האחרונה של שם וזהו יחס בי' אותיותיו י' י"ה יה"ו יהו"ה אל הי"ס. עוד פי' הרשב"י כי שם בן ד' במלוי אלפין בחכמה הם י"ס שהם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ופי' הרשב"י ע"ה בתקונים שכולל השם בי"ס כללות נגלה מזה שהוא כלל הנמצאות נגלה בד' מערכות כמו שנבאר בפ"ג. אבל מצד הבינה אינם נכללות אלא בד' אותיות יהו"ה לבד. והטעם כי כאשר יגביר ויאיר אור החכמה בספי' הנה יאיר כ"ח מ"ה שעולה אדם ושם זה העולה אד"ם הורה היות האור אור בהיר וזך ומתנוצץ בי' נצוצות. אבל כשהאור מבינה לבד אין הספי' מתגלות אלא בכללות לא בפרט. כיצד י"ה בבינה (שהיא כלל הג' ראשונות) וכן נקרא הת"ת בן י"ה בינה אותיות דדין כאותיות דדין. ו' כולל שש ספירות. ה' במלכות. נמצאו שאין הספירות מתגלות מעצמן אלא אור הספי' נכללות בכלל הבינה והתפארת והמלכות וזה יהו"ה בכללות אבל יו"ד ה"א וא"ו ה"א הוא מצד אור החכמה ומגלה כל י"ס יחד בלא כללות כלל אלא הם מתראות כלם. וכ"ז ביאר הרשב"י בתקונים ושלא להאריך בהעתק לשונו שהוא מפוזר ומפורד לא נאריך. עוד ביאר הרשב"י בשם בן ד' במלוי יודי"ן יו"ד ה"י וא"ו ה"י, והוא מורה העלם יותר ממלואו באלפין כמו שנבאר בפ"ג. והטעם כי זהו אור המתגלה מכתר והוא מראה הספי' כלם אך לא גילוי עצמי כאשר נבאר. ועם היותם סתומות ונעלמות לא באו נכללות שלא להראות עניות במקום עשירות. והשם הזה ודאי בכתר ולא בבחינת עצמו אלא בבחינתו עם החכמה והבינה, ולכן בשם זה ג' יודין שהם סגולתא בכתר ג' ראשונות. והיינו בבחינת החכמה שבו יו"ד ימינית, ובבחינת הבינה שבו י' שמאלית, ובחינה למעלה מהם היינו היו"ד הראשונה. ואלף שבאמצע וא"ו היא קרקפתא המכסה על ג' מוחות כזה י. וזהו סוד שם א"ל המעתיקים אותו כך, וכבר פי' הרשב"י שעולה כמנין א"ל. שבכתר ג"כ אית שם א"ל שהוא חסד עליון. ע"כ הגיע מה שראינו לדבר בשם בן ד' הכולל י"ס. ואולם בשם בן ד' עצמו בביאור ד' אותיותיו נבאר בשער השמות:

9

י׳בשם בן ד' במלואו שפי' בפ' הקודם ביאר הרשב"י פ' אמור (דף צ"ב) ולא נעתיק לשונו לבל תכבד עלינו העבודה אבל נכתוב מהותם בתוספות מקום שהניח לנו להתגדר בו. והענין כי בזולת ששם בן ד' מורה כל כללות האצילות כלו כדפי'. עוד מורה בד' אותיות, כל אות ואות מהם מורה על כללות השם כלו ר"ל כולל ג"כ כל האצילות. והיינו שיו"ד במלואה הוא יו"ד וא"ו דל"ת. היו"ד הוא בחכמה והוא"ו בת"ת והד' במלכות הנה כללות האצילות כלו מראש ועד סוף. כי ביו"ד נכללות ג' ראשונות כמו שפי' בפ"ב, והוא"ו בת"ת כולל שש קצוות, והד' במלכות הם עשר ספירות נכללות ביו"ד במלואה. ולהורות ענין היחוד האמיתי יו"ד במלואה הוא צורת א. כיצד היו"ד שלמעלה מהקו האלכסוני, והקו האלכסוני הוא ו', והיו"ד התחתונה בצורת ד'. הרי י' במלואה ואלף הכל א'. ועתה אין תימה בשם אהי"ה כי תחלתו א' ושם בן ד' ראשו יו"ד, כי יו"ד ואלף הכל אחד, כמו שנבאר בשער השמות בשם אהי"ה בע"ה. וההי"ן ג"כ הכל אחד, ובהם נכלל האצילות כמציאות היו"ד בעצמה. כיצד העוקץ האמצעי שבין שני צדי הד' דהיינו קוצו של ד' היא י', וכן פי' הרשב"י בזהר במאמר שנעתיקהו בשער השמות פי"א יעויין שם. והד' עצמה הרי ד'. והו' שבתוך הד' הרי יו"ד. ובדרך זה לה' אחרונה. ולפעמים מתגלה פרטיות הה"א בעצם במלואה שהיא במלוי אלף, כזה ה"א. מורה על גילוי הכללות בעצם. והוא"ו הוא ג"כ מתמלא באל"ף הרי כללות האצילות. נמצאו הד' אותיות מגלים ד' מערכות ד' כלליות. להיות החלק בכל והכל בחלק לרבוי [הוראת] האחדות. וטעם ד' כללים אלו שהם בפרטיותיהם י' חכמה ה' בינה ו' תפארת ה' מלכות, לרמוז אל ד' מערכות שנעריך האצילות כדפי' בשער סדר האצילות פ"ה בס"ד. ושם ביארנו שהאצי' ד' מערכות, מערכה ראשונה חכמה מערכה שניה בינה מערכת שלישית תפארת מערכה רביעית מלכות. ולכן ד' אותיות אלו נרשמות ומסומנות בד' מערכות אלו בפרט. ועיקרן בכל האצי'. והעלמם שהוא מילואם מורה על כללות האצילות הנעלם בתוכם. ומה שנדע עוד הוא שהאותיות האלה במערכותם אינו שוה כי האלף מורה על האצי' הנעלם גילוי יותר מתגלה מהיו"ד כי היו"ד מורה עליו במלואו וזה מורה עליו בפשיטתו כי יו"ד במלואה הוא א' פשוטה כדפי'. ולהיות כי החכמה נעלמה יותר משאר המערכות בא גילוי המערכת שבה בהעלם גדול דהיינו העלם מלוי היו"ד. אמנם ה' מורה עיקר המערכת בעצמה בגילוי עצמותה כדפי'. כי ה' פשוטה בלי מלוי כלל מורה על המערכת שבה ובהיותה מתמלאת מתגלה המערכת יותר להעטיר הבן הנחמד שהוא וא"ו.

10

י״אועוד ה"א וא"ו מתמלאים על שני פנים אם באלף אם ביו"ד. מטעם כי כאשר יתגלה המערכת בבינה גילוי עצמי באל"ף אז יתגלה התפארת הבן הנחמד גילוי המערכת במציאות אל"ף כפי יניקתו מאמו. אמנם כאשר הה"א תתמלא ביו"ד כזה ה"י אז מורה העלם כמו שבארנו שיו"ד היא נעלמת יותר מאלף ואז תתמלא הוא"ו ביו"ד כזה וי"ו מורה על העלם המערכת שלא נתגלה אליו יותר מהאם. ולפי היות מלוי ו' שבתפארת כן תתמלא ה' שבמלכות לפי שקבלתה ממנו לבד. ולפעמים אע"פ שמלוי הוא"ו באל"ף, מלוי הה' ביו"ד מורה על שנתגלה ונתעלם כי כן דרך המלכות שהיא פרוכת מסך מעלים ומסתיר האצילות כולו. ובהקדמה זו יובן כי לפעמים תתמלא הה' בה' כזה ה"ה. ולפי מה שפי' נמצא שבאו גלוי המערכות בג' מינים אם ביו"ד אם בא' אם בה' וכל א' נעלם יותר מחבירו. י' נעלמת מכלם שלא יתגלה בה כללות האצילות אלא ע"ד המלוי. וכשיתמלא הוא"ו ביו"ד אז נמצאו הענין נעלם מנעלם כי יו"ד פשוטה נעלמת בוי"ו ויו"ד עצמה צריכה אל מלוי. והטעם לפי שהמערכה המתגלית במלוי היו"ד הוא מערכת האצילות הנעלם בחכמה והוא נעלם תכלית ההעלם. וכאשר יתגלה בבינה שהוא ה' או בתפארת שהוא ו' או במלכות שהיא ה' אחרונה לא יתגלה בעצם אלא בדוחק גדול, לפי עומק המדרגות מכח שפע אור הכתר כמו שראוי אל הדקות שהוא בחכמה. ולהיות שהחכמה נעלמת ואין ראוי שיתגלה המערכה אלא בעצם ההעלם ר"ל בצורת י' ולא בשאר האותיות. ולכן אין ליו"ד מלוי בלתי היו"ד ולא תתמלא לא באל"ף ולא בה', בלתי אם תהיה תיבה שלימה דהיינו י"ה שהה' הוא שם והיכל אל הי' שבתוכה וכמו כנוי אליו ואל השם שבתוך הספירה כאשר יתבאר בשער הבא בע"ה. אמנם הה"א תתמלא באלף ויו"ד, ולדעת קצת גם בה"א אחרת. וכן ה' אחרונה וכן הוא"ו. אמנם נגלה המערכת בעצם גוף ההי"ן בלי (גילוי) [מילוי] כדפי'. ויצאו מכלל שאר האותיות כי יו"ד וא"ו אין בעצמותם גלוי מערכת כלל אלא במילואם. משא"כ בההי"ן שההי"ן עצמה מתגלים בצורת המערכות כדפי'. שבצורת ה"א עצמה יש צורת יו"ד דהיינו צורת א'. והטעם כי היו"ד והוא"ו שהם חכמה ותפארת הם זכרים שכן נקראים אב בן, והבינה והמלכות הם נקבות שכן נקראים אם בת. וידוע כי התולדות וההויות הם בזכר בהעלם גדול כי במוח הזכר תלוים הבנים. כנודע משל הזרע הנעלם בזכר ומתגלה בבטן המלאה ע"י יחוד הזכר והנקבה והיא מגלה הפעולות בעצם. ולכן החכמה והתפארת נעלמות בהם ההויות דהיינו המערכות הכוללות האצילות ואין מתגלה בהם בלתי בהעלם גדול ע"י המילואים היינו אחרי צאת הפעולות מאתם ויוצאין מהם כדמיון מלוי האות שהוא יוצא מן האות וחוץ מן האות כנודע. אמנם הנקבות שהם ההי"ן מראים הפעולות בעיבור בתוכם דהיינו מציאות צורת ה' עצמה ומראים יותר בצאתם מאת פניהם דהיינו המילואים. ואין שאלה שהרי הבינה היא נעלמת יותר מהת"ת, וא"כ למה באו בגילוי המערכת בבינה יותר מהת"ת. זו אינה שאלה, כי הבינה בערך החכמה הוא נקבה והתפארת בערך המלכות זכר ולכן נדון כל א' לפי ערכו. ואחר שנתבאר ענין החילוק שבין א' ליו"ד כי אלף מגלה יותר מיו"ד וא' נקבה בערך יו"ד לא ירחק ממנו הטעם של שם בן ד' מלוי יודי"ן בכתר ומלוי אלפי"ן בחכמה כי זה מגלה יותר מזה. ע"כ הגיע מילוי האותיות שם בן ד' כפי המושג אלינו מתוך דברי הרשב"י פ' אמור הנ"ל:

11

י״באחר שבפרקים הקודמים ביארנו דעת הרשב"י ע"ה ששם בן ד' כולל כל האצילות. נבאר עתה ענין אחר שביאר לנו בזה ששם בן ד' הוא בכל ספירה וספירה. וז"ל בתיקונים (תקונא מ"ב דפ"ב.) לאו ספי' דלית תמן ידו"ד יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

12

י״גוהנה כפל השם בפשיטותו ובמילואו לגלות לנו כי כמו שיתיחס השם בפשיטות בכל ספי' וספירה כן השם במלוי בכל ספירה וספירה הכל לפי הבחינות שפי' בפרקים הקודמים. אבל ראוי לחקור אם אמת ששם בן ד' בכל ספירה וספירה. א"כ במה יתחלקו הספירות בשמותם. והענין הזה בארו הרשב"י ע"ה בתיקונים במ"א (תקונא ע' דקכ"ד) וז"ל ת"ח תשע זמנין איהו יהו"ה בכל ספירה וספירה נקודה דיליה ואיהו יהו"ה במלכות בלא נקודה. ואילין אינון נקודין דמחייבין כל ספירה וספירה. ט' נקודין אינון. חד יהוה, תנינא יהוה, תליתאה יהוה, רביעאה יהוה, חמישאה יהוה שתיתאה יהוה, שביעאה יהוה, תמינאה יהוה, תשיעאה יהוה [בשורק (דהוא מלופים). מלכות יהו"ה כלילא מכלהו]. קמץ אתקריאת בנקודה דא יהוה מסטרא דכתרא עלאה דאיהו סתים כקומץ דאיהו סתים במחשבה דלא ידע ב"נ מה דאית לגו. ומאן דאיהו לגו איהו סתים במחשבה עלת העילת קרינן ליה. ואתקריאת פתח כנקודה דא יהוה מסטרא דחכמה דבה אתפתחת ואתגליא מחשבה סתימא כגוונא דא לעילא כדיוקנא דא א לתתא כדיוקנא דא א. ותרין נקודין אלין אתגליאו באימא. [בכתרא עלאה סתימין אינון] ואתעבידו צירי יהוה עלייהו אתמר וייצר ה' אלדים, כי ביה ה' צור עולמים. צייר תרין עלמין עלמא דין ועלמא דאתי. סגו"ל דא חס"ד דביה שכינתא איהי סגולתא לעילא סגול לתתא יהוה סגולתא ורחימא מסטרא דימינא. שבא כגוונא דא יהוה מסטרא דשמאלא. כי באש ה' נשפט, ותפול שב"א ותקחם. טוב תתי וגו' שבה עמדי. דאיהי שכינתא דאתקריאת שבא מסטרא דשמאלא. ואתקריאת חולם כג"ד יהוה מסטרא דעמודא דאמצעיתא. משם רועה אבן ישראל, אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. כל מרגליתא יקירא היא בחולם הה"ד לשם שבו ואחלמה וביה ונחלמה חלום. חיריק אתקרי' מסטרא דשוקא ימינא כגוונא דא יהוה ביה חקירה. החקר אלוה תמצא. ואיהו הקרח הנורא קרח מההוא נורא דאיהו עמודא דאמצעיתא. שרק הוד אתקרי כג"ד יהוה מתמן אתקריאת שכינתא שרק קשר המרכבה ואיהו הוד דמשה דביה אשתלימו. וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. כחושבן ה' דילה אשתאר ו"ד ד"ו פרצופין עליה אתמר י' אמות אורך הקרש, קרש קשר. שרק יההיווהו דא צדיק דאיהו קושר המרכבה דאיהו שכינתא עם קב"ה הדא דכתיב כי כל בשמים ובארץ ודא דמתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא. ועליה אתמר ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת, זרע אמת הוא ודאי דאתמר ביה תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. איהו זרע ושכינתא עזר הה"ד אעשה לו עזר כנגדו. כל אלין נקודין אתחייבו בשמא קדישא מסטרא דתשע ספירן. ומלכות כללא דכלהו, אהבת כלולותיך עכ"ל.

13

י״דוכוונתינו בו מבוארת היות הספי' נחלקות בנקודתן כמו שסדר הרשב"י ע"ה. ועכ"ז לא נאסוף ידינו מלבאר בו קצת. אמר ואיהו יהו"ה במלכות בלא נקודה כבר פי' בשער מהות והנהגה ובשער הגוונים, שכל הספי' משפיעים במלכות ועל ידה הם מראות פעולותיהן, וכן הענין בנקודות שהיא מקבלת כל הנקודות מהספירות להראות פעולותיהן. וכפי קבלתה מלמעלה כן פעולתה (לשוב) [לטוב] או למוטב. ואלין אינון נקודין דמחייבין. אין ענין הנקודות בספירות נקודות ממש, אלא הכוונה שאין רוחניות הספי' נגבלת אם לא בנקודות האלה, וז"ש ואלין אינון נקודין דמחייבין וכו'. מסטרא דכתרא עילאה. כבר ביארנו מעט המאמר הזה בשער ח' פ"ב בס"ד ועכ"ז נבאר אותו הנה בקצרה. קמץ מלשון העלם מלשון (ויקרא היב) וקמץ הכהן והכוונה כי כמו הקומץ שהאדם סותמו אין מי שידע מה שבתוכו כן כ"ע הוא קמוץ וסתום ואין מי שמשיג מה שבתוכו. ומאן דאיהו לגו. פי' אין המשל דומה לנמשל, כי הקומץ הסתום פעמים שלא יהיה בתוכו דבר כי השכל לא ישפוט אם יש בו או אין בו כלל. לז"א שאין כן בנמשל דהיינו הכתר. כי לא מפני העלם האין סוף שבתוכו יכחיש האדם מציאותו ח"ו, וז"ש ומאן דאיהו לגו סתום במחשבה. פי' מציאותו לא יוכחש כלל ועיקר. אלא מי שהוא בתוך הכתר הוא סתום בכתר שנקרא מחשבה. עלת העלות כו' פי' שהוא עילה לכל הספי' שהם עילות לכל העלולים מהם, והכוונה מאציל הספירות. ואמר קרינן ליה. פי' כי אין השם הזה מורה על עצמותו ח"ו כי אין שם שיגבילהו כדפי', אבל הוא שם מושאל שאנו מכנים אותו כן להבחין כשאנו מדברים בעילה או בעלולים. ואתקריא פתח וכו' הכוונה כי חכמה פותח ומגלה הקומץ. ולא שיתגלה בחכמה ח"ו כי שם ג"כ אין השגה, אבל הכוונה שהחכמה מגלה הכתר במה שהאציל הבינה. וזה כיון בצורת א' וקוץ עליון כתר וקו האמצעי חכמה וקוץ תחתון בינה ובבינה הם מתגלים. ותרין נקודין אלין וכו' פי' קמץ ופתח נעשו צירי בבינה, כי היא המגלה את כל העליון ולכן נקראת שכינה כאשר נבאר בשער ערכי הכנויים. והכריח כי הציר"י בכח כתר וחכמה מן הפסוקים כאשר נבאר. שבפסוק א' אמר וייצר שהוא ציר"י. ירצה כי באותו הציר"י היה אצילות ה' אלדים שהוא בינה שנקרא ה' בנקודות אלדים. ויורה ג"כ אל הצירי שתי יודי"ן שבוייצר. ומפני שפסוק זה אינו הכרח גמור כי אדרבה משם נראה שהבינה יצר כפשוטו. וגם נפרש צירי בבינה ונאמר וייצר ה' אלדים כי ציר"י שבבינה יצר. ואין הכרח כי כבר פירשו באדרא בסוד וייצר דהיינו צר צורה גו צורה כמבואר בספר אור יקר בס"ד. לכן הכריח הענין מן הפסוק כי ביה ה' צור עולמים. והכוונה כי בי"ה שהוא חכמה צייר ה' שבהכרח הוא כתר. ופי' עולמים, לרמוז עלמא דין מלכות היא המקבלת הנקודות כדפי', ועלמא דאתי בינה כי היא קבלה שני נקודות עליונות ואתעבידו ציר"י. ומזה יוכרח כי פסוק וייצר כוונתו כדפי' היות ציר"י שתי נקודות עליונות כתר וחכמה. ומענין האידרא אין קושיא כלל כי יו"ד של שם בן ד' שבכתר יו"ד אחת ויו"ד שניה של זעיר היא יו"ד של חכמה דהיינו רישא דזעיר, ויעויין שם. ובכל השמות האלו כוונת הרשב"י גם להכריח היות המלכות ג"כ נקראת כן על שם אותה המדה וז"ש עלמא דין דהיינו מלכות, ועלמא דאתי דהיינו בינה.

14

ט״והנה יוכרח מזה היות המלכות מצד הבינה נקראת בנקודת ציר"י. וציר"י היינו קמץ ופתח וממנו יוכרחו השתים כנודע כי היא מקבלת ג' ראשונות ע"י הבינה ולכן ע"י הציר"י מקבלת הקמץ והפתח. וזה כוונתו בכל הנקודות לבאר המלכות, כענין אמרו בסגול סגולתא לעילא סגול לתתא, וכן בשבא וכן בכולם כאשר נבאר. סגול דא חסד כו' סגול הוא מלשון סגולה כדכתיב (שמות יט) והייתם לי סגולה וכו'. והסגולה מורה על האהבה כמו האדם שהדבר החשוק לו מסגלו ומעלימו להיות לו סגולה. ואהבה הוא בחסד. סגולתא לעילא כו', מבואר כי המלכות יש לה מציאות למעלה כתר על שני ראשים, או למטה משני ראשים שהם גדולה וגבורה. שבא כג"ד כו' כי בא"ש אותיות שבא ואש מורה דין, וכן ותפול שבא ותקחם מורה על תוקף הדין. ופי' טוב תתי וכו' ושם היה בענין רחל לרמוז כי הם ג"כ במלכות. חולם מסטרא דעמודא דאמצעיתא. כבר נתבאר כי לפעמים המלכות הוא עטרה על הת"ת ואז נק' עטרת תפארת ואז היא חולם על וא"ו ואז נאמר עליה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וכשהיא עטרה על ראשו משם רועה אבן ישראל פי' זן אבהן ובנין (ת"א בראשית מ"ט כד). כי אפילו יעקב יונק ממנה כדפי' בשער המציאיות. ואז היא מרגליתא יקירא. והביא ראייה מפסוק לשם שבו ואחלמה. כבר בארנו בשער הגוונים כי כל האבנים הם משולשות במלכות מחיבורא דאבהן. והנה לפ"ז לשם מצד החסד, שבו מצד הגבורה, ואחלמה מצד הת"ת.

15

ט״זועוד הביא ראייה מונחלמה כו', והחלום מצד המלכות כדפי' בשער המכריעים פ"ה. חירק כו' ביה חקירה כו' פירושו בנצח לא מצאנוהו והוא זר אצלנו ואין מזה המאמר הכרח כי אפשר לומר בו הכונה על המלכות והיא בעצם חקירה כי שם נחקרים כל הדברים וכן קרח הנורא שהיא קרח מנורא שהוא הת"ת. ואם יתפרש בנצח יהיה מטעם שבו העצה ודרך העצה לחקור הדברים. שרק כו' ה' בריחים מהי' בריחים שהם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד [ויסוד נכלל עם הת"ת]. והם נחלקים ה' לצלע הימין, וה' לצלע השמאל. כיצד גבורה ובה כח גדולה, הוד ובה כח הנצח נכלל עמה הרי ד'. ות"ת לפעמים מטה לדין או לפחות קצתו שהוא היסוד הרי ה' לצלע המשכן השנית.

16

י״זוהנה נשלמו ע"י ההו"ד כי הוא האחרון מחמשה בריחים שהם לקרשי וכו' וכן עולה ה' של הוד, נשאר מהוד ו"ד שהם ד"ו פרצופין והם ת"ת ומלכות. והוד בעצמו בה' שהיא חמישית לבריחים והיינו שלשה נקודות זו על גב זו מקושרות. עליה אתמר י' אמות אורך הקרש שהוא ד"ו עשר. הקרש הקשר שהוא ההוד קשר וסוף הבריחים כדפי'. ונקראת השכינה קשר המרכבה על שמה שהמלכות קושרת המרכבה ומייחדת אותה א"כ נמצא בזה קש"ר קר"ש שרק הכל א'. שורק בוא"ו והוא בצדיק כי הראשון בלא וא"ו עולה קשר וזה עם וא"ו עולה קושר והוא הקושר מלכות עם ת"ת והיינו דאחיד וכו'. וכן נקרא זרע כי הוא מעבר הזרע להכלה וכן נקראת הכלה עזר כנגדו. וכ"ז ע"י הקוש"ר שהוא השור"ק. אהבת כלולותיך פי' הכללות הנעשה במלכות ע"י הספירות כי נכללת מכלם כדפי'. ע"כ פי' המאמר הזה.

17

י״חוהנה נתבאר מתוך דבריו היות שם בן ד' בכל ספירה וספירה ויבחנו השמות לפי נקודתם כמבואר. ועתה נתיישב הענין הזה אל השכל לאמר שכל הספירות הם נכללות בשם בן ד' והוא שם העצם כדפי'. ולפי שכל ספירה כלולה מי' לכן בכל ספי' וספי' הם י' ספירות. והאמת שלא ישתוו י' ספירות שבכתר עם י' שבחכמה וכן לכל שאר הספירות אלא ישתנו לפי בחינת פעולתם וכן המלכות כמו שפעולותיה היולית לפי קבלתה כן י' ספירותיה יהיו פעולותם בלתי מסומנות. וכן לכל ספירה וספירה נקודה המורה שנוי י' ספירותיה מחברתה כדמוכח לעיל. ואל ידמה המעיין היות ממש אותיות בספי' ח"ו כי החושב כן מגשים חלילה וחלילה. אבל הכונה כי אין כלי שיגביל רוחניות הספירות אם לא שם זה. ולא שהספי' נגבלות ח"ו שאינם דברים נגבלים כאשר הארכנו בשערים הקודמין, אבל הכונה כי אין לנו מקום ושם לכנותם שיתייחס השם ההוא אל רוחניותם אלא השמות האלה שם אחד כולל לכלם. ושם זה וגילה לנו רוח הקדש שאין דבר שיגביל אלינו הרותניות ההוא אם לא בעשר שמות שם בן ד' הנחלקים לפי נקודתם. ואין ספק ששמות אלו הם היכל וכלי מקבל ושואב רוחניות הספירות כמו שהיה ב"ה היכל אל השכינה. וכאשר נזכיר כנוי מהכנוים המתייחסים אל הספי' ונכוין אל שם נקודתם דהיינו הוייה הנז' מעורר הכת העליון, אם לא יהיה איזו סבה מונעת כאשר יתבאר בשער הכונה בס"ד. ובזה ניצול האדם מעון ונכון לבו בטוח בה'.

18

י״טוהנה נשלם הפרק ונכלל השער הזה בס"ד בילא"ו:

19