פרדס רמונים כ״הPardes Rimmonim 25
א׳שער כ"ה הוא שער התמורות:
1
ב׳הנרצה בזה השער הוא לבאר ענין הקליפות מה הם ומאיזה צד נאצלו וכיצד אצילותם ומה תועלתם ועניינם כאשר נבאר בעזרת הצור וישעתו:
2
ג׳פרק ראשון:
3
ד׳אחר שבפרקים הקודמים דברנו בכל הרשום בענין המלאכים הקדושים, ראוי לנו לדעת כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים כי כמו שיש צד הקדושה והטהרה והצדקה והיושר וטוב תכונת ההנהגה כדפי'. ע"כ כן יש צד הקליפה שהיא הטומאה הרצוצה שהיא הקטרוג ומצדה המשטין ומעוות את האדם מדרך הישר אל דרך לא טוב ועולין ומקטרגין עליו ומטמאין אותו כי טמא הוא וטמא יקרא וטומאה ירדפו. ויש שואלין מאחר שהקדושה והטהרה והדקות הוא באצילות באין תכלית והוא מובדל מהמדות האלה תכלית ההבדל, אם כן מהיכן יצאו הקליפות והטומאות והיכן היו קודם יצירתן. ולכאורה היא שאלה עצומה וישתומם המשכיל עליה. וקבלנו בזה ממורינו תירוץ נאה והוא משל אל הדגן המנוקה מכל פסולת תכלית הנקיון והטהרה, הנה עכ"פ שיאכל האדם אותו ויתעכל המזון ההוא במעיו ישאר שם פסולת הרבה ופרש.
4
ה׳והנה הנאמר שבשעת אכילתו אכל הזהמא והפרש ההיא. לא. אלא לפי מציאת המזון קודם אכילתו היה הדבר הנאכל ההוא יותר נקי שהוא יכול להיות במציאות מובדל מכל פרש ומכל זוהמא. אמנם אחר האכילה והבדלת הדבר המובחר ממנו ישאר הפרש ההוא מה שלא היה עד עתה. וכ"ה הדבר בהאצילות האמת הוא כי למעלה במקום האצילות אין דבר רע יורד מן השמים כי למעלה הדברים דקים תכלית הדקות אמנם בהתעבות הדברים וירידתם בסדר מדרגות הנאצלות הוכרח היות הדבר נפרד אוכל מתוך אוכל ויתהווה שם פסולת. עוד משל נאה ומתיישב יותר להמשל אל זרע האדם אשר הוא מהמובחר המתהווה בגוף האדם והוא יוצא מהמוח דרך האשכים אל הגיד ומאותה הטפה בבטן המלאה יתהוה ממנו הולד ודברים אחרים מזוהמים מזולת הולד. וכי יעלה על הדעת שבמוח האדם שהוא מבחר הגוף יתהוה בו מציאות הזוהמא ההיא. לא. ודאי שאם כן יספה כרגע. אבל הזוהמא ההיא מתהווה בהמשכת הטפה זרעית ממקום למקום וממדרגה למדרגה מתהווה הזוהמות בהבדל המובחר שיתהוה ממנו הולד ומהשאר מתהוה הזוהמא. וכן הדברים באצילות למעלה במקומה אין דבר רע, אמנם בהמשכתה למטה יתהווה ממנו בהבדלת הטהרה והקדושה דבר טמא שהיא הפסול וסיגי הזהב. ואחר שרדפנו בחקירת דרושי החכמה מצאנו בענין זה סמך בזוהר פ' תרומה (דף קס"ז.) וז"ל בפ' יהי אור ועל דאינון ה' דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה כתיב אור ה' פעמים וכלהו הוו מסטרא דימינא ואתכלילו ביה. וכד אתכלילו בסטר שמאלא אתכלילו ברזא דמיא דנטיל מימינא, ובג"כ כתיב מים ה' זימנין. וכד אשתלימו ברזא דאמצעיתא כתיב רקיע ה' זמנין. וע"ד תלת אינון או"ר מי"ם רקי"ע לקבל תלת דרגין אילין דכלהו ה' דרגין אתכלילו בהו, וע"ד בכלהו כתיב ה' זמנין בכל חד וחד. הכא רזא דרזא באילין תלת אתצייר ואתגליף בגלופא רזא דיוקנא דאדם. דאינון אור בקדמיתא לבתר מים לבתר אתפשט בגווייהו רקיעא דאיהו גלופא דגליפו דיוקנא דאדם. כגוונא דגליפו ציורא דדיוקנא דאדם בתולדתיה. דהא בתולדותיה דאדם בקדמיתא זר"ע דאיהו אור דהא נהירו דכל שייפי דגופא איהו ההוא זרע ובג"כ איהו אור וההוא אור אקרי זרע דכתיב אור זרוע וגו' איהו זרע ממש. לבתר ההוא זרע דאיהו אור אתפשט ואתעביד מים בליחותא דיליה. אגליף יתיר ואתפשיט פשיטו גו אינון מים פשיטו דגופא לכל סטרין. כיון דאתצייר ואתגליף ציורא ודיוקנא דגופא אקריש ההוא פשוטו ואקרי רקיע ודא איהו רקיע בתוך המים. ובתר דאקריש כתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים דהא אקריש ההוא ליחותא דאנגיד ואשתאר ההוא פסולת בגופא דהוו גו אינון מים. כיון דאתבריר גופא ואתנקי בנקיו ההוא לחותא דאתנגיד ואשתאר (הוה) פסולת דקא אתעביד גו היתוכא ואינון מים הרעים עכורים ומנהון אתעביד פסולת מקטרגא דכל עלמא דכר ונוקבא. לבתר כד נחתו אינון מים עכורים ואתהתכו לתתא בסטר שמאלא נפקו לקטרגא כל עלמא. זכאה איהו מאן דאשתזיב מנהון. כיון דנפיק מקטרגא כדין כתיב יהי מארת חסר ואתמשכא אסכרה ברביי וחסר נהורא דסיהרא כו' עכ"ל.
5
ו׳ודבריו מבוארים וכוונתו אל מה שאמרנו לענין משל הזרע. וזה רצה באמרו כגוונא דגליפו ציורא דדיוקנא דאדם. ומתוכו נתבאר שעיקר הציור הוא בגבורה ושם נשארו מים עכורים כדפירשתי. אמנם נשאר לנו לבאר אחר שכן הוא שענין הקליפה נתהווה מענין התפשטות האצילות עד הגבורה איך נשפעת משם הקליפה דרך מדרגות שעדיין יש ה' מדרגות הקדושה להשלים עד י' ומה גם בהיות שנשאר עדיין בריאה ויצירה לפי מה שפי' למעלה. ולזה נראה כי נתבאר במה שפי' למעלה בשער הצנורות בפ"ד מענין צנור השני אשר ביסוד שמצדו יניקת הקליפות כל המותר מן השפע העליון כי כל מותרות ראוי אל הקליפות שהם המותר. ועכ"ז לא חל עליו שם טומאה עד היותו יוצא לחוץ וכן דקדקו בזה בלשון המאמר שאמר ההוא לחותא דאנגיד ואשתאר כו' ומנהון אתעביד פסולת מקטרגא כו'.
6
ז׳הנה בפי' כי המותר נעשה פסולת ולא היה לו כח לקטרג או לטמא עד רדתו למטה. וזהו שדקדק אח"כ עוד בלשונו ואמר לבתר כד נחתו אינון מים עכורים ואתהתכו לתתא בסטר שמאלא נפקי לקטרגא כל עלמא ונראה שלמעלה במקום התוכם הראשון ומותרם במקום הקדוש לא היה עדיין שם טומאה על המותר בעצם, ועם היות שהיו המים ההם ראוים אל הטומאה ההיא. ומזה נקיש אל השפע הנשפע עליהם ומזונם הניתן להם משולחן המלך כי בעוד שהם לפני המלך אע"פ שראוי אל הקליפה לא חלה עליהם שם טומאה עד רדתם למטה ממקום הצנור הנשפע להם בו. ואין זה מן התימא שהרי צואה [א] (באדם) פסק ההלכה הוא אם הוא יושב ואינה נראית שאינה מעכבת ק"ש ואע"פ שכבר חל עליה שם צואה והטעם שלא שלט עליה רוח הטומאה עד צאתה מגוף האדם מכל וכל. וכן הדין בשכבת זרע אעפ"י שנעקר ממקומו לצאת בעוד שלא תצא לא חל עליו שום טומאה ועדיין האדם טהור הוא ואינו מטמא עד צאתו מפי האמה ולחוץ שאז תחול עליו הכח הרע ההוא. ולזה הוצרך הצנור ההוא למעלה מתחלה מפני שקודם צאתו לאויר כבר ראוי אליהם ממקום המותר ומשם מתפרד לצד השמאלי דרך אותו הצנור עד צאתו לחוץ אשר שם חטאת רובץ ומקבלים אותו ואז טמא הוא וטמא אוכלו נבל הוא ונבלה עמו:
7
ח׳נשאר לנו לחובה לבאר ספק גדול בענין הקליפות מאחר שכל מדרגות המציאות זו למעלה מזו עד נקודת הארץ משתלשלים מעלה לעלול וכל עלול מוקף מעילתו א"כ ראוי לדקדק לפ"ז כל טוב וכל שפע שישפע בעה"ז הנה יבא דרך הקליפה והטומאה ח"ו. וכן הנשמה בעת עלייתה אע"פ שהיה חסיד יוכרח שיתלבש קודם בטומאה ויטמא שם קודם עלותו למעלה ח"ו. וזה בודאי דבר חוץ מן האמת ומן הנדון.
8
ט׳ועוד המן שהיה יורד לישראל איך נאמר שהיה עובר דרך שם וכן התורה ועליית משה למרום ועליית אליהו. ויש תשובה לומר כי עלו בסערה כי ח"ו אין הסער הזאת סער מתחולל. אמנם היא שערה שעל ידה היו מקריבים קרבן (לחה"פ) [ב] שהיא המלכות מצד הדין כמו שהיו סוסי אש ורכב אש. אבל לא שנא' שעלו דרך הקליפות ח"ו וזה דוחק וכן קשה התלבשות המלאכים וירידתם בעה"ז וכמה עניינים אחרים. ובענין זה היינו מתבלבלים בהתרת הספק עד האיר ה' עיני שכלינו במאמר מספר הזהר בפרשת ויקהל (דר"ט.) וז"ל ובכל רקיעא ורקיעא אית ממנא ואתפקד על עלמא ועל [ארעא לאנהגא כולא. בר] ארעא דישראל דלא אנהיג לה רקיעא ולא חילא אחרא אלא קב"ה בלחודוי והא אוקמוה. ואי תימא איך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל והא מטרא וטלא מרקיעא נחית עלה כשאר כל ארעא אחרא. אלא בכל רקיעא אית ממנן שלטין על עלמא וההוא ממנא דשלטא על ההוא רקיעא יהיב מחילא דאית ליה בההוא רקיעא בגין למיהב לתתא וההוא רקיע נקיט מההוא ממנא ויהיב לתתא לארעא. וההוא ממנא לא נקיט אלא מתמציתא דלעילא. אבל ארעא קדישא לא שליט על ההוא רקיעא דעליה ממנא אחרא ולא חילא אחרא אלא קב"ה בלחודוי ואיהו פקיד לארעא קדישא בההוא רקיעא. בכל רקיעא ורקיעא אית פתחין ידיען ושלטנו דכל ממנן מפתחא לפתחא רשימא ומההוא פתחא ולהלן לא שלטא אפי' כמלא נימא. ולא עייל דא בתחומא דפתחא דחבריה בר כד אתיהיב ליה רשו לשלטאה חד על חבריה כדין שלטין מלכין דבארעא חד על חבריה. באמצעיתא דכלהו רקיעין אית פתחא חדא דאקרי גבילו"ן. ותחות האי פתחא אית שבעין פתחין אחרנין לתתא ושבעין ממנן נטרין מרחיק תרין אלפין אמין דלא קרבין לגביה. ומההוא פתחא אורחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עלאה ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיעא עד תרעא דפתחא דאתקרי מגדו"ן דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל. וכל אינון ע' פתחי דרשימין גו ההוא פתחא דאיקרי גבילו"ן כלהו רשימין בכורסייא קדישא וכלהו קרינן לון שערי צדק דלא שליט אחרא עלייהו וקב"ה פקיד לארעא דישראל בההוא רקיעא מפתחא לפתחא בפקידו כמה דאצטריך. ומתמציתא דההוא פקידו נטלין אנון ע' ממנן ויהבי לכלהו ממנן אחרנין עכ"ל.
9
י׳ודבריו מבוארים וממנו יראה כדפירשנו כי על ארץ ישראל אין דבר סיבוב אפילו אמה כי אם הרקיע המתעלה למעלה לקבל מתחת כסא הכבוד. ובדבר הזה לא נשאר לנו ספק כי כל העליונים היורדים מן השמים או העולים כלם עולים ויורדים דרך ארץ ישראל. וזהו שאמר הכתוב (בראשית כח יז) וזה שער השמים והכונה שער ליכנס. מה שאין כן בשאר מקומות שיש קליפות מבדילות ומחיצות. סכות בענן לך כו' (איכה ג מד) ח"ו. ואויר ארץ העמים מטמא. ואויר א"י מטהר ואוירא דא"י מחכים. כי אין הקליפות שולטות בה כלל. וכן בארו עוד הענין הזה בזהר פרשת תרומה (דקמ"א.) וז"ל בארעא קדישא מתתקנא כלא בגוונא אוחרא דהא קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר דלא שלטא ביה קליפה כלל. קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר תדיר ואתפתחת מהאי סטרא ומהאי סטרא וההוא פתיחו הוה בארעא קדישא בכל זמנא דפלחין פולחנא כדקא יאות. כיון דגרמו חובין משיכו לההוא פתיחו להאי סטרא. ולהאי סטרא עד דאתקרב קליפה כלא כחדא. כיון דאסתים קליפה למוחא כדין שלטא ההיא קליפה עליהון ודחה לון לבר מההוא דוכתא. ועם כל דא אע"ג דדחה לון לבר לא יכילת ההיא קליפה לשלטאה בההוא דוכתא קדישא דלאו אתריה איהו. ואי תימא אי הכי הואיל ולא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא אמאי קיימא חרוב דהא חורבה לא הוי בעלמא אלא מסטרא דההוא קליפה תקיפא. אלא ודאי כד אתחריב לא אתחרב אלא מההוא סטרא בשעתא דאסתים למוחא. וקב"ה עבד דלא תשלוט ההיא קליפה תקיפא על ההוא דוכתא. וכד דחה לון לישראל מינה אתהדרת ההיא קליפה ואתפתחת כמלקדמין. ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן חפייא על ההוא פתיחו חופאה קדישא דפרוכתא קלישא לנטרא ההוא אתר דלא יסתים ליה ההיא קליפה תקיפא ואחיד בכל סטרוי. למהוי רבות קודשא על ארעא כמדקדמין לא יכיל דהא ההוא חופאה קלישא אחיד דלא יחות לתתא דהא עמא קדישא לאו תמן וע"ד לא אתבני חורבן מיומא דאתחריבו. לשלטאה ההוא קליפה תקיפא לא יכלא דהא ההוא חופאה קלישא אחיד ביה בכל סטרוי בההוא פתיחו דלא תשלוט תמן ולא תסתים למוחא ההוא חופאה דפרוכתא קלישא איהו מגו משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא דנטיר ההוא אתר. ובגין כך כל נשמתין דשאר עמין דדיירין בארעא כד נפקין מהאי עלמא לא מקבלא לון ודחי לון לבר ואזלין ושטאן ומתגלגלין בכמה גלגולין עד דנפקין מכל ארעא קדישא וסחרין לסטרייהו במסאבו דלהון. וכל אינון נשמתין דישראל דנפקין תמן סלקין וההוא חופאה קלישא מקבלא לון ועיילין לקודשא עילאה בגין דכל זינא אזלא לזיניה. ונשמתין דישראל דנפקי לבר מארעא קדישא ברשותא דההיא קליפה תקיפא אזלא ומסחרא ומתגלגלא עד דתבת לדוכתאה ועאלת לאתר דאתחזי לה. זכאה כו' עכ"ל.
10
י״אוכל דבריו מבוארים וזכים והם הכרח עצום וביאור רחב אל ענייננו שאין בא"י קליפה כלל שלא יצטרכו לעבור דרך הקליפות ח"ו. וכן נשמתן של רשעים ר"ל רשעי האומות הן מתגלגלות לחוץ כדכתיב (ש"א כה כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. כי שער השמים ליכנס אל הקדושה הוא א"י ומפני זה אין נבואה שורה אלא בא"י. ואין תשובה מנבואת יחזקאל שהיתה בחוצה לארץ שכבר תרצו רז"ל [ג]. ואין תשובה מענין דור המדבר כי אויר א"י היה הולך עמהם דאי לא תימא הכי איך היו אוכלין קדשים בחוץ לארץ אלא שהאויר והרקיעים והשמים והחלונות והשרים כלם היו נוסעים עם השכינה שהיתה נוסעת עמהם [ד] וזה נתבאר בזהר פ' תרומה (דף ק"מ ע"ב) וז"ל הה"ד ויהי ביום כלות משה דנחתת כלת משה לארעא. ואי תימא בכל אתר ויהי לאו איהו אלא לישנא דצערא והכא כתיב ויהי ביום. אלא בההוא יומא דשכינתא נחתת לארעא אשתכח מקטרגא לגבה וחפי ההוא חשיך קבל לגבה בגין דלא תיחות כו'. ובההוא זמנא אשתכחו כל כנופיא ממלאכי עילאי קמי קב"ה אמרו קמיה מארי דעלמא כל זיווא וכל נהורא דילן בשכינת יקרך איהו והשתא תיחות לגבי תתאי. בההיא שעתא אתתקפת שכינתא ותברת ההוא חשוך קבל כמאן דתבר גזיזין תקיפין ונחתת לארעא. כיון דחמו כלהון כך פתחו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אדיר ודאי דתבר כמה גזיזין וחילין תקיפין ונחתת לארעא ושליטת בכולא. וע"ד כתיב ויהי ביום צערא דקבילו כמה חיילין ומשריין ביומא דכלת משה נחתת לארעא עכ"ל.
11
י״בונודע עניין החשך והקבל. ומלבד אלה היה מקטרג ולא היה נותן מקום לפתוח שער לרדת בשום אופן אלא בדרך שבירה. ומלבד המקטרג היו החיילים הקדושים אומרים כל זיווא וכל נהורא וכו' וכאשר ירדה לא הוצרכה אלא שבירת המקטרג והחיילים הקדושים אמנם הוצרכה אל החשך והקבל לבטלו שהוא המגין שלא תרד. ואותו השער והאויר היה הולך עמם עד הכנסה לא"י אל מקומה הראוי לה ושם מנוחת הקדושה כי שם שער השמים כדפירשנו:
12
י״געתה חוייבנו לבאר תועלת הקליפה הזאת ועניינה בעולם כי לומר שהיא להעניש וכו' לא יספיק. כי נשאל כל עצם העונש הלא סבתו הוא היצה"ר והקליפה, לא תהיה קליפה ולא יהיה יצה"ר. ונאמר כי הטעם אל בריאתם ברצון הבורא הוא להיות כי הוצרך העולם והנבראים להיותם מקבלים מזונתם ופרנסתם מכח הדין והצדק והיושר ואם היו כלם מלאכים בלתי בחיריים במעשיהם היה העולם בלתי נשכר על פעולתם מפני שהם מוכרחים בפעולתם כמלאכים. ולזה הוכרח להיות האדם בעל בחירה והיותו מורכב מיצה"ר ומיצה"ט, שאם ירצה בטבעו להטות אל הטוב יהיה יצה"ר על שמאלו לשטנו להטותו אל הרע, וכשירצה להטות אחרי הרע יהיה יצה"ט על ימינו ליסרהו ולהזכירו בדברי בוראו באופן שיקבל שכר על הנטייה אל א' מהקצוות אם טוב ואם רע. ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו הוצרך להיות הצד הטמא העבד המורד באדוניו לייסר הרשע בכדי רשעתו במספר ורע תדרוש רשעו וידבק בצד הראוי ושם יקבל עונשו. ונתבאר הענין הזה היטב בזהר פ' תרומה (דף קס"ג.) וז"ל כל מה דעבד קב"ה עילא ותתא כלא איהו בגין לאחזאה יקרא דיליה וכולא איהו לפולחניה. וכי מאן חמי עבדא דמריד דלהוי מקטרגא דמאריה ובכל מה דרעותא דמאריה אתעביד איהו מקטרגא. רעותא דקב"ה דיהון בני נשא תדיר בפולחניה בהאי עלמא ויהכין באורח קשוט בגין למזכי לון בכמה טבין. הואיל ורעותיה דקב"ה בהאי היך אתי עבדא בישא ואשתכח מקטרגא מגו רעותיה דמאריה ואסטי לבני נשא לאורח בישא רחיק לון מאורח טב ועביד לון דלא יעבדון רעותא דמאריהון כו'. אלא ודאי רעותא דמאריה עביד. למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוא רחים ליה יתיר ופקיד עליה ברחימו דלא יקרב גרמיה לאתתא בישא בגין דכל מאן דיקרב לגבה לאו כדאי איהו לאעלא גו פלטרין דמלכא. אודי ליה ההוא ברא למעבד רעותיה דאבוי ברחימו. בביתא דמלכא לבר הות חד זונה יאה בחיזו ושפירא בריוא. ליומין אמר מלכא בעינא למחזי רעותא דברי לגבאי. קרא לההיא זונה אמר לה זילי ותפתי לברי למחמי רעותא דברי לגבאי. ההיא זונה מה עבדת אזלת אבתריה דבריה דמלכא שריאת לחבקא ליה לנשקא ליה ולמפתי ליה בכמה פתוין. אי ההוא ברא יאות וציית ואזין לפקודא דאבוי גוער בה ולא אצית לה ודחי לה מניה. כדין אבוי חדי בבריה ואעיל ליה לגו פרגודא דהיכליה ויהיב ליה מתנן ונבזבזן ויקר סגיא. מאן גרים ליה כל האי יקר לההוא ברא הוי אימא ההיא זונה. וההיא זונה אית לה שבחא בהאי או לא. ודאי שבחא אית לה מכל סטרין. חד דעבידת פקודא דמלכא. וחד דגרמא ליה לההוא ברא לכל האי יקר לכל האי טיבו לכל האי רחימו דמלכא לגביה. וע"ד כתיב (בראשית א) והנה טוב דא מלאך חיים. מאד דא מלאך המות, דאיהו ודאי טוב מאד למאן דאצית לפקודא דמאריה. ות"ח אי לא יהא האי מקטרגא לא ירתון צדיקייא הני גנזייא עלאין דזמינין לירתא לעלמא דאתי. זכאין אינון דאערעו ביה בהאי מקטרגא, וזכאין אינון דלא אערעו ביה. זכאין אינון דאערעו ביה ואשתזיבו מניה דבגיניה ירתין כל אינון טבין וכל אינון עדונין וכל אינון כסופין דעלמא דאתי, עליה כתיב (ישעיה סד) עין לא ראתה אלדים זולתך יעשה למחכה לו. וזכאין אינון דלא אערעו ביה דבגיניה יירתון גיהנם ואטרדו מארץ החיים אינון דלא צייתן למאריהון ואתמשכו אבתריה. וע"ד אית לצדיקייא למחזק ליה טבא דבגיניה יירתון כל אינון טבין ועדונין וכסופין לעלמא דאתי. תועלתא דהאי מקטרגא כד חייביא צייתין ליה מאי היא. אלא אע"ג דלית ליה תועלתא פקודא דמאריה איהו עביד. ותו דהא אתתקף בגין האי הואיל ואיהו רע אתתקף כד עביד ביש. חייבא לא אתתקף עד דקטיל בני נשא כיון דקטיל בני נשא כדין אתתקף ואתגבר בחיליה ואית ליה נייחא. כך ההוא מקטרגא דאתקרי מה"מ לא אתגבר בחיליה עד דאסטי בני נשא ומקטרג לון וקטיל לון. כדין אית ליה נייחא ואתתקף ואתגבר בחיליה [ה] כד חייבא צייתין ליה ושליט עלייהו רחמנא לשזבן. וזכאין אינון דזכאן לנצחא ליה ולאכפייא ליה למזכי בגיניה לעלמא דאתי ואתתקף בר נש במלכא קדישא תדיר ע"ד אתמר (תהלים פד) אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם זכאין אינון בהאי עלמא ובעלמא דאתי עכ"ל.
13
י״דודבריו מבוארים וצרופים כצרף כסף והוא טעם מבואר כי הקליפה צורך גבוה נאה לעולם נאה לצדיקים. ולנו עוד טעם יפה בענין היצה"ר והוא כי נודע היות השרשים העליונים פעולתם נמסרים ביד האדם כענין אמרו (דברים לב) צור ילדך תשי. וכן ענין (שם לג) רוכב שמים בעזרך. וכן הענין שמהפכין מדת הדין למדת רחמים ומדת רחמים למדת הדין כמו שפי' בשער מהות והנהגה. ונפרש עניני טעמו בשער הנשמה בס"ד. ועתה הוכרח היות האדם מורכב מן הדין ומן הרחמים כדי שעל ידי שני הענפים האלה יפעול למעלה בשרשים הנעלמים.
14
ט״ווהנה יצה"ר מצד הגבורה ויצה"ט מצד החסד. עם היות שיצה"ר הוא בסוד הקליפה ויצה"ט בסוד הקדושה. וכאשר האיש הישר יגבר עליו יצרו ומבקש להטותו מדרך הישר אל דרך לא טוב יורה על הקליפה המתגברת לפעול בכח הגבורה השופעת עליה שממנה יניקתה ואז הדין גובר על הרחמים. וכאשר הישר בכח שכלו יגביר יצה"ט על יצה"ר אז יורה להכניע כח הקליפה והדין נמתק וכח הרחמים גובר ומה"ד מתהפכת למה"ר וכל זה בסוד הענפים שביד האדם הישר להכריעם ולהטותם אל א' הצדדים. וכאשר ח"ו הרשע יגביר יצה"ר על יצ"ט יורה כח הגבורה שולט על כח הרחמים והדין הווה וקליפה מתגברת. וזהו אמרם ז"ל ארורים הם הרשעים שמהפכין מדת רחמים למה"ד. כי בפעולות התחתונות בסוד הענפים יפעלו השרשים. וזהו הטעם שברא הקב"ה היצה"ר כדי שיכול להיות מוכנע תחת כף היצ"ט ואז מתהפכת מ"ד למה"ר והשרשים העליונים יונקים מזוהר אור העליון ומתיחדים יחוד גמור. וזה טעם גמור על ענין יצה"ר. ויש עוד טעם אחר יותר נאה מוסמך על דברי הרשב"י בזוהר והוא כי ענין הקליפה היתה סבתה מפני התפשטות כדפי' בפ"ק [ו]. (והנה ההתפשטות, סבתו האדם הא') כדפי' בשער טעם האצילות פ"ו בכלל.
15
ט״זוהנה נמצא הוא המעוות והוא היה סבת הקלקול לכן הוצרך להיות מתקן אשר קלקל ובמה מכניע כח הקליפה בהיותו מגביר יצ"ט על יצה"ר והקליפה נכנעת ונשברת ואז הוא מתקן את אשר נתקלקל בעבורו. ובזולת זה הוא מטהר את הטמא כי בהיותו מכניעו ומכניסו בקיום המצוה יחזירהו אל הקדושה ויטהר על ידו ואז יכניסהו בקדושה כמו שהיה מקודם והקליפה נכללת בקדושה והכל טהור כדפי' בפ"ק. ובודאי שיצה"ר נטהר ונעשה יצ"ט. וכך פי' הרשב"י בר"מ (פ' בא דף מ"ג.) וז"ל פקודא דא לפדות פטר חמור ולערוף פ"ח אם לא יפדה ליה הה"ד ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. ורזא דא יצ"הר יכיל לאחזרא בתיובתא ולאחזריה יצה"ט כמה דאוקמוה אם זכה עזר אם לא זכה כנגדו בגין דאינון דיוקנא חד דשה וחד דחמור ואם זכה לאחזרא בתיובתא אע"ג דאיהו חמור עם הארץ תפדה מן גלותא בשה וכו' עכ"ל לעניננו. ומתוכו מתבאר היות יצ"הר נטהר וישוב יצה"ט וזהו תפדה בשה וכו'. והענין ע"ד שפי' כי יפעל פעולת מצות והרי יצ"ה נעשה יצ"ט וכיוצא בו. וכן נדרש במ"א בזהר [ז] שאמר יצה"ר לעילא מאן איהו גבורה. הורה כי אפשר להיות יצה"ר מצד הגבורה מצד היין המשמח לא מצד היין המשכר. וכן עתה יתתקן הקליפה והיין המשכר בסוד התפילין שהם התורה יתקנהו ויבשמיהו ויהיה יין המשמח שיחזירהו אל מקורו ונטהר. ובזה יובן ענין הנדרש בזהר פ' נח (דף ס"א.) ז"ל ת"ח אלו אפיק אדם תולדות מגנתא דעדן לא ישתצון לדרי דרין ולא אתחשך נהורא דסיהרא לעלמין דכלהו הוו קיימין לעלמין. ואפי' מלאכין עילאין לא קיימאן קמייהו בנהורא וזיווא וחכמתא כד"א בצלם אלהים ברא אותו. אבל כיון דגרים חטאה ונפיק איהו מגנתא ועבד תולדות לבר לא אתקיימו בעלמא ולא הוו כדחזי. א"ר חזקיה וכי האיך יכלין למעבד תולדות תמן דהא אלמלא דאמשיך עליה יצה"ר וחטא אתקיים איהו בעלמא בלחודוי ולא יעביד תולדות. כגוונא דא אלמלא דחבו ישראל בעגלא ואמשיכו עלייהו יצה"ר לא עבידו תולדות לעלמין ולא ייתון דרין בתראין לעלמין. א"ל אלמלא דחב אדם לא עביד תולדות כגוונא דא [מסטרא דיצה"ר אבל עביד תולדות מסטרא דרוח קדישא] דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצה"ר. ובגין דכל תולדות דבני נשא כלהו מסטרא דיצה"ר בגין כך לית לון קיום דאי אפשר לון לאתקיימא דסטרא אחרא אתערב בהון. אבל אי לא חב אדם ולא אתתרך מגנתא דעדן עביד תולדות מסטר דרוח קדישא דקדישין כמלאכי עלאין קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא. כיון דחב ואוליד בנין לבר מגנתא ולא זכה לאפקא לון מגנתא לא אתקיימו אפי' לאשתרשא בעלמא דא עד דאתא נח וכו' עכ"ל.
16
י״זוהנה בפי' כי עם היותו בג"ע היה בו כח להוליד מסטר דרוח קדישא כי זה היה תחלת הכוונה. והוא המשיך עליו יצה"ר במה שהגביר עליו כח הקליפה וגבר עליו כחו ועי"ז יוכרח האדם לתקן ולהמתיק היצ"ר ולהחזירו בשרשו ליין המשמח כדפי':
17
י״חהנרצה עתה לבאר על ענין הקליפות שלהם ע"ס וז' היכלות כענין הקדושה כי הם נגד הקדושה כקוף בפני אדם וכמו שצד הקדושה מושך שפע ומזון לכל נבראיו הטהורים, כן הקליפה היא מושכת ומשפעת מזון ושפע לנבראים רבים אשר בצדה. וזה טעם האסור והמותר הטמא והטהור הפסול והכשר. כי כמו שיבא צד הלובן והטהרה מצד החסד שהוא דמות הסבא מפני שיבה תקום, כן יש לובן בטומאה וקליפה והוא זקן אשמאי שהוא שומם ושרש השממה והכליון חרוץ. וכמו שיש אודם המותר ודם טוהר בצד הגבורה שהיא צד החוזר אל ההכרעה הטהורה וזהו הכובש את יצרו כדפי' לעיל, כן יש אודם ודם טמא ואסור. וכמו שיש ירוק בצד הרחמים הקו האמצעי מצד הת"ת אשר שם הכשרות והטוב, כן יש המרה הירוקה הממיתה טפה שממנה פניו ש"א מוריקות והפיסול והרע כי הם אלו נגד אלו. וכמו שאלו הג' הם חסד דין רחמים נכללים בי' ספירות כדפי' בשלהי שער מהות והנהגה, כן אלו הג' יש להם י' ספירות בקליפות המשטינים כאשר נבאר. אולם שמות אלו רבו בהם הפירוש' ואנו נקצר הרב במעט המספיק:
18
י״טהא' נקרא תאומיא"ל. פי' כי היא מלשון תאומים במדה אשר מרדה באדון ב"ה ועושה עצמה כתאומים אליו כדמיון תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל). ואין תימה מה שנמצא שם אל בדמות הקליפות כי כמו שיש שם אל בצד הקדושה כן יש א"ל אחר וזש"ה (במדבר כד) נאם שומע אמרי אל ופירש בזהר דא אל אחר. ויש שקבלו בשם הקליפה הזאת תומיא"ל חסר אלף ופי' כי כל כוונתם לכלות ולהתם הקדושה ח"ו ולהמעיטה מלהשגיח. ושתי שמות אלו ייחסם הרשב"י בתיקונים (תקונא ס"ט דף ק"ה. ע"ש) אל הקליפות שהם נגד נצח והוד. ולקליפה הראשונה ייחס שם בשם כתריאל להורות שהיא כתר לשאר הקליפות ומן הקליפה הזאת הכרת שהיא נק' לפעמים כרתי"אל וע"י נכרתים הרשעים. ויש שקבלו בשם הקליפה הזאת קמטיאל. ואפשר כדפירשנו בכרתי"אל, ועניינו קמט, מלשון אשר קומטו ולא עת (איוב כב טז). וידוקדק עתה העניין הזה אשר קומטו בלא עת דהיינו תתקע"ד דורות שקומטו ונכרתו קודם עתם כדפירשו רז"ל (בחגיגה דף י"ג):
19
כ׳השנית נק' עוגיא"ל. ופי' הטעם כי היא עוגה לחברתה כן פירש הרמב"ן ז"ל. ואפשר לפרש מלשון הלהן תעגנה (רות א). והכונה מעכב השפע ומונע ההשגחה כמו מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים. ואית דגרסי גועיא"ל ופירש מלשון אם יגעה שור על בלילו (איוב ו') והכונה כי הוא גועה לבלל האצילות ולהרוס הבנין. ואפשר מלשון גויעה כי מגמת פניו להגוויע ולכלות כל הדברים הקדושים. ואית דגרסי בלא ו' געיא"ל או עגא"ל ואפשר לפרשו ע"ד שפירשתי בו'. ובתיקונים (שם) קרא הרשב"י לספירה זו אדם בליעל. כי החכמה קדושה נקראת אדם כמבואר בשער ערכי הכנויים, וזאת שהיא כנגדה נקראת אדם בליעל. והשמות האלה עוגיא"ל כו' ייחס לכנגד התפארת. ויש שקראו לקליפה זו בלי"אל והכונה מבוארת כי הוא מכחיש מציאות האלוה וזהו בלי אל:
20
כ״אהשלישית נקראת סתריאל. כי היא מסתרת פני הרחמים כענין סכות בענן לך וגו' (איכה ג). ואחרים קוראים אותה הרסי"אל ופי' לשון הריסה שהוא הורס והכונה כי היא הפך הבינה כי הבינה משכנת ומגלה האלהות וכן היא בונה בנין הקדושה. וזאת מעלמת האלהות והורסת הבנין. וע"ד זה נוכל לפרש סתריאל מלשון סתירה. ובתיקונים (שם) קראה הרשב"י שערי"אל ומשם עשו איש שעיר ומשם שער באשה ערוה. ויש שקראו אותה עיתיאל ואפשר לפרש מלשון איש עתי (ויקרא טז) והכונה מזומן לעשות עצמו אלוה כענין העגל שנתהוה מעצמו. וכתבו המפרשים כי ג' קליפות אלו היו אפיסתן כרגע ואלו הם העניין בונה עולמות ומחריבן. ולפי דעתם אין ג' מיני טומאה אלו במציאות ואין כ"א ז' קליפות ואין הדבר הזה צודק עם פי' הזהר. כי בפי' מבאר הרשב"י (שם בתקונים) שהם י' מיני קליפות והוא קורא אותה י' כתרין תתאין, וכנגדן י' חמורים וי' אתונות. ואפשר לכוונתם בעינן האפיסה שנעדרת השגחתו מן העולם וגם זה לא יצדק שהרי שעריא"ל היא קליפה שלישית והרי ממנה עשו איש שעיר וכן שער באשה ערוה:
21
כ״בהרביעית נקרא געש כלה. ופי' הרמב"ן שהוא ממונה על כתות חיילים כתות המקנאים ובקנאתו אשר הוא מקנא בהטהרה הוא גועש ורועש ומכלה כמה נשמות ואז אפי' מלאכי השלום מר יבכיון ע"כ. ובתקונים (שם) פי' הרשב"י ע"ה כי הקליפה הזאת נק' עוזיאל ומשם עזא ועזאל שהם שני כחות הטומאה וכן קראה חזריא"ל יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ). ואחרים אמרו כי נקרא סמא"ל ואחרים יחסו סמא"ל במקום אחר כאשר נבאר:
22
כ״גהחמישית נק' גו"להב ופי' כמו מן ג"ו יגורשו (איוב ל') והכוונה כי היא גוף של להב כי מזה תחלת הגופים המתכסים מבני אדם וכו' וכסאו מוקף בלהבי אש ואלמלא חפץ השם יתברך בבריותיו כתות חייליו היו מכלים כל הנבראים התחתונים כרגע. ואחרים פי' כי גו מלשון תוך לשון ארמי וענינו שהוא תוך הלהב וכו'. ואחרים פי' שנק' זעפיא"ל והכוונה מלשון זעף שהוא שר הזעף וה' יצילנו. ובתקונים (שם) קראה אגגיא"ל ואמר כי משם אגג מלך עמלק:
23
כ״דהששית נק' תגרי"נון. והכוונה כי הוא מעותד לשים תגר בין המלכים בקול צעקה גדולה שהוא מבלבל. ואחרים כתבו שהוא נק' זעמיאל ואפשר שהוא שר הזעם. ובתקונים (שם) קראו עוגיאל לקבל עמודא דאמצעיתא ומתמן עוג מלך הבשן ומלת עוגיאל פי' למעלה:
24
כ״ההשביעית נק' ערבזר"ק. והכונה כי הוא כעורב אכזרי ומתכוין לזרוק ילדיו. עוד פי' כי בשעת קבלתו מן הקדושה ערב לו ואחר שהוא מקבל מהקליפה שונא אותו השפע וזורק אותו. ולנו אפשר לפרש כי בתחלה ערב לאדם בדברו וחלק משמן חכו ואח"כ זורק לו סם המות וימצא מרורות פתנים בדבשו. ואחרים כתבו שנקרא קצפי"אל שר הקצף:
25
כ״והשמינית סמא"ל הרשע. והאריכות בעניינו אין צורך כי מפורסם כי הוא קטיגור של ישראל. ובתקונים שם פי' כי קליפ' ז' וח' הם תאומיאל ותומיאל ואמר כי משם תהומות יכסיומו. ואחרים כתבו שנקראת רגזיאל ואפשר שהוא שר הרוגז:
26
כ״זהתשיעית גמליא"ל. והגאונים אומרים על הקליפה הזאת כי יש מקטרג א' בהמון מעלה גמליאל שמו ובהיותו יונק מהו' (אולי צ"ל מהוברי) שמים כל חייליו חיילי שלום וכשנראים לבני אדם יש להם רשות להראות להם בצורת אדם ומגידות להם עתידות וכאשר הוא יונק מהמקטרג אשר עליו לעתות ידועות מתהפך שמו ונקרא נחשיאל וכל חיילין חיילי בהלה דמות נחשים מבהילים בני אדם ע"כ פי' הגאונים. ואפשר כי כאשר יונק מצד הטהרה נקרא גמליאל מטעם כי ג"ם לו יניקה מצד הטהרה. וכאשר הוא יונק מהקליפה נקרא נחשיא"ל לומר שנחש אלוהו וכחו. ואחרים קראו לקליפה הזאת עבריא"ל ואפשר שהוא שר העברה ובתקונים (שם) קראה סמא"ל הערל כי כנגד המילה היא הערלה:
27
כ״חהעשירית נק' לילית. והיא מקבלת מכל הקליפות כמו הטהרה ונקראת אשת זנונים. ובזהר פ' אחרי (דף ע'.) פי' כי מדרגה עשירי שבקליפות היא נקראת דורש אל המתים. ושאר שמות הקליפות נתבארו בשער ערכי הכנויים:
28
כ״טפי' הקדמונים כי שתי לילית הן אחת קטנה ואחת גדולה הגדולה בת זוגו של סמאל והיא אשת זנונים והקטנה בת זוגו של אשמדאי כאשר יתבאר בשער היכלי התמורות בע"ה. ועל הלילית הזאת כלת סמאל פי' הגאונים שיש תחת ידה ת"פ חיילות בחשבון שמה ויוצאות ביום הכפורים אל המדבריות הולכת ומייללת כי היא שר היללה. ומחלת בת ישמעאל היא ג"כ פלגש סמאל. ויוצאות עם תע"ח חיילות הולכת ומשוררת בלשון הקדש שיר ושבח ובפגעם אלו עם אלו מתקוטטים ביום הכפורים שם במדבר מתגרים אלו עם אלו עד עלות קולם השמים והארץ רעשה לקולם וכל זה עושה הקב"ה כדי שלא ילמדו קטיגורא על ישראל בתפלתם. ואחרים כתבו כי הקליפה הזאת היא נקראת משולחאל והטעם כי היא משלחת מלאכי רעים הרחמן יצילנו. ומצאנו כתוב כי סמאל הרשע ולילית האולת המה כדמות זווג א' באמצעות שושבין מקבל אצילות רשע וזדון מזה ומשפיע לזה ועל סוד זה נאמר (ישעי' כ"ז) ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה וגו' על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים. לויתן, פי' חיבורם וזווגם של שניהם שהם כדמיון נחשים על כן כפל נחש בריח כנגד סמאל נחש עקלתון כנגד לילית. והרג את התנין אשר בים, כשם שיש לויתן טהור בים כפשוטו ונקרא תנין כן יש תנין גדול טמא בים כפשוטו. וכן למעלה על דרך הנעלם. והתנין של מעלה הוא שר סומא שהוא כדמיון שושבין אמצעי בין סמאל ולילית ושמו תניניעור והוא כמו תנין עור. ובעלי הקבלה אמרו כי אותו התנין שבים בלי עינים וכן התנין של מעלה כדמות צורה רוחניות בלי גוונים שהם העינים על כן שמו תניניעור והוא המחבר הלוויה והזווג בין סמאל ולילית אלו נברא שלם בשלימות אצילותו היה מחריב העולם ברגע אחד וכשיגיע הרצון וימעט ויחסר האצילות הבא מצד סמאל ולילית באמצעות השר הסומא בכליון גמור אז יתקיים מאמר הנביא ביום ההוא יפקוד ה' וגו' עכ"ל.
29
ל׳ונראה כי האמת עמהם כי במקומות רבים (בתקוני ז"ח דף קל"ח ובתקונא ל"א דף ע"ד.) פי' הרשב"י ע"ה כי סמאל ולילית הם נגד תפארת ומלכות והם נקראים שמים וארץ ועליהם נאמר (ישעיה נא ו) כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אבל על ת"ת ומלכות נאמר ישמחו השמים ותגל הארץ וכן נאמר על ת"ת ומלכות והיה אור הלבנה כאור החמה (שם ל כו). ועל סמאל ולילית נאמר (שם כד כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'. ואין ספק שכמו שיש לויתן טהור וקדוש מזיווג הת"ת והמלכות והוא היסוד כן יש בצד הטומאה כח המחבר הכחות הללו יחד והוא עור. שאם היה בעל עינים היה הזווג הטמא שלם חס ושלום והיו מחריבים העולם. אבל בקדושה הוא בעל עינים ועליו נאמר (קהלת ב יד) החכם עיניו בראשו כדפירשנו בשער ערכי הכנויים בערך לויתן. אמנם על לויתן זה נאמר (איוב יא כ) ועיני רשעים תכלנה. והגאונים פי' כי יש גם כן לסמאל י"ב כחות כמו שיש י"ב כחות לתפארת כדפירשנו בענין הגבולים ושמות הכחות הם אלו. וזה העתק לשונם סמאל הוא רביעי נאצל אחר שלש כחות המשחיתות שנמוחו מן העולם שהם קמטיא"ל בליא"ל עתיא"ל. וסמא"ל רביעי להם וממנו נאצלו י"ב כחות מחבלים ארורים מקטרגים על י"ב שבטי יה עליונים ותחתונים כל שר מהם רע רע. ואלה שמותם:
30
ל״אהשר הראשון בערירו"ן ונקרא כן על שם שהוא רביעי וגם מלא רע. השר השני אדמירו"ן גווניו כדם המעורב במים. השלישי צלל דמירו"ן גווניו כמראה הדם הצלול. הרביעי שיחרינו"ן גווניו כלם שחורים. החמשי שלהבירון גווניו כדמות שלהבת אש. הששי עפרירו"ן גווניו דמות העפר. השביעי עביררו"ן גווניו דמות העבים המסבבים בעולם כל מיני נזקים. השמיני נחשתירון נ"א נחשיכו"ן גווניו כעין הנחשת. התשיעי נחשירו"ן (גווניו כעין נחשים הוא וכל מחנהו. העשירי דגדגירו"ן גווניו) דמות דגים גדולים והגוונים כדמות סימני טמאים. הי"א בהמירו"ן הוא וכל מחנהו גוונים דמות בהמות או חיות, והוא שר מושל על אלף שרים חזקים בהרים וכל שר ושר מהם אלף מחנהו וזהו סוד בהמות בהררי אלף (תהלים נ י). הי"ב נשימירו"ן הוא וכל מחנהו צורת נשים רעות ומזיקות יותר מכל הכתות המזיקים. ובעלי החכמה הזאת הבקיאים בשמוש אומרים על דרך הקבלה ומעשה ששמו גם כן חתורולרו"ן ופעמים הוא וכל מחנהו נראים כדמות החתולים הגדולים ע"כ. עד הנה מה שמצאנו בענין הספירות הטמאות והקליפות בדברי הגאונים עליהם השלום והמפרשים והזהר וקצרנו בהם הרבה לפי שאין הדברים האלה בכונתינו אלא הערה אל המעיין כדי שיצליח בביאור התורה וסודותיה ובזולת זה אין לנו בו חלק ולא ידיעה:
31
ל״בהנרצה בפרק זה להציל חסרי הדעת מן הטעות אל יחשוב החושב שהקליפות נכנסות אל תוך האצילות הטהור והקדוש חס ושלום חלילה וחלילה כי החושב זאת חייב ראשו לקונו. ומה שנמצא בקצת מקומות שיורה על שהקליפ' נכנסות תחת הקדושה אינו לא בעולם האצילות ולא בעולם הבריאה אבל הוא בעולם היצירה הוא עולם המטטרון כי סביב לו רשעים יתהלכון. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בס' ר"מ (פנחס דרכ"ז) וז"ל לעילא באילנא דחיי לית קליפין כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק לתתא אית קליפה במטטרון דאיהו בדיוקנא דעמודא דאמצעיתא. דבזמנא דקב"ה בר ממלכותיה אתכסי בגדפין ואנפין דעבד דיליה מטטרון הה"ד (ש"ב כב) וירכב על כרוב ויעוף. ואינון קליפון דסחרין לד' חיוון דמטטרון אינון תוהו, (מ"א יט) והנה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לא ברוח ה'. בה"ו, ואחר הרוח רעש לא ברעש ה'. הא תרין קליפין ירוק וחיוור. דקליפין דאגוזא חד תה"ו קו ירוק, תניינא בהו אבנין מפולמין קליפא תקיפא כאבנא מפולמא. לקביל תרין קליפין אלין מוץ ותבן דחטה. קליפה תליתאה דקיקא לקבל סובין דחטה דהכי איהו מתדבק בחטה ולא יכול לאתפרשא מתמן עד דטחנין ליה ברחיים דאינון לקבל טוחנות דפומא דבר נש דצריך למטחן בהון מילי דאורייתא עד דיהון כקמח סלת נקייה ובנפה דאיהי שפה אתבריר פסולת דאיהו סובין עד דישתכח הלכה סלת נקייה. בההוא זמנא נטיל לה לבא ומוחא וכל אברין דגופא דאתפשט בהון נשמתא ואתפרנסת בה נשמתא כגוונא דגופא אתפרנסת במלין דעלמא דזה לעומת זה עשה האלדים נהמא דגופא ונהמא דאורייתא הה"ד (משלי ט) לכו לחמו בלחמי. והאי קליפה איהי כקליפא דמתדבקא במוחא דאגוזא ובזמנא דאגוזא איהי רכיכא אתפרשא ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא. ובזמנא דאיהי אגוזא יבישה קשה לבר נש לאעברא לה מתמן כי עדיין הקושייא במקומה עומדת. ובג"ד מני קב"ה לבר נש לאחזרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיצר הרע יזקין ביה הה"ד (ויקרא יט) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך. והאי קליפה איהי אש ואתער ביה ואחר הרעש אש לא באש ה'. רביעאה תהום, חלל דאגוזא ביה קול דממה דקה תמן קא אתא מלכא, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש (יחזקאל א) כו' עכ"ל.
32
ל״גולא נאסוף ידינו מלבאר המאמר הזה לרבוי תועלתו. אמר לעילא באילנא דחיי, מפני שיש עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. ועץ החיים הוא התפארת בפרט. ובכלל כל האצילות כי שם חיים ואין מיתה רק במקום הקליפות שהם סביב עולם מטטרון שהוא עץ הדעת טוב ורע. כמו שביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נ"א דף פ"ה) ז"ל ועץ הדעת טוב ורע איהו לתתא עץ הדעת טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל עכ"ל בקוצר מפני האריכות הגדול. ומכאן הריסה להאומר כי עץ הדעת טוב ורע הוא במלכות שטעות הוא בידם. ומה שנמצא להרשב"י ע"ה פעמים קורא למלכות עץ הדעת טוב ורע הוא ע"ד השאלה כי כל מה שלמטה מהמלכות מתייחס אליה ועקרו במטטרון והושאל אל המלכות מפני שרגליה שהם מטטרו"ן יורדות מות שהם הקליפות. וייחס הקליפות בשם סמאל כי הוא שלוחם לכל ריב ולכל נגע לכל עוון ולכל חטאת כמפורסם בדברי הרשב"י ע"ה בכמה מקומות ובכמה מדרשים ואגדות שבתלמוד. ונחזור אל המאמר שאמר כי באלנא דחיי לית קליפין כי הוא מוח בלא קליפה והכריח כן מן הפסוק כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. כמ"ש בערך שק ושק הוא הקליפה ומטעם זה השבים לובשים שק להראות כי מקבלים עליהם צער וענוי השק בעולם הזה תחת כי שנאו דעת קדושים והמליכו שק עליהם. ואפשר לומר עליו כי שק ר"ת שונא קדושים ובצירוף הוא ק"ש והם קש ותבן שבתבואה והם קשים כגידים. לתתא אית קליפין במטטרון, הוא עץ הדעת טוב, ורע סביבו, כדמות הקליפה ופרי. דאיהו בדיוקנא וכו', כוון לבאר לנו כי כל מה שאנו אומרים כי הקליפות נכנסים בתוך הקדושה ושולטים עליה וכדומה לזה הוא הענין במטטרון שהוא כנגד התפארת והספירות. והתפארת מתכסה ומתעלם לפעמים בתוכו כדפי' בשער אבי"ע. ומטעם זה אנו אומרים שהם נכנסים בספי' כי הנוגע בלבוש המלך כנוגע במלך עצמו. וידענו כי יקשה לפי זה אל המעיין מהמאמרים רבים מהזוהר ובפרט בפ' אחרי (דף ע"ט) וז"ל (תנן) דתנינן בשעתא דחיויא תקיפא אתער בגין חובי עלמא, שארי ואתחבר עם נוקבא ואטיל בה זוהמא, אתפרש דכורא מינה בגין דהא אסתאבת ואתקריאת מסאבא ולא אתחזי לדכורא למקרב בהדה כו' בזמנא דהיא אסתאבת עכ"ל.
33
ל״דוידמה המעיין כי מה שאמר שהטיל בה זוהמא הוא ששמש הוא עמה ח"ו והטיל בה זוהמא כמ"ש שבא נחש על חוה כמשמעו ח"ו חלילה וחלילה כי מי נגע ידו בכך ונקה. ודברי הרשב"י ע"ה הם מים עמוקים כו' ואיש תבונה ידלנה. כבר כתבנו בשער הצנורות (פ"ד) מענין ב' צנורות שביסוד א' אל הימין וא' אל השמאל כי מבשרי אחזה אלוה וכמו שבאדם שני נקבים א' אל הזרע הקדוש וא' אל המותר הטמא כן למעלה המותר מתהוה בגבורה כי שם צרוף הכסף והזהב כדפי' בפ"ק.
34
ל״הוהנה ברבות הזכות והיושר והאושר והצדק והכושר בעולם הזה אז המלכות מתעוררת מצד נשמות הצדיקים שהן מיין נוקבין והם סבת התעוררות כמבואר בשער מהות וההנהגה. ואז יונקת מצד השמן הטוב ועולתה קפצה פיה והרשעה כולה כעשן נמלחה. וכאשר בני העה"ז להפך אז יונקת המלכות מצד המותר מן הצנור המשפיע סיגי הכסף וסיגי הזהב שהוא השפע הטמא הראוי אל הקליפה. והענין כי אחר שאין למלכות במה להתעורר ולתבוע השפע ואין זכות במה לתלות, אז מתעורר הנחש ומלמד קטיגורא עם העונות והעבירות הנעשים בעולם ומתחיל לקנטר ולקטרג, ואומר רבש"ע מה ראית להשפיע ברכות וטוב על ישראל הרי בני שהם ע' אומות שנשמתם נאצלת מן הקליפה מגלי עריות וישראל מגלי עריות אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז וכיון שכן תן לי חלק בניי ואז מתעורר ח"ו כח הדין החזק על שונאיהם של ישראל. וכן בארו בתיקונים (תקונא כ"א ד"ן) וז"ל ואינון לרחקא השטן מנייהו דלא יתקרב לגבי כורסייא דאיהו לבא לתבעא דינא על איברין קדישין דאינון ישראל ולבא שכינתא בינייהו עכ"ל.
35
ל״ור"ל לרחקא השטן מנייהו דלא יקרב לגבי כורסייא, דהיינו כסא הכבוד עולם הבריאה. ובהיות הקליפה נכנסת בעולם של מטטרון כדפי', היא מתקרבת אל הכסא בודאי כדפי' בשער אבי"ע כי עולם הבריאה הוא הכסא. ודקדק לומר כי קורבתו שם הוא לתבעא דינא, דהיינו שאומר אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות וכו' ואז הדין נשפע אל השכינה על שונאיהם של ישראל, והיינו לבא ואיברין דקאמר. ובסבת צעקתה המלכות אינה יונקת מצד הצנור הקדוש אלא יונ' מצד הצנור השמאלי שבו יושפע המותר והסיגים ואז הנחש כרוך על עקיבה לקבל השפע המר הזה כי זו כחו לאלוהו. ואז השכינה טועמת מרורות השפע הרע ההוא. וזהו ענין ואטיל בה זוהמא שאין הכונה שיעלה למעלה ח"ו אמנם הכונה כי ע"י התעוררותו יושפע עליה מר ממות.
36
ל״זוהנה השפע המר הזה הוא דם נדות וזהו כתמים המטמאין ואז האשה מטמאה את בועלה כנדה עצמה. וכבר נודע כי לא כאלה חלק יעקב כי נחלתו נחלה בלי מצרים ובשמחתו לא יתערב זר ולכן לא תבא אל המלך. שהיא נטמאת ח"ו ואז לא יבא אליה המלך כ"א אחר תטהר ותגלה אור פניה אשר נסתרו וחשכו מאוריה. ותספור ימים מספר שבעתים כדי שתהיה אור הלבנה כאור החמה ואז תטבול במי מקוה של מ' סאה שהוא היכל נודע שבו תקבל המלכות טהרתה וקשוטיה ומבואר בתיקונים ובר"מ בארוכה ואח"כ תתייחד עם בעלה. ולכן תמצא כי אחר הרוגז הגדול סופו רחמים ורצון.
37
ל״חוהנה אין הקליפות לעולם נכנסים תוך הקדושה ח"ו ודי בזה הערה אל המעיין ואזהרה לבל יכשל לעולמי עד:
38
ל״טנחזור לבאור המאמר שהיינו בו ואינון קליפין וכו'. עיקר כונתינו בפ' זה בביאור שאר המאמר הזה הוא על ענין שאלה עצומה נופלת בדרוש הזה. כי המובן מתוך המאמר הזה וממאמרים אחרים רבים נראה שהקליפות הם ג' מלבד אותה הדקה שהיא קול דממה דקה כמו שנבאר. ולמעלה בפ"ד בארנו בפי בשם הרשב"י ע"ה ושאר המפרשים כי הקליפות הם י' כנגד י' ספירות מפורשות ידועות בשם. וקשה דידיה אדידיה, כי במ"א אמר שהם י' ובמקום א' אמר שהם ג' או ד'. ובתירוץ שאלה זו צריך שנדע כי הקליפות הם לפני הקדושה כקוף לפני בני אדם וכמו שהקוף לפני האדם עושה כל מעשה האדם דרך לעג רוצה להדמות ואינו נדמה. כן הטומאה והקליפה עושה כמעשה הקדושה, אם בענין הנשמות אם בענין הפעולות אם בענין הגוונים. וכמו שהאצילות נכלל בג' קוים קו החסד קו הרחמים וקו הדין כמו שהארכנו בשער מהות והנהגה בסופו, כן הטומאה נכללת בחס"ד די"ן ורחמים. לא חסד חסד ממש אלא חסד הוא כתרגום של חרפה שהוא חסודא. והרחמים רחמי רשעים אכזרי. והדין אין צריך לביאור כי הוא רצועה בישא להלקות הרשעים, ועוד שהוא עוות הדין כדפי' בזוהר (חדש דף ק"י ע"ב) במדרש איכה בפסוק (קהלת יב ג) והתעוותו אנשי החיל ויתבאר ענין דינם עוד בהיכלות. וכן בענין הגוונים לבן משם לבן הארמי ומשם זקן וכסיל זקן אשמאי. וכן ירוק סימן לעביר' הדרוקן. וכן אדום מן האדום האדום הזה. ושלשה הגוונים האלה נגד שלשה גוונים קדושים שבקשת וענין זה ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ל"ז דע"ח.) ז"ל ג' קליפין אינון בערלה לקבל תלת קליפין דאגוזא ועלייהו אתמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך. תהו קו ירוק קליפה קדמאה, בהו קליפה תניינא, חשך קליפה תליתאה. ותלת אילין דא על גב דא לקבל תלת גונים דעינא דאתמר בהון ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. לקבלייהו תלת גוונין דקשת דבהון נהרא בת עין דאיהי נקודה אות ברית. עלה אתמר וראיתיה לזכור ברית עולם וכו' אימתי לבתר דמתעברין תלת קליפין בישין מינה. ובזמנא דאיהי מתלבשא באילין קליפין איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחורת וכו' עכ"ל.
39
מ׳הנה בפי' כי ג' קליפות אלה הם נגד ג' גווני העין וכבר ביארנו למעלה בשער המציאיות בשם הרשב"י כי ג' גווני העין הם ג' אבות וכן בארנו בערך שבת בשער ערכי הכנויים. וכן אמר שהם ג' גווני הקשת וג' גווני הקשת הם נגד ג' אבות שהם אבות לחס"ד די"ן ורחמי"ם, אדו"ם לב"ן ירו"ק. ומטעם שהם נגד חד"ר לכן ביטולם וגידועם [ח] הוא על ידם. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא י"ח דף ל"ד ע"ב) וז"ל וברי עד די אלין קליפין דאגוזא מתעברין ומתחברין בתקיע"ה ושברים ותרועה. שברים דבהון שבר תשבר מצבותיהם דאינון קליפין דאגוזא, ובתרועה תרועם בשבט ברזל, ובתקיעה והוקע אותם לה' נגד השמש עכ"ל.
40
מ״אוכבר נתבאר בשער השמות ובשערים הקודמים כי תקיעה תרועה שברים הם נגד ג' אבות חסד דין ורחמים ובארנו גם כן בשער ערכי הכנויים. ובזה ניתרצה שאלתינו כי הם עשר ונכללים בג' כדפי'. אמנם צריך לדקדק כי אחר שהם נכללים בג' שהם נגד ג' אבות למה הם הפך סדר הקדושה כי בקדושה הם לבן חסד ראשונה ואח"כ ירוק באמצע נגד הת"ת והאדום לשמאל נגד הגבורה, ובהערלה הם להפך כי ראשונה היא קליפה ירוקה ואחריה לבנה ואחריה חשך ואש שהכל א'. וביאר הסדר הזה הרשב"י ע"ה בתיקונים (שם למעלה מזה) וז"ל וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון דא קו תהו קליפה ירוקה דאגוזא דאיהו קו ירוק. ענן גדול קליפה תניינא חיוורא דאגוזא ודא בוהו. ואש מתלקחת קליפה תליתאה דאגוזא [ודא חשך. ונוגה לו סביב דא קליפה ד' דאגוזא דאיהו] אתאחדא במוחא ומתוכה כעין החשמל דא מוחא עכ"ל.
41
מ״בוהנה ביאר בפי' כי הראשונה ירוקה והשנייה לבנה והג' היא חשך ואש. ונראה לתרץ במה שביאר הרשב"י ע"ה בפ' ויבדל אלדים בין האור ובין החושך (בראשית א) ובפ' הבדלו מתוך העדה הזאת (במדבר טז כא) כי הטומאה והקליפה אינה רוצה בהכרעה ולפיכך נבדלו קרח ועדתו שלא רצו בהכרעתו של מרע"ה ונפלו לגיהנם ורמזנו ענין זה בשערים הקודמים. ומטעם זה אין הקו הירוק המכריע הוא הקו האמצעי באמצע בין הקליפה הלבנה והאדומה להורות כי הם שרש התגר והקטטה ואין ביניהם שלום כלל ועקר. וקדמה הירוקה כי כיון שנדחית מבין שני הקצוות נטה כלפי החסדים והחרפות כדרך הקדושה אלא שנטה מכל וכל ולא הכריע ביניהם. כי הלבנה תכלית הקושי והאדומה רפה מציאותה ואם היא קשת ההפרדה והחילוק כי היא נדבקת עמה תכלית הדיבוק כאשר נבאר בעה"ו ונמצאו שני הקצוות יחד והאמצעי דחוי לחוץ כדפי'. ונחזור לענין המאמר לפי שג' קליפות הם נגד ג' אבות שהם ג' חיות המרכבה ולכן הם קליפות לחיות שבמטטרון. ואמר כי הם ג' קליפות מפורשות בשמות. הראשונה תהו קו ירוק רוח סערה ביחזקאל ורוח חזק באליהו. וכבר נודע כי הרוח הוא המכריע בין האש ובין המים בצד הקדושה. ובטומאה דחו אותו לחוץ ונטה לצד החסד והחרפות כדפי'. הב' בהו אבנים מפולמות ופי' מפולמות חזקות כן פי' בערוך בע' מפולם אבנים מפולמות בריאים לחים וחזקים וכן היא קליפה קשה מכלם כי הקליפות הם הפך הקדושה והם לחים שופעות מים הם מי המרים המאררים. וכן נקרא רעש וענן גדול וכו' כן הענן מצד המים בחסד וכן הענן הזה טמא במקום טהור. והשלישית אש וחשך כי כבר מפורסם כי האש שבצד הטומאה הוא חשוך כי השחור אדום הוא אלא שלקה כדפי' בשער הגוונים. ותחת ג' קליפות אלו, היא קליפה מתקרבת אל המוח המתקרבת אל הקדושה שהוא באויר [והיא קלי' נוגה] והיא כמעט קדושה כמו שנבאר בשער היכלות הקליפות והיא חלוקה רביעית והוא מה שבין טהור לטמא שהוא בינוני וברור הוא. אמנם יש לתמוה שאין אויר באגוז בין הקליפה דקה למוח אבל הוא קודם לקליפה הדקה. ואין זה ספק כי האויר שאנו אומרים היא האויר שיש קצת כשתבדל זו מזו ר"ל הקליפה הדקה מהמוח. או נאמר שכאשר היא לחה שנוחה להתפרק כמו שביאר המאמר אז יש הבדל קצת בין זו לזו. או גם נאמר כי באגוז נדבק הקליפה הדקה אל המוח לקרבתה ג"כ אל הקדושה. איך שיהיה האויר שהוא התהום הוא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה מהג' הקודמות ועל הג' נאמר לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' אמנם בקול דממה דקה נאמר בה ה'. וזהו ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל כי הקליפה הזאת הרביעית מתקרבת אל הקדושה ביותר ע"כ לפעמים אין הרשב"י ע"ה מזכיר אותה עם הג' ואין נכללת בי' הטומאות כלל. ולזה בנטע האילן אמר הכתוב (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים כי לעולם הקליפה קודמת לפרי אמנם בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. כי כמו שפטר חמור קדוש כי אסור להשתמש בו וצריך פדיון וזהו מטעם כי בהיותו בכור נתקרב אל הקדושה ואם לא יפדהו צריך עריפה כדי שלא יגביר עליו כח הקליפה ונמצא מתפרש ממקום הקדושה כן הפרי של שנה הרביעית הוא קדוש וצריך פדיון.
42
מ״גוהנה פטר החמור אע"פ שיתן אותו הבעלים לכהן אין הכהן יכול להשתמש בו אם לא יפדה אותו בשה אבל נטע רבעי אם ירצה יאכל הפרי בעצמו בירושלים או יפדהו ואוכל דמיו בירושלים כדין כל מעשר שני. והטעם כי החמור הוא חלק הטומאה ממש וחלקו חזק לכך צריך פדיון. ואעפ"י שיהיה ביד כהן עדין יש ספק שלא יצא לתרבות רעה, ואפי' ביד כהן שהוא הימין צריך פדיון. אבל נטע רבעי בהיותו אוכל אותו בירושלים שאין שם קליפה לא דקה ולא גסה כלל די ובזה ברור לנו שלא יצא מקדושתו אבל אם ירצה לאכול אותו בגבולין צריך פדיון שאין כח הקדושה מתחזק כל כך בגבולים כמו בירושלים ששם מקום החשמל ולכן נוגה יהיה לו סביב ולא יצא לחוץ. ע"כ.
43
מ״דוהנה נשלם הפרק הזה ונכלל השער הזה בס"ד:
44
