פרדס רמונים כ״זPardes Rimmonim 27

א׳שער האותיות הוא שער כ"ו:

ב׳הנרצה בשער הזה הוא לבאר רמז האותיות הם כ"ב חפצים ותלייתם בשרשים העליונים כפי הנדרש בדברי המפרשים ובפרט דברי הרשב"י ע"ה כי הם יעלו מעלה מעלה והטעם לזה להיות כי הם מבוא אל החכמה הואת כאשר יתבאר בעה"ו:

ג׳פרק ראשון:

ד׳קודם שנכנס בביאור כל אות ואות כפי אשר יחננו קוננו רצוננו להקדים הקדמה יפה אל ענין האותיות. רבים חשבו היות האותיות האלו הסכמיות ר"ל הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתים שהם בומף נהגות בצורת הב' ובצורת הוא"ו ובצורת המ"ם ובצורת הפ"א וכן לשאר התנועות שהסכימו. וכן שאר לשונות הגוים יש להם סמניות לכל הנרצה אליהם וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם י' סימנים שבהם כללו כל המספר לפי התחלפות המעלות וכפי שיעור רבויים כמפורסם לבעלי המספר. ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגוים ללשונם בארצותם לגוייהם. אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי ואלו הם הסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גלוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין הכוונה שיהיה הספר ההוא רפואה כלל אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בענין הרפואה וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל. וכיוצא בזה אמר החוקר לתלמידיו בני אל תבטחו בעורות הנבלות המתות. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפש בלימודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקוהו ולא יועילהו. כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחתיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם בענייני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע ענייני דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו. וזהו מן הנמנע כי וודאי דברי תורה הם משיבת נפש וראיה ממה שחוייבנו בהשלמת התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימית והעלם ורוחניות וחיות וכן פירש ר' שמעון בפרשת בעלותך (דף קנ"ב) וז"ל רש"א ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטא. דא הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מילי דעלמא אפי' אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר. אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כה"ג. אלא כל מלין דאורייתא מילן עילאין אינון ורזין עילאין. תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו. ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא. מלאכי עילאי כתיב בהו (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות. (האי באתר עלאה). בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא, ואי לא כו' לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך אורייתא דברא להון וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה עאכ"ו כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. וע"ד האי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. בגין כך אמר דוד (שם קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא. ת"ח אית לבושא דאתחזי לכולא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא חשיבותא דגופא נשמתא. כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ומלין דאורייתא דאיקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושא דאינון סיפורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלין אלא בההוא לבושא דאיהו סיפור דאורייתא כו'. ודידעי יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדוי דמלכא עלאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלין אלא בההוא נשמתא דאיהו עיקרא דכולא, אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא. ת"ח הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא. שמייא וחיליהון אינון לבושא וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא כו'. נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא. ווי לאינון חייבי עלמא דאמרין דהא אורייתא לאו איהי אלא סיפור בעלמא ואינון מסתכלין בלבושא ולא יתיר. זכאין אינון צדיקייא דאינון מסתכלין באורייתא כדקא יאות. חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתבא אלא בלבושא דא. וע"ד אורייתא לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא וע"ד כל אילין מילין וכל אינון ספורין לבושין אינון עכ"ל.

ה׳והנה מתוך המאמר הזה נראה בפי' כי חלוקת התורה הם ד' ותחת כל א' מאלו הד' אלף אלפי אלפים בחינות. החלוקה הראשונה היא שמכנה אותה בשם לבוש עליון שהוא ספור דברים שנתגשמה כדי שתובן אלינו. והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בס' הזכרונות זה ודאי לא יועיל בלימוד ולא יגיעהו ממנו תועלת והלואי שלא יפסיד אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם ובדבר הזה ייטב הבל תורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר. ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור. ואין צריך לומר זה אלא אפי' מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון בביאורו אלא הוא מתעסק במקרא לבד גם לו יש שכר טוב בעמלו. ועל אלו וכיוצא בהן נאמר (תהלים א) ובתורתו יהגה יומם ולילה ודרשו חז"ל (ע"ז דף ט') ובתורה לא נאמר אלא ובתורתו. פי' כפי שיעור ידיעתו כי גם מי שלא ידע לחבר התיבות גם הוא אם יעסוק בו יומם ולילה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ובתנאי שיוסיף לעולם דאי לא תימא הכי הא אמרו חז"ל במתניתין (אבות פ"א) ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף וכו'. והחלוקה השנית היא אותם העוסקים בהשכלת הפשט רצה לומר הדינים והמדרשים ופי' המצות ופי' הפוסקים כמו שתא סדרי משנה בתשובתם ושימושם שכינו אותו בלשון תלמוד ושימוש תלמידי חכמים, וכן מדרשי אגדה לרבותינו ז"ל בפשטיות. כי הם משמחי לב מאירי עינים יזכנו בוראנו להיות חלקנו בהם וגורלנו עמהם כי הם מעמידי העולם והאריכות בענין לא יספיק הכתיבה. והחלוקה הזאת כינה הרשב"י עליו השלום בשם גופא. ואל זה כוונו מארי מתניתין באמרם (שם פ"ג) קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. החלוקה השלישית היא אותם העוסקים בקבלה הנעימה כמו הסודות הנדרשים בזוהר שיכנס בהם האדם ועל ידו יוסיף עוד כהם וכהם כי מקום הניחו לנו. ובתנאי שיתמיד המעיין העסק בדרושי הספר הזה כי ילך לבטח דרכו והם נשמה ופנימיות ודאי לכל התורה. כי כל המדרשים והמשניות וכל הדינין וכל מעשה המצות יש להם פנימיות וסוד נעים. החלוקה הרביעית היא רוחניות האותיות ומציאותם וחיבורם אלו באלו והתייחסם כי מי שירד לעומק הענין הזה יוכל לברוא עולמות וזה נקרא נשמה לנשמה שהוא תלוי בבינה שהיא נקרא העולם הבא וזו היא השמחה שנקווה אחר התחייה. ותחת כל חלוקה מד' חלוקות האלה יש כמה וכמה בחי' שאדם יכול לשפוט מעצמו. ונמצא לפ"ז ענין התורה הוא עצם הספירות כדמפרש בגוף שהיא מלכות ונשמה שהיא תפארת ונשמה לנשמה היא הבינה ונמצאת התורה עצמה לבוש אל עצם האלוה כמו שהספירות הם לבוש אל עצם השרש המתפשט כנדרש בשערים הקודמים ולסבה זו עסק התורה עולה על הכל כנודע בזולת טעמים אחרים.

ו׳והנה אל ג' חלוקים הקודמים כינה הרשב"י ע"ה בשם מארי מקרא מארי משנה מארי קבלה. החלוקה הראשונה היא נקרא מארי מקרא, והחלוקה הב' נקרא מארי משנה, והחלוקה הג' נק' מארי קבלה. והחלוקה הרביעית אינה נמצא כמעט, ולכן לא באה בשם. ותחתיה תעמוד השמות ופעולתם וצרופם מתוך הפסוקים בהשתתף אליהם ידיעתם יניקתם וסדרם במרכבה העליונה מה שאינו נמצא כמעט. ובספר ברית מנוחה נתעסק בענין זה קצת. ומבוא אליה הם ג' שערים אלה אשר נבאר זה אחר זה. והם שער האותיות, ושער הנקודות, ושער הטעמים. כאשר יתבאר בעה"ו:

ז׳קודם שנכנס בביאור האותיות רצוננו להקדים הקדמה אחת שבה היה פתיחת דבורינו בשער זה בפרק הקודם. והיא שאין אותיות התורה הסכמיות אמנם הם רוחניות מתייחסות בצורתם אל פנימיות נשמתם. וזהו שדקדקו רז"ל בביאור מציאות צורת האותיות וקוציהם ותגיהם וזיוניהם לפי שהם רומזים אל רוחניות ידוע אל הספירות עליונות וכל אות ואות יש להם צורה רוחניות ומאור נכבד אצול מעצם הספי' משתלשל ממדרגה למדרגה כדרך השתלשלות הספירות.

ח׳והנה האות היכל ומכון לרוחניות ההוא. ובהיות האדם מזכיר ומניע אות מהאותיות בהכרח יתעורר הרוחניות ההוא והבל הפה ממנו יתהוו צורות קדושות יתעלו ויתקשרו בשרשם שהם שרש האצילות. ולא זה בלבד אלא גם במציאותם רצה לומר בכתיבתם להם רוחניות שורה על האותיות ההם. וזה טעם קדושת ספר תורה. וזהו טעם מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, מפני שהרוחניות מעמיד הגשם הזך ההוא. וזה טעם בענין שבירת הלוחות שפירשו רז"ל שפרחו האותיות. וז"ל במדרש נסתכל בלוחות וראה הכתב שבהם שפרח וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו עכ"ל.

ט׳עוד בירושלמי (תעניות פ"ד) פי' הענין רבי עזריה בשם ר"י הלוחות משאן מ' סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו ע"י של משה ונפלו ונשתברו. כך כל דבר שהקדוש ברוך הוא מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים. ובמדרש (רבה במדבר פ"ב) ודגלו עלי אהבה [בראשונה כל מי שמראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים אל בית הספר ומורים את האזכרה באצבע אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה א"ת ודגלו] אלא וגודלו עכ"ל.

י׳הורה כל זה על רוחניות האותיות. וזה טעם לענין ס"ת שנשרף ח"ו שאחז"ל (מ"ק ד"כו) שקורע שתי קריעות והכריחו כן מפסוק אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים דקורע חדא אגויל וחדא אכתב דהיינו רוחניות האותיות. וכאלה רבות מורות על ענין רוחניות האותיות אפילו בכתיבתן לבד, כ"ש בקריאתן, כ"ש בכוונתן. והענין האותיות הנכתבות הם גוף והיכל לאותיות הקבועות בפה. המשל בזה האותיות הנכתבות הם גשמיות והנקראות על פה הם רוחניות. וזהו טעם תורה שבכתב ותורה שבעל פה כי תורה שבכתב רוחניות במקום גבוה וצריך תיק להתלבש אורה באותיות גשמיות אבל תורה שבעל פה היא עצמה תיק ואינה צריכה אל לבוש התיק כלל.

י״אוהנה האותיות הנכתבות הם גוף והיכל אל הנזכר בפה. ואותם הנזכ' בפה הם גשמיות בערך המחשביות שהם בלב. ואותם שהם בלב הם האצילות ידועות בלב משכילי עם בני ישראל.

י״בוהנה הענין בזה הוא בערך האותיות פשוטות כל אחד ואחד לבדה. אמנם כאשר יתחברו האותיות ויתקבצו ויעשה מהם תיבות לפי שיעור התיבה במספר אותיותיה כן שיעור רוחניותה. המשל בזה מ' לבדה היא בינה וי' לבדה היא חכמה, וכל אחד לבדה יורה על ענין רוחניות וכח אצול משתי המדות האלה, וכאשר יורכבו יתהוו מהם רוחניות היותר חשוב ולא שנכללו הב' כחות הקודמים בתיבת מי ואין שם אלא רוחניות מ"י, אלא הוא שרש ורוכב על ב' כחות אצולים שהם מ' בפני עצמה וי' בפני עצמה והיינו מ"י. אחר כך רוכב עליה רוחניות כולל אותם והוא מ"י שמורה על בינה המתעלמת בחכמה בסוד הבחינות.

י״גוהנה לא מפני זה חסר כח הבינה ממקומה וגם לא חסר כח החכמה. אמנם בין שתיהם יתהווה מציאות יפה מובחר מכל אות לבדו והוא מ"י. והמשל בזה אל שני ענפים מתפשטים מן השרש כי לא מפני ההתפשטות חסר השרש כח שתיהם חס ושלום, והיינו מ"י שורש ליו"ד בפני עצמה ולמ' בפני עצמה עם היות שאינו שרש בעצם אלא אדרבא מ' וי' הם שני ענפים אל ענף אחר גדול. וכן הדין אל מלה מורכבת משלשה אותיות כמו אמת שודאי א' בפני עצמה היא בכתר והמ' בבינה ות' במלכות והם ענפים דקים. וכאשר יתחברו שלשתן יעשה ענף גבוה אמ"ת שירמוז בתפארת. ולא נאמר מפני זה שירדו הא' והמ' ממעלתם שעד הנה היו בכתר ובינה ועתה הם בתפארת. כי עתה הם מתקרבים אל השרש והעיקר. וא' אפשר שהיא כתר שבתפארת או כתר שבמלכות, וכן במ' כי כל אחת כלולה מי' וי' מי'. ויש חילוק בין הענפים הרחוקים מן השרש ואף אם הם רומזים במקום גבוה, או לענפים הקרובים אל השרש ואף אם ירמזו במקום נמוך. ומענין זה נקיש אל תיבה בת ארבע ובת חמש וכיוצא בהן והיינו טעם הצירוף שכל עוד שיתרבו האותיות יתרבה הצרוף והכחות כאשר נבא בשער הצרוף בסייעתא דשמייא.

י״דוהנה בהזכרת האדם התיבה ההיא הרומזת באותיות בסבת תנועת הכחות ההם והכאתם זה בזה על ידי פטיש הנשמה. בזולת שיתעוררו הם בשרשם העליון לפעול הפעולה ההיא. עוד יתהווה ממנה מהבל פיו רוחניות ומציאות יהי' כמו מלאך שיעלה ויתקשר בשורשו שימהר להפעיל פעולתו בזריזות ומהירות וזהו סוד הזכרת השמות וכוונת התפלה. ואחר קביעות הקדמה זו בלב המעין. עוד זאת צריך אליו כי עם היות שיהיו האותיות שוות בצורתם ותנועתם לא ישתוו ברוחניותם ובאצילותם. וכן התיבות עם היותם תיבות שוות וכבר בארנו זה בשער בן ד'. וראייה משם בן ארבע שבי"ג מדות יהו"ה יהו"ה אל רחום וכו' ופי' הרשב"י ע"ה באדרא כי הראשון רומז בכתר עליון והב' במלכות עם היות האותיות שוות. והטעם כי העיקר הוא רוחניות ואצילות ונשמות התיבה או השם. וכן הענין באהי"ה שלשה פעמים וכל אחד מורה בענין בפני עצמו כדפי' הרשב"י ע"ה והעתקנוהו בשער השמות פ"ב.

ט״ווענין חלוקם עם היותם שוות גורם לפי סדר התיבות אם הוא שנית או ראשונה. וכן באותיות אם היא שנית בתיבה או ראשונה, כגון שני ההין שבשם. וכן לפי האות הסמוכה אליה. ופי' עניינים אלו קבל משה מפני הגבורה. וזהו שנתעכב משה רבינו ע"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בלוחות שניות, הוא בלימוד הסודות, יותר ויותר ממה שלמד בפעם הראשון. כי ענין סודות תורתינו הקדושה לא יכילם רעיון ומחשבה. וזה וכדומה לו הוא החלוקה הד' שאמרנו בפ"א שאנו עתידין להשיג בזמן תחיית המתים. וקרוב לזה לעוה"ב שהצדיקים בגן עדן יושבים ועוסקים בלימוד הסודות וזהו שמחתם כשמתחדש ביניהם חדושי תורה וסודותיה. ונחזור לענייננו כי האותיות הם היכלות וטירות לרוחניות והם כלים שואבים האצילות כדרך הגוף שהוא שואב הנשמה בתוכו. ולפ"ז נמצא כי אף על פי שלא ידע האדם כי אם קריאת התורה ר"ל הפסוק לבד בהכרח יקבל שכר על הקריאה ההיא ויהיה שכרו מרובה. ואין לומר שמפני כך יהיה שכר קריאת תורה שבכתב מרובה משכר קריאת תורה שבעל פה כי זה אינו דבר כי הקורא בתורה הוא כמו שקורא הכל בלי הבנה. וקריאת המלות העיקר צריך שיכוין בנשמתם ובמקורם וברוחניותם שהם פירושם. ואם בלא זה יתעסק בתורה הוא כמו מי שקורא בגוף בלא נשמה לזה צריך בהכרח שיתעסק בתורה שבעל פה שהוא פירוש התורה והיא נשמת התורה רצה לומר מגלה רוחניותיה שהוא פירושיה וסודותיה. וכן כתב הרשב"י עליו השלום (בזהר תרומה קע"ו) וז"ל מאן צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון חמשא פרקין אינון דכלילן בהיכל רב ומליין כל ארעא. אמר רבי יהודא אי כלילן הני מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למאן דעאל ונפק ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טינרין ולא ידע בדיורי דמתא זרע חטין ואכל חיטין בגופייהו יומא חד עאל למתא אקריבו ליה נהמא טבא. אמר ההוא בר נש דנא למה. אמרו ליה נהמא הוא למיכל כו'. אמר וממה אתעביד דא. אמרו מחיטין. לבתר אקריבו ליה גריצן דלישא במשחא. טעם מינייהו אמר ואילין ממה אתעבידו. אמרו מחיטין. לבתר אקריבו קדמוהי טריקי מלכין דלישין בדובשא ומשחא. אמר ואלין ממה אתעבידו. אמרו מחיטין. אמר אנא מארי כל אילין דאנא אכיל עקרא דכל אלין דאיהו הטה. ובגין ההוא דעתא מעדוני מלכא לא ידע ואתאבידו מניה. כך מאן דנקיט כללא ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין דנפקין מההוא כללא עכ"ל.

ט״זוהנה רבי שמעון התחיל לשבח ספרא דצניעותא שהם חמש פרקים ובהם כלל כל חכמת הקבלה. ולכן אמר רבי יהודא שא"כ נמצא שאין אדם צריך אלא לימוד הספר ההוא לבד. והשיבו ר"ש שכן הוא למי שנכנס באדרא ויצא. ואמר ויצא לפי שנכנסו עשר ולא יצאו אלא שבעה כי ג' נסתלקו כמו שכתוב באדרא בסופה. אבל מי שלא נכנס ולא ידע ההקדמות שנגלו שם לא יוכל להנות מסודות הספר ההוא הנעלם. והמשיל משל אל הבן כפר וכו' וכן ודאי ישיגהו מי שילמוד בתורה שבכתב ויאמר שבו כלול הכל כי ישאר ריקן מכל, כמקרה הבן כפר גם הוא יקרהו. ולכן עיקר השלימות בהשכלת תורה שבכתב היינו התורה שבעל פה כמו שנתבאר. ואחר שבארנו ענין האותיות במציאות רוחניותם נבא לייחסם בכלל אל השרשים ואח"כ נייחס אותם בפרט בעה"ו:

י״זובאותיות בכלל אמרו המפרשים שיש קצתם דין וקצתם רחמים וקצתם בינוניים. כלל בתורה האלהית כי א"ב ג"ד ה"ו הם רחמים גמורים, ז' ח' ט' י' רחמים סתם, כ"ל מ"ן ס"ע הן מזוגים מדין ורחמים, פ"צ ק"ר ש"ת הן דין גמור. וכשתרצה לחבר שמות ותפלות ומלות לפי הפעולה אשר תרצה תעשה הרכבה בענין השמות המורות לפעולה אם לרחמים אם לדין. לרחמים יהיו רובם מהרחמים, ואם דין יהיו רובם מהדין, וכן בשאר עכ"ל.

י״חודבריהם נעלמים כי אין אנו רואים שיהיו הדברים צודקים לפי מציאות האותיות. כי אותיות שהם רחמים מונה אותם בסוד הדין. ובפרט ש' שהיא בבינה כאשר נבאר והיא רחמים לפי הנראה, ומונה אותה עם אותיות הדין גמור. וכן דלת שהיא דלה וענייה ואמר שהיא רחמים. ואפשר שנאמר כי מציאותה יהיה רחמים אף אם ירמזו בסוד הדין וכן נאמר שמציאותם דין אף אם ירמזו בסוד הרחמים. ועל כל פנים דבריהם דברי קבלה. שוב מצאנו בעינן זה בספר יצירה אמר כי שלש אמות אמ"ש וביארנום בערך אמ"ש שהם א' כתר, מ' חכמה, ש' בינה. וקראם אמות מפני שהם אמות לאצילות וכמו שפי' בשער המכריעים. ושבעה כפולות הם בג"ד כפר"ת. והם שבעה ימי הבנין גדול"ה גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסוד מלכו"ת. ונקראות כפולות שהם מקבלות דין ורחמים דג"ש ורפ"ה. וכן הם מבעלי הדין והרחמים מה שאין בשלש ראשונות כדפי' בשער מהות וההנהגה. ובדרך זה ביארם רשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ע' דף קכ"ד) ובר"מ. וי"ב פשוטות שהם ה"ו ז"ח ט"ט לנ"ס עצ"ק הם י"ב כנגד י"ב גבולים. ואף על פי שנחלקם בדרך הזה לא מפני זה יקשה היותם במקומות מיוחדים בספירה פלונית, כי יהיו פרטיים בענף ספי' פלונית. כמו המשל מ' של אמ"ש אמר כאן שהיא בחכמה, ולא מפני זה יקשה היותה בבינה, כי יהיה ענף בינה שבחכמה או להפך. וכן אותיות הויה וכו' רומזים בי"ב גבולים שהם בתפארת כדפי' בשער פרטי השמות, לא מפני זה לא ירמוז ה' בבינה או במלכות וכן י' בחכמה. ובדברים האלה יש עוד לפרש לפי מה שפי' במאמר א' להרשב"י ע"ה בשער השמות פ"ו כי סדר האותיות הם הא' כוללת כל האותיות והיא מקור להם וכלם שואבים ממנה. ואחר כך נחלקים לשבעה שבע' שהם כ"א. כיצד בג"ד ה"ו ז"ח הם סוד קו החסד, ט"י כ"ל מנ"ס הם סוד קו הרחמים, ע"פ צ"ק רש"ת הם קו הדין. כיצד בג"ד הם ממש בחסד. הו"ז הם בנצח, ח' במלכות. מצד החסד, טי"כ הם בתפארת, למ"נ הם ביסוד, ס' המלכות מצד קו האמצעי. עפ"ץ הם בגבורה, קר"ש הם בהוד, ת' במלכות מצד קו הדין. והרי ג' במלכות מצד ג' קוים כמו שג' בכל ספירה וספירה מצד ג' קוים. כיצד א' י' בראשה חסד, יו"ד בסופה גבורה, וא"ו באמצעיתא תפארת. והא' מקור לכל האותיות בסוד שהיא כוללת כל הג' קוים כדפי'. אחר כך נשפעים בג"ד אל החסד בסוד שלשה קוים. מצד החסד היא בי"ת ר"ל בית לכל השפע להשפיע, אחר כך מצד הדין ג' שר"ל גבורה ועכ"ז היא גומלת חסד, ואחר כך ד' מצד התפארת כי הוא דלת כל השפע הנשפע. או להפך ג' בתפארת כי הוא שלישי להם והוא גומל חסדים טובים. וד' בגבורה כי משם דלות השפע ומעוטו. הו"ז בנצח, ה' מצד החסד דהיינו יחוד איש ואשתו ומה שהיתה דלה מצד הדין נתקנה ונעשתה ה' בסוד החסד. ו' מצד התפארת כמשמעה. ז' מצד הדין דהיינו בסוד נר ואש שהוא מצד הגבורה וכן יו"ד על וא"ו הוא נר למעלה בראש קנה המנורה. ח' המלכות מצד החסד דהיינו ממש חסד או חיים כי הכל א'. טי"כ בתפארת שכן עולה בחשבון ט"ל שהוא יה"ו שהוא בתפארת והוא מוריד הט"ל. ט' מצד החסד דהיינו טוב ה' לכל והיא רחמים וחיים כדמוכח בזוהר בפירוש אות ט'. י' מצד התפארת שכן היא רחמים תפארת מתפאר בעשר ספירות דהיינו י'. וכן המלכות לגבי התפארת נקרא י' עטרת בעלה. כ' הוא מצד הגבורה שכן נאמר (יחזקאל כ"א) הך כ"ף אל כ"ף. וכן נקרא כ"ף חובה. אלא שעל ידי התפארת נעשה כ"ף זכות. למ"ן ביסוד צרופו נמ"ל והוא היסוד. והמלכות ספינה לנמל.

י״טועוד מלכות נקראת נמלה ועליה נאמר (משלי ו ו) ראה דרכיה וחכם. ויסוד נמל בלא ערלה שהוא מילה וכן השכינה נקראת ברה סולת בלא סובין נקראת נמלה. ל' מצד החסד שכן ל' בבינה בסוד מגדל הפורח באויר. והוא נשפע מצד החסד. מ' בסוד התפארת שעל ידו נשפעים מימי החסד אליו. נ' מצד הגבורה בו נפילה. ס' היא המלכות שהיא סמוכה מצד קו הרחמים ובו סומך ה' לכל הנופלים. עפ"ץ בגבורה. ע' מצד החסד שבו עינות מים והתעוררת האהבה הוא בעינים וזהו עין ימין ועליו נאמר (תהלים ג יח) עין ה' אל יריאיו. וכן עין רואה וראיה בחסד. פ"ה מצד הת"ת שעולה מילה. וכן מי שם פה לאדם כו' הלא אנכי ה' (שמות ד יא). בינה ע"י התפארת. וכן קול יוצא מפ"ה שהוא התפארת. צ' מצד הגבורה כי עם היות שהוא דין מקום המשפט שמה הצדק דין צדי"ק. קר"ש בהוד וכאשר מתהפכת למדת הדין האותיות מתהפכות לשק"ר כי הוא גובר בסוד הקליפה הגוברת ע"י הדין. ק' מצד החסד שם קרוב ה' לכל קוראיו ושם קומץ ועל כל זה הוא נחש מפני השמאל כמו שנבאר. ר' מצד התפארת שהוא ראש לאבות קושר לשלשתן. וכן פירש בספר הבהיר למה נקרא שמים שהוא עגול כראש ופירשתי בשער המכריעין. ש' מצד הגבורה כי שם הבינה שרש האילן. ת' במלכות מצד הגבורה שעליה נאמר (יחזקאל ט ד) והתוית תיו. לפעמים ת' תמות ולפעמים ת' תחיה. הכל לפי הקבלה. זהו סדר האותיות למאי דסבירא לן אליבא דרשב"י ע"ה. ע"כ נצייר האותיות בכללות על דרך המנורה כזה

כ׳ועתה נבא בביאור כל אות ואות לבדה כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה ושאר המפרשים בעזרת ה' וישועתו:

כ״א אות אלף פי' בעל ס' התמונה עקרה בכתר עם הצטרפות שתי המדות שהם חכמה ובינה וזהו ו' באמצע הוא כתר. והוא עליון על כלם ובפרט כשנקימה כזה א' ושני יודין משני צדדיה הם הב' מדות. כי לזה הרמז נמצא היו"ד שבה שבצד ימין מביט כלפי מעלה כזה א' רמוז אל החכמה שהיא מבטת כלפי מעלה לקבל. יו"ד שניה שהיא בינה מבטת כלפי מטה כזה א' להשפיע אל התחתונים כי היא האם הרובצת על הבנים להניקם. ולכן נקראת שכינה כי היא משכנת וקושרת הב' ראשונות עם הז' ימי הבנין. ואמר עוד כי הא' נרמזת שהוא ו' עם ב' יודי"ן שעולה כ"ו. והכונה לומר שהא' הם ג' ראשונות והעיקר בכתר וידוע הוא שהכתר משפיע בתפארת כי הוא מתעלה עדיו דרך קו האמצעי. ולכן גלוי האות הזה ע"י הכתר. ואם כן נמצא רוחניות האות הזה רמז היותו כלול ממציאות ג' ראשונות בהיות הכתר עיקר וגובר. והצטייר [א] דרך הת"ת. ואמר שם כי ממשלת הצורה והרוחניות הזה הוא בשעת נוגה. ויש שפי' כי תפארת רמז ו'. ושני יודי"ן הם ב' זרועותיו והם פתוחות לקבל המלכות ולחבקה. או ירצה הו' הם הזרועות הפשוטות לקבל המלכות כדפי', והיו"ד ראשונה רמז לחכמה שמשם נאצל, ויו"ד שנייה רמז למלכות ה' אחרונה. ולפי זה נמצא כל שם בן ד' בצורת א. ויש מי שפי' כי א' רומז לכתר עליון שנקרא אל"ף והוא פל"א מלשון כי יפלא (דברים יז ח) שהוא נעלם ונסתר מעין כל. ויש מי שפי' בענין אחר וז"ל א יש לה ג' צדדין ראש ואמצע וסוף. הראש הוא מצד העליון שהוא אדוק בו ומורה על ממשות החכמה וזכרון הכח שהיא נאצלת ממנו והאמצע מורה על ממשות השכל המתרבה מן החכמה והסוף מורה על המדע המתרבה מהשכל וזהו צורתה מזומנת להבין מעשה העליונים והיא תחלה לייסר התחתונים ע"כ נעשה דבר אחד והם כבכור הדעת אלו הג' צדדים שפע מוחלט ויונקים כח מזה החלק שלפניו מצד השוואתם. ובזכותם ובזיוום נוקבים בית קיבול לכח הנאצל והנעדר מהם שהיא הגדולה הנראית בע"ס שהיא כלל ענפי החכמה שהם בשרשי העליון אצל הכתר כדי למשוך כח החזוק בכל הספי'. ויש מי שפי' כ"ע אלף גדולה והיא רוחניות בסוד האלפא ביתא העליונה הרוחניות ראש לכל אלפא ביתא ונקרא אלף לפי שהוא אמתי וראשון ובו תלוי הכל בסוד צורת א' והבריח התיכון הסובל עליונים ותחתונים. והרשב"י ע"ה פי' בתיקונים (תקוני ז"ח דף קי"ז.) ז"ל א' יו"ד לעילא יו"ד לתתא חכמה בראש וחכמה בסוף ו' כריכא דתרווייהו עכ"ל.

כ״בועניינו כי בצורת האלף כללות שלש ספירות שהם חכמה ומלכות והם שני יודי"ן כי המלכות ג"כ נקראת יו"ד כמבואר בשער המציאות והוא"ו שבאמצע שניהם הוא הת"ת המיחדם יחד כי ע"י הת"ת תעלה המלכות אל החכמה. ובמ"א אמר תניינא בינה כמה דאוקמוה מ"מ אלף בינה וכו'. ונראה כי בכתר אלף מלשון פלא המורה על תכלית ההעלם.

כ״גועוד כמו שאלף ראשונה לאותיות כן כ"ע תחלת האצילות ובבינה לשון אלף הוא לשון לימוד מלשון ואאלפך חכמה (איוב לג לג) וכן נקראת בינה לשון הבנה.

כ״דועוד כי בכ"ע הוא אלף רבתי דוקא.

כ״הועוד כי בכ"ע מלשון אלוף ר"ל גדול שכ"ע אלוף לכל האצילות. ולכל הפי' הוא מורה בו על ההעלם. ובת"ת הוא ג"כ אלף רבתי כשהוא מתעלם בכתר כדפי' בשער המציאות.

כ״וועוד יש אלף קטנה והיא רמוזה במלכות לרמוז שהיא ראשונה ממטה למעלה. ואחרים פי' לרמוז שהיא נעלמת מן התחתונים מלשון פלא. וכבר אפשר לפרשו בלשון אלף כי כערך הכתר אל האצילות כן ערך המלכות לכל אשר תחתיה. ואפשר להיות לשון למוד כמו ואאלפך חכמה כי היא המחכמת הנביאים ומראה להם האצילות העליון. עוד אלף היא רומזת גדולה גבורה ת"ת. וכן רומז שלשה במציאות החסד וכלא חסד. וכן רומז בינה יו"ד עליונה, מלכות יו"ד תחתונה, ו' באמצע ת"ת האוחז בשתיהן בסוד היחוד. וג' פי' האלו פירשם הרשב"י ע"ה וכתבנו בשער השמות בס"ד. ובזהר פ' אחרי (דף ע"ג.) וז"ל ות"ח מלה קדמאה דאורייתא דיהבין לינוקי אלף בית דא מלה דלא יכלין בני עלמא לאדבקא בסוכלתנו ולסלקא ליה ברעותא וכ"ש למללא בפומיהון ואפילו מלאכי עילאי ועילאי דעילאי לא יכלין לאדבקא בגין דאינון סתימין דשמא קדישא. ואלף וד' מאה וחמש רבוא עלמין כולהו תליין בקוצא דאל"ף. וע"ב שמהן קדישין גליפין באתווי רשימין דקיימי בהו עלאי ותתאי שמיא וארעא וכרסייא יקרא דמלכא תליין מסטרא חדא לסטרא חדא. דפשיטותא דאלף קיומא דעלמין כלהו וסמכין דעלאין ותתאין ברזא דחכמתא. ושבילין סתימין ונהרין עמיקין ועשר אמירן כלהו נפקין מההוא קוצא תתאה דתחות א'. מכאן והלאה שארי לאפשטא אלף בבית. ולית חשבן לחכמתא דהכא אתגליף עכ"ל לענייננו. וטעם העלם העולמות האלה באלף הוא מפני שהא' הרמז בכתר. וכבר נודע שהכתר בו היו נכללים כל העולמות וכל האצי' קודם ההתפשטות כמו שפי' בשערים הקודמים. ולכן נכללו בו כל הדברים הנזכר במאמר אות אלף שהיא כתר פלא אלף. או אפשר כדפי' לעיל כי אלף הוא בחסד ראש ההתגלות בז' ימים והיא אות כוללת כל האותיות כדפי' לעיל בפ' הקודם. עוד פי' (בז"ח שה"ש דף ע"ז) כי אלף הוא יו"ד בראש חכמה, ו' ת"ת, ויו"ד למטה מלכות, ועוקץ של יו"ד התחתון הוא רמז לכל המחנות אשר תחתיה קטנים וגדולים חצוניים ופנימיים כלולים במלכות שהיא עצם היו"ד:

כ״זבאות בי"ת נעתיק לשון ספר התמונה והנראה לנו בפירושו. ב' מצורתה עושים ד' ו' וזו צורתה

והיא ב' נתיבות לחכמה עלאה ותתאה וציורה מורה שני מדות כי היא כוללת לת"ת ר"ל בית דינו של הקב"ה [ב] וכו' עכ"ל.

כ״חוכוונתו הוא לומר כי הב' רומז לחכמה. ואולם הרמז בה כי היא ד"ו והם ד"ו פרצופין שהם ת"ת ומלכות שעליהם נאמר ד"ו פרצופין נבראו. והם ד"ו ביחד כאשר הם בחכמה כי אז תעלה היא במעלת הצלע שהיתה בחכמה צלע אל התפארת. כי אין לחשוב כי מיעוט הירח וענין ויקח אחת מצלעותיו הכל ענין אחד. אלא ויקח אחת מצלעותיו הוא באצילותם בחכמה שהיו שם נכללים כאחד מיוחד כאדם שהיה עם אשתו ד"ו פרצופין. ושם מחכמה נתחלקו לשנים ונכנס בבינה והביאה אליו ושם היו שני מאורות גדולים. ואחר כך היה מיעוט הירח כי הוא ענין בפני עצמו. ולפי שהם ד"ו בחכמה לכן מלוי היו"ד ד"ו כי מלואו ועבורו של יו"ד היא חכמה ונתיבותיה הם ד"ו פרצופין וכבר נתבאר כי בית שבחכמה הרמז אל הנתיבות. כדכתיב (משלי ח') בית נתיבות נצבה. ולכן ציור הב' רמז לד"ו פרצופין שהם למטה ב' ספירות. וז"ש וציורה שני מדות. ובארנו הענין הזה בארוכה בשער מיעוט הירח פ"ד. ומ"ש כי הוא בית לתפארת, הכונה כי הל"ב נתיבות הם גם כן בתפארת כמו שנתבאר בשערים הקודמים וכן נרמז בו הל"ב ולול"ב כי שם בן ד' עולה כ"ו ושש קצוות הם ל"ב. ולכן המלכות היא גם כן בית כי היא בית לתפארת לנהג העולם אם לדין אם לרחמים. הכלל העולה כי רוחניות הב' רומז לחכמה עם ל"ב נתיבותיה שבד"ו פרצופין והיא כוללת המלכות היונקת מן הגבורה כי תוקף הדין סבת פגימתה, ומלואה כנודע לכן בשעת הלבנה ממשלתה ע"כ. ויש מי שפי' כי הב' היא מלכות ומפני שנתייחדה בבעלה נצטיירו בה ב' זרועותיו שחבקה בהם והוא באמצע כזה

וזהו בסוד שימני כחותם שישאר צורתו חקוק בה. ועוקץ הבית הוא יוד לרמוז שנאצלה מחכמה. וקרוב לענין זה נמצא בתקונים כי הבי"ת היא ג' ווי"ן ג' עמודים שהם ויס"ע ויב"א וי"ט אבות סומכים לשכינה כדפירש בשער המציאיות במציאות ה' שבמלכות. ורוב המפרשים הסכימו כי הבית בחכמה וביאר רבי משה הטעם שהיא שניה. ועוקצה להורות שיש למעלה מציאות דק מכל דק. ויש מי שפירש קרוב לענין זה בענין אחר וז"ל ב' יש שני צדדין בממשותה יוצא על הצד השני צדדים מאחריה ומלפניה והוא פתוחה כדי לקבל תוס' רוח הקודש מצד האל"ף כמו דברים בפי תלמיד והיא הבית וצורתה מזומנת להכיל עיקר האחדות וזהו ביאור ענייניה ותבונת ראיותיה בהבחנת החכמה ובדקדוק שכל. והרשב"י ע"ה בר"מ [פנחס דרנ"ו ע"ב) פי' ז"ל אנכי ביה כ' כתר וביה אי"ן, וכתר אתקרי מסטרא דאימא עילאה דאדכר לגבה חמשין זמנין יציאת מצרים באוריי', ואיהי ב"ת מן בראשית דכלילא י' אמירן מסטרא דחכמה בת י' כו' עכ"ל.

כ״טוביאורו כי הוא בא לבאר אנכי ה' אלהיך ואמר כי במלת אנכי הרמז לכתר ובאנכי יש אותיות אי"ן שהוא הכתר ויש כ' שהוא הכתר. ופי' לנו כי נקרא כתר מצד הבינה כאשר בארנו בערכי הכנויים ומטעם זה שנזכר שם יציאת מצרים כמו שנודע שחמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתו' לרמוז אל נ' שערי בינה כאשר ביארנו בשער נ' שערים. ואמר כי הבינה היא בית מבראשית. כוונת האריכות הזה הוא לבאר איך נתחלקו י' דברות ה' בה' ראשונה וה' בה' אחרונה היא מצד י' דברות אשר בחכמה הנשפעות אל הבינה. ומטעם זה אמר בה י'. בחכמה יבנה בית (משלי כד ג) [ג].

ל׳והנה לפי המאמר הזה ב' היא הבינה.

ל״אועוד בשיר השירים להרשב"י ע"ה א' דכר ב' נוקבא והנה נקיבה אינה בחכמה כנודע. ועל האמת כל זה הפך דבריו במקומות אחרים שפי' כי ב' לעולם היא בחכמה. ולתרץ זה נ"ל לומר כי במה שאמר בחכמה יבנה בית וכן במקומות אחרים כי י' מעיין אל הגן שהיא הבינה יתורץ הכל כי אחר שהיו"ד היא בונה הבית א"כ חוייב היות שרש הבית ומציאותה הדק נעלם במקורה וא"כ הם שני ביתים בית נעלמת בחכמה ובית בבינה. עוד יש בית זעירא היא המלכות ומקורה הוא הת"ת והמעיין היסוד כמו שנתבאר זה בדברי הרשב"י ע"ה:

ל״בבאות ג'. המתבאר מתוך דברי ס' בעל התמונה כי האות הזה כחה בבינה ולכן היא שלישית. ונקראת גימ"ל מלשון גומל כי גומלת לכל ע"י השלמת הקצוות אל המצוע. ר"ל ישתנה הדין והרחמים וע"י תצאנה הפעולות לפעול במהירות כי הוא ג"כ מלשון ויגמל שקדים (במדבר יז כג). ושני הדברים האלה מבוארים כי ממנה מקבלת הגבורה רחמים ומתרחצת בחלב האם כדפי' בשער מהות והנהגה פ"ו. ולכן כשהיא (מקבלת) [ממתיק] הדין נמצא שלום בין הדין והחסד. וכן כל ז' ספי' הבנין מקבלות ממנה ועל ידה פועלות במהירות. ובצורתם ו' ז' כי הזיין רמז בנצח והו' רמז בת"ת כאשר יתבאר. לכן ירמוז הצורה הרוחניות הזאת עיקר יניקתה מן הבינה ומצטיירת בצורתה ע"י הת"ת והנצח ולפי' ממשלתה ע"י החמה שהוא בת"ת כנודע. ויש שפי' ראש ג' הוא יו"ד שיש לה ד' עוקצים שהם כתר למעלה וחכמה אל הימין ובינה אל השמאל וחסד תחת שלשתם זהו צורת הראש של הג'. והו"או שהיא זקופה הוא הת"ת והרגל שהוא מתוח הוא הימין הפשוטה לקבל שבים והעוקץ רמז למלכות והוא גמול הצדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם. ויש מי שפי' גימ"ל רומז לחסד בשביל שגומל טוב לחייבים ומטהרם. ויש מי שפי' בענין אחר ז"ל ג' יש לה ב' צדדים מטה ועץ המטה אחוז באמצעיתו דוגמא של זוהר עשוי לקבל שפע האותיות של מעלה למטה והיא פתוחה לפנים כדי להשפיע מאותו כח באותיות שלמטה ממנה ויש לה חלון כדוגמתה מפני שכל האותיות הם צורות עומדת בהשוואת החלונות שנבראו בתוכם והם כמו אספקליראות מאירות דומות לזכוכית צבוע במיני צבעונים מזומנים לגמור בהם מעשה. ויש שפי' בראשי תיבות בג"ד בינה גמול דלים. והדלים הם יסוד ומלכות ונקראו עניים כמו שנתבאר בערכי הכנויים והם מקבלים מן הבינה. וכן היא ג"כ גומלת חסדים בסוד השפעתה דרך החסד והיינו עוקצה אל הימין צנור השפע:

ל״גבאות ד' אמר בספר התמונה כי היא נרמזת בחסד וכן היא רביעית במספר הפשוט. ואמר כי היא צורה פשוטה שאין לה חיבור עם זולתה והיא מבטת לתפארת שהוא הו"או. ולא אמר שהיא מבטת לה' מפני שבה"א ג"כ הדל"ת ועי"ז מבטת לוא"ו. ונמצא לפי זה רוחניות האות מקבלת מהחסד ומרחמים שהוא הת"ת. ואמר כי נקרא דל"ת מלשון ודלת ראשך כארגמן (שה"ש ז ו) שפי' ענין הבדלה מלשון יחידות. כמו חלק הראש המובדלת מחברתה וכן האות הזאת יחידה בצורתה שאינה מצטרפת בצורה אחרת ואמר כי ממשלתה בשעת ככב. ויש מי שפי' כי הד' פי' של ג' דהיינו כמו שפי' למעלה בגימ"ל שבראשו יש לה ד' עוקצים וכו' אלא שזאת הפוכה. לרמוז אל הרשעים המהפכים הדברים העליונים ומבלבלים יצועי אביהם ולכן נהפך להם מות מחיים ח"ו אבל הג' שהוא גמול הצדיקים הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם כדפי' לעיל באות גימ"ל. ויש מי שפי' ד' רומזת לעטרת שעומדת בדלת של המלך כעניה. ויש מי שפי' בענין אחר וז"ל ד' יש לה ב' צדדים צד נטוי וצד סמוך והיא דפוס להשלים חומר היסודות דבוקה באמצע הג' וחלון שלה יש בו ממשות להכיל מכל צדדיה מלמטה ולא מלמעלה ועכ"ז נקרא מהות היצירה. ולכן ע"פ הזהר השכינה נקראת דלת ונקרא כן כשהיא דלה במסכנות וקוצה של הדלת רומז ליסוד המחברה עם התפארת בסוד כי כל בשמים ובארץ (דה"א כט). וזה נתבאר בר"מ ובמקומות רבים. גם היא תרמוז בבינ"ה כי כן באר הרשב"י ע"ה (בזהר משפטים דף קכ"ג ע"ב) וז"ל ה' ד' הות מדאתחבר דכורא עמה אתעברת מחד בן ואקרי ה' עכ"ל, והעתקנוהו בשער השמות בפ"א.

ל״דוהנה אמר כי הבינה שהיא ה' עיקרה דלת ומציאות הדלת היינו עוקצה שהיא חכמה ופשיט נהרא מכאן ומכאן דהיינו התפשטות הבינה מן הימין שהוא החסד ומן השמאל שהיא הגבורה. נמצאת אומר שמציאות הד' גם בבינה בסוד התפשטותה בחסד וגבורה, וכבר הארכנו בזה כל הצורך בשער הנזכר. ולשון דלת בבינה לא תהיה לשון דלות, אלא לשון דלו עיני למרום (ישעיה לח יד). וכן לשון משנה (פאה פ"ד) בדלית ובדקל, שהוא לשון גובה:

ל״הבאות ה' פי' בספר התמונה כי עקרה בגבורה. אמנם היא ג"כ במלכות כנודע בענין שם בן ד'. ואמר כי הוא רמז שמדת הדין יכול לפעול בקש"ה ורפ"ה. ואמר כי כל זה בכח הבינה, ואמת כי על ידיה יתרפה הדין או יתחזק כמו שפי' למעלה ולכן תרמוז ג"כ בבינה. וצורתה י"ד ומצינו י"ד לטובה כמו בי"ד רמה, את הי"ד הגדולה (שמות יד). היד ה' תקצר (במדבר יא כג). וי"ד לדין וגם יד ה' היתה בם (דברים ב טו). וכן יש ידות הרבה כמו שבארנו בשער ערכי הכנויים. הקיצור הצורה הרוחניות של אות זה מקבלת עיקרה מגבורה אבל מקבלת גם מבינ"ה ועל ידה יתרפה הדין ותעשה רפה למטה בקבלתה ממנה. ובשעת לבנה ממשלתה כי על כן היא נרמזת במלכות כח הלבנה. ויש מי שפי' כי אות ה' היא המלכות והד' שלה מורה על חצי גורן עגולה ובאמצע החצי גורן שהם ע' סנהדרין האב ב"ד עומד והוא הוא"ו קטנה שתחת הדלת. והכל נרמז במלכות כי היא מוצא הדין והיא הירח העומדת כחצי גורן כירח והנקודה באמצע מלואו. עוד פי' באופן אחר כי הדלת רמז למלכות והוא"ו קטנה רמז למטטרון בנה של השכינה והוא יונק מבין שדי אמו. וזה צודק קצת לפי מה שכתבנו בענין פי' הה' בשער השמות בשם בן ד'. עוד אמר ענין נכון כי הה"א היא השכינה עומדת על ד' חיות המרכבה והם א"ב ג"ד ויפה הוא. ויש מי שפי' בענין אחר ז"ל ה' נצבת בדוגמתה פתוחה כדי לקבל שפע מכל צד ופתוחה כנגדה לפניה כי להיות שיונקות כל האותיות ממנה כדרך השפע שהיא יונקת. והיא סתומה מלמעלה כדי שלא יתפשט השפע לצאת חוץ ממנה. וכן כבר בארנו בשער שם בן ד' ובשער השערים כי מציאות הה' היא בשני מקומות שהם בינה ומלכות ובשתיהן על דרך א' כי מציאות צורת הה"א ג' יסו"ד. והם בבינה מפני שנאצלו על ידה. ובמלכות מפני שמשפיעים בה והיא מתקשטת על ידם בסוד הזיווג כדפי' בשער סדר האצילות.

ל״ווהנה המלכות היא דלה בהיותה יונקת משתי הקצוות מן הימין ומן השמאל. ואז הנחש מבקש לינק. עד שמקבלת מן האמצע ומצטיירת בעלה בה דהיינו ו' בין שיהיה ו' של ת"ת ממש או ו' של יסוד אז היא מלאה כל טוב והיינו ה' עשויה כלי:

ל״זבאות ו אמר בספר התמונה שהיא בת"ת ומפורסם הוא ואמר כי היא פשוטה לרמוז כי הוא עמוד לעולם. ואפשר לומר הטעם כי קודם ברא הקב"ה העולם בדין וכשראה שאין העולם מתקיים שתף עמו רחמים הרי שהרחמים הם סבת קיום העולם ולכן הרחמים עמוד סומך העולם. ואמר כי פניו הפוכים מן הה"א לרמוז כי הה"א הוא דין שאין בו רחמים. וכן אפשר לומר הטעם כי הוא מטה כלפי חסד ומחזיר פניו מן הדין. או אפשר כי הוא מביט לזיי"ן שלפניה שהוא משפיע בה כאשר נבאר. ואמר כי הוא משגיח מעלה כנגד הכתר לקבל ומשגיח מטה להשפיע למלכות כנודע. ואמר כי ממשלתה בשעת חמה כי כן הוא מכונה שנאמר כי שמש ומגן ה' אלדים (תהלים פד יב).

ל״חויש מי שפירש בענין אחר וז"ל וא"ו היא עומדת בזאת הצורה לרשום בה צורת הטבע ולמצוא בה דוגמא נסתרת ונכרת בזו הצורה נקרא חומר קדמון ולכן אמת שהמקום המיוחד לה הוא הת"ת. אמנם הרמז אליו בהיותו קשור וכלול משש קצוות שהם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד יסוד. ולרמוז על יופיו בכללות הזה נקרא ו' שעולה שש. והיא ארוכה שהוא הנהר המשקה בדרך העלם בסוד הדעת לשאר כל נטיעות הגן כאשר נתבאר בשערים הקודמים. וכמעט שאז נקרא נשמת הת"ת כאשר רמזנו שם. וכאשר הוא"ו בת"ת תקרא וא"ו עילאה או ו' סתם אמנם לפעמים היסוד נקרא וא"ו זעירא או וא"ו תתאה להיות כי הוא ג"כ כלול מו' קצוות כת"ת עצמו כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף דגוף וברית חשבינן חד כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים. אמנם יש וא"ו אחרת והיא בראש הכת"ר בארנוהו בשער המכריעין בסופו. ולפעמים תסובינה הואוי"ן ג"כ על גדולה גבורה ת"ת ג' ואוי"ן והיינו ויס"ע ויב"א וי"ט ג' ואוי"ן. וכן נצח הוד יסוד כאשר בארנו בשער המציאיות. ואלה דברי ר' משה דילאו"ן ז"ל בספר השם בווי העמודים. ווי העמודים בסוד וא"ו של בי"ה שמ"ו שהוא מטה משה שש ספירות וכו' ואין וא"ו בלא שני ווי"ן והוא רמז ליסוד הנאחז בו:

ל״טבאות ז פי' בספר התמונה כי צורתה בנצח והיא רמז לכלי זיין לנצח בדין. וכן היא מדתו של משה ובה היה נוצח במלחמת עמלק כי היה מרים ידו ואז וגבר ישראל והוא הרמת יד ימין שהוא נצח על השמאל שהוא הו"ד ואז גובר כח הרחמים וכן בנשיאות כפים צריך להגביה הימין על השמאל וכאשר ירים האדם ידו יראה כזיי"ן בפשיטות אצבעותיו והוא נרמז בנצח ששם הנצחון ע"י הזיי"ן. ואמר כי ממשלתה בשעת החמה מטעם שגובר עליו כח הרחמים ע"י הת"ת ולכן מושל בשעת ממשלת חמה שהוא ככ"ב הת"ת. הקצור רוחניות האות הזה רומז בצד הנצח לבד.

מ׳ ויש מי שפירש כי הזיין הוא יסוד והא סוד הברית והוא סוד שבת וכמו ששבת עטרה על ששת ימי המעשה כן בזיי"ן עטרה על הוא"ו והעטרה הזאת היא עטרה שבברית. וכמו שהשבת נותן מזון לכל שאר ימי השבוע כן האות הזה נק' זיי"ן על שם המזון הנשפע ממנו והוא הברית הנמשך מהת"ת שהוא הגוף הנרמז בוא"ו והזי"ן ברית והחי"ת נקבה העומדת לקבל ופוסקת את רגליה לקבל שפע הזכר.

מ״אויש שפי' בענין אחר זיין עומדת בזו הצורה כדי לתקן ההשוואה וחלוק לגולם הנאצל והנעשה מן החומר. ויש מי שפי' ז' רומזת למדת הגבורה שלוקח כלי זיין להלחם ברשעים ולכן זיין מפורסם בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים בענין האות הזה הוא היות צורתה רמז אל ו' וי'. והנה היא מתפרשת על ב' דברים כי המלכות בעלותה אל מקומה הא' אל בית אביה כנעוריה הלא תעלה דרך מדרגות הסולם ובעלותה בראש צדיק אז היא עטרה בראש כל צדיק. והכונה כי לבוש הצדיקים בעולם הבא הוא מצד המלכות וזהו ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה א) כי ראתה עולמה בחייה. אמנם זהו מצד מלכות שהוא בהיותה למטה מולכת בעה"ז אבל בעלותה למעלה מצד הבינה כי ע"י שהיא האם תעלה אל בית אביה היא עטרה בראש צדיק יסוד עולם וזהו עוה"ב אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותי' בראשיהם כי עולם הבא היא הבינה כאשר נתבאר בערכו. וזהו ומרדכי יצא מלפני המלך (שם ח טו) שהיא הבינה בלבוש מלכות מצד המלכות כמבואר ועטרת זהב גדולה מצד עטרה בראש כל צדיק וצדיק. וזהו שראה עולמו בחייו. ובזה יובן למה לא נתנה עטרה לאסתר אלא כתר מלכו"ת. ומפני שעטרה בראש הצדיק נמצא י' על ו' והוא ז' ע"כ הוא יום הז' ואין זה מקום ביאורו. וזאת הזי"ן זעירא כי לא נתפרסם שמה.

מ״בועוד יש עטרה בראש ס"ת והיא נקרא בלשון הרשב"י ע"ה (בתקונא י' דף כ"ג.) תג"א דס"ת וזהו בעלותה דרך המדרגות עד החכמה למעלה וזהו עטרת בעלה ואז היא י' על ו' והיא זיי"ן ואל הזיינין האלה הם רמז התגין וזהו שג"כ הוא תפארת יום הז'. ולפעמים תתיישב היו"ד הזאת בראש ג' אבות ויעשו ג' זיונין כענין ש וכן בנצח הוד יסוד. וכל זה שבלי הלקט משדה הרשב"י עליו השלום:

מ״גבאות ה פירש בספר התמונה שהוא בהוד שהיא שמינית ממעלה למטה ואמר שרומז גם כן בבינה ממטה למעלה ושתיהן דין כנודע. ואמר כי לפי שהיא בהוד מדתו של אהרן הכהן היו לו ח' בגדים כנודע. וכן אהרן היה איש חסד כאמרו (דברים לג) תומיך ואוריך לאיש חסידך לרמוז שהיא ג"כ מקבלת מהבינה שהיא על החסד אבל עיקרה בהוד. ואמר שצורת אות זה כוללת [ב' אותיות] שהם ד"ו לרמוז שהיא מקבלת ג"כ שפע מחסד שהיא ד' כדפי'. והכל עשר לרמוז שהכל נכלל במלכות שהיא עשירית. ואמר שלשון חי"ת מלשון (עובדיה א ט) וחתו גבוריך תימן לרמוז אל דין ההוד כי הוא העיקר. ואמר כי ממשלתה בשעת לבנה מטעם כי הלבנה היא (כתר) [כח] במלכות וזה נכלל הכל בי' כדפי'. ודבריו סמוכים בדברי הרשב"י ע"ה כמו שבארנו בשער נ' שערים שהוד עולה למנין נ' שהם ה' פעמים ו"ד עולה הכל נ' שעד הוד מתפשטים חמשים שערים וכלם מתגלים ע"י המלכות כדפי' שם וכלל דבריו כי הצורה הרוחניות של האות הזה מקבלת מבינה וחסד ומת"ת ומהוד.

מ״דויש מי שפי' כי החי"ת רמז לשכינה הפתוחה למטה כדרך האשה שהיא סתומה מג' רוחות ופתוחה מרוח רביעי לקבל שפע בעלה. ועוד היא אכסדרה שבה משכן הנשמות. ולה שני צלעות, צלע ימין כנגד עדה מצלת וצלע שמאל כנגד עדה שופטת וגוף השכינה על שניהם ורוח רביעי פתוח לקבל לכל הרוצה ללמד זכות יבא וילמד והצדיק נתון בין שתי הכתות להצדיק ולהרשיע. ועוד ג' צדדין רמז לג' אבות זרוע ימין לצד ימין וזרוע שמאל לצד שמאל וגוף שהוא הת"ת עליהם והיינו ג' ווי"ן ויסע ויבא ויט כדפי'. ...

מ״הויש מי שפי' בענין אחר וז"ל כי ח' רומז לגבורה מלשון (בראשית לה ה) ויהי חתת אלדים שהיא פחד.

מ״וויש מי שפי' בענין אחר וז"ל ח' נקראת כך ע"ש שהיא דפוס לסבת' הגולם גולם רוחני וגולם גופני דמות החי"ת שהוא צורה לכל הדברים שהם בעלי חיים הטבעיים וע"כ נק' בלשון חיים. ורמז האות הזה פי' הרשב"י ע"ה (בזהר פנחס רנ"ז.) במלת אחד כי החית נרמז בשמונה ספי' מהחכמה ולמטה עד היסוד. וז"ל אחד א"ח כליל ט' ספיראן דאינון א' אין כתר. ח' תמניא ספיראן מחכמה עד יסוד ד' מלכות וכו'. ובמקומות אחרים פי' כי הבינה נקראת ח' מפני שהיא שמינית ממטה למעלה וז"ל בינה דאיהי תמינאה מי' ספי' מתתא לעילא ע"כ. ואפשר ליישב ולומר כי כשהבינה כוללת הח' ממטה למעלה אז תקרא חית. ואפשר חי"ת מפני שהיא השפעת החיות לכל הספי' מן החכמה שהיא מקור החיות השופעת בה. ובזה נתיישבו ונתפשרו דברי הרשב"י ע"ה.

מ״זבאות ט' פי' בעל ס' התמונה כי האות זה ביסוד שהוא ט' ואמר שהמדה הזאת היא ז' למספר הימים ואם היא תשיעית למספר הספירות. והטעם הוא כדפי' בשער ערכי הכנויים בערך ימים. ואמר שנקרא שבת לשון מנוחה ולשון השבתה ובטול וחרבה. ונקרא כל, לשון חמדה ולשון כלייה. ולכן לטובים טובה ולרשעי' טי"ת מלשון וטאטאתיה במטאטא השמד (ישעיה יד). ומטעם זה ממשלת האות הרוחניות הזאת בככב שבתי.

מ״חויש מי שפי' כי הטי"ת מורה בציורה כי בהתחבק התפארת עם המלכות בזרועותיו הקדושים נשארה המלכות מעוברת מכמה נשמות וכמה מלאכים ועניינים אחרים. והנה צורתה מורה על חבוק הזרועות וקוצה הפנימי מורה על העובר היושב במעי אמו כדפי'. ולכן המעוברת יולדת לט' חדשים כמנין טי"ת. ובראש בצד השמאל י' להראות שמשם מהיו"ד משך הנהר והשפע סביב סביב. ואמר עוד שהאות הזה רמז למדת חכמה תשיעי' ממטה למעלה ומקבלת מהכתר כי החכמה שני לו ולכן ארז"ל (במנחות דף ל"ד) ט"ט בכתפי שתים ובו נתעבר כל העולם וממנו יצא כדכתיב (תהלים קד) כלם בחכמה עשית לכן היא בצורת יו"ד בראשה ומעוברת בהוייות העולם שנתהוו ממנה כדפי'. ויש מי שפי' ט' רומז לגבורה מלשון וטאטאתיה במטאטא השמד שהוא לשון כלייה שהוא מכלת הכל בדין.

מ״טויש מי שפי' בענין אחר וז"ש טי"ת היא כפופה מלפניה וזקופה מכל צדדיה וממנה מתאצלים כל הדברים שהם לבוש השכל והמדעי ר"ל הנסתר שהם נסתרים בתוכה. ובענין האות הזה בארו בזהר (תרומה דף קנ"א) ענין גדול שהיא מקור החיים וזו היא סבה שיש מקום ידוע בעולם שאין מתים אנשים בתוכו כמבואר גם מתוך דברי רז"ל (סוטה דף מ"ו ע"ב) והטעם מפני שעל אוירו תלויה אות ט' מצירוף אותיות שבהם נברא העולם. ובשיר השירים (בז"ח דף פ"ג ע"א וע"ב) ביאר הרשב"י ע"ה הפסוק (קהלת ט יד) עיר קטנה במציאות היו"ד שאז אין מי שישכיל בה שהיא נעלמת וקטנה אל השגת בני אדם ולכן ואנשים בה מעט ולכן היא אומרת (שה"ש א) אל תראוני שאני שחרחרת. פי' לא תחשבו כי תשיגוני שאני נעלמת. ובא אליה מלך גדול וגו' ובנה עליה מצודים גדולים היינו מציאות בנין הצלע בנין שור מקף סחור לקרתא. וזהו כי הבינה מציאותה ל כמו שנתבאר וכאשר יקיף סביב למלכות מהל' נעשית ט' כזה. ומצאתי אומרים כי ט' היא במלכות בסוד מציאות אור הבינה המקשטת אותה. ואין ספק כי מציאות הט' היא נבחרת ממציאות הה' והוא סוד (זכריה ב ט) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב:

נ׳באות י' פי' בספר התמונה כי היא המלכות מדה עשירית והיא מכוונת כנגד החכמה הנקרא יו"ד כמותה. ופי' כי טעם היו"ד כי אפילו בה אין דמיון וצורה אלא כיו"ד קטנה נקודה פשוטה מצורה ודמיון כדכתיב (ישעיה מ יח) ואל מי תדמיון אל. והיא אות ברית כנודע. ולשון יו"ד מלשון (תהלים קז) יודו לה' חסדו כי היא מקום ההודאה וההלול כמפורסם מדוד. וממשלתה בשעת לבנה כי היא מדתה כנודע ואמר כי עד כאן כלל הספי' כסדרן [מא' ועד י' רומז לי"ס כסדרן] ומכאן ואילך כפי אשר נבאר הם שלא על הסדר.

נ״אויש מי שפי' היו"ד רמוזים בה ד' ספי' כתר חכמה בינה חסד ובארתים למעלה. ואמר שקוצה העליון שהוא הכתר משפיע שפע לשתי קצוות שהם לשני צדדים זה לימין וזה לשמאל שהם חכמה ובינה ולמטה מהם החסד המשפיע לכל חוט השדרה שהוא הוא"ו ומשם (מושתקה) [מושקה] כל גוף האצילות ואמר שזה פי' יו"ד במלואה שהוא י' הראש המשפיע. והו' גוף התפארת וברית קדש. והד' ב' רגלין וב' דרועין והכל נכלל במלת יוד.

נ״בועוד פי' עשר ספירות י', שש קצוות ו', ארבע רגלי המרכבה ד'. אשר אין מספר לגדודיו ע"כ.

נ״גויש מי שפי' י' רומז לחכמה שנקרא י' שהוא גולם בלא צורה.

נ״דויש מי שפי' בענין אחר וז"ל י' היא צורה רוחניות מקבלת שפע וברכה ונעשית השוואה לכלם וכלם יונקות ממנה והיא קובצת כלם ונעשית כמו דמות צורה זקופה דוממת ויושבת בראש ונעשית ראש לכלן והיא עם כלן וחוץ לכלן והאותיות האחרות הם נסתרות בהיפוך תכליתן עד השי"ן שהוא קשר של תפילין כי כך אמר שכ"ב אותיות והשוואתם והכנתם ואותיות הפוכות משתנות בהם כלם הם וא"ו קשורות זו בזו לגמור פועל ולהכין מעשה וזהו קשר של תפילין ר"ל שכלן הן דבקות בכח השי"ן ומכח התי"ו ונעשית אלף ראש לכלן והיו"ד כלל כלן והכל מורה על קומתו של הקב"ה וז"ש (שמות לג כג) וראית את אחורי ופני לא יראו תרגומו ותחזי ית דבתראי. כלומר תשיג מה שידבק בי ויתחבר אלי הכל ברואי גמור (אבל מה שהיה קודם סבת מציאותי לא תוכל להשיג כדי שלא תאמר עלי כאשר (על) כל האחרים עד שנאמר פ' יצא ממקום פ' ופלוני ממקום פלוני היה ונמצא יחודי חול. ומקום הקדושה בלוע כמו החרב הבלוע בתוך נרתיקו עכ"ל). ולנו כבר נתבאר במה שקדם שהיו"ד היא בחכמה וכן לפי המציאות פעמים במלכות ובזרות פעמים היא בבינה. עוד פי' הרשב"י ע"ה כי ביו"ד ג' קוצים וז"ל בתקונים (תקונא ה' דף י"ח.) יו"ד בכל אתר קוצא דיליה לעילא וגיו דילה באמצעיתא וסופא דילה לתתא כללא דאתוון גופא לתרווייהו וקוצא דילה לתתא ברזא דנקודי עכ"ל. וכוונתו שג' ראשונות נכללות ביו"ד שהם טעמים בכתר ונקודות בחכמה ואותיות בבינה וזה מבואר ויתבאר בשער הזה ובשער הנקודות ובשער הטעמים בעזר הצור וישועתו. והם סוד ג' מוחות הנרמזים בחכמה שהם ג' יודי"ן שבשם בן ד' במלוי יו"ד ה"י וא"ו ה"י. וע"ז נאמר (ישעיה מד ו) אני ראשון בסוד קוצא דלעילא יו"ד קדמאה ואני אחרון בסוד קוצא דלתתא יו"ד תליתאה. ומבלעדי אין אלהים בסוד האמצע קוצא מציעאה יו"ד תניינא. וכל זה נרמז בסוד היו"ד והיינו ממש סוד אלף קוצא לעילא וכו'. עוד רומזת הי' י"ג מדות של רחמים שבתוך הכתר המתגלים באמצעות החכמה והיינו י' כללותה עשר וג' יודין הרי הם י"ג מכילין דרחמי:

נ״הבאות כ כתב בספר התמונה כי אות זה נרמזת במלכות עם היות כל כליה מוכנת לקבל מלמעלה והוא מלשון (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב. ופי' כמו כף העשויה לקבל כן זאת עשויה לקבל מבינה שהיא הלמ"ד כאשר נבאר. וממשלתה בשעת לבנה כי כן ראוי לה כמבואר למעלה.

נ״וויש מי שפי' כי הכ' היא השכינה בסוד הירח שהיא כחצי הגורן עגולה בסוד (שה"ש ז ג) שררך אגן הסהר והיא לשכת הגזית מקום מושב הסנהדרין.

נ״זויש מי שפי' כף רומזים לשתי כפות מאזני צדק שהם נצח והוד הה"ד (איכה ג) נשא לבבנו אל כפים.

נ״חויש מי שפי' בענין אחר וז"ל כ' והדרכים והנתיבות מענין א' נטען הכף של כ"ב אותיות נקראת כבוד והיא צורת שכל קבוע והוא הנתיב שלה ע"כ. ולנו האות הזה רומזת בבינה שהיא אמא עלאה [ד] והיא כף אחת עשרה זהב כי מצפון זהב יאתה (איוב לז כב). והיא מלאה קטרת שהיא הקושרת העולמות כלם ומכחה מתייחדים. או אפשר שהם כ' דגושה בסוד כף חובה גבורה. כף רפויה בסוד כף זכות גדולה. ואפשר שתהיה במלכות כדכתיב (שמות לג כג) והסרותי את כפי. בערך בחינות התחתונות שבה והיא דגושה בעת קבלתה מן הגבורה ורפויה בעת קבלתה מן הגדולה. ובתקונים (בהקדמה ד"ו.) ופעמים רבות פי' כ' כתר בסוד י' ממעלה למטה וי' ממטה למעלה הם שני יודין דהיינו כף שפי' כתר והיינו הכתר בבחינת הבינה וזה מוכרח מכמה מקומות והעתקנוהו בשער ממטה למעלה פ"א:

נ״טבאות ל' עי' בספר התמונה כי הוא בבינה ולשונה מוכיח עליה כי הוא לשון למוד ובינה. וצורתה מורה כי היא גבוה על כל. וצורתה שתי מדות כ"ו שהם מלכות ותפארת מלכות תחת הת"ת כסוס לרוכב עומדת תחתיו לקבל ועליה התפארת כרוכב על הסוס ומתעלה עד למעלה לקבל מהבינה. ונ"ל כי לכן הוא"ו לצד שמאל של כף לרמוז כי הוא מקבל מהבינה כי שם עיקר מקומה. והאריך המפרש שם כי ד' אותיות של שם בן ד' הם מעידים על קשר הספירות ויחודם במציאות אותיותיו כדפי' בשער שם בן ד' פ"ג ולכן גם האותיות האלה מעידים על היחוד והעד בהם כפול. כיצד א' במילואו היא אל"ף. א' מורה על שם בן ד' שני יודין ו' שבו. הוא ג"כ כ"ו הרי אות א' מעידה היחוד ועדותה כפול חותם בתוך חותם. השנית הל' ומ' שעמה. השלישית המ"ם מ' עצמה הוא כ"ו ומ' שעמה ג"כ כ"ו הרי חותם בתוך חותם. הרביעית ס' [ה] ומ' שעמה הרי חותם בתוך חותם הרי ד' עדים שהם אותיות אלמ"ס ועדותם שמעידים על היחוד כפול ואפשר שנא' שהיחוד שמעידים עליו היינו יחוד ת"ת ומלכות שהם כ"ו כמבואר לעיל. ונחזור לענייננו הצורה הרוחניות הזאת עיקרה בבינה ונרמזות השפעתה במלכות ע"י הת"ת ואמר שממשלתה בעת שבתי ואפשר הטעם מפני שבינה שבת הגדול גם כן וביום שבת מזל שבתי כנודע. ויש מי שפי' כל הל' בצורתה למעלה יו"ד והוא רמז לכתר חכמה ובינה חסד בסוד ד' קצוותיה כדפי' לגבי יו"ד עצמה, ותחת הי' וא"ו לרמוז אל התפארת, ותחת הוא"ו ד' לרמוז אל המלכות, ותחת הד' קוץ עקום לרמוז מטטרון שר הפנים היושב ראשונה במלכות. עוד פי' בל' שהל' רמז לחסד והמ"ם סתומה רומז לגבורה ולכן סתומה רמז אל הדין ואל עכוב השפע ומ"ם פתוחה רומז לת"ת באמצע בסוד הרחמים הממוצעים בין החסד והדין.

ס׳ויש מי שפי' שהלמד רומז למלכות שנאמר (תהלים קמד א) המלמד ידי לקרב.

ס״אויש מי שפי' בענין אחר ז"ל הלמ"ד היא צורת אור מופלא עומדת כמו מראה השכל שהכל נראה מתוכה והוא הנתיב שלה. והאות הזה פי' הרשב"י ע"ה בשה"ש שרומזת בבינה וכן תמצא כי האות הזה למעלה מכל האותיות לרמוז כי עם היות שכל האותיות תחלתן מחסד ולמטה כדפי' בפ"ג עכ"ז יש לה עלייה עליהם בסוד הבינה הגבוה על ז' ימי הבנין:

ס״בבאות מ' פי' בעל ספר התמונה בין סתומה ובין פתוחה שתיהם רמז למלכות. הא' כשהיא מקבלת מן הרחמים ומשפעת למטה ולפיכך היא פתוחה למטה מורה כי שפעה הולך עד התהום וכובש אותו שלא יעלו מימיו ויהפכו הארץ. ושלא ימנעו המעיינות מלתת מים לעולם כראוי. והסתומה להורות כי הוא מאסף כח הדין ומעכבו שלא ירד. ובאו שניהם יחד להורות על תוקף העד הכפול המעיד על הייחוד כדפי' בפ' הקודם. ושניהם יחד כח הרחמים זה בעכוב הדין וזה בהשפעת הרחמים וממשלתה בצדק.

ס״גויש מי שפי' כי המ"ם חוטמה הוא בדמות ו' הוא תפארת יעקב וגגה העליון הוא אברהם חסד וקרקעיתה התחתון הוא יצחק וכותל שהוא מאחריה הוא השכינה נמצאת המ' ד' חיות המרכבה כזה

ועיקרה בשכינה מלכות (הסתומה) אלא שהפתוחה רומז אל המשכת שפע והסתומה מורה על עכוב (ח"ו). עוד פי' במ"ם סתומה שהוא בצורת ב' דלתי"ן מחוברים רמז לשני ההי"ן מקושרים זה בזה ע"י התפארת המיחד עולם עליון ועולם תחתון. ונ"ל לפי זה כי לכן הד' הא' פונה למעלה והא' פונה למטה העליונה פונה להשפיע בתחתונה והתחתונה פונה למעלה לקבל מן העליונה.

ס״דויש מי שפירש מ"ם פתוחה רמז לזכר שאינו צריך שמירה מ"ם סתומה רמז לנקבה שהיא צריכה שמירה.

ס״הויש מי שפי' מ' פתוחה אור צ"ח והמ"ם אחרת סתומה והכל דבר א'. והנתיב שלה נקרא אור צח ומצוחצח. ולדעת הרשב"י [ו] ע"ה כי מ"ם בין פתוחה בין סתומה רמיזתם בבינה. והחילוק שביניהם הוא כי כשהיא משפעת למטה היא פתוחה וכשאור מתאסף לתוכה ואינה משפעת בספירות אז נקרא מ"ם סתומה. אמנם היא מרובעת להורות על שהיא רביעא על בטן ד' חיות המרכבה העליונה ומזומנת להשפיע. משא"כ בסמך כאשר נבאר. ור' משה פי' בס' השם כי מ"ם סתומה במלכות (וע' זהר אחרי דף ס"ו: ובמק"מ שם שיש שם ב' אופנים):

ס״ובאות נ' פי' בספר התמונה כי צורתה בבינה ורומז אל שער החמשים המשפעת ופועלת ע"י המלכות. ולשון נו"ן רומז כמו נינם יחד (תהלים עד ח) שהוא לשון רבוי. והכונה כי ממנה נמשך שפע אל רבוי הבריות והתולדות שבעולם והכל ע"י המלכות המקבלת ממנה ומשפעת שפע רב לנערותיה. כדכתיב (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. ולכן בשעת הלבנה ממשלתה. ויש מי שפי' בנו"ן כפופה ופשוטה כי העיקר בנו"ן הת"ת ולכן נרמזה בוא"ו כי עיקרה כאשר תקבל מצד הימין הרחמים והחסד ויש זכות להשפיע. ואז היא נו"ן פשוטה להשפיע למטה. וכאשר נתמעט הזכות והשפע מתעכב אז היא נ' כפופה לרמוז אל קיבוץ השפע לתוכו ועכובו. עוד פי' ב' הנונין במלכות. והחלוק שביניהם כאשר קבלה השפע והשלימה ענין קבלתה אז היא כפופה לרמוז כי היא יושבת בין מרכבותיה לתת טרף לביתה וכאשר היא עומדת בעמידה לקבל על עצמה עטרת ת"ת בעלה אז היא פשוטה לרמוז על עמידתה לכבוד בעלה. ויש מי שפי' נ' מלשון נוני שהם דגים רומז ליסוד שהוא לויתן נחש בריח נ' העקום רומז למלכות ונ' הפשוט רומז ליסוד שהוא מקבל ממעלה ומשפיע למטה. ויש מי שפי' בענין אחר וז"ל נו"ן שני דברים כנגד אור הנסתר ותכונת הקדמון ונעשה הכל דבר א' וע"ז נקרא משה נאמן והוא מגזרת אמונה שמכחו אמונה ע"ש הכתוב (ישעיה כה א) ה' אלהי אתה ארוממך אודה וכו'. ר"ל אב האמונה שממנו נאצלה והוא נאמן בבריותיו. ולכן ב' נונין הם. פשוטה עיקרה בבינה, כפופה עיקרה במלכות. אמנם פרטיה הם רבים כי ראש הנו"ן הוא יוד המורה על החכמה ותחתיה ו' המורה על הת"ת וזנבה הכפוף היא המלכות זה משפט הכפופה. והפשוטה על דרך זה אלא שהיא פשוטה ממשכת עד היסוד ועוקצה התחתון מורה על המלכות. והכל ביושר בסוד קו האמצעי לעלות דרך שם אל ביתה הרמתה מה שאין כן בכפופה כי היא כפופה נופלת תחת רגליו. ומפני כן ארז"ל (ברכות ד' ע"ב) שנו"ן בה נפילה. וראש הנון כוללת ג' ראשונות בסוד היו"ד הכוללת אותם קוץ בראש ושני קוצות בצדיו להורות על סוד סגולתא. ואין לתמוה בזה על האומרים שנון פשוטה בכתר. ובזוהר פ' אחרי מות (דף ס"ו ע"ב) (יסוד ו' נון כפופה עליה וא"ו נו"ן פשוטה עליה וא"ו) [ז]. ויש חילוק בין וא"ו לוא"ו. ו' דנו"ן כפופה היא ו' זעירתא יסוד, ו' דנון פשוטה הוא וא"ו עלאה תפארת. וז"ל נון כפופה דא מטרוניתא וסמיכה לה ו' זעירא דאיהי יסוד בגין לאתברכא מניה. נון פשוטה אתפשטותא דת"ת. פירש כי בהיות התפארת משפיע במטרוניתא הן השפעתו מספיק להקימה. ובזוהר פ' בהעלותך (דף קנ"ה ע"ב) אמר כי נון כפופה נוק' ופשוטה כללא דדכר ונוקבא כחדא שעליה הת"ת. וכפופה היא נקבה לבד שאין בה הת"ת שהוא עקר הדבר [ח]:

ס״זבאות ס'. ופי בס' התמונה כי האות ס' רוחניותה המלכות והרמז אליה כי היא סמוכה בגלותא והיא סתומה מכל צד להורות כי ירושלים הרים סביב לה שהם הכחות הגוערים בקליפות לבלתי יכנסו לטמא היכל מלך ולא יבא בה עוד ערל וטמא וממשלתה בשעת נוגה. ויש מי שפירשו כי הס' היא השכינה נסמכת בת"ת כד"א (תהלים קיא) סמוכים לעד לעולם ולכן הס' היא השכינה סמוכה לאות נון שהוא הת"ת לא' מן הפי' שפי' למעלה והנון הופך פניו אליה להשקותה. ויש מי שפי' כי ס' רומז לגדולה שהוא סומך עליונים ותחתונים. ויש מי שפי' בע"א וז"ל ס' הנתיב שלה הוא אור בהיר מפני שהיא מחופפת בסתימותה בכל צד. ובזוהר (תרומה דף קכ"ז) פי' הרשב"י ע"ה כי הרמז שלה בבינה בהיותה מסתלקת מעל הבנים ומסתתמת ומתעלמת בג' ספי' עליונות ואינה משפעת ומפני שמתרבה לסמוך נופלים שהם יסוד ומלכות לכן נא' בו (תהלים קמה) סומך ה' לכל הנופלים. ובפ' בראשית (דף ל"ה.) פי' שהיא המלכות ולכן לא נזכרה סמ"ך בענין בריאת אדם עד שנא' ויסגור. כי תפארת נסמך במלכות ומלכות נסמך בת"ת ועל שניהם נאמר סמוכים לעד לעולם. ואפשר לומר דלא פליגי כי ע"י שנסמכים ד"ו פרצופין בסוד השפעת הבינה ומתעלים אל הבינה והבינה נקראת ס' שהוא שש קצוות כלול מעשר והיינו ד"ו ומתעלים לחכמה דהיינו י' עם ו"ד דהיינו י' במילואה:

ס״חבאות ע'. ופי' בספר התמונה כי האות הזה עיקרה ביסוד שהוא נקרא עין, עין ה' אל יראיו (תהלים לג יח). והוא עין יעקב שהוא הת"ת על המלכות וצורתה מורה נו"ן זיי"ן וא"ו שפי' כי היסוד מקבל מהבינה ע"י נצח ותפארת. וממשלתה בשעת ככ"ב. כי הוא על לבנה כיסוד על מלכות. ויש מי שפי' העין היא ביסוד ויש לה ב' ענפים ימין ושמאל מהימין יונק צד הקדושה ומהשמאל יונק צד הטומאה בסוד ב' המקורות שבברית א' לזרע הטהור והב' למותר המטונף. [כבר פי' הענין הה בארוכה בשער הצנורות ושם העתקנו לשונו אות באות. עוד פי' כי העי"ן רמז למלכות ותפארת. והמלכות הוא הענף היושב בתוך הענף הגדול לרמוז שהיא שוכבת בחיק דודה. ויש מי שפי' עין רומז למלכות פי' שכל העינים והמראות והגוונים נראים בה וכלן פועלות על ידה כדפי' בשער הגוונים. ויש מי שפי' בע"א וז"ל ע' הנתיב שלה כסא הנגה ויש לה שני ראשים והיא גוף עומד פתוחה לקבל פועל המעשה. ולפי הנשמע מהזוהר מקצת מקומות כי ע' הוא היסוד ונקרא טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט) כענין אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י) וכן וברכות לראש צדיק (משלי י ו) ולפיכך אין עין הרע שהוא מסטרא דשמאלא שולט בו. וזהו הנדרש (ברכות ד"כ.) אנא מזרעא דיוסף קאתינא וכו' וראיה מעלי עין (בראשית מט כב). ויש עין אחר והוא עין פקוח שאין גבות עינים עליו כלל. והוא בסוד עליון באריך אנפין כנדרש באדרא (נשא דף קכ"ט ודף ק"ל ע"א):

ס״טבאות פ'. פי' בס' התמונה כי האות הזה הוא במלכות והוא מלשון לפאה האחת (שמות כז ט), לפאת צפון, (וכן פאת ים. ונקראת קרן כי היא פנת יקרת. והארמאים הערלים הם קצוצי פאה). וצורת האות מורה כ' היא השכינה ובתוכה אות ברית קדש שהוא היסוד שהוא על ראשה ונכפל כלפי פנים ונכנס לתוכה כמו שארז"ל הקב"ה מכניס כלי גדול בתוך כלי קטן. וממשלתה בשעת צדק. ויש מי שפי' כי פ' רמז להקב"ה ובית דינו כי הכף רמז לוא"ו תפארת מעוגל בסוד ע' סנהדרין ומלכות שהיא היו"ד מסכמת עמהם בדין. ונ"ל על פי דרכו כי היו"ד שבתוך הכף רמז לתפארת בעלה דמטרוניתא הכף היא המלכות הבית דין בצורת לשכת הגזית כדפירשנו בערכו.

ע׳ועוד פי' פ' הוא יו"ד כף יחוד תפארת ומלכות ע"י הצדיק שהוא הברית. דהברית היא י' רישא דצדיק.

ע״אועוד פי' כי היוד היא החכמה והכ"ף מתפשטת ומתגלגלת מקוצה של י' העליון הוא הכתר הכותר וסובב החכמה מג' רוחותיה. ויש מי שפי' פ"ף ת"ת ומלכות וזהו סוד (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו פי' בהשפעת הת"ת במלכות ולכן היתה נבואת מרע"ה באספקלריאה המאירה. ויש מי שפי' בע"א וז"ל פ"ף הם ענין א' נקראים צורות שכל והנתיב שלהם נקרא אור הגדולה הנקרא חזחזית כלומר מקום מוצא חזיון החוזים ולכן המלכות נקראת פ' כי הוא מקום הכניסה והשער לכל האצילות. ובזולת זה היא הפ"ה המדברת ומגלה האצילות העליון. והסוד בה' מציאות י' דהיינו מציאותה הנעלם ומציאות אגן הסהר הסובב על נקודת הטיבור והיינו י' בתוך הירח וזהו סוד ה' וכן ממש מציאות פ"ה וזהו ה"י ה"י שבשם בן ד' במלוי יודין כזה יוד ה"י וא"ו ה"י. וצורתו האמתי כזה. והענין כי הבינה ג"כ פה כי היא המגלה כל סוד ג' ראשונות וזהו שנקראות שתיהן שכינתא עלאה ותתאה וכן פיו"ת וכן ההי"ן. ואין ספק בסוד השפעתן במהירות ולכן פתוחות ונקראות פיות שפעמים פתוחות ופעמים נעולות מושפעים ולא משפיעים ולכן כפופות נעלמות פתוחות מן הצד. ונקודות היו"ד לצד השמאל כמשפט ה"י ולא לימין במשפט י"ה שהוא רחמים כמבואר בשער ממטה למעלה:

ע״בבאות צ' פירש בס' התמונה כי רמוזה בצדיק יסוד עולם ובה נו"ן י'. הנון בבינה והיוד במלכות ושתיהן ביסוד, לרמוז כי היסוד [מחבר] שתי המדות יחד. עוד פי' אחר [ט] וזה עקר. ואמר כי ממשלתה בשעת חמה. ואפשר הטעם כי החמה מכח הת"ת וחבור אלו המדות העיקר ע"י הת"ת ולכן ממשלתו בשעת חמה כי שמש ומגן ה' צבאות.

ע״גועוד שגם יתייחס ענין שמש אל היסוד כאשר נתבאר בערכו בס"ד. ויש מי שפי' כי הצדי"ק בצדיק יסוד עולם ושתי ענפיו רמז אל שני צנורותיו הימני והשמאלי כדפי' בפ' י"ט ובשער הצנורות.

ע״דועוד פי' כי צ' רמז למלכות ושני ראשיה רמז לב' התפוחים העליונים שעל שמה נקראת שדה התפוחים כדפי' בע' שדה. ויש מי שפי' צ"ץ ת"ת ומלכות כי צד לצד נבראו עד שהפרידם. ויש מי שפי' בענין אחר וז"ל צ"ץ הוא מושכל ומושפע והנתיב שלהם נקרא גלגל המרכבה והוא מקום הטהרה ששם משתוים כל דברי הטהרה והוא מורה עליהם. ולפי המוסכם בזוהר ובספר הבהיר כי האות הזה כמשמעו ביסוד עם התיחדו במלכות וצורתו מוכיח עליו שהוא י' יסוד ונון כפופה מלכות. וכן לא נקרא צדיק אלא בהיותו מתייחד בצדק. ובזוהר פרשת בראשית (בהקדמה דף ב' ע"ב) פי' כי הצדיק עיקרה נ' י'. אמנם היו"ד היא י' של יסוד עולם של זכר והנו"ן של המלכות והנה הי' הופכת פניה מן הנון לרמוז אל ד"ו פרצופין שהיו קודם בתחלת הבריאה כדכתיב (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני ולא היו הכרובים פנים אל פנים ולכן יוד רוכב על נון והופך פניה ממנה. ועכ"ז עיקר הצדיק ביסוד ושמה מוכיח עליה ואפשר הטעם כי הוא המייחד' ואף אם אינם פנים בפנים. ובצדיק ארוכה בארו בתקונים (בהקדמה דף ט"ו.) כי היא רמז לצדיק יסוד עולם ביחוד הבינה וזהו הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא. ובפ' כ"ו נרחיב הביאור באותיות מנצפ"ך בע"ה:

ע״הבאות ק' פי' בספר התמונה כי היא בת"ת מלשון (תהלים יט) ותקופתו על קצותם. כי הוא הסובב והמקיף. ועיקרה במלכות והיא הכ' שעל הוא"ו שהוא תפארת מקבלת מהבינה. כלל הדברים כי הו' מקבלת מהבינה ומשפיע למלכות וזה כונת האות. ועקרה במלכות ופתוחה למטה להשפיע בסוד ההקפה. וממשלתה בשעת לבנה שכן היא במלכות. ויש מי שפי' בע"א ז"ל ק' ענין וצורה של זוהר שמשם היו לוחות הברית שנתנו ע"י משרע"ה וע"כ נקרא הקב"ה אלהים קדושים שהוא קדוש בכל ענייני קדושות והענין הנתיב של זה האור נקרא כסא הכבוד. ובזוהר בפרט בשיר השירים נראה בפי' כי האות הזה רמז אל הנחש העקום בזנבו והוא מתקרב אל הקדושה ונראה כקוף בפני בני אדם. ואפשר שיהיה הרמז אל המלכות [דקליפה] ונקראת קוף פי' מלשון קופה שהיא מקבלת הכל:

ע״ובאות ר' פי' בספר התמונה כי האות הזה היא ביסוד והיא אות פשוטה שאין לה הרכבה באחרת ומשך שלה מגיע למלכות. והיא לשון ירושה מלשון (דברים א כא) עלה רש כי היא ירושת הצדיקים לעוה"ב כי שם מנוחת הנפשות והוא עה"ב עולם שכולו שבת ולכן במזל שבתי ממשלתה. ויש מי שפי' כי הרמז בה במלכות שהיא ענייה ודלה מלשון (משלי ל ח) ריש ועושר אל תתן לי. וקרוב לזה פי' בזוהר בקצת מקומות. ויש מי שפי' בע"א וז"ל ריש הוא ענין יסוד ההויות והוא הנתיב שלה מיסודי כל ההויות. ובזוהר ג"כ נראה שהיא חכמה ופי' ר' ראשית חכמה והנה לפי לשון רי"ש פירושו ראש והחכמה היא ראש לגלוי האצילות כדפי' בשער אם הא"ס הוא הכתר. ובמקום אחר פי' שהוא לשון עניות ודלות כדפי' לעיל.

ע״זוהנה יש חילוק גדול בין ד' לרי"ש עם היות שרמז שתי האותיות בה אל הדלות והעוני כי הדלת יש בה קוץ והעוקץ הזה רמז אל היסוד כדפי' בפ"ז אבל רי"ש אין בה עוקץ כלל לרמוז על העניות יותר שאפילו היסוד אינו עמה אלא היא לבדה. ובה שני ווי"ן הא' המשוך אל הימין הוא בחסד והגג השמאלי הוא גבורה ועליו עוקץ בסוף הגג השמאל לרמוז שנתמעט היסוד ויונק מצד הגבורה בסוד יצחק שהוא קץ ח"י יסוד נטיל לשמאלא כדפי' בשערים הקודמים. ומפני הסתלקו אל הגבורה נשארה המלכות דלה מן הדלות עד ישקיף ה' וירחם:

ע״חבאות ש'. פי' בס' התמונה כי רמז האות הזה היא בבינה ושלשה יודין הם שלש ראשונות ושלשה ווי"ן הם ג' אבות והכ' ההפוכה למעלה היא מלכות בסוד היסוד לקבל שפע מאלו הספי'. ועיקרה בנצח כי על ידו תתחבר החבור היפה הזה. והיא ג"כ בבינה כדפי'. וממשלתה בשעת ככב. ויש מי שפי' ש' רומז למלכות מלשון (שה"ש ו ו) שנייך כעדר הרחלים פי' שהוא שיני [ההר] שיושבי העיר יושבים שם כדי שלא יכנסו האויבים בעיר כך יושבת בשערי המלך ושומרת עצמה שלא יכנס לה זר. ויש מי שפי' בענין אחר וז"ל ש' כבר אמרתי באות י' שהוא רומזת קשר של תפילין והנתיב שלה נקרא ממשות הפעולה. והמוסכם בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר כי השי"ן רומזת ג' אבות שהם גדולה גבורה ת"ת והרמז בה ג' ווי"ן של ויס"ע ויב"א וי"ט שהם ג' אבות וירמוז ג"כ אל נה"י בכלל הווין בסוד שהם נכללים עם הקוים קו החסד קו הדין קו הרחמים ועכ"ז שרש השי"ן דהיינו נקודה שתחתיה שבנחושתה הרמז לה בבינה או במלכות בסוד ממטה למעלה או ממעלה למטה כדפי' בשער ממטה למעלה:

ע״טבאות ת' פירש בס' התמונה כי רמז האות הזה בגבורה מורה דין ולכך נאמר (יחזקאל ט ד) והתוית תיו וארז"ל (שבת דף נ"ה.) כי ששה מלאכי חבלה נתפשטו בענין ההוא וזהו רמז הואו ההפוכה (היינו רגל של התיו) שהיתה דרך רחמים ונהפכה לדין כמו (שמות ט ג) הנה יד ה' הויה המלכות נהפך לדין מרחמים והפך השם מורה דין. ומלת תיו כמו (במדבר לד ז) תתאו לכם הר ההר פי' גבול ושיעור לדין. ויש מי שפי' ת' רומז למלכות מלשון והתוית תי"ו וגו' שכל הרשומות והמראות נראים בה. ויש מי שפירש בענין אחר וז"ל ת' הוא כנגד תיק של תפילין והנתיב שלה נקרא שלום. ובזוהר מקומות רבים פירש הרשב"י ע"ה ת' תפארת. ואפשר לומר כי לשון תיו מלשון תאוה. כמו הן תו"י שדי יענני (איוב ל"א) והטעם כי הוא תאוה לעינים ונחמד למראה. או יהיה מלשון אות והטעם כי התפארת מצד היסוד הוא אות. ובזוהר פרשת חקת (דף ק"פ ע"ב) משמע כי האות הזה נרמז במלכות והיא מורכבת משתי אותיות והם רי"ש או דל"ת שהכל אחד כדפי' בפכ"ג כי שתיהם מורות על עוני המלכות ודלותה וכן יש בה אות נ' [י] ומשמע התם דהנו"ן הרמז שלה בסטרא אחרא דקיימא בשיפולי דמשכנא ולשון נ' מלשון לא תונו כי הקליפה מאנה את האדם ומראה לו פנים מאירים יורד ומשטין עולה ומקטרג ואחריתה מרה כלענה כדפי' בשער היכלי התמורות. נמצא לפי זה כללות האות הזה רומז במלכות עם כללות אבן נגף אשר ע"פ הבאר:

פ׳באותיות ך ם ן ף ץ בס' התמונה פי' כי אותיות מנצפך הם מרמזות בבינה ים המלח כי הוא הנותן מלח וטעם בכל העולמות וכן אלו האותיות הם בסוף התיבה והם במעלות ה' נקודות הנותנים מלח בכל התבשיל. ובז"ח שה"ש (דף ע"ט) בפסוק מישרים אהבוך (שה"ש א) פי' אליהו ז"ל מישרים אנון שאר אתוון דאשתארו ומאן אינון מנצפ"ך דלית בכל אתוון דאתקרון מישרין בר אילין. ואינון דאתכפלו משרים אילין באילין מ' בם' נ' בן' צ' בץ' פ' בף' כ' בך' אלין משרים אילין באילין ודא בדא דהא עשרין ותרין אתוון כלילן כך אינון דאשתארו דאינון מישרים אהבוך לאתכללא עמך באינון עשרין ותרין אתוון. אילין מישרים אינון אתוון טמירן גניזן גו עלמא עלאה. וכד אתגניז אור קדמאה אתגניזו אתוון אילין והוה ידע לון אדם. בתר דחטא אדם אתגניזו כמלקדמין. עד דאתא אברהם וידע לון ברוח קודשא דשראת עליה. לבתר אורית לון ליצחק [דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק] ויצחק אורית לון ליעקב ויעקב אורית לון ליוסף. כיון דמית יוסף ובני ישראל הוו בגלותא אתגניזו אתוון ואסתלקו כמלקדמין עד דקיימו ישראל על טורא דסיני ואתמסר אורייתא לישראל ואתגלו אתוון והוו ישראל ידעי לון על ברירו דילהון ברזא דשמהן גליפן עד דחטאו. כיון דחטאו כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב והוה ידע לון משה ויהושע ושבעים זקנים ובהו עאלו לארעא. כיון דאתבני בי מקדשא ואתגלי שיר דא אתגליפו אלין אתוון בעשרין ותרין אתוון רזא ב"ך והיינו מישרים אהבוך וכתיב אתה כוננת מישרים, וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים כלהו ברזא דאילין אתוון דאקרון מישרים ואילין אתוון כתרין גניזין גו עלמא דאתי אינון. וכלהו נביעו בתר נביעו גו מחשבה בגליפו דרזין דשמהן קדישין בגליפי דכר ונוקבא לאסתכמא כחדא דהא לית בכל אתוון אסתכמותא אילין באילין למהוי דא בדא בר אלין עכ"ל.

פ״אולפי האמת אין כונת אליהו במאמר הזה לומר לנו שמציאות צורת האותיות ושמותם נשתכח מהם שהרי היו לישראל ס"ת שכתב להם מרע"ה א' לכל שבט ושבט וא' בארון. ואין ספק כי היו הס"ת עשוים כהלכה ובהכרח כי מנצפך שבסופי תיבות היו כהלכתן וא"כ למה ישתכח צורת אותיות אלה מישראל יגיהו ספריהם מתוך ספרי מרע"ה וימצאו כתוב ומפורש. אבל הכונה לאליהו ז"ל בזה הוא כי להיות שהאותיות הם אור הספי' מחסד ולמטה כדפי' בפ"ב ובשערים הקודמים והנה האצילות הזה שהם ז' ימי הבנין נכללים בהם. וכן באו בה האותיות בחמשה מוצאות כאשר נבאר והרחבנו הענין הזה בשער חמשים שערים.

פ״בוהנה להיות שנאצלו מתוך הבינה בהכרח נצטיירו מציאות ה' אורות בבינה שהם ה' ספי' גדולה גבורה תפארת וכו' תפארת בו נכלל יסוד ומלכות בסוד גוף וברית חשבינן חד ובסוד פרצופין. נמצאו לפי האמת בתוך הבינה ז' ימי ההקף נכללים בה' והיינו ה' שבבינה וכאשר הספירות נתפשטו נשאר המציאיות האלה של חמשת הספירות הנעלמות בתוך הבינה והם מקורות לספי' הנאצלות וז' ימי הבנין מקבלות מהן והם מקורות אליהם. ונודע כל משפיע זכר בערך המושפע והמושפע נקבה בערך המשפיע וא"כ נמצאו שאורות מנצפך שהם האותיות הישרות הנקראים מישרים שהם אורות החמש ספי' ביושר בדרך המשפיע ומנצפך הכפופות הם מושפעות בצרוף שאר האותיות שכללם ג"כ בה' מוצאות הם נקבות אליהם מקבלות מהם והיינו שמתייחסים מנצפך הכפופות לנקבות אל מנצפך הפשוטות כדקאמר ואינון דאתכפלו משרים אילין באילין וכו' ואח"כ אמר שנתייחדו עם ך"ב אותיות כנראה שהם ג"כ מתייחסים אליהם בסוד המושפעים אל המשפיעים לפי שהם מקור לכל כ"ב מפני היותם כלים אל ה' אורות נעלמות בבינה בסוד האור שנתעלם לצדיקים לעתיד לבא דהיינו אור ה' אורות אלו הנעלמות בבינה והם מושפעים מתפשטות ומתאצלות מתוך עמקי החכמה שמשם יונקים המאורות ההם מאורות מתעלמים מהם אשר שם, וז"ש כתרין גניזין גו עלמא דאתי אינון וכלהו נביעו בתר נביעו גו מחשבה וכו'.

פ״גוהנה מה שנתעלם לאדם וכן לכלם, הענין הוא סוד הה' אורות העליונים שלא היו מאירים בהם ודרכי כחותם שלא זכו אליהם אלא אותם הראוים לזכות לעה"ב בעודם בחיים חיותם והיינו ויתנצלו וכו' (שמות לג ו) וז"ש ובהו עאלו לארעא פי' באור שנתגלה מהם עליהם יכלו לטהר ליכנס לא"י ולכבוש ז' עממים ולשבר ז' קליפות השולטים בא"י כדכתיב (בראשית יב ו) והכנעני אז בארץ סוד ארור כנען נחש הקדמוני. וזהו סוד האותיות מנצפך. וכדי לייחס כל א' במקומו הראוי לו לא נטריח את עצמנו כי יש כמה פנים לפנים ואין לנו גלוי בלתי אותן שבארו בתקונים שהוא היסוד הצדיק ועליו נא' טוב הצפון לצדיקים לעה"ב. ואין ספק שבצדיק זה כלול ג"כ ת"ת כי הוא ג"כ נקרא צדיק שנאמר (תהלים קמה) צדיק ה' בכל דרכיו וכמו שנתבאר בערכו. ובזה ידקדק המעיין ויועילנו בה"ו:

פ״דאחר שבפרקים הקודמים נתעסקנו בביאור כ"ב חפצים כל א' ואחד לבדה כפי הנמצא בדברי המפרשים והרשב"י ע"ה כפי אשר הורונו מן השמים. ראוי עתה לבאר מציאות האותיות בכללן יחד. והענין הזה נתבאר בזהר פרשת תרומה (דף קס"ז) ולא נעתיק לשונו שכבר העתקנוהו בשער התמורות. ונתבאר שם כי מציאות האותיות הם בג' בחינות שהם אור מים רקיע. אור הוא האצילות במציאות דק בעת אצילותם מבינה לחסד ועדיין בחסד היו במציאות אור מפני ששם עדין לא נתגלו הדברים בעצם ולא נתהוו בהויה מתגלית אלא כאור הזה שהוא פשוט מגשם ממשי. ואח"כ מהמשכת הדברים מהחסד אל הגבורה מה שהיה אור בחסד בהעלם בהמשכתן והתפשטות קצת הדברים ההויות נתעבו ונתגלו במציאות מים. פי' שלגלוים ממה שהיו בחסד אל מה שהם בגבורה הם בהבדל הרבה בהגלות ההויות מאור אל מים כי המים הם ממשיים גשמים מתגלים. ואין תימה באמרנו כי בגבורה נתהוו מציא' מים עם היות שהמים הם בחסד והאש בגבורה שמציאות המים האלה הם מים בסוד הצטרפות הגדולה אל הגבורה כמדוקדק לעיל מתוך דברינו וכן ביארו במאמר הנז'. וכאשר מתפשטים עוד המים הנזכר מתהווה מהם הרקיע דהיינו מציאות הויה מתגלה ומתעבת יותר מהמים. והיינו בסוד התפשטות האותיות עד הת"ת ששם הרקיע.

פ״הוהנה מקרה האותיות בצורת רוחניות כמקרה הוולד במציאות הוייתו כי במוח אביו הוא בסוד אור כח דק המתפשט מהמוח עד בואו סמוך ליציאתו מכח אביו אל בטן המלאה שהם מים. ובתוך המים ההם מתגלם ומתעבה הוולד. וזהו מציאות רקיע. ומקרה זה קרה לה' ספירות שבהם נכללות כל ז' ימי ההקף כדפירשנו בפ' הקודם. ולכן במעשה בראשית ה' פעמים אור וה' פעמים מים וה' פעמים רקיע. והספירות והאותיות ענין אחד להם ולכן נתייחסו בג' מציאיות האלה שהם אור מים רקיע. והאותיות נחלקות אל ה' מוצאות שהם אחה"ע גי"כק דט"לנת בו"מף זס"שרץ והם נרמזים בה' ספירות שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד כי יסוד נכלל בת"ת גוף וברית חשבינן חד כדפי' [יא]. וחילוקם לפי הנראה אותיות אחה"ע הם בגדולה ולהיות שהגדולה היא היותר נעלמת וקודמת לשאר הספי' כן אלו האותיות קודמות במוצאן לשאר האותיות והם נעלמות בתוך הגרון. וגי"כק הם בחיך והם בגבורת מתגלים יותר מהראשונות ונסתרים יותר משאר האותיות. ודטלנ"ת הם בלשון והוא בת"ת והיא מתגלה יותר מחסד וגבורה וכן נקרא הת"ת לשון כנודע ופי' בשער י' ולא ט'. ואותיות השיניים הם זסשר"ץ והם בנצח אצילות רביעי והם נגלות יותר משאר האותיות והם חצוניות במוצאם משאר האותיות. ואותיות בומ"ף הם אותיות השפתים והם בהוד שהיא מתגלה יותר משאר הספי' הנזכר ולכן הם חצוניות מכל שאר המוצאות והם הלכו דרך אצילותם בסוד אור מים רקיע כדפי' במאמר הנזכר.

פ״ווהנה האותיות מציאות מקור הווייתם הם מהבינה כדפי' כי משם תחלת גלוי הארתם אבל בסיוע החכמה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בשה"ש (בז"ח דף פ"ז ע"ב) וז"ל בשעתא דאתוון נפקו מגו עלמא דאתי כו'. שכינה עלאה נקרא עלמא דאתי ודקדק באמרו מגו להורות על תוכיותה דהיינו בחינתה מהחכמה. וכן אתמר שם ת"ח בראשית, בהאי ראשית רזא דנקודה עילאה. ברא אלדים, בחילא דהאי נקודה נפקן אתוון ואתציירו בתקונייהו.

פ״זהנה שהאותיות הם בבינה עם היות שהם בסיוע בכח החכמה כדקאמר בחילא דהאי נקודה. ועם זה יובן שנדרש (שם ע"א) וז"ל אתוון אינון רשימין ברזין עילאין, דהא כלהו נפקו מרזא דחכמתא עלאה באינון ל"ב שבילין דנפקי מחכמתא. והכונה כי ע"י סיוע השבילין שבחכמה שנשפעו בבינה אותו השפע נתהווה בבינה הויות האותיות ולא הויה ממש אלא הוויות האור כדפי' לעיל מה שאין כן בחכמה שלא היו בה אפי' במציאות האור ולא זולתו לרוב דקותן. ואין לפרש שממש היו האותיות מחכמה שכבר באר הענין הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ע' דף קכ"ג ע"ב) ז"ל וגביהם, דא אימא עלאה דאיהי ע"ג ספיראן דאינון תחותה דמינה כל אתוון. וגובה להם, דא חכמה דמינה נקודין. הרי בפי' אמר שהאותיות הם מבינה משא"כ נקודין שהם בחכמה כאשר נבאר בע"ה. וכאלה הרבה בתיקונים. ועל חלקי הדרוש הזה שנתעסקנו בפרק זה כיון בעל ספר יצירה במשנה אחת ז"ל עשרים ושתים אותיות חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמשה מקומות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ עכ"ל.

פ״חוהנה כבר נתבאר בשער אבי"ע ענין רשימ"ה חקיק"ה חציב"ה עשי"ה ובארנו כי הרשימ"ה יותר דק מהחקיק"ה והחקיקה יותר דק מן החציב"ה והחציב"ה יותר דק מן העשי"ה כמבואר שם.

פ״טוהנה אמרנו כי בחכמה אין מציאות הוויות אותיות כלל ותחלת הוויתן הוא מהבינה. ולהיות שבחכמה שהיא הדקות הגמור שהוא הרשימ"ה לא הי' מציאות הויית האותיות כלל, לכן לא הזכירה משנתינו רשומות כמנהגו והתחיל מחקיקה ואילך ואמר חקוקות בקול דהיינו הווייתם בבינה שהיא נקראת קול ולכן אמר חקוקות בקול ואע"פ שגם ז' ספירות נקראות קולות עכ"ז עיקר הקול הוא בתפארת בתוך הבינה וע"י מציאותו בבינה נקרא קול. והחציבה שהיא ענין רקיע גלוי אמיתי. כי המים אינם (כלל) אלא בחינה אמצעית בין אור ובין רקיע ועקרם הוא ברקיע שהוא בתפארת כי לא תקרא מערכת בעצם אם לא ברקיע או בבינה מפני ששם תחלת המערכת. ולזה אמר חצובות ברוח כי רוח הוא התפארת האויר האמצעי המכריע בין האש והמים כדפי' למלעה בשער המכריעים והוא התפארת ובו החציבה. ואח"כ אמר קבועות בפה ענין הקביעה בפה היינו עשייה ופה היא המלכות. נמצא לפי זה בריאה בבינה דהיינו חקיקה, יצירה בת"ת דהיינו חציבה, קביעות דהיינו עשייה במלכות. וכן נתבארו בריאה יצירה עשיה במקומות אלו בתיקונים והעתקנוהו בשער אבי"ע.

צ׳וענין בה' מקומות דהיינו ה' שמות כמו ברוך המקום. ומקום עולה יהו"ה והיינו ה' שמות ה' ספירות כדפי' לעיל. זהו הנראה לנו בפי' המשנה הזאת ע"ד דברי הרשב"י ע"ה שהקדמנו. ואין לתמוה על המשנה שסדרה סדר המוצאות שלא על סדר הספירות שפי'. משום דנקט סדר האותיות דהיינו אחה"ע דהיינו הא', בומ"ף דהיינו ד', ואח"כ זסשר"ץ דהיינו ה'. ולא כיון לא סדר המוצאות ולא סדר הספירות. ואמנם המפרשים אמרו שאותיות גדולות הרמז בחכמה, ואותיות בינונים בתפארת, ואותיות קטנות רמז במלכות. ירצה כי כאשר האות גדולה ירמוז היותה מאירה באור בחכמה השופע עליה וכן בינונים מאיר באור התפארת וקטנות מאירות באור המלכות. ויש לזה הריסה מהזוהר (פ' לך צג) כי בפירוש אמר דה' דהלה' תגמלו זאת (דברים לב) שהיא רבתי שהיא בבינה לרמוז אל אורה ואח"כ אמר כי היא לרמוז סוד לבנה במלואה ואמר שם שזה האחרון עיקר. כדפי' בערכי הכנויים בערך ה'. וכן קרוב לזה בפ' ויקרא ד"א (באתוון זעירין או רברבין) נמצא שאין הכרח לדבריהם כלל:

צ״אועתה צריכין אנו להקדים הקדמה אחת ובה יוכלל עסקנו בשער זה. והענין כי עם היות שאמר אות פלונית תרמוז בספירה פלונית. אין הכונה שממש תרמוז האות ההיא אל עצם הספירה ההיא כי אין האותיות כל עצם הספירה ממש אמנם הם צורות נבדלות מתפשטות ומתאצלות מעצמות הספירות. ואין ראוי לחשוב שיהיו הצורות האלה צורות נבדלות מהספירות וענין בפני עצמן כמלאכים וכמרכבות, אמנם הם חלק מחלקי הספירות. והענין כי בכל ספירה וספירה אלף אלפי אלפים ורבי רבבות מיני אצילות ועולמות וענפים ומציאיות אשר לא יכילם רעיון ושכל אנושי ואף לא מלאכים. ויש אות שגלה במציאותו קצת ענפים מספירה פלונית ויש אות שיגלה קצת ענפים מאותה ספירה עצמה ולא אותם הענפים אבל זולתם. ויש אות שיגלה הדבר יותר בכללות ויוכלל בה הענפים שכוללים אותם ארבע אותיות או חמשה וכיוצא ונכללים באות זה לרוב דקותה וקרבתה אל עצם השרש. ויש אות שיהיה התלוותה בת"ת. אבל אותו הת"ת אפשר שיהיה ת"ת שבמלכות או ת"ת שביסוד או ת"ת שבגבורה וכן לשאר הספי' וחילוקם ומציאותם ובחינותם. ועם זה יתכן עתה שעם היות שאות ו' בת"ת כמפורסם עכ"ז היא נכללת באותיות בומ"ף שהם בשפה כדפי' שהם בהוד וע"ד זה לכל המוצאות ועד"ז לכל הספירות הכל לפי הענפים והכל לפי הכללים והפרטים. ונאריך בהקדמה זו עוד קצת. והענין כי החיות והמרכבות והאופנים המשתלשלים בתוך ההיכלות כלם שואפים ושואבים רוח חן ואצילות ושפע ומזון וחיות מתוך הספי' כל א' אל ענפים הידועים ואל מציאות בחינה ידועה כפי הבחינות וכפי המציאיות כמפורסם אצל מאצילם ובוראם. ואחר שכן לפי זה ימצא האות נרמזת מדרגה אחר מדרגה לאלפים ולמאות זה אחר זה עד עלות הדבר בשרש כל המדרגות שהם נרמזות שם. ולפי זה ימצאו אותיות ו"ה בת"ת ומלכות. וכן יימצאו מיוחסים אל פני אדם ופני נשר שבחיות שהם שואבים מהם והם עצמם ו"ה. אלא שאלו מקור לאלו וביניהם חלוק רב. וכן יתייחסו לאוריאל ורפאל. וכן דרך כל המדרגות אשר יתאצלו אלו מתוך אלו מדרגות אחר מדרגות. אלא פעמים בענפים ולא בשרשים, ופעמים בשרשים ולא בענפים, ופעמים בזה ובזה כפי מציאות האותיות בתכונתם. והענין עוד כי ופעמים ירמזו אל המקורות העליונים והעילות בעצמם, ובמקרה אל הענפים התחתונים. ועד"ז ישתנו האותיות ברוחניותם ובמציאות אצילותם עד היותם אותיות שוות כענין ו' עלאה ו' זעירא שזו תרמוז בשרש שהוא הת"ת וזו תרמוז בענף שהוא היסוד ולפעמים תרמוז במקום השרש שהוא וא"ו עילאה בכתר. ועכ"ז הכל אחד מיוחד מתקשר בקשר אמיץ וחזק כשלהבת הקשורה בגחלת כן העלול קשור בעילתו ואין ראוי להפריד זה מזה. ומפני חוסר ידיעות יחוד וקשר העולמות והשתלשלותם זה מזה נעלמה ידיעת פעולת השמות, ואף אם נמצא פעולתם במגילת ספר. והרודף אחר פעולת השמות ימצא מרורות פתנים בדבשו כי אפשר לו להרכיב טוב ברע או רע בטוב או לפחות לבלבל יצועי אביו ואז יחלל ויקצץ ח"ו, ואעפ"כ ראוי לצנועים לחפש אחר ידיעתם כי הם טובים לדעת גדולת יוצרנו ושיהיה בעולם הבא מאותם המשיבים טעם בידיעת סתרי התורה וסודותיה.

צ״בוהנה נשלם הפרק ונכלל השער הזה בילא"ו:

פרדס רמונים כ״זPardes Rimmonim 27

Welcome to Sefastia