פרדס רמונים כ״חPardes Rimmonim 28
א׳שער הנקודות הוא שער כ"ח:
1
ב׳אחר שבשער הקודם בארנו ענייני האותיות הערה מספקת נבא בשער זה לבאר ענין הנקודות בכלל ופרט אחד לא' למצוא חשבון כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה בעה"ו:
2
ג׳פרק ראשון:
3
ד׳המפורסם בכל חכמי ישראל קבלה מפה אל פה מעזרא הסופר והוא קבל מפה אל פה עד מרע"ה מסיני מפי הגבורה שהנקודות למיניהם הם י"ב ואלה הם ה' מלכים וסימנם פיתוחי חותם שהם חותמי המעלות קודש לה'. ושמם שורק בו'. חירק ביו"ד. צירי. חולם. קמץ. וצורתם השורק נקודה בתוך הו' כזה ו והחירק נקודה תחת האות כזה פי והחולם נקודה למעלה מן האות כזה ו והצירי שני נקודות זו בצד זו תחת האות כזה חי והקמץ קו מתוח מן הימין אל השמאל ונקודה תחתיה כזה תם. עוד יש עבדים להם והם חמשה ונכללים בד' כי החירק החילוק שבבין עבד למלך הוא היותו ביו"ד או בלא יו"ד והם נטריקן. תחת חולם הוא שבא וקמץ ביחד ועושים תנועות החולם. ותחת קמץ הוא פתח והוא קו משוכה מן הימין אל השמאל כזה ט. ותחת צירי הוא סגול הם שלש נקודות השתים זו בצד זו כצירי וא' תחתי' כנגד החלק שביניהם כזה ר. ותחת שורק הוא שרוק שהם ג' נקודות זה תחת זה וזה תחת זה כשורש א' משוכה מעט באלכסון אל הימין כזה ק. הרי ט'. עוד יש אחד והיא עבד לעבדים וכ"ש לאדוניהם והיא נקראת שבא והם ב' נקודות זו על גב זו כזה שבא. עוד יורכבו הפתח והסגול עם השבא כדרך הרכבתם עם הקמץ ואף אם לא תשתנה תנועתם כדרך שנשתנתה תנועות השבא קמץ וזה צורתה באמור לאמור וכן לעשות ורבים כהם. נמצאו הנקודות ט' פשוטות וג' מורכבות בין העבדים והמלכים. ואלו הם מספרם בדרך זה קמץ, פתח, צירי, סגול, שבא, שורק שרק וקוראים אותו קבוץ שפתים ויש לו טעם נכון ע"ד האמת ויתבאר בע"ה, חולם, חירק, הרי ט' פשוטות. וג' מורכבות, שבא קמץ, שבא פתח, שבא סגול, וקוראים אותו חטף קמץ חטף פתח חטף סגול, ויתבארו בע"ה. וקודם שנכנס בביאור נקודות אלו צריכין אנו להקדים בהם הקדמות כענין האותיות בשער הקודם כי עם היות שישתוו הנקודות באותיות שוות עכ"ז ישתנו בחינתם ונשמותם ורוחניותם.
4
ה׳ועוד נביא ראייה מס' ברית מנוחה והוא ספר נחמד בביאור עשר נקודות משם בן ד'. ומתוך דבריו נראה ודאי היותם דברי קבלה מפה אל פה או מפי מלאך שאינם דברים מושגים ברוב עיון או דקות שכל אלא השגה נפלאה קרוב אל רוח הקדש. והכלל הוא ביאר שם י' נקודות שבשם בן ד' ונעתיק א' הנה בקצור מופלג ומזה נקיש אל השאר כמו שיתבאר בשער הצרוף בס"ד. אמר שנקוד שם בן ד' הוא יהוה. וסימנו קצק"ח. ואמר שקמץ הוא מאור א' כמין רקיע מתפשט ושמו אכתריאל ונצוץ תחת הרקיע מאור א' ושמו אדירו"ן ושניהם כללם קמץ. ותחת הה"א צירי והם שני מאורות הא' פונה צפונה וכו' ושמו יהדריאל והשני שמו זהריאל ושני נקודות רומזים שתי המאורות. ותחת הוא"ו קמץ והרקיע רמז אל מאור א' בן י' אותיות יצציה ציציה ותחתי' מאור א' והוא נקודה תחת הרקיע ושמו טפיהוצ"א. ותחת הה"א אחרונה חירק והוא מאור א' ושמו אזבוג"ה.
5
ו׳הנה בפי' כי אין הקמץ דומה לקמץ לא ברקיע ולא בניצוץ וכל א' מהם שם בפני עצמו ומאור בפני עצמו ועולם בפני עצמו. ומזה נקיש אל שאר הנקודים שבשאר השמות שלכלם ביאר כי מה שרומז זה בנקודו לא ירמוז זה בנקודו כמו שנתבאר שם. ושם מבואר שאף אם ישתוו הנקודות באותיות השוות לא ישתוו נקודת' ברמיזת' ומפני הקצור אין ביכלתי להעתיק עניינו הנה. ובזה ודאי אין תימא שימצאו בנקודים פירושים מחולקים זה מזה כי אפשר כי הכל עולה אל מקום א' ואל ענין א'. ועתה נבא בביאור הנקודות אל מתכונתם כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה בספר הזהר כי דבריו עולים על הכל:
6
ז׳בביאור נקודת חולם שורק חירק מפני ייחוסם כאשר יתבאר. החולם הוא ראש לכל הנקודות ואם הוא קטן הכמות הוא רב האיכות וכאשר נתבאר בחכמת הדקדוק כי אותיות אהו"י הם אותיות המשך פי' כי כל ההברות יוצאות על ידיהם כמו החולם שאחר תנועתו וא"ו לעולם [א] אלא שלפעמים נעלמת. אמנם הנקודה הזאת עיקר הרמז שלה הוא המלכות כאשר היא עולה למעלה להיותה עטרת בעלה כדכתיב (משלי ד ט) עטרת תפארת תמגנך. שהמלכות בעלותה אל בית אביה הרמתה מקום החכמה כדפי' בשער המציאות, אז היא עטרת בעלה. וזהו חולם שהיא נקודה אחת והיא על הוא"ו שהוא התפארת כדמיון העטרה בראש האדם ואז היא עומדת בכתר עליון כי היא עולה דרך קו האמצעי אל שלש ראשונות כנודע ואז כל העולמות יושבים על עלוי השפע והברכה. כלל הדברים חולם הוא מלכות בהיותה עטרת בעלה ולכן ירמוז לפעמים החולם אל התפארת. וכן תמצא כי החולם ירמוז אל כ"ע ואל חכמה ואל בינה להיות כי היא עולה דרך הקו על בעלה ומתייחדת בג' ראשונות כדפירשנו.
7
ח׳ועוד נמצא כי חלם בגי' י"ה במ"ק לרמוז אל ג' ראשונות שהם נכללות בשם י"ה כנודע, ולכן נמצא שהנקודה הזאת למעלה מן האותיות לרמוז אל מקום עליון וגובה כדפירשנו. ושורק אשר בתוך הוא"ו הרמז אל מציאותה ביחוד בעלה שוכבת חיקו והוא שורק כלה זרע אמת. ולהיות זה היחוד ע"י היסוד שהוא המיחד וקושר שתי מדות האלה כנודע נרמז השורק עם הו"ו בו. ואם על האמת כי הוא"ו הרמז בתפארת ושורק שהוא הנקודה באמצעיתא הרמז במלכות בעליתה אל בית בעלה. עם כל זאת ירמוז ביסוד כדרך שם יאהדונה"י שסודו תפארת ומלכות יחדיו וירמוז ביסוד כי יחודם על ידו. והרבה ענינים אחרים כאלה. וכן שור"ק בצירוף קוש"ר לרמוז שהוא קושר הספירות ומייחדם. וחירק הרמז שלו אל מציאות המלכות בהיותה במקומה תחת היסוד תחת עוקצי האותיות שרמוזם ביסוד והחירק תחתם. ושלשה הבחינות האלה ביארם הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא י' דכ"ג ע"ב) וז"ל ובחלם איהו תגא על רישיה, ובחירק איהי כורסייא תחותיה, ובשורק איהי יחודא לגביה כגונא דא עכ"ל.
8
ט׳ובזה יובן מה שפי' המפרשים כי החירק הוא דין מפני שהוא מדת הדין הרפה ואל זה רמז שרקו ויחרקו שן (איכה ב טז) כי הכונה לומר כי השורק שהיא כבודה בת מלך פנימה המתרפקת על דודה חזרו אותה להיות חירק כענין הגלות ויגרשו אל המלכה ויסירוה מגבירה ח"ו עד ישקיף וירא ה' מן השמים. ויש מי שפי' חלם בכ"ע ואמר שנקרא חלם מלשון התחלה כדכתיב (בראשית יא ו) וזה החילם לעשות. ופי' שהוא התחלה לכל הספירות והוא על האות לרמוז שהוא ראש המשפיע לכל אשר תחתיו. ובשורק בוא"ו פי' כי הוא התחלות הכתר המתגלה קצת ואינו מתגלה כ"כ. ובחירק פי' שהוא המלכות בסוד תכלת שבציצית:
9
י׳בביאור עבדים השלשה שהם שורק של ג' נקודות וחטף קמץ וחירק בלא יו"ד.
10
י״אהנה העבדים הם מצד המלכות ואם ירמזו אל מקורם העליון כאשר תראה בע"ה. כי מצדה הוא העבדות וההשתעבדות ומצד מעלה הוא החירות כנודע.
11
י״בוהנה לפי שהמלכות היא מראות הצובאות אשר בה נראות כל המראות העליונות והיא המגלה כל הדברים הנסתרים כנודע ובה נראים כל צבאות מעלה, לכן כל החמש נקודות שרמז שלהם ה' עליונות גדולה גבורה תפארת נצח הוד יש להם מראות שבהם יתראה אותם המאורות והצבאות במלכות. ואין רצונינו לומר שהמדות יתראו בה ע"י נקודות אלו לבד כי כבר בארנו בשער שם בן ד' כי הספי' יתראו במלכות בט' נקודות והיא כוללות כלם. אבל כונתינו כי אותם הענפים והמאורות הנראות בעליונות ע"י החמשה מלכים יתראו בה ע"י הה' עבדים.
12
י״גוהנה עבד החולם הוא החטף קמץ והטעם כי הוא מראה האורות העליונות בפרטות ולא בהעלם כ"כ כמו העליונות ולהיות שנקודת חולם נרמז יסודה בג' ראשונות וע"י בעלה נמצאו כללם ה' ספי' כתר חכמה בינה תפארת ומלכות הנה הראה הוא הענין הזה בפרטות כי הקמץ רמז אל ג' ראשונות בהתייחדם בכ"ע כאשר נבאר בעה"ו. והשבא רמז אל ב' המאורות תפארת ומלכות זה למעלה מזה מאור קטן ומאור גדול לכן משמש הנקודה הזאת שמוש החולם כי החטף קמץ מגלה נקוד החולם. כי למעלה נעלם ונכלל במקור דק וכאן במלכות נתגלה בב' מקורות וכללם ה'. ומה שנמצא לפעמים הקמץ לבד משמש נקודת חולם נוכל לבאר עד"ז כי בקמץ נכללים ג"כ החכמה והבינה והם כח"ב כדפי'. ות"ת ומלכות ברקיע שהוא הו' ת"ת והנקודה אשר תחתיה שהיא המלכות כי כן ביארו קמץ כאשר נבאר בעה"ו. והנה בקמץ נתגלו החמשה ספירות ואם נעלמו קצת:
13
י״דועבד השורק הוא השרק של ג' נקודות שקוראים אותו קיבוץ שפתים כאשר המלכות מגלה מציאות התנועה הזאת הגדולה שהוא יחוד אשה ובעלה כדפי' בפרק הקודם שהם חולם שורק חירק. ולהיות שכאשר היא במדרגת השרק היא מאירה בדרך ג' חלוקים אלו שהם חש"ק כי ע"י היחוד אשר תתיחד למעלה ולמטה ואמצע כן הרמז שלה בשורק של ג' נקודות מעלה ומטה ואמצע וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא י' דף כ"ה.) וז"ל וכד איהי תגא על רישיה ואיהי ברתא תחות רגלוי ואיהי ביחודא דיליה בחיקיה אתעבידת שורק קשורא דיליה עכ"ל.
14
ט״ווכונתו כי כאשר תרצה לגלות המלכות ג' מציאות אלה יעשה שרק והוא במלכות עבד לשורק. ואין לומר שיהיה פי' כי כאשר תשיג המלכות ג' המדרגות יחד אז יהיה שרק שא"כ נמצא שרק על ג' נקודות שהוא עבד משובח משורק בוא"ו שהוא מלך.
15
ט״זועוד שכמו כן פי' הרשב"י ע"ה בשיר השירים (בז"ח דף פ"ח.) וז"ל שרק דתלת נקודין בשעתא דאות ו' אסתליק מינה אפיקת דעתא מההיא דנטלא מגו עילא כמה דאתמר ובאתריה דאת ו' נפיק שרק עכ"ל. והרי בפי' כי כאשר יסתלק יחוד בעלה ורצונה לגלות מה שקבלה היא מגלה שורק של ג' נקודות לרמוז אל ג' המציאיות שהיא משגת על ידי מיצוע בעלה:
16
י״זועבד החירק הוא חירק בלא י'. והענין כי בהיותה באות המשך שהוא יו"ד אז תתגלה עליה מקורה העליון ואז היא נמשלת לבן מלך שהיא חכמה תתאה המקבלת מהמלך שהוא חכמה עלאה כדפי' בספר הבהיר וכאשר היא בלא יו"ד אז היא עבד מורה עצמותה בלי הצטרפות החכמה כלל. ונוכל לומר בזה פרפרת אחת כי כאשר תתחבר אל מקורה אז תרמוז ח"י ר"ק פי' ח"י שהיא מקבלת החיות מהחכמה ור"ק ר"ל עם היות שהיא יחידה למטה שאין בעלה מתייחד עמה בסוד שורק חולם. אבל חרק בלא יו"ד ירצה מלשון שרקו ויחרקו שן כדפי' לעיל. ויש מי שפי' בשורק ג' נקודות שהוא כתר חכמה חסד שהם כסדרן של ג' נקודות כזה. העליונה למעלה משוכה לצד האמצע כמו הכתר והשתים משוכות לצד ימין בחכמה וחסד שהם ימין:
17
י״חבביאור צירי וסגול. צירי ב' נקודות הם שני המאורות הגדולים שהם תפארת ומלכות בהיותם גדולים ושוים. וזה כאשר תעלה התפארת אל החסד והמלכות אל הגבורה כי כן דרכם זכר אל הימין נקבה אל השמאל ואז הם מתייחדים ביחוד ושוים כאשר היו מקודם זה כנגד זה מתייחדים בכח הגבורה והגדולה בסוד החיבוק כמבואר בשער מהות והנהגה. והנה יחודם האמיתי בסוד הרקיע האמצעי הנקרא שמים בסוד אש ומים. אש משמאל גבורה. מים מימין גדולה והרקיע תפארת האמצעי המייחדם. וע"י כך יתייחד ת"ת ומל' להיותם שני המאורות הגדולים. ובזה לא יקשה אם נמצא לפעמים צירי שירמוז אל חסד וגבורה ולפעמים תפארת ומלכות כי הכל עולה אל מקום אחד. והנה נודע כי מציאות סוד יחודם להיותם שני המאורות הגדולים הוא ע"י הבינה כי עליה נאמר אמרה ירח לפני הקב"ה כדפירשנו בשער המיעוט. וכיון שמציאות חזרתם אל סוד צירי היינו שנתבאר בשער שם בן ד' כי נקודות שם הבינה הוא צירי. ולפי האמת מציאות יחודם היינו הנקודה האמצעית שבין הגדולה והגבורה שהוא ת"ת כי שם מעלתה מימי קדם. והנה לפי זה ימצא עתה הנקודה זו כוללת כל ההרכבות האלה אם שיהיה בתפארת והמלכות ובהיותם שני המאורות הגדולים ואם שיהיו חסד וגבורה והיותם אש ומים. אם בתפארת נקודה אמצעית לבדו כי הוא המייחד האש והמים וכולל אותם ע"י חברת המלכות ונעלמו שתיהן ולא נראו כ"א שתי הקצוות לבד אבל שלום ביניהם ע"י שלום. וגם יתייחס בבינה כי בכחה נתייחדו ד"ו פרצופין חתן עם כלתו כדפירשנו. וכל סדרי הפי' האלה נמצאו להרשב"י ע"ה בתקונים א' הנה ואחד הנה ופשרנו דבריו כדפירשנו:
18
י״טועבד הצירי הוא הסגול. והנה הוסיף הסגול נקודה אמצעית שהיא נעלמת בצירי ובסגול נתגלית אלא שאינה ממש התפארת שהוא נעלם אלא היסוד עומד בין המים והאש. ומפני שלפעמים יחודם ע"י נצח והוד כדפירשנו בשער מהות והנהגה ולכן יתיחס פעמים הסגול אל נצח הוד יסוד ולפעמים יתעלה היחוד באדיקות ג' שרשים שעליהם ויתייחס מטעם זה גם אל גדולה גבורה ת"ת. עכ"ז עיקרם בנצח הוד יסוד. וכאשר יתייחס נקודה זו אל האבות הג' יתייחס גם אל הת"ת לבדו מפני שבו נכלל הכל כנודע. ומטעם שהמלכות מגלה הדברים והיחוד יותר מהמקורות העליונים יגלה במקום הצירי סגול לרמוז כי ענין הצירי שהם ת"ת ומלכות ע"י גדולה וגבורה בסוד הת"ת והיסוד כדפי' לעיל. הוסיפה היא בגלוי היסוד המתווך השלום ביניהם. ולכן הסגול עבד הצירי כנודע. ומטעם כי היחוד הזה הוא ע"י החסד והרחמים שהם החפצים ביחוד והרחמים מה שאין כן בצד הגבורה כי מצד תוקף דינה היא נפרדת מבעלה לחזק הדין להיותה נוקמת נקם ברית הפגום בעונות לכן הסגול המורה על היחוד יתייחס אל החסד כדפי' הרשב"י ע"ה והעתקנוהו בשער שם בן ד'. ואפשר לומר טעם אחר מפני שהצירי הוא בבינה כדפי', ועבד הבינה הוא החסד שהוא מרכבה אל הבינה וחסד נקרא סגול, לכן הסגול נקרא עבד הצירי. וראשון אלנו עיקר. ומטעם שהסגול מורה יחוד ת"ת ומלכות ע"י היסוד אמר הרשב"י ע"ה בשה"ש כי השרק שבמלכות והסגול הכל ענין א' אלא שנשתנה במלכות כי מצדה בעלה למעלה והיא למטה ויסוד המייחדם באמצע. ומצד הת"ת שתיהם שוים בסוד המאורות הגדולים והיסוד תחת שניהם. ועם היות שיורה קצת חולק עם מה שכתבנו למעלה בשרק הכל עולה אל מקום א'. אמנם יקשה כי בתקונים פי' הרשב"י ע"ה כי צירי בבינה וסגול בחסד ובשה"ש כתב כי צירי בחסד וסגול בגבורה. ונ"ל כי מה שפי' בשיר השירים הכונה על התראותם וגלויים כי גלוי הבינה היא בחסד ולכן צירי שבבינה מתגלה בחסד וגלוי החסד הוא ע"י הגבורה כי דא קליפה לדא ודא מוחא לדא ולכן סגול שבחסד מתגלה ע"י הגבורה. ויש מי שפי' צירי הוא רמז למטטרו"ן ויהוא"ל ב' מלאכים שהם עומדים כצירי וכן הם רומזים למיכא"ל וגבריא"ל. ובסגול פי' שהם מכיא"ל וגבריא"ל וסנדלפו"ן שסדרם במרכבה כסדר הסגול ע"כ. ודבר תימא הוא שיהיה סנדלפו"ן למטה ממיכא"ל וגבירא"ל, שהרי סנדלפון למעלה בהיכל שביעי ומיכא"ל וגבריא"ל בהיכל ששי כמבואר בשער היכלות (וע' תקונא ע' דף קכ"ה. דהצרי והסגול מרמזים למלאכים המבוארים שם):
19
כ׳בביאור קמ"ץ ופתח. בקמץ רבו הפי' בדברי הרשב"י ולשונות המחולפים ואנחנו נפרש דבריו כפי אשר יורנו מן השמים. במקום א' פי' כי הקמץ הוא בכתר ופי' הכוונה לרמוז על העלמו כי הוא קמוץ וכמוס כנודע. ובמ"א פי' כי קמץ קומץ סתום תלת ספירן. ובמ"א פי' כי קמץ הוא בחסד והכריח דבריו מפ' וקמץ הכהן (ויקרא ה יב, במדבר ה כו). ובמ"א פי' כי קמץ הוא ת"ת ומלכות בסוד ו' שורק המבואר בפ"ק. כבר בארנו בשער מהות והנהגה פט"ו בתוספת העלם ג' ראשונות על שאר הספי'. ובארו בזהר (יתרו דף צ"ג) בפ' שלח תשלח את האם שהוא הבינה כמבואר שם בארוכה. וא"כ ימשך לפי זה כי חסד היא המגלה כל הדברים העליונים הסתומים ונעלמים בג' ראשונות כי ממנו ולמטה תחלת ההתגלות והנה לפי זה העיקר הקמיצה וההעלם הוא בכתר עם הצטרף אליו גם החכמה והבינה שגם הם נעלמות ואם לא כהעלמו.
20
כ״אוהנה כאשר נבחין הבינה והחכמה בערך בחינת הכתר הם ודאי נגלות ואדרבא הם המגלות כל הדברים הנעלמים שבכתר ולכן לא יתיחס קמץ אלא בכתר. וכאשר נבחנם בערכם אל ערך שאר הספי' התחתונות נמצאם נעלמות, ומה גם בהצטרפם אל הכתר, ולכן יתייחסו שלשתם בשם קמץ. ומפני כי גלוי ג' ראשונות הנכללות בשם קמץ הוא ע"י החסד א"כ ראוי שיהיה מציאות הקמץ מתייחס גם אל החסד להורות שהקמץ המתעלם למעלה מתגלה על ידו. ועוד שהחסד פרוכת מסך מעלים הדברים העליונים ושך בעדם ומוציא מציאותם לתחתונים א"כ יתייחס בו שם קמץ מפני שהוא קומץ וסוגר בעד האצילות העליון כדפירשנו. ומפני כי כל האצילות ר"ל ההויות הם נכללים בת"ת ומלכות וכאשר ת"ת ומל' יתייחדו אז הוא יחוד העליונות ואז מתייחדים כל ד' אותיות שבשם שהם הת"ת ומלכות והחכמה עם הבינה ומתעלמים ו"ה התחתונות עם י"ה העליונות עד ששואלים כל הספי' איה מקום כבודו כו'. אי"ה, הם א' כתר י' חכמה ה' בינה. שם, הוא מקום שהוא הת"ת. כבודו, המלכות. להעריצו, פי' לחזקו בחוזק ההשפעה והזווג והיחוד שהם מתייחדים. ואז הם נקמצות ונעלמות ואין השפעה לעולמות לרוב ההעלם ואז נאמר חשמל דהיינו פעמים חשות שאין שופע אליהם עד היות שעת פותח את ידיך שהם שני יודין שבשם יאהדונה"י שהאחת בת"ת והשנית במלכות שהם שם יהו"ה ושם אדני ובהתפרדם איש מעל אחיו הם משפיעים לעולמות רוב שפע וברכה ממה שקבלו. א"כ ראוי שיתייחסו בקמץ מאחר שביחודם הם נקמצות למעלה וביחודם נקמץ הכל ועל ידם מתגלה הקמץ הכמוס לכן עיקר צורת הקמץ ו' י' תפארת ומלכות. וחסד הוא תחלת ההתגלות מכתר חכמה ובינה. והכל ענין אחד מיוחד קשר אמיץ וחזק. ובזה אין תימה לדברי המקובלים האומרים שהקמץ הוא דין מפני שהוא מורה קמיצה והעלם כדפי'. וכביכול בעוד כך, יש קצת הסתר, עם היות ע"י ההסתר ההוא נמשך אח"כ רוב שפע וברכה:
21
כ״בועבד הקמץ הוא הפתח, מטעם כי הוא הת"ת לבדו ומור' גלוי ופתיחת הדברים. והוא שהמל' בבואה מלפני המלך מספרת לנערותיה מכל מיני מאכל אשר יאכל שקבלה מבעלה ומגדנות אשר נתן לה בעלה ואז היא מראה חותם המלך החקוק' עמה כענין שימני כחותם שפירשנו בשערים הקודמים ומטעם זה בקצת המקומות פי' כי הפתח בגבורה מפני כי על ידו תתפרד מהתרפק עם דודה כדי לחלק ולתת טרף לביתה וחק לנערותיה. ולפעמים יתייחס הפתח אל החכמה לפי שג"כ הוא מגלה ופותח את הכתר ומשפיע עניינו למטה בסוד הל"ב נתיבות המגלות שרשם שהם תר"ך עמודי אור ענפי הכתר שבארנו בשער מהות והנהגה. ויש מי שפי' בפתח שהיא השכינה והיא הפתח לכל האצילות העליון ואמר שהוא נגד הרקיע הנברא ביום שני. עוד פי' שהפתח הוא רמז לרקיע שהוא פרכת המשמש תחת השכינה ואפשר שכוון לסנדלפון שהוא פרכת בהיכל ז' כדפי' בשער ההיכלות. ובקמץ פי' כי הרקיע הוא רקיע הנז' לעיל והנקודה הוא מטטרון שתחת הרקיע הנז'. ובספי' הקמץ הוא הוד ויסוד ונקרא היסוד קמץ מפני שהוא מקבץ השפע וקומץ אותו לתוכו. וניקוד השבא פירש הרשב"י שנקרא עבד עבדים כי היא עובדת לכל הנקודות. והשב"א הגיונו בצירי והוא הפך הצירי כי הצירי הוא רמז אל שני מאורות הגדולים והשב"א מאור גדול ומאור קטן וזה ודאי מורה שאחר ייחודם נתפרדה החבילה וירדה למטה להשפיע ולכן היא למטה מגלה ענין היחוד בהפרדם איש מעל אחיו. ולפעמים הוא עם הפתח מטעם כי הגבורה שהוא (הפתח) [השבא] בתוקף דינה חייבה המיעוט והיותה מאור קטן ומאור גדול ולפיכך תבא עמה [הפתח] להורות על הנאמר. או אפשר לרמוז כי עם היות שהם מאור קטן ומאור גדול שמורה המיעוט עכ"ז עין בעלה עליה שהוא פתח שהוא ו' וכבודו לאחר לא יתן ח"ו. ויש מי שפי' ענין השב"א שהוא יסוד ומלכות ולפיכך מתחטף יותר משאר הנקודות מפני שנבלע אשו של מלכות באשו של יסוד. ובמלאכים פי' שהם ממטרו"ן וגבריא"ל שהם זה למעלה מזה ולכן טעם החטף כדי שלא להזכיר ענין המיעוט אלא אדרבא להעלימו משום כבוד אלהים הסתר דבר. ועוד שלא לעורר הדין כי השב"א בהגיונו מעורר כח הדין ומפני שהוא מעורר הדין לכן בהיותו בגעי"א שהוא ו' שהוא בעלה אז נהפך אל הרחמים מכל וכל. וחלוקי הגעי"א יתבאר בשער הטעמים בס"ד. וכן שב"א הוא דין ואין צריך לראייה. ולא רצינו להאריך בביאור מלות והשמות והנקודות כי ענין זה עקרו בדברי הרשב"י ע"ה:
22
כ״גאחר שבפרקים הקודמים בארנו ענין הנקודות בפרטות נבא בפ' זה לברר אותם בכלל.
23
כ״דוהנה הנקודות בכללם הם ענפים דקים מתאצלים ומסתעפים באותיות. ומקור אצילותם מחכמה ומשם הוויתם והתגלותם ומשם מציאותם. וזה באר הרשב"י ע"ה בתיקונים (בתקונא ע' דף קכ"ג ע"ב) ז"ל וגביהם, דא אימא עלאה דאיהי על גבי ספירן דאינון תחותה דמינה כל אתוון. וגובה להם, דא חכמה דמתמן נקודין עכ"ל.
24
כ״ההנה בפי' כי כערך מוצא האותיות מבינה כן ערך מוצא הניקוד מחכמה. ועם היות שאמרנו שמוצאם והויותם מחכמה עכ"ז הוא ע"י הכתר כי בכח הכתר האצילם החכמה וז"ל הרשב"י ע"ה בשה"ש [בז"ח דף פ"ג) נקודין אינון נפקין מרזא דמוחא לקיימא אתוון על תקונייהו ובנקודה חדא אשתני תיבה ואעבר לההוא תיבה מקיומא (בקיומא) [נ"א בגוונא] אחרא בוצינא דקרדוניתא כד בטש ההיא אוירא במוחא בטש ולא בטש מטא לגבי דההוא מוחא ומסתלק מניה מטא ולא מטא כדין ההוא בטישו נפיק לגבי אתוון מגו מוחא ואתוון אתנקידו עכ"ל.
25
כ״וופירושו נקודין כו' פי' הם יוצאים מסוד החכמה ולא מחכמה מצד בחינותיה החיצוניות המתפשטות אלא מצד בחינותיה הפנימיות דהיינו רזא דמוחא. ולא אמר ממוחא אלא מסודה ופנימיותה דהיינה בחינתה המתדבקת בכתר כי מכח כת"ר נאצלו כדמפרש ואזיל. וקרא לחכמה מוחא ולא קראה בשמה הידוע, לשתי סבות. הא' להורות על העלם בחינת מוצא הניקוד דהיינו בחינת היותה מוח דהיינו מפיאותה המתקרבת אל קרום המוח אל הקרקפתא שהם כנויים מתייחסים אל הכתר כמו שנתבאר בערכי הכנויים. הב' מפני שהמוח משכן לדעת ולשכל ושכל האדם יכונה בשם מוח וכן שכל התיבות שהם הנקודות כדמפרש ואזיל ראוי שיתייחסו בשם מוח להאותיות ודעתם והבנתם. לקיימא אתוון וכו', המשל בזה תיבת יתן אין לו שכל ותקון אם נאמר יתן או יותן בשורק ויש חילוק גדול במשמעותן כדפירשו בגמרא (ב"מ דף כ"ב ע"ב) יתן דומיא דיתן.
26
כ״זהנה חלוף הבנת התיבות הוא ע"י הנקודות וע"כ תקונם ודעתם ושכלם הם הנקודות כדפירשנו. בוצינא דקרדוניתא וכו', פירוש כתר ופירשתי בשערים הקודמים פעמים רבות. כד בטש ההוא אוירא במוחא וכו' פי' כתר נקרא אוירא דכיא ונקרא בוצינא דקרדוניתא. ויש חילוק גדול ביניהם כי בוצינא דקרדוניתא נקרא על שם פנימיותו המתעלם המתאחד בסבתו סבת כל הסבות ממ"ה הקב"ה ולכן נקרא בוצינא דקרדוניתא כדפירשנו בשערים הקודמים. ואוירא דכיא נקרא בחינתו המתאחד בחכמה שהיא הבחינה החצונה שבו.
27
כ״חוהנה בחינת בוצינא דקרדוניתא בטש בבחי' הג' שהיא אוירא שבו מתאחד בחכמה. ושעור התכת לשון המאמר כך הוא בוצינא דקרדוניתא שהיא הבחינה ראשונה כד בטש ר"ל הכה או חבט ופי' גלה הבחי' האחרונה שבו ההוא אוירא דכיא.
28
כ״טוהנה המגלה היה בוצינא וכו' והמתגלה הי' אוירא והענין שבו נתגלה הוא האי מוחא. ואין לשון בטישה ממש כמשמעו אבל כוונתו כמו אור המתאצל מן העין ומכה בדבר הנראה ושואף הראות ואין לנו משל נאות בעולם הגשמי אלא זה שהוא יותר דק שבנו להמשיל. בטש ולא בטש הכונה להורות על דקות האצילות שהוא גלוי ולא גלוי. גלוי בערכו הנעלם ולא גלוי שאינו מושג אפי' ע"י גלוי זה.
29
ל׳וענין השפעת הכתר בחכמה לא הי' מציאות הנקודים אלא השפע הראוי להם כדפי' בשער הקודם לענין כח החכמה באותיות ועקר הוויות הנקודים היה מהחכמה הנק' מוחא. וז"ש נפיק לגבי אתוון מגו מוחא כדין כו' כי משם הנקודות ולכן אתוון אתנקידו.
30
ל״אוהנה כענין שהחכמ"ה נפש ורוח אל הבינה והבינה גוף בערך החכמה, כן הנקודים שהם מסתעפים מהחכמה אל האותיות שהם ענפים מסתעפים מבינה. ואין לשאול ולומר א"כ איך אפשר שיתבאר הנעלם בסתום ממנו הפך העניינים העליונים כי התחתונים מגלים ומודיעים העליונים וכאן העליונים מודיעים התחתונים. זה אינה תמיה כי הוא משל אל העששית שהם כל א' וא' מגוון ידוע והנה בהבטתם לא יגלו גוונם ולא יאירו וע"י ניצוץ השמש הפשוט מגוון שיאיר בהם יראה בהם גוונם. וכן ענין האותיות כי הבינה הוא בענפיה כדמות העששית שאין לה גוון אלא ע"י ניצוץ השמש המאיר. וכענין ערך הנקוד אל האותיות כן ערך הטעמים אל הנקודות ומתבאר בשער הטעמים בעה"ו. וכמו שמשתנה רוחניות אותיות אל בחי' מתחלפות כדפי' בשער הקודם כן הענין ממש בנקודות כי כפי מדרגת הנפש יהיה מדרגת הרוח ולפי מדרגת הרוח יהיה מדרגת הנפש כי ודאי לא ישתוה נקוד הכנויים כנקוד השמות וניקוד השמות לא ישתווה אל הניקוד ההויות כי לפי מעלת וקדושת השמות כן יהיה מעלת ניקודם בגובה ועומק אצילותם. וראייה לזה ממה שכתבנו בפ"ק בשם ספר ברית מנוחה. וידענו שיקשה אל המעיין שא"כ לפי זה היה ראוי שיהיה ניקוד השמות אסורים במחיקה כשמות עצמם ויותר מפני שהנקודות רוחניים יותר כדפי' ולא מצינו מי שאסר בזה. וגם היות שאסרו האותיות בביאור זרקא זו אינו שאלה כלל כי קרה אל הניקוד ואל הטעמים כמו שקרה אל שם אהיה ושם בן ד' [ב] כדפי' בשער השמות (פ"ה) כי מפני העלם הכתר לא נתגלה בו שם בן ד' לרוב דקותו והעלמו אמנם נתגלה לבוש אל לבושו כמו שהארכנו שם בס"ד, וכן קרה לנקודות ולטעמים כי מרוב העלמם לא נתגלו אלא לבוש לבושיהם כערך הכנויים הנמחקים אל השמות שאינם נמחקים. ואפשר היות גם כן זה טעם למה לא נכתב הניקוד בס"ת בזולת טעמים אחרים מספיקים שיש בענין.
31
ל״בוהנה בזה נשלם הפרק ונכלל השער הזה בס"ד בילא"ו:
32
