פרדס רמונים כ״טPardes Rimmonim 29

א׳שער הטעמים הוא שער כ"ט:

1

ב׳אחר שבשער הקודם בארנו כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים נבא עתה לבאר הטעמים כפי הנמצא גם כן בדבריו. והטעמים בשמם וצורתם הם אלו:

2

ג׳זרקא, מקף, שופר הולך, סגולתא, פזר גדול, ירח בן יומו, קרני פרה, געיא, תלשא, אזלא, גרש, פסיק, רביע, שופר מהופך, קדמא, זקף קטן, זקף גדול, שלשלת, שני גרישין, תרי טעמי, דרגא, תביר, מאריך, טרחא, אתנח, רפה, דגש, יתיב, תרצא, שבולת, סבולת, מפיק בהא, שבא געיא, געיא שבא, סוף פסוק:

3

ד׳אלו הם הטעמים כשמם וצורתם ומקורם ללשונותם. ועתה נכנס בביאור כל א' וא' מאלו הטעמים כאשר נמצא להרשב"י ע"ה:

4

ה׳פרק ראשון:

5

ו׳בביאור זרקא מקף שופר הולך סגולתא. ראשונה זרקא הוא המלכות ונקרא זרקא בהיותה נזרקת כלפי מקורה הנעלם ועולה ומתאחדת בסוד החכמה עד הכתר כדפי' בשער הקודם פ"ק בחולם. ולזה נמצא שהיא חוזרת מסוף התיבה לראשה להורות כי היא למטה בסוף המדרגות ולפעמים חוזרת אל בית אביה כנעוריה ומלחם אביה תאכל ותקבל שפע רב ורב טוב לבית ישראל הם מחנותיה וחיילותיה המצפים עת בואה לתת טרף לביתה וחק לנערותיה. והיא נקוד הראש שבראש החוט ההוא והחוט נרמז בתפארת כי דרך התפארת עלייתה דרך שש המעלות תעלה ושם תעשה עטרת תפארת אשת חיל עטרת בעלה. וזה הורה צורת הזרקא בציורה ורמיזתה. ומפני שעליה נאמר (דניאל ב לד) חזה הוית עד דאתגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא. כן היא אז מתעוררת בכח וחוזק עלייתה ומבטלת כל צלמי ופסילי אלהים אחרים. והיא הנותנת חנק להדבוקים בשערי המות אשר תחתיה [א] והוא סודר שבו היו חונקין הסנהדרין. ומפני היותה קודם עלייתה צורת חירק למטה קצת כזה [] כי היא מציאותה התחתון ועולה מן השמאל אל הימין כי כן כל העליה מן השמאל אל הימין והירידה מן הימין על השמאל כי הימין לעולם על השמאל ואח"כ מתפשט ביושר כלפי מעלה להביט כלפי הכתר כי שם עיקר כוונת עלייתה בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד ו) אי"ן בראש ואי"ן בסוף כמו שבארנו בשער המציאות. נמצא כי זרקא בטעמים ואל"ף באותיות הכל ענין אחד ורמז א' י' בראש וי' בסוף ו' באמצע והיינו צורת וכן הזרקא י' בראש וי' בסוף ו' באמצע:

6

ז׳מקף נ"ל כי זה הטעם הוא בחכמה כמו הפתח הנרמזת בחכמה ואמנם הוא בסוד הדעת העומד ומקיף ומחבר ומייחד ב' המדות הם חכמה ובינה כמו שהארכנו בשערים הקודמים ול' מקף מל' חבור כמו [אין מקיפין ב' חביות] (ביצה דל"ב ע"ב) שעניינו לשון חבור ויחוד. ונמצא לפ"ז פי' הטעמים האלה כך זרקא הוא עליית המלכות למעלה למעלה ותחלת חזרתה חוזרת על פי מדותיה וראשונה חוזרת לחכמה ושם מקף אחר עמידתה בכתר כי שם רמז הזרקא כדפי' ולזה נמצא הזרקא למעלה בראשה עקום לצד שמאל להורות על חזרתה וכן בנגונה יש אחרי העליה בנגון קצת השפלה ואח"כ המקף המקיף שתי המדות השניות יחד בנגון מהירות ויחזור המקף עם השופר שהיא הבינה כמו שנבאר:

7

ח׳שופר הולך מהופך. שופר היא הבינה וכן היא שופר שעליה אנו אומרים תקע בשופר גדול לחרותינו כי בה החירות כדפי' בשער ערכי הכנויים. ולשון שפר כי היא שפרה המשפרת אל הולד שהיא מניקה חלב לת"ת ומיפה אותו בהשפעתה. ולכן נמצא בשופר צד הרחב להראות אל רחובות הנהר ומשפעת למטה ואין תימה מענין התקיעה שהיא מצד הקצר אל הרחב [ב] כי הוא לעורר כח העליון והוא בסוד אור החוזר. וכאשר הזכות והמצות מאירים בעולם ומנהרים אז היא שופר הולך שלעולם חוזר ומשפיע כענין נהר דנגיד ונפיק. וכאשר ח"ו גורמים העונות, השכינה העליונה מסתלקת ואז היא שופר מהופך רצה לומר טוב הפוך כענין הרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין ח"ו והעולם בצער עד יחזור וישקיף האם על הבנים:

8

ט׳סגולתא ידוע שמן השופר יוצא אש ומים ורוח כי הקול כלול משלשתן שהם ג' יסודות אש מים ורוח והם גדולה גבורה ת"ת והם סגולתא שהם ג' נקודות. ואין לתמוה על הת"ת שהוא למעלה מגדולה וגבורה, כי כבר בארנו בשער סדר האצילות כי גם לו יחס למעלה משתיהם להיות כי הוא נאצל מן הכתר ועולה עד הכתר. ומה גם עתה בענין הסגולתא שעסקינו בסוד העלייה שעלתה המלכות ועתה תחלת ירידתה אל מקומה ולפיכך הוא למעלה בסוד הדעת בסוד המקף לייחדו עם השופר כדפי'. ועם היות שימצא הטעם הזה לפעמים מייחס אותו הרשב"י ע"ה בג' ראשונות, העיקר הוא באבות. ומעטם שג' ראשונות נשפעים הנה בג' אלו נקרא בשמם. וכן באר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקוני ז"ח דף קכ"ז ע"ב) ז"ל סגולתא ברזא דתלת אבהן דקיימין גו שופרא עכ"ל. ולמעלה מזה אמר ותלת קשרין קיימין בדוכתיה. ואע"ג דברזא אחרא קיימין. כלא הוא ברזא חדא, דהא תלת קשרין אלין דקיימין בדוכתיה תחות גדפי דההוא שופרא עכ"ל. הנה כי הוקשה להרשב"י ע"ה הקושיא הקושיא עצמה. ותירץ כי אעפ"י שבמקומות אחרים אמר שסגולתה בחכמה [בכח"ב] עכ"ז העיקר הוא בג' אבות אלא לפי שעומדים תחת הבינה כדרך שהם נקראים סגולתא שנקרא כן העליונות והעיקר הוא בג' אבות כדפי'. ובמ"א בתקונים פי' הרשב"י ע"ה כי סגול הוא זכר מציאות הת"ת וסגולתא היא מצד המלכות אשת חיל עטרת בעלה. והטעם כי הת"ת מצד עמידתו הוא למטה משני אבות והם סגול. ומלכות למעלה מנצח והוד והם סגולתא וכן בסוד עלייתם יהיה בעלה בסוד סגולתא גובר מצד עלייתם על גדולה וגבורה כדפי':

9

י׳בביאור פזר גדול ירח בן יומו קרני פרה געיא תלשא. פזר גדול. הטעם הזה הוא העיקר בתפארת עם כללות שש קצוות שבו ונקרא פזר גדול מלשון פזר נתן לאביונים (תהלים קיב) כי הוא הזן ומפרנס לב' אביונים שהם יסוד עני ומלכות עני"ה ושניהם אביונים ותאבים לכל מה שישפיע ותנועתו קצת בתמיה להורות על חיותו עליון על כל הבנין וקצת מתמיה. וצורת טעם זה הוא כצורת שלש נקודות רוחב ושלש אורך כזה:

10

י״אונראין ג' מכאן וג' מכאן והם חמש כך הספי' הם חמש והם שש. הם חמש כי יסוד מעצמות הת"ת ואצלו כדברי הרשב"י ע"ה גוף וברית חשבינן חד, והם שש כי היא ספירה בפני עצמה על האמת. וכן הנקודות האלה נראין שש והם חמש. אלו הם העתק דברי הרשב"י במקום א'. ובמ"א פי' כי הפזר ביסוד. ואפשר לומר כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. כי אחר שהוא משפיע ביסוד נעשה היסוד מפזר ונוסף עוד וגו'. גם הוא יורה הזרע היורה כחץ והוא זורקו במלכות כנודע [ג]:

11

י״בירח בן יומו פי' הרשב"י ע"ה שהוא המלכות שהוא הירח אמנם כבר נתבאר בשער המציאות בענין ה' וי' שבמלכות וידוע כי מציאות היו"ד אין בו חסרון ומיעוט לעולם אמנם המלוי והחסרון הוא במציאות הה"א ג' גווני העי"ן שהם נגד ג' אבות כדפירשנו שם. ובת עי"ן היא המקור המשפיע אור אל כל הצדדים אשר סביבה וממנה יונקים שפע וברכה והיא נקודת ציון שממנו הושתת כל העולם והיא המנהרת סביבותיה שהוא הירח. ונ"ל כי הטעם שנקרא ירח בן יומו לפי שהיא מתנהרת מהתפארת שהוא יום שלם וזהו בן יומו. ואפשר לומר כי הוא בן יומו לבד שהוא תחלת קבלת האור ואז נרמז אליה הטעם הזה. עוד אפשר לומר שהוא ירח מאיר מעצמה מיום שלה דהיינו נקודה אמצעית שהיא מאיר' ממנה כדפירשנו ובאותה בחינה נקראת היא יום מאיר [מעצמה]:

12

י״גקרני פרה הם נצח והוד שהם שתי קרנים זה אל הימין וזה אל השמאל ונקראים קרני פרה היא המלכות שנקראת פר"ה אדומ"ה כשהיא מקבלת מהגבורה. וכן הבינה נקראת פרה אדומה כשהיא משפעת בגבורה ואלו הם קרניה שבהם היא מנגחת כלפי מטה ומשפעת. וכן המלכות ראשה הוא היסוד ועל ראשה הם הקרנים האלה שבה מנגחת ימה וצפונה ותימנה ומזרחה ולפיכך הם בתמיה על סוד קבלתם מן הדין ולהורות על חוזק ועלוי [ד]:

13

י״דגעיא הטעם הזה מורה על התפארת שהוא סוד וא"ו אמנם מורה על יניקתו מן הדין שהוא גועה בו והוא דין חזק שהוא נפרד ויורד לבקש על היכלו והנה נשרף על ביתו והנה נחרב ועל שכינתו והנה היא נופלת בגלות. וזהו געי"א לבדה ובהצטרפה אל השבא יתבאר בס"ד:

14

ט״ותלשא תרצא פי' הרשב"י ע"ה כי התלשא אל השמאל ופי' בו ת"ל א"ש, ותרצא אל הימין. ונוכל לומר כי הרמז בשניהם אל היסוד. ונודע שהיסוד מקבל משני קוין, מהחסד אל הימין ומגבורה אל השמאל. ולפיכך כשהוא מקבל מן הימין הוא תרצא ל' רצון, ונגוניו ג' נגונים לרמוז אל קבלתו מג' מקורות שהם בימין חכמ"ה חס"ד נצח. וכשהוא מקבל מהשמאל נקרא תלשא ת"ל א"ש, ונגונו בג' נגונים שהם נגד ג' ספירות שבשמאל והם בינ"ה גבור"ה הו"ד. והצורה מורה על קבלת יסוד על ידי תפארת. ומלכות ועלייתה למעלה זהו כי הוא נקודה ברה כאגן הסהר על קו האמצעי והוא נוטה עמה אל שני הצדדים:

15

ט״זבביאור אזלא גרש פסיק רביע קדמא זקף קטן זקף גדול. אזלא גרש פי' הרשב"י ע"ה שהם שתי זרועות. והנראה באלו הטעמים הוא כי הם הזרועות בעת התייחדם בת"ת אל קו האמצעי וזהו שהא' מצד ימין והא' מצד שמאל ושתיהם תואמים מלמעלה אל הטבעת הא' שהוא התפארת והוא המייחדם בקו המיצוע ולכן נק' הא' אזלא לפי שהוא הימין כח חסד והרחמים הנשפעים מאליהם כדרכם והם הולכים בדרך הליכתם. אבל השמאל נקרא גריש שהוא כח הדין המגרש את עצמו ממקומו אל צד הרחמים:

16

י״זפסיק הוא היסוד הפוסק ומבדיל בין העולם העליון לעולם התחתון כי הוא בין ת"ת ומלכות. והעד הפסיק שבין שם בן ד' הא' שבי"ג מדות לשם הב' כי האחד למעלה בכתר והשני למטה במלכות והפסיק מיחדם דרך קו האמצעי. וזהו אין בין מים העליונים זכרים למים התחתונים נקבות מלכות אלא כמלא נימא ומלא נימא הוא חוט השערה והוא יסו"ד. ופי' הרשב"י ע"ה (בתקונא י"ט דף ל"ו ל"ז) כי על הפסק הזה שבין שם לשם אמרו שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והטעם כי הצדיק נשער מאד מצד מדתו שהוא חוט השערה:

17

י״חרביע פי' הרשב"י ע"ה כי הרביע הרומז בו אל הבינה שהיא נקודה נעלמת ונקראת כן שהיא כאימא רביעא על בנין ותנועתו בעלייה שרומז אל התפארת העולה להתעלם באם. נמצא הרביע הרמז בו אל התפארת מתעלם בבינה בהיות הבינה רובצת על הבנים:

18

י״טקדמא הוא התפארת המקבל מן הדין להלקות לחייבים ולזה הוא מטה שנוטה לצד השמאל הגבורה ומשפיע הדין אפי' לנצח העומד לצד חסד. ולזה נגונו כפעם בקול:

19

כ׳זקף קטן הוא החסד והדין לבד. ועם היות שאין קו המיצוע ביניהם על כל זה גובר החסד על הגבורה. ונקרא קטן בערך שאין תגבורת החסד על הגבורה כערך שהכריע קו החס"ד את קו הדין לצד ימין אלא שהם זה על גב זה כדרך אצילותם חסד על גבורה:

20

כ״אזקף גדול פי' הרשב"י ע"ה כי השתי נקודות הם החס"ד והגבור"ה ולפיכך הא' למעלה מחבירו להורות על תגבורות החסד על הגבורה ולכן נקרא גדול מלשון גדולה וכל זה על ידי התפארת המטה הגבורה לצד הימין ולכן הוא לצד השמאל להורות שהעביר הגבורה צד עבר הנהר חסד כח רחמים ומה שהיה כזה א' ת"ת בין שתי הקוים [הנקודות] נעשה כזה :l דהיינו שני הקוים [הנקודות] לצד ימין:

21

כ״בשלשלת פירש הרשב"י ע"ה כי הוא בת"ת ואמר שתרועה גם כן בתפארת ועם היות שהיא במלכות על כל זה גם יתיישב בתפארת כי משם עקר המלכות ומשם באה ואליו תחזור כי שניהם יחד. והטעם שהוא בתפארת מפני שהוא שלשלת הקושר ב' קצוות צד הרחמים וצד הדין. ונוכל לומר כדי לחלק בין שלשלת לאזלא גרש כי השלשלת נרמז בת"ת בעת שקושר בין חכמה ובינה ובין גדולה וגבורה ובין נצח והוד דגוף וברית חשבינן חד ומטעם זה בשלשלת ג' חטוטרות כזה [] להראות קשר שלשה מקומות הללו בסוד ההכרעה ומשפיע השפעתם עד למטה בסוד הנקודה התחתונה אשר בו שהוא סוד ההשפעה המתקבצת במלכות שבו עקר התרועה:

22

כ״גבבאור כל שאר הטעמים. שני גרישין פי' הרשב"י כי הם תרין דרועין ונוכל לומר כי הם תרי הזרועות נכללות בתפארת שהוא המכריע בין האש והמים וע"ז שני גרישין הם כשני ווי"ן שבוא"ו במילואה להורות שהת"ת הוא ארך אפים. ופי' שתי פנים, פני הדין מצד הגבורה ופני רחמים מצד החסד. והוא נכלל מהם ומייחדם ועושה כלם א'. וזהו וא"ו מיחד שתי הואוין שהם שתי פנים והוא מטה אותם מיוחדות כלפי חסד. ולכן שני גרישין הם שתי הזרועות שוים נוטה לצד הימין ומתעלם בניגונם לקבל הת"ת מן הכתר להיות גובר עליו כח הרחמים להכריע השמאל אל הימין. ואין תימה בהיות שתי ווי"ן בגדולה וגבורה שכבר ביארנו בשערים הקודמים ענין ג' ווי"ן שהם ויס"ע ויב"א וי"ט שהם ג' אבות. ונק' שני גרישי"ם מפני שמצדם נתחייבו שני גרושין גרוש בית ראשון וגרוש בית שני מפני שעברו ישראל תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכן רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שהם בחסד וגבורה כ"פ הרשב"י. ולפי הסברא נקראו גירושין כי הת"ת מגרש אותם ממקומם ומגיעם אל קו המיצוע ומטה אותם לצד החסד:

23

כ״דתרי טעמי פי' הרשב"י ע"ה שהם נצח והוד נוטים אל הימין להמשיך החסד והם מורים על הזכר הפוסק יריכיו להתייחד עם הנקבה שהיא אתנ"ח כמו שנתבאר. ופי' הרשב"י ע"ה (בפ' בלק דף קפ"ט) כי מטעם זה אתמר (בראשית כז כה) ויבא לו יין וישת בתרי טעמי להגביר הת"ת שהוא מדתו של יעקב לישבו על מתכונתו. ונצח והוד להטות הגבורה לצד הרחמים. ונ"ל שנקראים תרי טעמי, שאין טעם מן ששוחק הנצח מצד החסד, כטעם מן ששוחק ההוד:

24

כ״הדרגא נ"ל כי הדרגא הוא יחוד נצח והוד עם היסוד המייחדם והמזוגם והוא שליש השלשלת כמו שביארנו בפרק הקודם. ואפשר כי הדרגא הוא במלכות כי הוא מדרגה אחת ונקרא דרגא בהיות היחוד הזה בא על ידי היסוד:

25

כ״ותביר טעם זה פי' הרשב"י ע"ה כי בתביר הוא יחוד ת"ת ומלכות לשבר ולהכניע הקליפות ולכן בא הנקודה לצד שמאל להורות אל תוקף הדין שיניקתה מן השמאל ונוטה לצד הימין להורות כי הדין הזה הוא לטובה ולרחמים:

26

כ״זמאריך טרחא נ"ל בזה הטעם כי המאריך הוא מצד החסד המאריך אפים אפי' לרשעים כדי שישובו, והטרחא הוא הגבורה אשר מעשה רשעים ורחמיו עליהם הוא לו לטרח והוא מטריח בני האדם ביסוריו על מעשיהם המקולקלים. או אפשר כי המאריך והטרחא הם משך החסד והתעוררות הדין אל המלכות להעירה אל הזווג כאתנח וההתעוררות בסוד עלה בכבש כו' שפי' בשער מהות והנהגה פכ"א:

27

כ״חאתנח הטעם הזה פי' הרשב"י ע"ה במלכות והרמז כי היא מפשקת את רגליה לקבל זרע הזכר בעלה בשמחה ובטוב לבב כי ענין הזווג בישוב ובשתיקה לכן נקרא אתנח לשון ישוב וכן נגונו בשתיקה ר"ל עמידת התיבה ונק' אתנח בקבלתה מן הת"ת ע"י הנצח וההוד ולכן נמצאו בה ציורם בהם כתואר בנ"י המלך ונקוד' עליהם להורות על הת"ת וכ"ז בסוד שימני כחותם שבארנו לעיל:

28

כ״טרפה דגש כבר בארנו בשערים הקודמים מציאות הרפה שהוא סוד הרחמים ומציאות הדגש שהוא סוד הדין אבל לא רחמי החסד ממש אלא הרפה הוא סוד הת"ת שהוא הזכר ונטייתו אל החסד והרחמים והדגש הוא סוד המלכות שהיא הנקבה שנטייתה אל הדין ולכן אותיות הגרון אינם מקבלות דגש מפני שהן בחסד כדפי' בשער האותיות בס"ד. והנה הרפה הוא סוד ו' והוא רקיע נטוי על ראשיהם למעלה ודגש היא המלכות שעליה נאמר (יחזקאל א יג) והיא מתהלכת בין החיות ולכן הדגש בתוך האות:

29

ל׳יתיב הוא סוד עיכוב השפע בחכמה בסוד למה ה' תעמוד ברחוק והוא הרקיע ו' ת"ת שהיה נטוי להשפיע כזה ו' ונכפל כלפי מעלה ונסתלק כזה יתיב העמדת השפע ועכובו בסוד ה' למבול ישב שפי' בזהר פ' נח (דף ס"ד ע"ב) ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא. וכן כאשר הדין מתפשט והעולם נדון הופך פניו מן השמאל אל הימין והחרב נוקם נקם ברית והוא יתיב בלחודוי והיינו יתיב הפך קצתו אל הימין מפני תוקף הדין והכל ענין אחד:

30

ל״אתרצא תמצא פי' בפ"ב:

31

ל״בשבולת סבולת הנראה מתוך הנקודה הזו כי האות הזה הרמז שלה בבינה והיא רמז אל ג' קוים הנמשכים ממנה שהם ג' אבות. והנה הימין הוא חסד והשמאל גבורה. ובהיות הנקודה הזאת בימין מורה על החכמה שהוא בחסד שופעת עליה והוא רפה בסוד הרחמים, ובהיות הנקודה בו השמאלי מורה על הבינה דמינה מתערין דינין כדפי' בשער מהות והנהגה ולכן זו נדגשת וזו אינה נדגשת כי החכמה נעלמת והבינה מתגלה. בזולת טעם הדין שפירשנו:

32

ל״גמפיק בהא בזה הטעם מתגלה סוד ה"י מן אלדים שהיא בבינה והיא בחכמה תתאה מלכות. כי שניהם נקראים אלהים כדפירשנו בשער השמות. והענין נתגלה בשם במלוי יודי"ן יו"ד ה"י וא"ו ה"י הרי שבבינה ושבמלכות באו ההי"ן על יודי"ן נקובי על דכורי והוא דין כמבואר בשער ממטה למעלה. והסוד העיקרי כי במלכות מציאות י' וכן הבינה. אמנם נבנו סוד בנין המכסה על היודין והיינו ה' שהיא סוד ג' ווי"ן שבהם מתלבשת היו"ד כדפירשנו בשער המציאות. ולכן העיקר בההי"ן הוא כזה ולכן כאשר באה הה"א לרמוז על שם הנקבה וכנוייה באה הה"א בסופה במפיק כזה להורות על הדין כמו שם אלהים שבו ה"י ולכן המפיק הוא יותר מן הדגש כדפי':

33

ל״דשבא געיא הוא ממש על דרך הזקף גדול שפי' בפרק הקודם אלא שאלו הם למטה בסוד הנקוד להורות שחזרו שתיהם לסוד הימין בסוד הרחמים ולכן תנועת השב"א שהוא דין חזרה אל תנועת פתח שהוא רחמים שהוא סדר הזכר המתייחד שהוא הגעיא. וכאשר היא סמוכה לאותיות הגרון שהן אותיות החסד היא תנועתה בהן מפני תגבורת החסד עליהם. וכאשר היא סמוכה לאות יוד אז היא לעולם חירק מורה על הדין בסוד העלם והסתלקות ההשפעה ממנה ושהיא שחורה כאהלי קדר שהיא אות י' כנדרש בשיר השירים מהזהר. עוד אפשר לומר שהשב"א געי"א למטה מורה על היסוד המטה הנצח וההוד לצד ימין כדפרישנו לעיל בזקף גדול וזה יתהפך לגעיא שבא לעתים שהוא מטה הנצח וההוד לצד שמאל בסוד שהוא נוטה לצד הדין ג"כ לפעמים מה שאין כן בת"ת שהוא לעולם בזקף גדול לפי שאין הת"ת נוטה לצד הדין אלא מסתלק מביניהם והדין הוה בסוד יתיב כדפירשנו לעיל:

34

ל״הסוף פסוק נ"ל שהוא היסוד כמו הפסיק עצמו אלא שיש חלוק גדול ביניהם כי הפסיק יש אחריו מלכות מדרגה עשירית בסוד מציאותה למטה אחר מיעוט והיסוד תשיעי לאצילות. אבל סוף פסוק מורה שהוא עשירי והמלכות היא בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו) והיסוד עשירי סוף האצילות ומפסיקו ואין למטה ממנו אלא סוד הכרובים שהכסא נכון עליהם שהם מטטרון סנדלפון ואינם תלויים בכתב אלא הם ב' נקודות זו על גב זו. ע"כ הגיע פי' הטעמים וסודם בס"ד:

35

ל״ואחר שבפרקים הקודמים נתבארו הטעמים כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה בתוספת רב במה שלא נמצא ביאורם בספרי הזהר, נבא עתה לבאר בכללות הטעמים.

36

ל״זוהנה מקורם ואצילותם מן הכתר ממש וכן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ע' דף קכ"ג ע"ב) וז"ל וגביהם, דא אמא עלאה דאיהי ע"ג ספירן דאינון תחותה דמינה כל אתוון. וגובה להם, דא חכמה דמתמן נקודין. ויראה להם, דא כתרא דתמן טעמי עכ"ל.

37

ל״חוכבר כתבנו ושנינו המאמר הזה בשערים הקודמים וההכרח לא יגונה. עוד באר הרשב"י ע"ה בשיר השירים (בז"ח דף פ"ז.) וז"ל כיון דההוא בטישו אתיישב במוחא מגו אוירא דכיא דאתפס בגין דאית אירא דכיא דלא אתפס כלל. והאי דאתפס כד אתיישב בההוא מוחא ההוא בטישו עלאה כדין נפקין כל תנועי דטעמי. והוא סוף המאמר שהעתקנו בשער הנקודות פ"ו ושם בארנו כי הנקודות הם מחכמה ע"י הכתר ולא שנתהוו הנקודות מהכתר אלא בשפע וכח הכתר נתהוו בחכמה ולז"א מטא ולא מטא בטש ולא בטש שלא היה אלא דקות השפע כדפירשנו שם. ועתה אמר כיון דההוא בטישו שהוא אצילות הכתר נתיישב ונתהוה בהוויה עצמות אפי' מהכתר עצמו כי לא הוצרך אל החכמה שישלים אלא הם מיושבים בעצמ' ונאצלו מתוך הכתר. בגין דאית אוירא דכיא וכו' בחינת הכתר בעצמו שאינה מושגת לזולתו כי היא נעלם כמבואר בשער הצחצחות. ואוירא דכיא דאתפס היא בחינת הכתר [המתאחד] בבחי' החכמה. ועתה שהטעמים הם ענפים מתפשטים ממנו יחוייב שהם מבחינת הכתר הנתפס.

38

ל״טועוד נתבאר מתוך דברי הרשב"י ע"ה כי האותיות הם נפש והנקודות הרוח לנפש שהם האותיות. והטעמים הם נשמה לרוח שבנפש וז"ל הרשב"י ע"ה (בהקדמה דף ז'.) וטעמי אינון נשמתין ונקודי רוחין ואתוון נפשין אלין מתנהגין בתר אלין ואלין בתר אלין ואתוון מתנהגין בתר נקודי ונקודי בתר טעמי כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם עכ"ל.

39

מ׳וראוי שנאמר כי כמו שלא ישתוה רוחניות האותיות ורוחניות הנקודות עם היותם שווים כמבואר בשערים הקודמים כן לא ישתוו רוחניות הטעמים [עם היותם שווים כי יתחלפו מסבת מקומם ועניינם עד לא"ת. מעס"ר] וברור הוא ואין צורך להאריך. ועוד כמו שמדרגת האותיות הם כמו הנפש לנקודות והנקודות רוח אליהם והטעמים נשמה לרוח כן עניינם בגשמי כי האותיות הקבועות בפה בחמשה מוצאות מתבארים בכלים הגשמיים האלה היטב והנקודות רוכבות על האותיות כרוכב על הסוס ולרוב דקותם יותר מהאותיות אינם חונים בעצם בגשמות האות אלא בהברתם שהיא אחר הזכרת האות כגון אותיות המשך המתהוים מן הנקודות ובאות אינו אלא נוגע ואינו נוגע כחוט השערה כדרך הרוח הדק בעצ' שאינו מתייחד היטב עם הנפש הזו לרוב דקותו. והטעם נמצאהו שאינו נוגע באות כלל אלא רוכב על הניקוד שהיא הברה נעלמת וצריך האדם לדקדק בזה מעצמו כי אין בכתיבה לבארו אלא מפה לפה. ובזה נשלם הפרק הזה ונכלל השער הזה ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

40