פרדס רמונים ל״אPardes Rimmonim 31
א׳שער הנשמה הוא שער לא:
1
ב׳אחר שבשערים הקודמים נתעסקנו בכל חלקי החכמה הנעלמה הן רב הן מעט. כוונתנו בשער זה לבאר ענין האדם ר"ל צורתו שהוא נשמתו ורוחו ונפשו ויהיה עסקנו בג' חלקי הדרוש הזה. האחד מקום הנשמה ועניינה בעה"ו ותועלת בריאתה. שנית חיבורה בגוף הנגוף עם היותה הויה דקה רוחניות יותר ממלאכי השרת כדפירשנו בשער היכלות. שלישית ענין חטאה ועונשה ופגימתה למעלה בשרשים הנכבדים ופגימת עצמה וכן קיצוצה בנטיעות ח"ו:
2
ג׳פרק ראשון:
3
ד׳בביאור חלק א' שהוא מקום הנשמה. המפורסם בדברי הרשב"י ע"ה כי הנשמה רצה לומר צורת האדם נחלק לשלשה חלקים והם נפש רוח ונשמה. והנפש מרכבה לרוח והרוח מרכבה לנשמה ואצילות שלשתם מהספירות העליונות שרשי כל השרשים אשר למו. אמנם נחלקים באצילותם כי הנשמה אצולה מבינה וסימן ונשמת שדי תבינם (איוב לב ח). והרוח אצולה מתפארת וכן הת"ת כסא ומכון לבינה ולכן הרוח כסא ומכון לנשמה. והנפש אצולה מהמלכות ולכן הנפש כסא ומכון לרוח כמו שהמלכות מכון וכסא לתפארת. וכן באר הרשב"י ע"ה אצילותם בזהר פ' ויגש (דף ר"ו) וז"ל ת"ח כלא אינון דרגין אילין על אילין נפש רוח נשמה דרגא על דרגא נפש בקדמיתא ואיהי דרגא תתאה כדקאמרן. רוח לבתר דשריא על נפש וקיימא עלה. נשמה דרגא דסלקא על כלא ואוקמוה. נפש דא נפש דוד ואיהי דקיימא לקבלא נפש מההוא נהר דנגיד ונפיק. רוח דא רוח דקיימא עליה דנפשא ולית קיומא לנפש אלא ברוח ודא הוא רוח דשריא בין אשא ומייא ומהכא אתזן האי נפש. רוח קיימא בקיומא דדרגא אחרא עילאה דאקרי נשמה, דהא מתמן נפקי נפש ורוח, מתמן אתזן רוח. וכד נטיל רוח כדין נטלא נפש וכלא חד ואתקריבו דא בדא. נפש אתקרב ברוח ורוח אתקריב בנשמה וכלא חד עכ"ל.
4
ה׳ובפירוש פי' כי הם נשמה בינה רוח תפארת נפש מלכות. וכן נתבאר בתיקונים (תקוני ז"ח דף קי"ד.) וז"ל נר ה' נשמת אדם. נ"ר, נפש רוח ואינון אצילות דשכינתא ועמודא דאמצעיתא דכליל שית ספירין. נשמת אדם, אצילותא דאימא עלאה עכ"ל.
5
ו׳והנה בכחו יתברך מתקשרים שלשה הכחות האלה קשר אמיץ וחזק כל אחד לפי מדרגתו ועניינו איש על עבודתו ועל משאו. ויש שואלים כי אחד ששלשה החלקים נאצלים מבינה ת"ת ומלכות אם כן איך אנו אומרים שנשמת אברהם היא מצד החסד וכן יצחק מצד הגבורה ויעקב מצד התפארת וכיוצא בזה. ושאלה זו שאל רבי יהודה חייט לרבי אלקשטלי. וזאת תשובתו אליו מה ששאלת מענין מה שארז"ל שנפש אברהם מיוחס אל הימין ויצחק לשמאל וכן הרבה כל אחד וא' מיוחס למדתו והקשית והלא כל אדם כלול משלשה מדרגות נפש רוח ונשמה נפש ממלכות ורוח מתפארת ונשמה מבינה אם כן איך אפשר שיתיישבו הדברים. כבר ידעת אחי שכל המדרגות כלולות זו בזו כי נעוץ סופן בתחילתן ולפיכך נמצאת כל אחד ואחד כוללת כל האצילות ומאחר ששלשה צורות נמצאות מג' מדרגות מן האצילות שמהם יונקות המושכל והמורגש והמוטבע בסוד נפש רוח ונשמה הם בעצמם נמצאות בכל ספירה וספירה עכ"ל.
6
ז׳וכלל דבריו כי שלשת המדרגות הם לאברהם מהבינה והת"ת והמלכות שבחסד. וכן ליצחק מצד הגבורה, וכן ליעקב מצד הת"ת. ויש שפירשו בענין אחר על דרך זה כי נשמת אברהם מצד חסד שבבינה ונשמת יצחק מצד הגבורה שבבינה ונשמת יעקב מצד התפארת שבבינה, ורוח אברהם אבינו ע"ה מצד חסד שבתפארת ורוח יצחק מצד גבורה שבתפארת ורוח יעקב מצד תפארת שבתפארת. וכן לנפש מצד חסד שבמלכות או מצד הגבורה שבמלכות או מצד הת"ת שבמלכות. ולנו בזה דרך אחרת כי כל נשמה ונשמה כלולה מעשר וכן ביאר הרשב"י ע"ה והעתקנו לשונו בשער עשר ולא תשע בפ"ה במאמר ואית אחרנין מארי ס"ת וכו' ע"ש.
7
ח׳והנה אחר שכל נשמה כלולה מעשר. וכמו שהאדם במעשיו הראויים יגביר מדה מן המדות לפעול ויהיו כל שאר המדות מתלבשות בענין המדה ההיא מצד תוקף ההשפעה כדפירשנו בשער מהות והנהגה, כן גם אם ירצה האדם יגביר בנשמתו מצד פעולותיו איזה חלק שירצה כגון אם יעסוק בתורה יגביר על עצמו כח התפארת ונמצא חלק התפארת שבנשמתו מאיר עד שיהיה הוא העיקר ושאר החלקים נטפלים אליו. ובזה יובן ענין אברהם אבינו שדרשו בספר הבהיר (הובא בהשמטות הזהר ח"א דף י"ג) בפסוק (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה שדחה אברהם אבינו מדת המלכות וכן יצחק וכו', ואם היתה נשמתם אצולה ממנה כיצד דחו אותה וכן אם היתה נשמת אברהם אצולה מצד החסד אם כן בהכרח היה מרכבה לחסד ואם כן איך אפשר לדחות או איך דחה. ובמה שביארנו נתישב עניין זה כי האדם יכול להגביר בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו והנה האבות לא רצו לידבק כי אם במקום גבוה והגבירו בנשמתם אברהם חלק החסד יצחק חלק הגבורה כו' וכן כל האנשים וכבר בארנו זה הענין בארוכה בשער הכנויים בפ"ד בס"ד. ועל דרך זה אפשר להישראל להתגלגל בכהן או לוי לפי תגברות החלק שזכה להגביר במעשיו קודם גלגולו.
8
ט׳והנה בזולת שהנשמה כלולה מעשר כמבואר עוד היא כלולה מארבע יסודות עליונות כגוף שהוא כלול מארבע יסודות. ויסודות הנשמה הם המים הרוחניים מצד החסד והאש הרוחני מצד הגבורה והרוח הקדוש מצד התפארת והעפר הדק מצד המלכות וכן באר הרשב"י ע"ה פ' וארא (דף כ"ד ע"ב) וז"ל אר"ש הא דאמר רבי חזקיה דכר ברא קודשא בריך הוא לאדם מעפרא דמקדשא דלתתא אתברי. מעפר דמקדשא דלעילא אתיהיב ביה נשמתא. כמה דכד אתברי מעפרא דלתתא אתחברו ביה תלת סטרי יסודי דעלמא, ה"נ כד אתברי מעפרא דלעילא אתחברי ביה ג' סטרי יסודי דעלמא ואשתלים אדם עכ"ל.
9
י׳כי הנשמה לעולם היא כלולה מעשר ספי' ומלבד זה גוברים בה יותר מראה הד' [יסודות הנז'] עד שיתראו הד' פנים מאירים בה יותר ויותר משאר העשר. וכענין הזה בספירות עצמם, כי עם היות שכל אחד כלולה מעשר, פעמים הם נכללות בד' פעמים בחמש פעמים בז' כדפי' בשער מהות והנהגה. והענין הוא כי מלבד כללות העשר גוברים בו השבע מדות עד יאירו יותר מהכל וכן לגבי הת"ת כי עם היות שהוא כלול מעשר כשאר הספירות עם כל זאת נאמר בו שהוא כולל שש קצות. וכמשפט הזה לכל הספירות כדפירשנו בשער הנזכר. ובזולת הכלליות האלה שיש בנשמה עצמה יש במציאות הנשמה כמה וכמה פרטים אחרים:
10
י״אאחר שבפרק הקודם בארנו אצילות ג' חלקי צורת האדם ממקום גבוה מבי"נה ותפארת ומלכות. יש לשאול שא"כ היה מן הראוי שבהסתלק האדם מן העולם יסתלקו כל שלשה חלקים האלה אל מקורם ויסודם הרוחני ואין הדבר כן כי בפירוש פירש הרשב"י ע"ה כי משכן הנפש בקבר ומשכן הרוח בגן תחתון ומשכן הנשמה בגן העליון ויש לשאול למה. וז"ל הרשב"י ע"ה בזוהר (ויחי דף רכ"ד ע"ב) תאנא אלף וחמש מאה ריחין סלקין בכל יומא מגנתא דעדן דמתבשמי בהו אינון לבושי יקר דההוא עלמא דמתעטרין מן יומין דבר נש. אמר רבי יהודה כמה לבושין אינון. אמר רבי אליעזר טורי עלמא בדא פליגו. אבל תלתא אינון, חד דמתלבש ביה רוח דבגנתא דעדן דארעא, וחד דמתלבשא ביה נשמתא בגו צרורא דחיי בין פורפירא דבי מלכא, וחד לבושא דלבר דקאים ולא קאים אתתחזי ולא אתחזי בהאי מתלבשת ביה נפשא ואזלא ושטא בעלמא ובכל ריש ירחא ושבתא אזלת ואתקשרת ברוחא דגנתא דעדן דבארעא דקיימא בין פרגודא יקירא ומיניה אוליף וידע מה דידע ושאט ואודע ליה בעלמא עכ"ל.
11
י״בומתוכו מתברר כי עקר ישיבת הנפש בעולם הזה ורוח בגן עדן התחתון והנשמה למעלה. וכן מתבאר בפ' אחרי (דף ע' ע"ב) וז"ל תלת מדורין עבד קודשא בריך הוא לצדיקייא חד דזכו אינון צדיקייא דלא אשתציאו מהאי עלמא וכד אצטריכו בני עלמא רחמין ואינון חייא בצערא יתבין אינון מצלי צלותא עלייהו ואזלין ומודעין מלה לאינון דמיכי חברון ומתערין ואעלין לגן עדן דארעא דתמן רוחיהון דצדיקייא מתלבשין בעטרין דנהורא ואתייעטו בהו וגזרין גזירה וקודשא בריך הוא עביד רעותהון וחס על עלמא. ואינון נפשאין דצדיקייא משתכחין בהאי עלמא לאגנא על חייא. והאי איקרי נפש. ודא לא אשתצי מהאי עלמא כו' לאסתכלא ולמנדע ולאגנא על דרא והאי הוא דאמרו חברייא דמיתי ידעי בצערא דעלמא ועונשא דחייבייא די בארעא בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. מדורא תניינא הוא ג"ע די בארעא. דעביד ביה קב"ה מדורין עילאין יקירין כגוונא דהאי עלמא וכגוונא דעלמא עלאה. והיכלין בתרין גוונין דלית לון חושבנא ואילנין ועשבין וריחין דסלקין בכל יומא. ובהאי אתר שארי ההוא דאקרי רוח דאינון צדיקייא ומדורא דההוא רוחא ביה שארי. וכל רוח ורוח מתלבשא בלבושא יקירא כגונא דהאי עלמא וכגוונא דההוא עלמא עלאה. מדורא תליתאי ההוא מדורא עלאה קדישא דאקרי צרורא דחיי דתמן מתעדנא ההוא דרגא עלאה קדישא דאקרי נשמה והאי אתדבק לאתענגא בעדונא עלאה עלה כתיב אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ עכ"ל. ועוד מתבאר הענין שם וכן מתבאר בכמה מקומות מהזהר ועתה למה לא תעלה הנפש והרוח אל שרשם העליון כיון שהם נאצלות מלמעלה:
12
י״גולזה נאמר כי ודאי אין נשמה אצולה מתאצלת למטה בעולם התחתון אם לא שיתברא ויתייצר ויתעשה ואלו הבחינות לא יפרדו ר"ל שאין מציאות אצילות בעולם אם לא שישתלשלו המדרגות כי לבוש האצילות הוא הבריאה ולבוש הבריאה היא היצירה ולבוש היצירה היא העשייה. ולכן הוכרח היות אל נשמת האצילות לבוש א' והוא נשמה דבריאה והיא היותר נמצאת כי מי זוכה אל האצילות. ואמנם מי שיש בו נשמת הבריאה יקרא עבד ה' ומי שיהיה בו נשמת האצילות יקרא בן. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף ו'.) וז"ל מסטרא דכבוד נברא, אמרין ישראל לגבי אדון עלמא אם כעבדים. ומסטרא דכבוד נאצל, אתמר בהו אם כבנים עכ"ל. וכן פירש בספר ר"מ. אמנם נשמת יצירה ועשיה לא נמצא כלל מפני שהרוח הוא יצירה אל נשמת הבריאה והנפש עשיה אל הרוח הנוצר. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתקונים (תקוני ז"ח דף קל"ב ע"ב) וז"ל נעשה אדם, אתחברא אופן ומלאך וכסא ואמרו נעשה אדם דיהא בשותפו דילן נשמתא מכסא ורוחא ממלאך ונפשא מאופן למהוי בדיוקנא דילן וכו' עכ"ל.
13
י״דועוד יותר מבואר במ"א בתקונים (תקונא ו' דף כ"א ע"ב) לא תקח האם על הבנים. ביצים אינון מסטרא דאופנים, אפרוחים מסטרא דנער מטטרו"ן, בנים מסטרא דכורסייא דאיהי סוכת שלום. דאיהו קינא דשכינתא. דאימא עלאה מקננא בכורסייא בתלת ספירן עילאין. עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן. מקננן במטטרו"ן. אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה (יחזקאל א) והנה אופן א' בארץ.ועוד שכינתא מסטרא דכורסייא אתקריאת נשר. מסטרא דנער יונה, ומסטרא דאופן, צפור. ושכינתא דמות אדם להנה. שלח תשלח. ת"ח, מלאכא אית דממנא על עופין אינון נשמתין דאתקריאו צפרין וסנדלפו"ן שמיה. ובזמנא דישראל מקיימי האי פקודא ואזלא אימא מתתרכא ובנין צווחין, איהו אוליף זכו על עופין דיליה ואמר קמי קב"ה כתיב בך ורחמיו על כל מעשיו, אמאי גזרתא על האי עופא דאתתרכא מקינה. וכן מטטרון אוליף זכו על עופין דיליה דאינון רוחין דפרחין בבני נשא. דמכורסייא, אינון נשמתין. ומהאי חיה, אינון רוחין. ומאופן נפשין. ואינון בבריאה יצירה עשייה. בשבת ויום טוב נחתין עלייהו נשמתין ורוחין ונפשין באורח אצילות דאינון רוחא דקודשא עכ"ל.
14
ט״וועם שהעתקנוהו בשער אבי"ע עכ"ז הארכנו בהעתקתו לפי שמצטרך אלינו. והכוונה כי הכסא דהיינו הבריאה, ומטטרו"ן דהיינו היצירה, וסנדלפו"ן שהוא אופן שעל ידו משרה הקב"ה שכינתו בעולם, ועליו נאמר והנה אופן אחד בארץ, הוא לבוש אל השכינה להתלבש בעשייה כמו שנתבאר בשער אבי"ע. ואמר כי הנשמות הם מצד אור המתגלה ומתלבש ומתפשט מעצם הספי' אל הבריאה, והרוחות הם מאור המתלבש ביצירה, והנפשות מאור המתלבש בעשיה דהיינו באופן. ומפני כי סתם נשמה רוח נפש הם מבינה ת"ת מלכות, לזה אמר שיתגלה אור הבינה בבריאה ואור הת"ת ביצירה ואור המלכות בעשיה, דהיינו כסא ומטטרו"ן וסנדלפו"ן שהוא אופן. ונמצא לפי זה, הנשמה דבריאה מתלבשת ברוח דיצירה, ורוח דיצירה מתלבשת בנפש דעשייה.
15
ט״זוהנה העשיה היא העולם הזה בכל בחינותיו כמבואר בזהר בכמה מקומות. ופורפירא שאמר לעיל במאמר דר' אלעזר הוא הבריאה לבוש יקר אל המלך כמבואר בשער הנזכר. ולהיות כי אלה המאורות אין עקרם אלא מהמאור המתפשט בבחינות אלה, לכן בהסתלק האדם מן העולם יסתלקו כל א' מהמדרגות ממש אל שרשם שהם בריאה יצירה עשיה. ולכן הרוח בגן כי שם היצירה בהיכלות הקדושות והנפש משוטטת בעה"ז לארכה ולרחבה בסוד האור המתפשט בו דהיינו עשיה. אמנם ג' כחות אלה כשהם מצד האצילות. בשבתות וי"ט [יתוסף בו] ענין הנקרא תוספת נשמה כמו תוספות אור המתוסף מצד הכתר דהיינו מה שלמעלה מהבריאה. כי הבינה מתלבשת בבריאה. ולמעלה ממנה כתר וחכמה ולפי האמת היינו ע"ס הנאצלות בסוד אצילותם משם נשפע תוספות נשמה. ומפני כי שתים אלה לא יתלבשו בבריאה כדפי' לכן פירש הרשב"י ע"ה בקצת מקומות כי תוספות נשמה הוא מצד הכתר וכאשר הוא נשמה מאצילות זו היא נשמה שתתעלה עד שרשיה העליונים בסוד האצילות. ולכן בימי החול נאמר (שמות כ ט) ששת ימים תעבוד לשון עבד שהאדם אז בבחי' עבד כי נשמתו אז מסטרא דעבד מבריאה לבד אפי' לכשרים ועכ"ז לפעמים יתעלו הנפש והרוח והנשמה ויתקשרו זה בזה ויתעלו עד השרשים. מאחר שהם ניצוצות מתפשטות מאור עליון לכן ביחוד העולמות יתקשרו הענפי' בשרשים כמו שיתקשרו ויתייחדו ההיכלות ויתעלו אל שרשם העליון בסוד התפלה כמבואר בשער ההיכלות. כן דין הנפש והרוח והנשמה. וכן בארו בזהר בפי' תרומה (דף קמ"ב ע"ב) וז"ל נפש דאית לה נייחא, האי כד אזלא ומשטטא איערעת בהאי ממנא ידומיע"ם ובאינון סרכין דיליה ונטלין לה ועאלין לה בכל פתחי דג"ע, ואחזיין לה יקרא דצדיקייא ויקרא דההוא רוח דילה ומתדבקא ביה בנייחא גו ההוא לבושא וכדין ידעת באינון מילין דעלמא כו'. ואתנהירת מניה כסיהרא כד אתנהרא מן שמשא. ורוח מתקשרא גו ההוא נשמתא. וההוא נשמתא אתקשרת גו סוף מחשבה דאיהי רזא דנפש דלעילא. וההוא נפש אתקשרא גו ההוא רוח עילאה. וההוא רוח אתקשר גו ההוא נשמה עלאה. וההוא נשמה אתקשרת בא"ס כו' עכ"ל. ומתוכו מתבאר ענין ייחוד וקשר הענפי' והסתלקותם במקורם כדפי' כי עשיה מתיחד ביצירה ויצירה בבריאה ובריאה באצילות ואצילות בנקודה עליונה. ולעמוד בעומק הדרוש הזה צריך להתבונן במה שפי' בשער אבי"ע בכללו ואח"כ יושכלו ויובנו דברינו זה על מתכונתם בעה"ו:
16
י״זעם היות שבפרק הקודם חייבנו שלא ימצא נשמה דבריאה אם לא תתלבש ברוח דיצירה ולא ימצא רוח דיצירה אם לא תתלבש בנפש דעשייה. עכ"ז אפשר שימצא נפש דעשיה בלא רוח דיצירה וכן רוח דיצירה בלא נשמה דבריאה מפני כי לא הכל זוכים אל הרוח ולא הכל זוכים אל הנשמה כי לפי מה שהאדם מתקרב אל קונו כן יושפע עליו רוחו. וכאשר יזדכך יותר, יושפע עליו נשמתו. וכאשר יוסיף אומץ בעבודתו, יושפע עליו נשמת האצילות כדי שיקרא בן בית להקב"ה. ועכ"ז אינם חונים עליו כל המדרגות האלה רק לעתים ידועות לפי שיעור טהרתו. וכן בארו בזהר פ' ויקרא (דף כ"ד ע"ב) וז"ל בר נש מקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא. וכד אתקדש בקדושה דמאריה, מלבישין ליה נשמתא קדישתא אחסנתא דקב"ה ובנ"י. וכדין ירית כלא ואלין אקרין בנין לקב"ה כד"א בנים אתם לה' אלהיכם והא אוקמוה עכ"ל.וזהו דבר נגד הנשמה האצולה ולכן אמר אחסנתא דקב"ה וכנ"י דהיינו מיחוד הת"ת והמלכות הם מצד האצילות שמשם נקראים בנים כדפי' לעיל בפ' הקודם. וז"ש ואילין איקרון בנין וכו'.
17
י״חועוד הוסיף הביאור הרשב"י ע"ה בפ' זו (שם דף כ"ה.) וז"ל הא תנינן אית מאן דזכה בנשמתא, ואית מאן דזכה באתערותא דרוח, ואית מאן דלא זכה אלא בנפש עכ"ל.
18
י״טוכן בארו בפ' אחרי (דף ע' ע"ב) וז"ל דא"ר יוסי בכלהו בני נשא אית נפש ואית נפש עלאה מנפש. זכה בר נש בהאי נפש, מריקין עליה עטרא חדא דאקרי רוח הה"ד עד יערה עלינו רוח ממרום כדין אתער בר נש באתערותא אוחרא עלאה לאסתכלא בנימוסי מלכא קדישא. זכה בר נש ביה בההוא רוחא, מעטרין ליה בעטרא דכתרא קדישא עלאה דכליל כולא ואקרי נשמה דאתקריאת נשמת אלוה וכו' עכ"ל.
19
כ׳והנה ר' יוסי במאמר הזה הכביר תוספת ביאור כי אפי' אל הנפש עצמה לא יזכה. ומפני דלכאורה משמע שאם אין לאדם נפש לא יוכל לחיות לזה אמר אית נפש ואית נפש כי יש נפש החיונית הטבעית שהיא מרכבה אל הנפש האלהית כמו שנבאר ואע"פ שיהיה האדם חי אפשר שלא יתאצל בו נפש אלא הוא חי מצד הנפש החיונית. וכשיזכה יושפע עליו נפש האלהית. ואם יזכה עוד ישפיעו עליו רוח ונשמה כדמפרש. עוד בארו ענין זה בזהר בפ' ויגש (דף ר"ו.) וז"ל ואלין תלת דרגין כלילן בהו בבני נשא לאינון דזכאן לפולחנא דמאריהון. דהא בקדמיתא אית ביה נפש ואיהו תיקונא קדישא לאתתקנא בה בר נש. כיון דאתי בר נש לאתדכאה בהאי דרגא אתתקן לאתעטרא ברוח דאיהו דרגא קדישא דשריא על נפש לאתעטרא ביה בר נש ההוא דזכי. כיון דאסתלק בהו בנפש ורוח ואעל ואתתקן בפולחנא דמאריה כדקא יאות כדין שריא עליה נשמתא דרגא עלאה קדישא דשלטא על כולא בגין לאתעטרא בדרגא עלאה קדישא וכדין איהו שלימו דכולא שלים בכל סטרין למזכי בעלמא דאתי. ואיהו רחימא דקב"ה כד"א להנחיל אוהבי יש, מאן אינון אוהבי אלין אינון דנשמתא קדישא בהו עכ"ל. וממנו מתבאר כוונתינו באור יפה.
20
כ״אוכן נתבאר בזוהר (חדש דף י"ב ע"ב ע"ש וינעם לך) שהרשב"י ע"ה עשה סעודה לכבוד ר"א בנו שנשפע עליו נשמתו. עוד נתבאר בתיקונים (תקוני ז"ח דף קל"ד) וז"ל ת"ח דבר נש מיד דאתייליד יהבין ליה נפשא דבעירא מסטרא דדכיו מאילין דאתקריאו אופני קדש. זכה יתיר יהבין ליה רוחא [מסטרא דחיוון דאינון] חיות הקדש. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא. ותלת אילין אינון אמה ועבד ושפחה דברתא דמלכא. זכה יתיר יהבין ליה נפשא באורח אצילות מסטרא דבת יחידה ואתקריאת איהי בת מלך. זכה יתיר יהבין ליה רוח באורח אצילות מסטרא דעמודא דאמצעיתא ואתקרי בן לקב"ה הה"ד בנים אתם לה' אלהיכם. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאבא ואימא וכו' ע"ש עכ"ל לענייננו.
21
כ״בהנה נמצא שלפי שיעור עסק האדם בעה"ז כן יושפע עליו נשמתו או רוחו או נפשו הכל לפי שיעור עבודתו. ואופן פגימתה עם היות שאינה בגוף זה יתבאר בס"ד. ויש פעמים שהנשמה יושפע על האדם בעת יקיים איזה מצוה או באיזה ענין עסק התורה אז ישגיח בו ה' ויושפע עליו נשמה לפי מה שהוא כדי שישתלם בה. ובזולת ג' חלקים אלה עוד יש חלקים זולתם שהם המלאכים המלוים לאדם לשומרו שעליהם נאמר (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בספר הזהר (בהקדמה דף י"ג.) ונחלקו ר"ש ור' פנחס במספרם במה שר"ש אמר שהם שנים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. ור"פ אמר ג'. דכתיב (איוב לג) אם יש עליו מלאך הרי א', מליץ תרי, אחד מני אלף, הרי ג'. ובמ"א (במשפטים דף ק"ו ע"ב) פי' כי אלו המלאכים הם הנבדלים מן האדם בעת חטאו ועליהם נאמר (ישעיה נז יח) ואשלם נחומים לו ולאבליו שהם המלאכים האלה שהם מתאבלים עליו ובדלים ממנו כפי מעשיו הרעים שהם נעלמים במעשיו והם מתגלים במעשיו. והטעם מפני שהם נאצלים באצילות נשמתו כי בעת שהנשמה מתאצלת מייחוד הקב"ה ושכינתיה המלאכים האלה נאצלים עמה. וכן ביאר הרשב"י (בהקדמה שם דף י"ב) וז"ל ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא ברית קיימא קדישא נהר דנגיד ונפיק. ומייא דיליה אתרביאו ורחשין ריחשא ורבוייא דנשמתין לההיא חיה. ובאינון נשמתין דעאלין בהאי חיה נפקין כמה עופין וחילין רברבין דטאסין כל עלמא וכד נשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפיק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא נפק עמיה. כמה נפקין בכל נשמתא ונשמתא, תרין, חד מימינא וחד משמאלא. אי זכי אינון נטרין ליה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך. ואי לא אינון מקטרגי עליה. א"ר פנחס תלתא אינון דקיימי אפטרופסין עליה דבר נש דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ וכו'. ומסיק התם שהודה ר"ש לר' פנחס. ואין לומר שאין המלאכים האלה אותם שארז"ל יצה"ט ויצה"ר, כי בפי' בארו בזהר (וישלח דף קס"ה ע"ב) שהם עצמם יצה"ט ויצה"ר. וז"ל ר' יהודה פתח כי מלאכיו יצוה האי קרא אוקמוה חברייא דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצה"ר דאיהו מקטרגא ליה לבר נש תדיר כד"א לפתח חטאת רובץ מאי חטאת רובץ דא יצה"ר. ודוד נמי הכי קרייה חטאת דכתיב וחטאתי נגדי תמיד בגין דאיהו עביד ליה לבר נש למחטי קמיה מאריה. ויצה"ר דא לא אתעדי מן בר נש מן יומא דאתיילד ולעלמין. ויצה"ט אתי עם בר נש מיומא דאתי לאתדכאה ואימתי אתי לאתדכאה כדקא יאות כד איהו בר תליסר שנין כדין אזדווג בר נש בתרוייהו חד מימינא וחד משמאלא כו' ואלין אינון תרין מלאכין ממש ממנן ואינון משתכחי תדיר בהדיה. אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצה"ר אתכפייא קמיה ושליט ימינא על שמאלא ותרוויהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש מכל אורחוי דאיהו עביד כד"א כי מלאכיו יצוה לך וגו' עכ"ל.
22
כ״גוממנו מתבאר כי ענין הנדרש לעיל על שני המלאכים הם יצה"ט ויצה"ר. עוד שם (דף קע"ד ע"ב) א"ר אבא בשעתא דבר נש אזיל באורחי דאורייתא וכל אורחוי מתתקנן כדקא יאות כמה סנגורין קיימין עליה לאדכרא ליה לטב. פתח ואמר אם יש עליו מלאך מליץ א' וגו' ויחוננו ויאמר פדעהו וגו'. וכי לא איתגלי וכו'. ת"ח בהאי קרא תשכח ברירא דמלה כתיב אם יש עליו מלאך אי לא כתיב יתיר יאות הוא. אבל מלאך מליץ א' מני אלף כתיב. ומאן איהו, דא איהו מלאך דממנא עמיה דבר נש בסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף ודא הוא סטרא דשמאלא דכתיב בתריה ורבבה מימינך. אבל אחד מני אלף דא הוא יצה"ר דאיהו אחד מאינון אלף דהוו לסטר שמאלא בגין דאיהו סליק לעילא ונטל רשו. וע"ד אי בר נש אזיל באורח קשוט ההוא יצה"ר איהו עבד לו כמה דכתיב טוב נקלה ועבד לו. כדין איהו סליק ואתעביד סניגורא ואמר קמי קב"ה זכו עליה דב"נ. כדין קב"ה אמר פדעהו מרדת שחת וכו' עכ"ל לענייננו.
23
כ״דוהנה מתוכו מתבאר כי השני מלאכים הם יצה"ר ויצה"ט. ומ"ש לעיל שיצה"ר מתאצל עם הנשמה ג"כ כמו שיצה"ט מתאצל עמה. מפני כי יצה"ר הוא מצד הגבורה והוא מלאך קדוש. אמנם מרכבתו הוא טמא והוא מתלבש בכח הטומאה. כי כן יש כמה מלאכים קדושים ממונים על כחות הזרים. ומרכבתו הוא כח מתפשט מד' קליפות טמאות שהם עון משחית אף וחמה והוא רוכב על ארבעתם והולך לצד שמאלו ש"א וכן יצה"ט רוכב במרכבה קדושה שהם כח מיכאל גבריאל אוריאל רפאל והוא רוכב על ארבעתם והולך לצד ימינו של אדם. והאדם מטה עצמו לא' מן הצדדים ויש בידו יכולת להכריע כף החובה לצד הזכות או להפך כי כן בארו ענין זה בספר ר"מ. ושאר ענייני הנשמה מעניין אצילותה נתבאר בשער מהות והנהגה. וכן יצה"ר נתבאר בשער היכלות הטומאה:
24
כ״הבבירור ענין הצלם הנדרש בזהר מקומות רבים. ומהמפורסם היות הצלם הזה ענין רביעי שאינו לא נפש ולא רוח ולא נשמה אמנם הוא מתגלה יותר מהם עד שיש מן החסידים משיגים דמותו בעולם זה. ואמנם בענין מהותו ואפן יצירתו נתבאר בפ' אמור (דף ק"ד ע"ב) וז"ל בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא אשתכח לתתא שדר קב"ה חד דיוקנא בפרצופא דבר נש רשימה חקיקה בצולמא וקיימא על ההוא זווגא. ואלמלא אתיהיב רשו לעינא למחמי, חמי בר נש על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דבר נש ובההוא צולמא אתברי ב"נ. ועד דלא קיימא ההוא צולמא דשדר ליה מאריה על רישיה וישתכח תמן, לא אתברי בר נש. הה"ד ויברא אלקים את האדם בצלמו. ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפק לעלמא. כד נפק, בההוא צלם אתרבי. בההוא צלם אזיל, הה"ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם הוא מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא. ואקדימת בהאי עלמא בשעתא דזווגא אשתכח. ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין, האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו"ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע"ד לא ליבעי ליה לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמא דעובדי כו"ם, בגין דהאי קדישא והאי מסאבא עכ"ל.
25
כ״וודבריו מבוארים, שאמר שהצלם שלישי אל הרוח הטהור והקדוש, והוא שני אל הנפש, ורביעי אל הנשמה. ואולם באופן מציאות הוייתו אמר בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו וכו', ירצה כי מציאות הנשמה הוא כמו האומן הצורף הכסף וברצונו לצייר צורה ומתיך את הכסף.
26
כ״זוהנה לצייר צורת ענין הנרצה אליו צריך לצייר קודם המקום שבו יצטייר הצורה ההוא ויגלם בתוך אויר הצורה ההיא המציירת הכסף המתוקן אל הצורה והנה הנשמות הם רוחניות בין חלק הרוח בין חלק הנפש בין חלק הנשמה. והנה מאחר שע"י הזווג נתקן השפע הראוי אל החלקים האלה צריך בחינה רביעית שבה יגלמו לצורת אדם המצויירת באויר הגן. והנה מציאות גולם האויר שבו נצטיירו צורת החלקים הנזכרים ולכן הוא שלישי לרוח ורביעי לנשמה ושני לנפש. והוא כי הנפש מצטיירת בגולם הצלם, והרוח מצטיירת באמצעות הנפש, והנשמה באמצעות הרוח. ועל הציור הזה הוא שאמר אתתקן קמי מלכא קדישא כו' בפרצופא דקאים כו' ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. כי ממציאות הגלם החלקים הנז' בגולמם הוא הצלם. ולכן כאשר האדם מזדווג עם אשתו מקדים הצלם הזה כדי שעל ידו יגלם הוולד כגולם צורת הפרצוף כדפי' בראש המאמר:
27
כ״חהנה זהו מהות הצלם ונקרא צל לפי שהוא מצל על ראשו של אדם כדמפרש ואזיל. ואולם כמו שהוא הקודם אל היצירה כן הוא מסתלק קודם המיתה ל' יום וכן נתבאר בזוהר פ' ויחי (דף רי"ז ע"ב) וז"ל א"ר יוסי כד ההוא בר נש אתקריבו יומוי תלתין יומין מכריזי עלוי בעלמא כו'. ואי זכאה הוא תלתין יומין מכריזין עלוי בין צדיקייא בג"ע. תנא כל אינון תלתין יומין נשמתיה נפקא מניה בכל ליליא וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא, וההוא בר נש לא ידע ולא אשגח ולא שליט בנשמתיה כל אינון ל' יומין כמה דהוה בקדמיתא דכתיב אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח וגו'. א"ר יהודה מכד שראן אינון תלתין יומין, צולמא דבר נש אתחשך ודיוקנא דאתחזי בארעא אתמנעת עכ"ל.
28
כ״טועוד האריך שם בענין יותר. וכן ביאר במקום אחר בפרשה (זו דף רכ"ז.) וז"ל ר' חזקיה פתח ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו כו', דא יומא דדינא קשיא דאפקי ליה לבר נש מהאי עלמא. דתניא ההוא יומא דבר נש נפק מעלמא, ההוא יומא דדינא רבא דאתחשך שמשא מן סהרא כו' דא נשמתא קדישא דאתמנעת מבר נש ל' יומין עד לא יפוק מעלמא וחמא דצולמא דאתמנעת מניה ולא אתחזי. מ"ט אתמנעת מניה בגין דנשמתא קדישא סלקא ואתעברת מניה ולא אתחזי. דלא תימא דכד בר נש מית ואתחלש האי נשמתא אתעברת מיניה, אלא כד איהו בחייוי בתוקפוי אתעברת מיניה נשמתא ולא נהרא לרוחא ורוחא לא נהיר לנפשא כדין צולמא אתעברת מניה ולא נהיר ליה. מההוא יומא כלא מכרזי עליה ואפילו צפרי שמייא. מאי טעמא בגין דנשמתא איהי סלקא מיניה ורוחא לא נהיר לנפשא כדין נפשא אתחלשת ומיכלא וכל תאובתא דגופא סלקא מניה ואתעבר עכ"ל.
29
ל׳וממנו ג"כ מתבאר כי הסתלקות הצלם עם שאר החלקים הוא ל' יום קודם הפטירה. ואינו כן דברי הזהר (בפ' זו דף ר"כ.) אלא שבליל הושענא מסתלק הצלם. וז"ל ת"ח כד אתער דינא בעלמא דקב"ה יתיב על כורסיא דדינא למידן עלמא, בעי ב"נ לאתערא תשובה דיתוב מחובוי. דהא ההוא יומא פתקין כתיבו ומשתכחו כלהו באחמתא הא כתיבין. אי זכי ב"נ דיתוב קמי מריה קרעין פתקין דעליה. לבתר זמין קב"ה קמיה דב"נ יומא דכפורי יומא דתשובה. אי תב מחטאוי טב. ואי לאו פקיד מלכא למחתם פתקין. ווי ליה דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה. אי זכי בתשובה ולאו שלימתא כדקא יאות, תליין ליה עד יומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה לחג. ואי עביד תשובה שלימתא לקמיה מאריה פתקין אתקריעו. ואי לא זכי, אינון פתקין נפקין מבי מלכא ואתמסרן בידוי דסנטירא ודינא אתעביד ופתקין לא מתהדרין תו לגבי מלכא. כדין צולמין אתעברו מניה ולא משתכחו עמיה וכיון דמתעברן מניה הא ודאי טופסקא דמלכא יעבר עלוי ויטעום כסא דמותא. ובההוא ליליא דחגא בתראה, סנטירין זמינין ופתקין נטלין. בתר דנטלי לון, צולמין מתעברין ולא משתכחין. ואי משתכחי בהו גריע או יעבר עליה דינא או מרעין בישין בגריעותא דלהון והא אוקימנא להא עכ"ל.
30
ל״אומתוכו מתבאר בפי' כי הסתלקות הצלם הוא בליל הושענא ומעשים בכל יום כו'. ונראה לומר כי הם ודאי מסתלקים בליל החותם כדמפרש הכא ובשאר מקומות זולתו. אבל ענין הסתלקות הזה אינו אלא לשעתו להראות לאדם ענייני החתימה אבל אחר כך חוזר הצל על ראשו עד סמוך למיתתו ל' יום ואז מסתלק ושוב אינו חוזר. ונתבאר בזהר כי מהצלם הזה עוד מתהוה צלם אחר ושתיהם מתיחדים. וז"ל בפ' (ויחי דף ר"כ.) ת"ח האי צלם קדישא כד אזיל בר נש ואתרבי ואתעביד מהאי פרצופא דיוקנא דיליה, אתעביד צולמא אחרא ומתחברן כחדא ודא נטיל לדא. בשעתא דאשתכחו תרין צולמין נטיר הוא בר נש וגופא דיליה בנטירו ורוחא שרייה בגויה. בשעתא דקריבו יומוי מתעברן מניה ודא סליק לדא ואשתאר ב"נ בלא נטירו כדין כתיב עד שיפוח היום ונסו הצללים תרי. והנה מתוך המאמר הזה מתבאר כי נעשה צלם לצלם:
31
ל״בנמצאו כללי האדם בעולם הזה בצורתו ז' כחות ג' מהם נפש רוח נשמה ב' מהם יצה"ר ויצה"ט הם המלאכים הנ"ל ולדעת רבי פנחס הם ג' ועוד ב' צללים כללם ז' או ח' לדעת ר' פנחס. ואפשר דלא פליג ר' פנחס אר"ש ומשום הכי קאמר ר"ש התם שפיר קאמר ולא מפני שחוזר בו הרשב"י ע"ה דקאמר תרי אלא משום דתרי אינון ותלת אינון כי המלאך השמאלי שהוא יצה"ר מתהפך לשני גוונים הא' קטיגור ולפעמים הוא סניגור ונמצא שבו כללות שני כחות והוא נשפט לשנים והנה נמצא דברי הרשב"י ודברי רבי פנחס ע"ה צודקים כי הם שנים והם שלשה והכל אחד כדפירשנו. ואחר שנכלל בפרקים הקודמים מציאות צורת האדם בכלליו ובפרטיו נבא עתה לבאר תועלת הוייתו בעולם השפל עם היות ברמים משכנו:
32
ל״גבבאור תועלת הנשמה בעולם הזה. והענין הוא כי עקר הנשמה היא אחר עלותה מעולם המעשה אל עולם השכר. כי קודם רדתה היא חסרה הרבה ואף אם היא במקום גבוה ברומו של עולם והענין הוא הנשמה אין לה מציאות קודם ההולדה העליונה ואף אחר ההולדה היא כערומה. והיא מתלבשת אחר רדתה בגן עדן התחתון בלבוש טהור מאויר ג"ע וכן כל דרך המדרגות שתתעלה אז תרד ותתלבש. וכאשר תתעסק בעולם הזה במעשה התורה אז תזכה אל לבוש יפה הנקרא חלוקא דרבנן והוא לבוש התורה והמצות שבהם נתעסק בעה"ז ובלבוש הזה זוכה לעלות ולראות את פני המלך ה' צבאות אביה כי קודם בואה בעולם הזה היתה ערומה ובצאתה מעה"ז לא תבא אל המלך עד היותה מתלבשת בלבושי התורה והמצות. מפני שלבוש אויר ג"ע הוא לבוש פשוט מגוהץ בלי קישוטין והיא צריכה להיות שש וארגמן לבושה לבושי הקשוטין שהם רוחניות המצות והם דקים רוחניים שבהם תתקרב על גבי המזבח על ידי [מיכאל] הכהן הגדול. וענייני הלבושים האלה פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' ויקהל (דף ר"י.) וז"ל כדין אילין תרין רתיכין עאלין לגו היכלא טמירא דגנתא דאיקרי אהלות ותמן תריסר מיני בוסמין גניזין דכתיב (שה"ש ד) נרד וכרכם קנה וקנמון וכו'. ואינון תריסר זיני בוסמין דלתתא. ותמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי ליה. בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא וכלהו אתרשים ביה ומכריזי האי איהו לבושא דפלניא ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקייא דבגנתא כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא וכו'. זכאה חולקיה מאן דזכי לאילין לבושין דאמרן דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן. אילין מעובדין טבין דעביד ב"נ בהאי עלמא בפיקודי דאורייתא ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן ואתלבשת בהני לבושין יקירין. כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיע לעילא אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאנון מרעותא וכוונא דלבא באורייתא ובצלותא. דכד סלקא ההיא רעותא לעילא מתעטר בה מאן דמתעטרא ואשתאר חולקא לההוא ב"נ ואתעביד מניה לבושין דנהורא דמתלבשת בהו נשמתא לסלקא לעילא. ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין. אילין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין. ודא איהו ברירא דמלה. ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו. לבושין דלתתא בגנתא דארעא בעובדין, לבושין דלעילא ברוחא ורעותא וכוונה דלבא עכ"ל.
33
ל״דורצוננו לבאר הענין הזה בענין שמתוכו יתבאר המאמר הזה. נודע כי מציאות הנשמה והנפש והרוח בעת אדיקתם בשרשם קודם אצילותם אינם נגבלות במציאות ההוויה אלא הווייתם היא מצד התפשטותם והשפעתם בנקבה. ע"ד אור מים רקיע שפירשנו בשער האותיות פכ"ז. ר"ל שאין לה הוייה כלל אלא כדרך הזרע המתהווה מצד הכח הדק המתפשט מן המוח שאין שם מציאות זרע אלא כדמיון אור ר"ל כח הראוי להתהוות ממנו זרע עד השפעתו אל מקום הבשול ובדרך ירידתו מתהווה אל דם ובמקום הבשול מתבשל ומתהפך אל הזרע ובהיותו בבטן המלאה מתהוה ממנו הצורה ההיא. וכן דרך הנשמה כי בבינה היא כדמיון אור וכן השפע הראוי לרוח בתפארת ושפע הראוי לנפש במלכות ועל ידי הייחוד מתהוה השפע ההוא אל צורת הנשמה ורוח ונפש וענין היחוד נתבאר בשער מהות והנהגה ועל ידי הזווג הקדוש והטהור מתהוה מאין צורה אל מציאות הצורה:
34
ל״הועתה בהקדמה זו לא יקשה בעינינו ענין תועלת הנשמה במציאות השפעתה מהשרשים מפני שעל ידי כך מתהווה בצורת נשמה [ותצא מכח אל הפועל ע' בעס"ר) כי הנשמות בנים לה' והאב והאם הוא תפארת ומלכות וכמו שלא יפול השאלה במציאות הבן על הווייתו מכח האב והאם בצאתו החוצה אל אויר העולם מפני העדרו הקודם, כן לא יפול השאלה בענין הנשמה כי זה כזה ומן הגשמי נבין הרוחני כי דרך שוה לשניהם. ומה שנשאר עתה לספק על זה הא תינח בענין מציאות אצילותם והווייתם מהשרשים עד אצילותם אל הגן העליון כי שם יוצאים אל מציאות הנשמה. אבל בואם מגן עדנים אל חרפות העולם הזה למה. כי טוב היותם שם ממציאותם בעולם הזה כי בעולם הזה הם קרובים אל ההפסד ורחוקים מן השכר כי כל הטוב אשר ייטיב ה' אותם הוא עלייתם אל מקום אשר חוצבו.
35
ל״ווהנה לא נשכרו בזה הנשמות כלל. כי קודם רדתם היה להם הענין הזה, ועתה בקרבתם אל החומר העכור עכ"פ תפגם כי האדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
36
ל״זוהנה השאלה הזאת תתבאר על ידי המאמר הזה שכתבנו כי בהיותה למעלה קודם רדתה אל מציאות עולם הזה עולם העשיה היא יושבת ערומה בלי לבוש כלל ולא תראה אל המלך אביה כלל עד רדתה אל העולם הזה ואז תזכה אל כתונת הפסים הנהו חלוקי דרבנן שפי' למעלה במאמר הזהר ונאמר על הכלים האלה (שמואל ב' י"ג) כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות מעילים, מועילים להראות אל פני המלך. ובזולת זה צריך הוא אל שני מיני לבושים לבוש לגן עדן התחתון ולבוש לגן עדן עליון מפני שני מציאיותיה ברוח ונשמה. המציאות הדק שבג"ע עליון היא הנשמה, ומציאות שבגן עדן תחתון הוא הרוח כמבואר לעיל. ולכן צריך ב' לבושים א' לג"ע תחתון וא' לג"ע עליון.
37
ל״חועוד נוסיף לקח בענין הלבושים האלה בס"ד:
38
ל״טכבר בארנו בשער האותיות ענין רוחניות האותיות והזכרתם ועלייתם ויחודם בשרשם. ולכן בתפלה בהיות האדם מתפלל בלא כונת הלב נמצאת התפלה כמעשה בלא מחשבה ולכן כאשר תרצה לעלות אין לה יכולת לעלות מג"ע התחתון ולמעלה מפני שאפיסת המעשה הוא שם ומשם ולמעלה צריך לפשוט א"ע מהגוף והגשמות שהוא המעשה ולעלות בהויה רוחניות שהיא המחשבה. והכוונה הוא נשמת המעשה ולכן התפלה ההיא נדחת מגן עדן של מעלה ואין לה מקום לעלות לשם ויש תפלה שתעלה קצת ג"כ לג"ע אבל לא תזכה ליכנס במדרגות הפנימיות. ונמצאנו אומרים גם בענין הנשמה כי כפי מעשיה כן תעלה אם מעשיה רוחניים דקים בדקות המדרגה העליונה ודאי שתעלה כפי שעור לבושיה מדרגה אחר מדרגה עד כלות הלבושים ההם שלא הגיעה זכותה לעלות משם ולמעלה מפני כוונתו. ובזה יובן מה שפי' הרשב"י ע"ה בהיכלות בענין התפלה כי עם היות שקבלו אותה בהיכל הראשון עדין מדקדקים בה בהיכל שני. וקשה אחר שדנו אותה בהיכל א' וזכוה בדינה וזכתה לעלות למה לא יקבלוה בהיכל שני וכן בשאר ההיכלות ולא תצטרך לדינים אלו.
39
מ׳ועוד שפעמים שדוחים אותה בהיכל זה אחר שקבלוה בהקודם מפני שחייבוה מצד הדין. וכי נוכל לומר כי ח"ו העוו הדין בהיכל הקודם זה ודאי לא. אלא ודאי כדקאמרי' כי אף על פי שתכשר בעניינים לפי שעור דקות ההיכל הזה עדין צריכים לדונה בהיכל שני שמא לא זכתה בענייני פעולותיה אל רוחניות היכל שני וע"ד זה לכל המדרגות. ובהקדמה זו יובן ז' חשבונות שמחשבים לאדם מעת פטירתו עד התחיה כדפי' בזהר (ויקהל דף קצ"ט ע"ב). וכן בזה יתבאר ענין יום הדין הגדול למה אחר שכבר דנו אותם והשכירום לג"ע למה יצטרכו עוד אל הדין והחשבון. והענין הוא לראות אם יש להם כח בדקות לזכות לעולם הבא האמתי שהוא אחר התחייה. וכן יתבאר בזה מה שארז"ל (מנחות דף כ"ט) במרע"ה בשעה שעלה למרום מצאו להקב"ה שהיה יושב וקושר כתרים לאותיות כו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש ע"כ קוץ וקוץ כו' אמר לפניו רבש"ע הראהו לי כו' אמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראיני שכרו כו' ראה ששוקלין בשרו במקולין כו' א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. וקשיא טובא וכי מרע"ה שאל על מיתתו או עונשו עד שהראוהו שהיו שוקלין את בשרו, היה להקב"ה להראות לו שכרו ומה לנו עסק במיתתו במה יהיה כי אין תשובה זו מעין שאלתו. והענין הוא כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה מפני כי כשיעור מעשיו הטובים כן תתעלה נשמתו במעלות הסולם ועם היות שהוא חטא חטא קטן שבעולם אם הפגם הקטן ההוא ימנעהו מלזכות אל המדרגה הגדולה והעצומה אשר שם עוצם דקות מעשיו הנה אם לא יענשוהו ויטהרוהו ממנו הוא מאבד אבוד גדול שמאבד מעשיו הטובים וזכות רוחניותם העולים מעלה מעלה דרך מעלות הסולם מפני החטא ההוא וזה אינו מהראוי. ולכן ה' חפץ למען צדקו ולמען דכאו החלי לזכותו ולנקותו ליכנס אל המדרגה ההיא מדרגת מעשיו ולכן הקב"ה מדקדק עם הצדיקים. וזהו מעלת ר' עקיבא כי מעשיו הנכונים היו מגיעים עד המחשבה העליונה והוכרח היות עונשו גדול לעון דק כחוט השערה כי לפי מעלת המקום שהנשמה מסתלקת לשם כן גדול החטא והעונש. ולכן הראהו הקב"ה למרע"ה שהיו שוקלין את בשרו שמתוך כך יכיר עוצם מעלת נשמתו שעם היותו צדיק גמור וגודל תורתו על ידי זה הוצרך לתקון גדול להעלות נשמתו אל מעלת מעשיו שגברו למעלה ראש. ועם כל זאת תמה מרע"ה תימא באמרו זו תורה וזו שכרה שהיה נראה בעיניו עונש גדול והשיב לו שתוק כך עלה במחשבה פי' כי כך עלה ר"ע במדרגות מעשיו הטובים למדרגת המחשבה ולעלות למעלה בלי שום פגם היה צריך אל העונש הזה:
40
מ״אונחזור לענייננו כי בעלות התפלה דרך המדרגות לפי שיעור מדררגת הדבקות והכונה אשר למתפלל או לעוסק במצוה ההיא כן תעלה במעלותיה. כי המעשה לא תעלה מגן עדן התחתון ולמעלה כי שם מעמד מעלת הגוף וממנו ולמעלה תש כח מעלת הגוף ונפסק ואינו ראוי לעלות אלא נשמת התפלה שהוא הכונה והרוחניות וכן הדין אל המצות כי כוונת התפלה והמצוה היא נשמתם כאמרם תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ועכ"ז אין כל הנשמות שוות כמו שאין כל הכוונות שוות לפי שיעור הכוונה תהיה גודל הנשמה. וזהו שאמר במאמר [הזהר] שלפנינו אזדמן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאינון מרעותא וכוונה דלבא באורייתא ובצלותא דכד סלקא כו' מתעטרא וכו' פי' כאשר עולה התפלה מעוטרת באותם העניינים הידועים שהיא מתעטרת כמו שבארנו בשער היכלות. ואשתאר חולקא וכו' פי' ידוע הוא כי עקר התפלה הוא להמשיך ברכות ושפע לעולם ואמר שאעפ"י שהתפלה תועלת לכל העולם עכ"ז מאותו השפע והאור היורד על ידי התפלה נשאר שם חלקו כדי שאותו האור יעשה לו לבוש לנשמתו בעת עלייתה אל מקומה. ועם הקדמה זו יובן עניני הלבושים כי אין הכונה שהמצות יעשו לו לבוש כי הענין הזה אין הדעת מקיפו אמנם הכונה כי אותו המתפלל או המקיים המצוה ההיא כאשר יזכה להעלות מצוותו או תפלתו דרך מעלות העליונות ומקבלים אותה ההיכלות ומשם מקבלת אותה המלכות אז מכחה מעורר הזכר ומשפיע בה מן המדרגות העליונות והנה בזכותו נשפע עליה שפע רב וברכה. ומאותו האור הנשפע נותנים גם לו חלקו ונעשה לו לבוש ואלו הם חלוקא דרבנן. ואלו הם המצוות העומדים לפני מלכו של עולם ללמד זכות עליו ואומרת אנא מפלניא דעבד לי כדפי' בזהר (קדושים דף פ"ג ע"ב). ולפי כח השפעתו ע"י תפלתו כן יזכה לאור באור לבושו.
41
מ״בוהנה בזה נמצא כי גם הלבושים הם מאור עליון אור הספירות אלא שיש חלוק גדול ביניהם. שהנשמה מתהווה על ידי היחוד והזווג כמער איש ולויות כדרך חבור איש ואשתו. אמנם הלבושים הם מענין יחוד המלכות עם הת"ת המקבלת שפע רב טוב ואור גדול. ובהקדמות אלו יובן המאמר הזה היטב. ואין שאר הלשון צריך ביאור כי מבואר הוא מעצמו (ע' עס"ר):
42
מ״גאחר כתבנו את כל הרשום בכתב אמת מצאנו מעיר לעזור מאמר א' מפ' פקודי (דף רכ"ט ע"ב) וז"ל ת"ח נשמתא לא סלקא לאתחזאה קמי מלכא קדישא עד דזכאת לאתלבשא בלבושא [דלעילא לאתחזאה תמן. וכן כג"ד לא נחתא לתתא עד דאתלבשת בלבושא דהאי עלמא. כגונא דא מלאכין קדישין דלעילא כו' לא נתתין לתתא עד דמתלבשין בלבושא] דהאי עלמא וכלא איהו כגוונא דההוא אתר דאזיל תמן. והא אוקימנא דנשמתא לא סלקא אלא בההוא לבושא דנהיר. ות"ח אדם הראשון כד הוה בג"ע הוה מתלבש בלבושא כגוונא דלעילא ואיהו לבושא דנהורא עלאה. כיון דאתתרך מג"ע ואצטריך לגוונין דהאי עלמא מה כתיב (בראשית ג) ויעש ה' אלדים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. בקדמיתא הוה כתנות אור אור דההוא נהורא עלאה דשימש ביה בג"ע. בגין דהא גנתא דעדן נהורא עלאה דנהיר משמש ביה. ועל דא אדם קדמאה כד עאל לנו גנתא אלביש ליה קב"ה בלבושא דההוא נהורא ואעיל ליה תמן. ואי לא אתלבש בקדמיתא בההוא נהורא לא ייעול לתמן. כיון דאתתרך מתמן אצטריך למלבושא אחרא כדין ויעש ה' אלדים וגו'. וכולא כמה דאצטריך. והכא כגוונא דא עשו בגדי שרד לשרת בקודש לעאלא בקודשא. והא אוקמוה דעובדין טבין דבר נש דעביד בהאי עלמא, אינון עובדין משכי מנהורא דזיווא עלאה לבושא לאתתקנא ביה לההוא עלמא לאתחזאה קמי מלכא קדישא. ובההיא לבושא דאתלבש אתהני וחמי גו אספקלריאה דנהרא כד"א לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וע"ד נשמתא אתלבשת בתרי עלמין למהוי לה שלימו בכלא בהאי עלמא דלתתא ובעלמא דלעילא. ועל דא כתיב (תהלים קח) אך צדיקים כו' יודו לשמך, בהאי עלמא. ישבו ישרים את פניך, בההוא עלמא עכ"ל.
43
מ״דוהנה מתוך המאמר הזה מתבאר כל חלקי הדרוש אשר אנו בו ביאור שלם. ראשונה במה שאמר נשמתא לא סלקא וכו' והנה כיון שהנשמה היא ערומה עד עלותה מן העה"ז בלבושיה הנכבדות והם לבושי המעשים כדפי' בס"ד וז"ש בלבושא דלעילא פירוש הלבוש הנעשה ע"י המצות הנעשות בעה"ז וזה אי אפשר להשיגם עד בואה להתלבש בעה"ז שהוא עולם קיום המצות והמעשה. עוד באר כי האדם מתלבש מהאור העליון אשר מושך עליו ע"י המעשים כדפי' בפ' הקודם וז"ש אינון עובדין משכי מנהורא וכו' וכדפירשנו לעיל כי ע"י תפלתו ומצותיו יתיחדו הספירות וישפיעו אור גדול ומקבלין דין מן דין ומהאור ההוא חלק שמור לו עד עלותו להתלבש בו. ועתה בהקדמה זו יובן ענין בריאת אדם הראשון כי הי' עבודתו בעיון ובכונה ובלמוד והשכלת הנסתרות מסודות המצוות העליונות לבד. מטעם כי לא היה צריך אל לבוש עולם המעשה דהיינו לבוש ג"ע שלמטה כמבואר בפ' הקודם.
44
מ״הוענין זה מוכרח ואליו כוונו רז"ל (בזהר בראשית דכ"ז ובתקונא כ"א דס"א ופ"ה) לעבדה ולשמרה (בראשית ב). לעבדה אלו מצות עשה, ולשמרה אלו מצות לא תעשה. וראוי לחקור וכי בג"ע נצטרך אדם לחרוש עד שנצטוה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו כו' והלא אחר גורשו מג"ע נאמר לו בזיעת אפך תאכל לחם (שם ג). ומזה נקיש אל השאר לקט שכחה ופיאה ומעשר עני שאם אין חריש וקציר לקט שכחה ופאה מהיכי תיתא.
45
מ״וועוד עני גר יתום ואלמנה איך שייך התם והאריכות בזה ללא צורך. אמנם הכונה על המצות העיונית ר"ל השכלת רוחניותם. לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו פי' לא תייחד שתי הקליפות האלה יחד. וזהו בהמשכו אחריהם נותן להם כח להתייחד ח"ו. וכן ענין עטיפת ציצית פי' שישפיע אור אל המלכות ויקשטה בקשוטים ההם שהם ד' ציצית ד' כנפים וכו' כמו שנדרש בזהר שהם פנימיות התורה. וזה היה עקר עבודתו ואין לו שם במעשיות חלק כלל. אבל כאשר גורש מגן עדן ספר רפואותיו גרשו עמו. וכמו שהנשמה נתלבשה לבוש גופני כן התורה נתלבשה לבוש גופני. ובחזירתו אל פנימיותי' ויפשוט הבגדים הגופניים גם התורה תפשוט בגדיה ויובנו כלליה ופרטיה ודקדוקיה וסדרי משניותיה בפנימיותה וזהו עסק הצדיקים בג"ע.
46
מ״זוענין ל"ת הוא להצילו שלא ימשך אחר הקליפה הסובבת את הגן כמבואר בשער היכלות. ומי יתן ויעמיק המשכיל בדברים האלה וישכיל מעלת העוסק בפנימיות בעה"ז כי פעל בעה"ז מצות העה"ב. ומה שיש לנו לשאול בזה הוא כי מאחר שפי' רז"ל (שבת דף קמ"ו.) שכיון שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, אם כן למה לא הכניסן אז בגן עדן של מטה ולמה נצטרכו עוד אל יישוב העולם הזה ואל א"י ואל שאר הדברים. והאיר השם עינינו בדרוש הנעלה הזה שפי' מענין הלבושים כי אחר שגורש אדם מעדן אבד את לבושו ונשאר ערום כדכתיב (בראשית ג) וידעו כי ערומים הם כי נסתלק מהם האור ונשארו הרוחות שלהם ערומים בלי לבוש עד שהלבישם הקב"ה כתנות עור ואויר העה"ז ועמד בעה"ז זמן עד שמתוך המעשה וקיום המצות התלבש בג"ע כדפי'. ולכן עם היות שכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן אמת כי זככו חומרם הרבה אבל עכ"ז אלו היו נכנסין בגן עדן היו עומדים ערומים בלי לבוש מפני שעדיין לא קיימו את המצות ובלי קיום המצות אין להם במה להתלבש כדפי'. ולומר שיכנסו שם בלבוש הזה שהם לבושים בעולם הזה עם שנזדכך חומרם, ח"ו לומר כן. ודבר זה לאות (ועמל) [וסמל] כי אין לחשוב בהיות האדם זך תכלית הזיכוך שיוכל מפני זה ליכנס בחומרו העכור בג"ע בחייו אם לא יפשוט הלבוש ההוא ויכלה מאליו וילבש הבגדים אשר הם מעין העולם ההוא כדפי' במאמר ריש פירקין. כי אפילו אליהו אין עלייתו בין המלאכים בלבוש גופני שהוא מתלבש בהיותו בעה"ז כדפי' בשער ההיכלות. וכן ריב"ל וחביריו (במס' כתובות דף ע"ז ע"ב) שהם חיים בג"ע כי גם הם מתלבשים בלבוש הגן והגוף העכור כלה מאליו ונשארו מתלבשים בלבוש מעשיהם הנכונים. וראייה גדולה שהרי פגע שם ברשב"י ע"ה וכי יעלה על הדעת שיעמוד חתן בין השושבינים ושושבין בין החתנים בלבוש נכרי ח"ו. אלא ודאי כמוהו כמוהם כלם שווים לטובה לבושים בלבוש מעשיהם הטובים. וא"ת אם כן מה ענין מעלתם באמרנו שהם חיים בג"ע כיון שמקרה אחד להם ולצדיקים אשר בגן. לזה נשיב כי מעלתם רבה מאד כי מי שהוא טועם טעם מיתה הוא מתדבק בחלק המיתה. והקליפות שהם המיתה שולטים בו כענין שליטתם בכל העולם ועפר הוא ואל עפר ישוב ועפר יבלה גופו וגם את יהיה צדיק לא יזכה להתלבש בעדן הגן עד שתכלה גופו כי כן נתבאר בזהר (תרומה דף קנ"א.). ועתה ודאי גדלה מעלת הצדיק שלא טעם טעם מיתה וגופו כלה ונשרף מכח האויר הטהור והקדוש ויתלבש שם בלבושו בלי טעם מיתה כי אין שם קליפה ח"ו ואין תימה ממיתת מרע"ה ושאר מיתת הצדיקים הנזכר בתורה כי המיתה ההיא אינה מיתה כי אם גניזה כל א' לפי שעורו ואין צריך להאריך יותר.
47
מ״חוהנה נשאר לנו לבאר ענין קצר בחלק הזה ונבארנו בפרק בפני עצמו והוא ענין לבושי הצדיקים:
48
מ״טהנרצה בפרק זה לבאר ענין זה הנמצא בזהר פ' (אמור דף ק"א.) וז"ל כמה דתנינין דעובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב"ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבוון דעבד בקדמיתא, הא אתאביד הוא מכולא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב"ה מאינון טבוון דעבד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב"ה אע"ג דההוא רשע חטאה אתאביד, אינון טבוון וזכיין לא אתאבידו. אית צדיק דאזיל בארחא דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי [ועד לא אשלים לבושוי אסתלק]. קב"ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד ההוא רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנ' בהו בההוא עלמא הה"ד יכין וצדיק ילבש. ההוא חטאה אתקין, וצדיק דא אתחפי ממה דהוא אתקין. הה"ד כסוי חטאה כו' עכ"ל.
49
נ׳וכוונת המאמר עצמו מבוארת. והכונה לפרש פי' הפסוק כסוי חטאה שפירושו שיש צדיק לובש כסוי החוטא כיצד הרי שאדם אחד שעשה קצת מצות ותוהא עליהם אבד אותם כדפי' רז"ל (קדושין ד"מ ע"ב) בפסוק צדקת הצדיק לא תצילנו כו' ואמר ר"ל בתוהא על הראשונות. ואמר הרשב"י שאותם המצות שעשה לא נאבדו מכל וכל. דנהי שהוא בהיותו תוהא אבד אותם, אבל הם בעצם לא נאבדו. אבל הקב"ה נותן אותם לצדיק שנסתלק בבחרותו ולא קיים ככל הצורך ומשלים לבושו על ידי פעולתו של הרשע ההוא התוהא. זהו כללות המאמר. וקשיא לי טובא וכי כמה תוהים יהיו כדי שיזכו הצדיקים ללבושים ההם הנאמר כי הלובשים הצדיקים הם כמנין התוהים שוה בשוה ומעולם לא מת צדיק שיצטרך לכך שלא יהא כנגדו רשע תוהא על מצותיו כדי שילבש הצדיק.
50
נ״אועוד אם ימותו שני צדיקים ויצטרכו לשני לבושים ולא נמצא כי אם תוהא אחד הנאמר שיפיסו על הלבוש ההוא למי יפול בגורלו או יחדיו חלק כחלק יאכלו.
51
נ״בועוד היקבע אלהים את האדם. תינח שהרשע ההוא ביצרו הרע תוהא על צדקותיו אשר עשה. אך הנשמה הטהורה העניה שזכתה אל קצת מהלבוש ההוא למה אחר שתקבל עונשה יפשיטוה ערומה כיום הולדה כי אין זה שורת הדין. כי כן דרך הנשמות זה משלים קצת וזה משלים קצת עד שישתלם נשמה אדם אחת גופים. וזה הי' סבת הגלגול לבלתי ידח ממנו נדח. והנשמה העשוקה הזאת טעמה מרירות וזוהמת החוטא ההוא ולא ראתה בטובה כי כל צדקותיו לא תזכרנה ותם לריק כחה ויגיעה. זה ודאי חוץ משורת הדין:
52
נ״ג לכן נאמר כי ענין זה יובן בהקדמת סוד הגילגול למי שזכה אל סודו. ונודע כי הנשמה תושלם על ידי גופים רבים והגופים ההם מתנוצץ בהם נשמה כמדליק נר מנר מהנשמה העקרית ואותם הגופים יבלו בטוב ימיהם ונוחלים עולמם שזכו בחייהם.
53
נ״דהנה בעל הנשמה העיקרית לא יטעם משלימותיה או ממצוותיה אשר פעלה (קודם בואה אל גופה או) אחרי צאתה מגופה אם תבא אל גוף אחר כי אע"פ שמצד גלגולה ימשך אליה תועלת רב עכ"ז שכר המצות לא יקבל שכרם כי אם הפועל אותם. המשל בזה אם נשמת ראובן תתגלגל בגופו של יהודה לא יקבל ראובן שכר המצות שפעל יהודה ולא יהודה שכר המצות שפעל ראובן עם היות נשמתם אחת היא ומתפשטת לשתי נצוצות. ועם היות שנמשך אליהם תועלת רב לכל אחד מחבירו לפי שבאמצעות שניהם הנשמה משלתמת ונמצאו שניהם זוכים אל נשמות שלימות נקיות וברות. ושעליהם נאמר (דניאל יב יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וכו'. ועכ"ז עיקר המצות כל או"א יאכל חלק כחלק מעשיו אם מעט ואם הרבה. ואחר שכללנו הרב במעט בהקדמה זו נאמר שאין במה"ד כח לאבד נשמת התוהא כי עם היות שהיה תוהא עכ"ז על כרחו הנשמה נשתלמה במעשיו הטובים אשר עשה והגוף הנגוף התוהא יכלה בעפר ונאבד ונכרת מכל וכל. אמנם הנשמה ההיא תתגלגל ובהיות הנשמה הענייה אח"כ בגוף השני צדיק. הקב"ה בחכמתו מקצר שנותיו כדי שלא ידחה גם הוא מארץ החיים כגוף הראשון התוהא ונדחה. והגוף השני הצדיק עם היות שלא פעל המ"ט והמצוות ללבושו. הקב"ה ישלים לבושו במצות שפעל בגוף הא' התוהא ובדין ילבש אותם כי הם משלו יכין וצדיק ילבש כי צדיק היה וצדקות אהב ונקצרו שנותיו ולא ראה בטובה ולא טעם כי אם מעט מיערת הדבש ההוא ובטבע העניין שהצדקות שתוהא הגוף הראשון עליהם הוא לובש אותם כי הנה נשמתו זכתה אל הלבוש הזה קודם בואו הנה ומה גם עתה בהיותו צדיק אלא שמת בקצרות שנים כי אז ודאי תהיה מנוחתו כבוד.
54
נ״הוהנה בפרק זה כללנו המרובה במעוט והנה נשלם חלק אחד שבשער זה. ועתה נבא לבאר חיבור הנשמה בגוף הנגוף עם היותה הויה דקה רוחניות יותר ממלאכי השרת:
55
נ״ומפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים כן חשק העליונים לדבק בהם. וראיה גדולה ממעשה המשכן כי מפני היות אבריו [א] כללם ופרטם רומזים אל העניינים העליונים רצוני לומר אל המרכבות העליונות לכן היו העולמות והמרכבות ההם נמשכות ושופעות בגולמים ההם. וממה שהיו גולמים מתים, מצד רמז פעולתם נמשך עליהם החיים העליונים ולכן השכינה היתה שורה בהם וכבוד ה' מלא את המשכן. וכן הענין כי להיות הגוף דומה אל הרוחני לכן הוכרח כי אפילו שיהיה הדבר רוחני יתדבק בגשמי לרוב תשוקתו אליו. והטעם מפני שהתחתונים הם משכן לעליונים וכמו שחשק המסובב לעלות אל סבתו כן חשק הסבה שיהיה מסובבו קרוב אליו. וכחשק העלול אל עלתו כן חשק העלה שיתקרב עלולו אליו. והדברים האלה מוכרחים מעצמם כי ע"י כך הוא קשר העולמות עם היותם מנורה של פרקים. ואם ח"ו היה חפץ הסבה לעלות והמסובב לרדת לא הי' אל מציאות ההויות תקומה בעולם והיחוד והקשר היה נתפרק לפרקים. ואל ענין כזה נאמר בתורה קדושים תהיו כי קדוש אני. וזהו אחד מן הטעמים שהאין סוף מתייחד במדותיו בזולת מה שכתבנו בשער עצמות וכלים.
56
נ״זוהנה על פי הדברים האלה לא יתרחק ממנו קשר הרוחני בגשמי. ומה גם כי המדרגות בכל הענינים משתלשלות מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשייה והכל נקשר בקשר אמיץ. וכן הענין בנשמה כי משתלשלת מעלה לעלול ע"י המדרגות הנז' כמבואר בפי'. ועל אכו"כ טובה כפולה כי כמו שרמזנו בשער זה ובשערים הקודמים בהנשמה כן הגוף שהוא מרכבתה שברא לה הקב"ה הוא דומה אליה בכל ענייניו:
57
נ״חועתה נבאר קצת מהרמז אל תבנית הגוף. כבר נתבאר כי האצילות כלו נכלל בחסד דין ורחמים והרמז לשלשתם גדולה גבורה ת"ת. ולכ"א מאלה ע"ב ענפים כדפירשנו בשער פרטי השמות. וכללותם רי"ו. וכשנכלול עמהם שורש הע"ב שהם ל"ב נתיבות שבחכמה יעלה אל מספר רמ"ח והם רמ"ח אברים שבאדם רמ"ח כחות עליונים שהם רמ"ח מצות עשה מאורות מצד החסד.
58
נ״טועוד יש באדם שס"ה גידים כנגד שס"ה מאורות שבגבורה שכנגדה נתן אלינו שס"ה מצות לא תעשה וכללם תרי"ג והם תרי"ג מצות התלויים בשם יהו"ה כענבין באתכלא כדפי' הרשב"י ע"ה בתקונים. זהו כלל אבריו. ופרטיו הם רבים.
59
ס׳והנה בראשו הם נרמזות ג' ראשונות כיצד קרום של מוח והעצם החופה והעור שעליו הוא רמז לכ"ע. ולכן יש בו שערות לרמוז אל שרשו העליון והם עולמות וצנורות המתפשטות מכח הא"ס הנעלם בתוכו. ולהראות מעלתו וכחו יש לכל אחד משער הראש גומא בפני עצמו ויניקה בפני עצמה להראות עוצם וגבורת ההשפעה העליונה שממנו שואבים כל הנאצלים שפע ממקור המקורות הוא הא"ס אשר אין לפניו צרות עין כלל. ולכן לכל או"א תעלה בפני עצמו ואין מצטרך אל חברו כי אין עניות במקום עשירות. משא"כ בשאר שערות הגוף. וידוע כי כל שערה ושערה הוא עולם בפני עצמו ויש לו שרש נעלם המתאחד בסבתו כמו השערה שכל מה שכינס יותר במקורו שבתוך העור מתקרב אל מציאות טבע הבשר. והמוח תחת הקרום מתחלק אל שלשה מוחות להראות שלשה מציאות שבחכמה והם חכמה תבונה ודעת כמו שבארנו בשערים הקודמים וכן העצם החופה על המוח חלול חללים רבים וחדרים רבים להראות עולמות נעלמים כענין תר"ך עמודי אור שבכתר כדפירשנו בשער מהות והנהגה. וכן תלויים מהמוח החושים והם י' ראייה י"ה שמיעה יה"ו ריחא יהו"ה דבור כמבואר בתקונים (תקוני ז"ח דף קט"ז.) ואמרו חכמי הנתוח כי ל"ב נתיבות נמשכים מהמוח אל הגוף. לרמוז אל ל"ב נתיבות שבחכמה כדפירשנו בשער הנתיבות. וכן נשפעים ל"ב מקורות מהראש אל ל"ב שינים שיש לאדם בפה לרמוז אל ל"ב נתיבות ול"ב כנגד ל"ב. והל"ב שינים הם נחלקים בצורה רוחניות ד' שינים עליונים וד' התחתונים ושני ניבים עליונים וב' תחתונים הם י"ב. וה' טוחנות מצד ימין וה' מצד שמאל הם עשר למעלה בלחיים בעליונים, וכנגדם בתחתונים עשר. ובאו לרמוז ענין גדול כי הם ה' מפה וה' מפה וששה באמצע בין ניבים ושינים הרי שתי ההין ו' באמצע להראות על שם בן ד' והיו"ד הוא המוח על הכל שמשם נשפעים כל הל"ב והם סוד הו"ה למעלה בשינים העליונים והו"ה למטה בשינים התחתונים דהיינו זכר ונקבה שבעה בשבעה מוצקות כזה הוה י, הוה והם שבעה קני מנורה העליונה בסוד המשפיע וסוד ז' קני מנורה התחתונה המקבלת והם ת"ת ומלכות והרוח אשר ביניהם קו האמצעי המייחדם היוצא בכח הדבור. ובזה יובן הטעם שבני ישראל לא ידברו כזב וגם הטעם שעונש הכזב גדול מאד כי יהפך לו מקור מים חיים לאכזב.
60
ס״אועוד הפה רומז אל הבינה והחיך אל החכמה ומפני שאין השגה בחכמה לכן החיך משולל מכל טעם בעולם כי אין לו שום טעם.
61
ס״בועוד בקנה שש' טבעות לרמוז אל ו' ספי' שבקו האמצעי.
62
ס״גועוד הפנים יש בהם ב' תפוחים כעין התפוחים העליונים הנשפעים על ידי המלכות הנק' שדה תפוחים וגוונם אדום ולבן בסוד דודי צח ואדום והזקן זקן אהרן. וב' עינים הרומזים אל שני יודין והחוטם וא"ו באמצע בסוד הא' שפי' בשערים הקודמים. ושני נקבי החוטם לרמוז אל ב' השפעות הנשפעות מהת"ת הימיני חסד והשמאלי גבורה והם רומזים גם אל ב' ההי"ן שהם כ"א ג' ווין שהם ג' אבות. ובת עין לרמוז אל היוד שבתוך הה"א. והלבן שבו רומז אל מציאות המלכות י' שנקראת ים. ושבעה גלדי עינא (כדפי' גם חכמי הנתוח) הם רמז אל ז' ספי'. אור שבהם רומז על הכתר. בת עין הפנימי הוא י' בהצטרפות הבינה ועיקרה בחכמה נמצאו עשר ספי' בעין. וכאשר נדקדק נמצא שם מלוי יודי"ן. יו"ד הוא סוד המוח המשפיע חוש הראות וראיה בחכמה והראיה עצמה יו"ד ושתי עינים הי' הי'. כי הי' הם בת עין הפנימי וג' ווין הם ג' אבות שבה"א כזה ה והחוטם האמצעי הוא הוא"ו בין הההי"ן והוא וא"ו במלאוה שני ואוי"ן שני מקורות החוטם והבחי' המיחדת הוא א' וכבר נתבארו עניינים אלה בשערים הקודמים. ושתי הכרובים [של העינים שהם גבות העינים] שהם פורשי כנפים הם נצח והוד ושערות שבהם רומזות אל עולמות מתפשטים. ומכח הדין אינן גדול' שהם נשרפות באשם כי סתם עין הוא דין והיינו נתן עיניו בו וכו' וכל מקום שנתנו חכמי' עיניהם. והגיד המקיף שתי הכרובים שעל ידו מתייחדים פותחים וסוגרים הוא יסוד עולם הנקרא גי"ד. ומציאות העינים בכלל נרמזים אל החכמה והבינה ומציאות החוטם בכלל נרמז אל הדעת המתמצע בין שתיהם. והמצח שעל שלשתן הוא מצח הרצון כ"ע. והזקן זקן אהרון נרמז בחסד לרמוז אל עולמות הנמשכים מהכתר בסוד י"ג מדות של רחמים שבו והם י"ג תקוני הזקן עם פאתי הראש כמבואר באדרא.
63
ס״דועוד כמה שרטוטים בפנים ובמצח ובשאר אברים שנעלם אלינו סודם. והצואר הוא הבינה ועליו נאמר (שה"ש ז ח) זאת קומתך דמתה לתמר וקומת הגוף נרמז אליה והוא נקרא קומ"ה מקו"ה מים אבל הגוף נרמז בת"ת בכלל. ושתי הזרועות ימין ושמאל שהם גדולה וגבורה מפני שהכלל ג' אבות שהם ג' ווי"ן עולים ח"י בסוד ויס"ע ויב"א וי"ט ולכן ח"י חוליות בשדרה. והענין כי כל א' מג' אבות כלול משש קצוות והם ג"פ ו' שהם ח"י הנזכר והמשכתו מחכמה בסוד הדעת והיינו חוט לבן הנמשך מהמוח ונרתקו הת"ת עצמו והדעת נשמה אליו כמבואר בשערים הקודמים.
64
ס״הוהנה הזרועות נמשכות מהגוף נרמז בהם שם בן ד' כיצד ה' בכתף ו' בזרוע י' כף היד ה' ה' אצבעות הם יהו"ה וכן פירש הרשב"י בתקונים מקומות רבים. וקש' לן מפני מה היו"ד למטה אצל ה' אחרונה. ואם נאמר שה' אצבעות הם ה' ראשונ', סוף סוף קשה כי היוד למטה מה' או למטה מו' אחר שהיא בין ו' שבזרוע לה' שבאצבעות. לכן נראה לומר כי סתם יד היא מלכות וכף היד יו"ד שבמלכות שהיא נפתחת בה' שהם ה' אצבעות וי' שבחכמה הוא האחוז בזרוע המתפשט בכתף הנקר' בלע"ז פאל"ה.
65
ס״וועוד בזרוע עצמו במציאות ב' קנים אצל כף היד והם ב' תאומים והם שני הנצחים המשפיעים ביסוד להשקות י' וה' שבמלכות דהיינו י"ד והקנה העליון הוא מציאות הת"ת המשפיע על ידם אל היסוד וכשאדם כופל זרועו למעלה עולה היד אל הכתף היינו עליית המלכות אל הבינה ע"י יחוד הת"ת באמצעות המלכות ואז היא ז' יוד על ואו כף היד על ואו זעירא ואם יעלוה על ראשה אז ירמז עלייתה בכתר ואז היא ז' גדולה י' על ו' גדולה והיא אשת חיל עטרת בעלה וכזה אל שתי הזרועות. וחמשה אצבעות סוד חמשה בריחי המשכן והאמצעי מבריח מן הקצה אל הקצה וכלל י' אצבעות י' ספי'. י"ד פרקים שבאצבעות שבימין וי"ד פרקים שבאצבעות שבשמאל לרמוז אל הידות שפי' בשער פרטי השמות. וכל זה מורה על חילוקים ומציאיות ובחינות שבכל ספירה וספירה. והמעיים המתפשטים בתוך הגוף הם רמז עליון ומה גם כי פרכת מסך מבדיל בין הקדש ובין קודש הקדשים שהוא הלב. הלב רמז אל הבינה וגם ירמוז אל הת"ת וגם אל המלכות ובלב ב' חללים שהם שני ההי"ן ובתוכה שתי נקודות היא היו"ד הימינית שבבינה והיא שופעת חיים לכל האיברים והשני שבו הדם רמז אל היו"ד השמאלית דין ודאי היא המלכות ובו שתי טבעות על שני החללים רמז אל אגן הסהר אל יחסר המזג (שה"ש ז ג) והם רמז אל שתי מציאיות המלכות שהם בטיבור בטבעת ממש והם א' מצד החכמה וא' מצד הבינה והם בתים לבדים שהם שני יודין. ומי יוכל לספר לרום חכמה נעלמה שבהם. ושתי אומות הריאה שבהם ה' אונות שהם ז' הם ז' ספירות נושבות רוח חיוני מצד החכמה שהיא ראיה ימין ריא"ה ראי"ה הכל ענין אחד ונושב רוח רחמים על הלב שהוא הבינה להשקיט הדין. וחוצה לפרכ' הוושט הוא הוא"ו והמשכתו אל מעים רחמים ומעי המו עליו (שה"ש ה ד). אמנם אינו קדש הקדשים מצד המותר הנשפע ממנו להם לחוץ. בחוץ הטחול והכבד והמרה ויותרת הכבד הם ד' כוחות חצוניים להיותו כלול בכל. למטה הכליות והם המורים על נצח והוד היועצים ונובעות חכמה והם משפיעים אל הברית הוא יסוד. ואמר שיש לכל אחד מן הכליות י"ב צנורות נובעים ממקורם ומשפיעים אל הברית לרמוז אל השפעת הימיני נצח שהוא ו' הרי ו' וחסד ו' הרי ו' הם י"ב. וכן השמאלי הוד ו' וגבור' ו' הרי י"ב. כי האבות נרמזים בשלשה ווין וכן הנצחים והכל נשפע אל היסוד שהוא הברית ובו ב' נקבים לרמוז אל ב' צנורות המבוארים בשער הצנורות א' אל הקדושה וא' אל הקליפה ושני האשכים הם נצח והוד והם שני יודין ו' באמצע והיינו מציאות א.
66
ס״זוענין הירכים והשוקים והמתנים הם נצח והוד לפי בחינותיהם וכן נקרא חלצים ובארנום בשער ערכי הכנויים. ועשר אצבעות רגלים לרמוז אל ע"ס תחתונות שבבריאה שהם למטה ממלכות ולמיעוט יכלתם שאינם אלא כסא לכן אינם מתנועעות כמעט לא בידם טובם. ואחרי אשר נשים אל דעתנו כל העניינים האלה נבין מה שדרשו (חז"ל בב"ר פי"ב) בפסוק (דברים לב) הוא עשך ויכוננך, הקב"ה ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. כל זה להראות כי כל הב"ד העליון כל העולמות הנעלמות כלם נרמזים באדם. ומי שהוא בקי בחכמת הניתוח על דרך האמת ישכיל ויבין כמה עניינים נעלמים כמה מיני חכמה ודעת בענין העולמות הנעלמות בשרשם וענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה כי גוף האדם עם היותו גשם עכור כולל הכל עליונים ותחתונים כדפי':
67
ס״חואחרי היות הגוף הזה בנוי בנין נחמד וחשוב כזה המבואר בפ' הקודם. עוד טובה כפולה כי באברים הנחמדים האלה יורכב רוח חיוני אשר אין הרוח ההוא ממש נאצל ממקום גבוה. אמנם יתהוה בתוך הגוף מצד זיכוך החמרים אל מדרגת הצורה והבריאה ההוא. ומצד עליות החמר והעפר אל מצב צורת האדם כמו שביארנו בשער היכלות (פ"י). ועל הרוח החיוני הזה הוא משכן הנפש ועל הנפש הרוח ועל הרוח הנשמה ובזה נחלקו (התנאים) [המפ'] כאשר נבאר. וקודם ביאור ההקדמה הזאת ראוי לבטל דעת קצת המפרשים שאמרו שהעצמות משכן לרוח והבשר משכן לנפש ורצו להכריח ענין זה מן הכתוב שאמר (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. והם אומרים מאחר שהנפש מתאבלת מכאב הבשר הרי ודאי שהבשר מרכבה לנפש. ואין סברא זו עולה יפה מכמה טעמים. ראשונה שאם הוא כן שהבשר מרכבה לנפש והעצמות משכן לרוח א"כ היה מן הראוי שאחר הקבורה ככלות הבשר תסתלק הנפש ותשאר הרוח שם בעוד שהעצמות קיימין ואין הדבר כן. אלא אדרבה הרוח תשוב אל האלדים אשר נתנה אל גן עדנים והנפש בקבר מעדנת את הגוף או להפך הכל לפי המעשה וכן בארו בזהר פ' תרומה (דף קמ"א ע"ב) וכבר כתבנו מזה קצת לעיל בפ"ג. וכן בפרשת אחרי (דף ע' ע"ב). ועוד כי אחר שהנפש היא למטה ממדרגת הרוח ודאי אם כן היה ראוי להיות שהרוח שחיותו גדול יהיה משכנו בבשר שחיותו גדול מהעצמות בבירור כי הבשר בה מתפשטים הוורידים הדופקים ובלתי דופקים ומרגיש ודאי בחיות יותר מהעצמות. וקשה מכלם כי הרשב"י ע"ה (בפ' לך) מפ' כדפי' כי יש רוח חיוני שבו משכן הנפש כאשר נבאר. ועתה נבא בביאור השתלשלות הנשמה הזאת מתחלתה ועד סופה. כבר קדם לנו בשערים הקודמים מענין האותיות ורוחניותם כי לא דבר רק הוא. וכן הענין ממש בהבל הפה מההבל מתהוה אותיות ורוחניות ונשמה שהם מסתלקים מעלול לעילה עד המקום הנרצה אליהם המיוחדים בשרשי הנשמה הזאת וזהו ענין שמים החדשים וארץ החדשה הנעשה מחידושי תורה כמו שנדרש בזהר בראשית (בהקדמה ד"ד וד"ה) ובפ' קדושים (דף פ"ה) כי כאשר יחדש האדם חידושי תורה אותם האותיות המתהוות ומצטרפות בפיו יתהוה מהם רוחניות וענין נחמד. וזהו ענין התפלה שאכתריא"ל מקבל אותה וקושר כתרים לרבו כדפי' בערכו. וההקדמה זו היא מפתח לכמה היכלי תורה. ולזה אז"ל מצות צריכות כונה [דהיינו כוונה לצאת י"ח] וכלם הסכימו שאם כונתו שלא לצאת י"ח בוודאי שלא יצא (ע' ב"י סי' תקפ"ט). והענין כי בהיות האדם מקיים המצות הגופניות הנה הם יהיו גוף ומשכן לרוחניות כונתו הנמשך מנשמתו. והכונה מתלבשת במעשה המצוה. ולכן כאשר אין למצוה כונה הנה לפי האמת היא כגוף בלא נשמה. ומזה נקיש כי כל עוד שתגדל כונת האדם במעשה המצות הנה לפי שיעורה תגדל רוחניותיה ותעלה מעלה מעלה דרך המדרגות כדפי' לעיל בפ"ו.
68
ס״טואחר היות הקדמה הזאת אמיתית ונכונה הנה בהיות האדם מתייחד עם בת זוגו בטוב ובכונה שלימה לעבודתו ית' כדי ליחד החתן והכלה ולהמציא אליו מתוך כך נשמה מהקדושה הנה אז באמת ימציא לו השי"ת נשמה מתוך נשמות הקדושות. ומה גם אם קדם לו אל הזווג התפלה הנחמדה הידועה. הנה עאכ"ו טובה כפולה שיתהוה מן המעשה ההוא גוף וטפה מוכנת לנשמה קדושה.
69
ע׳והנה כמו שביחוד הזכר והנקבה הגופניים כן ביחוד הנשמות הנעימות אשר גם להם זכר ונקבה ויפעלו בטוב כוונתם ברוחניות נפש רוח ונשמה להתלבש הנשמה במעלותיה העליונות. והכונה הזו הנחמדת היא הטפה שמעלה אותה המלאך הממונה על ההריון דליכא למימר דטיפה גופניות קאמר.
70
ע״אוהנה כזה פירש בזהר (בראשית דף נ"ד ע"ש ע"ב) בקרי ונגעי בני אדם שמתעברין הרוחות מקרי. והוקשה להם שאחר שהאדם גשמי איך אפשר שיתעבר ממנו הרוח הפשוט עם היותו טמא. ואמרו שאין העיבור מהטיפה כי הטיפה נמשכת באיבוד אמנם מתעברת מהתאוה ההיא שהאדם מתחמם בה להזריע ופי' בשער היכלות הטומאה פ"ב. וכן הוא לענין הקדושה כדפרישית. ואז בהעלות הטפה ההיא ר"ל כוונתו הקדושה והרוחניות לפי האדון יי' צבאות בעל המשפט ונשפט עליה. וכפי הכנתה כן גזרת האדון בחיוב הנשמה הנשפעת ונתנת בטפה ההיא. ועתה יתגלה לנו ענין המצוה שישא אדם בת ת"ח כדי שתהיה נשמתה זכה וברה ותכוין דעתה לשם שמים. וכן הענין מה שאחז"ל (שבועות דף י"ח ע"ב) המקדש עצמו בשעת התשמיש כו'. וכן ענין היתר בעילת המעוברת והמניקה ואינו נק' זרע לבטלה ח"ו, מפני שעם היות שאינו לענין הולדה גשמית הוא לענין הולדה רוחניות כי בטוב כונתם יתייחדו חתן וכלה העליונים כמו משאר מעשה המצות. וזהו סוד אברהם ושרה שהיו מולידים נשמות לגרים כדפי' רז"ל כי ע"י כונתם היו מתייחדים החתן והכלה ומולידים בסוד ההולדה העליונה המבוארת בשער מהות והנהגה נשמות קדושות לגרים ההם והיינו (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ונחזור לענייננו שאז בהיות הטפה ההיא לפני המלך נשפע עליה נשמה. וכבר נתבאר בזוהר בסבא (דמשפטים דף ק"ב) כי בהיות האדם משתמש בבת זוגו מכניס בה נצוץ מרוחו והרוח ההוא עומד בתוך גופה מתקשקש בה כמבואר הענין הזה שם בארוכה. ומזה נקיש אל הנשמה העליונה השלוחה אל הולד תתלבש בטפה הרוחניות בתוך נשמת הנקבה ונמצאת הנקבה מעוברת היא בעצמה ומעוברת בנשמתה. ואין תימה בזה כלל כי כן הדרך אפי' בזכרים שמתעברים [בעיבור נשמה אחרת] כענין פנחס שנתעבר בנשמת נדב ואביהוא כמבואר בזוהר פרשת אחרי (דף נ"ז ע"ב) ופרשת פנחס (דף רי"ז.) וכענין אדה"ר שנצטרף באברהם יצחק ויעקב כנדרש בזהר וספר ר"מ ובתקונים.
71
ע״בוענין בחי' העיבור הוא סוד מסודות הגלגול. ולכן אמרו (חז"ל ערכין ד"ז) עובר ירך אמו ואין ממתינין לאשה מלהענישה מיתה עד שתלד כי כמו שנטמאת נשמת האשה בתוך הקליפה בעבירה ההיא כן נטמאת נשמת העובר ושתיהן צריכין טהרה ולכן ימותו שניהם ואין ממתינין להם עד שתלד. ודי בהערה זו אל מעלת המשכת הנשמה ומתוכה יפתחו להמשכיל כמה מסתרי המלך:
72
ע״געתה נבאר ענין שכינתה בתוך הגוף הנגוף. והוא כי עיקר משכן הנפש הוא כח החיוני אשר באדם אשר הכח ההוא טבע מטבע בו כדמיון החיות בבהמות ואינו דבר נאצל עליו כענין ז' חלקי האדם שבארנו בפ"ד. ולכן יש שקראוהו נפש הבהמיות שהוא כח חיות הבהמות ואין לה ידיעה עיקרית בעולם אלא הוא אד עשניי שוכן בחלל הלב מתפשט בכל הגוף והוא חיות המתהוה מתוך העלות העפר הזה אל מדרגת צורת האדם כמו שהיו בוראים אותם האנשים המתעסקים במעשה ספר יצירה כדפי' בשער היכלות (פ"י). ולהיות כי כח החיוני הזה הוא משכן לנפש הוצטרך להיות כדמות הנפש הנאצלת בתכונתה ואברים הפנימים הנעימים המבוארים בפ' הקודם, והוצרך אל החיות הזה להיותה מתפשטת ומסתעפת כענין הדמות אשר לגוף. ומפני שהנפש הזאת עדיין היא דקה ביותר הוצרך להיות לה ענין דק שבו תתלבש והיינו הדם הדק שבוורידי הלב והם הוורידים החיים הדופקים. ומטעם שאם מחיות הזה המתפשט בורידים ההם בלי הצטרפות עצמות וגידים לא היה יכול להתקיים כלל כי לא יהיה עומד לחולשתו והיה נפסד ודבר קל יזיקהו. לזה הוצרך לערוך מערכת עצמות שהם כדמות גשרים שעליהם מתפשטים העורקים האלה. ומפני היות העצמות קשי המשוש ומקומות בולטים ומקומות שוקעים הוצרך להשוותם בבשר בתכונתם הנבחרת עם התדמות הצורה אל הצורה העליונה כדפי'. ומפני שהבשר היא בלתי בעלי שמירה מתוך רכות טבעה כי היא רפה ומתמסמסת והולכת, לכן הוצרך לקרום עליה העור שהוא גדר וסייג לבל יפסד הבשר ולא יתקלקל. ומטעם שלא יפגם הבשר ויפסד מעצמו הוצרך להיות תעלות משקים הגידים והם וורידי הכבד שהם מתים שאין בהם כ"א השקאת הבשר לשיגדל ויתעדן ויהיה מלוחלח וישוקה על ידם תמורת מה שניתך מחום הטבעי. זהו הקצור הצריך אלינו מחכמת טבע הבריאה אל הנשמה.
73
ע״דוהנה על רוח החיוני ההוא יהיה משכן הנפש. וראיה אל הכח החיוני הזה הוא בעת שינת האדם בהסתלק הנפש לחשוב לפני קונה ישאר הרוח החיוני ההוא יושב וזן ומפרנס תכונת האדם וזהו ענין רוח החיוני הנושב בו הנשימה וכחות הגוף אשר לו, כדמיון כח העכול ושאר כחות הנפש כגון כח המושך והדוחה וכו' המבואר אצל חכמת הטבע. ונתבאר ענין זה בזהר פ' לך לך (דף פ"ג) וז"ל ת"ח נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מיניה וסלקא לעילא. ואי תימא דכלהו סלקין לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא אלא נפשא נפקא וסלקא ולא אשתאר ביה בהדיה גופא בר חד רשימו דקוסטא דחיותא דליבא. ונפשא אזלת ובעיא לסלקא וכו' עכ"ל.
74
ע״הוהכונה מבוארת כי בעת שינת האדם נפשו מסתלקת ממנו ולא נשאר בגוף כ"א רוח חיוני בעלמא והוא לפי האמת החיות הטבעי אשר בגוף והוא הנעשה מרכבה לנפש והנפש אל הרוח והרוח אל הנשמה וכל זה ע"י הצלם הנכבד כמבואר לעיל בפרקים הקודמים. והנה עתה לא יפלא בעינינו היות הנשמה מתחברת אל הגוף עם היותו גשמי והנשמה הויה דקה ורוחניות.
75
ע״ווהנה נכלל החלק השני. ועתה נבא בביאור חלק השלישי והוא ענין פגימתה בעצמה ופגימתה בשערים הנכבדים:
76
ע״זיש קצת מהמקובלים שאמרו שאין חטא בנשמה אמנם החטא הוא לנפש שהיא הנפגמת והכריחו הענין ממה שלא נמצא בכל פ' הקרבנות נשמה כי תחטא או רוח כי תחטא אלא נפש כי תחטא וכן נאמר (יחזקאל יח) הנפש החוטאת היא תמות. כי אין מיתה אלא בנפש וכן כתיב (איוב י"ד) ונפשו עליו תאבל. כי הרוח תסתלק ג"כ ממנו כאשר האדם בא לידי חטא. ואין הדעת הזה בקצת צודק. כי אמת הוא שהכרת והכליון והאבוד הוא בנפש ולא בשאר החלקים. וכן ביארו בזוהר בפ' אחרי (דף ע' ע"ב) במאמר תניא א"ר יהודה כתיב תוצא הארץ נפש חיה כו' ושם האריכו הרבה בענין הנפש ובכלל דבריו אמר ועונשא דחייבין די בארעא בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה עכ"ל.
77
ע״חומ"ש עונשא דחייבין בהאי הוא פי' עונש הכרת כי שאר המדרגות אינם נכרתים מכל וכל ח"ו. אמנם מיטמאים, ומיטהרים מזוהמתן ע"י נהר דינור כמבואר בשער היכלות. אמנם הנפש תכרת מכל וכל והנשמה מתטמאת. וכן פי' בזוהר בפ' תצוה (דף קפ"ב) וז"ל דהא כד ברא קב"ה לב"נ עבד ליה בדמות דיוקנא עלאה ונפח ביה רוחא קדישא דכליל בתלת והא אוקמוה דאית ביה נפש רוח ונשמה ועילא מכלהו נשמה דאיהו חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקב"ה ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אוחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה בגין דתלת חילין אילין כולהו חד נפש רוח נשמה משתתפי כחדא והוו חד עכ"ל.
78
ע״טואין דברי המאמר צריכים ביאור כי מבוארים הם, ומתוכם אנו למדים כי הנשמה מתטמאת.
79
פ׳ועוד שם לפנים מן הענין אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחלף לה באפו.
80
פ״אוהנה הכרח גמור שהנשמה נפגמת ונטמאת. ואמנם ענין טומאתה עם היותה מסתלקת מן הגוף יהיה כמה שפי' בשער המציאיות (בפ"א ע"ש) בענין הקדושה כי היא מתרבה. וכן הנשמה בהיותה מתאצלת כפי הדרכים שנתבא' כן תשאר מציאותה מצויה במקום אשר ממנה חוצבה מציאות דק ונעים ומדרגותיה יורדים מדרגה אחר מדרגה דרך מעלות הסולם עד בואה אל עולם השפל. וזה נתבאר בתיקונים (תקונא כ"ב דף ס"ד) וז"ל שימני כחותם דא נשמתא דאיהו רשימו דילה גליפא לעילא כמה דאוקמוה ביעקב דדיוקנו חקוק בכסא הכבוד כל נשמתין דאינון גזורות מתמן גליפו דלהון איהו חקוק לעילא ורשימו דלהון [דלתתא. וההוא גליפו דלעילא] איהו חותם ורשימו דלתתא רשימו דחותם ומיד דרשימו דגלופא דנשמתא איהו לעילא ורשימו דילה לתתא אתמר בה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו סלקין לעילא ומסתכלן בדיוקנא דנשמתא דנהרא בההוא גליפו ומזדעזעין מיניה נחתין לתתא ומסתכלין ברשימו דההוא דיוקנא דלתתא וחזאן דלא אשתני מדיוקנא דלעילא ודחלין מניה עכ"ל.
81
פ״בומתוכו נראה בפי' כי נשאר למעלה מקום חציבת הנשמה דיוקן משובח ודק עד שהוא משובח יותר ויותר מהנשמה למטה כי בדיוקן העליון של יעקב אמר ודחלין מיניה מה שאין כן בנשמה למטה כמו שבאר. וכאשר הנשמה ההיא בדרך מדרגותיה מתייחסת אל גוף זה אע"פ שתתעלה ותסתלק מהגוף הנה כל פעולת הגוף ימשכו אל הנשמה דרך שלשלת השתלשלותה ותתפגם בהכרח. והלא כאשר יש מדרגת השתלשלות הקדושה כן יש מדרגות הטומאה וכמו שכאשר יחטא האדם ימשיך עליו כח הטומאה כן ימשיך וישפיע על נשמתו כי בטומאה עצמה יש חלוקים ויש מציאיות. יש מציאיות דק כטינוף נעלם אצילות טמא ויש מציאות עב ולכן המטמא עצמו מטמא נשמתו כי ימשיך עליה כח הטומאה וידביקה בקליפות אם דקות אם גסות. וראיה לזה מחסיד המתדבק בקדושה ע"י מעשיו ישפיע על נשמתו שפע רב ממקום העליון דרך מעלות ויבינהו דעת וילמדהו חכמה כדרך הנביאים ומדברים ברוה"ק המתדבקים בקונם עד ימשיכו האור על נשמתם ונשמתם ישפיע בהם הסודות אשר קבלו ודברי החכמה הנעלמה. וכן הדבר בטומאה כי כאשר יחטא האדם ישליט על עצמו כח הטומאה לרוב. כפי שיעור הפעולה שבה חטא כן יהיה ענין הטומאה. וראייה לזה מהזוהר פ' קדושים (דף פ"ו ע"ב) וז"ל ות"ח בשעתא דבר נש אחזי לתתא עובדא באורח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה (כמה דאצטריך). ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורח עקימא דלאו איהו אורח מישר כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחירא דלא אצטריך דסטי ליה לבר נש לסטר ביש מאן משיך עליה ההוא רוחא הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אוחרא עכ"ל.
82
פ״גוהנה הוכרח כי כפי מדרגת החסיד בהמשכתו עליו רוח קודשא כן מדרגת הרשע בהמשכתו עליו רוח הטומאה לרוב. ובפ' נשא (דף קכ"ב.) ג"כ בארו ענין זה וז"ל דכד ב"נ אזיל באורחוי דאורייתא משיך עליה רוחא קדישא עלאה כד"א עד יערה עלינו רוח ממרום וכד ב"נ סטי אורחוי משיך עליה רוחא מסטרא אחרא דאיהו סטרא מסאבא וסטרא דמסאבא אתער מסטרא דנוקבא דתהומא רבה דתמן מדורין דרוחין בישין דנזקי לבני נשא ואקרון נזקי עלמא עכ"ל.
83
פ״דוהנה הורה בפי' כי בנטות האדם מדרך הישר ישפיע כח הטומאה לרוב עד שיושפע על נשמתו ומשם יושפע אל הגוף כי מקרה א' לצדיק ולרשע והטומאה ההיא הוא הפגם אשר בנשמה והוא הפגם אשר צריך כבוס בתשובה כי בשובו אל אלהיו ויקבל עליו תשובתו כראוי. כפי אשר נדבק בקליפה יכניע עצמו עד אשר ישבר הקליפות ההם שבהם נכנס ע"י העון ואז תחזור נשמתו למקום הקדש ותשיג מעלה רוחנית וע"ד זה יובן אמרם ז"ל (ברכות דף ל"ד) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים וכו' כי בתשובתו ישבר הקליפות המשל אם נכנס בקליפה הז' ישבר אותה עד רדתה למטה הנה הכניע הקליפות וכחותם ושברם וזהו ודאי מעלה גדולה כי בזולת ששב בתשובה שלימה וחזרה הנשמה אל מקומה עוד נמשך מזה הכנעה ושברון לקליפות מה שלא היה כן לצדיק גמור שמעולם לא חטא. כי אמת הוא שתקן את עצמו אבל עכ"ז לא קלקל את אחרים שלא שבר הקליפות ועדין כחם בם להזיק נגד אדוניהם. וקרוב לענין זה דרשו בזוהר פרשת ויקרא (ד"ה). וז"ל זבחי אלהים כתיב ולא זבחי יי' א"ל ודאי כו' אלא זבחי אלקים וע"ד שחיטתן בצפון דהא זביחה בגין אלדים ההוא סטר גבורה דאתבסם ואתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויגברון רחמי על דינא וע"ד זבחי אלדים לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא דכתיב רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותוקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה ויכסף מעובדוי בגין דיהא ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא עכ"ל.
84
פ״הוהנה בפי' כי בהכנעת האדם את יצרו הרע ובהיותו מתבייש מעונותיו יכניע כח הגבורה והדין. ואם בקדושה כן כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו שמכניע סטרא דשמאלא שהם תלויים בצד תוקף הדין. ואין הדבר הזה קל כי היא יסוד ועמוד העולם שהרי אברהם אבינו ע"ה הוצרך לרדת מצרים להכניע כח הקליפות ליכנס לתוכם ולצאת בשלום ולולא שנכנס שם לא היה אפשר לו להיות מרכבה לחסד וכן נתבאר בזהר פ' לך (דף פ"ג.) בענין ירידת אברהם למצרים וז"ל ת"ח רזא דמלה אי דאברהם לא נחית למצרים ולא יצטרף תמן בקדמיתא לא יהא חולק עדביה דקב"ה. כגוונא דא לבנוי כד בעא קב"ה למעבד לון עמא חדא עמא שלים ולקרבא לון לגביה אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפו תמן לא הוו עמא יחידא דליה כגוונא דא אי לא אתיהיבת ארעא קדישא לכנען בקדמיתא וישלוט בה לא הות ארעא חולקיה ועדביה דקב"ה וכלא רזא חדא עכ"ל.
85
פ״ווהיא ראייה גמורה אל כוונתנו. וכן בת שבע שנתנה לאוריה קודם שיקחנה דוד מפני היותה נבחרת לזרע ראוי למלוכה כמו שנתבאר בזהר פ' נח (דף ע"ג ע"ב) והקצור יפה:
86
פ״זאחר שבפ' הקודם בארנו פגימת הנשמה בעצמה. עתה נבאר מציאות פגימתה למעלה במה שהקדמנו בפ' הקודם מענין הנשמה שיש לה מציאות למעלה ממציאות.
87
פ״חוהנה ע"י פעולותיה כלם נפגמים בזה אלא שיש חלוק שכאשר יפגום האדם בנפשו בחטא שאין בו משפט מות כגון לאווי התורה לא ימשוך עליו כח הטומאה כ"כ. אמנם ימשיך עליו קצת ואותו הקצת יהיה מדרגה אחת כי הקליפות יש מהם דקות ר"ל רפות כי הם למטה במדרגה ר"ל טומאה מועטת או טומאה מרובה. ואם יחטא האדם בקלות ימשיך עליו מן הקלה ולפי מה שימשיך עליו כן יפגום למעלה כי השליט הקליפה במקום העון ההוא שבו תלויה המצוה. המשל בזה אם יחטא במצוה קלה והיא תלויה במדה מן המדות ישליט הקליפה באותו מקום בקצת מן מציאות נשמתו העליון אשר במקום ההוא כי כפי שהמשיך על עצמו הקליפה למטה כן המשיך על עצמו הקליפה למעלה. ואין לחשוב שהלקיפה נכנסת במקום הקדש ח"ו אמנם הענין הוא תביעת הדין לומר זו הנשמה מחלקה ויוכרח שתתגרש הנשמה ההיא מהמקום העליון ההוא ושולטת בה הקליפה הדקה. ואם ח"ו יחטא עון חמור באיזו ספי' שיהיה בחינתה ג"כ ישליט הקליפה בנשמה הדקה העליונה ותתגרש ממקומה ונמצא פגם למעלה וקצץ בנטיעות מפני שנמצא המקום ההוא פגום ונמצא הנשמה בתוך הקליפות. והכוונה באמרנו שתתגרש הנשמה העליונה ממקומה וכן שתתכנס בקליפות אין הכונה ממש על שהיא נכנסת בקליפות ח"ו אמנם על ענין יניקתה מתוך הצנור המר הידוע בברית העליון שהוא מקום מזון הקליפות ומוצא המותרות ולפיכך הוכרח כי כמו שקודם חטאו היא יונקת מן הימין וע"י היה נשפע מקום אחיזתו המלכות וכל מדרגות הקדושה משפע הק', כן ע"י חטאה יושפע המדרגה הקדושה שהיא אחוזה בו ממרירות הצנור השמאלי ההוא וישפיע מהיתוך הכסף והזהב. ואין פגם גדול מזה כי יזקיק מדרגתו הקדושה להשפיע לקליפה ע"י צנור נשמתו. ובאור הענין הזה הוא כמו שכאשר ישפיע האדם במעשיו הטובים שפע לעולם תשאר מאור השפע ההוא חלקו להתלבש בו בג"ע כדפי' בפ"ה וממנו מתהוה לבוש הנקי להנשמה כן ענין הלבושים הצואים שהנשמה מתלבשת משפע אי נקי וישפיע לקליפות וישאר חלקו שמור להתלבש בו. וכמו שהאדם הישר במעשיו הטובים ישפיע אל המלכות שפע טוב ונעים כי על ידו תתחבר המלכות אל הת"ת והאיר אל עבר פניה, כן האיש הרשע במעשיו המקולקלים ישפיע ע"י נשמתו כדפי' לעיל שפע מר ממות דרך הצנור הרע שהוא צנור המותרות ואז הכלה פירסה נדה ואומרת כדמות שושנה אדומה ראיתי וכו'. ונמצא מצדו היא נפרדת מאלוף נעוריה ויונקת מהשמאל הכיעור והמותרות ויהיה נשמת הרשע מתדבקת בצד הצינור ההוא ונותנת כח בקליפות ומעוררות אותם לינק מרורות פתנים אכזר ונמצא חלקו שמור לו ללבוש ממנו נשמתו בעת הסתלקה מן העולם. ואלו הן בגדים הצואים בגדי העונות. ודבר זה נרמז בזהר פרשת פנחס (ד"ריד.) וז"ל ויהושע היה לבוש בגדים צואים ואוקמוה. אבל בגדים צואים ודאי אינון לבושא דאתלבשא ביה רוחא בההוא עלמא כו' והאי אתמר כל מאן דבעיין לעאלא לגיהנם אינון לבושין דמלבשין ליה היך אינון. מה כתיב הכא ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך מאן מלאך דא מלאך דממנא על גיהנם וממנא על מאן דחמי באינון לבושין עד דאתיב קלא ואמר הסירו הבגדים הצואים מעליו. מהכא אית לאסתכלא דעובדין בישין דבני נשא עבדין ליה אינון בגדים צואים. ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן דבהו אסתלק בר נש בזיו יקרא דמאריה. ות"ח כגוונא דא פנחס דלא אסתלק מעלמא עד דאתקנו קמיה לבושין אחרנין דרוחא אתהני בהו לעלמא דאתי. בשעתא חדא אתפשט מאילין ואתלביש באילין לקיימא דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום עכ"ל.
88
פ״טוהנה במאמר הזה השוה המדות כי כמקרה הצדיק בלבושיו הנעימים כן מקרה הרשע בבגדיו הצואים והכל ממעשה העולם הזה ובעובדא תלייא מלתא. ומן הלבושים אתה מקיש אל הפגם הנפגם למעלה במדרגות הקדושות כי הלבוש הוא חלקו מכל עמלו שעמל ומשפעו שהשפיע.
89
צ׳והנה זה פתח להבין ענין הפגם והקיצוץ. והקיצור בזה יפה לחוש על כבוד קונה. וע"ד זה יובן כי בהיות שהנשמה יונקת מן המותר נמצאו הנטיעות מצדה קצוצות והצנור ההוא נפגם וזהו הקצוץ. ובתשובתו ישבר הקליפה ההיא והנשמה תחזור אל מקומה הראשון והנטיעה הנטועה במקום הקדש שואבת ממקום טהור. ובזה יובן ענין הכתוב (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי כו' כי אחר שהרשע הוא תוך הקליפות כשהוא מברך ישפיע לקליפות בהכרח כדפירשנו כי על ידי הברכה ההיא יושפע עליו שפע מה והוא בתוך הקליפה ואם כן יוכרח שהקליפות תובעים ואומרים הנה תפלתו וברכתו של פלוני שהתפלל שלנו הוא ואז נשפע עליהם בהכרח. וזהו (משלי ל) ושפחה כי תירש גבירתה. ומטעם זה אמרו בזהר פ' שמות (דף ט"ז ע"ב) כי כל אומה שישראל שרוים בתוכה בגלות היא מתעלית מפני שכשישראל מתפללים הם נשפעים על כרחנו מפני שהם שולטים עלינו. וכן הקליפות מפני ששולטים על הרשע לוקחים השפע ההוא הנשפע ע"י הברכה. ומפני זה אמר דהמע"ה ולרשע אמר אלקים וגו'. ועפ"י הדברים האלה אמרו במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' ומכניעם ולוקת מהם כל ברכותיו. וזהו (קהלח ח ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, והוא לרע של אדם בליעל כדפי' בשער אבי"ע.
90
צ״אוהנה בזה ישבר מתלעות עול ומשיניו ישליך טרף וחיל בלע ויקיאנו וזהו פי' הכתוב (איוב ח') כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך. והכונה יעיר על המצות ההם ויקבלם מצד הטומאה. ואז ושלם פי' משתלמות נות צדק שהוא השכינה כמש"כ בערך נוה שהוא המלכות והכסא שמשם הנשמות חצובות בערך תציבה שהיא היצירה [ב] ואין לחשוב שאותם הברכות או המצות הנטמעות שם שיהיו אחר כך מאוסות בעיניו ית' ח"ו כי אדרבה הם משובחים ע"ד במקום שבעלי תשובה עומדין כו' וכן נרמז בזוהר. ובזה נשלם הפרק הזה ונכלל השער הזה ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
91
