פרדס רמונים ל״בPardes Rimmonim 32
א׳שער הכוונה היא שער ל"ב:
1
ב׳הנרצה בשער זה הוא לבאר מה התועלת בעשיית המצות ובענייני התפילה וסדר אשר בו יכוין בתפלתו ולא יהיה בו תקלה ח"ו:
2
ג׳פרק ראשון:
3
ד׳אחר שכבר נתבאר בשער הקודם שהאדם הוא חלק אלוה ממעל אם זך ואם ישר פעלו והוא אחוז בעבותות האהבה בשרשי הקדושה בנשמתו העולה בכל העולמות ובכל המדרגות כמו שבארנו בשער הקודם. הנה בהיותו פועל הצדק והיושר ומתכוין במחשבתו הנכונה דרך המעלות לייחד המדרגות מקבילות הלולאות איש באחיהו ידובקו ותתלבש נשמתו בנשמתו חלק בחלק מנורה של חוליות. הנה חוייב שעל ידו יתייחדו הספירות ויתקשרו קשר אמיץ ויהיה הוא בנשמתו צנור שבו יושפעו הספי' מן הראשונה עד האחרונה ע"י החבל האמיץ הקושר אותן כי בהתייחד נשמתו בנשמתו ע"י משנתו ימשך מזה שישארו השרשים מקושרים קשר אמיץ. וע"ד זה יובן הטעם למה מה שיפגום זה לא יוכלו לתקן שאר כל הנשמות פגימתו עד שובו בתשובה עתה או בגלגול ויקשר החבל על ידו ממש. ונמשיל משל נאה כשנעלה בדעתנו שיהיה כאן מעיין נאה גדול כעובי קורות בית הבד ושורש המעיין הזה מקורות מקורות דקים כצינורי המחט אמנם כאשר יתייחדו כלם יחד יעשה הכל נהר גדול מי שיחור. ועתה אם יבא א' ויסגור מקור א' מן המקורות הדקים הקטנים הלא עכ"פ ימעט המעיין שיעור המקור ההוא. ובזה נתבונן כי המעיין הגדול הוא תוקף ההשפעה הנשפעות בעולם והצנורות הדקים הם מציאות הנשמות שהם חוטי שלהבות עולות ונעלמים תוך מקורם בכל הספי' ועל ידם יהיה יחודם וקשורם והשפעתם. וכאשר יחטא החוטא ויעקור מציאותו הדק מאחד מן המדרגות לפי שעור החטא אם גדול למעלה ואם קטן למטה הלא ימעט הטוב וההשפעה הנשפעת דרך צנור נשמתו כי יסגיר הצנור ההוא ויקצץ כדפי'. וכי יש בכל אותם הצנורות הדקים הנשארים מי שיוכל לתקן את אשר העוה צנור השבור ההוא. דבר גדול הוא שאין מי שיוכל לתקנו אבל אדרבה כולם קבלו פגם וקלקול כי עד עתה כל אחד מהצנורות הדקים היה כלול מס' רבוא צנורות כמנין הנשמות ועתה נשארו ס' רבוא בלא א' וכלם כלולים בס' רבוא בלא אחד והחלק הא' פגום. הרי בפי' שפגם את עצמו ואת אחרים. וזהו כל ישראל ערבים זה לזה. ואם היות שאמרנו שהם צנורות לא מפני זה נאמר שיהיו הצנורות שוים אלא יש בענין הזה חילוקים רבים. כי כאשר יעשה האדם הישר מצוה א' לפי שיעור המצוה ושכרה כן ישפיע בה ויגדל השפעת הצנור ההוא ויתעבה ויגדל אורו והשפעתו. וכאשר יהיה האדם תורתו אומנתו לא יפסק גודל ההשפעה ההיא לעולם. ולזה נמצא בזמן הרשב"י ע"ה שהי' תורתם אומנת' היו נענשים על ביטול תורתם אפי' רגע כממריה כמבואר בזהר פ' שמות (דף י"ז ע"ב) ר' יוסי נפק לאורחא והוה ר' אחא בר יעקב אזיל עמיה עד דהוו אזלי שתק ר' יוסי והרהר במלי דעלמא ור' אחא הרהר במלי דאורייתא עד דהוי אזלי חמא ר' יוסי חד חויא דרהיט אבתריה אמר ר"י לר' אחא חזי ההיא חויא דרהיט אבתראי אמר ליה ר"א אנא לא חמינא ליה. רהט ר' יוסי וחויא אבתריה נפל ר' יוסי ודמא שתית ונחית מחוטמוי שמע דהוו אמרין רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וכו'. א"ר יוסי ומה על שעתא חדא כך מאן דמתייאש מינה עאכ"ו עכ"ל.
4
ה׳והרי מתוך המאמר הזה אנו למדים שבחם שמעולם לא היו מפסיקים מתורתם אפי' רגע. ועל כך נענש ר' יוסי והטעם כדפי' כי בהיותם עוסקים בתורה ובמצות גודל ההשפעה היה נשפע על ידם והעולם בנחת וכמו שאמר הרשב"י ע"ה עליו ועל חבירו אנן ז' עיני ה' אנן לרמוז שעל ידם היתה השכינה מתייחדת בשבעת הימים ומטעם זה בהפסיקם רגע יחסר השפע ההוא ח"ו ונמצא חוסר ההשפעה למעלה ולכן נענשים ברגע. וזהו שראה הנחש העקלתון רץ אחריו ור' אחא לא ראה אותו. לרמוז שעל בטול תורתו של ר' יוסי בא וזהו ששמע רק אתכם ידעתי וכו' ע"כ אפקוד עליכם. וזהו טעם שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והדרוש הזה נתבאר בקצור נמרץ בתיקונים (תקונא כ"ב דף ס"ד ע"ב) וז"ל שימני כחותם דא איהי נשמתא דאיהי חקוקה בכורסייא בזמנא דאיהי אתערא בצלותא לתתא כורסייא אתער לעילא כו' עכ"ל.
5
ו׳והנה באר כי להיות דמות ודיוקן נשמתו חקוקה בכסא הוכרח שע"י תפלותיו ומעשיו הטובים תתעורר נשמתו ותעורר הכסא בעצמו וזה ודאי הכרח גדול לכוונתנו. וכאשר האיש החסיד יחטא יגדל עונשו יותר ויותר מא' מן הרקים מפני שעלה במעשיו בשרשים במעלה גדולה והפליא לעשות בהשפעתו עד כי רוב עובי הצנור היה תלוי בו. כי לפי רוב החסידות יגדל עובי הצנור ע"י הנשמה כדפי' וכאשר יחטא ואשם ח"ו ימעט ההשפעה ההיא כרגע ונשאר העולם חשוך בסבתו וע"כ יחרה אף ה' עליו עד להשמיד ח"ו עד אשר ישוב בתשובתו ויתקן עותו:
6
ז׳ואחר שנתבאר הקדמה זו עתה יובן כמה וכמה טובה כפולה מדרגת האיש החסיד בתפילתו לפי שיעור כונתו כי אם יכוון להשפיע ממדרגה למדרגה כמדרגות הסולם וידבק בקונו בידיעותיו בעשיית מצוותיו תעלה ותתעלה נשמתו ממדרגה למדרגה ומסיבה לסיבה ומעלה לעלה עד ישפיע עליו שפע רב ויהיה הוא מקום מושב ומכון להשפעה וממנו יתחלק לכל העולם כמבואר בזהר פ' תרומה (דף קס"ט.) וז"ל מאן דמברך ברכת מזונא איהו נטיל ברכאן בקדמיתא מכולהו ואתברך בכלל ברכת מזונא וע"ד אית ליה אורכא דחיין עכ"ל [א]. ואומרו ואתברך בכלל ברכת מזונא הכוונה כי הוא מתברך בכלל המלכות דהיינו ברכת המזון ומטעם כי מציאותו הוא למעלה כדפי' לכן נטיל ברכאן בקדמיתא כי הוא קודם לכל העולם כדפי'. וכן נתבאר עוד בפ' פקודי (דף רל"ח.) וז"ל וע"ד כל מאן דמצלי צלותא וקשיר יחודא, מסתכלין ביה אי איהי צלותא וקשורא כדקא יאות. ואי ההיא צלותא וההוא קשורא כדק"י כדין מתברך איהו בקדמיתא מאתר דכל ברכאן נפקין עכ"ל.
7
ח׳ולכן על פי הדברים האלה יהיה מכון לשכינה מאחר שהשפע בא על ידו נמצא שהצדיק הוא במקום הצנור הגדול יסוד עולם ולכן ראוי שידבק בו השכינה ונקרא שושבין למלכא ואשריו ואשרי חלקו כי זכה וזיכה וכל העולם נידון לכף זכות בעבורו. ועד"ז נמצא כי בשעה שיש צדיק וחסיד בעולם כל העולם נזון על ידו כאמרם ז"ל (ברכות די"ז) כל העולם נזון בשביל חנינא בני וכו'. ובזה ודאי נדע ונשיג כמה מעלות היודע לכוין בשרשים וסם חיים שיזכהו האל יותר על מי שאינו יודע לכוין רק בפשט. ובודאי זהו עיקר החכמה הזאת ואם רבו תועלתיה מלבד אלה. וז"ל הרשב"י ע"ה בזהר פ' חוקת (דף קפ"ד) אר"ש הכא בעינא לגלאה מלה. ת"ח כל מאן דידע לסדרא עובדא כדקא יאות ולסדרא מלין כדק"י כו' הא ודאי מתערי לקב"ה לאמשכא מילין עילאין דמתכשרן כו'. אי הכי הא כל עלמא ידעי לסדרא עובדא ולסדרא מילין, מאי חשיבו דלהון דצדיקייא, דידעי עיקרא דמלה ועובדא וידעי לכוונא לבא ורעותא יתיר מאילין אחרנין דלא ידעי כ"כ. אלא אלין דלא ידעי עיקרא דעובדא כולי האי אלא סדורא בעלמא ולא יתיר משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה דלא טאס באוירא דשגיחו אקרי. ואלין דידעי ומכוונא לבא ורעותא מפקין ברכאן מאתר דמחשבה ונפקי בכל גזעין ושרשין בארח מישר כדקא יאות, עד דמתברכין עלאין ותתאין ושמא קדישא מתברך על ידיהון. זכאה חולקהון דהא קב"ה קרוב לגביהון וזמין לקבליהון. בשעתא דקראן ליה הוא זמין להון, בשעתא דאינון בעאקו הוא לגבייהו. הוא אוקיר לו בעלמא דין ובעלמא דאתי, דכתיב כי בי חשק ואפלטהו וגו' עכ"ל.
8
ט׳והנה מן המאמר הזה בפי' יובן מעלת המכוין על השאינו מכוון במינים שונים אם שזה שאינו מכוון אלא מתפלל כסדר העולם הוא נוטל מבתר כתפוי וכו', הכונה שאין המלך משיב פניו לענותו אמנם הוא נוטל מבחוץ כמלך השומע צעקתו של א' מבני העם מבחוץ להיכלו וצוה לבלי יכנס האיש ההוא בצעקתו לפנים, אמנם מבחוץ יענוהו ע"י אחד ממשרתי המלך, וזהו ענין מבתר כתפוי וכו'. ונתן סבה לזה כי אין תפלתו עולה למעלה, מפני שאין לה כנפים לעוף באויר הטהור והקדוש ולבקוע אוירין ורקיעין וחיילין. אמנם מעלת המכוין בתפלתו עשה יעשה לו כנפים לעוף השמים ותפלתו בוקעת עד למעלה למעלה עד הכתר ומשם דרך המדרגות ישפיע שפע רב מאת פני המלך וישא משאת רב כיד המלך הטובה עליו:
9
י׳אחר שבפרק הקודם הפלגנו במעלת המכוין. ראוי להתבונן כי בענין הכונה בספירות יש קצת גמגום כי איתא בספרי כה' אלדינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז) אליו ולא למדותיו. וכן ראוי כי איך אפשר שישאל מעבד המלך ולא מהמלך ואין ראוי להתפלל אלא לבעל האוצרות ולמה נייחס כל תפילתינו אל הספי'. ובפרט שכל התיבות הם ככנויים אליהם ואם יכוין להם נמצא כל תפילותיו רומזות בספי' ולא נשאר לו כונה במקור המקורות. שנית כי איך אפשר לכוין במדות והלא כאשר ידמה האדם בדעתו ספי' מן הספי' בהכרח יגבילה ויגשימה כי מה יוכל לדמות בענין הרוחניות כי כל מה שהאדם חושב במחשבתו הוא גשמי ואין ראות שכלו יכול לדמות הרוחניות בלתי אם יגשימהו ויגבילהו א"כ נמצא כי הכונה בספי' אי אפשר. עוד שלישית כי כאשר יחשוב האדם מדה מן המדות בהכרח הוא מפריד שהרי הוא מדמה בשכלו מדה נפרדת משאר המדות וזה ודאי אין ראוי כמו שחוייבנו על יחודם כנודע:
10
י״אועתה נבאר כי לתיקון העניינים האלה צריך קודם כל דבר לדעת כי הא"ס ממ"ה ב"ה אין שם ומלה שיגבילהו ח"ו ואין מדות צודקות בעצמותו מפני שאינו בעל שנויים ולא בעל תוארים ואינו משתנה מרצון אל רצון ולא מפעולה אל פעולה ולכן אין ראוי לאדם לכוין בו לומר שהוא נקרא אל או אלוה או אלדים ושאר השמות ושאר הכנויים. והשמות האלה הם בספירות. ואמרנו בספי', אין הכונה בספי' בעצמם ח"ו שהעושה כן הוא נופל בשוחה עמוקה ועל כזה אמרו בספרי אליו ולא למדותיו. אמנם כוונתינו כדפי' בשער עצמות וכלים כי הכונה שהוא נקרא גבור במדת הגבורה כי הוא הנותן כח בגבורה לפעול ולכן צריך המכוין לכוין כשיאמר האל הגדול שהוא רומז בגדולה והתיבה עצמה הוא בגדולה אמנם כוונתו על העצמות המתפשט בגדולה וכמו כן גבורה ושאר הספירות ונמצא התיבות מכנה אותם בספי' שהם תאריו אבל כוונתו אל הא"ס המשתמש עמהם ומתלבש בהם. וכן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (בהקדמה ד"ג.) וז"ל בכל אתר ובכל ממלל צריך לכוונא דבור באדנ"י קול ביהו"ה וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד נעלם דמחבר לון ומייחד לון כחדא וביה צריך הכונה דלא תלייא למימר ביה קול ודבור אלא מחשבתא עכ"ל.
11
י״בוהרי בפי' כי שם בן ד' הוא בתפארת וסתם כל התפלה הוא בו ולכן כל הקול היוצא מפיו הרמז בו. והדבור באדני שהיא מלכות. אבל המחשבה באין סוף שע"י מתייחדים שתי מדות אלה ואין בכל התפלה מה שירמוז אליו אלא הכונה שיכוון האדם בו שהוא הכל והוא המיחד המדות והמשפיעם וזהו בסוד העצמות המתפשט בתוך הספי' ועי"כ כח הספירות לפעול וע"י כך יתייחסו אליו הפעולות כמבואר בשער עצמות וכלים. ואולם בענין הספירות אין הכונה שיכוין האדם בספירות כך שידמה ענין הספירות כי זה אי אפשר כדפי' אבל הכונה הוא שהספי' יש להם עשר שמות של שם בן ד' כדפי' בשער שם בן ד' והם מתחלקים בנקודתם ואלו הן. כתר עליון יהוה ונקודו כולו קמץ מורה על הכתר והד' אותיות שבו מורות על ע"ס שבו כדי שלא יהיה פרוד ח"ו. ושם החכמה יהוה וכלו פתח והוא שם שבו יתגלה החכמה. וגם הבינה יש לה שם יהוה וכולו צירי והוא שם שבו יתגלה הבינה. וגם החסד יש לו שם יהוה וכולו סגול והוא שם שבו יתגלה החסד. וגם הגבורה יש לה שם יהוה וכולו שבא והוא שם שבו יתגלה הגבורה. וגם לת"ת יש לו שם יהוה וכולו בחולם. וגם לנצח יש לו שם יהוה והוא נקוד כלו חירק והוא שם שבו מתגלה הנצח. וגם להוד יש לו שם יהוה והוא נקוד קבוץ שפתים. וגם ליסוד יש לו שם יהוה והוא כלו בשורק. ולמלכות י"ל שם יהוה והוא בלי נקוד כלל אלא פשוט ולפי קבלתה כן נקודתה:
12
י״גועתה המכוין יכוון בשמות האלה ויעלה בדעתו שאין דבר שיוכל לרמוז אל המדה הנרצה אליו אלא בהוייה המצויירת בדעתו שהם ארבע אותיות מנקודות לפי נקודתם כדפי'. ואז ילך לבטח דרכו ולא יירא ולא יפחד. וגם יכוין כי בד' אותיות אלה כלולות ע"ס לרמוז שע"ס הם מסכימות עם פעולות המדה ההיא הנרצה אליו. ומה טוב ומה נעים אם ירצה לצייר הויות האלה בגוונם כי אז ודאי תפלתו מועילה יותר ויותר ובתנאי שיהיה בכונתו שאין בעולם הזה דבר שיוכל להמשיל פעולת המדה ההיא אלא בגוון ידוע שהוא פלוני. ומפני שרבו הגוונים אלינו בשער הגוונים לא נבאר הנה הגוונים אלא כאשר ירצה לכוין הנה השער ההוא לפני המעיין ובזה לא נפחד מטעות בשום אחד מג' דברים שאמרנו בפ' זה.
13
י״דועוד בזולת זה תנאים אל הכוונה נבארם בפ' בפני עצמו. בעה"ו:
14
ט״והנרצה בפ' הזה הוא לבאר עקר הכונה. צריך המכוון להמשיך רוחניות מהמדרגות העליונות אל האותיות שהוא מזכיר כדי שיוכל להפריח האותיות ההם עד המדרגה העליונה ההיא למהר שאלתו. והכונה כי הבל פיו של אדם לא דבר רק הוא כדפי' בשערים הקודמים אמנם היא רוחניות מתהווה מהבל פיו של אדם. וצריך אל הרוחניות ההוא כח להפריח שאלותיו ולהעלות האותיות עד המדרגות הנרצות לו. וזהו עקר הכוונה להמשיך כח כדי שבכח ההוא יעלו האותיות למעלה ויתהוו במקום רומו של עולם וימהרו בקשתו. אמנם ראוי לדעת כי לא ישתווה הזכרת הכנויים כהזכרת שם בן ד' עם היות שיהיה בכונתו לעולם אל ההויות כדפי' לעיל. והענין כי כאשר יזכיר האדם שם בן ד' אז ראוי שיכון אל עצם הספירות ואל רוחניותם הפנימי הנעשה לבוש אל עצם המתפשט מהא"ס. וכשיכוין בכנויים אז יצייר בדעתו אל ספירה בבחינה פרטיות שבספי' עם היותה כלולה מעשר ספירות הנרמזות בד' אותיות השם והם ענפי הספירה ההיא כמבואר לעיל עם היותה מתייחדת בכל העשר ע"י עשרה הענפים כי זהו קשר ויחוד הספירות כדפי' בשער מהות והנהגה. ועם היות ששם בן ד' בארו הרשב"י ע"ה בספי' ידועה עכ"ז ירמוז אל עשר השרשים בכלל עם התעוררת פרטי לספירה ההיא:
15
ט״ז ועוד ראוי לדעת כי בהזכיר כנוי מהכנויים ראוי שנדע הכנוי ההוא לאיזו בחי' מהבחי' שבספי' הוא רומז כמו שביארנו בשער הכנויים ובשער ערכי הכנויים. ובזה לא יקשה כפל מלות במדה אחת כי מה שירמוז הכנוי הזה לא ירמוז זה. וראוי לכוון בכל ענין וענין כפי דרכו וקרוב אלינו הדבר מאד בפינו ובלבבנו לעשותו. ועתה נשוב לבאר כי כאשר נזכיר שם משמות שאינם נמחקים צריכין אנו לכוין בכלל הספי' ההיא הנרמזת בו בלי פנות אל בחינה מבחינותיה עם היות שיש להם פי' כדפי' בשער השמות איך הם כוללות כל המדות וכמה בחי' אחרות אמנם הם היכלות לעצם הספירות שהם השמות הנזכר לעיל שהוא שם הוי"ה שבכל ספירה וספירה. ולכן כאשר נזכיר שם בן ד' ממש שהוא לפעמים רומז בספירה מן הספי' אז ודאי יהי' הכונה [גם] אל עצם פנימיות הספירות וזה לא ימצא אלא מעט מן המעט. וכאשר נזכיר שם משמות שאינם נמחקים אז הכוונה שהוא היכל אל העצם [הספי' הפנימיות שהן ההויות הנז'] אבל בכללות הספי' [ב]. וכאשר נזכיר כנוי מהכנוים אז ודאי הוא בבחי' המתבחנות בכל ספי' וספי' לפי מה שיהיה הכנוי. זהו בערך פרטיות המלות. אמנם בכל התפלה צריך לכוון קול בת"ת ודבור שהוא חיתוך המלות במלכות ידו"ד אדנ"י ומתייחדים יחד שהרי הוא אומר קול ודבור יחד נמצא שלעולם דעתו אל שם זה יאהדונה"י שהוא רמז אל היחוד. וכן בכל עת שירצה לרמוז אל היחוד יכוין אל שם הזה.
16
י״זועוד יכוון כי הקול והדבור הם כלולים מאש מים אויר שהם גדולה וגבורה ת"ת שעל ידם היחוד כנודע שהקול יוצא מורכב מאש ומים ואויר כמבואר בערכי הכנויים. ואחר שכוונת היחוד בתפלה אל שם היחוד לא תבא לידי עון. וראוי לכויון בכל שם משמות שם בן ד' אל שם י"ב שפי' בשער פרטי השמות. עוד ראוי שיכוין בתפלתו באיזו מדה מן התפלות הוא כעת אם שחרית אם מנחה אם ערבית ובאותה מדה יהיו כל כוונותיו לפי שעתו ר"ל קודם תפלתו. ויש עוד כמה וכמה פרטים אשר מתבארים בענייני התפלה שאין ראוי להעלותם בכתב הנה לאריכתם ועוד שאינם מתייחסים לכאן ויבואו בספר בפני עצמו אם יגזור השם בחיים.
17
י״חוהנה נשלם הפרק הזה ונכלל השער הזה ונשתכלל הס' הזה תהלה לאל יתברך והודאות לשמו הגדול והקדוש ברוך הוא:
18
