פרדס רמונים ו׳Pardes Rimmonim 6

א׳שער הששי הוא סדר עמידתן:

1

ב׳הכוונה בשער הזה הוא מה שראינו המקובלים האחרונים מציירים להם צורות בענין הספירות זה אומר בכה וזה אומר בכה, ולפי האמת אין אחד מן הדעות עולה על הדעת. ובשער זה נבאר צורת רוב הדעות ונגלה הדרך שיבור לו האדם:

2

ג׳פרק ראשון:

3

ד׳בענין צורת הספירות ר"ל סדר עמידתן רבו בו הדעות וציירו להם המקובלים צורות ביריעות גדולות וקראום אילן. יש שרצה לציירם בצורת א' כיצד חלקו הראש לג' חלקים הא' לכ"ע וצד ימין של ראש א' חכמה והשמאלי בינה. והקו אשר למטה מהיו"ד שהוא וא"ו של אלף קרא ראשו הימין חסד וראשו השמאלי גבורה ואמצעי ת"ת. וממראה מתניו ולמטה מה שכנגד הימין נצח ומה שכנגד השמאל הוד ומה שבין שניהם יסוד ועוקץ התחתון מלכות וזו צורתה.

4

ה׳הנה כוונו לכתוב צורות האדם העליון בצורת אלף לרמוז כי כלו יחוד שלם. אע"פ שנאמר י"ס שהוא מורה דברים מחולקים כלו הוא יחוד שלם וזה הורה בדמות אלף. ויש קצת סמך לדעת זה בדברי הרשב"י בס' התיקונים (תקון נה) וז"ל תא חזי קרקפתא דא א כגוונא דא, ד' סטרין דיליה בהון ידו"ד הוא חד ושמיה חד אין עוד מלבדו כו' עכ"ל.

5

ו׳ואע"פ שאין דבריו וציורו ממש כנ"ל,

6

ז׳אעפ"כ מתוכו נראה כי כוונת השם שהוא י' ספירות כנודע, נרמז בצורת האלף לרמוז אל י"ס מיוחדים אחדות שלימה אחדות שוה. וז"ש בהון ה' הוא חד ושמיה חד פי' להורות שמתייחד הוא ושמו עם היות ששמו מורה י"ס. והנה מציאות הא' מורה על היחוד.

7

ח׳וענין י' אצבעות וי' אצבעות אין מקומו הנה ויתבאר בשער הנשמה פ"ח. ואחרים ציירו צורת י' ספי' בצורת אלף כזה.

8

ט׳והן אמת כי הצורה הא' היא היותר מתקבלת כי היא קרובה אל הקבלה אשר ביד רוב המקובלים כאשר נבאר. ואין כוונת המקובלים האלה לומר שזה ממש סוד עמידתן כי במציאות הצורה הזו לא צנורות ולא ימין ושמאל בעצם (ר"ל חסד ודין). אלא כוונתם להורות על היחוד הגמור כמו שהאלף פי' אחד כן הי"ס הן אחדות שלימה. וכיון עוד בזה לעשות צורת הפתח בעוקצה למעלה מן הכתר לרמוז כי אין הכתר סבה ראשונה ח"ו אלא עליו אדון יחיד המושל בכלן ומשפיע עליהם שפע. ופתח אחד למטה במלכות לרמוז כי כוונת כל זה להנהגת התחתונים והוא מעבר אל השפע הנשפע מהסבה ראשונה אל ברואיו כאשר בארנו בשערים הקודמים. עוד צורה אחרת כתבה ר' משה דליאון בספר השם שחבר ואמר שהיא תלויה בדעת ספר הבהיר. וקצת מקובלים דרכו דרך זה ובפרט כי רצו להסמך בו על ענין נעוץ סופן בתחלתן כי הסוף שהיא המלכות נעוץ בתחילה שהוא הכתר וצורתה כזו.

9

י׳ואין דעתם בענין צורה הזו בענין נעוץ סופן בתחילתן מתישבת כלל כאשר יראה המעיין בשכלו אלא ענין נעוץ סופן בתחילתן הוא סוד גדול נתבאר בתיקונים בדברי הרשב"י ונבאר אותו בשער ממטה למעלה. עוד יש שכתבו צורה קרובה אל הסכמת מקובלים והיא כזו:

10

י״אוהעתיקה ג"כ רבי משה דיליאון בספר השם וכתב ואין הדעת הזה עולה יפה ע"ד הקבלה אבל ה"ר שם טוב בן ר' שם טוב הגיה עליו בגליון ז"ל לענ"ד אין הדעת הזאת עם הדעות אחרות חולק והוא עמוק מאד ומנה ע"ס מכתר הידוע ששמו כשם רבו הוא הכ"ע אדון יחיד וזה נקרא בס' יצירה חתם רום (ביו"ד) [ביה"ו] ונקרא כתר כמוהו כי הוא המקיף אל כל הספירות וזהו סוד המחשבה הנאצלת מכ"ע החכמה כלומר היותר נגלית והיא בכח הא"ס מוציאה הפעולות לפעול דמיון הנקבה לכן היא בשמאל והבינה נקרא כן שהיא בין שניהם בסוד הדעת הגנוז בה הוא אצילות כתר הידוע בסוד כ"ע וזהו סוד ג' שמות שגילה השם למשה בסנה והשני' בשם שני הוא הכל דמיון הנקבה על זה סוד עמוק מאוד עכ"ל.

11

י״בוהנה כיון לתת טעם לבינה שהיא בנתים לחכמה שהיא בשמאל. ותחלת דבריו יובנו קצת בסברת הדעת אשר לו אשר כתבנו בשער אם הא"ס הוא הכתר פ"ג. ולפי האמת אריכות בענין הסברא הזאת שחכמה אל השמאל וכתר אל הימין ובינה היא באמצע הוא פועל בטל כי הוא סברא זרה ודחיה כי סבירא להו שחכמה היא דין ובינה מכרעת בין החכמה והכתר. והדעת זה בטל כמו שנאריך בשער מהות והנהגה בפרק ה'. והדעת הנכונה והמקובלת המוסכמת בפי כל המקובלים היא זו וכתבה ר' משה דיליאון בספר השם וז"ל ויש דעת אחרת נאה ומקובלת מאוד עולה על כולנה והיא אמת שג' עליונות כעין סגולתא והוא זאת.

12

י״גודפח"ח כי היא סלת נקיה. והדרך הזה תפס ר' יהודא חייטי בספרו ונתן סימן לדבר סגולתא סגול. סגול. כי ג' ראשונות סגולתא, וג' שניות סגול, וג' שלישית סגול, ומלכות מקבלת מכלן למטה מכלן. אמנם כתב בענין המלכות דברים שאסור לשומען ושרי ליה מאריה. וכן מוסכם ומוכרח הצורה הזאת מתוך דברי הרשב"י במקומות רבים. ובפירוש הנקודות סבירא ליה כי ג' ראשונות הם סגולתא וסגולתא הרמז שלה בהם וכן סבירא ליה שסגול הם ג' אבות ולעתים ס"ל שהם נה"י מורה היות הדעת הזה מוסכם ומוכרח. עוד פי' במ"א והוא הכרח גדול להדעת הזה וז"ל בס' רעיא מהימנא (בהעלותך דף קנ"ג) ויהון חכמה חסד נצח לימין דבגינייהו אמר דוד ימין ה' עשה חיל ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. ותלת משמאלא יתקשרון כחדא דאינון בינה גבורה הוד. ותלת דרגין דאמצעיתא כתר ת"ת יסוד, דאחדין בימינא ושמאלא עכ"ל.

13

י״דהנה ביאר בפי' כי חכמה חסד נצח הם אל הימין, ובינה גבורה הוא אל השמאל, וכתר ת"ת יסוד באמצע. ולפי סדורם הידוע אצלינו הוכרח היותם על הדרך שציירנו למעלה. והיות המלכות תחת היסוד הוא מוכרח, כי היא מקבלת ממנו, והוא השושבין בינה ובין בעלה, והוכרח היותה תחתיו.

14

ט״וועוד כי היא פתח הכניסה כאשר הוכרח מתוך דברי הרשב"י ע"ה מקומות רבו מספר. עוד נתבאר הענין הזה בתקונים (בתז"ח דף קי"ב) וז"ל ותשע ספירות אינון משולשין בעמודא דאמציעותא כגוונא דא. חכמה חסד נצח, כתר תפארת יסוד, בינה גבורה הוד, מלכות עשירית לון ורביעית לון עכ"ל.

15

ט״זוהכוונה מבוארת כי הספירות מסודרות ג' ג'. ואחר שידענו הענין הזה. בהכרח סדרם הוא כתר ת"ת יסוד באמצע. מפני כי הת"ת והיסוד הם ממוצעים ומכריעים בין הדין והרחמים, כמו שנבאר בשער המכריעין. ולכן הוצרך ציורם בצורה הזאת שציירנו לעיל. עוד נתבאר בתיקונים (תקונא ס"ט דף ק"א ע"ב) וז"ל כתר על חכמה ובינה איהו סגולתא חולם על צר"י. סגול איהו נקודה תחות צר"י. חסד גבורה תפארת לתתא. נצח הוד יסוד באמצעיתא איהו שרק והכי כד תפארת באמצעיתא איהו שלשלת. עכ"ל לעניינו.

16

י״זוהנה אמר כי כתר על חכמה ובינה בצורת סגולתא. ואמר כי תפארת למטה מגדולה וגבורה והיינו סגול. אמת כי לעתים תהיה ממש בין גדולה וגבורה ואז תהיה בצורת שלשלת. וז"ש כד תפארת באמצעיתא איהו שלשלת. וכן יסוד בין הנצח וההוד והם שרק, שהם ג' נקודות בשורה אחת, עם היות שאינם באלכסון כמשפטו, ע"כ. הרי מתוך המאמרים האלה הוכרח הצורה שציירו רוב המפרשים בספירות והיא סברא נכונה ואין בה ספק:

17

י״חאחר שבפרק הקודם עמדנו להציב ענין האצילות בצורה שהסכימו בה כל המקובלים או רובם והכרחנו אותו במקצת מאמרים מדברי הרשב"י ע"ה בתקונים. ראינו להעתיק הנה סברת בעל מאירת עינים שיש מתוך המאמרים האלה הריסה אל דבריו והוא מנגד אל כל המקובלים וז"ל בפרשת תרומה. ראשונה כתב בשם ר' שם טוב צורה אחת והיא עם הצורה המוסכמת צודקת ואינה חולקת על הצורה שהכרחנו בפרק הקודם אלא בשלש ראשונות וזו צורתה.

18

י״טועם היות סדר ג' ראשונות אלו הוא סברת בעל מאירת עינים ודעת רבי טודרוס הלוי בספר המערכ' וכן כתב קצת מזאת הסברא רבי משה דיליאון.

19

כ׳הנה מתוך המאמרים שהכרחנו בצורה הקודמת בפרק הקודם נמצא הריסה אל דבריהם בפירוש ואין צריך להאריך. עוד כתב בספר מאירת עינים בפרשה הנז' וז"ל הנני מצייר לך צורת עשר ספי' בהעמדתן הנכונה האמיתית לאשר נתן השם ית' עינים לראות ולב להבין ולא ראיתי אחד מן אלף בכל המקובלים שהרגיש בענין זה מבלעדי מורי שקבלתי ממנו וזו היא.

20

כ״אוכל האומר על התבני' הזאת שהיא מהופכת, דור תהפוכות הוא. ואם כונת האומר טובה, שכלו מהופך הוא. מבקש לראות אחוריים, ואנחנו הפנים שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד וגו'. ואעפ"י שאין הספירות אלא רוח הקדש מחשבות רוחניות מיוחדות זו לזו יחוד אמתי. והכל מיוחד באין סוף, לא"ס. ואין למעלה לא ימין ולא שמאל. אלא שאלו מיימינים לזכות, ולפיכך נקרא ימין ורחמים. ואלו משמאילים לחובה, ולכך נקרא שמאל ודין. מ"מ הרי דהמע"ה אמר שויתי ה' לנגדי תמיד וגו' (תהלים טז ח). ועל כל זאת אחז"ל (יומא דף נ"ג) כשאדם פוסע שלש פסיעות יתן שלום לשמאלו תחלה מפני ששכינה כנגדו והכי הוא משתחוה לימינו של שכינה ואח"כ נותן שלום לימינו שהוא שמאלו של שכינה עכ"ל.

21

כ״בויש לנו עליו כמה תשובות. ראשונה במה שאמר הוא מבקש לראות האחוריים ואנחנו הפנים. אפילו לדידיה אין בטעם זה ממש כי כן ראוי שלא להביט בפנים כדכתיב (שמות לג כג) וראית את אחורי ופני לא יראו. ואפילו האחוריים כמה אחוריים לאחוריים הנראים כ"ש להביט בפנים הנוראים (ע' בתקונא סט דקי"א במ"ש על לא תוכל לראות את פני). וזהו הפך הדעת הנכון.

22

כ״גועוד כי הענין הוא הפך דעתו [ז] כי הפנים הם בסדר הזה ימין כנגד ימין ושמאל כנגד שמאל. וראיה מענין דתפילין כי פרשה ראשונה קדש והיא חכמה לימין הקורא ולשמאל המניח, ופרשת והיה אם שמוע שהיא גבורה לימין המניח ולשמאל הקורא. ולפי דעתו היה ראוי להיות בהפך כי המניח מניח ימין כנגד ימין ושמאל כנגד שמאל והקורא שהוא כנגדו יהיה שמאל לימין וימין לשמאל. ואין תשובה מן והיה כי יביאך שהוא הבינה ושמע שהוא הגדולה הם ביושר שמע גדולה לימין המניח והיה כי יביאך לשמאל המניח. זו אינה תשובה כלל, שאדרבה החכמה והגבורה הם עיקר אל הענין הזה מפני כמה דברים. כי מן הראוי לסדר חכמה אל הימין מפני שהוא ימינית ראש לכל הספירות, וגבורה עיקר השמאלית לחובה. ולמה לנו להפך אלו שהם עיקר מפני שנים שאינם [אלא] שורש הימין והשמאל.

23

כ״דועוד כי שמע נמי אל הימין הקורא בבחי' והיה אם שמוע וכן והיה כי יביאך אל שמאל הקורא בבחינת קדש. וזו ראיה מוכרחת מה שא"א לומר בקדש והיה אם שמוע, שבבחינת כלם לעולם קדש לשמאל המניח וימין הקורא, והיה אם שמוע לימין המניח ושמאל הקורא. וזה ודאי הריסה אל דברי בעל ספר מאירת עינים.

24

כ״הועוד ראייה מעליית המזבח כי שם יסוד היחוד, כמו שפי' הרשב"י ע"ה בזוהר (במדבר דף ק"ך), והעתקנו ל' בשער עצמות וכלים בפ"א, ובשער מהות והנהגה פכ"א.

25

כ״ווהנה עלייתו היה בכבש והכבש היה בדרומו של מזבח ובהיותו עולה היה פונה לקרן דרומית מזרחית שהוא ימינו של העולה, ואם אמת כדברי ספר מאירת עינים היה ראוי שיפנה על שמאלו כי שם ימין כנגדו, והיה ראוי שיהיה הכבש בצפון המזבח כדי שבעלייתו בכבש יפנה אל שמאל העולה דהיינו ימין שכנגדו ויפנה לקרן צפונית מזרחית כסדר הזה וכו'. אלא מאי אית לך למימר כי הצורה הזאת אין בו ספק שהיא מהופכת והצורה האמיתית היא הצורה המוסכמת בדברי הרשב"י ע"ה שהוא ימין אל הימין ושמאל אל השמאל [ח]. ולכן דרשו כל פנות שאתה פונה לא יהא אלא לימין וזה ימינו של אדם ממש דלא שייך תמן שמאל שכנגדו ולא ימין שכנגדו. וכן דרשו באאע"ה שכל פנותיו היה אל החסד. עוד תשובה אל מה שרצה להסתייע מפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד אינו ראייה כי דהמע"ה היה אומר כך משום יראת השם נגד פניו כל היום והיה חושב כאלו שכינה כנגדו לעולם והוא כעבד לפני המלך לבלתי יתמוטט מעבודתו לא מעט ולא הרבה. ומה שרצה להסתייע מענין ג' פסיעות וכי נניח כל שאר ענייני המעשה ונביא ראיה מפרטי אחד והוא ענין הפסיעות.

26

כ״זועוד כי אין ראייה כלל דאדמותבת לי מסברת רבא דאמר ימינו ימינו של הקב"ה שמאלו שמאלו של הקב"ה, תסייעי לי מסברת אביי דהוה חשיב ימינו ימין דידיה ושמאל שמאל דידיה ממש לחושבו כי ענין הפסיעות ככוונת שאר המצות והמעשים. עד שרבא הורה לו כי פי' ימינו ר"ל ימינו של הקב"ה שמאלו שמאל של הקב"ה הפך שאר הדברים. והטעם כי עתה שבא להפטר בא להורות לאדם שלא יחשוב היות דבריו לריק ולבטלה ח"ו אלא שיהיה מובטח שנשמעו דבריו כאדם המדבר עם המלך החדרה ונפטר מהמלך בשלום ואהבה. או אפשר להראות האדם אמונתו שאעפ"י שייחד העולמות העליונים באחורים הנראים עכ"ז הקב"ה הקשיב לו בפנים הנוראים. לפיכך כשבא ליפטר נותן שלום לימינו של הקב"ה שהוא שמאלו. ועד"ז נוכל לפרש פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד וגו'. או אפשר שנאמר כי ענין השלום בזה הוא למקבל התפלה ועושה אותה כתרים לרבו עם היות שאמר ימינו של הקב"ה ושמאלו של הקב"ה. כך ג"כ אמרו (במס' ברכות ד"ז) א"ר ישמעאל ראיתי את אכתריא"ל י"ה ידו"ד צבאות וכו' והוא הוא המקבל התפלות ואינו מלך הכבוד, שא"כ לא היה אומר ראיתי ממש ח"ו. וכמו שהוא ידוע כי אכתריא"ל הוא שר במרום ולא אלוה. ועם כל זאת אין דוחק אמרו י"ה ידוד צבאות, כי המלאכים נקראים בשם רבם בשם הכבוד החופף עליהם. וכן הוא אומר באברהם (בראשית יח ג) ויאמר אדני אל תעבור, ופירשו חז"ל לגדול שבהם אמר, והכוונה הכבוד החופף ומתלבש בהם שהיא השכינה. וכן בענין אכת"ריא"ל כי על הכבוד המתלבש בו נאמר י"ה ידו"ד צבאות. וכן בענין עושה שלום שנותן שלום לימין שכנגדו ולשמאל שכנגדו מפני שהכבוד חופף עליו ומתלבש בו. ושם שייך שמאל ממש וימין ממש. וסוד זה תלוי בידיעה ענין המלאכים יתבאר בשער ההיכלות [ט].

27

כ״חועוד תשובה אחרת והוא במה שמפורסם היות האדם צורותיו ותכונתו ואבריו ועורקיו וגידיו דמות בבואה עליונה. והאדם הוא צל עליון שנתגשם ונתעבה בעה"ז והוא דמות בבואה עליונה הנראה בעולם הזה. א"כ מן הראוי שיהיה ימינו לימין הדברים העליונים ושמאלו לשמאל דברים העליונים כענין הצל שהוא ימינא נגד הימין שרשו. והענין הוא שרש ועיקר באמונה והחסידות.

28

כ״טועוד כי לפי האמת אין למעלה לא ימין ולא שמאל והכל ימין והכל שמאל. וראייה גדולה מענין הלוחות שהיו אחד מהענפים העליונים שנתגשם הרוחניות ונתעבה לכבודן של ישראל, והעידו עליהם רז"ל (שקלים דף ט"ז) כי עשרת הדברות נראות בהם מכל צד ומכל עבר ומכל פנה. ואם במתגשם כך שאין בו לא ימין ולא שמאל אלא הכל ימין והכל שמאל, כל שכן וק"ו בדקות הרוחני המתעלה על כל עילה ישתבח ויתעלה. ואם אנו גוזרים ימין ושמאל הוא בבחינת הזכות והחובה כענין שאמרו אלו משמאילים לחובה ואלו מיימינים לזכות. וידוע כי ענין הזכות והחובה הוא בערכנו לא בערך הרוחניות אלא בערך פעולותיו אל נבראיו, אם כן ימינו הוא ימיננו ושמאלו הוא שמאלנו ואין חלוק בין זה לזה.

29

ל׳וענין הפסיעות הוא על אחד מן הדרכים שפירשנו. ונמצאנו למדים שעיקר הצורה הנכונה בזה היא כפי מה שציירנו בפרק הקודם והכרחנו בדעות הרשב"י ע"ה ג' אל הימין ג' אל השמאל ג' באמצע והמלכות מקבלת מכלם. זהו העולה מתוך דברי רוב המקובלים. ויש עוד חזון ונבאר אותו בפרקים הבאים בעזרת הצור וישועתו:

30

ל״אאחרי שנתעסקנו בפרקים הקודמים בחקירת צורת עמידת האצילות הטהור והקדוש, ועלה בהסכמתנו הצורה המוסכמת בפי כל המקובלים. רצוננו לגלות אזן המשכילים בענין הצורה הזו מה מהותה וענינה ומה הכוונה בציורה. וקודם כל דבר צריך להקדים עם היות שאנו אומרים ימין ושמאל אין שם לא ימין ולא שמאל במקומם לא אחור ולא פנים. אמנם ענין הספי' הם כמו שנבאר.

31

ל״בוהנה ידוע כי כל סבה מקיף את מסובבו וכל עילה מקיף את עלולו והעלול מוקף מעילתו, כאשר נקודת הארץ באמצע הרקיע והרקיע סובב את הארץ והרקיע סבת כל הדברים אשר תחת השמים ברצון הקונה, כאשר הוא מפורסם בין החוקרים כי תנועת הגלגלים סבת הרכבת היסודות, וביארו הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות יסודי התורה ואמר כי תנועת הגלגלים יחייב הרכבת היסודות בעולם השפל. וכן הגלגל היומי מקיף כל הגלגלים והוא סבתם עד שהוא מחזירם הפך תנועתם שהוא ממערב למזרח והוא מחזירם ממזרח למערב ברצון קוניהם. ועל הכל מקיף את הכל גלגל השכל. וכן מידי עלות המדרגות, כי כל אחד ואחד מקיף את כל המדרגות אשר למטה ממנו. וזה נראה בהכרח ובפרט כשיעיין בפרקי מעשה בראשית ישמח ויגל ויושקע אהבת הקדמתנו זאת יותר בלבבו. ויש לזה ראייה ממאמר דריש לקיש (בחגיגה די"ב) וז"ל אר"י שני רקיעים הן שנאמר הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים ריש לקיש אמר שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות. וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר הנוטה כדוק שמים. רקיע שבו חמה ולבנה ככבים ומזלות קבועים בו שנאמר ויתן אותם אלקים ברקיע השמים. שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר ויצו שחקים ממעל וגומר וימטר עליהם מן לאכול. זבול שבו ירושלם ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. ומנא לן דאקרי שמים דכתיב הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך. מעון שבו כתות של מלאכי השר' שאומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ומה טעם וכו'. עכ"ל לעניננו.

32

ל״גוהנה לומר שהז' רקיעים אלו הם ז' רקיעים שמנו חכמי התכונה א"א שהרי אמר שבאחד משבעה אלו הם חמה ולבנה ככבים ומזלות ואם היו הז' רקיעים אלו שבע רקיעים שמנו חכמי התכונה היה ראוי שימנה שמנה. ז' אל ז' ככבי לכת, וא' למזלות. ולא כן כוונתו שאמר שחמה ולבנה ככבים ומזלות הם באחד מז' רקיעים ששמו רקיע. ולפרש כי רז"ל חולקים עם חכמי התכונה [ס"ל דחמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועים בגלגל אחד לבד א"א. וע"כ לא פליגי חכמי ישראל עם חכמי האומות אלא אם גלגל קבוע ומזל חוזר או מזל קבוע וגלגל חוזר אבל במנין הגלגלים לא פליגי.

33

ל״דועוד הרי חזרו והודו חכמי ישראל לחכמי אומות דמזל קבוע וגלגל חוזר אבל במנין הגלגלים לא פליגי. ואחר שמזל קבוע וגלגל חוזר יחויב רבוי הגלגלים לפי מנין המזלות שהם משונים בהתהלכותם, וזה מוכרח. והטעם הנכון לזה הוא כי כלל כל הט' גלגלים הוא ברקיע אחד. וכן כל שאר הרקיעים הם עולמות עליונים ובכל אחד מהם כמה וכמה רקיעים. וכבר אמרו החכמים המדברים בענין מעשה בראשית כי מספר הרקיעים כחשבון השמים הנזכר בפסוק (יחזקאל א א) נפתחו השמים ואראה מראות אלקים ומספרם תשע מאות וחמשים וחמשה כי מ"ם סתומה של השמים עולה שש מאות שהיא אות שניה של הכפולות והם נכללים כלם במספר קצר שהם ז' רקיעים או ט' או ה' כי יש לכלם סמך וסעד, ואין מקום להאריך.

34

ל״הוהנה כשאמר חמה ולבנה ככבים ומזלות שם כלל כלל כל הרקיעים שמנו חכמי התכונה. ואין זה מן התימה שהרי חכמי התכונה מנו כיוצא בזה שאמרו שגלגל הירח אחד והם אמרו בפי' שהם ג' וכן כל הגלגלים מספרם י"ח כמו שפי' הרמב"ם בפ"ג מהלכות יסודי התורה. וכן כלל כלם ברקיע אחד והטעם הזה מספיק ונכון על דרך הפשט. ולפי האמת לא מנה ברקיעים אלו אלא עניינים רוחניים כמבואר בזהר ורעיא מהימנא, והרי שמכנה הדברים הרוחניים ההם בלשון רקיעים להיות שכלם מקיפים את העולם ואת הגלגלים, וכן הכל כי כל שיעלו המדרגות יסבבו המדרגות בתוכן. וכן עד"ז ענין הספירות, כי כלם בתוך הא"ס ממ"ה, ובתוך הכתר החכמה, ובתוך החכמה הבינה, ובתוך הבינה החסד, ובתוך החסד הגבורה, ובתוך הגבורה הת"ת, ובתוך הת"ת נצח, ובתוך הנצח הוד, ובתוך ההוד יסוד, ובתוך היסוד המלכות. ותוך המלכות הבריאה, ובתוך הבריאה היצירה, ובתוך היצירה העשייה, ובהם נכללים ענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה. נמצאו בתוך המלכות המרכבות. וביארו רז"ל בפרקי מרכבה מענין המרכבות והכסאות. ובאותן הדברים אשר בפרקי מרכבה אותן הדברים אשר בפרקי מעשה בראשית, ובתוך אותן הדברים אשר בפרקי מעשה בראשית הגלגלים, ובתוך הגלגלים הארץ, ובתוך הארץ בטיבורה הם ז' ארצות. ולענין זה מז' ארצות היינו משתוממים בכל המציאות הזה בעצמו עד שעלה בדעתנו לומר שענין ז' ארצות האמור במעשה בראשית ובדברי הרשב"י ע"ה היא ענין האיקלימים אשר חלקו התוכנים. עד שזכנו האל ברחמיו ואנה לידינו מאמרים הרבה המכחישים הסברא הזאת ומסכימים כי שבעה ארצות ממש הם בתוך הארץ. וז"ל הזהר פ' ויקרא (ד"ט ע"ב) רבי יהודא פתח ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים. תא חזי, בשעתא דקודשא ברוך הוא ברא עלמא ברא ז' רקיעים לעילא, ברא ז' ארצות לתתא, ז' ימים, ז' נהרות, ז' יומין, ז' שבועות, ז' שנים, ז' פעמים, ז' אלפי שנין דהוי עלמא. קב"ה בשביעאה דכלא. ז' שחקים [ס"א רקיעין] לעילא וכלא חד. ובכל חד וחד שמשין ככבים ומזלות דמשמשי בכל רקיע ורקיע ובכלהון מאינון רתיכין אלין על אלין לקבל עליהון עול מלכותא דמאריהון. ובכלהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מדא אלין על אלין, מנהון בשית גדפין ומנהון בד' גדפין, מנהון בד' אנפין מנהון בתרין אנפין מנהון בחד, מנהון אשא דלהיט מנהון מיא מנהון רוחא הה"ד עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכלהו רקיעין אלין על אלין כגלדי בצלים אלין לתתא ואלין לעילא, כל רקיעא ורקיעא אזלא ורעשא מאימתא דמאריהון על פומיה נטלין ועל פומיה קיימין. ועלאה מכולהו קב"ה דנטיל כלהו בחיליה ותוקפיה. כגוונא דא ז' ארצות לתתא וכלהו בישובא. בר דאילין עלאין ואלין תתאין. וארעא דישראל עלאה מכלהו וירושלים עלאה על כל ישובא. וחבירנא יתבי דרומא חמו בספרי קדמאי ובספרא דאדם דהכי מחלק כל אינון ארצות דכלהו משתכחי לתתא כגוונא דאינון רקיעים לעילא אלין על אלין ואלין על אלין. ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפריש בין דא לדא ועל דא כולהו ארצות פרישן בשמהן ובינייהו ג"ע וגיהנם ואית בינייהו בריין משניין אלין מאלין כגוונא דאינון רתיכין דלעילא מנהון בתרין אנפין מנהון בארבע מנהון בחד וחיזו דאלין לאו כאלין. ואי תימא הא כל בני עלמא מאדם נפקא וכי נחית אדם לכלהו ארצות ואוליד בנין וכמה נשין הוו ליה. אלא אדם לא אשתכח אלא בהאי עלמא עלאה מכלהו דאקרי תבל וכמה דכתיב (ויצו לתבל) [משחקת בתבל] ארצו. והאי תבל אחידא ברקיעא דלעילא ואתאחידא בשמא עלאה הה"ד והוא ישפוט תבל בצדק בצדק ודאי ובג"כ בנוי דאדם אשתכחו בהאי עלאה דאקרי תבל ואינון עלאין על כלא כגוונא דלעילא. מ"ט, כמה דלעילא לכלהו רקיעין אית רקיע עלאה מכלהו ולעילא אשתכח כסא דקב"ה כד"א כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, אוף הכא בהאי תבל אשתכח מלכא דכלא ומאי איהו אדם מה דלא אשתכח בכלהו תתאין. ואינון תתאי מאן אתו אלא מקסטורא דארעא וסיועא דרקיעא דלעילא נפקין בריין משניין אילין מאילין. מנהון בלבושיהון, מנהון בקליפין כאינון תולעים דמשתכחי בארעא, מנהון בקליפין סומקין אוכמין וחיורין ומנהון מכל גוונין. כך כל בריין כגוונא דא. ולא אשתכחו בקיומא בר י' שנין או יתיר. ובספרא דרב המנונא סבא פריש יתיר דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור אלין לעילא ואלין לתתא וכל אילין בריין משניין משנוייא דאוירא כפום כל אתר ואתר וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא. ועל דא אית אתר בישובא כד נהיר יממא לאלין חשוך לאלין לאלין יממא ולאלין ליליא ואית אתר דכולא יממא ולא אשתכח בו ליליא בר בשעתא חדא זעירא והאי דאמרי בספרי קדמאי ובספרא דאדם קדמאה הכי הוא. דהכי כתיב אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך, וכתיב מה רבו מעשיך ה'. ועל דא כלא שפיר ורזא דא אתמסר למאריהון דחכמתא ולא למפלגי תחומין בגין דאיהי רזא עמיקא דאורייתא. כגוונא דא אית בימא דאית ביה כמה בריין משניין דא מן דא הה"ד זה הים גדול ורחב ידים כו' שם אניות יהלכון כו'. וכלא תליא דא בדא ומתקשרא דא בדא וכלא (כוונא) [כגוונא] דלעילא ובכלהו עלמין לא שלטא בכולהו בר אדם וקב"ה עליה. רבי נהוראי סבא פריש לימא רבא ואתרגיש ימא ואתאבידו כל אינון דהוו בארבא ואתרחיש ליה ניסא ונחית בשבילין ידיעאן בליבא דימא ונפק תחות ימא לישובא חדא וחמא מאינון בריין כולהו זעירין והוו מצלי צלותא ולא ידע מאי קאמרי. אתרחיש ליה ניסא וסליק אמר זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעי סתימין דרזי עלאי, ווי לאינון דאפליגו על מלייהו ולא מהימני. מההוא יומא כד הוה אתי לבי רב ואמרו מילי דאורייתא הוה בכי. אמרו ליה ואמאי קא בכית אמר לון בגין דעברנא על מהימנותא דמילי דרבנן ומסתפינא מן דינא דההוא עלמא עכ"ל.

35

ל״ווידענו כי הדברים האלה קשים אל השכל האנושי ומבהילים לב המעיינים. ואין ראוי למאמין בקבלתם לספק בהן כי לא לחנם הביא הזהר שנסתפק ר' נהוראי עם היותו מגדולי ישראל וממעתיקי השמועה כדמוכח מתוך המדרשים ומתוך הגמ'. אם נרצה לומר שהוא היה ר' מאיר שהוא ר' נהוראי כדפי' במס' [עירובין] (דף י"ג) או אם נאמר שהיה זולתו כדמוכח מתוך דברי המאמר הזה שהיה מוקדם אל הרשב"י ע"ה או בזמנו והיה בעל שם ומסוים בדורו. וכן מוכח במדרש רות מהזוהר וכן בספר הבהיר. ועם רוב חסידותו וחכמתו נסתפק בו ונענש בענין אבידת הספינה וראה בעינו קצת מן הענין, ולכן הנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

36

ל״זוהנה מתוך דברי המאמר יובן איך הם בעצמם לא היו בקיאים בענין הזה בבירור כדמוכח מתוך ראיותיו מספרא דאדם קדמאה ומספרא דרב המנונא נראה דהוו מילי פייגן בלבייהו ולא מתיישבי כאשר יראה ויקרא המעיין. והדברים מוכרחים מצד עצמם מכח הקבלה האמיתיית ואין להרהר. ואפי' נמשך מזה אל המעיין ספק או ספיקות כאשר יקרה לנו ראוי להעלימם ולהסתירם אחר שאין להם כעת תרוץ. שלא יבא אחר מן הנרפים בדברי רז"ל ויקנתר מתוך דבריו. ולכן נקוה רחמי האל יזכנו בידיעת זה באמיתית בלי שגיאה בלב. וכעת אין להשפיע לזולתו כלל אלא חוזק האמונה הנמסרת בזה מתוך המאמר הזה. [י] ואל היותר עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו ויוציא לאור משפטינו ולכן לא נכניס עצמינו בביאור המאמר לא רב ולא מעט. ואיך שיהיה הנה מוכרח מתוך המאמר הזה כי בטיבור הארץ הם ז' ארצות זו בתוך זו כדרך הגלגלים, וכדרך הזה נעלה מנקודת הארץ עד הסבה הראשונה הא"ס ב"ה וכל הדברים הם בתוכו. ועם זה נוכל להבין מה שאמרו הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וכבוד אלקים הסתר דבר ולא יחייב הענין הזה ח"ו מקום לכבודו ית' עם היות שיש אומרים כי כבר נתן רשות ליחס מקום [ר"ל] המעלה. ואף מזה אנו בורחים אלא שמלא כל הארץ כבודו. כי אפי' מגלגל ט' אמרו שממנו ולמעלה אפס המקום והוא בלי מקום כ"ש למעלה למעלה. ומה שאנו אומרים כאן מענין ספירה בתוך הספי' ובדברים האלו אין הכונה היות פשוטן של דברים כן ח"ו כי זה עון פלילי ואש הוא עד אבדון תאכל כי המאמין כדברים האלה ח"ו מגשים האלקות והוא הפך האמונה השלימה שאינו גוף ולא כח בגוף. וכן כל האצילות אחר שהוא קרוב אליו הוא משולל מן הגוף ומקריו כי כל הקרוב קרוב מחבירו מקודש מחבירו. ומה שאנו אומרים זה למעלה מזה הוא קדימת מעלה לא קדימת מקום כמו שנבאר. וישים המעיין דברינו אלה נגד עיניו ואל יהיה בחושבי רע ואל יחשוב היותו בעל מקום. כי אדרבה הוא מקומו של עולם ואין לו מקום והוא המציא המקום שבו נתהוה כל בעל מקום. וקודם בריאת בעלי המקום הוצרך לברוא המקום שבו יברא בעלי המקום. וכבר הסכימו החוקרים כי מגלגל ט' ולמעלה אין מקום, וגלגל השכל העשירי שהוא הקודש חונה בלי מקום והוא מקום אל בעלי המקום שהוא ממנו ולמטה. ודי לנו בזה להתראה אל המעיין ובאלקיו ישוב וחסד ומשפט ישמור וצריך ליזהר מן השגיאה כי בדברים אלו שגגת תלמוד עולה זדון. ובטחנו בקוננו שלא יבא מתוך דברינו אל השגיאה ח"ו. כי על כיוצא נאמר (קהלת יב ט) ואזן וחקר ותקן משלים הרבה, ודרשו בגמ' (עירובין דף כ"א) היתה התורה כקופה שאין לה אזנים. עם שזה נדרש בגמרא על סייגי התורה עכ"ז ירמז גם אל כונתינו כי היתה התורה כקופה שאין לה אזנים עד שתקן המשלים בהגשים הדברים הדקים ומשם יובן הרוחניות. וכמה מעניינים כיוצא באלה בספר הבהיר. וכמה מהמאמרים מרז"ל להגשים עניין האלקות להבין ולשבר את האוזן. ולכן צריך המעיין להזהר ולהשמר:

37

ל״חבפרק זה היה ראוי לבאר סדר הספירות מעילה לעלול באמת בלי פקפוק וכן סדר הספירות להיותם עשר. אלא הוא נכלל בפרקים הבאים בס"ד, ומתוכם נמצא באר היטב סדר הספירות מעלה לעלול בלי פקפוק וסדר הספירות להיותם עשר, ואפוכי מטרתא למה לי:

38

ל״טאחר אשר חלפו לנו עידן ועידנין בענין הצורה הזאת שהמציאונו בפרקים הקודמים האיר ה' עיני שכלנו בה והקרה ה' לפנינו קדושים מדברים ושמחנו בהם כעל כל הון לפי שנמצא לנו בהם משען וסמך. ראשונה בעל ספר מאירת עינים וזה טופס לשונו זו היא צורת עמידתן של עשר ספי' בלי מהות ושנוי יתברך ויתעלה שמו וזה שאמר הכתוב (איוב כו ז) תולה ארץ על בלימה ואל תאמר אינו כי ישנו וכאשר תמנה מימינך לשמאלך תמצא עשרה ותראה כי הכתר בית לכלן ומקור כלן נמצא שהקודם לאצילות גדול ומקיף הכל והמאוחר לאצילות קטן ומוקף מהכל וכלול מכלן וזהו כגלדי הבצלים וכמו שהארץ השפלה הזאת היא קטנה והיא באמצע כל הנבראים כחרדלא בעזקתא והנה היא כלולה מכל היסודות והיא באמצע כל כמו לב בגוף האדם, כך כביכול העטרה.

39

מ׳ולפיכך נקראת ארץ החיים והלב. והסתכל ותראה כי העטרה כלולה מהצדיק ומכל העליונים, מיוחדת בהם ומוקפת מכלם ומקבלת מכלם. וכן הצדיק וכן ההוד וכן הנצח וכן הגבורה וכן החסד וכן הבינה כולל הכל ומיוחדים זה בזה וכל א' כלול מכולם וכולם מיוחדים בו והכל מיוחד בא"ס בסבת הסבות עכ"ל. והוא ראייה מוכרחת אל דעתנו אות באות תיבה בתיבה.

40

מ״אועוד יש לנו ראייה וסמך בזוהר פ' תרומה (דף קס"ה.) וז"ל ר' יוסי אמר תשע רקיעין אינון ושכינתא איהי עשיראה. דאי תימא בגין דכתיב עשר בר משכינתא איהי, אי הכי שכינתא חד סרי איהי דקיימא על י'. אלא ודאי ט' אינון ואינון ט' יומין דבין ר"ה לי"ה וי"ה איהו עשיראה. כגוונא דא משכן דאיהו י' יריעות. י' רקיעין רזא דרזין דלא אתמסר בר לאינון דידעי חכמתא. וכלא איהו ברזין דבוצינא קדישא דאיהי גלי רזא דכל רקיעא ורקיעא ואינון שמשין דמשתמשי בכל חד וחד. ז' רקיעין אינון לעילא וז' רקיעין אינון לתתא כגוונא דלעילא. ז' רקיעין אינון דבהון כוכביא ומזלות לאנהגא עלמא דא כפום אורחיה כמה דאצטריך ליה. בכלהו שביעאה עדיף. בר תמינאה דקא מדבר לכולהו וקיימא על כלהו. דכתיב סולו לרוכב בערבות. מאן רוכב בערבות ומאן איהו ערבות. אלא ערבות דא רקיעא שביעאה. אמאי אקרי ערבות על דאיהו כליל מאש ומים כחדא מסטרא דדרום ומסטרא דצפון ואיהו מעורב מתרין סטרין. עכ"ל לענייננו. ופי' המאמר, שלמעלה מן הענין דרש ר' חייא בפי' הפסוק ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו', ורבי יוסי הוקשה לו בפסוק שאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות וידוע כי המשכן היא שכינה מלכות וא"כ האיך אמר שיעשה עשר יריען שהן ע"ס על המשכן שהיא המלכות. נמצא לפי"ז שהספירות אחד עשר, וזה הפך האמת שהם י' ולא ט' י' ולא י"א וכמבואר בשער י' ולא תשע. לזה אמר שלא היוד יריעות יחייבו עשר ספירות זולת השכינה. אלא ט' רקיעין אינון. פיר' ט' ספירות לבד הם על השכינה והשכינה היא העשירית. ונקט לישנא דט' ולא אמר י' רקיעין אינון ושכינתא חדא מנייהו שהוא יותר מדוקדק שהשכינה ג"כ נקרא רקיע כמבואר מתוך דבריו. הטעם מפני כי מקום הטעות והשגיאה היה מפני שאמר ואת המשכן שהיא השכינה תעשה עשר יריעות כנראה שעשר ספירות הם על המלכות. ולשמור עצמנו מן השבוש הזה אמר נגד הטעות תשע רקיעין והשכינה שהיא המשכן היא עשירית אל הרקיעין והיינו דקאמר ושכינתא איהי עשיראה. דאי תימא בגין דכתיב עשר וכו'. פי' שאם תרצה לומר כי מטעם שאמר הכתוב ואת המשכן תעשה עשר יריעות ולא אמר ט' יריעות נראה שהם עשר מלבד השכינה ח"ו. א"כ נמצאת אומר שהם אחד עשר והמשנה בס"י אמרה י' ולא י"א. ולכן לא רצה לומר אלא אי הכי שכינתא חד סרי. ובהזכירו מלות חד סרי מי לא ידע המשנה שאמרה עשר ולא אחד עשר והמוסיף על עשר אינו מן השם. אלא ודאי ט' אינון וכו'. ואין כונת רבי יוסי לומר שיום הכפורים היא המלכות וי' ימי תשובה הם מלמעלה למטה. לפי שכבר מבואר בזוהר ובתיקונים ובכמה מקומות כי יום הכפורים הוא בבינה והעד על זה ה' ענויים והוא מעין עולם הבא כמו שארז"ל (ברכות דף י"ז.) העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו'. אבל כונת רבי יוסי אינו אלא לומר לנו כי הספירות הם עשר בדמיון אותן הימים שאינם אלא עשר. ואם היו הספירות י"א יהיו הימים י"א. וכמו שהימים ט' ויום הכפורים עשירי כן ראוי לענין הספירות כי המשכן עצמו העשירי. והענין כי עשרת ימי תשובה הם ימים שבתשובה שהיא הבינה והנה היוד היא התשובה עצמה רצה לומר המדרגה העליונה שבה והיא נכללת בעשרה ימים שהם עשר ספירות והיא מכלל הימים. כן ענין המשכן עצמו הוא היריעה העשירית והספי' העשירית. וכונת הכתוב באמרו ואת המשכן תעשה וכו' הכונה כי מציאות המשכן תעשה שתהיה כלולה מעשר ספירות שהם י' יריעות וכל העשר היינו המשכן. לא שהמשכן אחד והיריעות עשר בפני עצמן כדקא ס"ד שאם כן יעלו לאחד עשר, אלא שהמשכן היינו כללות עשר יריעות. וזה שאמר רבי יוסי כגוונא דא משכן איהו יו"ד יריעות, פי' המשכן הוא קבוץ היו"ד היריעות דהיינו מה שאנו אומרים מלכות כלולה מי' וכמו שבארנו בשערים הקודמים ונבאר בשער מהות וההנהג' ב"ה. רזא דרזין וכו', הפליג בשבח החכמה ומעלתה. דאיהו גלי רזא בכל רקיעא ורקיעא ואינון שמשין וכו'. הכונה כי כל מדה כמה מלאכים ממונים על ענין פעולת המדה ההיא והמלאכים מקבלים כח הפעולה מהשרשים העליונים על ידי משרתים המתקרבים אל מקורם הם אותם אשר נבאר בשער היכלות הקדושה. ומאותם הקרובים אל השרשים היושבים ראשונה בהיכל מלך משתלשלים כמה אלפים ורבי רבבות ממדרגה אל מדרגה ומעלה לעלול עד הגיעם אל העולם [הזה]. והענין הזה נתבאר בדברי הרשב"י ע"ה מקומות רבו מספר. ואלו המלאכים הנז' הם נקראים משרתים לאותם הרקיעים העליונים הם הספירות וזהו כונת רבי יוסי הנה באמרו ז' רקיעים אינון לעילא, פירוש ז' ספירות לבד הם המשמשים העקריים להנהגת העולם, ולכן בנין העולם ז' ימים עם יום השבת להיות כי עקר ההנהגה עם הז' האלה. וכמו שלמעלה הם ז' מנהיגים, כן ברקיעים התחתונים המנהיגים העולם הם ז', דהיינו ז' כוכבי לכת. ואמר כי למעלה מששה רקיעים הוא רקיע שביעי משובח מהששה אשר למטה ממנו והוא נקרא ערבות מלשון ערוב שבו מתערבות ב' מדות דהיינו מזיגתו בין הדין והחסד והערבות הוא התפארת המערבם וקראו שביעי עם היותו חמשי למטה מגדולה וגבורה מן הטעם שבארנו בשער סדר האצילות בפ"ו. ואמר שיש רקיע שמיני רוכב על הכל, דהיינו הבינה שהיא האם הרובצת על הבנים.

41

מ״בוהנה נכלל ביאור המאמר ומתוכו למדנו ענין האצילות שהם כדמות הגלגלים הסובבים העולם הזה זה בתוך זה כגלדי בצלים ומטעם זה קראם רקיעים והנהגתם כהנהגת הרקיעים התחתונים והם גלגלים מקיפים כל אשר בתוכם כחרדלא בגו עזקתא. וברוך ה' אשר הפליא חסדו לנו בעיר מצור ומצאנו לנו סעד וסמך מתוך דברי הזוהר קראי כולהו אליבא דרשב"י כנודע ואין לענין זה ספק:

42

מ״גאחר שבפרק הקודם הארכנו בפ' צורת האצילו' ועמידתן והכרחנוהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ראוי לראות כי נמצא הצורה הזאת הורסת כל הבנין שבנינו בפרקים הקודמים מענין צורת האצילות שהם ג' ימינים וג' שמאלים וג' אמצעיים. ולפי"ז אין זה לצורתו כי כלם זב"ז ואין בהם לא ימין ולא שמאל. השתא הא והא הם דברי הרשב"י, ואין ראוי לומר שיהיו חולקים דבריו קצתם אל קצתם. וכן בעל ספר מאירת עינים, שכתב הצורה ההיא שכתבנו לעיל בפרק ב', ואחר כך כתב הצורה הזו וחזר בו תוך כדי דבור, והוא אמר לעיל שהמכחיש הצורה ראשונה דור תהפוכות וכו', וזה דוחק גדול. ולתקן הענין הזה נאמר שאלה נשאלה בין החוקרים בענין המלאכים אשר כנו אותם בשם שכלים נבדלים ואמרו כי אחרי שהם פשוטים רוחניים ורחוקים מכל מאורעי הגוף אם כן במה יפרדו אל מנין העשרה. וכתב ענין השאלה הזאת הרמב"ם ע"ה בפ"ב מהלכות יסודי התורה וז"ל ובמה יפרדו הצורות זו מזו והם אינם גופים. ותירץ לפי שאינם שווים במציאות אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חבירו, והוא מצוי מכוחו זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכח של הקב"ה עכ"ל.

43

מ״דוהכוונה כי הוא הפליג שם בשלילות הגוף ומאורעיו במלאכים והוקשה לו כי אחר שהם רחוקים ממאורעי הגוף ואחר שאין הנמצאים השוים במציאות נפרדים זה מזה אלא במאורעות הגוף ואחר שהמלאכים אין להם מאורעי הגוף א"כ במה יפרדו להיותם עשרה מדרגות כמו שמנה הוא בעצמו. ותירץ לפי שאינם שווים במציאותם. פי' כי אמת הוא כי השוים במציאותם לא יפרדו אלא במאורעי הגוף והמלאכים שהם נפרדים עם היות שאין להם מאורעי הגוף הטעם הוא מפני שאינם שוים במציאותם אלא עלולים זה מזה וכ"א מהם למטה ממעלתו של חבירו וכו'. והרב ר' שם טוב בן שם טוב בספר האמונות שער ד' פרק א' ב' ג' הכריח בראיות ברורות שאין דעתם צודקת. וז"ל הנה לדעתם אין בין עילת העילות אליהם אלא שזה עלה אל העלולים ממנו ואין בנו כח לידע דבר אחד מחילוף בין הסבה הראשונה לאחרון מהם וכו' כי אם מעילה לעלול כלומר כלם יתיחדו באחדות גמור כי אין ביניהם לא חבור ולא פירוד ואין להם מקום כלל כי אינם גשם ולא כח בגשם אלא שכל נבדל אבל הסבה למעלה מן המסובב והעילה למעלה מן העלול ונמצא שהסבה הראשונה סבה לכלם והעלול הראשון עילה לכל העלולים שלמטה ממנו והם למעלה מן התחתונים.

44

מ״הועוד הרב הכחיש סברא זו במלאכים מפני שהוכרח בדברי רז"ל שהמלאכים נבראו ביום ב' או ביום ה' כפי מה שנחלקו בזה חז"ל (בב"ר פ"ג) ואמר שאם היו המלאכים כאחדות השם איך אפשר לומר שאחר בריאת שמים וארץ נבראו והוא נמנע כמו שנמנע לומר שקדמו לסבה ראשונה.

45

מ״וועוד איך צודק בהם לשון בריאה.

46

מ״זועוד הכריח מפ' וירא אליו ממראה אברהם שראה אותם כדמות אנשים והכריח שם כי לא יצדק לומר שהיה במראה הנבואה. עכ"ל השגותיו.

47

מ״חוהנה הכריח על פי השאלות האלה שהם הויות דקות מתגשמים בגוף דק וזך ולזה הכריח מדברי רז"ל וכמו שנבאר בשער ההיכלות בס"ד. ועתה נשאל אנחנו בענין הספירות כשאלתם ממש שאחר שהפלגנו בשערים הקודמים בענין הספירות והרחקם מן הגוף ומאורעיו א"כ במה יפרדו אם הם שוים במציאותם. ונשיב כפי תשובתם שהפרדם הוא במה שאינם שוים במציאותם כי הכתר מצוי מא"ס ולא כן חכמה שמציאותה הוא מן הכתר ולא כן הבינה שהיא מצויה מן החכמה ולא כן החסד שמציאותה מן הבינה ולא כן הגבורה שמציאותה מן החסד ולא כן הת"ת שמציאותה מן הגבורה ולא כן הנצח שמציאותה מן הת"ת ולא כן ההוד שמציאותה מן הנצח ולא כן היסוד שמציאותה מן ההוד ולא כן המלכות שמציאותה מן היסוד והנה עתה הם נפרדות זו מזו במה שכל א' עילה לחברתה. ועתה בספירות לא יקשה עלינו מה שהקשה הרש"ט לדברי הרמב"ם. מפני שהספי' קדמו אל בריאת שמים וארץ ואינם נופלים תחת הזמן, אלא אדרבא הם שרש אל הזמן. כי ו' ספירות הם שרש ו' ימים, ושביעית יום שבת. כאשר יתבאר בשער ערכי הכנוים בע"ה. ועליהם אז"ל (בב"ר פ"ג) מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן. וגם לא יקשה עלינו שנראו לנביאים, שמעולם לא ראו הנביאים עצם הספירות ממש, ואפילו למשה רבינו ע"ה נאמר שמות לג כג) וראית את אחורי וכו'. ומה שאנו אומרים שנבואת מרע"ה בת"ת ושאר הנביאים במלכות. וכן מה שאנו אומרים כי נצח והוד הם ב' נביאי קשוט. אין הכוונה בכל זה שהיו משיגים ממש בספירות, אלא שמשם יניקתם. אבל השכלתם הי' בהיכלות. וכן פי' הרשב"י ע"ה כמו שנבאר בשער היכלות בפ"ב בהיכל שני בס"ד. כיון שלא יקשה עלינו קושיותיו. א"כ כשנשאל מאחר שהספירות בלימה כדפי' בשערים הקודמים א"כ במה יבדלו. אף אנו נאמר שהם נבדלות במה שהאחת עילה לחברתה כאלו נרצה שאין הבדל בין הכתר למאצילו אלא שהמאציל עילה אל הנאצל. ואל היותר מזה הם מיוחדים תכלית היחוד אבל בין הא"ס והכתר בסבות היות הכתר נאצל ולא מאציל וא"ס מאציל ולא נאצל הבדל הרבה יש כדפי' לעיל בשער אם הא"ס הוא הכתר ובשער עצמות וכלים. וזה ברור כי הכתר נאצל והא"ס המאציל לא נאצל. אבל מצד רדתם הספירות מאתו אינם יורדות אלא בענין שבין מאציל לנאצל ומה שבין עילה ועלול וכן יורדת החכמה מהכתר והבינה מחכמה וכן שאר הספירות כירידת העלול מן העילה. והענין כי המלכות משיג היסוד אבל לא כשיעור שישיג את עצמו. והיסוד משיג עצמו ומשיג המלכות ביותר שלימות שישיג המלכות את עצמו. וכן אינו משיג בהוד כשיעור שישיג את עצמו. וההוד משיג את עצמו יותר ממה שהשיג היסוד. וכן משיג המלכות ביותר השגה ממה שישיג היסוד וכ"ש המלכות בעצמה. וכן הנצח תתעלה ידיעתו את עצמו ממה שישיג ההוד. וכן ישיג היסוד יותר ממה שישיג ההוד וכ"ש היסוד. וכן ישיג המלכות יותר ממה שישיג היסוד וכ"ש המלכות עצמה. ועל דרך זו ג"כ יתעלה השגת היסוד בהוד מהשגת המלכות בהוד וכן תתעלה השגת ההוד בנצח מהשגת היסוד וכן תתעלה השגתם זו על זו עד המדרגה הראשונה.

48

מ״טוענין זה עיקר גדול במציאות כאשר נרחיב ביאור בספר אור יקר בס"ד. וידענו שיקשה בעיני המעיין שא"כ נמצאו שהחכמה אינה מתייחדת עם המאציל וכן בינה עם הכתר מאחר שמה שהוא עלול ממנו זו עילתו וקשר העלול עם עלתו לא עם עלת עלתו בעצם. נשיב על זה כי אמת הוא יפה כוון השואל וצדק בגזרתו שאינם מיוחדים מצד זה, אבל הם מיוחדים מצד אחר כל אחד בכלם וכלם בכל אחד בערך בחי' כללותם מיו"ד.

49

נ׳והנה לפי"ז יש לכתר עם הגבורה יו"ד יחודים והם כתר שבכתר עם כתר שבגבורה והחכמה שבכתר עם חכמה שבגבורה ועד"ז שאר המדרגות וכן לכל הספירות. ואחר שנתבאר כי על דרך הכללות עולה הספי' במציאותי' לאין תכלית כמו שנבאר בשער מהות והנהגה פרק ב' בס"ד. ולפיכך יעלה ביחוד לאין תכלית וזהו בערך יחודם וקשורם הנאצלים הם בעצמם. ובמאציל הם מתייחדים בשתי פנים האחד בערך קשורם עם שרשם הנעלם למעלה כמבואר בשער הצחצחות. והב' בבחינת האור העצמות המתפשט בתוך המדרגות שהוא עצם האלקות בלתי מתחלק לחלקים האלה אלא ע"י הספירות כדפי' בשער עצמות וכלים. והעצם המתפשט מיוחד במקורו כנצוץ השמש המיוחד בשמש וכדמיון הנפש המיוחדת בכחותיה שמתפשטות בגוף. והספי' עצמה מתייחדת בעצם המתפשט תכלית היחוד כמו שמתייחד הנפש עם הגוף לסבות כאשר נבאר בשער הנשמה.

50

נ״אוהנה אחר שנתבאר ענין קשורם וענין יחודם וענין הבדלם שהם כדמיון עילה ועלול סבה ומסובב נמצא האצילות מנורה של פרקים מיוחדים ומקושרים תכלית היחוד והקשר והחשק. ועל ענין זה נכרת ברית למתעסקים בחכמת הפרדס. וזה הי' טענת אלישע שע"י כך נעשה אחר. וזה היה חטא אדם הראשון שבא לפרק את האהל ונמצא מפרק בשבת ולכן חייבו. והמתבונן ענין זה העסק צריך ליזהר שלא יעשה כתבניתם, ולכן המעיין יעסוק בפרק זה ובו ימצא מרגוע לנפשו ונפשו בטוב תלין ושכן לבטח ואין מחריד:

51

נ״באחר שנתבאר מתוך הפרק הקודם ענין קשר הספי' בעצמם וקשורם עם המאציל, כאשר יתבונן המעיין בו בטוב השקידה ימצא טוב טעם ודעת והכרח הענין מעצמו והאמת יורה דרכו. וימצא לפי"ז היות הספירות כאשר נבא להמשילם ולציירם ע"ד דמיון אל השכל האנושי יוכרח להאמין שהם זו למעלה מזו. מפני כי הא"ס המאציל הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות והעלול הראשון ממנו הוא כתר וכתר סבה ועילה לחכמה מכח המאציל השופע מאורו עליו וחכמה הוא סבה ועילה לבינה מכח המאציל ע"י הכתר בהשפיע אור המאציל ע"י הנאצל הראשון כתר עליו. וכזה לכל שאר האצילות כי בינה עילה וסבה לחסד וחסד עלה וסבה לגבורה וגבורה עלה וסבה לת"ת ות"ת עלה וסבה לנצח ונצח עלה וסבה להוד והוד עלה וסבה ליסוד ויסוד סבה ועלה למלכות. הרי הם עשר מדרגות מסודרות זו למעלה מזו כזה כתר חכמה בינה גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. וממה שראוי לדעת כי בזולת הסדר הזה יש להם סדר אחר. וטעם לזה כי לכל ספירה ב' עלות. והם הא' עילתו שאחר שנאצלה הקודמת נאצלה היא. המשל בזה כי אעפ"י שעילתו האמיתית של הנצח הוא החסד עכ"ז מפני סדר אצילותו עילתו אינו אלא התפארת כמו שהארכנו בענין אצילותם בשער סדר האצילות בפ"ו.

52

נ״גוהנה נמצאו להם ב' בחינות אל עלתם. וסבתם האחד הסדר שפירשנו למעלה זו על זו עד העשר. השני סדר שפעם ומקורם לפי חלוקם יש שבחינתה חסד וצריך היותה נוטה אל קו החסד ויש שבחינתה דין וצריך נטייתה אל קו הדין. ויש שבחינתה רחמים וצריך נטייתה אל קו הרחמים והיא מתיישרת בין שני הקוין האלה אל המיצוע.

53

נ״דוהנה ענין בחינתם אלה הוא קיומם ושפעם הנשפע עליהם. ונמצא לפי זה להם ב' בחינות אל סבותם. בחי' ראשונה סבת הסדר כדפי'. בחינה שנייה היא היניקה והשפע והקיום. ואעפ"י שמצד הבחינה אל סדר האצילות הוכרח סדרם זו למעלה מזו. כשנביט אל צד יניקתם אשר הוא סבת קיומם נמצאים בענין אחר כי אנו רואים כ"ע משפיע אל החכמה ואל הבינה א"כ יוכרח מזה היותו סבת שתיהם. ומצד אחר יוכרח היות חכמה סבת הבינה והכתר סבת החכמה א"כ יוכרח היות מסודרת כדמות סגולתא כזה.

54

נ״הכתר וצנור א' המורה על הסבה הקודמת והם סדרן כתר חכמה בינה. ומצד היות הכתר משפיע אל הבינה יתחייב היות צנור מכתר אל הבינה, וענין הצנורות יתבאר בשער בפ"ע. ומצד היות חכמה משפעת בחסד והבינה בגבורה יוכרח היות חסד תחת חכמה וגבורה תחת בינה שהוא מורה כי החכמה סבת החסד והבינה סבת הגבורה. ומצד היות הת"ת יונק מן הכתר ומן החסד ומן הגבורה יוכרח היותו כנגדו מורה שסבתו הוא הכתר. ומצד היותו יונק מן החסד ומן הגבורה יוכרח היותו בין שניהם להורות שהוא מסובב משניהם. ומצד היותו ששי אל האצילות יוכרח היותו נמשך קצת למטה משניהם כאשר ציירנו. ומצד היות הנצח שביעי לאצילות יוכרח היותו יונק מן התפארת. ומצד היותו יונק מן החסד יוכרח היותו תחת החסד. וכן הוד ע"פ דרך זה תחת הגבורה. ויסוד יוכרח היותו תחת הת"ת כי משם עיקר יניקתו והוא סבתו מצד ההשפעה. ומצד היותו יונק מן הנצח וההוד יוכרח ג"כ היותו בין שניהם. ומצד היותו תשיעי לכלם יוכרח היותו נמשך למטה אל תחת כלם כאשר ציירנו.

55

נ״וומלכות מצד היותה עשירית למטה מהיסוד נמשכת למטה מן היסוד.

56

נ״זוהנה אחר שנתבאר ענין הסכמת הצורות אל ענין אחד ראוי לבאר ענין זה הנמצא בזוהר פעמים רבות סלקא ונחתא.

57

נ״חוהנה ענין עליה וירידה הוא מורה על הגשמות וזה אינו צודק כלל, ועם ההקדמה הזו יתבאר הכל. והוא כי אחר שענין היותם זו למעלה מזו אין הכוונה על מציאות המקום ח"ו כאשר בארנו אלא על הענין המעלה והקדימה מעילה לעלול כמבואר לעיל בארוכה.

58

נ״טהנה ג"כ ענין העליה והירידה תהיה על דרך זו כמו המשל המלכות היותה קודם שנטרדה למטה במדרגה העשירית היתה במדרגה שביעית תחת הת"ת במעלתה ודקותה כל כך עד שהיא היתה סבה אל הנצח וההוד והיסוד. וכאשר גרם העון ונטרדה ממקומה ירדה ונתעבו וחשכו מאוריה עד שאין בידה סיפוק להיותה סבה אל הנצח וההוד אלא אדרבה היא עלולה מהם וצריכה אליהם ומקבלת מהם אור ושפע וזו היא ענין ירידתה. וכן ענין עלייתה שתזדכך כל כך עד שתשוב אל הת"ת ויהיה הת"ת עילתה והיא עילה וסבה אל כל אשר תחת הת"ת לרוב בהיקותה ואורה. וכן עד"ז כאשר נאמר שתעלה מדה מן המדות אל מדה אחרת עליונה ממנה הכוונה על הענין הזה כי מפני השפע שהשפיעה המדה ההיא העליונה במדה התחתונה נזדככה עד שתעלה ממדריגה אל מדריגה עד היותה עילה אל שאר המדות שהם תחת המדה השופעת עליה וזה יקרא שעלתה המדה ההיא אל האחרת. ולכן נתבאר בזהר פעמים הרבה ובפרט בפקודין פקודא לברכא (בפ' עקב דף רע"א) וכו' שא"א אל שום מדה לעלות אל מדה אחרת אם לא שתקבל ממנה קודם שפע רב במקומה כדי שע"י שיעור רבוי השפע כן תתעלה ממדרגה למדרגה. ויש פעמים שלא יוגבר השפע כ"כ ולא תעלה עד המדה השופעת עליה אלא אל מדה אחרת אשר תחתיה ומשם תקבל ממנה כמו המלכות העולה לפעמים עד היסוד לבד לקבל שפע מבעלה הת"ת וזה מורה כי נזדככה המלכות עד שעלתה מהיותה עשירית אל הט' ולא נזדככה כל כך להיותה ממש שביעית קרובה אל הת"ת אלא מן המדרגה ההיא תקבל ממנו. וזהו ענין עליה וירידה הנז' בזוהר במדות, ודי בזה הערה בענין הזה. ובזה נתבאר פשר כל הדברים והצורה המוסכמת בפי כל המקובלים היותר אמיתית ולא שתהיה שם צורה ממש ח"ו ולא מקום עמידתן ולא פנים ולא אחור ולא ימין ולא שמאל אלא מצד הדין או הרחמים על פי יניקתם כל אחד ואחד כפי השפעתו ויניקתו. ואמנם מפתח כל הדברים כי היות סבה או מסובב [והיות מדרגות זו תחת זו. מעסיס רמונים) הוא על שני דרכים המבוארים לעיל, ובזה מבואר כי פעמים יהיה הציור הזה ופעמים זולתו הכל לפי ההשפעה עם שהוא אמת שזהו המורגל והתמידי:

59

ס׳אחר שכבר נתעוררנו כל הצורך בענין סדר עמידתן בפרקים הקודמים. נשאר אלינו לחובה בענין הדרוש הזה להציל המעיין מן הטעות. כי שמא יסתפק ויאמר אחר שהוא אמת שהספירות יש להם מספר כאשר מבואר בשערים הקודמים והמספר המחוייב בהן הוא עשר. א"כ כאשר נבא בעניינם נאמר כי מקום סיום המלכות הוא תחלת היסוד ר"ל דרך הרוחניות מעלול לעילה, ומקום סיום היסוד הוא תחלה ההוד, כי מה שהוא הוד אינו יסוד ומה שהוא יסוד אינו הוד ומה שהוא הוד אינו נצח שהם נבדלים מה שבין עילה לעלול והנה העלול אינו עילה והעילה אינו עלול.

60

ס״אוהנה לפי"ז נמצא שאע"פ שהם מיוחדים יחוד גמור עכ"ז הנה הם בערך זה נבדלים כדפי' לעיל. ועתה הנה הכתר עלול מא"ס והא"ס עלתו א"כ מה שהוא כתר אינו הא"ס ומה שהוא א"ס אינו כתר, והנה נמצא שיש לא"ס גבול ח"ו מה שאינו הכתר כי מקום סיום הכתר הוא תחלת הא"ס. ולכאורה שאלה זו היא מקום הטעות שיביא האדם להתבונן בזה והוא טעות ושבוש גדול. והשבתת ספק זה מבואר ואין מקום לשאלה זו כלל והטעם כי כח העילה בעלול ואין העלול משולל מעילתו. ר"ל כי כאשר נאמר זהו הכתר לא מפני זה נחייב שאינו הא"ס ח"ו. כי אדרבה אין מקום לעלול בזולת העילה והנה העלול יונק ממנה והיותו הוא עלתו כדמיון הנשמה בתוך הגוף. כי לא תוכל להקשות שמה שהוא גוף אינה נשמה ומה שהוא נשמה אינו גוף. כי לא יצדק טענה זו משני פנים. אחד מפני כי הנשמה ודאי עילתה של גוף ואין גוף בלי נשמה ומה שהוא גוף הוא הנשמה כי הנשמה מחייה את הגוף והגוף נזון מן הנשמה וא"א לצייר שיתבטל הנשמה מקצת הגוף אם לא שישוב לעפר אבל הגוף החי הוא לבוש אל הנשמה ודאי ולכן יוכרח היות מה שהוא גוף נשמה דהיא עילת הגוף ואין להמציא גוף חי בלי נשמה. אמנם יוצדק אמרנו נשמה בלא גוף כי כבר יש מקום לנשמה בלא גוף אחר שאין הנשמה עלולה מן הגוף. וכן הדברי' בא"ס והעלולים ממנו, כי אין באפשרות להמציא עלול בלא עילה ומה שהוא עלול בודאי כח העילה בתוכו אמנם עילה בלא עלול יצדק כי יש בחינה לעילה בפני עצמו מצד מה שאינו צריך אל העלולים, ויש לו בחינה המתפשטת ומאירה בעלולים ומחייה אותם. ועד"ז נבין ענין הספירות בעצמן, כי מפני טעם זה יוכרח היות כח הכתר בחכמה כי הוא עילה אליו והוא חיותו וכן כח חכמה בבינה כי עלת הבינה הוא החכמה והיא חיותה וכן כח הבינה בחסד הוא כי עלה אליו והוא חיותו וכן כח החסד בגבורה כי הוא עילה אליה והוא חיותה. ועם זה יובן מה שפי' בזוהר פ' תרומה (דף קס"ז) שחמש פעמים מים שבמעשה בראשית הם ביום ב' בגבורה ואחר שהגבורה כח האש איך אפשר שיהיה בהן כח המים אלא על הדרך הזו. וכן כח הגבורה בת"ת כי היא עלה אליו והוא חיותו וכן כח הת"ת בנצח כי הוא עלה אליו והוא חיותו וכן כח הנצח בהוד כי הוא עלה אליו והוא חיותו וכן כח ההוד ביסוד כי הוא עלה אליו והוא חיותו וכן כח היסוד במלכות כי הוא עלה אליה והוא חיותה. ונמצא לפי"ז כי המלכות הוא היסוד והיסוד הוא ההוד וההוד הוא הנצח והנצח הוא התפארת והת"ת הוא הגבורה והגבורה הוא הגדולה והגדולה הוא הבינה והבינה הוא החכמה והחכמה הוא הכתר והכתר הוא הא"ס. ולא זה בלבד אלא מתפשט בכולן עד שלא יצדק לומר זהו מלכות ולא א"ס ח"ו אלא המלכות ג"כ יש בה כח האין סוף. ולא זו בלבד אלא בדרך זו הוא חיות הספירות וחיות המרכבות וחיות המלאכים וחיות כל מעשה בראשית מן הנקודה הראשונה ועד האחרונה. וזהו ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט ו) ופי' רז"ל ואתה מהוה לכולם. וכן פי' ואתה מחיה את כלם והכל ענין אחד. כי מאחר שהוא היוה אותם והמציאם מן האין יוכרח שיושפעו ממנו ושואבים כלם ממנו חיותו ואחר שהוא מחיה אותם נמצאו שהוא ממציאם ומהוום בכל עת ובכל רגע ובכל שעה.

61

ס״בוהנה מהוה ומחיה הכל ענין אחד להם. ובענין הזה יובן ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית שהוא שפע השופע להחיותם ולהעמידם ולהציבם בצביונם. ואם ח"ו יעלה על הדעת הסתלקות שפעו מהם כרגע יספו. ואינם אלא מחודשים בסוד חדוש אורו והוא שפע נהר שאינו פוסק אלא מתחדש כמימי הנהר שבכל רגע הם מחודשים. ונחזור אל ענינינו כי הא"ס ממ"ה מושל בכלם כי עצמותו נוקב ויורד דרך הספירות ובין הספירות ותוך המרכבות ובין המרכבות ותוך המלאכים ובין המלאכים ותוך הגלגלים ובין הגלגלים ותוך היסודות ובין היסודות השפלים ותוך הארץ ובין הארץ וצאצאיה ועד נקודה האחרונה שבתהומות מלא כל הארץ כבודו. וזה כיון רשב"י בתיקונים (בהקדמה ד"ג ע"ב) באמרו ועלת על כלא נהיר בעשר ספירן דאצילות ובעשר דבריאה ונהיר בעשר כתות דמלאכיא ובעשר גלגלי דרקיע ולא אשתני בכל אתר עכ"ל.

62

ס״גודקדק באמרו ולא אשתני, להשמר שלא נאמר שאחר שהוא מתפשט בשעור הזה נמצא שהוא משתנה לפי שנוי הלבושים ח"ו לזה אמר ולא אשתני בכל אתר. ושאר דברי המאמר יתבאר בשער אבי"ע.

63

ס״דוהנה כאשר יעמיד המעיין שכלו על יושר העלמו של מלך מלכי המלכים. נעמידנו עוד על ענין הספירות שאמרנו למעלה שהכתר בחכמה והחכמה בבינה וכו'. עוד סדר נבחר להם והוא כי כח המלכות ביסוד וכח היסוד בהוד וכח ההוד בנצח וכח הנצח בת"ת וכח הת"ת בגבורה וכח הגבורה בגדולה וכח הגדולה בבינה וכח הבינה בחכמה וכח החכמה בכתר. מה שלא נוכל לומר שכח הכתר בא"ס. ואין הכוונה לומר שאינו בא"ס ח"ו כמו שיתבאר בשער הצחצחות בס"ד. אלא בדרך אשר נחייב בסדר זה בספירות לא נחייב שכח הכתר בא"ס. והענין כי כבר נתבאר ענין שכינה בתחתונים צורך גבוה ונרחיב בו ביאור בשער מהות והנהגה בס"ד. והענין כי הכתר צריך אל החכמה כי מצד הארתו אל החכמה מאיר בו הא"ס נמצא שבבחינה זו החכמה עילה וסבה לכתר וכח החכמה בכתר. ובדרך זו לכל הספירות, ונמצא כח המלכות ביסוד מפני שהוא עילתה בערך שהיסוד צריך אליה לקבל מהוד שלמעלה ממנה, וכן כח היסוד בהוד מפני שהוד צריך אליו כדי לקבל מן הנצח שהוא למעלה ממנה, וכן כח ההוד בנצח מפני שהוא צריך אליה כדי לקבל מהת"ת שהוא למעלה ממנו, וכן כח הנצח בת"ת מפני שת"ת צריך אליו כדי לקבל מהגבורה שהיא למעלה ממנו, וכן כח הת"ת בגבורה מפני שהגבורה צריך אליו כדי לקבל מהגדולה שהיא למעלה ממנה, וכן כח הגבורה בגדולה מפני שהגדולה צריכה אליה כדי לקבל מבינה שהיא למעלה ממנה, וכן כח הגדולה בבינה מפני שהבינה צריכה אליה כדי לקבל מהחכמה שהיא למעלה ממנה, וכן כח הבינה בחכמה מפני שהחכמה צריכה אליה כדי לקבל מהכתר שהיא למעלה ממנה, וכן כח החכמה בכתר מפני שהכתר צריך אליה כדי לקבל מהא"ס שהוא למעלה ממנו. ואין אנו יכולין לומר שיהיה כח הכתר בא"ס כי אינו צריך אל זולתו והכל צריכין לו והוא מקור לכל והכל שואבים ממנו הוא סבת עצמו ואין סבה קודמת אליו ח"ו. ועל ענין שתי הכללות האלה שהם ממטה למעלה וממעלה למטה בספירות פי' פעמים הרבה בזוהר ובפרט בפ' ויצא (דף קנ"ח) בענין השבטים, שאמר שם ר' חזקיה הרי בשמים, מאן אינון בשמים, אילין שית בנין דלאה דכליל שית אחרנין, ואינון תריסר ואינון שית בגין דכל חד כלול בחבריה עכ"ל.

64

ס״הוע"ד שפי' הוא מבואר אלא שהכללות באחד משני פנים אם העליונים בתחתונים או התחתונים בעליונים. עוד נתבאר ענין הזה בזוהר שה"ש בפסוק שבעה ושבעה מוצקות ושם ביאר הכללות ממטה למעלה כמבואר ולא נעתיק לשונו הנה מפני שהוא צריך ביאור רחב והוא מבואר אצלינו במקומו. עוד נתבאר הענין הזה שם בפסוק (א ב) ישקני כו'. ועם זה יובן ענין דכליל ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא הבא בזוהר פעמים הרבה והוא מפתח לכמה שערים.

65

ס״ווהנה נכלל פרק הזה ונשלם השער הזה כאשר הורונו מן השמים והתהלה לאל יתברך אשר עזרנו אמן:

66