פני שביעית נקבלה, על שמיטה ונטישהPenei Sheviit Nekabelah, Letting the Land Lie Fallow

א׳עיון בפרשת השמיטה, פרשת משפטים - שמות כג, י-יב

ב׳ערכה של הבעלות

ג׳הבעלות היא מהחוויות המכוננות בחייו של האדם. "עני חשוב כמת",¹זוהר ויקרא, דף קיג ע"ב, וכן באופן דומה בבבלי נדרים ז, ב. הממון והרכוש מעניקים לאדם יציבות ומאפשרים לו לבנות חיים. "הון עשיר קרית עזו"²משלי י, טו. אמר החכם מכל אדם, ודימה את הכסף לחומה הבונה סביב האדם בטחון והגנה.³"העשיר אינו צריך לקריה בצורה להשגב שם מפני צרים, כי הונו הוא הקריה העזה בו ישגב מפני תהפוכות הזמן שהם הצוררים המעיקים לאדם בו ישגב מפני רעב קור וכל מחסור" (מלבי"ם למשלי י, טו). אובדן ממון הוא חוויה מצערת, שידפון או ירקון, ארבה האוכל את השדות, גניבות – הם מהקללות החמורות אותן מציגה התורה.⁴דברים כח, כב. הוויתור על הממון קשה עוד יותר כאשר האדם עמל והזיע על מנת להשיגו. "צדיקים ממונם חביב עליהם כגופם, וכל כך למה? מפני שאין שולחים ידיהם בגזל".⁵בבלי חולין צא, א. ההערכה למאמץ וליגיע הכפיים, מעניקה יחס מיוחד לרכושו של האדם. מתוך כך עוסקת התורה הרבה בדיני הממונות, בצדק, בשמירה הראויה על רכוש האדם ועל רכוש הזולת. אדם המערער על הסדר הממוני, המטשטש את מושג הבעלות, כגון האומר "שלי שלך ושלך שלי", זוכה לכינוי "עם הארץ".⁶"שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ" (משנה אבות ה, י). "...זהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתיקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין" (ברטנורא שם). העובדה שאדם מוכן לוותר על בעלותו הפרטית וגם על בעלותו של הזולת, גורמת בעצם נזק לעולם ועוקרת ממנו את היסוד החשוב של הבעלות.

ד׳על רקע זה, ישנה עוצמה והפתעה בקריאת הפסוקים בספר שמות:

ה׳וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ
וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ. ⁷שמות כג, י-יא.

ו׳יש לך ארץ והיא אכן שייכת לך - "ארצך". במשך שש שנים אתה זורע אותה, ואוסף את מה שהיא מצמיחה. אך בשנה השביעית, אינך נוגע בה כלל – "תשמטנה ונטשתה". בשנה זו יאכלו העניים והאביונים, ומה שיותירו הם – תאכל חיית השדה. העיקר הוא שאתה אינך בתמונה, נמנע מן השדה ולא מניח עליה כלל את ידיך. מדוע?

ז׳מוקד השביעית – הבעלים או האביון?

ח׳עיון בפסוקים מעלה מתח מסוים: מהו עיקר ציוויה של תורה, האם הפעולה של נטישת הארץ, או עצם נתינת התבואה לעניים? מחד, מודגש שהעניים הם שאוכלים את תבואת השדה. מאידך, השמיטה והנטישה עומדות כציווי לעצמו, כאשר אף אם היבול שננטש אינו מגיע לעניים הציווי עדיין ממומש – "ויתרם תאכל חיית השדה". בניסוח אחר: האם השמיטה נועדה רק לעניים, והיא חלק ממערכת הדאגה של התורה לאביון, לגר ליתום ולאלמנה, או שמא היא נועדה גם לך, בעל השדה?

ט׳נראה שעל מתח זה עמד מדרש ההלכה:

י׳והשביעית תשמטנה ונטשתה, מפני מה אמרה תורה - לא שיאכלו אותה עניים?! הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר והשביעית תשמטנה. ⁸מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים - מסכתא דכספא, פרשה כ.

י״אהאדם אותו מציג בפנינו המדרש, קורא את הפסוקים ומכריע: מטרת השביעית היא הדאגה לעניים. מתוך כך הוא מציע שהוא עצמו יעסוק בקציר או בקטיף, יכניס את התבואה לביתו, ויחלקנה לעניים. ייתכן שזו אף הצעה יעילה יותר, והעניים יזכו לקבל בעקבות זאת תבואה רבה. אך המדרש שולל אפשרות זו – "תלמוד לומר והשביעית תשמטנה". עליך לשמוט את השדה, יש לכך ערך עצמי ואין זו רק דרך לפרנס את העניים. המדרש ממשיך ומרחיק לכת אף יותר:

י״בונטשתה, מגיד, שפורץ בה פרצות!
אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.⁹שם.

י״גהמדרש מוסיף ומציע פירוש מרחיק לכת לציווי "ונטשתה": כדי לנטוש נטישה אמיתית, יש לפרוץ את גדרות השדה ולהשאירו פרוץ לכל רוח. אמנם, למעשה חכמים "גדרו" ציווי זה מפני תיקון העולם והנזק ארוך הטווח לשדות, אך הקריאה העקרונית לפרוץ את השדה תמוהה: נטישת השדה עלולה דווקא להמעיט מהתבואה הניתנת לעניים, שהרי התפוקות יורדת בשל השביתה ממלאכה! אין זאת אלא שנטישת השדה עומדת כערך בפני עצמו גם ללא העניים. אך מה עומד ביסודו של ערך זה?

י״דתיקון הבעלות

ט״ונראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בפגמים שיוצרת חוויית הבעלות. לצד הביטחון הכלכלי והיציבות הנפשית שנותנת הבעלות, היא עלולה להצמיח בלב האדם עשבים שוטים: שליטת יתר, אכזריות, שכרון כוח, או פגם המצוי ברמה עדינה יותר של הקיום - זיהוי של מהות חיי עם רכושי והישגיי. סכנה זו קיימת במיוחד בשליטה על יצורים חיים – העבד, השכיר והתושב, ולהבדיל הבהמה והחיה. אם הם שלי, עלול האדם לחשוב, הרי שמותר לי לעשות בהם ככל העולה על דעתי. התורה מגבילה שליטה זו במקומות רבים, בין השאר בפסוק המגיע מיד לאחר פרשיית השמיטה:

ט״זשֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת
לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.¹⁰שמות כג, יב.

י״זגם השור והחמור, גם הגר ובן האמה ראויים למנוחה בשבת. הם אכן שלך, אך כיצורים חיים הינם בעלי זכויות. השביתה ביום השביעי מונעת מבעלותך לסמא את עיניך מלראות את חייהם של שכיריך, עבדיך ובהמותיך. בדומה לכך בשמיטה, נטישת האדמה מנתקת לרגע את קשר הבעלות שלך עם ארצך, שבמסגרתו אתה האדון, הזורע והקוצר, ומכניסה אל מעגל ההנאה מהתבואה את אביוני עמך.

י״חישנו קושי עצום בהיענות לציווי התורה לנטוש את השדה. שדה נטוש ולא מעובד מצייר בדרך כלל את בעליו כאדם שפל:

י״טעַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב:
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.¹¹משלי כד, ל-לא.
תיאור זה מתייחס לשנה רגילה אך בשנת השמיטה, דווקא השדה שעלו בו קוצים, ואולי אפילו גדר האבנים ההרוסה, מלמדים על אדם שבנכונותו "לשחרר" את אחיזתו בקרקע ולשמוט אותה. הוא מגלה הכרה בכך שבעלותו המוחלטת על רכושו עלולה להביא אותו למחוזות של גאווה וקשיות לב. בהקשר זה, מובנים אולי דברי חז"ל ש"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".¹²רות רבה (וילנא) פרשה ה, סימן ט. לא פחות ממה שהצדקה מתקנת את מצבו של העני, היא מתקנת את בעלותו של הנותן. לא פחות ממה שמועילה נטישת השדה לעניים, היא בונה קומה משמעותית בעולמו של בעל הבית. עיון בכמה מן הטעמים שניתנו במחשבה היהודית למצוות השמיטה, מעלה פנים שונות בתיקון הבעלות שיוצרת שנה זו.

כ׳פנים שונות בתיקון הבעלות

כ״אכתב הרמב"ם:

כ״בכל המצוות שמנינו בהלכות שמיטה ויובל, טעם חלקן רחמים ונדיבות כלפי כל בני-אדם,
ככתוב: ואכלו אביֹני עמך ויתרם תאכל חית השֹדה, כדי שהאדמה תִפְרֶה ותתחזק בהוברתה.¹³מורה נבוכים ג, לט.

כ״גשני טעמים משולבים בדברי הרמב"ם בהסברו את השביעית: האחד: פיתוח של נדיבות לב ורחמים כלפי כל בני האדם, והשני הוא נתינת מנוחה לארץ, על מנת לשמור על פוריותה. נראה ששני טעמים אלו מתמודדים עם "סייגי" הבעלות: השמירה הקפדנית והמוצדקת על הממון עלולה להפוך לאדישות ואף לאכזריות. מרוב דאגה לרכושי, אני שוכח לרחם ולא מפתח את נדיבות הלב. בנוסף, נטיית הבעלים היא לעיתים "לנצל" עד תום את כוחם של המשועבדים לו. האדם רוצה להפיק מארצו את המיטב, ועל כן עלול "לסחוט" אותה עד שתתעייף, ולשד החיים שלה יתייבש עד תום. הבעלות מביאה להפנמת התובנה שגם לרכוש שלי יש "קצב" משלו, כוחות חיים, ואני מצווה לשמור עליו ולאפשר לו להתקיים, לא רק בהתאם לצרכים המידיים שלי.

כ״דפן אחר בתיקון חוויית הבעלות הוא תיקון תפיסת הביטחון של האדם. הממון מעניק לי ביטחון, ידיעה שיהיה לי ממה להתקיים גם מחר. אך בביטחון זה יש גם משהו המרחיק אותי מאלוקיי. התפיסה כי "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה",¹⁴דברים ח, יז. עלולה לגרום לפיתוח גסות רוח ולב למשמעות העמוקה של חיי ולקשר שלי עם אלוקיי. לעיתים, התחושה החזקה של הקשר עם הקב"ה מתעוררת דווקא בתקופות של צער וחוסר, אז מתפתחת תודעה של תלות מוחלטת בה'. כתיקון לתחושת הביטחון והזחיחות, מצווה התורה לזכור את ההליכה במדבר ובייחוד את אכילת המן:

כ״הוְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר... וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ...¹⁵דברים ח, ב-ג.

כ״ואכילת המן מזכירה אופי אחר של קשר עם אלוקים, קשר בו עצם חיינו, מזוננו וביטחוננו מתקבלים ממפגש ישיר עם הקב"ה. כך תיאר זאת ר' שמעון בר יוחאי לתלמידיו:

כ״זשאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מָן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום.
אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.¹⁶יומא עו, א.

כ״חמדוע לא ניתן לישראל מָן פעם בשנה בכמות המספיקה לשנה? וכי אין הקב"ה יכול להוסיף לנס המָן גם נס של 'חומר משמר', שואלים כביכול התלמידים? רשב"י מלמד שהחיים "מן היד לפה", ללא דאגה לטווח ארוך, הם אמנם קשים ונחשבים "עינוי", אך לצד העינוי ישנה ברכה, תחושה של קשר חי, רציף וממשי עם הקב"ה, המכוון את לב ישראל לאביהם שבשמים.

כ״טבזעיר אנפין, ניתן להשתמש במודל זה לתיאור המתרחש בשנה השביעית: האדם איננו רשאי לדאוג לעתידו, לא לאגור ולא להצמיח - תשמטנה ונטשתה.¹⁷ברוח זו ראה ספר ה"חינוך" את שנת השמיטה כשנה של חיזוק הביטחון בה': "ועוד יש תועלת אחרת נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו... ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת... מעוט הבטחון" (ספר החינוך, מצווה פד). בשנים רגילות מבוססת האכילה על העמל וההשקעה, שאכן ראויים להערכה – "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ ".¹⁸משלי לא, לא. אך בשנה זו מושתתת האכילה על מתת ה' בארץ, "מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ ".¹⁹ויקרא כה, יב.

ל׳ר' צדוק הכהן מלובלין דימה את אכילתם של פירות שביעית לאכילת המן במדבר:

ל״א...סעודות שבת זכר למן...
ופירות שביעית שיודע שיש בהם קדושה יקח לשבת
ובשביל כוונה טובה זוכה לטעום טעם מן. ²⁰פרי צדיק שמות פרשת תרומה. דבריו מבוססים על הגמרא, ממנה משמע שאין לחשוד בעני הלוקח פירות שביעית בשיעור המספיק לסעודות שבת שלא ינהג בהן קדושה כראוי. עיין מסכת סוכה לט, א.

ל״בר' צדוק מקשר בין שלושה אירועים של אכילה: אכילת פירות השביעית, אכילת המן ואכילת סעודות שבת. המשותף לאכילות אלו הוא שבשלושתן מדובר על אכילת "פירות" שאינה פרי מאמץ של האדם, ושלא ניתן "לאגור" אותם לימים ארוכים. בשבת לא ניתן להכין אוכל וכל שכן לעשות מלאכות הדואגות להכנת אוכל לעתיד, המן אינו תלוי בעבודת האדם וגם אותו לא ניתן לאגור, ופירות השביעית צמחו ללא מלאכה וישנו איסור לאגור אותם לטווח ארוך.²¹גם פירות שביעית לא ניתן לאגור בכמויות מסחריות, משנה שביעית פרק ט משנה ח. אכילה מסוג זה נחווית בכל פעם כמתנה, ומחזקת את הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הקב"ה. הבעלות בהקשר זה מתמתקת באכילה שהיא חוויה של אמונה.

ל״גברוח זה כתב ה"נתיבות שלום" על עוצמתה של האמונה המתגלה בשביעית:

ל״דמיוחדת מצות שמיטה, שהיא השיא במדרגת האמונה, בבחינת אמונת האברים, אשר יהודי נוטש שנה שלימה את שדהו, מקור מחייתו, ממנה כל פרנסת ביתו, ואינו עובד בה אף שאינו יודע מה יאכל, וכל זה מתוך בהירות אמונתו שבוטח בה'.²²נתיבות שלום, פרשת בהר.

ל״ההאמונה קיימת תמיד, אך בהירות באמונה מגיעה דווקא מתוך הוויתור המסוים על הביטחון שמעניקה הבעלות.

ל״ואישי ולא בעלי

ל״זלבעלות אם כן פנים קשות, לעיתים היא מבטאת ריחוק מאלוקים, זרות וחוסר קשר עם הזולת, אפילו אכזריות. אולי משום כך התנבא הושע על ביטול הבעלות:

ל״חוְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי:
וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.²³הושע ב, יח.

ל״טהבעל הוא שם של עבודה זרה. מילה זו מבטאת יחס של זרות ללא חיבור אמיתי ואישי, קשר המבוסס על צורך וסיפוקו בלבד. יש כאן שייכות, אך אין כאן חיבור וקרבה אמיתית, לבבית. כך הסביר זאת רש"י על אתר:

מ׳"אישי – לשון אישות וחיבת נעורים.
בעלי – לשון אדנות ומורא.

מ״אוביתר ביאור המלבי"ם שם:

מ״בשם בעל מורה על הממשלה והקנין,
שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו,
ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות

מ״גבבעלות יש פנים של ניכור, ממשלה וקנין של אדם על זולתו או על רכושו. האדם "מנצל" את ממונו (או אפילו את אשתו) בלי שהוא רואה את פניו באמת, בלי חיבור אמיתי ונקי. שונה מכך היא ה"אישות": גם בה יש קשר וחיבור, אך קשר זה אינו שולט ומנוכר כי אם מבוסס על קרבה ואהבה אישית. עיקרו של תהליך תיקון זה מופנה אל יחסי האיש והאישה, וביתר עומק על יחסי ישראל והקב"ה – אך בעומקו הוא מלמד על תיקון כולל של יחס האדם לממונו ולסביבתו. יחס "אישי", מכבד ואוהב, ולא "בעלי" ומנצל.²⁴האלשיך אפיין היטב את ההבדל בין יחס של "בעלות" ליחס של "אישות" בעולם הזוגיות:
"כי יש חפץ בבתולה על הנאת וחיבת ביאה. ויש לשם שמים דרך נשואים לקיים מצות פריה ורביה ולידבק בבת זוגו, כי על כן מתיחס שם איש אל שם אשה, על אחדותם מצד נפשותם... כי מחמת אשר תשרה בך רוח הקדש תקראי אישי, שהוא לרמוז בחינת אישות ודבקות נפשיי, ולא בעלי שהוא בחינת קבלת הנאה וטובה..." אלשיך, על הושע ב, יח. אמנם, בהמשך דבריו הוא מסייג תיקון זה ליחסי ישראל והקב"ה בלבד, ולא ליחס האדם אל ממונו ורכושו. רבי משה אלשיך, חי בין השנים ה'רס"ז-ה'שס"ד (1507-1600) ולמד אצל גדולי הדור דאז, ר' יוסף טאיטצק ומרן ר' יוסף קארו ונסמך בצפת על ידו.

מ״דבחיים שלנו, מיתוקה של הבעלות מאפשר גם לאדם עצמו לחוות מחדש את עצמו באופן נקי, כאישיות העומדת לעצמה ולא בזכות רכושה, הישגיה וכישלונותיה.

מ״המעניין לראות ביטוי לרעיון זה בשיר חביב של הזמר קובי אוז, שעוסק בשנת השמיטה:

מ״וזלמן הסתובב בעולם מבולבל,
שאל את עצמו 'מי אני ובכלל'?
אני חקלאי יש לי שטח גדול,
ואני מנהל את הכל
אני מגדל פירות וירקות,
ומקפיד לדשן לעבד להשקות
אני המושל על חלקת אדמה!
ואז יצתה בת קול ואמרה:
זלמן זה לא אתה!
הנה תראה, שנת שמיטה
השדה מלבלב בלי עזרתך,
אתה לא אדמתך,
אתה פשוט,
זלמן...²⁵"זלמן זה לא אתה", מתוך האלבום: "מזמורי נבוכים", קובי אוז, מילים ולחן: קובי אוז. באדיבות: עננה בע"מ.

מ״זולחיה אשר בארצך – מבט חדש על החיות?

מ״חבסיום פרשיית השמיטה בספר שמות מוזכרת החיה – "...וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה".²⁶שמות כג, יא. עד כה הסברנו שמוקד השינוי שהאדם צריך לעבור הוא שמיטת הבעלות ותיקון סיגי האכזריות והגאווה שבה. אך האם יש כאן גם דאגה לחיה?

מ״טמצוות רבות בתורה מכוונות לרחמים על עולם החי, בבחינת "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו".²⁷תהלים קמה, ט. כבר בפסוק הראשון המופיע מיד לאחר פרשיית השמיטה, אנו פוגשים את השבת כזמן של מנוחה לשור ולחמור: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".²⁸שמות כג, יב. מנוחה זו אינה רק חוסר עבודה, אלא "ניחא" אמיתית, כדברי רש"י שם:

נ׳תן לו ניח, להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע.
או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית?
אמרת אין זה נייח אלא צער.

נ״אתנאי השביתה והלכותיה נקבעים לפי 'מושגי המנוחה' של החמור ולכן מותר לו "שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע". מצווה זו הינה חלק ממצוות רבות בתורה, שאכן מוסברות על ידי חז"ל כביטוי לרחמים אמיתיים על החיה:

נ״בולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה מנין? שנאמר 'ומיום השמיני והלאה' וגו' (ויקרא כב, כז.) ולא עוד אלא שאמר הקב"ה 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כב, כח.) וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, מנין? שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך.²⁹דברים רבה (וילנא), פרשת כי תצא, פרשה ו.
המשנה קובעת כי "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך – משתקין אותו" (משנה ברכות ה, ג). קביעה זו לכאורה עומדת בסתירה לנאמר למעלה. מהי הסיבה לקביעה זו? בין ההסברים הרבים שניתנו לכך נביא כאן את הסברו של הרצי"ה קוק: "...בטעם מצוות שילוח הקן שהוא משום צער בעלי חיים, לעומת סתם המשנה בפרק ה' דברכות, שנפסקה להלכה... שהאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" משתקין אותו – "כי באמת אין המשנה פוסלת כלל את נתינת הטעם הזו למצווה, אלא פוסלת היא את הכנסתה לתוך מטבע התפילה... הטעם הזה כשהוא לעצמו... ניתן להיאמר בתורה הסברה אפשרית למצוות ה'... אבל בתפילה אין מקום לסברות ודעות מסופקות ובלתי מוחלטות". (הקדמה לעולת ראי"ה). אכן הסברת מצוות שילוח הקן מתוך הערך של רחמים על החיה הוא הסבר אפשרי לציווי ה'. אך בתפילה, מקום בו נקבעות הדעות בתור רגשות ודאיים בנפש, אין מקום לדברי הרצי"ה לסברה זו. היא נכונה כאפשרות אך לא כזווית המבט היחידה והודאית על המצוה.

נ״גהאיסור לשחוט "אותו ואת בנו" ביום אחד, האיסור להקריב בהמה הקטנה מגיל שמונה ימים, ומצוות שילוח הקן – מוסברים כאן כולם כמממשים את רחמי הקב"ה על החיות והעופות. ואכן, החיה מוזכרת בשתי פרשיות השמיטה, בספר שמות (כפי שראינו), ובויקרא: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".³⁰ויקרא כה, ז. בימים כתיקונם, שומר האדם על שדהו מפני החיות, וישנה מעין תחרות על השליטה בארץ בין האדם והחיה:

נ״דוְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט
לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.³¹דברים ז, כב.

נ״הכאשר אין מספיק אנשים, ואין שמירה על השדות – החיה טורפת ומשתלטת. אך בשנה השביעית, החיה נכנסת למעגל הלגיטימי של האוכלים מן השדה, כאילו הגענו לימים בהם "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".³²איוב ה, כג. "כאילו ברית כרתה עם האבנים שלא תנזק בהן ועשית שלום עם החיות" (אבן עזרא, שם). מלבד הרחמים על החיה והבהמה, יש בכך אכילה שונה, אכילה שהיא "מן השדה", ללא פיתוח ועיבוד, וממילא משווה ברמה מסוימת אדם, חיה ובהמה.³³אמנם אכילת האדם בשביעית קודמת כמובן לאכילת החיה והבהמה, אך לשוויון ביניהן יש השלכות הלכתיות רבות, כגון ה"ביעור", הקובע שכאשר החיה אינה יכולה לאכול מן השדה גם האדם כבר לא יכול לאכול בבית, או פטור המעשרות בשביעית, המוסבר כך גם הוא: "ויתרם תאכל חית השדה... חיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר". (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ) - אכילת האדם מושווית לאכילת הבהמה, וממילא פטורה מהצורך במעשרות.

נ״וכשם שבראשית הבריאה בירך ה' את האדם בברכת השגשוג והפריון, כך בירך ה' את החיות "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ".³⁴בראשית א, כב. יש שפירשו שאכן הקב"ה לא בירך את החיות, שכן הן טורפות ו"מתחרות" לאדם, אלא רק את העופות והדגים. הרשב"ם ופרשנים נוספים כתבו להיפך: "בכל מיני חיים תמצא שבירכן, בדגים ובעופות באדם ובהמה וחיה", ואפשר שגישה זו גם מתיישבת יותר עם ההרמוניה המתוארת בראשית הבריאה, כשהאדם קורא לחיות בשמות ונמצא בגן עדן "לעבדה ולשמרה". בשביעית, אם כן, מסגל האדם לעצמו מבט חדש על החיות: לא רק אויב ו"מתחרה" על משאבי הטבע, כי אם יצור חי, הראוי למנוחה ולרחמים, ושותף עם האדם בהנאה מהשפע שנתן ה' בבריאה.

נ״ז"לקחת ללב"

נ״חעל מה אני מוותר בשביעית הקרובה?

נ״טהשליטה שלי בחיי מכוונת אותי יום יום. הרצון להתקדם, להצליח, לרכוש, לראות את עצמי בראי הקריירה שלי והישגיי – הופכים לאורך השנים לחלק בלתי נפרד מחיי. לפעמים אני עלול לשכוח למה בכלל יצאתי למסע, מה היה חשוב לי בתחילת הדרך הארוכה. אני עלול גם לשכוח את ערכיי ובמקום לפעול לאורם, לבחור בדרך כוחנית של רמיסה ושקרים.

ס׳הרצון החופשי הופך לשעבוד, השליטה וההצלחה החיצונית לעבדות פנימית.

ס״אהשביעית מזמינה אותי לשמוט, לפתוח את היד הקפוצה, ולהביט במבט חדש בסובבים אותי. מבט חדש בארץ – אותה ארץ המשמשת אותי בכל שנה לזריעה, קצירה והתקדמות – הנותן לי לראות אותה כמות שהיא. מבט חדש באביון ובחיה, השותפים עמי בעולם, גם אם לא במאמציי לצבירת רכוש ובהישגיי. ובעיקר – התבוננות מחודשת בעצמי. קבלה של עצמי לא דרך ההישגים והרכוש, אלא פשוט כמי שקיים בעולם, שמתהלך בו בזכות עצם היותי אני. היזכרות שעם כל השקעתי במפעלי חיי – איני השליט היחיד על סביבת העבודה שלי. שותפיי, מעסיקיי והכפופים לי הם בני אדם, ולחמי תלוי בבורא עולם, הנותן חיים לכל חי.

ס״במחקרים שנעשו על הדיכאון בחברה המודרנית, מנו בין הסיבות לדיכאון את מדידתו של האדם על פי הישגיו ורכושו.³⁵M. Seligman, Authentic Happiness, Nicholas Brealey, 2003 בניגוד לעבר, בו הישגים אלו היו נראים לעין בדמות תבואה רבה ואוכל טוב לשנה הקרובה, בימינו קשה "ליהנות מן הפירות" ולחוש סיפוק. האדם בוחן את עצמו אם כן לאור הישגיו, והישגים אלו אינם תמיד ניכרים לעין. השמיטה והנטישה מכוונות אותי להתבונן פנימה, להאמין בערך שיש לי, אשר אינו מותנה בהתקדמות ובצבירת רכוש. להשתחרר מהעבדות, ופשוט לנוח: ושבתה הארץ שבת לה'...

ס״גפתח ר' אלעזר 'כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד' וגו' (שמות כא, ב) בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה... ודאי חירו אית בה, נייחא בה, כמה דשבת נייחא הוא דכלא, ה"נ שמטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא. ³⁶זוהר ויקרא, פרשת בהר, דף קח ע"א.
תרגום: פתח ר' אלעזר 'כי תקנה עבד עברי שש שנים עבוד' (שמות כא, ב) וגו', כיון שכל בן ישראל שנכנס בברית יש לו נחת בשמיטה... ודאי חירות יש בה, מנוחה בה, כמו ששבת מנוחה היא של הכל כך השמיטה מנוחה של הכל מנחות הרוח והגוף.