פרי צדיק, בלקPeri Tzadik, Balak
א׳וירא בלק וגו' בזוהר הקדוש (ר"פ זו) חמא במשקופא דחכמתא וכו' וחד חלון אית דכל חכמתא בי' שריא ובה חמי מאן דחמי בעקרא דחכמתא אוף הכי וירא בלק בחכמתא דילי'. והיינו דאף מאו"ה יש שמשקיפין על ידי חלוני דחכמה וכמו שחשב מאבימלך ואם סיסרא. ואחר כך בזוהר הקדוש (קפ"ה א') אשר עשה ישראל מיבע"ל מאי את כל לאסנאה עילא ותתא עילא דאפילו משלטניהון רברבין ושלטנין דעילא ואפילו משלטניהון רברבין ושלטנין דלתתא וע"ד את כל אשר עשה. ויש להבין היכן נרמז במה שנאמר את כל שהוא עילא ותתא. אך הענין כמו שאמרנו כ"פ דתיבת א"ת מרמז על השורש אל"ף הוא אותיות פל"א עליון ות' מרמז לעלמא דאתי ולכן מורה תיבת את על רברבין ושלטנין דעילא והיינו שישראל כבשו מהאמורי החיות והני"ק שהיה להם מהשורש מלעילא. ותיבת כל מרמז על מדת כל שהוא מדת צדיק יסוד עולם שמשפיע למ' מלכות בחינת כנסת ישראל וזה רברבין ושלטנין דלתתא והיינו שכבשו מהם זאת שישפיע לכנסת ישראל על ידי מדת יסוד מהשורש שכן מורה לשון רברבין. ואמר בזוהר הקדוש דכתיב בן צפור שעל ידי הצפור ידע תמיד יומא חד עביד עובדי' ופרח ואזיל אתעכב וכו' עד דאתא חמא חד שלהובא דאשא דעם אבתרי' ואוקיר גדפוי כדין חמא מאי דחמא ודחיל מקיימהו דישראל וכו' והיינו ע"ד מה שנאמר להבה תלהט רשעים. והוא ענין מ"ש בזוהר הקדוש אחר כך (קפ"ה ב') על כן יאמרו המושלים אינון שלטונין ממנין עלייהו דאתכנשו והוו אמרו באו חשבון וכו' תבנה ותכונן כדבקדמיתא ותהדר מלכו ליושנה כד חמא גבורתא דמשה ושלהובא דמלכו אמרו כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וכו'. אי נהדר ונימא ונדכר חשבון דתבנה הא אש יצאה מחשבון אי ניהדר ונימא סתם קרית סיחון הא להבה יצאה מקרית סיחון וכו'. והענין ע"פ מ"ש בפירש"י חקת אלו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכובשה ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכובשו. ויש להבין מה היה חזקו של חשבון אם היתה מלאה יתושין הלא היו יכולין לעלות על החומה ולפתוח השער ולהרוג היתושין וכן מה היה חזקו של סיחון אם היה בכפר חלש והיה יחידי. אך המכוון על הכח של הקליפה שהיה בהם דכמו שבקדושה יש קדושת דוד המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות ויש גם כן קדושת המקום קדושת ירושלים כן זה לעומת זה בקליפה יש גם כן קליפת המלך וזה היה סיחון וכן יש גם כן קליפת המקום וזה היה חשבון. והנה סיחון ועוג אחי הוו בני אחי' בר שמחזאי (כמו"ש נדה ס"א.) ומהס"ת נולד גם סיחון קודם המבול. ובעוג איתא בגמרא (זבחים קי"ג:) שנס נעשה לו ועמד בצידי התיבה ונצטננו שם המים. ובסיחון שנפלט נמי מהמבול ((וכ"כ תוס' נדה שם) מהס"ת ברח לארץ ישראל. ושם בארץ ישראל מקום מקום התשעה קבין חכמה שנטלה ארץ ישראל (כמו"ש קידושין מ"ט:) והיה כוחו גם כן מכח תורה שבעל פה חכמת ארץ ישראל. ועוג איתא בזוהר הקדוש (שם) דכל מלכי עלמא לא יכלין לאגחא קרבא בי' בגין תוקפא דבשן ואיתא בהג"ה רח"ו דבש"ן נוט' שמעון בן נתנאל והיינו ע"פ שא' (באבות) רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא והיה כוחו מצד היראה. ועל ידי היראה בא לתשובה (כמו שנת' כ"פ מגמ' ע"ז י"ט. ועוד) והוא גם כן מקדושת תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והם שני מלכי האמורי וקליפת חשבון היה נגד קדושת המקום. ועל זה אמר הכ' כי אש יצאה מחשבון ע"ד מה שנאמר והיה בית יעקב אש והיינו תורה קדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא ו' אות אמת ואמת זו תורה (כמו"ש ברכות ה':) וכתיב ימינו אש דת. ובית יוסף להבה היינו יוסף מ' צדיק שהוא המשפיע למ' מלכות שהוא בחינת קדושת תורה שבעל פה והוא מכונה בשם להבה שיוצא מיוסף. וזה שא' דאי נימא דתבנה חשבון הא אש יצאה מחשבון שהיה כנגד קדושת המקום. אי ניהדר ונימא סתם קרית סיחון הא להבה יצאה מקרית סיחון ודאי שכוחו היה נגד קדושת תורה שבעל פה כאמור:
1
ב׳וזה שראה בלק במשקופא דחכמתא א"ת כ"ל אשר עשה ישראל לאמורי. ומבאר הזוהר הקדוש שראה חד שלהובא דאשא דטס אבתרי' ואוקיד גדפוי של הצפור שמזה ראה שלהבה תלהט רשעים שקדושת מלכו דשמיא היינו מדת מלכות פה תורה שבעל פה שסף כח סיחון ועוג מלכי האמורי שהיה כחם מהקליפה נגד קדושת מלכות תורה שבעל פה כנ"ל. וזה שאמר דחמא מה דחמא ודחיל מקמייהו דישראל. וזה ענין מ"ש בזוהר הקדוש כד חמו גבורתא דמשה ושלהובא דמלכו אמרו כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון. גבורתא דמשה היינו קדוש' תורה שבכתב שמשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב וזהו אש בחינת תורה שבכתב יצאה מחשבון ושלהובא דמלכו היינו מדת מלכות פה תורה שבעל פה שנקרא להבה כאמור מקרית סיחון שהיה כח סיחון. ואמר בזוהר הקדוש במעשה הצפור דהוו עבדין לי' מכסף מעורב בדהבא. והיינו שעשה אותו שיהיה בו כנגד קדושת ג' האבות כסף כנגד בחינת אהבה של אברהם אבינו ע"ה וזהב שמורה על יראה כנגד מ' פחד יצחק. גדפוי מנחשת שהוא מדת יעקב אבינו שהוא שורש תיקון פגם הנחש וזהו נחשת נח"ש ת' שמורה על עלמא דאתי כנ"ל היינו שיתוקן פגם הנחש מכל וכל. והוא היה מהג' קליפות שכנגד קדושת האבות. וזה שאמר דחמא חד שלהובא דאשא דטס אבתרי' ואוקיד גדפוי היינו פגם הנחש וכמו שאמרנו ע"ד מה שנאמר להבה תלהט רשעים. ומזה ויגר מואב:
2
ג׳בזוה"ק פרשה זו (ר"א ב') תלת פומין אלין אתבריאו ע"ש בין השמשות וכו' אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי ה'. פי ה' הינו מדת מלכות פה שהוא בחינת יום השבת מדה ז'. ובזוהר הקדוש (ח"א ל"ב א') והאי דיבור אקרי שבת והענין דכתיב בדבר ה' שמים נעשו והיינו שבכל מאמרי מעשי בראשית כתיב ויאמר אך אחר כך אחר כל הבריאה כתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והיינו אחר ששיתף מדת הרחמים למדת הדין אחר שבת שהוא מדה אחרונה בחינת פי ה'. וזהו בדבר שהוא שהוא בחינת רחמים שמים נעשו דייקא עולם העשי'ה. ובס' יצירה חשב עולם שנה נפש שבת בשנה ופה בנפש וכבר אמרנו דאין הפירוש שאז נברא הפה בנפש שהרי אדם הראשון כשנברא בע"ש נברא גם כן עם כח הדיבור שהרי קרא שמות והשיב להשי"ת על שאלתו איכה. רק הפי' הוא שבשבת דסליק פי ה' כנ"ל אז נעשה הפה בנפש היינו שיהיה האדם בכוחו לדבר דבר ושיהיה דבר ה' פי ה' והיינו בחינת תורה שבעל פה דברי אשר שמתי בפיך וזאת אקרי דבור כמ"ש (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה וכמו שנאמר כל מקום אשר אזכיר את שמי ושם ה' היינו תורה כמו שנלמד (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה' מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' וכן למדו מזה (שם ו.) לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו. ולכאורה היה צריך לכתוב תזכיר את שמי. אך בתורה שלומד הוא באמת פי ה' וזהו אזכיר את שמי וזהו בקול תורה וכן בקול תפלה אומרים קודם ש"ע אדני שפתי תפתח וגו' וכמו שאומרים בשם רבינו הרבי רבי אלימלך זצ"ל על הגמרא מנין שהקב"ה מתפלל היינו בפיפיות ישראל וזהו אם תפלתי שגורה בפי לשון שליחות מהשי"ת וזהו בחינת פי ה' בקול תפלה וזהו הפי' שנברא פה בנפש. אך מה שא' בזוה"ק מקודם שבע"ש בין השמשות נבראו פי הבאר הארץ ופי האתון אח"ז אמר אתקדש יומא כנ"ל. יש להבין איזה שייכות יש להם לפי ה' שהיה הם הכנה לזה. אך פי הבאר יתכן שמרמז גם כן לתורה שבעל פה כמו"ש (תענית ט'.) באר בזכות מרים ומרים הוא בחינת סיהרא כמו"ש (זוה"ק ח"ג קפ"א ב') ובגמרא (סוטה י"א:) דוד נמי ממרים קאתי ודוד המלך ע"ה מדת מלכות פה תורה שבעל פה וכן נדרש בגמרא (עירובין נ"ד.) וממדבר מתנה תורה נתנה לו במתנה והיינו מטעם שהבאר מרמז על דברי תורה והיינו תורה שבעל פה נתנה לו במתנה שנקרא תורתו וכמו"ש (ע"ז י"ט.) ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה וכו' והדר בתורתו יהגה. ולזה היה זה הפי באר הכנה שיהיה בנפש גם כן בחינת פי ה' דברי אשר שמתי בפיך. וכן פי הארץ היינו נגד מי שכופר בפי ה' כמו קרח שנחלק על משה ואהרן נברא ע"ז פי הארץ שיהיה ל תיקון על פתחו של גיהנם וכמו שא' (עירובין י"ט.) רשעים אפי' על פתחי גהינם אינם חוזרין וכו' הא בפושעי ישראל וכו' והיינו דפושעי ישראל חוזרין בתשובה על פתחו של גיהנם וכמו שא' (סנהדרין ק"י.) דהוי קאמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. וזאת הכירו על פתחו של גיהנם שהוא פי הארץ והיינו ע"פ מ"ש (עירובין שם) ג' פתחים יש לגיהנם אחד במדבר וא' בים וא' בירושלים במדבר וירדו הם וכל אשר להם וגו' בירושלים שגם שם יכולים להכיר פי ה'. והג' פתחים נגד מ"ש במדרש (הובא תוס' פסחים צ"ד.) כל העולם כולו שליש ימים שליש מדבריות שליש ישוב:
3
ד׳אך פי האתון איזה שייכות והכנה הי' זאת לפי ה' שנברא גם הוא בע"ש בה"ש. ובזוהר הקדוש (פ' זו ר"ט ב') מק' וכי מאחר דכתיב ויפתח ה' את פי האתון בעיין למהוי אינון מילין מילי מעלייתא מילין דחכמתא וכו' אך הענין דאיתא בגמרא (ב"ב י"ד:) משה כתב ספרו ופ' בלעם ופירש"י אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וכו' וקשה למה נקט דוקא פ' בלעם יותר משאר סיפורים שבתורה ככל ספר בראשית ואם בשביל צורך ישראל גם פ' בלעם לצורך ישראל גם נזכרו אלה המלכים אשר מלכו וגו' וכה"ג וכמו דחשב בזוהר הקדוש (בהעלותך ק"ב ב') מילין דהדיוטין כגון מילין שעשו מילין דהגר וכו' גם למה נקרא פ' בלעלם ולא פ' בלק כמו שאנו קורין פרשה זו פ' בלק. וכן הוזכרה בלשון זה בגמרא (ברכות י"ב:) בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש וכו' גם בזוה"ק שם מילין דבלק מילין דבלעם ובע"י כתב בשם ריטב"א שהיה ספר מיוחד שנקרא פ' בלעם. וזה קשה לומר שהרי כל הספרים לבד התנ"ך לא ניתן לכתוב וקרי להו ספרים החיצונים. אך נראה הענין ע"פ מ"ש בספרי (פ' ברכה) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם וכו' והוא ע"פ מ"ש (ספרי מטות) שהנביאים נתנבאו בכה אמר מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. והיינו דהנביאים נתנבאו בכה אמר שמתחילה שמעון הנבואה מהשי"ת ואחר כך אמרוה ומשה נתנבא בזה הדבר היינו שבשעה שארמ הנבואה אז שכינה מדברת מתוך גרונו והיינו זה הדבר כמורה באצבע ובזוהר הקדוש (פ' זו ר"י ב') הרי כ"ה וכו' דכד תפתח פומך היא תמלל מילין וכו'. והיינו שהוא לא היה מדבר רק השכינה הוא המדברת. וזהו הענין מה שנאמר מקודם במאמר ה' לבלעם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ומה לשון תעשה והול"ל תדבר. ומקודם לעשות קטנה או גדולה שייך לשון עשיה אבל כאן שהוא רק דיבור מהו הלשון תעשה. אך הוא על פי האמור שהוא לא ידבר רק השכינה והוא יהיה עושה רק תנועות מוצאות הפה וע"ד שא' (ב"מ צ':) עקימת פיו הויא מעשה. ואחר כך במאמר המלאך לבעלם אשר אדבר אליך אותו תדבר כתיב גם כן לשון אותו שמורה כמו זה והיינו אותו הדבר זה הדיבור אשר ישים אלהים בפיו בלא שום שינוי. ובלעם לבלק פעם הראשון אמר גם כן אותו אדבר בלא שום שינוי כנזכר ואחר כך שראה יותר שאין בכוחו בדיבורו אמר אותו אשמור לדבר דהיינו שהוא רק כשומר על הדברים אשר ישים ה' בפיו. ואחר כך דכתיב וישם דבר בפיו ואיתא (במ"ר) הקב"ה פוקס את פיו וכו' וראה יותר שאין בכוחו אף לשתוק אמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה והיינו שהוא רק העושה בעקימת פיו דהוי מעשה. ואחר כך כתיב ותהי עליו רוח אלהים שכתב הרמב"ן שהיה מעין נבואה ולכן התפאר אז נאום שומע אמרי אל וגו' אמר בלעם אשר ידבר ה' אותו אדבר התפאר עצמו שיש לו גם כן חלק בהדיבור. וזה ענין דכל התורה כולה גם הסיפורים אף שהם סיפורים על ידי שנכתבו על ידי משה נעשו דברי תורה כמו מילין דהגר מילין דעשו מילין דלבן ע"ז אמר משה כתב ספרו שהם כולן בכלל ספרו. וכן מילין דבלק מה שדיבר והמעשיות הוא גם כן בכלל כתב ספרו שעל ידי כתיבתו אותם בהתורה נעשה הכל תורה. ואף שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה מכל מקום כתיב תורה משה עבדי שנעקרא על שמו וזה כתב ספרו ומש"ה לא הוזכר פ' בלק. אך פ' בלעם שבזה לא היה צריך לחדש דבר שהרי באמת היו דבר ה' רק שהיה בלעם עוקם שפתיו ועושה מעשה מוצאות הפה על זה א' ביחוד ופרשת בלעם שאינו בכלל כתב ספרו. מה שאין כן שם בגמרא בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש היינו כל הפרשה מן וירא בלק עד אחר נבואת בלעם דלקבוע פ' בלעם היינו נבואתי לבד לא היה אפשר כמו שא' בגמרא שם כל פרשה כו' דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן ובפ' בלק אין הפסקת פרשה עד אחר גמר נובאת בלעם והיה צריך לקבוע גם מילין דבלק דבריו עם המעשיות ולכן קראו בגמרא פ' בלק כל הפרשה מילין דבלק ומילין דבלעם עד גמר הפרשה:
4
ה׳וזה הענין מה שנברא פי האתון בערב שבת בין השמשות והיינו שנברא אז כח זה שיוכל להיות בחינת פי ה' אף כשיוצא מפי בלעם שכח בלעם היה העיקר כוחו בבחינת אתון כמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ר"ז א'). והיינו פי האתון שיוכל להיות הדברים מבחינת פי ה' אף כשיצאו דרך מוצאות פי בלעם שהוא פי האתון. ופי האתון מורה אף במקום שאין המדבר מרגיש כלל במה שמדבר כמו אתון מכל מקום יכולים ללמוד מזה. ועל דרך מה שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו ומאחריך היינו אף שישמע מנכרי שידבר דבר ילמוד מזה איזה הנהנה מעבודת השי"ת כי לא לחנם נשמעו דברים אלה לאזניו. וכענין שיסופר מהרבי רבי זושא זצ"ל שפ"א הלך בדרך ונסע נכרי עם עגלה שחתץ הנקרא היי ונתהפכה לארץ ביקש ממנו הנכרי שיסייע לו להרימו השיב לו הרבי רבי זושא שאינו יכול אמר לו הנכרי תוכל תוכל אבל אינך רוצה אמר לעצמו זושא שמע מה הוא אומר ה' תתאה נפלה לארץ וביכלתי להרימה אבל איני רוצה. ובמשנה (רפ"ד דאבות) איתא איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי ולא הביאו פסוק ואזניך תשמענה דבר וגו' כמו שהביאו בגמרא (מגילה ל"ב.) ללמוד שמשתמשין בבת קול. אך מהלשון במשנה שאמר איזה חכם הלומד מוכח שקאי על מי שרוצה ללמוד ממנו והוא מכוין ללומדו על זה אמר מכל אדם היינו אתם קרויים אדם שכן הוא גם בלשון חכמים סתם אדם וכמו"ש התוי"ט (פ"ב דבכורים משנה ז') ואף דאיתא אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו' כבר הקשה בגמרא (חגיגה ט"ו:) והיאך ר"מ למד תורה מפומי' דאחר ותירצו הא בגדול וכו' עיי"ש. וזהו איזה חכם הלומד מכל אדם דגדול יכול ללמוד ועל זה מביא הפסוק מכל מלמדי שמכוין ללמדו השכלתי אף שהוא אינו דומה וכו' מכל מקום אנכי השכלתי מזה. מה שאין כן כאן כתיב תשמענה דבר מאחריך אף מנכרי שמדבר לכונתו ואינו מכוין ללמדך אתה תשמע מהם לאמר זה הדרך לכו בו וזה ענין בת קול. וכמו שמצינו (ירושלמי פ"ו דשבת) שמביא כמה מעשיות ששמעו ב"ק מאנשים שלא התכונו רק לבונת דיבורם והם למדו מזה לענינם ומייתי גם כן מפסוק ואזניך תשמענה גו' וזהו פי' פי האתון שנברא כח זה שבפי האתון גם כן יכול להיות דבר ה'. וכל התורה שבעל פה הוא בגלות בין האומות והעיקר מה שא' (פסחים פ"ז:) אלא כדי שיתוספו עליהם גרים היינו כדי להוציא ני"ק מהם דכתיב ואתה מחיה את כולם. ועיקר החיים בדברי תורה והיינו שבכולם יש דברי תורה בשבי' וישראל מוציא מהם הני"ק והתורה שבעל פה וזה ואזניך תשמענה דבר מאחריך היינו אף מנכרי ואף שאינו מכוין כלל ללמדך אתה תשמע מזה ותבין את זה הדרך לכו בו. וזהו פי האתון שבפי האתון יכול להיות גם כן דבר ה' בחינת תורה שבעל פה. וזהו שנברא קודם דאתקדש יומא דסליק פומא דשליט על כלא פי ה' והיינו מלכות פה וכמו שאמרנו דבשבת נברא פה בנפש היינו שיהיה פי ה' דבר:
5
ו׳בגמרא (ברכות י"ב:) בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש וכו' מ"ט וכו' אלא אמר רבי יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ופירש רש"י דדמי לבשכבך ובקומך שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו וקשה מה זה שייכות לק"ש שהוא קבלת עומ"ש ועל מצות ולדבר בדברי תורה בשכבך ובקומך לפסוק זה שהשי"ת שומרנו. ומהרש"א גריס זה הפסוק הן עם כלביא יקום וגו' וכתב שכן הוא בתנחומא ובאמת במדרש רבה ותנחומא דרשו פסוק זה הן עם וגו' לענין ק"ש שחרית וערבית אך לא הובא לענין שרצו לקבוע בק"ש. וגם רש"י ז,ל הביא מדרש זה על פסוק הן עם כלביא וגו' ומכל מקום כאן לא הגי' מפסוק זה. אך איתא במ"ר (ר"פ דברים) מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנביאותיו וגבה לבם ונפלו בשטים. והיינו במה שאמר כרע שכב וגו' ובגמרא שם כל הקורא ק"ש על מטתו כאול אוחז חרב של שתי פיות בידו וכו' וחרב פיפיות בידם ואף דכתיב אחר כך לעשות נקמה בגוים וגו' עיקר הכונה בהחרב פיפיות להרוג היצר הרע וכמו"ש אחר כך מזיקין בלדין הימנו. ושתי פיות הן נגד ב' שרשי הקליפות ל"ה מימינא ל"ה משמאלא קליפת עשו וקליפת ישמעאל לא תפחד וכן ושכבתם ואין מחריד אך שם יש לפרש פחד וחרדה מביאת שונא גם כן. אך כתיב הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו' מפחד בלילות ואם מפני פחד שונא שלא יפול עליו מה יועילו ששים גבורים. אך בגמרא (מגילה ט"ו:) דרשו על הפסוק ולגבורה משיבי מלחמה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה וזהו הפי' מגבורי ישראל המתגברים על יצרם מפחד בלילות היינו מהפגם שנקרא מקרה לילה. וכעין שאמר (ברכות י"ד.) כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרים אותו בשורות רעות שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע והוא גם כן על פגם זה שנקרא רע בעיני ה' כמו"ש (נדה י"ג:). והמספ ששים גבורים י"ל דיש ע' פנים לתורה והיינו נגד הז' מדות כשכל אחד כלול מעשר הם שבעים. ובתורה שבעל פה יש ששה סדרי משנה כנגד ששת ימי המעשה דמדה ז' שהוא מ' מלכות פה תורה שבעל פה הוא בעצמו התורה שבעל פה. וכשכל אחד כלול מעשר הוא ששים וזהו ששים גבורים וגו'. ובגמרא (שבת ס"ג.) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך האי בדברי תורה כתיב וזהו כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה במלחמתה של תורה איש חרבו על ירכו כמ"ש חגור חרבך על ירך היינו שעל ידי הדברי תורה ינצל וישמר מפגם זה וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א ר"ב א') דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וזהו גבור הודך והדרך דמדת צדיק דנטיר ברית נקרא יפה תואר ויפה מראה כמו שנאמר אצל יוסף הצדיק היינו שיה גוף נקי ויפה מפגם זה וכמו שאמר רבינו הק' זצוק"ל דפרשה הלא כבני כושיים וגו' בעמוס קאי על פגם זה דהפוגם נקרא כושי ומכוער וזהו מפחד בלילות:
6
ז׳והנה בספר לקוטי תורה מהאריז"ל פ' זו הקשה למה נזכר בתורה מה שאמר בלעם תמות נפשי מות ישרים כיון שלא נתקיים שהרי מת בחרב. אך י"ל שמה שאמר תמות נפשי לא היה כונתו על מיתת הגוף רק על חיי הנפש והוא העולם הבא וכעין דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קכ"ז א') על שמשון ואית מאן דאמר דלית לי' חולקא בההוא עלמא מ"ט בגין דאמר תמות נפשי עם פלשתים וגו' והיינו ממה שאמר תמות נפשי היינו מיתת הנפש לעולם הבא שרצה למסור גם חלקו לעולם הבא בשביל שינקום נקמת ישראל מהפלשתים. וכן כאן היה כונת בלעם על מיתת הנפש לעולם הבא שיהיה בין הישרים. והנה השגת ותפיסת בלעם לא הי' על הצדיקים והכשרים שבישראל כי הוא לא היה לו השגה בהם רק כל השגתו וראיתו היה רק על הפושעים שבישראל שאין להם חלק לעולם הבא. ובמשנה ר"פ חלק נמנו שבעה שאין להם חלק לעולם הבא ג' מלכים וד' הדיוטות ואחד מהד' הוא בלעם. ויש להבין הלא התחלת הפרק הוא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק ומה שייכות יש לבעלם לכל ישראל והוא אינו בכללם. אך ענין המספר ג' מלכים וד' הדיוטות היינו שיש הרבה ונכללים בז' מדות שהם בקליפה נגד ז' מדות בקדושה. וג' מלכים הם לעומת ג' האבות וכנגדן בקליפה ג' מלכים וד' הדיוטות ומטעם זה אנשי כנסת הגדולה שמנו בקשו למנות עוד אחד מישראל שהיה קשה להם למנות בלעם בכלל הז' דמה טיבו לכלל ישראל ובקשו למנות שלמה המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות ונכתב עליו שפגם כ"כ ורצו למנות אותו השביעי שהוא נגד מ' מלכות עד שיצאה בת קול כמ"ש (סנהדרין ק"ד:) ומנו לבלעם לז'. ודורשי רשומות היו אומרים כולן באים לעולם הבא והיינו רק הו' שהם מישראל דכתיב ועמך כולם צדיקים ואם היה נמנה ח"ו נגד מדת מלכות אז ח"ו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל. אך באמת במדה ז' בחינת כנסת ישראל שם אין שום פגם ומש"ה מצאו הדורשי רשומות שכולן באין לעולם הבא ונשאר במשנה שנכתב ג' מלכים וג' הדיוטות מישראל ובלעם נמנה עמהם לשביעי. וזה הועיל בתפלתו מה שביקש תמות נפשי מות ישרים שהיה נמנה בין ישראל שאין להם חלק לעולם הבא ועל זה בקש תמות נפשי מות ישרים שיהיה נמנה עמהם:
7
ח׳וזה ענין מ"ש במדרש (במדבר פ"ב) משה שהיה אוהב את ישראל משל אותם בכוכבים וכו' אבל בלעם שהיה שונא אותם משל אותם כעפר אבל הושע שהיה בינוני לא אוהב ולא שונא משלן כחול וכו'. ויש להבין איך יתכן לומר על הושע שלא היה אוהב ישראל ח"ו. אך הכונה דמשה רבינו ע"ה ראה רק הצדיקים שבישראל ועמך כולם צדיקים לכן משל אותם ככוכבים על דרך מ"ש (מגילה ט"ז.) כשהן עולין עולין עד לכוכבים ובלעם שהיה שונא אותם לא ראה רק הפושעים לן משל אותם בעפר כמ"ש (מגילה שם) כשהן יורדין יורדין עד לעפר. והושע ראה שניהם צדיקים וההיפך. וזהו הפירוש במ"ר (דברים הנ"ל) ממחליק לשון זה בלעם שבחליק בנבואות ונפלו בשיטים. והיינו במה שנתן להם תקיפות ששום ישראל לא יאבד ועל ידי זה יכול לסמוך על זה לחטוא ח"ו. ואם שהאמת כן הוא שכל מי שהוא מישראל לא יאבד ח"ו אבל יסבלו מקודם הרבה והרבה עד שיתבררו ויוצרפו. ועל זה אמרו בגמרא (חגיגה ט"ז.) אל תאמינו ברע וכו' אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל אל תאמין וכו' ובלעם החליק בנבואותיו שהקב"ה יברר כל מי שהוא מישראל. וזהו הענין שמקודם אמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא שהק' בבעה"ט למה שם הקדים לביא לארי ובפסוק זה להיפך כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. אך שם מדבר לפי סדר הקימה ביום בתחלה יתגבר רק כלביא ואחר כך כארי יתנשא. וכאן אמר כרע ע"ד מה שנאמר כרע נפל שאף שנפל ח"ו מכל מקום שכב כארי שיתגבר כארי לשוב ואף אם יפול אחר כך ממדרגתו עוד הפעם ח"ו מכל מקום יהיה כלביא על כל פנים ואף שיפול עוד הפעם ח"ו מכל מקום מי יקימנו והוא ע"פ מ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו קפ"ה ב') אם עונות תשמר י"ה אם חובין סגיאו וכו' וכל דרגין אסתימו בדינא וכו' מ"י יעמוד ודאי מ"י ירפא לך וכו' מי יעמוד דכל אורחין דתיובתא פתיחין מיני' והיינו דמי גימ' נ' שערי בינה והוא תשובה וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב וגו' וזהו הרהור תשובה מ"י יעמוד. וכן בתיקונים קם ר"ש וכו' ה' צבאות יעץ ומ"י יפר. וזה שבא בלעם בהחלקת לשונו להגביה לבם שאפי' אחר כל הנפילות ויחזור ויפול כלביא ויפול ומכל מקום יקימנו. וזה שאמר שעל ידי זה נפלו בשטים ובאמת הדברים אמיתים אבל רק בדיעבד שאל יפול לב האדם ח"ו ולא יתיאש כי כל מי שהוא מישראל לא ידח ח"ו ויתברר ויתלבן עד שיהיה בכלל ועמך כולם צדיקים. וזהו הפי' בגמרא בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש שהוא קבלת עול מ"ש ועול תורה ועול מצות. ופן יפול לב האדם היודע נגעי לבבו כמה קלקל ובאיזו פנים יקבל עול תורה ועול מצות ע"ז רצו לקבוע פ' בלק בק"ש שיהיה להתחזקות שלא יפול בדעתו כמו שהאמת הוא כן שלא ידח ממנו נדח ויתברר לבסוף ועמך כולם צדיקים אך הוא רק לעולם הבא ובשבת שנאמר טוב להודות לה' ואיתא בפרדר"א כד"א מודה ועוזב ירוחם דשבת זמן תשובה וכן הוא במדרש (בראשית פ' כ"ב) כך כוחה של תשובה וכו' עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת וכו' ומי שישים אל לבו וירצה להטיב מעשיו יוכל לזכות מעין עולם הבא שיתברר ועמך כולם צדיקים:
8
ט׳בזוה"ק פרשה זו (ר"ו רע"ב) רשע חייבא דבלעם עינא דילי' הוה בהיפוכא מעינא דדוד וכו' והאריך בזה. והוא דדוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות בחינת כנסת ישראל ומש"ה בכל מקום שהיה מסתכל בעינא בישא כל זיני צרעת אתמשכן מעיני' דדוד היינו שלא יהיה בכלל כנסת ישראל דמצורע משולח ממחנה ישראל שהוא קדושת כנסת ישראל. ומש"ה בגחזי דכתיב בי' וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך עד עולם שלא יתרפא כלל ולא יטהר לשוב לקדושת כנסת ישראל למדו מזה (סנהדרין ק"ז:) שאין לו חלק לעולם הבא שאינו בכלל כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא. ומש"ה כל שנסתכל בו דוד בעינא בישא כגון הפלשתי ויואב נעשו מצורע. ובלעם היה להפך דעינא דדוד יפה עינים וכלא ברחימא למאן דדחיל חטאה כמו שנאמר יראיך יראוני וישמחו שהוא הי' מרכבה למדת מלכות בחינת יראה כמו שבת שהוא מ' מלכות ושבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה' ב') מה שאין כן בלעם עינא בישא וכו' שהיה ההיפך מכנסת ישראל. ולעיל (ר"ו א') חשב בזוה"ק על י"א דברים נגעים באים ואית דאמרי אף על עינא בישא וכו' ומסיק בזוהר הקדוש כל הני מילין הוו ודאי בבלעם. והענין שבגמרא (עירכין ט"ז.) חשב על ז' דברים נגעים באים וכבר אמרנו שכל מספר ז' מרמז לז' מדות ז' ימי בראשית וכמו"ש שבעה אני יודע שבעה ימי שבתא היינו שבכלך מ קום סתם מספר שבעה מרמז על הז' מדות. והיינו שבכל מדה יש כנגדה חטא שמשולח ממחנה ישראל אך מצורע יכול להתרפאות על ידי תשובה אבל כשנשתקע בהחטא חשבו במשנה (ר"פ חלק) ג' מלכים וד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא שמשולחים לעולם מקדושת כנסת ישראל ונגד מ' מלכות לא מצאו נפש פרטי לחשוב ורצו למנות שלמה שהיה מרכבה למ' מלכות ובימיו היה סיהרא באשלמותא ואחר כך נכתב עליו שקלקל וסברו שהוא יהיה מכללם נגד מ' מלכות. ויצאה בת קול המעמך וגו' כמו"ש (סנהדרין ק"ד:) וחשבו לבלעם נגד מ' מלכות שהוא היה היפך מכנסת ישראל בחינת מלכות בקדושה. ובזוהר הקדוש חשב י"ב דברים שנגעים באים לדעת הי"א כנ"ל ומספר י"ב הוא כנגד י"ב שבטי י"ה וכמו"ש שנים עשר מי יודע שנים עשר שבטיא שכל מספר י"ב מרמז להי"ב שבטים כנ"ל והיינו שבכל שבט יש חטא כנגדו שעל ידי זה מתחייב שילוח ממחנה ישראל קדו' כנסת ישראל לפי שעה. ואמר שבלעם הרשע בודאי היה לו כל הי"ב חטאים שהוא היה ההיפך מכנסת ישראל לגמרי. ודורשו רשימות אמרו שכולם באים לעולם הבא היינו רק הג' מלכים וג' הדיוטות מישראל חוץ מבלעם ורשימות מורה שיש איזה רמז ורשימה בתורה אך אינו מפורש. והוא שאף שנראה שנשתלחו מכלל כנסת ישראל מ"מ לעתיד כשיתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור אף שנטמעו לגמרי בין האומות ובודאי עברו על כל הששה חטאים שנחשבו לאבד על ידם חלק עולם הבא. וכן הנדחים בארץ מצרים שהיו מוקפין בקליפה כעובר במעי אמו. מכל מקום השופר גדול יעורר לבם לתשובה ויבואו לעלמא דאתי. מה שאין כן בלעם שהוא משולח לעולם מכלל כנסת ישראל ולכן הדורשי רשימות חשבו רק ששה כנראה מהגמרא שם. וכבר אמרנו דמה שהק' האריז"ל למה נכתב בתורה מה שבקש בלעם תמות נפשי מות ישרים שהרי לא נתקיים ונהרג בחרב ואמרנו שבלעם לא היה לו תפיסה בישראל רק באותם שנחשבו שאין להם חלק לעולם הבא ועליהם היה כונתו בכל השבחים ששיבחם שבישראל הכשרים לא זכה כלל להשיג מעלתם וביקש תמות נפשי מות ישרים שיוחשב גם הוא בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא בין פושעי ישראל עכ"פ. וכן מצינו אצל שמשון דחד מ"ד דרש תמות נפשי עם פלשתים על מיתת הנפש שאין לו חלק לעולם הבא כמ"ש (זח"ג קכ"ז א') וזה נתקיים על ידי אנשי כנסת הגדולה שמנאו ג' מלכים וד' הדיוטות שידעו שצריך להיות ז' חטאים כנגד ז' המדות שיוכלו להתקלקל עד שלא יהיה בכלל ועמך כולם צדיקים וכנגד כל אחד יש נפש אחת ולא מצאו בישראל. נגד מדת כנסת ישראל ומנאו לבלעם מה שאין לו פי' כלל לכאורה שפתחו כל ישראל וכו' ופרטו דד' הדיוטות אין להם חלק ואחד מהם בלעם מה טיבו לבלעם בכלל ישראל שישמיענו שהוא אין לו חלק לעולם הבא. אך זה היה לקים בקשתו תמות נפשי מות ישרים אבל באמת כל ישראל יש להם חלק דדורשי רשומות מצאו רמז שיהיה להם חלק על ידי השופר גדול לבד מבלעם הרשע (ונת' במא' הקודם ג"כ). וזה שאמר בבעה"ט דבבלק כתיב הלך לדרכו ובבלעם כתיב שב למקומו שנטרד מדרכו וירד לגהינם שאז שב למקומו שהוא מקום הטומאה ששם משכן הקליפה וכביכול השי"ת לא יוכל להשרות שכינתו שם ונטרד מאז מעולם הבא לעולם:
9
י׳נזמין לה השתא בפתורא חדתא בזוהר הקדוש פרשה זו (קצ"ב א') ועשית שלחן וגו' ונתת על השלחן וכו' כל אינון מאני קודשא בעי קוב"ה למעבד קמי' לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא. דהמשכת רוח מקודש עלאה הוא על ידי תיקון פתורא שבמקדש. ושלחן של סעודות שבת הוא כעין שלחן שבמקדש כמו שאומרים אחר כך אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין ע"ד שא' (יומא נ"א) שלחן בצפון ומנורה בדרום שהוא במקדש. וכן בשבת שהוא פריסת סוכת שלום עלינו כמו בבית המקדש אז השלחן הוא גם כן בבחינת השלחן שהיה במקדש דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ד ב') בגין ההוא לחם מזונא הוו לקטו כהנא אתברכו כל מזונא ומזונא דאכלי ושתאן דלא לקטרגא בהו יצר הרע וכו' שהועיל לכל אכילות הכהנים שיהיה בקדושה. וכן מועיל אכילות שבת לכל ישראל. וזהו לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא שזהו על ידי מדת יוסף הצדיק שהוא ההמשכה למדה אחרונה בחינת חקל תפוחין קדישין. והוא נקרא כלכל (כמ"ש מ"ר חקת) שמדתו כי כל בשמים ובארץ דמתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא שמחבר מדת ת"ת עם מ' מלכות כנסת ישראל. וכן מצינו אצל יוסף שהאכיל להשבטים סעודת שבת כמו"ש (ב"ר פ' מקץ) וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת שכוחו היה להכניס שיהיה האכילה בקדושה וזהו לאמשכא רוח קדישא מעילא לתתא. וזה הפי' נזמין לה היינו לקדושת חק"ת בפתורא חדתא לאמשכא רוחא קדישא מעילא. וכן אמר שם בבלעם שהיה מסדר פתורא לסט"א דאזיל בתר קדושה כקוף בתר ב"נ שבלעם גם כן היה מזכיר שם הוי"ה שהיה עושה עצמו כמאמין בשם הוי"ה והיה מסדר פתורא לסט"א דכתיב העורכים לגד שלחן כמו"ש בזוהר הקדוש. וכמו דבקדושה מזמנין לקדושת חק"ת בחינת שדה אשר ברכו ה' על ידי פתורא לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא כן בקליפה רצה להמשיך על ידי פתורא לשדה. וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א קכ"ב א') אית שדה דכל ברכאן וקדושין שריין כד"א כריח שדה אשר ברכו ה' ואית שדה דכל חירוב ומסאבו ושיצאה וקטולין וקרבין בי' שריין וכו'. ולזה רצה בלעם להמשיך מעילא מראש הקליפה על ידי פתורא לסט"א. ומה שאומרים בפתורא חדתא כי בכל שבת יש קדושה חדשה כיון שנקראה כלה וכלה הוא רק ז' ימים מכלל שבכלך שבת יש קדושה חדשה כמו שאומרים ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין והיינו שבכל שבת משיג הישראל נשמה יתירה חדשה. ורוחין עם נפשין הוא ממדה אחרונה וכמו שנאמר תוצא הארץ נפש חיה הארץ הוא מ' מלכות דמינה פרחין נפשין כמו"ש (בזוהר הקדוש ח"ג ל"ט ב') וכן הרוח הוא משם ממדת כל וכמו"ש (בזוהר הקדוש ח"ב קנ"ז א') ויתרון ארץ בכל הוא האי כל איהו רוח להאי גוף והיינו הנפש. ותיקון לאכילה שיהיה בקדושה הוא על ידי מדה זו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וכמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו קפ"ח ב') חמינן בשבטים דלית בהו ח"ט ובה אית ח"ט וקרינן חט"ה והיינו שיש בה אותיות ח"ט שהם מוץ ותבן כמו"ש בזוה"ק אחר כך והיינו קליפת עשו דכתיב והיה בית עשו לקש שהוא תבן. ומוץ הוא קליפת ישמעאל. ועל זה נאמר ורוח עברה ותטהרם דטהרה הוא היפך קליפת ישמעאל שהוא טומאה. ורוח היינו בחינת תורה שבעל פה שהוא רוח מקודש דלעילא (כמו"ש זח"ג ס"א א') ותטהרם כמו שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס שהרב חכמה בא לתקן הרב כעס. וזה האות ה' מחטה שמורה על מ' מלכות פה תורה שבעל פה וקרינן חט"ה כללא דכ"ב אתוון כמ"ש בזוה"ק. והיינו כמו שהיה האור הראשון קודם שנגנז שהיה הכל כלול בתורה שבכתב ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה כמ"ש ב"ר פ"ג ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה (כמו"ש נדרים כ"ב:) והיינו שהיה הכל כלול בהם ואז היה המאמר יהי אור מאמר ב' שהוא חכמה היינו שיש בו הכרה ותפיסה. אך לאחר כך נגנז אור הראשון ולכן חשבו בזוהר הקדוש (ח"ג י"א ב') יהי אור למאמר ראשון (כמו שנת' כ"פ). וזהו שאומרים אחר כך ושלחן עם נהמא בצפונא וכו' מזכירין בלשון שלחן שהוא בלה"ק שמרמז על תורה שבכתב וכאן אומרים בפתורא בלשון תרגום שהוא אחוריים דלה"ק שמרמז על תורה שבעל פה ועיקר התיסדות תורה שבעל פה היה בבבל (כמו"ש סוכה כ'.) עלה עזרא מבבל ויסדה וכו' הלל הבבלי וכו' רבי חייא ובניו ויסדוה ועיקר התחדשות הוא בתורה שבעל פה דתורה שבכתב מנוים וספורים אותיותיה. לכן אומרים בפתורא חדתא בלשון תרגום. ועזרא אף שהיה שרשו גם בתורה שבכתב כמו"ש (ב"ב ט"ז.) עזרא כתב ספרו ויחס של ד"ה. ואיתא (סנהדרין כ"א:) ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל כו' נשתנה על ידו הכתב וכ'ו מכל מקום היה עזרא מאנשי כנסת הגדולה שהם התחילו לפשט התורה שבעל פה שאמרו עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה. ושבת שהוא גם כן נגד מדת מלכות מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה הזמן בו לתקן האכילות שיהיו בקדושה:
10
י״אובמנרתא טבתא דנהרא על רישין מנרתא טבתא הוא האור הראשון שהוא האור כי טוב. ובזוהר הקדוש ח"ב קס"ז א') יהי אור ויהי אור אמאי כתיב ויהי אור דהא בויהי כן סגי אלא יהי אור דא אור קדמאה וכו' ויהי אור דמימינא נפיק שמאלא וכו'. והיינו דויהי אור אינו אותו האור הנרמז ביהי אור רק הוא אור תורה שבעל פה שאין לו אור רק מה שמקבל מימינא. ואיך יתכן שיהיה תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב בא כל תורה שבעל פה הוא רק מה שמוציאין מתורה שבכתב אך הוא כמו שאמרנו שמתחילה היה הכל נכלל בתורה שבכתב במאמר יהיה אור שיהיה כנגד חכמה והיה בו התגלות. אך לאחר כך נגנז אותו האור ונתגלה רק מה שמוציאין על ידי הרב חכמה מטלא דעתיקא מאור הראשון וזהו על ידי האדם המוציא האור בהתחדשות תורה שבעל פה. וזהו במנרתא טבתא על ידי הנרות שמדליקין בשבת שבא לתקן פגם הראשון כמ"ש (תנחו' ר"פ נח) היא כתבה נרו של אדם לפיכך תשמור הדלקת הנר ועל ידי זה יזכו לאור הראשון כמו שהיה קודם הקלקול. וזהו דנהרא על רישין ע"פ מה שא' (נדה ל:) נר דליק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר בהלו נרו על ראשי והוא כמו האור הראשון שהיה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כמ"ש (חגיגה י"ב.). וזה שאומרים חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי. והוא ע"פ שא' בזוהר הקדוש (שם קס"ו ב') אור דא אתכליל בר"ז עלמין וכו' ר"ז אינון בסטרא דימינא ק"ג אינון בסטרא דשמאלא ואינון ש"י וכו'. והוא ב' חלקים מש"י עולמות מימינא ושליש משמאלא דאחד אין יכולין להתחלק. וזהו ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי שיבוא האור ב' חלקים היינו ר"ז שגימ' אור על חלק השליש שהוא ק"ג משמאלא שהם אין להם אור רק מה שמקבלת משמשא כסיהרא דלית לה מגרמה כלום וכמו"ש רח"ו שהוא גימ' מנח"ה לעשו (ונת' במ"א) ואז חדו סגי ייתי כמו שנאמר אור צדיקים ישמח. וברכאן דנפישין פי' דשורש הברכות הם חיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא (כמו"ש מו"ק כ"ח.) ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג ע"ט ב') שהוא מדת עתיקא שהוא על ה' כמו שהביא ותתפלל חנה על ה' השלך על ה'. והיינו מדת עתיקא שהוא תגו של יוד שהוא למעלה מאותיות הוי"ה שמרמז לכ"ע כמ"ש זוה"ק (ח"ג ס"ה ב') קוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין והיינו עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין כמו"ש זוה"ק (ח"ב ס"ד ב') וכשזוכים לאור הראשון שהוא מטלא דעתיקא אז זוכין לג' דברים אלו בני חיי ומזוני שהם סתם הברכות כמו שמצינו בתורה ברכה דדגים ודאדם פרו ורבו היינו בני וכתיב ברכת ה' תעשיר והיינו מזוני. וחיי כתיב וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. וכן כתיב החיים וגו' נתתי לפניך הברכה וגו' כתיב ברכה נגד החיים שסתם ברכה הוא חיים וזהו וברכאן דנפישין שהוא ריבוי ברכות דשבת כולל כל ג' ברכות אלו חיים טומייה חיים זכו. ומזוני איתא (בב"ר פ' י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת. ובגמרא (שבת קי"ט.) ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת וכן בני זוכין גם כן בשבת (כמו שנת' במ"א):
11
י״בבליל ש"ק קודם קידוש אומרים הקפיטל אשת חיל וגו' דשבת נקרא כלה מלכתא והוא מדה ז' מ' מלכות שנקרא אשה יראת ה' אשת חיל. וכל שבחי אשת חיל שם הוא בפעולת ידים ותעש בחפץ כפיה וגו' מפרי כפיה נטעה כרם וגו' ותאמץ זרועותיה ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון וגו' מרבדים עשתה וגו' סדין עשתה וגו' רבות בנות עשו חיל ואת וגו'. וחיל הוא גם כן על ידי פעולת הידים כעין מה שנאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל ומסיים תנו לה מפרי ידי' ויהללוה בשערים מעשיה. והנה כל מצות שבת הוא רק בשב ואל תעשה שהוא השמירה ושביתה ממלאכה. ואף המ"ע דזכור וגו' מן התורה הוא די זכרהו בפה (תוס' פסחים ק"ו.) אך בזה מצינו (ב"מ צ:) עקימת שפתים הוי מעשה. אך עכ"פ רוב מצות שבת הם בשב ואל תעשה ולמה שובתין עתה דוקא המעשה. אך מצינו שנדרש (סנהדרין כ'.) רבות בנות עשו חיל זה יוסף ובועז וכו' דזה נקרא גם כן מעשה כשמתגבר בכח על היצר הרע לעמוד כנגדו. לכן בשבת שהאדם מורגל כל ימי המעשה במלאכה ובשבת מניח כל עסקיו ונזהר ממלאכה שבקל יוכל לעבור הוי כבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה שנותנים לו שכר כעשה מצוה (כמו"ש קידושין ל"ט:) לזה משבחין השבת ע"ש המעשה. ובשבת נקראו כל ישראל יראי שמי (תענית ח':) ואימת שבת על ע"ה (ירושלמי פ"ד דדמאי) וסעודת ליל שבת שהוא דחק"ת שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה כמו"ש בזוהר הקדוש (הקדמה ה' ב') לכן אומרים שבח רבות בנות עשו חיל וגו'. וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קי"ט ב') ג' אבהן כגונא דא כהנים לוים וישראלים ויעקב נקרא תושבחתא דאבהן כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א קס"ג ב') לפי זה צריך להיות הישראל גדול מכהן ולוי כמו יעקב שהוא תושבחתא דאבהן. אך מצד השי"ת חסד וגבורה שהם רק תרין דרועין ות"ת שהוא גופא הוא תושבחתא דאבהן הבריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה. מה שאין כן מצד ישראל העיקר הם התרין דרועין שכנגדם כהנים ולוים כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם. וכהנים ולוים באמת הם גם כן בכלל כנסת ישראל ועוד נוסף בהם שבחר בהם השי"ת לכהן ולוי וכמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ומצד האדם העיקר הוא התרין דרועין בחינת אהבה ויראה ולכן כל שבח אשת חיל בפעולות האדם ותאמץ זרועותיה שזאת הוא העיקר מצד האדם:
12
י״געוד אמרו בגמרא (סנהדרין שם) שקר החן זה דורו של משה והיינו שבו נאמר וגם מצאת חן בעיני ודורו היינו האוכלי מן ולבושיהם היה גדלים עמהם ולא חסרו דבר והכל מצד השי"ת וזהו לשון חן. והבל היופי זה דורו של יהושע והיינו באי הארץ אף שהיה להם שדות וכרמים והיו להם טרדה מכל מקום מצאו גם כן בתים מלאים כל טוב ולא היה חסר להם כלל. אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקי' והיינו שהם הניחו שדותיהן וכרמיהן בורים ועסקו בתורה כמ"ש בגמרא (שם צ"ד:) אף על פי שאלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהי'. ואחר כך אמר בגמרא ד"א שקר החן זה דורו של משה ויהושע והיינו שלא היה חסר להם כל טוב מצד חסד השי"ת והבל היופי זה דורו של חזקי' שעל כל פנים היה להם צרכם בלא עבודת השדות והיו רק מפקירין הריוחח שהיה להם משדות וכרמים. אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של ר"י בר' אלעאי שהם היו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחד (כמוש"ש) ועניים היו כמ"ש רש"י ועסקו בתורה מתוך הדחק. והיינו שעיקר מה שנקראו ישראל שומרי שבתות יראי שמי הוא בדור עני הזה שאף במיצר ובדוחק כל אחד מישראל בשבת מניח עסקיו לכבוד שמים וכאלו כל מלאכתו עשויה (כמ"ש במכילתא) והאומות שוחקין עליהם ששובתין שביעית השנה ועוד מוציאין הוצאות יתירה על עונג יום זה וכמו"ש (מ"ר איכה פתיח' י"ז) היהודים הללו שומרי שבתות הן וכל מה שיגיעים כל ימי השבת אוכלין בשבת ועל ידי זה ביטל רבי ראובן ב"א הגזירה שאמר א"כ לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו וכו' (מעילה י"ז.). אבל ישראל מאמינים שעל ידי שמירת שבת ובזכות שמכבדין השבת אדרבה מתעשרין (כמו"ש שבת קי"ט.) ועל ידי זה נקרא ישראל יראי שמי איהי אמונה (כמ"ש רע"מ פנחס ר"ל א') איהי יראה ושריא בה יראה כמ"ש בזוהר הקדוש שזכרנו לכן אומרים בשבת השבח אשת חיל וגו' וכל המזמור:
13
י״דישמח משה במתנת חלקו בזוהר הקדוש פרשה זו (קפ"ז רע"ב) והכי במשה כתיב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם דלא כתיב בי' מלאך אלא וירא אליו ה' וגו' התם באברהם אתחזי לי' אדנ"י וכו' והיינו דאף דכתיב וירא אליו ה' בשם הוי"ה אבל אברהם אבינו ע"ה היה לו תפיסה בו רק על ידי אספקלריא דלא נהרא. וכמו שאמרנו במה שנאמר ושמי הוי"ה לא נודעתי להם דאף שנזכר כמה פעמים אצל האבות גם כן שם הוי"ה מכל מקום לא זכו להדעת שהוא פנימיות מכ"ע רק על ידי אספקלריא דלא נהרא שהוא שם אדנ"י. וכן כתיב תיכף ויאמר אדני אם נא מצאתי וגו' שאברהם אבינו אמר תיכף שם אדנ"י וכ"כ בגליון. ומסיק בזוהר הקדוש אבל משה דלא הוה בי' פרודא דכתיב משה משה דלא פסקא טעמא כמה דכתיב אברהם אברהם דפסקא טעמא בגין דהשתא שלים מה דלא הוה בקדמת דנא וכו'. והיינו דאף דכתיב ואברהם זקן בא בימים ואמרו (זח"א קכ"ט א') באינון יומין עלאין והיינו ג' ראשונות שנקראו גם כן ימים וכמו שנלמד שהתורה קדמה אלפים לבריאת העולם מדכתיב יום יום (כמ"ש ויקרא רבה ר"פ י"ט) וזכה גם למדת זקן שהוא עתיקא וכמו שנת' כ"פ במה שנאמר (ב"מ פ"ז.) עד אברהם לא היה זקנה אך זהו לאחר זקנתו אחר העקידה. אבל משה מיד דאתיליד אספקלריא דנהרא הוה עמי' דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא ומש"ה כתיב בי' וירא מלאך ה' אליו בשם הוי"ה דמלאך היינו שכינתא וכמ"ש בזוהר הקדוש וברמב"ן (פ' משפטים) בפסוק הנה אנכי שולח מלאך לפניך ונקרא מלאך בעבור היות כל הנהגות עולם הזה במדה ההוא. וכשנאמר מלאך ה' הוא כמ"ש בזוהר הקדוש לעיל מינה (קפ"ז א') הכא אמאי אקרי מלאך אלא כד איהי שליחא מלעילא וקבילת זיהרא מגו אספקלריא דלעילא דכדין מברכין לה אבא ואימא להאי אמרי לה ברתי זילי נטורי ביתיך פקידי לביתך וכו' הא לך כל מה שתצטרכי למיהב לון וכו'. וזהו פי' מלאך הוי"ה שמופיע למדה זו. מדת מלכות כל שם הוי"ה עם קוצא דלעילא דרמיזא לעין כ"ע כמ"ש (זח"ג ס"ה ב'). ובזוהר הקדוש (ח"א רמ"ו ב') ת"ח מלכותא קדישא לא קביל מלכותא קדישא שלימתא עד דאתחבר באבהן וכד אתחבר באבהן אתבני בבנינא שלימו מעלמא עלמא דדכורא וכו' עלמא עלאה היינו ה' עלאה בינה ומה שא' עלמא דדכורא שהוא ו' מדת ז"א הוא ע"פ מ"ש בזוהר הקדוש (שם ר"ז א') בגין דיעקב תושבחתא דאבהן וכו' ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי וכו' וכמו"ש בזוהר הקדוש בכ"מ בינ"ה ב"ן י"ה. אך שם אמר דאתבני בבנינא שלימו מעלמא עלאה שהוא בינה וכאן אמר דמברכין לה אבא ואמא. אך הענין כמו שאמרנו שיש שזוכין לשם הוי"ה על ידי הבינה שמשיג הדעת שהוא פנימיות מכ"ע ע"ד מה שנאמר כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. וזה שא' דאתבני בבנינא שלימו מעלמא עלאה שהוא בינה. אבל יעקב ומשה זכו להשגת שם הוי"ה כולו עם תגו של יוד שמרמז לכ"ע מסטרא דעץ החיים אילנא דחייא לכן אמר בזוהר הקדוש הנ"ל דכדין מברכין לה אבא ואימא היינו י"ה עם תגו של יוד. ובמנוח דכתיב גם כן מלאך ה' אך שם כתיב מתחילה מלאך האלהים ושם אין הפי' כלל על שכינתא רק מלאך ממש ע"ד מה שנאמר כי מלאכיו יצוה לך והיה כמו נביא שנקרא גם כן מלאך שליח משכינתא. ואף פנחס נקרא מלאך ה' כמו שנאמר ויעל מלאך ה' (וכמו"ש מ"ר ר"פ ויקרא) אבל כאן דכתב מלאך היינו שכינתא. וכד אתנהיר מאספקלריא דנהרא שם הוי"ה בשלימות נקרא מלאך הוי"ה. ומסיק בזוהר הקדוש יעקב קרא לי' בשעתא דהוה סליק מעלמא מלאך וכו' משה בחייו יעקב לבתר דסליק מעלמא משה בגופא יעקב ברוחא וכו'. והיינו אף דיעקב גם כן גופו היה כמו אדם הראשון קודם הקלקול מכל מקום לא היה כן רק כשהיה סמוך לפטירתו שאז היה כמו רוחא בלא גופא מה שאין כן משה רבינו שהיה כן בחייו שזכה תיכף להתגלות כל שם הוי"ה אילנא דחיי עם תגו של יוד שהוא כ"ע כמ"ש (בת"ז תי' י"ג) ויעקב ודאי דיוקנא דעמודא דאמציעותא מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא. היינו דמשה רבינו ע"ה זכה להיות מרכבה לשם הוי"ה מסטרא דלגאו מנשמתא שהיה כולל כל ס"ר אותיות התורה וזכה למדרגתו בחייו בגופא. מה שאין כן יעקב זכה למדרגתו סמוך לפטירתו שאז היה גופו רוחא כמ"ש בזוהר הקדוש שם ומסיק בזוהר הקדוש זכאה חולקא דמשה. וזה שא' ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו והיינו שזכה למדרגת מלאך הוי"ה שכינתא דאתנהיר מכל שם הוי"ה כאמור:
14
ט״וובבלעם גם כן כתיב ויתיצב מלאך ה' וגו' ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' וגו'. אך בזוהר הקדוש (ח"ג קצ"ג ב') איתא ולא קם עוד נביא כמשה אבל באו"ה קם ומנו בלעם. אך שם בזוהר הקדוש מפרש שהיה בקליפה כמו משה רבינו ע"ה בקדושה. אך כאן א"א לומר כן דהא כתיב ויאמר מלאך ה' וגו' ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ודבריו היו דברי תורה. ואיתא בזוהר הקדוש (ר"י ב') וכה תדבר וכו' כ"ה תמלל ברכה דבני דכד תפתח פומך היא תמלל וכו' שהיה שכינה מדברת דבריו. אך האמת הוא דכאן כתיב ויגל ה' את עיני בלעם וגו' שלכבוד ישראל פתח לו השי"ת והראה לו כרגע מדרגה זו לראות מלאך הוי"ה דא שכינתא כדי שלא יהיה פתחון פה לאו"ה שלא ניתן להם נביא כמשה (וכמו"ש מ"ר ר"פ זו) ובזה נתברר מעלת ישראל קדושים נגדם שבישראל כשזוכה למדרגה גבוהה עולה למעלה בעבודת השי"ת. והוא אף שנגלה לו מדרגה זו כמו רגע שנעלם ממנו חזר לסורו ועוד נעשה גרוע יותר מכל האומות שפרץ גדרן שגדרו בדור המבול. וזה שאמר ישמח משה במתנת חלקו שזכה להתגלות מלאך הוי"ה שהוא שכינתא דאתנהיר מאספקלריא דנהרא כי עבד נאמן קראת לו ועלה למעלה. כליל תפארת בראשו נתת לו שזכה למדת כ"ע שהוא כליל ת"ת. ובזוהר הקדוש (קפ"ו א') כתיב ועשית בריחים עצי שטים חמשה וגו' וכתיב והבריח התיכון וגו' ואי תימא דההוא בריח התיכון אחרא הוא דלא הוה בכללא דאינון חמשה לאו הכי אלא ההוא בריח התיכון מאינון חמשה תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמציעותא היא הוה בריח התיכון עמודא דיעקב רזא דמשה. והוא כמ"ש בת"ז הנ"ל דיעקב ומשה עמודא דאמצעותא דא מלבר ודא מלגאו. ואמר לקבל דא חמש אצבעין וכו' והבריח התיכון וכו' בי' קיימין שאחר אחרנין וכו' וע"ד כל ברכאן דכהנא באצבען תליין פרישו דידא דמשה ע"ד הוה. והענין דבריח התיכון כולל הב' דרועין והב' שוקין דיעקב גופא וכולל הב' דרועין הם האבות אברהם ויצחק שהם מרכבה לחסד וגבורה וכן כולל התרן שוקין שהם משה ואהרן שהם בניו ולא נחשב יוסף דיעקב ויוסף כחדא אינון והוא מבריח מן הקצה אל הקצה מכ"ע למלכות. ומשה רבינו הוא גם כן הבריח התיכון שכולל גם כן ד' המדות חסד וגבורה נצח והוד והוא בעצמו הוא מדת יוסף גם כן בחינת משפיע שהוא עיקר המשפיע ד"ת לכנסת ישראל. ושבת הוא מתנת חלקו דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קע"ו רע"ב) ושרא עליהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכו' ומש"ה נכלל בו גם כן כל החמשה בריחים. ואמר דכל ברכאן דכהנא באצבען תליין שעל ידי הקו האמצעי הבריח התיכון הוא השפעות הברכות לכנסת ישראל ופרישו ידא דמשה ע"ד הוה. ובזוהר הקדוש (ר"ג ע"ב) ע"פ ומגבעות אשורנו ומגבעות באות ו' ואשלים לתרין לעלמין וכו' וע"ד אתכליל ו' בהדה לעלם. דגבעה חסר מורה על מלכות ועם ו' על בינה ה' עלאה ואמר דלא אתפרש מן ברה ע"ד מ"ש (זח"א ר"ז סע"א) ביעקב ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי וכן בינ"ה בן י"ה כולל חו"ב ות"ח כמ"ש (אדר"ז רצ"א רע"א) ובינה כולל כל ג' ראשונות כידוע וזה כל שם הוי"ה דאתנהיר בשכינתא. אך יעקב זכה לזה רק קודם הסתלקותו ומשה בחייו משה בגופא יעקב ברוחא זכאה חילקא דמשה:
15
ט״זסעודות שבת נקראו סעודתא דמהימנותא שלימתא והוא ע"פ מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כ"ו א') אז תתענג על ה' בענ"ג דאיהו ע' עדן נ' נהר ג' גן ואיתא (בזוה"ח ר"פ זו) אמונה אומן תרי דאינון חד חד גן וחד נהר דא נפיק מעדן ודא אתשקי מיני' הא הכא כל רזא סתימא דמהימנותא. והן הדברים דאיתא בזוה"ק (ח"ב פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין וכו'. עדן היינו מדת עתיקא כמו"ש (ברכות ל"ד:) זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה. גן הוא חקל תפוחין דבגמרא (תענית כ"ט:) דרשו שדה אשר ברכו ה' כריח שדה של תפוחים ובמדרש (ב"ר פ' ס"ה) נכנסו עמו ג"ע הה"ד א"ל ראה ריח בני כריח שדה. ונהר הוא כל קו האמצעי מדת ז"א כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קע"ה ב') על הפ' והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה והיינו מכ"ע עד מלכות שהוא נהר היוצא מעדן להשקות את הגן. ואיתא בזוה"ק (יתרו שם) והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין תלת זמני מכד עייל שבתא וכו' ובעי ב"נ לאתענגא בהו וכו'. וכבר אמרנו דהא אין אתנו יודע הזמן וגם אין זמן אכילת סעודות שבת של אחד שוים. ועל כן פירושו שבזמן שהישראל סועד הסעודה אז מליא וכו' ואטלי לחק"ת. וזה דנקראו סעודתא דמהימנותא כמ"ש איהי אמונה. ואמונה בשלימות היינו מכל וכל מן הקצה אל הקצה וזהו דמהימנותא שלימתא. ומה שהוא בסעודה דוקא שקרא האר"י הק' ז"ל סעודתא דמהימנותא שלימתא הענין הוא דעיקר כונת בריאת העולם היה להיות שכינה בתחתונים כמו"ש (ב"ר פ' י"ט והיינו בג"ע שכן אז היה אדם הראשון גם כן בג"ע. אך אחר הקלקול שנתגרש מג"ע ואף שהשכינה הוא בג"ע מכל מקום אין זה נקרא עוד בתחתונים ואז נעשה בית המקדש במקום מקום השראת השכינה. ואחר שחרב בית המקדש הם בתי כנסיות ובתי מדרשות כמ"ש (מגילה כ"ט.) ואתי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם תורה ותפלה. וכן נדרש סוף שיר השירים היושבת בגנים כשישראל נכנסין לבתי כנסיות שאז נקראו ישראל היושבת בגנים. וכמו אדם הראשון כשהיה בגן עדן לא מצינו שנצטוה רק מצות ל"ת ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל שהוא באכילה. ובס' ע"מ להרמ"ע מפאנו דמכל עץ הגן אכל תאכל הוא מ"ע שעל זה כתיב לעבדה ולשמרה דאיתא (זח"א כ"ז א') לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת וזולת זה לא מצינו שנצטוה איזה מצוה. ואף ז' מצות בני נח לא מצינו בתורה בפירוש רק ברמז כמו שנדרש (סנהדרין נ"ו:). וגם שקודם הקלקול שלא היה יצר הרע לא היה מקום לכל הז' מצות שלא היה ע"ז וגזל שהיה הכל שלו והז' מצות היה רק באכילה שיהיה בקדושה. והוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים היינו נר ה' נשמת אדם רק קיום החיים ברא השי"ת שיהיה על ידי אכילה. אך על ידי אכילה יוכל לכנוס הנחש והיצר הרע לזה נצטוה אז על האכילה שיהיה בקדושה ואז הוא מתקן הכל. אך אחר הקלקול שאכל מעץ הדעת היה צריך למצות אחרות. ובשבת נדרש (שיר השירים שם) היושבת בגנים אף על פי שישראל עוסקין במלאכתן כל ששה ימים ביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת וכו' וקורין בתורה וכו' דבשבת נקראו כל ישראל היושבת בגנים כל היום. ואף אחר כך כשנכנסין לביתם ואוכלין ושותין אז גם כן נקראו היושבת בגנים כמ"ש (ריש סא"ר) שבת יעקב כולו תורה ילך לבית הכנסת ולבית המדרש וכו' ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה הרי שגם האכילה ושתיה דשבת נקרא תורה כיון שיש מצוה באכילת שבת. ואכילת שבת איתא בזוהר הקדוש שהוא מסט' דעץ החיים וכמו"ש טועמיה חיים זכו ואז נקראו ישראל היושבת בגנים היינו הג"ע ואז כל הדברי תורה הוא שיהיה האכילה בקדושה כמו שהיה בגן עדן אצל אדם הראשון קודם הקלקול. ומש"ה בסעודות שבת משיג האדם האמונה בשלימות שהוא מכל וכל בג' קדושות שהם בג' סעודות עדן נהר גן וכמו שאמרנו:
16
י״זבסעודה שניה דשבת אומרים נהוריא ישרי בה. בזוהר הקדוש (פ' זו ר"ד סע"א) ה' בוקר תשמע קולי ולא כתיב ה' בבוקר תשמע קולי אלא לגבי בוקר דאברהם קאמר כמ"ש לעיל דכתיב וישכם אברהם בבוקר. והוא כמ"ש האל הגדול הגבור והנורא שהוא אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שכל אחד מהאבות אלהותו ית' מיוחד במדתו. ובוקר הוא דאברהם מדת החסד האל הגדול. ואמר עוד בזוה"ק בוקר אערך לך ואצפה תרי בוקר אמאי אלא חד בוקר דאברהם וחד בוקר דיוסף דכתיב הבוקר אור ומתרגמינן צפרא נהיר ודאי. אערך לך מהו אלא אסדר לך בוצינא דילך לאדלקא כד"א ערכתי נר למשיחי. והיינו דבוקר אברהם שהוא מדת חסד הוא האור הראשון שנברא ביום ראשון וכמו"ש ב"ר פ"ב יהיה אור זה אברהם ובמדרש (ב"ר סו"פ ל') אמר הקב"ה לאברהם עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא וחברותי' בא והאיר לפני בא"י. ובזוהר הקדוש פרשה זו (קצ"א ב') פתח ואמר וה' הולך לפניהם יומם וכו' אבל מאן דאזיל קמייהו סבא עלאה מארי' דביתא וכו' ומנו אברהם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו קרי לי' כאן סבא עלאה דכתיב ואברהם זקן בא בימים דאברהם זכה למדת זקן בא בימים ביומין עלאין כמ"ש (זח"א קכ"ט א') וזהו מדת עתיקא ולזה קרי לי' בזוהר הקדוש כאן סבא עלאה מרי' דביתי' ואמר אחר כך פי' על מה שנאמר הולך לפניהם יומם ולא יום יומא דכל יומין כלילן בי' וכו' ו"ד אקרי יומם. ואינו מובן למה נקרא מדת החסד יומא דכל יומין כלילא בי' וזה היה שייך לומר על השבת שהוא כללא דכל יומין שנקרא בת שבע שכוללת כל הז' מדות כמ"ש בזוהר הקדוש. אבל על מדת החסד דפתח יומם יצוה ה' חסדו אמאי נקרא יומם דכל יומין כלילן בי'. אך הוא כמו שאמרנו דיהי אור זה אברהם הוא האור הראשון שנברא ביום ראשון ואז ביום ראשון במאמר בראשית היה עיקר הבריאה האור בחינת אברהם. וא' במדרש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית היינו שיקבלו עול מלכותו ית"ש. וזהו כ"ע דאיהו כתר מלכות המגיד מראשית אחרית שהוא סוף מעשה במחשבה תחלת ולכן נקרא יומא דכל יומין כלילן בי' עד מדה אחרונה:
17
י״חובוקר דיוסף שאמר בזוהר הקדוש הנ"ל מהפ' הבוקר אור הוא גם כן בחינת אור הראשון כמו שנאמר אור זרוע לצדיק וכמו"ש בגמרא גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. ובזוהר הקדוש (ח"ב קס"ו ב') האי אור זרע דגנתא וכו'. וכמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך והוא ליראיך וביוסף כתיב גם כן את האלהים אני ירא. אך האור הראשון נגנז לעתיד לבוא ועל זה א' בזוהר הקדוש ולגבי בוקר דיוסף קאמר דההוא סדורא דבוצינא דילי' הוא. ואצפה. מהו ואצפה וכו' נהורא דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא יכלין עלמא למסבלי' מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורי' לאתלבשא דא בדא וכו' ואתלבשא נהורין וכו' עד דמטו להאי בוקר דיוסף ואיהו נטיל וכ'ו זיוי' סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דלעילא עד דעלמא דלתתא לא יכלין למסבל את דוד ואתקין חופאה להאי בוקר דיוסף וכו' וע"ד כתיב בוקר אערך לך ואצפה כד"א ויצפהו זהב טהור וכו'. והיינו דבוקר דאברהם הוא האור הראשון יהי אור זה אברהם כנ"ל. וכתיב עוטה אור כשלמה ואיתא (ב"ר פ"ג) מהיכן נבראת האורה אמר לו מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה וכו' והיינו דמלך בעשרה לבושים לבוש וכמו שחשב בפסיקתא ומ"ר (סו"פ ואתחנן) והיינו ע"ס. ולבוש הראשון עוטה אור כשלמה רק לא היה יכולים לסבלו ועל זה אמר מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורי' והיינו מנהירו לנהירו עד בוקר דיוסף מדת יסוד דכתיב אור זרוע לצדיק. רק עדיין היה גנוז רק לצדיקים ולזה אמר בוקר אערך לך לגבי בוקר דיוסף היינו ההשתדלות מצד האדם ומייתי פסוק ערכתי נר למשיחי. וגם במנורה מפורש בפ' יערוך אותה אהרן ובניו היינו גם כן מצד האדם. ודוד שהיה מרכבה למדת מלכות בחינת יראה שהוא השתדלות מצד האדם לכן אמר בזוהר הקדוש אתא דוד ואתקין חופאה להאי בוקר וזהו ואצפה. ואמר בזוהר הקדוש כד"א ויצפהו זהב טהור ולפשוטו מייתי זאת רק לדוגמא לפי' על לשון ואצפה אך יש עוד מכוון בזה דזהב מרמז על יראה כמ"ש בזוהר הקדוש כ"פ ומדת מלכות בחינת אדנ"י מורה על יראה כמו שנאמר ואם אדונים אני איתא מוראי ובגמרא (קידושין ל"ב:) מלך שתהא אימתו עליך וזהו ויצפהו זהב שעל ידי היראה הוא החופאה להאי בוקר. וזהו הפי' בוקר אערך לך ואצפה כדי שיוכלו לקבל האור הראשון שהוא טלא דעתיקא על ידי מ' מלכות פה תורה שבעל פה כמו שנאמר תזל כטל אמרתי (כמו שנת' כ"פ):
18
י״טוהאר"י הק' חשב הג' סעודות כנגד קדושת האבות דשבת איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד א') שהוא בת מתעטרא באבהן וחלקם האר"י הק' על הסעודות. וסעודה שניה חשב דאברהם דסעודה זו דעתיקא והוא כמו שאמרנו דאברהם נקרא סבא עלאה וכו' שזכה למדת זקן מדת עתיקא וזה יומם יצוה שהוא אור הראשון בוקר דאברהם. ובזוה"ח סו"פ תולדות חשב ז' מוספין דשבת ויו"ט כנגד ז' רועים וחשב דשבתא לקבל צדיק יסוד עולם דאיקרי כל ואיקרי מוסף שבת לאוספא לי' עדונין. והיינו דהתוס' קדושה משבת הוא כנגד יוסף הצדיק והוא בוקר דיוסף כמו שא' בזוהר הקדוש הנ"ל אערך לך היינו מצד האדם שהוא מעריך השלחן שהוא סעודתא דמלכא הקרבן מוסף שהוא לחמי לאישי. ומש"ה בסעודה שניה שהוא כנגד תרי בוקר בוקר דאברהם ובוקר דיוסף כנ"ל אומרים נהוריא ישרי בה. וסעודה ראשונה דליל שבת חשבה האר"י הק' נגד יצחק אבינו ע"ה דאיתא בזוהר הקדוש (קצ"א ב' הנז') ולילה בעמוד אש להאיר להם דא כלה וכו' דמדת לילה הוא סיהרא דמקבלא משמשא בחינת חק"ת צרור החיים ונק' גם כן בחינת כלה. ובעמוד אש שהוא מ' גבורה מדת יצחק אבינו ע"ה כמו שנאמר פחד יצחק לכן סעודת ליל שבת שהוא דחק"ת הוא נגדו. ומש"ה אומרים בלילה ובמנרתא טבתא וכו' שהקדושה הוא על ידי הדלקת הנר דאיתא בגמרא (פסחים נ"ד.) ואור דידן במחשבה עלה ליבראות בע"ש ולא נברא עד מוצאי שבת וכו' ובמוצ"ש נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון וכו' והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. ובפרקי דר"א (ר"פ ד') איתא דאור דולק נברא בע"ש בין השמשות והיינו דעמוד האש הוא מצד השי"ת וזה נברא בע"ש אך הדלקת הנר הוא מצד ישראל וכמו שא' בגמרא שבמוצ"ש נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון והוציא האור. והיינו דבאמת הגבורה ופחד יצחק הוא מהשי"ת רק האדם יש לו להוציאו לפועל וזה הפי' בגמרא שעלה במחשבה ליבראות בע"ש ויצא לפועל על ידי אדם הראשון והוא כמו בחינת תורה שבעל פה שבאמת הוא דברי אלהים חיים דברי אשר שמתי בפיך ומכל מקום יוצא בפועל על ידי האדם כמו שנאמר תזל כטל אמרתי כמו טל שאינו נכר איך שבא מלמעלה שנראה כאלו החכמים מחדשין (וכמו שנת' כ"פ). וכן אור דילן במחשבה עלה בע"ש וזה מצד השי"ת ואדם הראשון הוציאו לפועל במוצאי שבת. ומש"ה בסעודת ליל ש"ק שהוא סעודתא דחקל תפוחין ועמוד האש לילה והאר"י הקדוש חשכה נגד יצחק אבינו ע"ה אומרים ובמנרתא טבתא דנהרא וכו' שזוכין להאור על ידי הדלקת הנר דילן של ישראל. ובסעודה שניה שהוא קדושת אברהם וקדושת יוסף בוקר דאברהם ובוקר דיוסף כנ"ל אומרים נהוריא ישרי בה בקביעות:
19
כ׳ואני תפלתי וגו' ענני באמת ישעך בזוהר חדש (פ' זו נ"ד ע"ג) רפאני ה' וארפא וגו' כיון דאמר רפאני מהו וארפא כיון דאמר הושיענוי מהו ואושעה וכו' אלא כל אסוותא דעלמא בידא דקוב"ה אבל אית מנהון על ידי דשליחא ואית מנהון דלא אתמסרו בידא דשליחא ואינון דאתמסרו בידא דשליחא אסוותא אינון אבל לזמנין מתהדרין אבל אינון דקוב"ה מסי ההוא מרעא לא מתהדר וכו'. וזה התירוץ יתכן על הכפל לשון רפאני וארפא שיש מהן על ידי שליח כמו על ידי רופא שנתנה לרופא רשות לרפאות (כמו"ש ברכות ס' סע"א) אבל על ידי רפואה זו יכול לחזור החולי ועל ידי השי"ת הוא רפואה עולמות. אבל הכפל לשון הושיעני ואושעה לא תירץ כלל הלא אין מושיע מבלעדי השי"ת. גם בודאי לא דיבר ירמי' הנביא מרפואת הגוף רק מרפואת הנפש שדבריו היו על כלל ישראל לבקש על רפואה מחטאים שבשבילם נגזר חורבן בית המקדש והגלות לישראל. אך הענין שבודאי עיקר רפואה רפואת הנפש הוא על ידי דברי תורה דכתיב ולכל בשרו מרפא וזה על העבר. וכן הישועה מהיצר הרע על להבא הוא גם כן על ידי דברי תורה וכמו"ש (זח"א ר"ב א') דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. אך יש שבא הרפואה על ידי דברי תורה שבא על ידי מוכיח שמכניס דברי תורה בלב לשוב בתשובה ושב ורפא לו. ויש חטאים שאין מועיל רפואה על ידי דברי תורה שעלך ידי שליח רק כשהוא על ידי השי"ת. ואף דעיקר דברי תורה לתקן הוא התורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא בא על ידי רב. אך כשמאיר הדברי תורה בלב עד שמאיר לו עצם שם הוי"ה כמו שנאמר כי אשב בחושך ה' אור לי אז נקרא הרפואה על ידי השי"ת והאי מרעא לא מתהדר לעלמא. וממילא על ידי זה גם יסורי הגוף שבאין גם כן על ידי חטא שאין יסורין בלא עון כמ"ש (שבת נ"ה.) וכשמתקן החטא יש לו על יסורי הגוף גם כן רפואה עולמית וזה שנאמר רפאני הוי"ה וארפא. וישועה על להבא גם כן יש על ידי דברי תורה שלומד מפי רב ונקרא ישועה על ידי שליח וזה לפעמים מתהדר דלא עדיף ממתן תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה'.) והיו חירות ממה"מ שהוא היצר הרע שאז נעקר היצר הרע מלבם כששמעו דיבור לא יהיה לך (כמ"ש שיר השירים פ"א) ומכל מקום אחר כך חזר יצר הרע למקומו. ואף אדם הראשון שהיה בג"ע ולא ידע כלל מרע וגם שם נכנס הנחש שהוא היצר הרע לפתותו. מה שאין כן כשהישועה על ידי דברי תורה שמאיר השם הוי"ה בלב אז הוא ישועה עולמית. וזה שנאמר רפאני הוי"ה וארפא הושיעני ואושעה שהרפואה יהיה על ידי שם הוי"ה וכן הישועה לעתיד על ידי שם הוי"ה ואז יהיה הישועה עולמית. ובשבת כשזוכין לשבת עלאה ואתפני יצר הרע מתמן (כמ"ש תי"ז ת' מ"ח) לכן מבקשין בתפלת מנחה דשבת שהוא כנגד יעקב ענני באמת ישעך ושפת אמת תכון לעד שיהיה ישועה עולמית שלא ישוב היצר הרע עוד. ומי שזוכה לזה נגאל מיד מכל וכל:
20
כ״אבזוה"ק (ח"ב ר"ד א') שבת ש' בת בת מתעטרא באבהן והאר"י הק' סידר הסעודות דשבת בלילה נגד יצחק אבינו ע"ה ובבוקר כנגד אברהם אבינו ע"ה וסעודה ג' כנגד יעקב אבינו ע"ה. ובתפלת מנחה דשבת שהוא גם כן כנגד יעקב אבינו ע"ה שמטעם זה יש שינוי בנוסח התפלות בשבת כמו השינוי בקדושות הסעודות מה שאין כן ביו"ט שקדושות הסעודות אחד וכן נוסח התפלות. נזכרו בתפלה זו כל האבות והטעם דיעקב אבינו כלל אהבתא (כמו"ש בזוהר הקדוש ח"ב קע"ה ב') שכולל גם קדושת אברהם ויצחק וכן אברהם ויצחק נכללו בקדושת יעקב גם כן דאברהם נקרא ישראל ויצחק נקרא ישראל (כמו"ש ב"ר ר"פ תולדות) והיינו שישראל מורה שמטתו שלימה שאין בה פסולת ואחר שנולד יעקב אז נתברר אברהם אבינו ע"ה כי ביצחק יקרא לך זרע ואין ישמעאל בכלל זרע אברהם ויצחק אבינו ע"ה נתברר כי ביצחק ולא כל יצחק שאין עשו בכלל (כמ"ש נדרים ל"א.) אך זהו רק אחר שנולד יעקב שאז נתברר זה ונקראו אברהם ויצחק גם כן אז ישראל. אבל מקודם היה נמצא פסולת בזרעם דישמעאל היה בכלל זרע אברהם שאמר לו ישמעאל יחיה לפניה ועשו היה בכלל זרע יצחק. ולכן בסעודה ג' מזכירין כל הג' אבות ומדת בת מתעטרא בהו. ובגמרא (יומא ע"ב:) שלש זירין הן וכו' של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח וכו'. והם כנגד כתר כהונה כתר מלכות כתר תורה כמו"ש בפירוש רש"י. והג' כתרים הם כנגד ג' האבות שהם כנגד ג' העמודים תורה ועבודה וגמ"ח. אברהם אבינו ע"ה שהוא כנגד עמוד גמ"ח ועסקו הי' במדת האהבה שמזה בא הזריזות במ"ע וכמו"ש בירושלמי (פרק הרואה) ומצינו בגמרא (חולין ט"ז.) קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל והוא כנגד כתר מלכות שעסק המלך להשגיח על צרכי עמו כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה (ברכות ג':) וכן מצינו שנאמר אצלו אל עמק השוה הוא עמק המלך ואיתא (ב"ר פ' מ"ג) ששם הושוו כל האומות וכו' מלך את עלינו. ויצחק אבינו ע"ה כנגד עמוד העבודה שהיה מדתו היראה פחד יצחק שמזה בא הזהירות במל"ת כמו"ש בירושלמי. וכן אמר הא קריבת נפשי קמך כמו"ש (שבת פ"ט:) והוא נגד עמוד העבודה שהוא כתר כהונה כהנים בעבודתם. ויעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב ואמת זו תורה (ברכות ה':) הוא נגד כתר תורה. וכל אחד מהאבות כלול בו הג' כתרים דבאברהם מצינו שנאמר בו אתה כהן לעולם כתר כהונה ובו התחיל הב' אלפים תורה. וביצחק אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא (זח"ג פ' סוע"ב) וכתר מלכות מצינו בו גם כן שהרי אבימלך בא אליו לכרות ברית עמו ואין דרך מלכים לכרות ברית רק עם מלך. גם איתא (ב"ר פ' ס"ד) זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך וזהו כתר מלכות שהוא שלחן מלכים וכמ"ש (הוריות ט'.) שאין באים לידי עניות וכמו"ש בפירש"י דבי גזא דילי' כדקאי קאי:
21
כ״בוכתר תורה כולל כל הג' כתרים כתר מלכות דרבנן אקרי מלכים דכתיב בי מלכים ימלוכו כמ"ש (גיטין ס"ב.) וכתר כהונה דאיתא (נדרים ס"ב.) ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל בראש אף ת"ח נוטל בראש וזה המקור לדברי הרמב"ם ז"ל (סוף ה' שמיטה ויובל) ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו וכו' ופרק עול מעל צוארו חשבונות הרבים וכו' הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו וכו'. והנה הזיר של מזבח זכה אהרן ונטלו ושל ארון מונח שלא הוריש משה רבינו גדולתו לזרעו אחריו. ובשעת מתן תורה איתא (שבת פ"ח.) שקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע והיינו נעשה כנגד אברהם אבינו ע"ה שהיה עסקו במדת אהבה והזריזות במ"ע וכמו שזכרנו. ונשמע כנגד יצחק שההי מדתו הפחד והיראה והזהירות במל"ת. דשמיעה אין הפי' שישמע בזו ויוציא בזו רק שיכנס ללב כדי שלא יעבור על זה כמו שמצינו (קידושין כ"ב:) אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וכו' והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. וכה"ג פירש"י ממכילתא אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב וכו' ולכאורה מה חייב האוזן שתרצע הלא האוזן שמעה ויורצעו כלי המעשה שעברו על מה ששמעו. אך הוא כמו שאמרנו שאם האוזן הי' שמעה כהוגן היה נכנס ללב ולא היה עובר על שמועתו וכמו"ש (מ"ר פ' האזינו) האוזן לגוף כקינקל לכלים וכו' רמ"ח אברים שבאדם על ידי האוזן כולם חיים שנאמר שמעו ותחי נפשכם. וזה כתר נשמע שיוקבע בלב להשמר מלא תעשה והוא כנגד יצחק וכתר תורה היא התורה בעצמה. והנה הג' זירים שהיו בכלי המקדש של מזבח סי' לכתר כהונה ושל ארון סי' לכתר תורה מובן אך של שלחן סי' לכתר מלכות פירש"י שהשלחן סי' לעשור מלכים צריך להבין הא השלחן זה היה אשר לפני ה' ואיזו שייכות יש לו לשלחן מלכים. גם לא היה מונח לפניו רק י"ב חלות ולא מעדני מלכים אך הענין ע"פ מה שאמרנו במה שא' (פ"ו דאבות) כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם. וצריך להבין איך שייך לומר למי שהורגל בפת במלח ומים במשורה וחיי צער שיתאוה לשלחן מלכים ודיו שיתאוה לאכול בשר ויין גם מה שאמר ששלחנך גדול משלחנם אם קאי על עולם הבא ושלחן מלכים הוא רק בעולם הזה אינם מסוג אחת ולא שייך לשון גדול כמו"ש הרמב"ם (בח' פרקים). אך ענין שלחן מלכים היינו שיהיה האכילה בקדושה כמו סעודת שלמה שנעשה מזה דברי תורה ונכתבה בנביאים לעולמי עד. ושמא יתקנא למה הוא לא יוכל לזכות לזה לאכול אכילה בקדושה כמו שהיה המכוון בסעודת שלמה המלך ע"ה. ולמה הוא מוכרח להצטער בפת במלח כדרכה של תורה ואינו יכול לקבל טובה זו שיהיה אכילתו בקדושה שזה שלחן מלכים. על זה אמר ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ס"א ב') מזונא עלאה יתיר מכלא הוא מזונא דחבריא אינון דמשתדלי באורייתא וכו' הה"ד החכמה תחי' בעליה ושלמה המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות זכה לחכמה תתאה שהוא התורה שבעל פה בחלום מצד השי"ת ואינון דמשתדלי באורייתא בהשתדלותם ויגיעתם אז שלחנם שהוא החכמה תחיה בעליה והוא גדול משלחנם. ועל זה היה מורה הזיר שעל השלחן לכתר מלכות דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ד:) דאכילת לחם הפנים הועיל לכהנים שיהיה כל אכילתם בקדושה ולא יהיה מהן קטרוג יצר הרע וזהו שלחנם של מלכים. ודוד המלך ע"ה אף שהיה מרכבה למדת מלכות מכל מקום לא האמין בעצמו שיהיה אכילתו בקדושה ולכן היה מתענה וזה עוד צמצום יותר מדרכה של תורה וכמו"ש בירושלמי (פ"ד דפיאה) על הפ' ואני בעניי הכינותי שהי' מתענה והיה מקדיש סעודתו לשמים. ושלמה המלך ע"ה דכתיב וישב על כסא ה' וזכה לכל החכמה תתאה בחינת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה הוא זכה לשלחנם של מלכים שנכתבה סעודתו בתורה לעולמי עד. וזה ענין מ"ש בגמרא (ב"מ פ"ג.) אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאה ידי חובתם שהן בני אברהם יצחק יעקב. והיינו דכל ישראל בני מלכים הן וכמו שא' (שבת ס"ז.) ואברהם יצחק ויעקב נקראו מלכים שהרי הראיה היא רק מסעודת אברהם כמו"ש רש"י שם ומ"מ הזכיר יצחק ויעקב גם כן. והנה באברהם מצינו שייכות אצלו המלכות כמו שנאמר אל עמק המלך מלך את עלינו כנ"ל. וכן יצחק כיון שבא אליו אבימלך לכרות עמו ברית כמו שנזכר לעיל. אבל יעקב אבינו ע"ה היה כל ימיו מורדף והיה מכניע את עצמו נגד עשו ובמה הוא נקרא מלך אך הוא כמו שאמרנו דשלחן מלכים המכוון הוא שיהיה אכילתו בקדושה וזה היה חלק יעקב אבינו ע"ה שאמר האלהים הרועה אותי שהשי"ת הוא הרועה והמאכיל ומאתו לא תצא הרעות ואכילה כזו הוא רק מהטוב. וכן ביקש ונתן לי לחם לאכול היינו שהשי"ת יהיה המאכיל ויהיה האכילה בקדושה. ובשבת איתא בפע"ח שמשה רבינו מחזיר הכתרים לישראל הכתר נעשה והכתר נשמע שהם כנגד אברהם ויצחק. ודכו"ע בשבת נתנה תורה ובפרט בסעודה ג' שכנגד יעקב תתן אמת ליעקב אמת זו תורה זיוא דז"א שהוא תורה וזוכין לכתר תורה שכתר תורה כולל כל הג' כתרים כאמור לכן מזכירין כל הג' אבות שהם נגד הג' כתרים וכאמור:
22
כ״גבסעודה ג' אומרים המזמור שאמר דוד המלך ע"ה ה' רועי לא אחסר וכן יעקב אבינו ע"ה אמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ואיתא בגמרא (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת וכן בדוד מצינו (ר"ה כ"ה.) ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים ובמדרש (קה"ר ד' ג') חי' דוד באותו שעה והוא ע"ד מ"ש (שבת ל'.) בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע וכו' והוא כמו שאמרנו שהעיקר הוא כשהאכילה הוא בקדושה שלא להנאת עצמו שאז ממילא זוכה לחיי עולם. וברכת המזון הוא גם כן עצה לזה שלא יביא האכילה לידי קטרוג יצר הרע כמו שנאמר ואכלת ושבעת וברכת והיינו על ידי שידע ויכיר שהשי"ת הוא הזן ומפרנס ואכילה שהוא מהשי"ת לא יביא לידי קטרוג יצר הרע. וחכמים תקנו ברכה אף לפניה ונטילת ידים. וא' (ברכות נ"ג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו' וכל זה הוא שיוכל להיות האכילה בקדושה. ולכן יעקב אבינו ע"ה שאמר האלהים הרועה אותי שהיה אכילתו בקדושה ולא ידע כלל מהנאת הגוף שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול על ידי זה זכה לחיי עולם ולא מת. ואף דעל הגוון נכתב אצלו קבורה וחנטו חנטייא וספדו ספדיא היה רק כמו שינה כמו שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. וכן נדרש (סוטה כ"א.) בהתהלכך תנחה אותך זה העולם הזה בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא. והוא כאשר בעולם הזה תנחה אותך התורה ותדע שה' רועי ואז והקיצות וגו' שיהיה כמו שינה ויקיצה וכמו שנאמר ורבים מישני עפר. וכן רבינו הקדוש שאמר ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה כמ"ש (כתובות ק"ד.) ולא היה חסר לו כלום כמו"ש (ברכות נ"ז:) זה אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת וכו' רק שהיה אכילתו בקדושה ולא נהנה ולא הרגיש שום הנאת הגוף כלל. וכן איתא (במ"ש מרנ"ש) נשיא ר"ת ניצוץ של יעקב אבינו. ומש"ה איתא בגמרא (כתובות ק"ג.) כל בי שמשי הוי אתי לביתי' וכו' דלא מת. וכן דוד המלך ע"ה שנעשה מרכבה למדת מלכות וכמוש א' של שלחן זכה דוד ונטלו רק שבחייו לא האמין בעצמו והיה מתענה כמו שאמרנו אבל אחר פטירתו באותו שעה חיה דוד כנ"ל. וזה שאמר ה' רועי לא אחסר שאז כיון שאכילתו בקדושה הכל נתקן בשלימות. וזה גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי וכמו שנאמר בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכדרש הגמ':
23
כ״דובזוה"ק פרשה זו (קפ"ח ב') והיה באכלכם וכו' מאי הוא תנופה תנו פ"ה ורזא דילי' תנו כבוד לה' אלהיכם דהא פה עלאה היינו כבוד דבעינן למיהב לי' לקוב"ה וכו' והוא ע"פ שא' (בפתח אליהו) מלכות פה שתכלית הבריאה היה שיכירו כח מלכותו ית"ש וכמו שא' (פ"ו דאבות) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו וכו' וזה כבוד לה' אלהיכם. ובגמרא (שבת ל"א:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר והאלהים עשה וגו' והיינו דמדת מלכות שכנגדו שם אדנ"י מורה על יראה וכמו שנאמר ואם אדונים אני אי' מוראי. ומלך ישראל שהוא מרכבה למדת מלכות והיראה וכמו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה וגו' שתמיד צריך שיעמוד התורה לנגד עיניו. ואיתא בגמרא (ברכות ל"ד:) המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף מפני שהוא שורש היראה ומש"ה זכה לשלחן מלכים שהאכילה יהיה בקדושה וכמו שאמרנו. ומלכות הוא בחינת דיבור וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א ל"ב א') דשבת איקרי דיבור ושבת בחינת מלכות שכל עיקר התנהגות המלוכה הוא על ידי דיבור שגוזר גזירה ומתקיים. וזהו תנו פה תנו כבוד ועל זה מורה עומר התנופה בראשית הקציר שיכירו שהשי"ת הוא הזן ומאכיל ועל ידי זה האכילה הוא בקדושה וכמו שאמרנו וזהו ה' רועי לא אחסר. ובשבת כל אחד מישראל זוכה לאכילה בקדושה והאכילה הוא מסט' דעץ החיים ועל ידי כן זוכין לחיי עולם. ובמדרשים ובירושלמי מכנים המיתה כד דמך והיינו שהוא רק כמו שינה אך שם נאמר זאת בגדולים. אבל מצינו (ב"ר פ' ס"ה) עובדא בהדא סיעא דפריצין וכו' דהוו נהיגין אכלין ושתין בכנישתא כל פתי רמשא דשבת וכו' חד מנהון דמך וכו' ואף דקרי להו פריצי מכל מקום איתא שם על המיתה לשון דמך שהוא לשון שינה. אך מפני שהוזכר בהם שאכלו כל ליל שבת שהיו משמרים שבת והמשמר שבת זוכה לחיי עולם כמו"ש טועמיה חיים זו ואלמלא משמרים ישראל שבת אחד או שני שבתות מיד נגאלין כמו שהובא (בגמרא ובמדרשים ובזוהר הקדוש בכ"ד) ואז היה מתוקן כל הפגם כמו לעתיד אך העולם נידון אחר רובו אבל כל נפש בפרט כשהוא משמר שבת זוכה לחיי עולם ואף שלא נתבטל המיתה עוד מ"מ הוא רק כשינה ויקיצה. וזה שאמר שם חד מנהון דמך מפני שהיה משמרים שבת. ובפרט בסעודה ג' דז"א שהוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן שהוא כל הקו האמצעי זוכין כל אחד מישראל לקדושת שלחן שיהיה האכילה בקדושה. ובזוהר הקדוש פרשה זו (קצ"ג א') מאי פתורה דיתקן פתורא ויבעי מתמן עיטא מה יעביד. על הנהר על הנהרים מיבע"ל דנקרא ארם נהרים מאי על הנהר ודאי הכי הוא דעל חד נהרא קיימא תדיר והיינו כמו שבקדושה העיקר הוא לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא כמ"ש בזוהר הקדוש למעלה (קצ"ב ב') והוא על ידי הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן כל קו האמצעי. כן לעומת זה בקליפה י שגם כן נהר קו האמצעי להמשיך מהשורש על ידי הפתורא שהיה מתקן לסט"א כמו"ש בזוהר הקדוש. לכן אומרים בסעודה זו באמצע סעודה ה' רועי לא אחסר. ואחר שעבר כל יום השבת בשמירה וכל נפש בפרט השומר שבת נגאל מכל הפגמים וזוכה לחיי עולם כמ"ש טועמיה חיים זכו אומרים גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי שזוכין לחיי עולם כאמור:
24
כ״הבתפלת מנחה דשבת אומרים אתה אחד ושמך אחד. וזה יהיה רק לעתיד כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (כמו"ש פסחים נ.) ושבת הוא רק מעין עולם הבא אבל לא נגלה עדיין היחוד. אך בשבת נקראו ישראל בבחינת כלה ועל זה נתקנו נוסח ג' התפלות דשבת אתה קדשת על שם הקידושין כמו כלה שצריכה קידושין ואתה אחד על שם היחוד כמו שכ' האבודרהם ובסעודה ג' אז הוא היחוד קוב"ה וכנסת ישראל וזהו מנוחה שלימה כמו שנאמר ומצאן מנוחה אשה בית אישה ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו קצ"ג א') ואינון יהבין לי' מתנן ונבזבזין וכו' וכלהו קביל לון משה למיהב להו לישראל וכו' ת"ח עדים דבני ישראל אילן מתנן ונבזבנין דקבילו ובג"כ לא הוי שליט עלייהו מותא ולא סט"א וכו'. ובגמרא (שבת פ"ח.) איתא דעדים הוא הב' כתרים שנכתרו במתן תורה א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. אך הכל אחד דענין הנבזבזין שלקחו מאדום וישמעאל ושרים שלהם הוא הכוחות שלהם שלקחו להקדושה. ואיתא (מ"ר שלח פ' ט"ז) שמותיהם נאים ומעשיהם כעורים זה ישמעאל ועשו ישמעאל שומע אל עשו עושה רצון עושיו ומעשיהם כעורים. שכח עשו היה המעשה וכמו שנאמר והידים ידי עשו והוא היה זלעו"ז כנגד קדושת אברהם שהיה כנגד כתר נעשה שהוא הזריזות במעשה במ"ע אבל עשו מעשיהם כעורים ואף שהוא היה הפסולת דיצחק היה גם להיפך כנגד קדושת אברהם ואברהם היה אוהב את הבריות ועשו שונא את הבריות כמו"ש (ב"ר פ' ס"ג) על עשו שנאת דמו של אדם בגופו. וכח ישמעאל היה השמיעה והוא זלעו"ז כנגד קדושת יצחק שאף הוא היה הפסולת מאברהם שהיה מדתו אהבה בקדושה והוא היה האהבה שלו לחמדות ותאות רעות היה הוא להיפך גם מקדושת יצחק שכנגדו כתר נשמע היינו הזהירות נאים אבל מעשיהם כעורים. ואמר בזוה"ק שלקחו מתנות באדם כח העשיה מעשו וכח השמיעה מישמעאל. וזהו הב' כתרים שאמרו בגמרא א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. ואמר שם זאת על פסוק ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ובפסוק זה לא נזכר רק אדום ולא ישמעאל שמאדום נטלו כל כוחו לקדושה ובטלו כוחו מכל וכל וכמו שיהיה לעתיד ולא יהיה שריד לבית עשו. מה שאין כן קליפת ישמעאל שהוא החשק שנברא באמת להיות החשק לחמידו דאורייתא ואף לעתיד יושאר ממנו כמו"ש (מה"נ תולדות קל"ח א') דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי אבל לא מנוולא כקדמיתא למיחטי בי' וכמו שאמר שם למעלה שלכן נקרא לבן מלובן כמאן דסחי ומטביל מסאובתא. ועל זה א' (קידושין ל':) בראתי יצר הרע ובראתי לי תורה תבלין והיינו דיצר פירושו חשק כמו שנאמר ליצר מחשבות לבב עמך והשי"ת בראו להיות החשק לדברי תורה כמ"ש משכהו לבית המדרש. וכשקבלו אלו הכוחות המתנות באדם מעשו וישמעאל אז לא שליט עליהון מותר ולא סטרא אחרא. והוא ע"פ מ"ש בזוה"ק למעלה (קפ"ט א') דאותיות ח"ט מחט"ה הוא מוץ ותבן והיינו קלית עשו דכתיב ובית עשו לקש והוא באמת כנגד תורה שבכתב שהוא כללא דכ"ב אתוון על ידי האות ה' שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה קרינן חטה היינו שהרב כעס נתקן על ידי הרב חכמה להוציא אור הראשון בחינת תורה שבכתב וזה שא' חטה כללא דכ"ב אתוון. וישמעאל הוא נגד יין בחינת יינא דאורייתא דבע"פ שע"ז נברא היצר והחשק להיות חמידו דאורייתא חדוותא דשמעתא. וזה שא' (ברכות נ"ז.) יין יש שותהו וטוב לו יש שותהו ורע לו וכו' ויין למרי נפש וכו' תלמיד חכם לעולם טוב לו שנאמר וכו' ושתו ביין מסכתי ויין מסכתי היינו יינא דאורייתא דבע"פ (כמ"ש רע"מ עקב רע"א ב'). והוא הענין שהחשק באמת נברא רק לתורה שיהיה משכהו לבית המדרש ורשעים שלוקחים החשק לתאות רעות הוא שותהו ורע לו כמ"ש (יומא ע"ה כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו כמישור וזהו קליפת ישמעאלך ואז היין מקלקל בחינת השמיעה כמו"ש (שבת קמ"ז ב') חמרא דפרוגיתא וכו' אמשיך בתרייהו וכו' אמר החרש היה לבם וכו' ות"ח הם לעולם טוב לו שהחשק שלו רק לדברי תורה לבית המדרש מקום חידוש הלכות שהוא יינא דאורייתא דבע"פ. וכשלקחו מהם הכוחות מהעשיה והשמיעה לא שליט עליהון מותא ולא סט"א שנתקן אז כל הפגם הרשאון מהנחש שאמרו חז"ל חובה דאדם הראשון חטה היה וכיון שנתבטל המיתה נתבטל כל היצר הרע כמו"ש (ב"ב ט"ז.) הוא יצר הרע הוא מלאך המות אך לאחר שחטאו פרקום וכולן זכה משה ונטלן כמו"ש בגמרא. ובשבת איתא בפע"ח שמשה רבינו ע"ה מחזיר לישראל הכתרים שכנגד נעשה ונשמע שמשה רבינו משיג אז מדרגתו שהוא הדעת כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וכיון שמחזיר להם הכתרים לכן בשבת הוא כמו לעתיד לבא כנ"ל. לכן בסעודה ג' שהוא היחוד והמנוחה אז הוא אתה אחד ושמך אחד. וזהו בסעודה זו דז"א שהוא בחינת הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן כל קו האמצעי שמחבר מכ"ע עד מלכות בחינת כנסת ישראל ואז זוכין לקדושת השלחן לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא וכמו שאמרנו. ומש"ה אומרים בתפלה זו אתה אחד ושמך אחד כמו שיהיה לעתיד:
25
כ״וואומרים בזמירות דסעודה ג' פלא יועץ כמו שנאמר כי עשית פלא עצות מרחוק דעצה הוא מרחוק היינו מאתר עלאה וכמו שנאמר לי עצה ותושיה וגו'. ואמרו כליות יועצות מרחוק היינו מהשרש כמו שנאמר הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני דעצת הכליות הוא מהשורש והתורה אומרת לי עצה ותושיה שעל ידי דברי תורה אפשר להשיג עצה מרחוק מהשורש גם כן. וזהו ענין מ"ש בזוהר הקדוש (קצ"ג א') מאי פתורה אלא דיתקין פתורא ויבעי מתמן עיטא מה יעביד וכו' שלהשיג עצה צריך לעורר מרחוק מאתר עלאה ולכן אמר לו בלעם שיתקן פתורא לסט"א שישיג מאתר עלאה של הקליפה ראשית של הקליפה. וזה הענין כשאמר לכה איעצך וגו' אמר עוד הפעם נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון אף שכבר אמר זה למעלה אך הוא ע"פ מ"ש בזוהר הקדוש (שם ע"ב) על ולא קם נביא עוד וגו' שמ"ש בישראל לא קם אבל באו"ה קם ומנו בלעם היינו שהיה בקליפה זלעו"ז כמו משה רבינו ע"ה בקדושה דמשה רבינו ע"ה היה שורש הדעת דקדושה. והוא אמר ויודע דעת עליון דרגא דאיהו עליון על כלהו מנהגי ארבא וכו' והיינו דיודע דעת עליון דקליפה. וזה כאן כיון שאמר לכה איעצך ועצה הוא מרחוק מהשורש כנ"ל. לכן זכר עוד הפעם שהוא גם כן יודע דעת עליון של הקליפה וכן כתיב עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' היינו מה שאמר שצריך לחפש עצה מרחוק. וזה שאמר למעלה דיתקין פתורא ויבעי מתמן עיטא מה יעביד. על הנהר כמו שאמרנו למעלה שהוא הנהר היוצא והוא קו האמצעי דקליפה להמשיך מראשית הקליפה. ומשה רבינו שהוא סוד הדעת דקדושה ובשבת כשמשיג מדרגתו שאז הוא ישמח משה במתנת חלקו ומחזיר הכתרים לישראל לכן אומרים אתה אחד ושמך אחד. ואומרים ומי כעמך כישראל וגו' תפארת גדולה ועטרת ישועה ע"ד מ"ש (ברכות ו'.) את ה' האמרת וה' האמירץ אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ומי כעמך ישראל וגו' וזהו תפארת גדולה. ועטרת ישועה היינו כמו שאמרנו שבשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל כמו שהיה בשעת מתן תורה ואז נושעים ישראל ישועה בהשורש כמו"ש בזוהר הקדוש נבזבזן דנטלו ובג"כ לא שליט עליהן מותא ולא סט"א וזהו עטרת ישועה שכבר נושעו מכל וכל. וזהו בסעודה ג' שהוא נהר היוצא מעדן וגו' קו האמצעי המחבר הכל עד כ"ע. ועל זה א' אלמלא שמרו ישראל שבת כהלכתו מיד נגאלין וכל נפשבפרט כשעבר יום שבת בשמירה מיד נגאל:
26
כ״זואומרים בתפלה זו ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו' ענני באמת ישעך שיהיה הישועה ע"ד אמת כמו שנאמר שפת אמת תכון לעד וכן ביום הכפורים שנקרא שבת שבתון היינו שבת שעושין ישראל שיוכלו הם גם כן לקבוע מקרא קודש כמו קדושת שבת אז גם כן נושעים בשלימות שנקרא עלמא דחירו. אך אחר יום הכפורים חוזר היצר הרע ויוכלו לקלקל עוד מתפללין אחר כך בימי הסוכות אני והו הושיעה נא היינו על ידי היחוד אני והו נזכה לישועה שיהיה הישועה לעולמי עד שלא יחזור היצר הרע עוד. וכן במוצש"ק אחר שנושעו בשבת בסעודה ג' שהוא נהר היוצא וגו' עד כ"ע שהוא עטרת ישועה היינו ישועה בשלימות כנ"ל. אומרים בהבדלה פסוקים שיש ברם ששה פעמים לשון ישעוה כנגד ששת ימי המעשה שיהיה הישועה באמת ושפת אמת תכון לעד אף בששת ימי המעשה. וששית הוא כוס ישועות אשא דהכוס יין זה להוושע מתוך הלחץ והדחק. וזה שא' בגמרא (עירובין ס"ה.) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים אף שבגמרא (ברכות נ"ז.) אמרו יש שותהו וטוב לו דכתיב ויין ישמח ויש שותהו ורע לו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ואמר אחר כך תלמיד חכם לעולם טוב לו שנאמר ושתו ביין מסכתי ומה שא' שיש שותהו וטוב לו משמע שהוא כמו הת"ח שלעולם טוב לו ושם אמרו לא נברא יין אלא וכו'. אך באמת מה שאמר יש שותהו ורע לו ע"ז הביא רק ראש הפסוק תנו שכר לאובד שהוא לשלם שכר לרשעים כמו"ש (פירש"י בעירובין) ויין כזה שהוא החשק לההיפך מקלקל השמיעה שהוא בחינת תורה שבעל פה יין מסכתי וכמו"ש (שבת קמ"ז:) ראב"ע אקלע להתם אמשך בתרייהו וכ'ו אמר החרש היה לבם וכמו שאמרנו למעלה. מה שאין כן סוף הפסוק ויין למרי נפש הוא לראיה על שותהו וטוב לו שהוא נקרא כוס ישועות שישועה מורה על מי שהוא בלחץ ודחק ונושע מזה. ות"ח לעולם טוב לו שנאמר ושתו ביין מסכתי והיינו יינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש ברע"מ הנז') והוא היין שבא לתקן הרב כעס כמו שנאמר כי ברב חכמה רב כעס וכמו שא' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו'. ואז היה הכל כלול בתוך התורה שבכתב ה' חומשי תורה שכנגד זה ה' פעמים אורה בפרשה יהי אור כמ"ש (ב"ר פ"ג) וזהו כוס ישועות אשא. ואף שיש עוד בחינת יין המשומר בענביו אך זה אינו בעולם הזה כי הוא בחינת אור הראשון שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא שאז יהיה הגאולה בשלימות ויתגלה היין המשומר בענביו והיינו שיהיה התחדשות תורה שבעל פה בכל פעם יותר ויתגלה לצדיקים סודות שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם (כמו"ש במה"נ תולדות קל"ה ב') ועל זה אמרו (קה"ר ב' א') כל התורה שאדם למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא. וכל היין דמצוה מרמז ליין המשומר בענביו חמרא דמנטרא מה שאין כן התורה שבעל פה שבעולם הזה הוא רק התגלות מעין זה כמו שבת שיש בו התגלות מעין אור הראשון כמו"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו וכו' והוא רק לתקן הרב כעס. וזה שא' לא נברא יין היינו בחינת היין שבעולם הזה אלא לנחם אבלים שהוא לשמח הלב בהכוס ישועות שיהיה נושע על ידי זה מתוך הלחץ והדחק המיצר ללב ישראל. וזה הטעם שבב' סעודות הראשונות דשבת תקנו קידוש על היין שצריך כוס ישועות להנצל מהדחק שעדיין לא עבר יום השבת בשמירה. מה שאין כן סעודה ג' שהוא דז"א הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן קו האמצעי שמחבר מכ"ע עד כנסת ישראל ואז נושעים מכל וכל שהוא עטרת ישועה כמו בשעת מתן תורה שלקחו מתנות באדם ובג"כ לא שליט עליהון מותא ולא סט"א כנ"ל. וזה זוכין אחר שעבר השבת בשמירה שכל נפש בפרט מיד נגאל מכל וכל וכמו שאמרנו לכן בסעודה זו לא תקנו קידוש על היין שאין צריך כוס ישועות מפני שכבר נושעו בשלימות ונקרא עטרת ישועה:
27
כ״חבזוה"ק פ' זו (קפ"ה ב') ר"ח פתח ויראני את יהושע וגו' דהכי אמר דוד אם עונות תשמר י"ה אדני מי יעמוד וכו' אלא ג' דרגין דרחמי אדכר דוד הכא וכו' הא א"ד דאיהו רחמי ואי שמא דא אע"ג דאיהו רחמי יתער בדינא וכו' דרגא חדא אית וכו' ומאן איהו מי מ"י יעמוד ודאי מי ירפא לך וכו'. וכבר שאלו שהרי שם א"ד מורה על דין דינא דמלכותא דינא כמו"ש (זח"ב קי"ח א' וש"מ) ואיך אמר כאן דאיהו רחמי. אך הענין ע"פ מ"ש בזוה"ח פ' תבוא שכל פרשת התוכחות הוא ברחמי כאב דמניף שבטו על בריה בנהימו סגי כדי להטיבו. ובאמת בכל התוכחה דפ' תבא כתיב בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים מפני שבאמת התוכחה הוא דפ' תבא כתיב בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים מפני שבאמת התוכחה הוא רחמים כדי שייטיבו על ידי זה. וזה שא' כאן בזוה"ק הנ"ל הוא א"ד דאיהו רחמי היינו רק לאיים על האדם כדי להטיבו על ידי זה ולהטותו לתשובה כי על ידי היראה יבא לתשובה (כמו שנת' כ"פ מגמרא ע"ז י"ט. ועוד) ואם ח"ו גם הוא יתער בדינא שלא יועיל ולא יבוא לתשובה מכל מקום מ"י יעמוד ודאי היינו שער הנ' שהוא מיוחד לבעל תשובה. מי ירפא לך אף כי גדול כים שברך. ונראה מהזוה"ק שמפרש פ' ויראני את יהושע וגו' שהיה אחר פטירתו. אף שאחר כך כתיב ויעד מלאך ה' ביהושע וגו' אם בדרכי תלך וגו' שזה בודאי היה בחייו זה היה בזמן מוקדם. וזה שאמר ת"ח יהושע בן יהוצדק צדיק גמור ה' וכו'. וכ"כ אחר כך בזוה"ק דסלקו לי' לדינא בתר דאתפטר וכו' ואמר יגער ה' בך השטן וכו' תרין גערות אמאי אלא חד לדומה וחד לההוא דנפקא מגיהנם דקיימא תדיר לאסטאה וכו'. והיינו דהשטן הוא המלה"מ הוא היצר הרע (כמו"ש ב"ב ט"ז.) ומש"ה נזכר בו הבוחר בירושלים כנגד מה שהתגרה אף בהכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים. ודומה של גיהנם הוא כנגד קליפת הנחש והתאוה והשטן הוא הס"מ הרוכב על הנחש. וז"ש בזוה"ק להלן (קפ"ו א') ת"ח ההוא שטן וכו' דאגליס בדיוקנא דשור היינו שהוא קליפת עשו וזה שא' השור דאשתמודע וכו' את ירק השדה אינון רוחין דב"נ דאינון ירק השדה ההוא שדה דאשתמודע והיינו רוחין דב"נ הם הנפשות שהם מהשדה הידוע והוא מתגרה בהם (כמ"ש סוכה נ"ב.) אך השי"ת שומר עמו ישראל וכמו שפתח שהוא ע"י שער הנ' שמיוחד לבעלי תשובה כאמור:
28