פרי צדיק, בהעלותךPeri Tzadik, Beha'alotcha
א׳המאמר הזה הוא מכתי"ק ואיידי דחביבי אקדמי' לי' ברישא.
1
ב׳תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל וגו' תתקעו ולא תריעו. כי תרועה מתרגמינן יבבא שבא על צער ותקיעה על שמחה וכמ"ש שם אחר כך כי תבוא מלחמה בארצכם על הצר וגו' והרעותם וגו' וביום שמחתכם וגו' ותקעתם וגו'. ובשעת מסע האדם בדרך הוא בטרדא וצער ואינו בנייחא. ועי' ברכות י"א א' ממעטנין מבלכתך בדרך טרדא דמצוה. ועל כן היה הסימן המסע בתרועה והקהל היה בעת החניה שהיו בנייחא ושמחה הסימן בתקיעה. וידוע דמ"ב מסעות ומקומות החני' הם נגד שם מ"ב וכל אות הוא מדרגה בפ"ע ובין מדריגה למדריגה יש מסע שהולך ונוסע להגיע לאותו מדריגה ואז הוא בטרדא וכשמגיע להמדריגה הוא בנחת. וזה כל האדם כל ימי חייו בימי המעשה הוא בטרדא והוא הכנה לבוא לשבת דמי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ובמדרש איכה דהגוים אומרים דיהודים כל מה שטרחו בו' ימי המעשה אוכלים בשבת. וכן הוא גם ברוחניות דכפי מה שהאדם מתקדש ומכין עצמו בו' ימי המעשה כן הוא מרגיש הקדושה (בשבת). ובפע"ח כתב דביום ד' ה' ו' דקמי שבתא מכין לקבלת נר"נ על ידי שמתקדש במחשבה דיבור ומעשה. וימי א' ב' ג' דבתר שבתא הוא השארת קדושת נר"נ דשבת העבר במחשבה דיבור ומעשה עי"ש. ובאמת גם הג' ימים דבתר שבתא על ידי הקדושה שבהם משבת העבר הם מוסיפין קדושה בשבת הבאה ועל ידי זה יוכל גם כן לקדש הג' ימים דקמי שבתא לקבל תוס' נפש רוח נשמה. ויש לומר דע"כ אמרו שבת קי"ח ב' אלמלי שמרו ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין. כהלכתן היינו בקבלת הנשמה יתירה כראוי בכל מדרגותיה שהוא על ידי שמירת השבת כהלכתו וכראוי בכל פרטי דקדוקיו. ועל ידי שבת הראשון נשאר הקדושה לימי המעשה שאחריו ויש לו הכנה דרבה יתירה בימי המעשה ועל ידי זה זוכה לתכלית השלימות דקדושת שבת בשבת הב' ולהיות נגאל לגמרי מהשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות דענינם אחד דכפי התגברות היצר הרע והשאור בלב איש יהודי כן הוא התגברות מלכות ממלכי האדמה אשר כוחם מאותו הכוח דרע שנתגבר בנפש היהודים באותו דור וזמן:
2
ג׳וי"ל דעל כן לא אמר להם משה מצות השבת עד ע"ש שנכפל להם לחם יומים אף שנצטוה כבר ביום א' דאז שלא היה שבת קודם לא יכלו לקבל תוס' קדושת נר"נ בג' ימים דקמי שבתא כיון שלא הי' בג' ימים הראשונים השארת קדושה משבת העבר ולא יכלו להכין בכל ימי החול וסגי בהכנה דע"ש והכינו את אשר וגו' שאמר להם אשר תאפו אפו וגו' דסעודת שבת צריך הכנה מע"ש ותו לא. אבל הש"י אמר לו אחר כך עד אנה מאנתם וגו' כלל גם אותו על שלא הגיד להם מיד ביום א' דהיה מועיל להם הכנת ו' ימי המעשה שלא היו הולכים עוד ללקוט בשבת. ומצות זכור את יום השבת לקדשו הוא גם כן בכל ו' ימי המעשה (וע"ד דס"ל לשמאי בביצה מחד בשביך לשבתך והלל לא פליג על זכירה בלב מיהת) להיות לבו נוהה ומשתוקק להגיע לקדושה זו. וכל ו' ימי המעשה הוא בעמל ויגיעה וכשבא שבת בא מנוחה כמ"ש בב"ר מה היה העולם חסר מנוחה וכו'. ויש לומר ע"ד שאמרו בגמרא לשון נח נפשי' על פטירת האדם כי כל ימיו שהוא חי עוד טרוד במלחמת היצר הרע ויגיעת הנפש בקבלת עול תורה ומצות כמ"ש בע"ז דלעולם יהיה כשור לעול וכחמור למשוי. ואמרו בפ' חלק (סנהדרין צ"ג ב)' ע"פ והריחו וגו' שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. ובסוף פרק ב' דברכות ומסובלים במצות וזהו גם למקבלים עול תורה בלבד כש"כ כשיש עליו גם עול מלכות ועול ד"א (דשניהם אחד דבכלל שעבוד מלכיות הוא כל טרדות עולם הזה וכמ"ש בעירובין מ"ג א' דבן דוד יבוא גם בע"ש ולא חיישינן לטורח שבת שעסוקים בו דכי אתי משיח הכל עבדים לישראל ואין צריך לטרוח עוד בשום דבר דעמדו זרים ורעו צאנכם וגו') ובפטירתן נח נפשי'. וכן בהגיע שבת דנחמם מיצר הרע על ידי הנשמה יתירה שא' בזוהר יתרו פ"ח ב' דכל שלימו בה וכדוגמא דהעולם הבא ובגין כך נקרא שבת מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים בכל סטרין עי"ש. פי' דשבת אין שם ליום דאין היום שובת אלא הקב"ה שבת בו ממלאכתו אחר שכילה מעשיו וראה דהכל טוב מאוד. וכל השמות דהשי"ת מורים על מדותיו כל שם למדה ידועה כידוע אבל שבת שהוא על השביתה כולל הכל. וזה דשלים מכל סיטרין מכל הו' קצוות וכל המדות. וכן הנשמה יתירה דשבת שהוא חלק אלוק ממעל נקרא גם כן שבת והיא גם כן כל שלימו בה ומעין עולם הבא שאין שליטה ליצר הרע בה. ועל כן הוא אז במנוחה שלימה. וכפי מה שהכין עצמו בעמלו בעבודת ה' בו' ימי המעשה כן הוא הרגשתו המנוחה ביום השבת. ועל כן תיקן הבעש"ט לומר הודו בע"ש במנחה סמוך לפנות ערב כי אז יוצאים מהטירדא למנוחה ונייחא דוגמת עוברי ימים והולכי מדברות כשבאים לישוב שצריכים להודות דכך קבע הש"י להנהגת האדם. וע"ד שברא יום ולילה דלא ישבותו להיות חושך ואחר כך מאיר וע"ד שנאמר שבע יפול צדיק וקם. והשבת הוא קודש והש"י מכניס אז קדושה באדם כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. ומגיע לנייחא מעצבו בימי החול דכתיב בעצבון תאכלנה וכמ"ש בב"ר ע"פ ויברך את יום השביעי דברכת ה' תעשיר ולא יוסף עצב עמה ור"ל הקללות דאדם וחוה שהוא בעצבון ובשבת אין להם שליטה:
3
ד׳והנהגת האדם להיות הולך תמיד ממדריגה למדריגה המסע בימי החול והחני' והמנוחה אחר כך ביום השבת. וזהו גם כן שהיו תוקעין בע"ש לקבלת שבת כי התקיעה סימן החניה להקהיל ובתקיעה א' דע"ש היו מקהילין העם שבשדות שהיו צריכים להכנס יחד כמ"ש בשבת ל"ה ב'. ושם אמרו דבבבל שובתין מתוך מריעין מנהג אבותיהם בידיהם. נראה דמשגלו לבבל היו מקבלים השבת מתוך צער ויגון על שגלו מעל שלחן אביהם ובא"י תוקעין תר"ת שהם נגד ג' אבות שהתרועה שבין ב' התקיעות הוא על מדת פחד יצחק לפחוד ולירא מהש"י. אבל פחד זה הוא בא מתוך שמחה ומושך אחריו שמחה וכמו"ש בתנדב"א אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ואף על פי דכל פולחנא בקדמיתא בעי יראה וכמו"ש בזוה"ק ר"פ אחרי מקרא דעבדו את ה' ראשית חכמה יראת ה'. מ"מ היראה אינה באה לאדם אלא כשיתבונן מקודם שהש"י מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה במעשיו כמ"ש בהגה"ה דריש או"ח. ומזה שמשים לב שהש"י מביט עליו ומשגיח במעשיו בא גם שמחה קודם היראה וכמו שנאמר ישמח ישראל בעושיו ונאמר ישמח לב מבקשי ה' שאפילו עדיין אין השי"ת מאיר בתוך לבו רק שהוא מבקש ה' גם כן בא לשמחה כי עוז וחדוה במקומו. וזהו השמחה שלפני היראה כשהוא מבקש לבוא ליראה. וכמו שנאמר בנחמיה תפלת עבדך החפצים ליראה את שמך. כי תפלה צריך להיות כעומד לפני המלך דע"כ אמרו בעירובין ס"ה א' דשכור שאין יכול לדבר לפני המלך תפלתו תועבה ולא יצא ידי חובתו. דזה שא"א לו כלל לדבר הו"ל אין ראוי לבילה דבילה מעכבת. אבל כשראוי לדבר ואף על פי שאין לבו מכוין כעומד ומדבר לפני המלך כל הראוי לכך אינו מעכב. ולפי שהעומד לפני המלך נופלת עליו יראה ואימת המלך ע"כ אמר החפצים וגו' שהם חפצים ומשתוקקים ליראה היינו שיהיו כעומדים לפניו ית' ואע"פ שעדיין אינו כן. השי"ת רוצה רק רצון הלב וכמ"ש בזוה"ר שלח ק"ס סע"א ומה שהיצר מטריד לבו שלא יכול לכוון לבו כראוי וכעומד לפני ה' ממש הו"ל כנאנס ולא עעה דמעלה עליו הכתוב כאלו עשה ושומע הקב"ה כאלו כוון כל שרואה ללבב שחפצו ורצונו להיות עומד לפני המלך. ומהשתוקקות זה שהוא מבקש ה' באמת אף שעדיין אין מאיר בלבו בא השמחה בלב ומזה בא ליראה. ושוב מהיראה שנפתח בלבו יותר על ידי זה ההרגשה שהש"י עומד עליו ורואה במעשיו ומחשבותיו ומצפוני לבו יחזור עליו השמחה בה': (ע"כ מכתי"ק)
4
ה׳[עוד זאת מכתי"ק] במד"ר (פ' זו) דמשה רבינו ע"ה נתקשה וכו' וחזר ונתקשה וכו' והראהו הקב"ה וכו' ועם כל זה לא יכול רק בצלאל עשאה יעו"ש. ודריש כן מלשון הכתוב בפ' מקשה ואחר כך כמראה אשר הראה וגו' ואחר כך כן עשה מי שעשאה היינו בצלאל ע"ש. וענין הרמז בזה על ג' פעמים שנתקשה וגם גוף הדבר מה שייכות זה לכאן היה לו להביא זה במלאכת המנורה. וי"ל ענין שאמר שבחו של אהרן שלא שינה ומהיכ"ת ישנה. רק מ"ש אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות לפי הדרש דרז"ל היה צ"ל ששת הנרות וגם למה נקרא נר האמצעי מול פני כו'. וי"ל ע"ד הפשט דמנורה בדרום ומול פני המנורה הוא בצפון ונאמר מצפון תפתח הרעה כי צד צפון פתוח ופרוץ לפני היצר הרע וכוחות הרע ולב כסיל לשמאלו. וכן בכ"מ בדברי רז"ל משמאילים נקרא ההולך בדרך רע ומיימינים ההולכים בדרך טוב. והוא משום דלב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ובברכות ס"א סע"א למדו מזה גם כן לכליות דימין יועצתו לטובה כו'. וצפון הוא לשמאל ודרום לימין כמ"ש צפון וימין וגו' שכן הוא בעמידת האדם למזרח דע"כ נקרא מזרח קדם. ושם הז' מז' שמות דיצר הרע שחשבו בסוכה נ"ב א' הוא צפוני ע"ש שצפון בלבו ושם מסיים כי הגדיל לעשות בת"ח יותר מכולם ע"ש. דהם ז' מדריגות נגד ז' מדריגות דקדושה וזה האחרון הוא גם במי שנקי לגמרי כל זמן שלא נתקן חטא אדם הראשון לגמרי עדיין יש מציאות ליצר הרע. כדוד המלך ע"ה שאז"ל ע"פ ולבי חלל דהרגו ליצ"ר בתענית. ועכ"ז בעת הנסיון חזר להתעורר וכל הגדול יצרו גדול כי זה לעומת זה עשה. רק שאצלו הוא צפון וטמון והתעוררותו הוא כל זמן שיש מציאות הרגשת תאוה גופנית. דאדם הראשון קודם החטא לא הרגיש הנאת עצמו דע"כ אמר ולא יתבוששו וכן איתא ביעקב אבינו ע"ה וכן א' לעתיד לב להוציא בשר. וע"כ א' בספרי אין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה כמ"ש בפ' ואתחנן ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח ובפ' עקב פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת וגו' ושם בסוף הפרשה ואכלת ושבעת השמרו לכם פן וגו' ובפ' וילך ואכל ושבע ודשן ופנה וגו' ובפ' האזינו שמנת וגו' ויטוש וגו' ובברכות מלא כריסא זני בישי. ובתדב"א והובא בתוס' כתובות ק"ד א' בשם מדרש עד שתבקש שיכנס ד"ת למעיך יבקש שלא יכנסו מעדנים ואכילה ושתיה יתירה. והיינו באכילת היתר כל שהוא למלא כריסו ולא בכונה לש"ש. וד"ת משבר היצר כמ"ש משכהו לבית המדרש ובזוהר מקץ ר"ב רע"א לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וכן בפ' ואתחנן רס"ח א' דלית לך מקטרגא ליצר הרע בר מילי דאורייתא. ואמר דצריך לבקש ע"ז יותר דתחלת חטא אדם הראשון וכניסת היצר על ידי תאות אכילה והכניס בלבו הרגשת תאוה ובזה הוא תחלת כניסתו בלב. וע"כ במקדש שלחן בצפון דעל ידי אכילה בקדושה מסתלק היצר הרע. ועל זה רמזו בזוהר שלח קע"ג סע"א ישלח עזרך מקודש דא קידוש ידים ומציון וכו' ואי את עביד כן יתן לך כלבבך. ובשבת מקודש דא קדושא רבא יעוש"ה. ור"ל שבשוח"ט מזמור כ' ע"פ זה דיתן כלבבך אמר דאין לומר כן אלא למי שלבו שלם לה' ע"ש וע"ז אמר מקודם ישלח וגו' שדרשוהו כאן על קדושת האכילה דמנחותיך ועולתך ר"ל שאכילתו יהיה כקרבנות כמ"ש בברכות י' ב' באלישע דמה שהאכילוהו כמקריב תמידין וביומא ע"א סע"א כמנסך יין ובכתובות ק"ג ב' כבכורים ובזוהר פנחס רמ"ד סע"ב נפשא דאתעסקת באורייתא מלחם אביה תאכל ובפ' בשלח ס"א סע"ב דאכלי מזוני דרוחא ונשמתא וכו' יעו"ש. וע"ז אמרו בפ' שנו חכמים אל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם. וד' אינו כפשטן זה שיתאוה לשלחן מלכות ודי שיאמר לא תתאוה למעדנים וגם מה זה שאמר ששלחנו גדול. ואם רמז לעולם הבא אינו בערך כלל לומר שזה גדול מזה וגם מה ענין כתרך וכו' לזה. אבל הכונה כי אמרו ביומא ע"א ב' דזר דשלחן הוא כתר מלכות: [ע"כ מכתי"ק ולא מצאני יותר]:
5
ו׳דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ופירש"י מספרי שיהא כולם פונים לאמצעי שהוא בגוף המנורה. ולפי זה צריך להבין דהו"ל לומר יאירו ששת הנרות (וכמו שהקשו הראשונים) גם מש"נ ויעש כן אהרן ופרש"י להודיע שבחו של אהרן שלא שינה צריך להבין מה שבח הוא שלא שינה מצות ה' שנצטוה בפירוש ולמה ישנה. ובמ"ר (ר"פ זו) מה כתיב שם ולא יכול וגו' וישמע את הקול מדבר וגו' מה דבר אליו בהעלותך את הנרות. והיינו שדיבור הראשון שהיה במשכן היה בהעלותך את הנרות. והוא דענין הדלקת המנורה הוא שיהיה בא והאיר לי שהוא בחינת אור תורה שבעל פה מצד האדם. ומיד שהוקם המשכן ושם מקום השראת השכינה שהוא מדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וכתיב כי מציון תצא תורה וגו'. ועיקר תורה שבעל פה היה בלשכת הגזית בבית המקדש וכמו שנאמר וקמת ועלית וגו'. ואז הדיבור הראשון היה על הדלקת הנרות וע"ז כתיב דבר אל אהרן לשון דיבור הוא בחי' תורה שבכתב וכמו"ש בגמרא (מכות י"א רע"א) בלשון הזה דכ' וידבר ה' אל יהושע וגו' מפני שהן של תורה וזאת קאי על גוף המצוה להדליק הנרות שהוא מתורה שבעל פה לכן אמר בלשון דיבור. ואמרת אליו הוא בחי' תורה שבעל פה אמירה בלחישא כמ"ש (זח"ג פ"ח ב') כמו שנאמר תזל כטל אמרתי שהוא * דעתיקא בחינת תורה שבעל פה (כמו שנת' כ"פ). והיינו שמשה רבינו ישפיע באהרן הכהן כח זה שיוכל להעלות הנרו דעל ידי הדלקת הנרות ישפיע בישראל כח השבת שהוא כוחו של אהרן כמו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה שנאמר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות היינו ששבעת הנרות שהם כנגד ז' מדות תחתוניות וכמ"ש במ"ר שז' הנרות כנגד ז' כוכבים. ובס' יצירה חשב ז' כוכבי לכת כנגד ז' הימים וז' הימים הם ז' המדות כמו"ש בזוה"ק (ח"ג צ"ד ב') כי ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת והיינו שהאציל ו' מדות תחתוניות שהם ו' ימי המעשה ויום שבת שהוא כנגד מדת מלכות. וכן תמיד כל מספר ז' מורה על ז' מדות. וזה שאמר ששבעת הנרות שהם כנגד ז' המדות יאירו אל העומד מול פני המנורה שהוא נר האמצעי שהוא נגד יום השבת וכמו שחשב האר"י הק' ג' ימים דקמי שבתא ד' ה' ו' הם מקבלין מקדושת שבת הבא וג' ימים דבתר שבתא א' ב' ג' נשאר בהם רשימו בקדושה משבת שעברה ושבת הוא האמצעי ולכן נקרא מ' מלכות בת שבע כמו"ש בזוה"ק שכולל קדושת כל הז' מדות וכמו"ש בזוה"ק דשבת כללא דכל ברכאן וז"ש ברכתו מכל הימים שכלול בשבת ברכת כל הו' מדות גם כן. וזה שאמר שיהיו ג' מזרחיים פונים לאמצעי וכן ג' המערביים פונים לאמצעי שכולם כלולים באמצעי שהוא כנגד יום השבת שנקרא בת שבע כנ"ל:
6
ז׳ועל זה אמר משה רבינו ע"ה לאהרן שבהדלקת המנורה יהיה המכוון שלו שמי שיעמוד מול פני המנורה היינו מי שיכין עצמו לקבל אור תורה שבעל פה ויעמוד מול קדושת השבת מוכן לקבל האור יאירו שבעת הנרות היינו הנר האמצעי שהוא שבת מ' מלכות בת שבע שכלול מכל שבעת הנרות. ועל זה מובן מה שנכתב אחר כך ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה כיון שהדבר תלוי עיקר בכונת לבו בהדלקה להשפיע כחו בחינת תורה שבעל פה לכל מי שיעמוד מול פני המנורה מוכן לקבל קדושת בחינת תורה שבעל פה מיום השבת שנקרא מול פני המנורה הנר אמצעי כנ"ל. וזה שנאמר אל מול פני המנורה העלה נרותי' כאשר צוה ה' את משה דהיינו שעשה בכונה הראויה להשפיע לכל ישראל בחינת תורה שבעל פה למי שיעמוד על מול פני המנורה שכנגד השבת מוכן לקבל כנ"ל שעיקר השפעת תורה שבעל פה מיום השבת וכמו שאמרנו. וזה שא' בספרי להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה עשה לה מול פנים. ועל פי זה יובן מ"ש במ"ר וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי וכו' זה אהרן וכו' א"ל הקב"ה לך אמור לו לאהרן אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטילין לעולם. וכבר הקשו הא הנרות גם כן אינן נוהגין רק כל זמן שבית המקדש קיים ועיין ברמב"ן. גם מ"ש וכל הברכות וכו' אמת שמצות ברכת כהנים נוהגת לעולם אבל מה טיבו להדלקת הנרות. אך ע"פ האמור זה שאמר לו לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' אבל הנרות לעולם שנשאר כח זה לעולם לאהרן ולבניו להשפיע לישראל אור תורה שבעל פה. וזה שדקדק במ"ר הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכמו שאמרנו שפירושו שיאירו אל הישראל העומד מול פני המנורה ויכין א"ע ומבקש לקבל אור תורה שבעל פה וזה הכח נשאר לאהרן ובניו לעולם. אך שלא ישאל הלא אחר החורבן לא יהיה הדלקת הנרות ובמה יהיה משפיע האור מתורה שבעל פה ועל זה אמר לו וכל הברכות כו' אינן בטילין לעולם שעל ידי ברכת כהנים ישפיעו הכהנים בישראל אור תורה שבעל פה. הברכה ראשונה יברכך ה' וגו' היינו בד"ת שכל אחד מברך במה שהוא כחו ומדרגתו ואהרן כחו תורה שבעל פה כש"נ כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו לכן ברכתו יברכך ה' היינו ריבוי והשפעה בתורה שבעל פה וכמו שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ועיקר לשון ברכה הוא ריבוי כמו ברכה דדגים וברכה דאדם פרו ורבו. ויום השביעי דא תורה שבעל פה כמ"ש בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ממילא הברכה הוא ריבוי בתורה שבעל פה. וכן יברכך ה' דב"כ היינו בברכה המפורשת במקום אחר היינו בשבת שהוא ריבוי והשפעה בתורה שבעל פה. יאר ה' היינו באור תורה (וכמו"ש בספרי) שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ישא ה' וגו' וישם לך שלום ברכה זו גם כן על תורה (וכמו שדרש בספרי) שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והיינו תורה שבעל פה שעיקר תורה שבעל פה הוא על ידי השלום שהוא מדרגתו של יוסף שעל ידו הוא ההשפעה מתורה שבכתב ת"ת לתורה שבעל פה מלכות. וכן מצינו (קידושין ל':) ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה וכו' וכן במחלוקת ב"ש וב"ה איתא (יבמות י"ד:) ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר והאמת והשלום אהבו שאי אפשר להיות אמת רק כשיש שלום את והב בסופה ואמת ושלום חד הוא כמו"ש בס' הבהיר ובזוה"ק (ח"ג י"ב ב') דאמת ושלום קשיא דא בדא. וזה שאמר משה רבינו ע"ה לאהרן שעל ידי הברכות יושאר לו הכח לעולם להשפיע ד"ת בישראל. ובשבת שהוא כנגד פני המנורה נר האמצעי שכולל כל המדות ובפרט בשבת זה שהוא פרשת הדלקת המנורה בוודאי כל מי שעומד מוכל אל מול פני המנורה עם מבוקש אמת בלב יוכל לזכות להשיג בחי' אור תורה שבעל פה:
7
ח׳בהעלותך את הנרות בזוה"ק ר"פ זו ר"י פתח והוא כחתן יוצא מחפתו וכו' ת"ח אילנא דחיי נהיר מעילא לתתא והאי שמשא דנהיר לכלא נהורא דילי' שארי מרישא וכו'. מרישא היינו בחי' עתיקא והיינו שמפרש מה שנאמר והוא כחתן תיבת והו"א היינו עתיקא וכמו"ש (אדרא האזינו ר"צ א') עתיקא קדישא דאתכסיא אקרי הו"א. יוצא מחפתו מאן איהו חופתו דא הוא עטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו והיינו בינה אמא עלאה. ואמר דא הוא רישא דכל נהורא כד"א בקרא דאבתרי' מקצה השמים מוצאו, והיינו מעתיקא שהוא קצה השמים דלעילא שכל הנעלם מכל הרעיון. כדין ישיש כגבור לרוץ אורח לאנהרא סיהרא. והיינו סדר קו האמצעי שהולך ההשפעה מכ"ע על ידי ת"ת ויסוד למלכות פה בחינת תורה שבעל פה ואמר ת"ח בהעלותך את הנרות אילין בוצינין עלאין דכולהו נהירין כחדא מן שמשא. והיינו ז' המדות וכמו"ש בהג"ה רח"ו (קנ"א רע"ב) ושם בזוה"ק מנרתא אתמני בשבעה בוצינין לאדלקא על ידי דכהנא ובא הזוה"ק לפרש מה שנאמר בהעלותך את הנרות ולא כתיב בהדליקך את הנרות והוא שכח אהרן היה להמשיך הקדושה מעתי"ק למ' מלכות בת שבע שכוללת ז' המדות. וכתיב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ופירש"י מספרי שיהא כולם פונים לאמצעי. והקשו ז"ל דהו"ל לומר ששת הנרות. אך הענין דזה לעומת זה עשה אלהים ונגד ז' מדות דקדושה יש ז' קליפות שהם כלולים גם כן מעשר כמו בקדושה והם קליפת ע' אומות ומהם מסתעף השאור שבעיסה בלב. וזה שנאמר אל מול פני המנורה שהם הז' קליפות שעומדים מכנגד פני המנורה זה לעומת זה יאירו שבעת הנרות. שעל ידי התורה שבעל פה מלכות תורה שבעל פה הרב חכמה יתקנו הרב כעס ויתקנו כל הקלקול. וכתיב לשון יאירו וכמו שאומרים והאר עינינו בתורתיך וכו' לאהבה וליראה את שמך שהם ב' הקצוות ימינא ושמאלא שנזכר. וזה שנאמר ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה. שהעלה הנרות עד מאמר בראשית מ' עתיקא שכל הנעלם מכל רעיון. ועל ידי זה גם מול פני המנורה שהוא מעשיהן של רשעים שמסתעף מזה. וכמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו כמו"ש (שבת פ"ט:) והיינו שכן היה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (כמש"ש ע"ז:) והוא כדי שיהיה נהורא ההור דנפק מגו חשוכא (כמ"ש זוה"ק ח"ב קפ"ד א') ויהיה טוב מאוד ואז כשלג ילבינו שנעשה כזכיות. וזה שנאמר ויעש כן אהרן להודיע שבחו של אהרן שלא שינה (כמו"ש רש"י מספרי) וקשה מה שבח הוא לאהרן קדוש ה' שלא עבר על מצות ה'. אך השבח הוא מה שנאמר אל מול פני המנורה העלה נרותיה וזה שבח גדול לאהרן שבכונתו שהיה מכוון בהדלקת הנרות העלה כל הז' בוצינין עד עתיקא ועל ידי זה תיקן גם את מול פני המנורה שהם הז' מדות דקליפה. ושבת הזמן לתיקון זה דשבת מ' מלכות פה תורה שבעל פה. ועל ידי זה זוכין להתגלות עתיקא כ"ע איהו כתר מלכות ויכולים לתקן שורש הקלקול. וזה שאמר שבשמירת שבת כראוי מיד נגאלין:
8
ט׳דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה. לבד שכל הפ' ויעש כן אהרן מיותר דפשיטא שקיים מצות ה' (כמו שעמדו ע"ז הראשונים ז"ל) עכ"פ סגי לכתוב ויעש כן אהרן וכבר הוזכר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. גם פ' וזה מעשה המנורה וגו' כולו אין לו שייכות לענין הפרשה. והרמב"ן ז"ל כתב על מה שנאמר ויעש כן אהרן שהוא היה המדליק ואף על פי שהיה כשרה בבניו כו' אבל הוא היה מזדרז במצוה גדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו מפסוק מחוץ לפרכת העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר וכו' עכ"ל. ונראה ששם נרמז גם הסוד נשגב. אך מנין נרמז לו שידליק בעצמו ובפירוש כתיב אהרן ובניו. ובפשוטו נראה שדקדק מדכתיב יערוך לשון יחיד ולא יערכו אהרן:
9
י׳ובזוה"ק פתח פ' זו והוא כחתן יוצא מחפתו וכו' מאן איהו חופתו דא עטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. ובמ"ר (סו"פ פקודי ובש"מ) לא זז מחבבן עד שקראן אמי וכו' ולאמי וכו' ואחר כך בזוה"ק יוצא מחפתו דא הוא רישא דכל נהורא וכו' הו"א היינו אריך אנפין כמ"ש בזוה"ק (קכ"ט ב' וש"מ) דזעיר אנפין נקרא ההשגה הקטנה והנמוכה. ואריך אנפין היינו ההשגה הגדולה שישיגו לעתיד ובעולם הזה זכו לזה משה רבינו וכדומה. וזה ענין מה שנאמר יערוך אותו וגו' מערב עד בוקר דשמש הוא קוב"ה מדת יום היינו בקר וסיהרא כנסת ישראל מ' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה בחי' ערב. וזה מה שא' במדרש (רו"ת פ' זו וש"מ) בואו והאירו לי שהתורה שבעל פה נמסר לחכמים כענין נצחוני בני (ב"מ נ"ט:) וכן מאן נוכח רבה בר נחמני (שם פ"ו.) וזה עסק אהרן כמו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו היינו תורה שבעל פה. וזה מה שנאמר יערוך אות אהרן מערב עד בוקר. היינו דישראל מעטרין כביכול להשי"ת. וזה מה שכתב הרמב"ן שרומז לדבר עליון וסוד נשגב שיוכלו ישראל לעטר כביכול להשי"ת כמו שנאמר בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. ועל זה נאמר והו"א כחתן יוצא מחופתו והיינו ביום חתונתו ואז כנסת ישראל מעטרת לקוב"ה כמו שנאמר בעטרה שעטרה לו אמו. וזה עיקר עסק אהרן דכתיב והוא יהיה לך לפה רק הוכשר גם בבניו. וזה שנאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו דבור הוא לשון עז בחי' תורה שבכתב (כמ"ש מכות י"א רע"א) והיינו העיקר המצוה הדלקת הנרות הוא מתורה שבכתב. ואמרת אליו אמירה בלחישא והיינו תורה שבעל פה שמופיע בלב ע"ד מה שנאמר ואמרת בלבבך (זח"א רל"ב ב') והיינו שיופיע בלבו הכח בא והאיר לי הוא כח תורה שבעל פה (כמו שנת' לעיל מא' ג'). וזה שנאמר הלשון אליו ולא כתיב ואמרת לו שלשון אליו היינו שמיוחד לו לבדו שהוא מיוחד לכחו. ומש"ה אף שהוכשר בזרעו עשה בעצמו כל ימי חייו כמ"ש הרמב"ן ז"ל:
10
י״אועוד בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ופירש"י אל מול נר האמצעי וכו' ולפי זה קשה דהול"ל ששת הנרות. ועל כן דגם האמצעי היה פונה אל מול פני המנורה שהוא צד מערב. ולמ"ד מזרח ומערב היו מונחין היו כולם פונים למערב דנר הב' נקרא נר מערבי, אך למ"ד צפון ודרום היו מונחים והיו כולם בין מזרח ומערב. ע"כ צ"ל דהאמצעי פונה למערב והששה פונים להנר אמצעי. ועל ידי כן היו כל ז' הנרות מאירים למערב דהו' פונים לאמצעי והוא למערב. אך למה הוצרכו להיות פונים לאמצעי והוא למערב למה לא הטה כולם שיהיו פונים למערב. אך הנר מערבי הוא נגד שבת וכנסת ישראל וזה פונה למערב והשאר פונים אליו שהם כנגד ו' ימי המעשה שהם ההכנה לקדושת שבת (כמשנ"ת כ"פ) ולמ"ד צפון ודרום היו מונחין שהאמצעי נר מערבי הוא ע"ד מ"ש בגיטין שנחשב ג' מקמי שבתא וג' ימים בתר שבתא. וזה שנאמר אחר כך ויעש כן אהרן שהיה הוא בעצמו המדליק וכמ"ש הרמב"ן. ומבאר למה לפי שזה מיוחד לכתו אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה שאמר לו לשון ואמרת אליו שמיוחד כח זה אליו להופיע גם בכלל ישראל להיות להם כח תורה שבעל פה בואו והאירו לי. וזה שנאמר אחר כך וזה מעשה המנורה מקשה הוא וכמו"ש בספרי שנתקשה בה משה. והיינו לפי שהוא היה שורש תורה שבעל פה נתקשה איך יתכן ענין זה בא והאיר לי שיעטרו ישראל כביכול לקוב"ה עד שהראה ה' את משה שיש כח זה באהרן והוא יופיע כח זה בכל ישראל. וזה שנאמר וזה ובבעה"ט וזה גי' י"ח שגובהה של מנורה י"ח טפחים. והיינו נר האמצעי היה גובהו י"ח טפחים והוא כנגד שבת יום השביעי דא תורה שבעל פה דאקרי יום שביעי (כמ"ש זח"א מ"ז ב') והיינו מלכות פה תורה שבעל פה וכו'. והיינו דו' מתיבה וזה מורה על ו' אות אמת (כמ"ש זוה"ק ר"פ ויקרא) אמת זו תורה (ברכות ה:) והיינו בחי' תורה שבכתב דקוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס' א') זה גימ' י"ב כנגד י"ב שבטי י"ה שהוא בחי' כנסת ישראל מדת מלכות והיינו היחוד מערב עד בקר כנ"ל קוב"ה ושכינתיה ו' קוב"ה ז"ה שכינתא ואף דבכל מקום שכינתא בחינת כנסת ישראל אתקרי זאת (כמ"ש בזוה"ק כ"פ) כאן כתיב זה לשון זכר מפני שכאן במעשי המנורה נרמז סוד נשגב בעטרה שעטרה לו אמו ונקראו ישראל כביכול משפיעים לקוב"ה כענין לא בשמים הוא לכן נקראו בלשון ז"ה לשון דכר. וזה שנאמר על נר האמצעי שהוא כנגד מ' מלכות תורה שבעל פה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא שנתקשה משה על זאת איך אפשר שישראל יאירו כביכול להשי"ת כמשל הפקח והסומא (הובא במ"ר פ' זו) ולפי מדתו בחי' תורה שבכתב לא ידע כלל מזה כי התורה שבעל פה שלו הי' גם כן מפורש לפניו שהוא מסיני הלכה למשה מסיני (כמו שנת' במ"א) כמראה אשר הראה כן עשה מי שעשאה והיינו בצלאל שהיה כחו גם כן משורש תורה שבעל פה. ומדרשו שדרש שהקב"ה עשאה שבאמת עיקר תורה שבעל פה מטלא דעתיקא שהשי"ת מופיע בלב החכמים. רק אינו ניכר להם ונדמה להם שמתחדש מדעתם וכמו שנאמר תזל כטל אמרתי אמירה בלחישא שנוטף מהש"י בלב החכמים אף על פי כן נקרא על שמם כמו שהם היו מחדשים ושהם מעטרין כביכול להשי"ת כדברנו הנ"ל:
11
י״בהנה סעודות שבת נקראים סעודתי דמלכא וידוע מאמר חז"ל (יומא ע"ה:) במן ע"פ לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים ותמה ר' ישמעאל וכי מלה"ש אוכלים לחם. ולכאו' מהו התמי' אם סעודת שבת נקראת סעודתא דמלכא ולמה לא יהי נק' סעודת המן סעודת המלאכים. אמנם כי באמת שקדושת סעודת שבת הוא במדריגה גבוה יותר מאכילת המן עפ"י הידוע שבחינת נפש רוח ונשמה המה נגד ג' עולמות בריאה יצירה עשי'. ונשמתין אתגזרין מכרסיא ורוחין ממלאכים ונפש מאופנים. כי מלאכים המה בחי' עולם היצירה טוב ורע. ונגד זה בחי' הרוח בלב האדם ששם לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו והם שני מלאכים המלוים לאדם א' טוב וא' רע שמסיתו להיות נוטה אחר תאוה הגופניות וביחוד בתאות אכילה שזה היה עטיו של נחש בראשונה כמש"נ כי תאוה הוא וגו' ותקח מפריו ותאכל ועל ידי זה בא המיתה לעולם. והלב ממנו תוצאות חיים כאשר יברר את עצמו שלא יהיה נמשך אחר הרגשת הנאת עצמו ממילא יוכל להגיע לבחי' חיי עולם כמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שהיה מבורר ומזוכך מהתאוה בהרגשת עצמו כמו שאמר הבה את אשתי וגו' וכפירש"י ז"ל שם. ולכן אמרו רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת. ואיתא בזוה"ק (פ' זו קנ"ה ב') ע"פ והמן כזרע גד הוא מה זרעא דגד נטלו חולקיהון בארעא אחרא וכו'. ולכאורה הלא גם ראובן נטל חלקו בעבר הירדן ולמה תפס רק גד. וי"ל שהוא ע"ד רמז רז"ל (ב"ר פ' ע"א) על הפ' בגד בא מי שעתיד לגדד משתיתן של האו"ה והיינו כאמרם ז"ל (וי"ר פ' כ"ז) שאלמלא לא חטא אדם הראשון וכו' היה חי וקיים לעולם וכו' כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם. והיינו שלא נמצא בו שום שמץ מעטיו של נחש מהרגשת הנאת העולם הזה. וכמו כן הי' סגולת בחי' אכילת המן לברר האכילה מהרגשת הנאת הגוף. וזה היה טענת האספסוף שהתאוו תאוה באמרם ועתה נפשנו יבשה אין כל הגם שהיו טועמין במן כל מיני טעמים רק מפני שהיה נעדר מהם בחי' תאות האכילה להנאת עצמו שזה היה נפעל על ידי אכילת המן. ולכן נקרא לחם שמלאכי השרת אוכלין היינו להיות על ידי אכילה זו בבחי' מלאך הרחוק מתאות העולם הזה. אמנם סעודות שבת הוא עוד ממקום גבוה מאוד נעלה שעל ידי האכילה עוד נתוסף קדושה בהנפש כאמרם ז"ל במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה שעל ידי המאכל מכניס קדושה לשבת שיופיע אחר כך קדושה בהנפש. ולכן נקראת סעודתי דמלכא מפני שבשבת יש תוס' נפש רוח ונשמה מאצילות כדאי' בזוה"ק ונשמתין אתוספין כגוונא דעלמא דאתי דמאן דנפח מתוכו נפח כמו שנאמר כי חלק ה' עמו. ועל ידי שמענג את השבת היינו הבחי' נשמה יתירה שנק' שבת בא תוס' קדושה לנפש מבחי' אצילות והיינו סעודתי דמלכא ועל זה אומרים יום מנוחה וקדושה לעמך נתת כי על ידי הסעודת שבת מופיע הקדושה בנפש:
12
י״גוענין מנוחה של יום השבת הוא כענין שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו שכל אדם נקרא הולך שכל ימיו נצרך להיות מהלך ונוסע בכמה נסיונות עד שיגיע לבית עולמו המוכן לו לעולם הבא ואז הוא מקום מנוחתו. וכן בפרט בכל ששת ימי המעשה שהאדם טרוד בעסקי עולם הזה נקרא הולך כי נצרך לנסוע ולעמוד על נפשו כנגד יצרו המתגבר עליו כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכשבא יום השבת בא מנוחה להנפש מזה שמרגיש שהקב"ה עוזרו בכל עניניו. וע"ז ירהיב עוז בנפשו בששת ימי המעשה שאחריו להיות עוד הלוך ונוסע ללחום עם יצרו עד שיזכה להגיע אל מנוחתו. והנה בעת המסעות היו תוקעין תרועה כמו שנאמר תרועה יתקעו למסעיהם כי בעת המסע וההילוך הוא על מלחמת היצר נולד צעקה בלב להשי"ת. וכמו שנאמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר והרעותם וגו'. וזהו ענין הצעקה בלב נפש ישראל בכל שיה"מ. ויום השבת שובת מתוך תקיעה קול פשוט מפני שמרגיש מנוחה בהנפש כנ"ל. ואיתא בגמרא (שבת ל"ה:) מה נעשה לבבליים ששובתין מתוך מריעין אלא מפני שמנהג אבותיהם בידיהם. והיינו כי גלות בבל הראשון היה גלות יכניה עם החרש והמסגר בעת שהיה עוד הבית המקדש קיים על מכונו והם כאשר באו לבבל והרגישו בנפשם בקדושת השבת שאין לה דמיון להקדושה שהרגישו כשהיו על מכונם בא"י מזה גדלה הצעקה בנפשם והיו שובתין מתוך התרועה. אמנם לאחר החורבן אז נתוסף הארה בקדושת יום השבת אף בחו"ל ביתר שאת כאמרם ז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם. והיינו ביחוד בזמן בקדושת יום השבת. ולכן אנו שובתים גם כן מתוך תקיעה מפני הרגשת המנוחה. וגם בני בבל עתה היה להם לשבות מתוך תקיעה אחר החורבן אלא מפני שמנהג אבותיהם בידיהם כדברנו הנ"ל וכמו שנת' לעיל מאמר ראשון:
13
י״דויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. ופירש"י ז"ל שמהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד ולהבין מה רמז הפ' בזה. הענין עפ"י הידוע שהמדות הק' נקראים ימים כמו שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' ולא נאמר בששת וכדאיתא בזוה"ק גם כן ע"פ בסוכות תשבו שבעת ימים וכמו שנאמר ואברהם זקן בא בימים. וכבר דברנו מזה שכל מספר שלשה הנזכר בתוה"ק בא לרמז על בחי' ג' האבות הק' שהמה ביררו הג' מדות הראשונים מז' המדותץ שהמה כללות חיי האדם בקדושה. והיינו להתברר משלשה הפגמים קנאה תאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם ואברהם אבינו בירר מדת התאוה להיות האהבה רק בקדושה. ויצחק בירר בחי' הקנאה וכעס להיות רק ביראת ה' כל היום וגבורה דקדושה להיות גבור כובש את יצרו. ויעקב בירר בחי' הכבוד והתנשאות כאמרו קטנתי מכל החסדים ושלשה מדות הללו המה האבות ושרש הכל של כלל התורה והעבודה. וג' מדות השניים המה רק התפשטות מהם. ובגמרא (שבת קט"ז.) ע"פ ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים שסרו מאחרי ה' וכמו שאמרו כתינוק הבורח מבית הספר. ורמזו בזה שלאחר מתן תורה נסעו מזה דרך ג' ימים היינו שעם כל זה אירע להם איזה שמץ פגם בכל הג' מדות הנ"ל שנסעו לאחור. והיינו מה שנאמר אחר זה בפרטות מה שאירע לכל הכלל ישראל ונגע גם איזה שמץ בהגדולים. ויהי העם כמתאוננים פי' בזה הרמב"ן בשם הראב"ע שהוא מלשון און ולא נאמר איזה עון. והנראה שהיה להם כעס ותרעומות בלב ועל זה נאמר רע באזני ה' כי על המעשה בפועל נאמר רע בעיני ה' ועל מחשבות ותרעומות בלב שייך רע באזני ה'. וזה נקרא רע כמו שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך. ותרעומתם היה מה שהביאם למדבר שמם. ועל זה היה ענשם ותבער בם אש ה' מדה כנגד מדה שהסתעפות הכעס הוא אש כמו שנאמר וחמתו בערה בו. ובתקוני זוהר על לא תבערו אש בכל מושבותיכם דא כעס ורוגזא דמרה ועל ידי זה אוקיד נורא דגיהנם. ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה מפני שנגע שמץ הפגם בגדולים כנ"ל. והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו' היינו שמץ פגם התאוה ונגד גם כן בגדולים כאמרם ז"ל והאספסוף אלו הסנהדרין. ואחר זה נזכר ותדבר מרים ואהרן במשה והיינו שמץ פגם הכבוד והיה הפגם בהיותר קדושים בישראל באהרן ומרים כמו ששמענו ע"ז מרבינו מאיזביצא זצ"ל שהענין הכבוד הוא מו"מ של גדולי צדיקים בכל הדור. והנה עכ"ז נאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה כי הגם שיש התגברות בנפש בשמץ ג' מדות הרעות מצד השאור שבעיסה עם כל זה על ידי כח התורה שהוא ארון ברית ה' מתגברים להכניע הג' בחי' הנ"ל להחזירם להקדושה והיינו נוסע לפניהם דרך ג' ימים לתור להם מנוחה. והענין הזה נרמז על התנהגות האדם תמיד כל ימי חייו בעולם הזה ובפרטות הוא מרמז על עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה שיש לו עבודה ומלחמה בכל יום לברר ג' מדות הנ"ל ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. וארון ברית ה' נוסע לפניהם הוא בחי' קדושת השבת לעזר ולסעד דרך שלשת ימים היינו לברר כל הג' מדות האלו בקדושה ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ועל זה גמר אומר לתור להם מנוחה שעל ידי בחי' קדושת מנוחת שבת נתקנים כל הג' פגמים הנ"ל. וכמו שנאמר והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומעבודה קשה אשר עובד בך ואיתא בזוה"ק שמרמז על יום השבת. וי"ל שהפסוק הזה מרמז על הג' הפגמים הנ"ל מרגזך מרמז על קנאה ורוגז דמרה. ומהעבודה קשה על תאוה כי מי שהוא שטוף בתאוות נפשו הוא כל ימיו בשעבוד ובעבדות להתאוה כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכמו שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף וזהו פי' ומהעבודה קשה אשר עובד בך. ומעצבך מרמז על פגם הכבוד והגיאות כי מזה נסתעף העצבות בלב כמו ששמענו כזה מאדמו"ר מאיזביצא זצ"ל על מאמר חז"ל חמרא אכפתא דמרא שוור כמו שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר וגו' והיינו על ידי שהגבר יהיר שיש לו גיאות והתנשאות על ידי זה היין בוגד שנולד מזה עצבות בלב מסיבת הגיאות והוא היפך מהיין המשמח לבב אנוש. ועל ידי מנוחה של שבת נתבררו ג' המדות מעצבך. ומרגזך. ומהעבודה הקשה היינו מכבוד וקנאה ותאוה כדברנו הנ"ל:
14
ט״והנה ג' סעודות שבת ילפינין בגמרא (שבת קי"ז סע"ב) מתלתא היום דכתיב בפ' אכלוהו היום בפרשת המן ולמה נרמז זאת בפ' המן ולא בשבת גופי' נראה מז דקדושת אכילת שבת הוא בבחי' אכילת מן ואמרנו רמז לזה בגמרא (סוכה ל"ט:) בכדי מן שנו והיינו ג' סעודות וקרי לסעודת שבת בכדי מן. ובזוה"ק (פ' זו קנ"ו א') ובשעתא דאמר לי' הקב"ה למשה הנני ממטיר וגו' חדי משה ואמר ודאי השתא ההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישראל וכו' והוא שהמן היה לחם מן השמים לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו כמו"ש (יומא ע"ה:). ואיתא בזוה"ק (ח"ב ס"א ב') במן ות"ח כל יומא נטיף טלא מעתי"ק לז"א ומתברכאן כל חקל תפוחין קדישין אתזנו מיני וכו'. וכלשון הזה איתא בזוה"ק (ח"ב פ"ח א') על שבת ואמר שם דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין וכו' ומטעם זה נקרא סעודת שבת סעדותא דמהימנותא שלימתא ואיתא בזוה"ק (שם ע"ב) ומשום דכל מהימנותא אשתכח בשבתא יהבין לי' לב"נ וכו' נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי. שבשבת זוכין ישראל לאמונה בשלימות שמשליכין כל עסקיהם ושובתים ממלאכתם ועוד מוציאין הוצאות לענג את השבת. והאומות שוחקין ע"ז (כמו"ש מעילה י"ז.) שעל ידי זה בטלו גזירת השבת שאמרו א"כ לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו. וכן במ"ר (איכה פתיחה י"ז) ישיחו בי יושבי שער היהודים הללו שומרי שבתות הן וכל מה שיגיעים כל ימות השבת אוכלים בשבת וכו'. וכן כתיב שחקו על משבתי' ודרשו (איכה רבתי א' ז') שבתותי' וכו'. אבל אנחנו ישראל מאמינים שמיום השבת וממה שמוציאין הוצ' על השבת יבוא להם עוד ברכה ועושר כמו"ש בזוה"ק (שם) כל ברכאן וכו' ביומא שבועאה תליין וכ'ו ובגמרא (שבת קי"ט.) ושבשאר ארצות במה הן זוכין בשביל שמכבדין את השבת וזה נקרא מהימנותא שלימתא. וכן היה המן כנ"ל. וזה שאמר דמשה חדי דההוא שלימו בי אשתכח כיון שבזכותו בא המן. וז"ש בזוה"ק (פ' זו קנ"ה ב') והמן כזרע גד וכו' מה זרעא דגד נטלו חולקיהון בארעא אחרא כך מן שרייא עלייהו דישראל לבר מארעא קדישא וכו'. וצריך להבין למה תפס דווקא כזרע גד הלא אף בני ראובן נטלו חלקם בעבר הירדן. וגם מה נ"מ לנו בזה שהמן היה בחו"ל דמיון כזרע גד. אך הענין הוא ע"פ מה שנאמר בברכת גד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון מפני שידע ששם קבורת משה. ובמ"ר (חקת פ' י"ט) שמשה רבינו ע"ה נשאר במדבר כדי שיכניס לעתיד כל דור המדבר תהא בצידן ותבא עמהן שנאמר ויתא ראשי עם וגו' את הקהל הזה אלא שיצא עמך עיי"ש. והיינו דמשה רבינו ע"ה שחלקו היה השבת כמו"ש ישמח משה במתנת חלקו היה עסקו בחי' קדושת המן היינו שיפקיר האדם כל עסקי עניני עולם הזה ויהיה פנוי רק לתורה כמו בשבת וכמו שהיו במדבר שאכלו המן ולא היה להם עסק בעניני עולם הזה כלל. וזהו מ"ש בזוה"ק הנ"ל לבר מארעא קדושא שקדושת הארץ נצרכה רק אחר שבאו לארץ ועסקו בעבודת הארץ זה פונה לכרמו וזה לזיתו הוצרך קדושת הארץ שעל ידי מצות תרומות ומעשרות ושאר מצות התלויות בארץ יכניסו בזה קדושה אף בעסקי עניני עולם הזה. אבל כשאדם מפקיד כל עניני עולם הזה ואין לו עסק עמהן אז אין צריך לקדושת הארץ. וכמו שמצינו (ב"ר פ' י"א) יעקב שכתב בו שמירת שבת וכו' ירש את העולם שלא במדה ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שבכל מקום שילך תלך עמו קדושת הארץ. וזה היה עסק דור המדבר אוכלי המן וחלקו על משה. ואם היה משה נכנס לארץ היה אף בארץ ישראל פנויים תמיד לתורה ועבודה כמו אוכלי המן. אך לא היה עוד הזמן לזה אז. וזה שאמר מה זרעא דגד נטלי חולקהון בארעא אחרא כן מן שריא עלייהו דישראל לבר מארעא קדישא (וית' לקמן) וזהו אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה שאז היו נקראים ישראל כלה כשהלכו במדבר והפקירו כל עניני עולם הזה וכן בשבת שכל ישראל מפקירין עניני עולם הזה וכמו"ש במכילתא על פ' ועשית כל מלאכתך שיהיה כאלו כל מלאכתך עשויה גם כן נקראו ישראל כלה מלכתא ואכילת שבת כאכילת מן:
15
ט״זואמר אחר כך בזוהר הקדוש כיון דחמא משה דאתהדרו לנחתא לדרגא אחרא ושאלו בשר וכו' אמר אי הכי הא דרגא דילי פגום וכו' כיון שראה שלא רצו ישראל באכילת המן. ולמעלה (קנ"ה ב') אמר אף אתה מיבע"ל אלא וכו' ודא אילנא דמותא והא אוקימנא דבאילנא דחיי לא שרייא בי' מותא וכו'. והיינו שאכילת המן היה כאכילת אדם הראשון קודם הקלקול שהיה מסט' דעץ החיים. וכן אכילת שבת כשהוא רק לענג את השבת הוא מסט' דעץ החיים נשמתא דכל שלימו בה. ומשה רבינו לא מת מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (כמו"ש סוטה י"ג:) ויעקב מלבר ומשה מלגאו דא מגופא ודא מנשמתא (תיקונים תי' י"ג). וביעקב גם כן איתא (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת ויעקב איש תם מתרגמינן גבר שלים וכ"ה בזוהר הקדוש (יתרו ע"ט א') שלים בכלא. וזה שאמר בזוהר הקדוש דחדי משה דההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישרלא וכו והמן מסט' דאילני דחיי וכאמור. ומש"ה בחלקו של גד שם חלקת מחוקק ספון דאיתא במ"ר (ויצא פ' ע"א) בא גד בא מי שעתיד לגדד משתיתן של או"ה ומנו אליהו שאליהו בא משבט גד שהוא המיוחד שלא טעם טעם מיתה אף על הגוון ואל נכתב בו כלל מיתה. דיעקב גם כן אף דלא מת כמו"ש בגמרא הנ"ל מכל מקום כתיב בו על הגוון חנטה וקבורה. וכן במשה רבינו אף דדרשו גם כן דלא מת כנ"ל ובזוהר הקדוש (ח"ב פ"ט א') ובג"כ ולא ידע איש את קבורתו כתיב היינו שאין שום תפיסה וידועה לאדם איך שייך במשה רבינו לשון קבורה מכל מקום כתיב בי' עכ"פ לשון קבורה. וכן בדוד המלך ע"ה דוד מלך ישראל חי וקיים. ואיתא במדרש (שמות רבה פ' ח') באותו שעה חי' דוד מכל מקום על הגוון נכתב בהם מיתה מה שאין כן באליהו שהוא נזכר בו לשון מיתה כלל אף על הגוון. וז"ש במדרש (ויקרא רבה פ' כ"ז) אם אמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקיים אמור לו אתה כבר הי' אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם. וזה שאמר בא גד בא אליהו שעתיד לגדד וכו'. וזהו הפשט בזוהר הקדוש הנ"ל על והמן כזרע גד הוא כאמור דהיינו שהוא מאילנא דחיי בחינת עץ החיים. וכיון שנתאוו לבשר אמר הא דרגא דילי פגום. אף שבשבת גם כן יש אכילת בשר ויין. אך באמת גם במן היה בו טעם כל המינים וכמו"ש (יומא ע"ה.) אך בהם כתיב שהתאוו תאוה ואמרו מי יאכילנו בשר שרצו בשר שיהיה להנאת הגוף. ובמן היה באמת טעם כל המינים רק מסט' דאילנא דחיי שלא להרגיש הנאת הגוף כמו שהיה האכילה קודם הקלקול של אדם הראשון. ובשבת גם כן כל אכילת ישראל מסט' דאילנא דחיי שלא לטעם הנאת הגוף רק לענג את השבת כמו שאמרנו כ"פ שדקדקו בגמרא ואמרו כל המענג את השבת ולא אמרו כל המתענג בשבת או המענג עצמו בשבת. אך הפירוש שצריך שיהיה העונג לענג הנשמה יתירה שנקרא שבת כמו"ש בזוהר הקדוש (יתרו פ"ח ב') והיא מתענגת מענוגי סעודת שבת כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד ב') ולא לענג עצמו אז האכילה הוא כאכילת המן מסטרא דאילנא דחיי:
16
י״זאסדר לדרומא מנרתא דסתימא וכו' הוא על פי מ"ש (יומא כ"א:) שלחן צפון ומנורה בדרום. ושם קאי על מנורת המקדש ונראה שהנרות שמדליקין בשבת הוא מעין קדושת מנורת המקדש. ובמ"ר (פ' זו) מקשה תיעשה המנורה ואף על פי כן נתקשה משה וירד ושכח ועלה כו' ועוד נתקשה בה וירד ושכח וכו' עד שנטל מטבע של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה וכו' ואמר לבצלאל מיד עשאה. התחיל תמה ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה ואתה שלא ראית עשית מדעתך בצלאל בצל אל היית עומדג כשהראה לי הקב"ה עשייתה וכו'. וצריך להבין למה באמת נתקשה בה משה אף שהראה לו השי"ת כמה פעמים ובצלאל עשאה מדעתו מיד. גם מהו הלשון בצל אל היית ואם שהוא רק דרש על שמו שנקרא כן מכל מקום צריך להבין משמעותו. וכעין זה מצינו בגמרא (ברכות נ"ה:) שאמר לו הקב"ה למשה אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכו' אמר לו רבינו משה וכו' להיכן אכניסם וכו' אמר לו שמא בצל אל היית. אך הענין הוא על פי מ"ש במדרש רבה (שם) לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם וכו' למה"ד לפקח וסומא וכו' כיון שעמד המשכן קרא הקב"ה למשה ואמר לו תאירו לי שנאמר בהעלותך את הנרות. והיינו דהתורה נקרא אור והמנורה מורה על אור תורה שבעל פה וזה נקרא תאירו לי כמו שמצינו (בגמרא ב"מ נ"ט:) לא בשמים הוא כו' מאי קעביד קוב"ה וכו' קא חייך ואמר נצחוני בני. וכן (שם פ"ו.) הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרו טמא ואמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני שהתורה שבעל פה ניתן לחכמים ונראה כמו שהם מאירים כביכול להשי"ת. ומכל מקום באמת הם דברי אלהים חיים מה שהשי"ת משפיע בלב החכמים רק על הגוון נראה כמו שהחכמים מחדשים והוא כמו משל הפקח והסומא שנראה כמו שהסומא מאיר ומדליק הנר עבור הפקח. ועסק של משה רבינו ע"ה היה רק תורה שבכתב. ומטעם זה איתא (מנחות כ"ט:) הלך וישב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הוא אומר מפני שר"ע היה שורשו בחינת תורה שבעל פה כמו"ש האריז"ל. ולכן משה רבינו ע"ה לא היה יודע מה הוא אומר (וכמו שנת' במק"א) כיון שהגיע לדבר אחד א"ל תלמידו רבי מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו. והיינו שההלכות שחידש משה רבינו על ידי פלפולו מסר לישראל רק ההלכות ואין אדם יודע טעמן רק הם כהלכתא בלא טעמא והוא היה יודע הטעם. וזה הוא בחינת תורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה. שהתורה שבעל פה של החכמים בא על ידי הסתר שנראה להם שהם מחדשין מדעתם כמו שנאמר תזל כטל אמרתי כמו טל שאינו ניכר איך שיורד מהשמים. מה שאין כן במשה רבינו ע"ה שהתורה שבעל פה שלו היה מפורש לנגד עיניו שזהו גם כן מסיני מפורש מהשי"ת. וזה ענין מ"ש (בספרי מטות) כך נתנבאו הנביאים בכה אמר מוסיף עליהם משה בזה הדבר. כה אמר היינו ששמעו הם מהשי"ת ואמרו לישראל מה ששמעו וגם פירושו של כה אמר עפמ"ש בזוה"ק (בלק ר"י ב') כ"ה דזמינא לברכא לון כ"ה תמליל וכו' כ"ה תדבר ודאי דמלת כ"ה הוא בחינת שכינתא. מה שאין כן משה רבינו שנתנבא בזה הדבר היינו בעת שדיבר היה דבר ה' שיצא על ידי פיו והיה מפורש שהוא דבר ה'. ואף ההלכות שחידש מעצמו היה מפורש לנגד עיניו שהוא מהשי"ת שניתן לו מסיני וזהו הענין שלא הבין ענין המנורה ונתקשה בה איך אפשר זאת לאמור שתאירו לי להאיר לה' כביכול. וכנ"ל שישב לסוף ח' שורות ולא היה יודע מה ר"ע אומר. מה שאין כן בצלאל שבא ממרים וכמ"ש ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. והבאר בזכות מרים (תענית ט'.) ובאר מרמז על תורה שבעל פה (סוטה י"א:) ודוד המלך ע"ה מרכבה למדת מלכות מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ודוד ראש לבעלי רוה"ק ורוה"ק היינו תורה שבעל פה (רמב"ן ב"ב י"ב.) ולכן בצלאל עשאה למנורה מדעתו תיכף. ועל זה אמר לו משה בצל אל היית צל היינו הסתר האור והוא מדת לילה שמרמז לתורה שבעל פה ויום מרמז על תורה שבכתב ולכן הוא הבין מיד ענין המנורה שמרמז לבא והאיר לי להאיר לה' כביכול כנ"ל:
17
י״חוכן ענין הארון שמרמז על הת"ח הכלי המקבל דברי תורה וכמו שלמדו (יומא ע"ב:) מבית ומחוץ תצפנו כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח. ומצינו במ"ר (משפטים פ' ל') אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום משל לאדם שאמר לו לחבירו יש לי אלף מדות וכו' אמר לו חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהן אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל א"ל אם יש לך יראת חטא הכל שלך שנאמר והיה אמונת וגו' יראת ה' היא אוצרו. תפס המשל רק על מי ששונה מדרש הלכות ואגדות שהוא תורה שבעל פה לא זכר. וכן בגמרא (שבת ל"א). שנדרש ואפ"ה יראת ה' הוא אוצרו נדרש גם כן רק על שיתא סדרי משנה. וזה הענין שמשה רבינו לפי מדריגתו שהתורה שבעל פה שלו שחידש מפלפולו היה גם כן מפורש לנגד עיניו שהוא מסיני לא הוצרך משכן ואוצר להעמיד הארון שהארון הוא בחינת תורה שבעל פה היה גם כן אצלו כמו תורה שבכתב מפורש הלכה מסיני. ולכך אמר לו לעשות ארון ואחר כך משכן מה שאין כן בצלאל שהיה משורש תורה שבעל פה של החכמים שסבורים שמחדשים מדעתם כנ"ל לזה נצרך מקודם אפותיקאות ואוצר של יראת שמים. והמשכן הוא מקום היראה אני ה' השוכן בתוך בני ישראל והוא יראה וכמו"ש בזוה"ק (הקדמה ה:) וכמו שנאמר ואם אדונים אני אי' מוראי ונצרך זה מקודם להשים הארון בתוכו שהארון מורה על הכלי המחזיק דברי תורה שהוא תורה שבעל פה כמו שמלמד ת"ח מארון בגמרא כנ"ל וזה ששאלו להיכן אכניסם וע"ז אמר לו שמא בצל אל היית וידעת צל אל היינו בחינת תורה שבעל פה מדת לילה כאמור. דתורה שבכתב הוא שמו של הקב"ה דקב"ה תורה איקרי (כמ"ש זח"ב ס' א') וכן נלמד (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גדול וגו' דשם ה' היינו התורה והוא תורה שבכתב מדת יום. ותורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב הוא מדת לילה. וכן תורה שבכתב נקרא שמש ותורה שבעל פה בחינת סיהרא דמקבלת משמשא וזהו צל אל מה שאין כן במשה רבינו שהיה מפורש לנגד עיניו שאף הלכות שחידש הוא מסיני היה הכל בבחינת תורה שבכתב ושמו של הקב"ה ולכן לא היה הבדל אצלו בין הלוחות להארון והכלים שהוא הת"ח המחזיק בתוכו דברי תורה. ולכן לא הבין שיהיה נצרך מקודם משכן להכניס בו ארון וכלים כאמור. וכן לא הבין גם כן ענין המנורה שיהיה בא והאיר לי שהוא בחינת תורה שבעל פה וכמו שלא הבין תורה שבעל פה של רע"ק מה שהבינו תלמידיו וכמו"ש בגמרא (מנחות שם) שהיה יושב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הוא אומר שזה היה חלקו של רע"ק שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה בן גרים. גם ברע"ק עצמו מצינו (פסחים מ"ט:) שאמר כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח וכו' ואיתא (אדר"נ פ' ו') בן מ' שנה היה ולא למד כלום פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זה וכו' אבנים שחקו מים מיד היה דן קל וחומר בעצמו וכו' והיינו שעל ידי דברי תורה יוכל לשחוק את הלב אבן. ולכן היה חלקו תורה שבעל פה שהוא הרוב חכמה לתקן הרב כעס לשחק את הלב אבן. והוא שער הנ' שנמסר לבעל תשובה. מה שאין כן משה רבינו ע"ה שנולד טוב ונתמלא הבית אורה לא היה לו תפיסה כלל בענין תורה שבעל פה של החכמים והכל ענין אחד ושבת שהוא כנגד מדת לכות הנרות דשבת הם גם כן בבחינת מנורה דבית המקדש שיהיה בא והאיר לי ויש השפעה מתורה שבעל פה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וביום השביעי דא תורה שבעל פה דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא (זח"א מ"ז ב') ולכן נר שבת כענין מנורת המקדש. ובפרט בשבת זה שקורין בו פ' הדלקת המנורה הוא קדושת שבת זה כמו"ש שבת בשבתו יש בו ביחוד השפעה מתורה שבעל פה:
18
י״טהנה בזמירות דהאר"י הק' בסעודת שחרית מבקשים על התגלות סודות כמו ישדר לן וכו' ונחזי וכו' ויחזי לן סתרי' ולהלן יגלי לן טעמי וכו' חדו חצדי חקלא וכו' לעטר פתורא ברזא יקירא וכו'. בזוה"ק פ' זו (קנ"ב א') ווי לב"נ דאמר דאורייתא אתא לאתחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטא וכו' כה"ג אורייתא אית לה גופא ומלי אורייתא דאקרון גופי תורה וכו' מתלבשי בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא וכו' אינון דידעין יתיר לא מסתכלי בלבושא אלא בגופא וכו' חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא. וכתב בהגה"ה נצוצי אורות דמשמע דמי שאינו יודע סודות התורה לא עמדו על הר סיני. וכתב על זה הרב חיד"א ז"ל לא תהא כזאת אלא מי שאינו מאמין בסודות התורה וכו'. אבל בזוהר הקדוש לא הזכיר מאמינים רק מקודם אמר דידעין יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא וכו' אינון דקיימא בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא וכו' ומפורש דמיירי בהתבוננות שהם מתבוננים רק בגופי תורה ואינון דקיימי בטורא דסיני מתבוננים בנשמתה דאיהו עיקרא דכולא וכמו שפי' בהגה"ה הנ"ל. ובאמת הוא פלא לומר כן וכמו"ש הרב חיד"א ז"ל הנ"ל. אך הם פירשו לא מסתכלי אלא בנשמתא היינו בסודות התורה וגרם להם זאת מ"ש אחר כך בזוהר הקדוש הנ"ל ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא ואם זה פי' על סודות למה אמר שרק לעלמא דאתי זמינין לאסתכלא וכו' והלא נגלה סודות התורה אף בעולם הזה. ועל כן הפירוש דנשמתא לנשמתא היינו סודות אחרים והוא רק לעלמא דאתי ונשמתא היינו סודות התורה שנגלה לחכמי הקבלה בעולם הזה. ומזה הוציאו המשמעות שמי שאינו משיג סודות ח"ו לא עמד על הר סיני וקשה כנ"ל. אבל הענין הוא שיש גופי תורה והיינו ההלכות איך להתנהג וזהו גופא. ועל זה אמר האי גופא מתלבשי בלבושין דאינון ספורין וכו' שאף בהספורים יש גופי תורה לימודים הליכות עולם וכמו"ש (סנהדרין צ"ט.) אחות לוטן תמנע מאי הוא תמנע בת מלכים היתה וכו' נפיק מינה עמלק דצערינהו לישראל מ"ט דלא איבעי להו לרחקה ויוצא מזה לימוד שלא הוצרכו האבות לרחקה ומש"ה יצא ממנה עמלק. גם נלמד שמהס"ת לא היה כוונתה לשם שמים שאם היה כוונתה לשם שמים מוטב שתהא שפחה לאומה זו וכו' לא היה יוצא ממנה עמלק רק מפני שלא היה המכוון שלה בעומק לש"ש. וזאת היא לימוד אף מהסיפורים וזה נקרא גופי תורה ומזה לא נשללו אפילו האומות דגם חסידי או"ה כשמקיימין ז' מצות ב"נ הם בכלל חסידי אומות העולם אם הם מקיימים מטעם ציווי השי"ת אך נשמתא דאמר בזוה"ק הנ"ל היינו מה שנאמר נר ה' נשמת אדם שהוא האור מהתורה שמאיר בלב ישראל התגלות אלהות זה האור תורה הוא רק לאינון דקיימא בטורא דסיני שהוא כולל כל ישראל שכל הנשמות עמדו על הר סיני ואף הגרים דאע"ג דאינון לא הוו מזלייהו הוו כמו"ש (שבת קמ"ו.) כיון שבשם ישראל יכנה כבר היה נשמתו על הר סיני ומה שמצינו בגמרא (נדרים כ.) בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני היינו עמידת האבות דור המדבר שעמדו בגופם על הר סיני זה לא עמדו אבותיו וע"ז נאמר אשר ישנו פה עומד וגו' ואת אשר איננו פה והיינו בגוף אבל מזלייהו היינו נשמתם עמדה על הר סיני אף מהגרים. ובכאן שזכר בזוה"ק אינון דקיימו בטורא דסיני כולל כל ישראל אף נשמת הגרים. וזה שאמר חכימין עבדי דמלכא לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכולא אורייתא ממש. היינו האור הפנימי שיש בגופי התורה שיכנס ויאיר בלב כל אחד מישראל כשפונה עצמו לזה. וזהו בחינת אור תורה שבעל פה שיכנסו הדברי תורה ויפעלו בלב וכמו שנת' במק"א שיש בחינת תורה שבעל פה אף בפסוק בתורה כמו שהוא. מה שמאיר ונכנס למעמקי הלב. וזה נקרא מסטורין של הקב"ה וכמו שנאמר סוד ה' ליריאיו ששם הוי' הוא סוד להיראים כל חד כפום מה דמשער בלבי' כמו"ש נודע בשערים בעלה וכמו"ש בזוה"ק (וירא ק"ג ב'). ועל זה אמרו (תנחומא תשא ל"ד) ע"פ אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו וכו' ומי שמסטורין שלי אצלו הם בני ואיזה זה המשנה שנתנה על פה וכו'. וזהו התורה שבעל פה שהוא האור כשנכנס הדברי תורה ללב ומאיר לו. ולזה יכולין רק ישראל לזכות ונשללו מזה האו"ה. וכמו שנאמר מגיד דבריו ליעקב מגיד לשון הגדה הוא משיכו דחכמתא כמו"ש בזוה"ק (יתרו פ' א') דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל שהישראל משיג אור בלב מהחקים ומשפטים לא עשה כן לכל גוי שהחקים אינם מקבלים ומשפטים בל ידעום שאף מה שנוהגין או"ה ע"פ השכל שמחייב אותם שכן ראוי כגון כיבוד אב ואם ושאר מדות טובות. מכל מקום בל ידעום שאין מכניס בהם דעת. וכמו"ש הרמב"ם ז"ל (סופ"ח מה' מלכים) דהמקבל ז' מצות שאמרו שיש לו חלק לעולם הבא והוא מחסידי אומות העולם הוא רק כשמקבל ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה שב"נ נצטוי בהן מקודם אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואין מחסידי אומות העולם וכו'. וזהו משפטים דמלכא עלאה אינון דקיימין בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא היינו בהאור תורה שיש בגופי תורה שהם ההלכות והנהגת אדם והאור הזה שנכנס ללב זהו נשמתא. ועל זה אמר דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש ולזה יכולין כל אחד מישראל לזכות. ואף בחול כשפונה עצמו לדברי תורה משיג האור שבדברי תורה שהוא הנשמה נר ה' וגו' כנ"ל:
19
כ׳וכן אמר אחר כך גם כן וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא תפארת ישראל וכו' נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהו אורייתא ממש. והיינו שם הוי' שהוא תורה והוא סוד ה' ליראיו ששם הויה הוא סוד להיראים כל חד כפום מאי דמשער בלבי' וכמו שאמרנו למעלה. אבל סודות התורה נקרא נשמתא דא איהו עתי"ק וכו'. ובאמת לרשב"י וחביריו נתגלה סודות התוה וכל האד"ר והאדר"ז מלאים סודות מדרושי עתי"ק. ומ"ש בזוה"ק ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא היינו שאז יתגלה לכל ישראל סודות התורה. ורק לרשב"י וחבריו נגלה אף בעולם הזה והם נקראו מחצדי חקלא וכמו שכתב כמה פעמים באד"ר. ושבת שהוא מעין עולם הבא יכולין גם כן לזכות לסודות התורה. וכמו שכתבו המקובלים ששבת מסוגל ללימודי קבלה ולכן בסעודה שניה סעודתי דעתיקא יש מקום להשיג סודות התורה שהוא נשמתא לנשמתא רק כל אחד לפי מדרגתו. ולזה מבקשים בסעודה זו על סודות ונחזי ביקרי' וכו'. שזה נקתן לכל אחד מישראל שכל אחד יכול להשיג בשבת מעין האור הזה שהוא סודות התורה. רק אחר כך אמר חדו חצדי חקלא שהם אותם שהוזכרו בריש האד"ר דהאדרא הוא כמו שנאמר הבאיני המלך חדריו וכתיב ובדעת חדרים ימלאו וגו' דעת היינו פנימיות מכ"ע דהיינו עתיקא. ונתייסדו שני האדרות על דרושי עתיקא ופתח שם ומחצדי חקלא זעירין אינון. וכן בסיום מארי מארין ומחצדי חקלא וכו' וע"ז אומרים חדו חצדי חקלא שישמחו מהם משיגים בשבת יותר ויותר אבל כל אחד מישראל יכול גם כן להשיג בשבת שהוא מעין עולם הבא ובפרט בסעודתי דעתיקי מסודות שהם נקראו נשמתא דנשמתא שהוא עתיקא וכמו שכתב בזוה"ק הנ"ל:
20
כ״אומה שקבע בזוהר הקדוש מאמר זה ר"ש אמר ווי לההוא ב"נ דאמר דהא אורייתא אתא לאתחזאה ספורין וכו' בפ' זו דוקא וכן למעלה (קמ"ט ב') ומ"ד דהאי ספורא דאורייתא כו' כניש כל מילין דהדיוטין כגון מלין דעשיו מלין דהגר מלין דלבן ביעקב מלין דאתון מלין דבלעם וכו'. וכל הסיפורים אלו אינם נזכרים כלל בפ' זו. והו"ל לקבוע זאת בפרשיות שנאמרו בהם הסיפורים האלו. אך הענין דבפ' זו נאמרה מצות הדלקת המנורה שהוא בחי' תורה שבעל פה כמו שנת' לעיל והוא האור תורה שיכנסו הדברי תורה למעמקי הלב שזה נקרא נשתמא דגופא דאורייתא כמו שאמרנו לזה קבע הזוה"ק מאמר זה בפ' זו לומר שבכל הסיפורים אפילו יש גם כן אור תורה בחינת תורה שבעל פה שנכנס ללב. ובהפטרה פ' זו במנורת זכרי' והנה מנורת זהב וגו' ושבעה מוצקות לנרות ושנים זתים עליו אחד מימין הגילה וגו' שהכל בא מעצמו מהזיתים להגילה ולנרות ואחר כך מסיים זה דבר אל זרובבל לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. הענין הוא שבבבל התחיל עיקר התפשטות תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה שאמרו עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה ואנשי כנסת הגדולה ק"כ זקנים ובהם כמה נביאים כמו"ש (מגילה י"ז:) והיינו חגי זכריה ומלאכי. וזרובבל הוא נחמיה בןם חכלי' כמו"ש (סנהדרין ל"ח.) זרובבל שנזרע בבבל ומה שמו נחמיה וכו'. ולכ כשהתחיל אז התפשטות תורה שבעל פה והעיקר היה זרובבל ובתורה שבעל פה איתא (תנחומא פ' נח) שבא ביגיעה רבה וצער גדול ונדוד שינה והכפיית הר כגיגית היה רק על תורה שבעל פה עיי"ש. ולכן הראה אז השי"ת לזכריה שהמנורה שהוא בחינת אור תורה שבעל פה בא באמת מצד השי"ת שהזתים מריקים השמן מאליהם כמו שנאמר המריקים מעליהם הזהב וגו'. ואף שהאדם צריך לעמול בכל כוחו בצער ונדוד שינה שיזכה לתורה שבעל פה. אבל אחר כל היגיעות והשתדלות עיקר השפעת תורה שבעל פה בא מהשי"ת בעצמו וכמו שנאמר שוא לכם משכימי קום אוכלי לחם העצבים שמשיגים לחמה של תורה בעצב ויגיעה כן יתן לידידו שנה ששלמה המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות ונקרא ידידיה וה' אהבו לו ניתן כל חכמה תתאה תורה שבעל פה במתנה בלילה אחת בחלום בשינה. ועל זה נאמר זה דבר ה' אל זרובבל לאמור לא בחיל וגו'. והוא כנגד קדושת ג' האבות שיעקב אבינו אמר האלהים אשר התהלכו אבותיו לפניו שהאבות אבהם ויצחק כל אחד עבד להשי"ת בשהתדלות שלו. ועל עצמו אמר האלהים הרועה אותי שהוא הכיר שאף ההשתדלות היא רק מהשי"ת לבדו שהוא רועה ומנהיג אותו. וחיל פי' עשירות שהוא דבר תורה כמו שמצינו (תנחומא תשא ג') בעשירי תורה אני מדבר וכו' ועשיר ורש נדרש (תמורה ט"ז.) בחכם וטפש. ולא בכח כח נקרא היראה מהשי"ת כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו ועל זה אמר לא בחיל שהוא דברי תורה ולא בכח שהוא היראה שבא על ידי השתדלות האדם כי אם ברוחי אמר ה' צבאות והיינו תורה שבעל פה שמשפיע השי"ת מעצמו במתנה וכמו שנאמר רוחי אשר שמתי עליך ודברי אשר שמתי בפיך. וכן נאמר אין המלך נושע ברב חיל מלך היינו ת"ח דרבנן אקרי מלכים (גיטין ס"ב.) אין נושע בדברי תורה לבד. וזה כנגד אברהם אבינו ע"ה שהיה נקרא מלך וכמו"ש (ב"ר פ' מ"ב) עמק שוה ששם השוו כל האו"ה וכו' אמרו לו מלך את עלינו כו' גבור לא ינצל ברב כח גבור הכובש את יצרו לא ינצל ברב כח שהוא היראה ופחד מהשי"ת לבד והוא כנגד יצחק אבינו ע"ה שמדתו היראה וגם זה לבד לא יועיל שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו כמ"ש (סוכה נ"ב.) שקר הסוס לתשועה היינו מה שעובדין בהשתדלות יתירה וע"ד מ"ש (סנהדרין צ"ו.) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים והשתדלות נדמה לסוס. והשתדלות בעצמו הוא גם כן שקר לתשועה וברוב חילו לא ימלט שהדברי תורה גם כן לא יועילו לו לאדם. רק מה יועיל הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו שמכירין שהכל מחסדי ה'. וכמו שאמרו האבות שאחר כל ההשתדלות של אברהם אבינו ע"ה אמר ואנכי עפר ואפר. וזה שאמר (חולין פ"ט.) נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר ואין הפירוש גדולה על עושר וכבוד וממשלה בעולם הזה שזה לא נחשב לאברהם למאומה רק על הגדולה שהשיג באור תורה ובהתגלות אלהית שזה היה אצלו למעלה ולגדולה עכ"ז אמר ואנכי עפר ואפר לא תלה זה בכוחו והשתדלותו לבד. וכן אל יראיו מוסב גם על יצחק שמדתו היה פחד ומכל מקום הכיר שאין זה מהשתדלות שלו רק מישועת השי"ת. ולהם עין ה' לעזור להם כמו"ש ואלמלא וכו' ה' לא יעזבנו בידו וזהו להציל ממות נפשם זה לענין גבור לא ינצל ברב כח שהוא ההצלה מיצר הרע רק השי"ת מציל את יראיו ולחיותם ברעב היינו בדברי תורה כמו שנאמר לא רעב ללחם וגו' והיינו שהשי"ת משפיע להם דברי תורה. והאבות אברהם ויצחק אף שהם בעצמם הכירו שהכל מהשי"ת. ובאמת גם אברהם ויצחק נקראו ישראל כמו"ש (ב"ר ר"פ תולדות) מכל מקום בשעת ההשתדלות היה נראה להם שעושים מה ולכן יצא מאברהם כסולת ישמעאל וכן מיצחק יצא פסולת עשו. מה שאין כן יעקב שהכיר ואמר האלהים הרועה אותי וגו' שבשעת השתדלות גם כן אמר מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' לית אנא מוביד סברי מן בריי (כמו"ש ב"ר ר"פ ויצא) זהו מטתו שלימה ואין בו פסולת וזה זוכה להאור האמיתי בשלימות שלא יתבטל אף מזרעו:
21
כ״בוזה שאמר בתיקונים (תיקון ל') יהי אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא דבכל אתר ויהי לשון צער וכו' וירא אלהים את האור כי טוב דא עמודא דאמציעותא דאיהו טוב וכו' והיינו שכל האבות זכו באמת לאור שהם בעצמם הכירו שהכל מהשי"ת רק באברהם נשאר בזרעו פסולת ועל זה אמר יהי אור זה אברהם (כמו"ש בראשית רבה פ' ב') רק אחר כך נתברר שהפסולת אינו זרעו. ויהי אור זה נגד יצחק ובו כבר היה הוי' להאור שהפסולת שלו עשו נקרא ישראל מומר כמו"ש (קידושין י"ח.) שהיה כבר נקרא ישראל שנולד מיצחק שנימול לשמונה רק היה בכחו לעקור את שם ישראל ממנו. וירא אלהים את האור כי טוב זה כנגד יעקב ששם נשאר האור לעולמי עד שכבר מטתו שלימה ולא יוכל שום איש מישראל לעקור ח"ו שם ישראל ממנו אף שיגדל עונות ח"ו מכל מקום אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.) וכן נדרש בב"ר (שם) ויקרא אלהים לאור יום זה יעקב שהוא נשאר בקביעות לעולמי עד. והראה השי"ת נבואה זו לזכריה שהוא דבר ה' אל זרובבל. שאז שהתחיל ההתפשטות התורה שבעל פה בבבל כנ"ל שבא ביגיעה רבה אף על פי כן לא יתלו בהשתדלות האדם כי לא בחיל שהוא בכח דברי תורה ולא בכח שהוא היראה והוא מדות אברהם ויצחק כי אם ברוחי והיינו שיכירו שהכל בא מהשי"ת וכמו שאמר יעקב האלהים הרועה אותי' וגו' זהו זוכה לאור תורה שבעל פה רוחי אשר עליך. וכמו שנאמר כן יתן לידידו שנה וכמו שאמרנו. ובשבת דאז בת מתעטרא באבהן זוכה האדם לכל קדושת ג' האבות ויכול לזכות לאור תורה שבעל פה מהשי"ת מאליו בתות מתנה בפרט בפ' זו שקדושת שבת זה הוא ענין הדלקת המנורה שמורה על תורה שבעל פה וכאמור:
22
כ״גבתפלת מנחה דשבת מזכירין ג' האבות וביעקב אומרים יעקב ובניו הם המנוחה. בזוה"ק (פ' זו קנ"א א') באתר דאבהתא אשתכחו שאר צידקייא משתכחי גבייהו וכו'. וכן אחר כך כד נטלא שכינתא באבהתא נטלא וכד אינון נטלי כלהו דרגין אחרנין נטלין בהו וכדין אתעטרת כנסת ישראל כדקא יאות. ומש"ה בסעודה ג' דשבת שהוא כנגד יעקב אבינו שאז זוכין כבר לקדושת כל הג' אבות שהם קדושת הג' סעודות אז גם שאר צדיקייא משתכחי גביהון שהם משה ואהרן יוסף ודוד והם בני יעקב. ולכן מזכירין גם בתפלת מנחה דשבת שהוא כנגד יעקב כמו הסעודה ג' כל הג' אבות. ואומרים יעקב ובניו שהם שאר צדיקייא דמשתכחי גבייהו. וכן שבת הוא בת דמתעטרא באבהן (זח"ב ר"ד א') ומשה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא (זח"ג נ"ג ב') היינו שמשה הוריד התורה שבכתב מן השמים ואהרן שושבינא דמטרוניתא להכניס הדברי תורה בלב ישראל שהוא בחינת תורה שבעל פה וכמו שנאמר הוא יהיה לך לפה וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבקשו מפיהו ודכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל. ובזוהר הקדוש (ח"א י"ז ב') ביום השביעי דא תורה שבעל פה ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה הרי קדושת משה ואהרן גם כן בשבת. ויוסף איתא בזוה"ח תולדות שמוסף שבת כנגד קדושתו. וקדושת דוד המלך ע"ה שהוא מדת מלכות הוא גם כן בשבת ששבת יום הז' שהוא כנגד מדה ז' בחינת מלכות. ומש"ה מזכירין בתפלה זו האבות וגם אומרים יעקב ובניו בניו כנגד שאר צדיקייא שהם בניו שזוכים לקדושתם גם כן בשבת ואומרים ינוחו בו שהוא הנייחא. וכן בהנסיעה גם כן איתא בזוהר הקדוש כד נטלין כלהו דרגין אחרנין נטלין בהו וכו':
23
כ״דובפ' זו ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים פירש רש"י מהלך ג' ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ ישראל מיד וכן הוא בספרי. וצריך להבין הלא אין מעצור לה' להביאם כמו רגע ביום אחד לארץ ישראל ולמה דווקא הלכו רק מהלך ג' ימים. גם אחר כך כתיב גם כן וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה ולמה בכאן גם כן דרך שלשת ימים. אך הענין דג' האבות שהם מרכבה למדות חג"ת והמדות נקראו ימים וכמ"ש בזוהר הקדוש כאן (בתוספות) כי ששת ימים עשה ולא כתיב בששת. ממילא נקראו האבות גם כן ג' ימים. וידוע שהם כנגד ג' מדות הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם והאבות להיפך הם עיקר החיים. אברהם מדתו אהבת הבריות ובחסד והוא כנגד קלי' הקנאה קלי' עשו שהוא שונא הבריות כמו"ש (ב"ר סו"פ ס"ג) שנאת דמו של אדם בגופו וכו'. יצחק מדתו היראה פחד יצחק בחינת גבורה גבור הכובש את יצרו והוא כנגד קלי' ישמעאל שהוא אהבת וחמדות עולם הזה קליפת התאוה. רק הפסולת ממדתו של אברהם אבינו ע"ה שהיה חסד היה ישמעאל חמדות זרות והפסולת של יצחק היה עשו שקליפתו קנאה. ויעקב מדתו הענוה ושפלות וכמו שאמר האלהים הרועה אותי מעודי וגו' שהוא הכיר שאף ההשתדלות הוא רק מהשי"ת והוא כנגד קליפת עמלק שהוא ראשית גוים עמלק וקליפת הגאוה הוא ראשית הקליפה. וכמו"ש בזוה"ק במלכין קדמאין דמיתו שכל חד אמר אנא אמלוך. דבבריאת העולם דכתיב ה' מלך גאות לבש שעל הלבוש היה לבוש גאות מזה נסתעף המלכין קדמאין שכל אחד אמר אני אמלוך ונצמח מזה קליפת הגאוה והוא קליפת עמלק ראשית דקליפה. וכן המן הרשע שהיה מזרעו כתיב ויספר להם המן את כבוד עשרו וגו' ואת כל אשר גדלו המלך וגו' שהוא גם כן הגיאות. ומאברהם ויצחק יצאו פסולת שאף שהם באמת הכירו שהכל מהשי"ת מכל מקום בשעת ההשתדלות והעבודה כל אחד השתדלת בכחו במדתו וכמו שנאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו ועל ידי זה יצא מהם פסולת שהם אמרו באחת כחי ועוצם ידי עשה לי החיל. ועשו לקח את הגבורה לכבוש את העולם ברציחה. וכן ישמעאל רק לחמדות ותאות רעות. מה שאין כן יעקב שאמר האלהים הרועה אותי וגו' שאף הוא גם כן עבד בהשתדלותו שעליו גם כן נאמר בגמרא (סנהדרין צ"ו.) שרצו לפני כסוסים כו' אך הוא הכיר שאף שההשתדלות מהשי"ת ולא מכחו כלום ולכן אף בזרעו לא נמצא שום פסולת ומטתו שלימה (כמו שנת' במא' הקודם) והאדם כל ימי חייו הוא בבחינת נוסע כמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו שכל ימיו הוא נקרא הולך. והנייחא הוא כשבא לעולם הבא וכמו שמכניס מיתת הצדיקים בגמרא ומדרשים בחינת הג' אבות שהם כנגד ג' קליפות הנזכרים שצריך לצאת מהם. וזה שאמר ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים היינו שלשת מדות האבות הקדושים שנקראו ימים כנ"ל. שהשי"ת רצה שיסעו שיהי' להם עסק בדרך ג' מדות האלו כדי שיוכלו לבוא לארץ ישראל שהוא הנייחא שנקרא מנוחה ששם הבית המקדש שנקרא זאת מנוחתי עדי עד. ועיקר המנוחה השלימה הוא העולם הבא וכמו שדרשו (סנהדרין ק"י:) על דור המדבר שאין להם חלק לעולם הבא מדכתיב אם יבואון אל מנוחתי. אבל מכל מקום א"י ג"כ נקרא מנוחה וכמו"ש (ויקרא רבה פ' ל"ב) למנוחה זו אינן באים אבל באים הם למנוחה אחרת:
24
כ״הוזה שאמר אחר כך וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים שכח התורה הוא מסייע להאדם להתגבר על ג' קליפות האלו ולבא דרך שלשת ימים שהם ג' מדות האבות כנ"ל. וכמ"ש בזוה"ק (ח"א ר"ב א') דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וכו' ובגמרא (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. וזהו לתור להם מנוחה שיוכלו לבוא לארץ ישראל מיד שנקרא מנוחה ואחר כך אמר ויהי בנסוע הארון שהנסיעה הוא הטרדא וכמו שלמדו בגמרא (ברכות י"א.) ובלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת לענין טרדא דמצוה. קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך שהם הג' קליפות של היצר הרע שהוא שונא ואויב סתם. ובנוחה יאמר המנוחה הוא בשבת שהוא מדת מלכות אני ה' השוכן בתוך בני ישראל וזהו המנוחה. שובה ה' היינו הנייחא וכמוש נאמר בשובה ונחת וגו' רבבות אלפי ישראל ולמדו מזה (יבמות ס"ד.) שאין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל. והוא כמספר הלוים שבאו לפדות הבכורים. והוא דקדושת מחנה לויה הוא שמשולח ממנו אף הזב. דמצורע שהוא מקליפת הקנאה משולח מכל מחנה ישראל. והזב שהוא מקליפת התאוה משולח רק ממחנה לויה דמי שעמלו בתורה ופנוים רק לתורה ועבודה שהוא בחי' הלוים יכול לכבוש היצר של תאוה ולתבל אותו שיהיה רק לד"ת כמו שאמר שם משכהו לבית המדרש. ועיקר העסק הוא לכבוש ב' קליפות אלו שהם ראשי הקליפות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא מקליפת התאוה והקנאה ואז ממילא זוכין לכבוש גם קלי' הגאוה שהוא כנגד מדתו של יעקב וזה זוכין מהשי"ת. וזה שהזכיר אחר כך תבערה כי בערה בם אש ה' והוא כנגד קליפת הקנאה. ואחר כך קברות התאוה נגד קליפת התאוה וכשישראל מבוררין בב' מדות אלו אז ממילא מתבררין גם במדה הג' שהב' האלו העיקר כמו שאמרנו. וכד נטלא באבהתא נטלא וכד אינין נטלין כלהו דרגין אחרנין נטלין בהו וכדין אתערית כנסת ישראל כדקא יאות. ובשבת בסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה אז הוא המנוחה דבת מתעטרא בג' אבהן ושאר צדיקייא עמהון ואז הוא המנוחה מעין עולם הבא וזה שאומרים בסעודה זו יעקב ובניו ינוחו בו יעקב ושאר צדיקיא שהוא בניו:
25
כ״והנה בסעודה ג' דשבת לא תקנו קידוש על היין. גם הזמירות של האר"י הקדוש ז"ל אומרים אותו בב' סעודות הראשונות קודם האכילה ובסעודה ג' לאחר אכילה. וכנראה מלשונו שכן התקין לומר. שבסעודת הלילה אומרים נזמין לה השתא וכו' ובסעודת הבוקר אומרים ואזמין בה השתא וכו'. רק בזמר של סעודה ג' אין בה לשון זימון כיון שאומרים אותו לאחר אכילה אין שייך לשון זימון וצריךם טעם למה תיקנו האר"י הק' כן. ובפע"ח איתא דסעודה זו קדושתו גדולה מקדושת הב' סעודות הראשונות ואין אומרים בו קידוש. וכתב שם בפע"ח אחר שכתב מקודם סדר הסעודות כמו שאנו אומרים בלילה דחקל תפוחין וביום דעתיקא קדישא ובסעודה ג' דז"א. איתא שם אחר כך שבלילה אוכלין מפומא דשכינתא וביום מפומא דז"א ובס"ג מפומא דעתיקא. וצריך להבין מה שהחליף הב' סעודות של יום. ובס' משנת חסידים הביא רק מסעודה ג' וכתב דז"א אוכל מפומא דעתיקא. ומ"ש דלא הביא מסעודת הבוקר והיינו דשם אי אפשר לפרש כן שעתיקא אוכל מפומא דז"א דמדריגת עתיקא הוא גבוה הרבה ורם ממדרגת ז"א. וצריך גם כן להבין מאין לקח לו בפע"ח זה הסדר. אך איתא בזוה"ק באדרא זוטא (רפ"ח ב') אמר ר"ש אסהדנא עלי וכו' דהא מן יומא לא בטילנא אלין ג' סעודתי וכו' חד סעודתא דמטרוניתא וחד סעודתא דמלכא קדישא וחד סעודתא דעתי"ק סתימא דכל סתימין וכו'. הרי חשב גם כן מקודם סעודתא דז"א שהוא סעודתא דמלכא ואחר כך בסעודה ג' סעודתא דעתי"ק. והענין הוא שבאמת קדושת כל הסעודות שבת הם סעודתא דמלכא והיינו במה שאמר ונעשה רצונו וכמו שנקראו הקרבנות לחמי לאשי בזה שאמר ונעשה רצונו ובזוה"ק (ח"ג ז' ב') ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים תנינן. וסדר הקדושות בלילה סעודתא דמטרוניתא דחק"ת בחי' שכינתא שתיכף בכניסת שבת נקראו ישראל יראי שמי שומרי שבת ואימת שבת על ע"ה כמו"ש (ירוש' דמאי). וביום שאז הזמן שבכל ימי המעשה הוא יצא אדם לפעלו וגו' וכמו שנאמר והיה היום למלאכה וישראל אומה שלימה שובתין אז ממלאכתם ומקבלין עול מלכותו על ידי זה נכתר כביכול הש"י בכתר כתר עליון דאיהו כתר מלכות. ואז נקרא הסעודה סעודתא דעתיקא שהוא רצון העליון בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שיש לו נחת רוח שאמר ונעשה רצונו. ובסעודה ג' שהוא המנוחה ונייחא כמו"ש במדרש תנחו' (בראשית משאלתות) נוחו ב'י כי היכי דנחי בי' אנא זה נקרא סעודתא דז"א דצורתו של יעקב אבינו חקוקה בכסה"כ והוא במה שמקיימים והלכת בדרכיו נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא כאמור. והקדושות אלו הם מצד השי"ת. אך מצד ישראל האוכל הסעודות וכמו דמיירי באדרא הנ"ל שאמר מן יומא לא בטילנא אלין ג' סעודתי אז נחשב קדושת הסעודות כפי מה שאוכל ישראל. ובזה בבוקר אוכלין ישראל מפומא דז"א וכמ"ש (זח"ב פ"ח א') והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק וכו' ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין וכו'. והיינו דכנסת ישראל בחינת חקל תפוחין אוכלין הסעודה מפומא דז"א. ומה שאמר מפומא הוא על דרך מה שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ודעת ואיתא (מדרש רבה תשא פ' מ"א) למי שהוא אוהב מפיו וגו' למה הדבר דומה למלך ואכו' אמר לו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך וכו' איני מבקש אלא מן הפיצטלין שבתוך פיך נטל ונתן לו מתוך פיו הוי וכו'. וכן הענין כאן שסעודת הישראל ביום בסעודתא דעתיקא כנ"ל אז אוכל הישראל מהטלא דנחית מעתי"ק לז"א והיינו מפומא דז"א מפיו דעת ותבונה דעת הוא חיבור חכמה ובינה שמשפיע מכ"ע על ידי תגו של יוד. ובלילה גם מצד הישראל אוכל אז הישראל מפומא דשכינתא שהסעודה הוא דחקל תפוחין והוא גם כן מטלא דנחית מעתי"ק לז"א ואטיל לחק"ת שהוא בחינת שכינתא. ובסעודה ג' שאז הוא היחוד זיווג קוב"ה ושכינתיה וכמו שאומרים יעקב ובניו ינוחו בו והוא הנייחא נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא וכמו שגם השי"ת בשבת יש לו נייחא בעולמו כמ"ש (ב"ר פ' ט') עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. והיינו שבשבת ראה השי"ת שכל אשר עשה והנה טוב מאוד אף מה שנראה היפך הטוב הוא גם כן רק שיהיה מזה טוב מאוד. וכמו"ש בזוה"ק (ח"ב קפ"ד א') ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא כן יש לישראל נייחא מכל מה שעבר עליו בימי המעשה. אז הסעודה שסועד ישראל הוא מפומא דעתיקא שהוא רצון פשוט בלא שום טעם וכמ"ש בפע"ח שהוא רחמים פשוטים וזהו רעוא דרעווין רצון הרצונות בלא שום טעם. והנייחא שיש להשי"ת מסעודה זו שהישראל אוכלין הוא נקרא סעודתא דז"א שישראל מקיים והלכת בדרכיו וכאמור:
26
כ״זומשום זה בלילה אומרים לשון זימון שמזמנין לקדושה דחקל תפוחין להסעודה שאז הוא סעודתא דחקל תפוחין. וכן בבוקר בסעודה ב' שישראל אוכל מפומא דז"א אומרים גם כן לשון זימון שמזמנין גם לקדושת עתיקא שהוא גבוה במדרגה מז"א כיון שהוא עתה סעודתא דעתיקא ורוצים שיהיה סייעתא גם מאור קדושה זו. מה שאין כן בסעודה ג' שישראל אוכל הסעודה מפומא דעתיקא אז אין שייך למי לזמן. לעתיקא אין זה סעודתו עתה ולז"א גם כן לא שייך לזמן כיון שאוכל מפומא דעתי' שהוא גבוה ממדרגת ז"א. רק אחר שסעד הסעודה מפומא דעתיקא תיקן האר"י הק' שאז אחר האכילה מי שלבו נכסף שהוא מבני היכלא דכסיפין יוכל לזכות למחזי זיו דז"א כיון שזו הוא סעודתו עתה וזהו הענין לענין קידוש שבלילה שהוא אוכל מפומא דשכינתא בחינת חקל תפוחין תקנו קידוש על היין שהוא אתערותא דלתתא דמיני אתער לעילא לזכות ליינא דאורייתא שהוא מטלא דעתיקא דמליא רישי' דז"א ואטיל לחקל תפוחין. וכן בבוקר שאוכל מפומא דז"א גם כן יש שייכות לאתערותא דלתתא. מה שאין כן בסעודה ג' שאוכל מפומא דעתיקא ושם אין שום שייכות לפעולת אדם ואתערותא דלתתא. דעתיקא הוא בחי' מאמר ראשון ששם הוזכר חושך תהו ובוהו שהוא מעשיהן של רשעים והוא שכך עלה ברצונו הפשוט שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא ושם אין מקום כלל לפעולת אדם. רק במדות ז' תחתוניות שהם נאצלו לעולם העשיה שם יש בחירה. וענין ידיעה ובחירה כבר כתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ה מה' תשבוה כי אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא וכו'. והראב"ד ז"ל כתב שטוב היה להניח הדבר בתמימות התמימים וכו' ובאמת כדברי הרמב"ם ז"ל איתא גם כן בזוה"ח וכ"כ האר"י ז"ל שבמקום אחד יש ידיעה ושם אין בחירה כלל והיינו בעתיקא. ועל זה אמרו בגמרא (שבת פ"ט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו ששם אין מקום כלל לפעולת אדם שכן ברא השי"ת מתחלה מעשיהן של רשעים מעיקרא חשוכא והדר נהורא. ורק בהמדות ז' ימי בראשית שם ניתן הבחירה ולהבין איך הידיעה לא תסתיר הבחירה מהאדם ע"ז אמר הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי וכדברי הרמב"ם ז"ל. ולכן בסעודה ג' שהישראל אוכל אז מפומא דעתיקא אין מקום לקידוש על היין שהוא אתערותא דלתתא להיות אתער לעילא וכאמור:
27
כ״חבבעה"ט פ' זו איתא בפסוק ויהי בנסוע י"ב תיבות כמו שיש בפסוק ולכל היד החזקה בסוף התורה. ובפסוק ובנוחה ז' תיבות כמו בפסוק בראשית שהוא תחלת התורה לומר שהוא חשוב ספר בפני עצמו. ויש להבין לפי רמז זה למה נרמז קודם נגד הפסוק דסוף התורה מספר י"ב ואחר כך מספר ז' תיבות כנגד הפסוק דתחלת התורה. ובתורה להיפך מתחיל בפסוק שיש בו ז' תיבות ומסיים בפ' שיש בו י"ב תיבות. אך מספר י"ב מרמז תמיד לי"ב שבטי י"ה כמו שאמרנו בכונת שנים עשר אני יודע שנים עשר שבטיא והוא גימ' ז"ה ז' כנגד ז' המדות דכנסת ישראל איקרי בת שבע שכולל ז' המדות וה' כנגד החמשה רועים ג' אבות ומשה ואהרן שיסדו אומה הישראלית ובנו את בית ישראל. ובזוהר הקדוש (ח"ג קט"ו ב') דכנסת ישראל אתקרי זאת בחינת נוק'. אך עיקר כנסת ישראל הם עשר שבטים שהוא מדת מלכות כלול מעשר מדות וב' ראשי ישראל שם יוסף שארית יוסף (כמו"ש בראשית רבה פ' ע"א) ונקראו גם על שם יהודה יהודי אנא (כמ"ש בראשית רבה פ' צ"ח) ומהם יצאו ב' המשיחים משיח בן יוסף שעל ידו יהיה הנצוח באו"ה ויברר קדושת ישראל שהם בבחינת ועמך כולם צדיקים והוא יהיה הכנה למשיח בן דוד שיהיה מיהודה שאז ישחוט הקב"ה ליצר הרע כמו"ש (סוכה נ"ב.) ויהיה גמר הנייחא ולא יהיה שריד לבית עשו ואז יהיה היחוד להיות נקראין עמי ולאומי ולא זז מחבבן עד שקראן אמי כמו"ש (שמות רבה סו"פ פקודי) ואז יהיו נקראין בלשון ז"ה לשון זכר שישראל מכתירין כביכול להקב"ה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. וזה נרמז בהפסוק בגמר התורה בסוף ס' ברכה שהוא משנה תורה בחינת תורה שבעל פה (כמו שנת' כ"פ) ואחר הקלקול נצרך הרב חכמה לתקן הרב כעס שיהיה התיקון בשלימות כמו"ש (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים היינו ישראל כמו"ש ועמך כולם צדיקים וכל אחד מראהו באצבעו זה ה' ולכן נרמז בסוף התורה בפסוק עם י"ב תיבות, והתחלת התורה במעשה בראשית שאז היה האלהים עשה את האדם ישר שהיה קודם הקלקול בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והיה ראוי להיות אדם הראשון מקבל התורה ולהיות רוחו של משיח. ומש"ה יש בו ז' תיבות מספר ז' כנגד אלף השביעי שיהיה עיקר שכינה בתחתונים כמו שהיה בתחלת מעשה בראשית. ושבת שהוא תכלית מעשה שמים וארץ גם כן עיקר שכינה בתחתונים והוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. והוא רק כשיש התגלות כל שם הוי"ה יחוד י"ה בו"ה (זח"ג ק"ט ב') הכי קוב"ה לאו איהו בקורבנא עם שכינתי' וכ'ו עלת העלות לא שריא תמן וכאלו לא הוה קוב"ה חד בתר דלאו איהו עם שכינתי'. מה שאין כן ספר ויהי בנסוע שזהו נגד ההשתדלות בעולם הזה להתגבר על היצר הרע על ידי הדברי תורה כמש"נ בזוהר הקדוש וכמו שאמרנו. וכמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' לכן פסוק ויהי בנסוע בו י"ב תיבות מספר ז"ה שעיקר ההשתדלות הוא על ידי ב' המשיחים שיבררו את כנסת ישראל הכלולה מעשר באלף הששי ואז יזכו למדת ז"ה כאמור. ויזכו לזה על ידי קדושת האבות וב' שושבינין משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא ואז יזכו להיות כל אחד מראה באצבעו ע"ד מ"ש (ברכות ל"ד:) במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים עומדין ורוח אלהים זה רוחו של משיח מרחפת ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה למים (כמו"ש ב"ר פ"ב) ואז יזכו להיות ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ עולם הבא ולזה בא אחר זה פסוק ובנוחה יאמר נגד אלף הז' ועולם הבא ובו ז' תיבות כמו בפסוק בראשית שיתוקן הכל כמו בפסוק בראשית שהיה האלהים עשה את האדם ישר ועיקר שכינה בתחתונים כנ"ל אדם ר"ת אדם דוד משיח והכל אחד ואז יהיה ביו"ם ההו"א היינו שיתגלה מדת הו"א באור שנקרא יום יהיה אחד ושמו אחד. ובשבת שטועמין מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא כמו"ש (ברכות נ"ז:) אומרים בתפלת מנחה שהוא כנגד היחוד אתה אחד ושמו אחד:
28
כ״טאיתא במדרש (ויקרא רבה ר"פ שמיני) חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה ולא חמשה הן ב"ק עביד מן רישא דוידבר עד ויהי בנסוע חד מן ויהי עד ובנוחה חד ועד סופו חד הרי ז'. ועוד שם חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימי בראשית. ובודאי הכל הולך אל מקום אחד שמהכוון שלהם כנגד ז' מדות הקדו' שהשרש בהם הם ג' מדות האבות הקדושים וג' השניים המה ההתפשטות הג' מדות הנ"ל להשפיע במדה הז' בחינת התגלות מלכו שמים. והנה י"ל בפרטות בז' ספרי תורה כי ספר הראשון בראשית הוא נגד בחינת אברהם אבינו ע"ה כי כל הס' בראשית מדבר מקדושת בראשית בריאת העולם. עד סופו ויישם בארון במצרים שבזה נשלם קדושת הבריאה על ידי יוסף הצדיק יסוד העולם. וזהו עיקר קדושת אברהם אבינו ע"ה שהרעיש בלבו והקריא שמו של הקב"ה בפי כל הבריות כמו שנאמר ויקרא בשם ה' אל עולם. ובמדרש רבה (בראשית פ' ג') ה' פעמים אור כנגד ה' חומשי תורה יהי אור כנגד ס' בראשית והוא כנגד אברהם אבינו ע"ה כמו שכתב שם (פ"ב) יהי אור זה אברהם שבו התחיל הב' אלפים תורה והוא למד כל התורה מבריאת העולם וכאמרם ז"ל (עירובין ק':) אלמלא לא נתנה תורה היינו למדין גזל מנמלה עריות מיונה צניעות וכו'. והיינו מפני שבחכמת הבריאה נכלל כל התורה כולה. וספר שמות שהוא מדבר מעסק מתן תורה בפועל הוא נגד בחינת יצחק אבינו ע"ה בחינת גבורה וצמצום שבקדושה דאורייתא מגבורה נפקא (זח"ג פ' ב') וכנגדו מארמ ויהי אור זה ס' שמות על פי מ"ש (תי"ז ריש תי' ל"ו) ויהי אור דא ר"ה ובתיקונים (ריש תי' מ"א) תמן תשרי דא דרועא תנינא יומא תנינא והיינו גבורה פחד יצחק והיינו לבל להרעיש בעולם בהתפשטות לכל רק למי ששייכים לדברי תורה והוא משורש הקדושה. וס' ויקרא הוא נגד יעקב אבינו ע"ה שבו כבר נתברר התורת אמת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב וכאמרם ז"ל (במ"ר בראשית הנ"ל) וירא אלהים את האור כי טוב זה ס' ויקרא שהוא מלא הלכות רבות והיינו שבו נתברר הלכה לאמיתה והוא נקרא ס' תורת כהנים וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ויעקב ברזא דדעת (זח"ב י"ד ב'). ומשנה תורה שמשה מפי עצמו אמרן והיינו השרש של התורה שבעל פה שכל המדות של תורה שבכתב משפיעים בה. והוא כנגד מדת מלכות. וספר ויהי בנסוע שהוא מחלק ס' במדבר לשנים והמה נגד בחי' משה ואהרן היינו עד ויהי בנסוע כנגד משה רבינו ע"ה מדת נצח שהיה סבור שהוא יכניסם לארץ ישראל. וכתיב וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה ואמרנו ששלשת ימים מוסב על הג' מדות חג"ת מדות האבות הק' שהם נגד ג' הקלי' קנאה תאוה וכבוד לתור להם מנוחה א"י שנקרא מנוחה. והיה משה רבינו ע"ה סבור שאחר זה יהיה הוא המדה יום רביעי שהוא נצח ויכניס ישראל לארץ ישראל ויהיה הוא משיח כמ"ש (זח"ג רמ"ו ב') עד כי יבוא שיל"ה גימ' משה. אך אחר כך כתיב ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים כתינוק הבורח מבית הספר ושוב נסתר האור ממתן תורה וידע משה שהוא לא יכנוס לארץ ישראל והתחיל ס' ויהי העם כמתאוננים ומינוי הזקנים וגזירת מרגלים ויכניס יהושע את ישראל לארץ והוא כנגד מדת הוד דרגא דאהרן. וגם שם נאמר פקודי באי הארץ ארץ שכינת בחינת מלכות תורה שבעל פה היינו חלק כל אחד בארץ ישראל בחינת תורה שבעל פה שלו. ויהושע הוא המחלק לכל אחד מהשבטים התורה שבעל פה ששייך לשרשו ועל זה כתב ספר יהושע שהוא ערכה של ארץ ישראל (נדרים כ"ב:) היינו כל הדברי תורה ששייך לכל נפש. וס' ויהי בנסוע בעצמו הוא נגד בחי' יוסף הצדיק בחינת יסוד הממשיך השפעה לבחינת מלכות תורה שבעל פה. והיינו כי ויהי בנסוע הארון וגו' מרמז על הגלות והטירדא כי הנסיעה הוא טירדא וזהו דייקא היסוד להרבות ולהבנות על ידי זה בחינת תורה שבעל פה וכאמרם ז"ל (מנחות.) פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה וכמו שהיה מיד בגלות בבל שנתייסדה שם התורה שבעל פה על ידי החרש והמסגר. וכדאיתא בתנחומא (פ' נח) על העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אלו בעלי תלמוד. וכמו שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס שעל ידי הרוב כעס בא התרבות החכמה של תורה שבעל פה. וכמו כן בכל דור ודור על ידי הגלות והדחק והיסורין נתרבה ונתייסד בחינות התחדשות תורה שבעל פה בנפשות ישראל עד שנזכה על ידי זה להגאולה שלימה במהרה בימינו אמן:
29