פרי צדיק, ראהPeri Tzadik, Re'eh
א׳ראה אנכי נותן וגו' את הברכה אשר תשמעו אל מצות וגו'. הנה השינוי הלשון שבההיפך נא' והקללה אם לא תשמעו ובהברכה נא' אשר תשמעו. אך המכוון שאף שנזכר בהברכות דברים הנוגעים לעניני הגוף מ"מ עיקר הברכה הוא אשר תשמעו אל מצות ה' וכמו שמצינו בפ' עקב דכתיב וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו' וכתיב אח"כ לא יהי' בך עקר ועקרה ונדרש בגמ' (בכורות מ"ד:) לא יהי' בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום. והמכוון על קול תורה וקול תפלה שזה כל כח ישראל שנמשלו לתולעת שאין כוחה אלא בפיה ומכה את הארזים בפי' כמו שא' (תנחו' בשלח). וכתיב אחריו והסיר ה' ממך כל חולי ונדרש (ירוש' שבת פ' י"ד ובוי"ר פ' ט"ז) על היצה"ר שתחלתו מתוק וסופו מר. ואמר הלשון כל חולי ע"ד מה שנא' (בפ' משפטים) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך ואי' בגמ' (ב"ק צ"ב:) מחלה זו מרה וכו' פ"ג מיני חלאין יש בה מחלה בגימ' הכי הוה. והוא ע"פ מה שא' בתיקונים (תי' מ"ח) עציבו דטחול וכעס דמרה ואף שמהגמ' (ברכות ס"א:) נראה להיפך דאמר שם כבד כועס מרה זורקת בו טפה ומניחתו מ"מ שורש הכעס מהמרה. והכעס הוא שורש היצה"ר שורש לכל העבירות וכמו שא' (נדרים כ"ב.) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו היינו כיון שע"י הכעס יכול לבוא לכל מיני חטאים ועי"ז שולטין בו כל מיני גיהנם. וזה שא' דמחלה זו מרה שממנה רוב החלאים. וזהו שאמר כל חולי כל מיני יצה"ר שסופו מר היינו כל מיני גיהנם. ואמר וברך את לחמך שיהי' הברכה מהשי"ת אז לא יביא האכילה לידי שליטת יצה"ר ועי"ז והסירותי מחלה מקרבך. וכן והסיר ה' ממך כל חולי שמה שבא מהשי"ת אינו מביא דבר רע ח"ו. ואמר שם מתחלה ועבדתם את ה' אלהיכם בלשון רבים ואח"כ וברך את לחמך וגו' מקרבך לשון יחיד וכן בפ' עקב פתח בלשון רבים תשמעון ושמרתם ועשיתם ואח"כ הברכות ושמר ה' אלהיך לך וגו' הכל בלשון יחיד וכאן פתח ראה בלשון יחיד אנכי נותן לפניכם לשון רבים אשר תשמעו וגו' בלשון רבים. והענין דמתחלה קודם הברכה עדיין הם בבחי' רבים שאינם במדרגת כאיש אחד אבל אחר העבודה כשבא הברכה אז נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד כמו שמצינו במתן תורה שנא' שם ויחן שם ישראל ודרשו במכילתא כאיש אחד בלב אחד. ולכן כתיב מקודם ועבדתם וגו' לשון רבים שעדיין אינם כאיש אחד ואח"כ נא' וברך את לחמך ואת מימך בלשון יחיד היינו שלכל אחד קוצב השי"ת לחם חוקו בפרט מה שנצרך לו לד"ת ועבודה. ואח"כ אמר והסירותי מחלה מקרבך שנעשו אח"כ כולם כאיש אחד בלב אחד ולכך כתיב לשון יחיד. וכן בפ' עקב פתח בלשון רבים תשמרון ושמרתם ועשיתם שמתחלה עדיין אינם כאיש אחד אבל כשבא הברכה אחר השמיעה אז כבר נעשו כאיש אחד בלב אחד ולכן כתיב כל הברכות בלשון יחיד. משא"כ כאן בפ' זו דמיירי בהברכות וההיפך שיתנו להם אח"כ בהר גריזים והר עיבל שעדיין לא קבלו אותם כתיב בלשון רבים אשר תשמעו וכאמור שמתחלה עדיין אינם במדרגת כאיש אחד כל זמן שלא שמעו ולא קבלו. אך מ"מ פתח ראה בלשון יחיד זה קאי על נפש פרטי שיש מי שרואה מקודם מתחלה שהברכה הוא רק אשר תשמעו שכל הברכות תכליתם ועיקרם הם שיועילו להכניס בלבם הד"ת ולהוריק הרע כמו שנא' והסיר ממך כל חולי כנ"ל. ואף אם יש הרבה נפשות כאלו שרואים זה מקודם הם כולם כלולים כאחד שהם כבר הם כאיש אחד בלב אחד כמו שהוא בנפשות השלימים מישראל. ולשון ראה שהוא לשון יחיד כולל פרטים הרבה שהם כאחד ולהם אמר בלשון יחיד ראה שהם יראו זאת תיכף מה שאנכי נותן לפניכם שהוא הכלל שלא זכו עדיין להיות כאיש אחד ברכה וגו' אשר תשמעו וגו' שזה מה שיהי' אח"כ כשיתנו להם ויסדרו לפניהם שאז יהיו כולם כאיש אחד. וכן פתח במד"ר פ' זו מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה שע"ז קאי נותן לפניכם לעתיד. ואמר ראה שהוא לטובה אשר תשמעון כמו שא' במד' להודיען איזה דרך טובה שיבחרו. ובשבת זוכה כל אדם לראות שהכל לטובה שהכל הוא רק למען אשר תשמעון כמו שנדרש בזוה"ק (ח"ב פ"ט א') הפ' ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה על יום השבת שהוא יום הניח שאז מרגיש הישראל נייחא בלב אף כשהוא עוד בתוך העבודה הקשה כל השבוע. בשבת רואה שהכל מהשי"ת והוא רק לטובה ויש לו נייחא מרגזך שהוא מרוגז היצה"ר על לעתיד (כמו שנת' כ"פ):
1
ב׳ראה אנכי נותן לפניכם וגו' הלשון נותן מורה על לשון מתנה כמו שנדרש (בר"ר פ' ו') ג' דברים נתנו מתנה לעולם וכו' וחשב אח"כ שם כל הדברים דכתיב בהם בלשון נתינה שהם מתנה. וכן אמר כאן ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה שהם מתנה. והיינו דאף ההיפך מהברכה הוא ג"כ מתנה והוא רק לטובתכם כמו שכ' במד"ר (ר"פ זו) לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה וכו'. והוא כמו שנא' ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאך וגו' והיינו כעין שא' בזוה"ח (פ' בלק) מהפ' ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך אל תקרא אדם אלא אדום שהשי"ת נותן נכרי במקומו עי"ש. והוא רק להפחידו כדי שיבחר בדרך טוב כמו שנא' אך תראי אותי תקחו מוסר. והשי"ת יברר שבאמת רצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות (ברכות י"ז.) וזה הפי' ונתן וגו' על אויביך ועל שונאיך שהוא היצה"ר שנקרא אויב כמו שאמ' (בר"ר פ' נ"ד) ונקרא שונא כמ"ש (סוכה נ"ב.) והאו"ה שהם החייבין בזה שע"י הכח הרע שבהם מכניסין זה בלב ישראל ג"כ ועי"ז ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם כמו שא' במד' (בר"ר פ' תולדות) ואמר אנכי נותן והוא כמו שא' (רע"מ פנחס רנ"ו ב') אנכי בי' כ' כתר. ובי' אני שהוא מדת מלכות אני ה' השוכן בתוך בנ"י והיינו כ"ע דאיהו כתר מלכות. והפי' שמיד במאמר בראשית שהוא מאמר ראשון שכנגד כ"ע שם הוזכר תהו ובהו וחשך שנד' (בר"ר פ' ב') על ד' מלכיות ועל מעשיהן של רשעים שיברר השי"ת שמעשיהן של רשעים הם ע"י הד' מלכיות. וזהו ראה אנכי נותן אנכ"י דייקא במאמר בראשית שהוא כנגד כ"ע. ואמר מקודם ראה לשון יחיד ואח"כ לפניכם לשון רבים הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"ג פ"ד ב') שבמתן תורה שהיו בלבא חד ורעותא חדא נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידאי ובפ' קדושים נא' בלישנא דסגיאין דלא אשחכחו כ"כ בההוא רעותא ע"ש. וכן כאן שמדבר שנצרך ברכה על ישראל וההיפך על האו"ה כדי להפחיד את ישראל שיבחרו בדרך טובה כמו שנא' אך תראי אותי תקחו מוסר כנ"ל ואינם עוד במעלה כ"כ לזה כתיב לשון רבים לפניכם וגו' אשר תשמעו וגו'. רק מתחיל ראה בלשון יחיד שהנפש הנבחר שכולל כל ישראל כאיש אחד בלב אחד הוא זוכה שרואה בהווה תיכף אשר אנכ"י שמורה על כ"ע דאיהו כתר מלכות נותן במחנה הברכה וההיפך שהוא לטובתכם להודיעך איזה דרך טובה. אבל להכלל שאינם עוד במעלה כ"כ נא' בלשון רבים ובשבת שנדרש בזוה"ק עליו הפ' ביום הניח וגו' ומן העבודה הקשה זוכין לראות איך שהכל לטובה. ואז יש לישראל נייחא אף כשהוא עוד בתוך העבודה הקשה שרואין שהוא לטובה ושהוא מתנה מהשי"ת כאמור:
2
ג׳ראה אנכי נותן לפניכם היום פתח ראה לשון יחיד לפניכם לשון רבים. ובבעה"מ כ' ראה אנכי עשרת הדברות שפתח אנכי. ואח"כ אמר בבעה"ט את הברכה אשר תשמעו סופי תיבות תורה ע"ש. והוא שלא כסדר והענין ע"פ מה שכתב בס' יצירה (פ"ד) המליך אות ר' וכו' ויום ו' בשנה וכו' המליך אות ת' וכו' ויום שבת בשנה. והיינו דשבת הוא מעין עוה"ב א' מששים לעוה"ב כמו שא' (ברכות נ"ז:) ואות ת' מרמז לעוה"ב (כמו שנת' כ"פ ע"פ שאמר רבינו הק' זצ"ל מאיזביצא שסוף אותיות דעוה"ז הוא אות ש' ות' הוא מעוה"ב) לכן נברא בו השבת. והיינו דשבת שהוא כנגד מדת מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה ותושבע"פ הוא מטלא דעתיקא שהוא אור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (כמו"ש תנחו' פ' נח) והוא כמו שא' (בפתח אליהו) כ"ע דאיהו כתר מלכות. וההכנה לזה הוא יום ו' שכנגד מדת צדיק יסו"ע ונברא בו אדה"ר שהוא הצדיק יסו"ע. ומצד השי"ת ההשפעה הוא כסדר תור"ה היינו דה' תתאה שהוא מדת מלכות בחי' כנס"י מקבלת ההשפעה ע"י ו' מדת צדיק יסו"ע שהוא יום ו' שנברא באות ר' כנ"ל. והוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מכ"ע שהוא הת' עד מ' מלכות. אך כאן מדבר מצד השתדלות האדם אז הסדר כמו הסופי תיבות את הברכה אשר תשמעו היינו שזוכין ע"י ה' תתאה שהוא בחי' יראה כמו שא' (זח"א ה' ב') שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה. עי"ז זוכין לאור תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא שע"ז מרמז האות ת' שהוא מעלמא דאתי יום שכולו שבת וזה מרמז הס"ת מן את הברכה. ואח"כ אשר תשמעו היינו שנכנס היראה ללב שזה מורה לשון שמיעה שיכנס ללב וכמו שנא' שמעו ותחי נפשכם וכתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. וזה זוכין מצד השי"ת שע"ז מרמז האות ו' בחי' קוב"ה ע"י הר' שהוא מ' צדיק שנברא בו יום ו' עי"ז זוכין שיהי' היחוד קוב"ה ושכינתי'. וזה שנא' ראה אנכי ראה עשרת הדברות אנכי בי' כתר (כמ"ש זח"ג רנ"ו ב') וזה זוכה רק היחיד לראות וזה ראה ל' יחיד נותן לפניכם היום שהד"ת נתנו לכל ישראל. ובפשוטו קאי אנכי על משה רבינו שאמר אנכי נותן וגו' וכמו שנא' אח"כ אל מצות ה' אלהיכם. והוא ע"ד מה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. והיינו שהוא משה רבינו השפיע כח הראי' ליחידי סגולה שיזכו לראות הד"ת שהשי"ת משפיע והם בכח הראי' שלהם יכניסו הד"ת לכל ישראל (וכמו שנת' בפ' מסעי ועוד). וזהו ראה אנכי נותן שכח הראי' אנכי נותן לכם להכניס האור כי טוב לכל ישראל:
3
ד׳בספרי ר"פ זו ראה אנכי נותן וכו' ת"ל ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך. משל לאדם שהי' יושב בפרשת דרכים והי' לפניו ב' שבילים אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור והי' מודיע את העוברים ואמר להם שאתם רואים שביל זה שתחלתו מישור בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעוה"ז וכו'. ואתם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעוה"ז בשנים ושלשה ימים מצטערין וסופן לשמוח וכו'. הנה חפם במשל מב' דרכים אחד קצרה וארוכה ואחד ארוכה וקצרה כעין מה שא' בגמ' (עירובין נ"ג:) ובמד' איכה. אך שם הגנות ופרדסים היו סמוך לעיר ולא ראה אותן עד שהלך כל הדרך הקצרה והארוכה אבל כאן שתפס בהמשל שתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וכן להיפך שתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים הלא זאת נראה לכל אדם מה שיהי' בסוף דרכו אחר שתים ושלש פסיעות אם מישור אם קוצים ומה בא זה ללמדו. אך נראה שתפס ב' וג' פסיעות מפני הנמשל שאמר ברשעים שמצליחים ב' וג' ימים בעוה"ז וכן בצדיקים שמצטערים שנים ושלשה ימים בעוה"ז וכו'. ולכאורה אינו מובן וכי רק ב' וג' ימים דרך רשעים צלחה וצדיקים מצטערין הלא כל עוה"ז מתנהג כן שנותנים לרשעים שכר מצות שעושים בעוה"ז ויש שכל ימיהם כחגים. וכן להיפך בצדיקים שנפרעין מהם עבירות קלות בעוה"ז יש שכל ימיהם מצטערין בעוה"ז. אך המכוון הוא במה שאמר ימים כידוע שו' ימי בראשית מרמזים לו' המדות ויומו של הקב"ה אלף שנה. וכמו שדרשו ממה שנא' ואהי' שעשועים יום יום שקדמה תורה ב' אלפים שנה לבריאת עולם (וי"ר פ' י"ט) והם מרמזים לחכמה ובינה שב' מדות אלו קודמים לז' ספירות הבנין שהם ז' ימי בראשית. וכן תשובה שהוא בחי' בינה קדמה לעולם (כמ"ש פסחים נ"ד.) שקודם ז' המדות בטרם הרים יולדו הרים אלו האבות כידוע שהם כנגד חג"ת. ועכ"פ ז' אלפים שנה הם ג"כ מרמזים כנגד הז' מדות כמו הז' ימים. והנה חורבן בית ראשון היה בשנת של"ח לאלף הרביעי (רש"י ע"ז ט'.) ואי' בגמ' (סנהד' צ"ז:) אין העולם פחות מפ"ה יובלות וביובל האחרון בן דוד בא וזאת היה ר"נ לאלף החמישי והיינו בדור אמוראי בתראי. וכן הקץ שחשבו רס"ג ורש"י ז"ל היה ג"כ באלף החמישי. ואח"כ מצאנו קיצים באלף הששי על זמן רבותינו האריז"ל והבעש"ט ז"ל שאז הי' הזמן שיהי' הישועה בשלימות יותר. וכן בשנת של"ח לאלף הששי שנגמרו ב' אלפים שנה מחורבן בית ראשון הי' זמן התפשטות תורת האר"י הק' ז"ל. וזה שתפס בנמשל שהרשעים מצליחים וצדיקים מצטערין בשנים ושלשה ימים מצטערין בעוה"ז והיינו באלף הרביעי ובאלף החמישי זהו בשני ימים שהוא ב' אלפים או בשלשה היינו כשיהי' הקץ באלף הששי אז מצטערין באלף הד' והה' והו'. אך סופן לשמוח באחרונה והביא כמה פסוקים ע"ז שנאמר להטיבך באחריתך. טוב אחרית דבר וגו' ואומר כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב וגו'. והיינו שבגלות בבל שם הי' עיקר התפשטות תושבע"פ כמו שא' (סוכה כ'.) ונת' כ"פ. ואומר אור זרוע לצדיק והיינו אור הראשון שנגנז לצדיקים כמו שא' (בזוה"ק בכ"מ) והוא נגנז לעמלי תושבע"פ כמו שא' (תנחו' פ' נח) על הפ' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון וכו'. ועיקר אריכת גלות זה הוא כדי להוציא כל הני"ק היינו שיתפשט כל האור תושבע"פ. ואח"כ הפ' ואורת צדיקים כאור נוגה וסוף הפסוק הולך ואור עד נכון היום היינו שיתפשט כל האור עד נכון היום. וזה התכלית שמצטערין ג' ימים אף באלף הששי כדי שיזכו להתפשטות האור הגדול הגנוז לעמלי תושבע"פ:
4
ה׳כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר ופירש"י למדך תורה ד"א שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. ומשמע שמתוך עושר רשות לאכול בשר לתאוה ולכאורה הלא מפורש בכתוב (בפ' בהעלותך) הבשר עודנו בין שיניהם וגו' כי שם קברו את העם המתאוים. ובאמת דברי רש"י ז"ל הוא מהגמ' (חולין פ"ד.) וכן הוא בספרי. אך הענין שכאן בפסוקים דפ' זו רואים שדקדקו בלשון כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר וכן אח"כ ואכלת בשעריך בכל אות נפשך תאכל בשר הכל בלשון נפש. והיינו שהנפש מתאוה לאכילת בשר שהנפש מרגיש שנצרך לו אכילת בשר להשגת ד"ת. וע"ד שמצינו בר"נ (ב"ק ע"ב.) דלא אכלי בשרא דתורא ופירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר ותוס' פירשו כפשוטו שלא אכל בשר ששרוי בתענית הי'. והכל אחד שר' נחמן ידע שהבשר נצרך לו לעסק התורה וכעין שאמר ר"נ לענין היין (עירובין ס"ד.) כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. וזה שפירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר שכיון שלא אכל בשר לא יכול לדקדק טעמו של דבר והי' אצלו אכילת הבשר ושתיית יין ד"ת. והנה בספרי נחלקו ר' ישמעאל ורע"ק דלר' ישמעאל לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה וכו' ולר' עקיבא בא הכתוב לאסור להם בשר נחירה. ובגמ' (חולין ט"ז:) רצו לאוקמי מה שא' לעולם שוחטין לענין זמן הזה דלא תימא דבזה"ז נאסר בשר תאוה ומק' בגמ' לעולם שוחטין ואוכלין מיבעי ליה ועוד מעיקרא מ"ט אתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אשתרו דהוו מרחקי ממשכן וכש"כ השתא דארחיקו לי' טפי. ומהאי טעמא מוקי כרע"ק דלעולם שוחטין אף בזמה"ז שלא הותר בשר נחירה. והנה בפסוק יש ג"כ כפל שמקודם כתיב כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר ואח"כ כתיב כי ירחק וגו' ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. ובפשוטו משמע דוכי ירחק קאי על חו"ל וא"כ תיקשי ג"כ ק"ו מה בא"י הותר בשר תאוה משום דמרחקי ממשכן כי ירחיב ה' את גבולך כש"כ בחו"ל דמרחקי טובא. גם יש יתור לשון דהול"ל וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ולמה כתב אשר נתן ה' לך. אך לפי דברינו ניחא שמקודם אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר זה קאי על א"י היינו שקדושת א"י הועיל שיהי' האכילה בקדושה ויהי' האכילת בשר רק אוות נפש ולא תאוה גופנית. ואח"כ אמר כי ירחק ממך המקום וגו' והיינו בחו"ל ושם אי אפשר לסמוך ע"ז שהתאוה תאות הנפש ולא תאות הגוף. וע"ז אמר וזבחת מבקרך ומצאנך שנדרש (בספרי וגמ' חולין פ"ד.) מבקרך ולא כל בקרך וכו' והיינו התנהגות בצמצום. וגם פרט אשר נתן ה' לך והוא כמו שאמרנו שיעקב אע"ה ביקש ונתן לי לחם לאכול והיינו שהשי"ת יהי' המאכיל ג"כ ואז כשיבוא מידו של הקב"ה אינו מביא לידי תאוה ויצה"ר ח"ו. וכן ר"נ שהיה חתנא דבי נשיאה והיה לו עשירות מזה ידע שהבשר ויין הוא לחם חוקו שחקק לו השי"ת שזה נצרך לו לעסק התורה. וכמו שביקש שלמה המע"ה הטריפני לחם חוקי שהשי"ת יהיה המטריף ויהי' לו לחם חוקו שנחקק לו כמה הצריך לו לד"ת וכל סעודתו הגדולה הי' רק לחם חוקו. ואמר כאשר צויתיך לאכול היינו אכילה בקדושה ולא לתאוה. ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך שאז תוכל לסמוך אף בחו"ל שהחשק לבשר הוא חשק רוחני אוות נפש. ומזה אמר ראב"ע (חולק שם) מי שיש לו מנה וכו' מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום. והיינו מי שיש לו מאה מנה שחננו ה' בעושר זהו ברור שהבשר הוא לו לחם חקו שנצרך לו לד"ת. ואינך אימת מע"ש לע"ש והיינו שבשבת תמיד האכילה הוא בקדושה כמו שכתב האריז"ל שבשבת אף אם אוכל לתאות גופו הוא ג"כ בקדושה. וזה שא' בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם שבשבת אין בהאכילה פסולת ופרש כלל והכל הוא בקדושה. ות"ח דמשתדלי באורייתא אינון כשבתות (זח"ג כ"ט ב') שתמיד אכילתן בקדושה ומי שיודע בנפשו שהבשר נצרך לו לד"ת רשאי לאכול בשר. ומ"מ אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן שלא הי' מאמין בעצמו פן הוא אכילתו תאוה גופניות ואינו אוות נפש ולא הותר לו רק מתוך עושר אשר נתן ה' לך ביחוד לנפשך לחם חוקו שחקק לו השי"ת לשורש נפשו לד"ת. שראב"ע אמר סתם שיש לחוש אף באכילת שבת למי שאינו רשאי לאכול בשר או דגים (חסר איזה תיבות) לחוש אף בשבת שמא אינו מכוין למצוה. ואמר ר' יוחנן אבא ממשפחת בריאים וכו' ומש"ה היה יכול להחמיר על עצמו אבל כגון אני מי שיש לו פרוטה ירוצנה לחנוני שבודאי הבשר נצרך לו לתורה והוי כאכילת שבת. ור' נחמן שהי' ברור לו שהבשר הוא לחם חוקו ממה שנתן לו השי"ת עושר אמר כגון אנו מי שיודע בנפשו שהבשר נצרך לו לד"ת אף אם אין לו עושר לווין ואוכלין. ולפי זה אתי שפיר דקדוק הפסוקים. רק על המשנה דתני לעולם שוחטין ורצה לאוקמי כר' ישמעאל שבא הכ' להתיר בשר תאוה וקמ"ל דבזמה"ז לא נאסר ע"ז מקשה לעולם שוחטין ואוכלין מיבע"ל כיון שעיקר הרבותא היתר האכילה מבשר תאוה אבל דין שחיטה הלא בשעת שהותר נצרך ג"כ שחיטה. ועוד אף אם נפרש מה שאמרו לעולם שוחטין היינו כמו שוחטין ואוכלין מ"מ תיקשי הא ק"ו הוא. וכאן לא הוזכר הרבותא לענין חו"ל שאפשר לאכול אכילה בקדושה וא"כ איך שייך לתפוס רבותא דשוחטין ולא האכילה והכל קאי על לישנא דלעולם שוחטין. ומשום הכי מוקי לה כרע"ק שבמדבר הותר להם בשר נחירה וקמ"ל דבזמה"ז אסור וצריך שחיטה. אבל דקדוק הפסוקים אתי שפיר אליבא דר' ישמעאל ג"כ כמו שאמרנו. ובשבת תמיד האכילה בקדושה ואינו כלל ריחוק מקום שבכל מקום שישראל שוכן יש קדושת א"י וירושלים כמו שאומרים הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. ויכולים לאכול אכילה בקדושה תמיד. וכן תלמידי חכמים דאינון שבתות ג"כ מותר להם הבשר שהשי"ת חוקק להם לחם חוקם כפי הד"ת. וזה דקדוק לשון רש"י ז"ל שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. עושר כולל ב' כונות עושר ממון היינו כיון שנותן לו השי"ת עושר מן הסתם הבשר הוא לו ללחם חוקו כמו שאמרנו בשלמה המע"ה ובר' נחמן. וגם עושר בד"ת ע"ד שא' (במד"ת תשא ג') על הפ' והשבע לעשיר וגו' בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון וכו'. וכן נדרש (תמורה ט"ז.) עשיר ורש נפגשו על חכם וטפש. ומי שיש לו עושר בד"ת ובטוח שנצרך לו הבשר לד"ת ג"כ הותר לו הבשר כמו שאמר ר"נ כגון אנו לוין ואוכלין רק רב מחמיר על עצמו היה כמו שאמר ר' יוחנן אבא וכו':
5
ו׳והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו'. בספרי (פ' זו) קבל עליך מצוה האמורה בשכר שתבא ותירש. ואינו מובן שהרי מדבר כשיבואו ויזכו לביאת הארץ וינחילם יהושע. אך בפסוק יש לדקדק שתיבות אשר אתה בא שמה לרשתה מיותר. ומפרש הספרי כי יביאך ה' אל הארץ אשר אתה בא שמה יביאך ה' היינו מצד השי"ת לרשתה פי' שיהי' כירושה שאין לה הפסק (כמ"ש ב"ב קכ"ט:) ויהי' לעולמי עד. וע"ז אמר קבל עליך מצוה האמורה בשכר שתבא ותירש שיהי' כירושה שאין לה הפסק לעולמי עד. אך יש להבין מה שאמר הל' מצוה האמורה על איזה מצוה קאי וכאן לא נזכר רק מצות ונתתה את הברכה וגו' ומה נשתנה מצוה זו שבזכותה יזכו לירושה שאין לה הפסק ויש מצות חמורות ממנה. ואי קאי על מה שנא' בראש הפרשה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם שם כתיב מצות לשון רבים וקאי על כל המצות ובספרי אמר קבל עליך מצוה לשון יחיד. אך נראה דקאי על מה שנא' בסוף פ' העברה כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' דכתיב ג"כ מצוה לשון יחיד. וע"ז אמר קבל עליך מצוה בשכר שתבא ותירש. אך גם שם יש להבין על איזה מצוה קאי. ובמד' (רבה פ' זו) נחלקו ר' לוי אמר זו ק"ש ורבנן אמרי זו השבת ור' לוי דס"ל זו ק"ש ס"ל דקאי על פרשת והיה אם שמוע דסליק שם מינה. אך שם ג"כ כתיב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לשון רבים וקאי על כל המצות. אבל נראה דהפ' כי אם שמור תשמרון וגו' קאי באמת על כל המצות ואמר לשון יחיד המכוון על כל מצוה ומצוה והפי' כי אם שמור תשמרון את כל המצוה היינו שיהיה המצוה כולה בשלימות ושיוקבע בלב מפורש בכל פרטי'. וזה פי' לשון הזאת היינו שיהי' מפורש לעין כמו מי שמראה באצבע שכן מורה לשון זאת כמו זה. והיינו שיהי' נקבע בלב ע"ד מה שדרשו (מגילה ט"ו:) על מה שנא' וכל זה איננו שוה לי שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו. וכשחקוק בלב הוא מפורש אצלו כמו שעומד לנגד עיניו ומראה באצבע ואומר זה. ואמר אשר אנכי מצוה אתכם אנכי קאי על משה רבינו והוא ע"ד שנא' תורה צוה לנו משה וגו' ולא כתיב כתב לנו משה שהרי השי"ת הוא המצוה. אך משה רבינו הכניס האור תורה בלב כל ישראל כמו שנא' מורשה קהלת יעקב שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה אפי' ע"ה שנקראו בית יעקב (כמ"ש ב"מ ל"ג:). וזה שא' במד' (וי"ר פ' ט') קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב והוא לכונה האמורה. וזה שאמר את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה שהמכוון במה שאמר לעשותה ע"ד שא' בגמ' (סנהד' צ"ט:) כאלו עשאו לד"ת וכו' כאלו עשאו לעצמו וכו' והיינו הנר ה' נשמת אדם המשיך הוא בעצמו. וזה שנא' לעשותה כאלו הוא עשה את המצוה כמו כאלו עשאו לד"ת. ולעשות אותה שיהיה נקבע בלב ומפורש לנגד עיניו שיתכן עליו לשון המצוה הזאת. וב' מדרגות אלו כל המצוה. והזאת. שניהם יהי' העשיי' מצדכם. ואח"כ חשב שם לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו ג' אלו הם נגד קדושת ג' האבות לאהבה וגו' נגד קדושת אאע"ה שמדתו האהבה כמו שנא' אברהם אוהבי. וללכת בדרכיו כנגד קדושת יצחק אע"ה שמצדו הוא הד"ת כמו שכ' (זח"ג פ' ב') דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא וכתיב אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. ולדבקה בו זהו קדושת יעקב אע"ה שקדושתו הדבקות בה' כמו שנא' ואתם הדבקים בה' אלהיכם וכמו שא' (בר"ר פ' פ') ואנו למדין מפ' של אותו רשע ותדבק נפשו והיינו כמו שם שהי' לו דבקות בנפש שהטיל בו זוהמא כמו שא' (יבמות ק"ג:) כן ואתם הדבקים בה' דביקות בנפש וזהו מקדושת יעקב אע"ה. וכתיב אח"כ והוריש וגו' וירשתם וגו' שיהי' כירושה שאין לה הפסק. וכתיב כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה וגו' פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה וגו'. ומה שייך אשר תדרכו והלא יהושע הוא הכובש ומנחיל לישראל ומחלק להם. אך זהו מקדושת יעקב אבינו דכתיב בי' ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו בכל מקום שידרוך יהי' בו קדושת א"י. וזה נחלת יעקב נחלה בלא מצרים שזוכין ע"י שמירת שבת. וזה שסיים כאשר דבר לכם שבת דיבור איקרי (זח"א ל"ב א'). ואח"כ מתחיל הפ' זו ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום ולפשוטו דקאי על כל המצות לא יתכן לשון היום. אך קאי על מה שנא' לעיל כי אם שמור תשמרון וגו' אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה וכמו שאמרנו שהמכוון לעשות לד"ת ושיהי' מפורש המצוה לנגד עיניו כמו שמורה לשון הזאת. וע"ז קאי אשר אנכי מצוה אתכם היום במכוון הזה. וזה שנא' אח"כ והי' שהוא לשון שמחה כי יביאך ה' אלהיך שמורה על יחוד קוב"ה ושכינתי' (כמ"ש האריז"ל) שכן מורה שם ה' אלהיך שהשם הוי"ה הוא בעל הכוחות שלך. אל הארץ אשר אתה בא שמה. יביאך היינו השי"ת מצידו לרשתה שתזכה להיות לעולמי עד כירושה שאין לה הפסק. וע"ז א' בספרי קבל עליך מצוה האמורה לא אמר עשה מצוה וכדרך שאמר בספרי בפ' כי ירחיב עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב וכו' וכאן אמר קבל עליך מצוה האמורה. והיינו מה שנא' כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת שהוא לעשות להד"ת ושיהי' המצוה הזאת שיוקבע בלב עד שיהי' כמפורש לעין וכמו שאמרנו. בשכר שתבא ותירש כמו שנכתב למעלה והוריש ה' את כל הגוים וגו' וירשתם גוים וגו' שיהי' לעולמי עד כירושה שאין לה הפסק ולזכות לקדושת יעקב אע"ה וכמו שאמרנו:
6
ז׳ואמר עוד להלן ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. הוא כעין מה שנא' (בפ' בחקותי) וישבתם לבטח בארצכם וכתיב בתרי' ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ובתו"כ שם שמא תאמר אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום וגו'. ועיקר שלום הוא מהיצה"ר כמו שנאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי וזה שנא' ונתתי שלום בארץ ואז ושכבתם ואין מחריד שהאדם יש לו רוגז וחרדה ממלחמת היצה"ר וכשזוכין לשלום מהיצה"ר ושכבתם ואין מחריד. וכן אמר הכ' כאן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם ע"פ מ"ש (ר"ה י"ב:) מה נחלה אין לה הפסק והניח לכם מכל אויביכם היינו מהיצה"ר שנקרא סתם אויב כמו שנדרש (בר"ר ר"פ נ"ד) גם אויביו ישלים אתו זה יצה"ר. מכל אויביכם היינו מכל הג' קליפות קנאה תאוה וכבוד ג' שרשי הקליפות ואז וישבתם בטח ע"ד שנא' ושכבתם ואין מחריד. והיינו שזוכין לשבת עלאה שיהי' אתפני מתמן יצה"ר (כמ"ש תי"ז תי' מ"ח) ואין שום חרדה ורוגז היצה"ר וישבתם בישיבה ונייחא בטח:
7
ח׳ברכתו מכל הימים. הוא ע"פ שכ' בזוה"ק (ח"ב פ"א א') כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכו' מתברכין מיני' כל שיתא יומין וכו' וכן הוא בזוה"ק (שם ס"ג ב') שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה. ובזוה"ח (בתיקונים קי"ב א') קם ההוא סבא מאינון סבין ואמר המלאך הגואל וגו' אי הוה אמר מלאך הוה משמע על חנוך מט"ט אבל ה' בתוספות איהי שכינתא דאיהי ברכה ברכת ה' היא תעשיר וכו'. וכן הוא בזוה"ק (ח"א קס"ו א') מלאך ה' סביב דא שכינתא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' המלאך הגואל ובפסוק הנה אנכי שולח מלאך בפ' משפטים. אך כאן אמר בזוה"ח שכינתא דאיהי ברכה והביא פ' ברכת ה' דכתיב בשם הוי"ה. אך הוא ע"פ מ"ש בזוה"ח לעיל (קי"א א') בזאת יבא אהרן וגו' הביא כמה פסוקים דכתיב זאת ומסיק שזהו סוד על זאת יתפלל כל חסיד ועל זאת ודאי לשם ה' שהוא על זאת. למה תקנו בשחרית תפלה למדה ידועה וכן וכו' אלא מה שאמר על זאת הוא מורה שהוי"ה הוא בכל ספירה וספירה כמו שאמר דוד לך ה' הגדולה והגבורה וגו' וכל ספירה אין לה פעולה בתחתונים אלא ע"י המלכות שנא' ומלכותו בכל משלה עכ"ל. וזה שאמר שכינתא דאיהי ברכה דכתיב ברכת ה' היא תעשיר וקאי על מדת מלכות שכל פעולות של כל הספירות הם ע"י מ' זו כאמור. וכן נדרש (ב"ר ר"פ י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת. ופתח בזוה"ח שם בזאת יבא אהרן אל הקודש אין אדם מפיק רצון הקב"ה אלא בזאת וכו'. וכן נדרש (ויק"ר פ' כ"א) בזאת בזכות שבת אשרי אנוש יעשה זאת דשבת מדת מלכות שנקראת זאת. ואמר בזוה"ח וכשהשכינה שנקראה זאת עם ישראל שנא' ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' וכן הוא בזוה"ק (ח"ג קט"ו ב') ואף גם זאת ואף כד"א אף אני גם לרבות כנס"י דאיקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין. ומסיק בזוה"ח שזה סוד על זאת יתפלל כל חסיד וגו' מצא אשה מצא טוב וכו' וכמו שכ' אח"כ שכל ספירה אין לה פעולה אלא ע"י מדת מלכות כאמור. והנביא אמר אל יתהלל חכם וגו' כי אם בזאת שכן נחשב שם חכמה גבורה ועושר והם ג' מתנות שנבראו בעולם זכה באחד מהן נטל כל חמדת העולם וכו' אימתי בזמן שהם מתנות שמים וכו' (כמ"ש מ"ר ותנחו' מטות) וזה שא' הנביא אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת וגו' כשבאין ע"י השכינה שנקראה זאת שכל פעולות הספירות ע"י מדה זו. ובגמ' (מו"ק כ"ח.) ואמר רבא הני תלת מילי בעאי קמי שמיא וכו' חוכמתיה דרב הונא ועותריה דר' חסדא ויהבו לי ענוותנותי' דרבה בר רב הונא ולא יהבו לי. והם ג' דברים הנזכרים חכמה עושר וגבורה דאיזהו גבור הכובש את יצרו ועיקר גבורת כבישת היצר הוא במדת ענוה שכן התחלת פיתוי הנחש הי' בגאוה כמו שנא' והייתם כאלהים. והקליפה זו נסתעף ממה שעלה ברצונו ית' לברוא העוה"ז והעיקר שיכירו כח מלכותו שהוא מלך עולמים וכתיב ה' מלך גאות לבש שהלבוש הוא גיאות וכתיב בצלמנו כדמותינו מזה נסתעף בקליפה ג"כ הגאוה והוא בסוד מלכין קדמאין דמיתו וכמו"ש האריז"ל שהי' ע"י קליפת הגאוה שכ"א אמר אני אמלוך וכמו שנא' וימלוך וימת וזה שורש היצה"ר. וכ"כ בזוה"ק (ח"א ר"ב א') דהא יצה"ר לא שריא אלא באתר דאשתכח וכו' וגסותא דרוחא. ומי שזוכה לענוה הוא הגבור הכובש את יצרו. אך מה שביקש חוכמתי' דר"ה ועותרי' דר' חסדא וענוותנותי' דרבה בר ר"ה והוא נראה כמו החומד בשל חבירו ולמה לא ביקש חכמה ועושר וענוה סתם ואטו ממאן דלית לי' קבעא. אך שם רב הונא הוא מלשון הון וזה מורה על ד"ת כמו שא' (עירובין ס"ד.) יאבד הון וכו' הונה של תורה והוא ע"ד שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. הון המכוון על תושבע"פ שהוא יקר ונעים מטלא דעתי"ק וע"ז מורה שמו רב הונא וזכה לזה ע"י שהכיר שהכל מהשי"ת ע"י כח השכינה שנקראת זאת כנ"ל. וזה ענין על זאת יתפלל וגו' שכל פעולת הספירות בתחתונים הוא ע"י השכינה שנקראת זאת. וכן רב חסדא שמו מורה על רב חסד ומצינו (גיטין ז.) חסדא שמך וחסדאין מילך. ואברהם אע"ה שהי' מרכבה למדת גדולה שהוא חסד כמו שנא' חסד לאברהם כתיב בי' ואברהם זקן בא בימים וא' (זח"א קכ"ט.) באינון יומין עלאין באינון יומין ידיען והיינו בשלש ראשונות שנקראו ג"כ ימים. והוא הי' הראשון שזכה להתגלות מדת עתיקא וזה שא' (ב"מ פ"ז.) עד אברהם לא הי' זקנה. והיינו שמדת גדולה הי' אצלו בהתפשטות עד בלא שיעור למעלה מהתפיסה. וכן רב חסדא שהי' מדתו רב חסד זכה להתברר בכל ע"ס כ"ע דאיהו כתר מלכות:
8
ט׳ושורש הברכות הם חיי בני ומזוני וכמו שמצינו ברכה ראשונה דאדם ודדגים פרו ורבו שהוא בני. וכתיב וברך את לחמך והסירותי מחלה וגו' את מספר ימיך אמלא שהוא חיי ומזוני. והני תלת מילי לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא כמ"ש (מו"ק שם) ומזלא היינו בחי' עתיקא שהוא על הוי"ה דייקא (כמ"ש זח"ג ע"ט ב') ופי' על ה' דהשם הוי"ה מרמז י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת כליל שית ספיראן ה' מלכות (כמ"ש שם רנ"ח א') וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין שהוא בחי' עתיקא וזה פי' על הוי"ה דייקא שהוא למעלה משם הוי"ה וזה הוא הסוד ותתפלל חנה על ה' השלך על ה' יהבך כמ"ש בזה"ק. ומשום זה נחשבו ברב חסדא כל הג' דברים כל הג' ברכות כמ"ש (מו"ק שם) ר' חסדא חיה צ"ב שנין וכו' שהוא חיי בי ר"ח שתין הלולי וכו' שהוא בני בי ר"ח סמידא לכלבא ולא מיתבעי שהוא מזוני. והיינו שזכה במדתו רב חסד עד בחי' מזלא קדישא עי"ז זכה לכל הג' ברכות וזהו ע"י מדת חסד שזכה לה כמו אאע"ה. וזה ששאל עותרי' דר"ח וחוכמתי' דר' הונא לא על חלקם ביקש רק שיזכה לחכמה ועושר כמו ר"ה ור"ח שזכו לה ע"י השכינה שנקראה זאת וכמו שנת' אל יתהלל וגו' כי אם בזאת. ואמר ענוותנותי' דרבה בר ר"ה ולא יהבו לי הוא ע"פ מה ששמעתי מרבינו הק' זצ"ל מה שנקרא בגמ' (נדרים כ"ה.) המעשה קניא דרבא אף שהקנה הי' של הבע"ד לא של רבא. מפני שרבא זכה לזה שלא יצא מבית דינו דין מרומה ונתברר ע"י הקניא לכן נקרא הקניא על שמו. ובו מצינו בש"ס איכסיף לסוף אגלאי מלתא וכו' (כמ"ש ב"מ פ"א.) שאף שלא מדעתו זכה לכוין דבר אמת. וכה"ג נמצא בש"ס ד' פעמים ברבא ופעם אחד בר' פפא תלמידיה דרבא ומש"ה נקרא קניא דרבא. ומה שא' איכסיף אף שבו מצינו כ"פ בש"ס הדר אוקי אמורא עלי' ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי וגם מצינו כ"פ בש"ס אצלו שהודה ולא בוש לומר לאו מלתא הוא דאמרי ומ"מ כאן בהני דוכתי הלשון איכסיף. והיינו מפני שאז לא זכה עדיין לשלימות הענוה וזה שא' ענוותנותי' דרבה בר רב הונא ולא יהבו לי. ואמר עוד בזוה"ח שם ויעקב אבינו וכו' והודיעם בזאת וזאת אשר דבר להם אביהם. והיינו כמו שא' (פסחים נ"ו.) שאמרו השבטים ליעקב אבינו כשם שאין בלבך אלא אחד שאצלו הי' מפורש היחוד במדת אמת כך אין בלבנו אף שאינו מאיר היחוד במדת אמת אבל ע"י אמונה מאמינים אנו שה' אחד וכמ"ש בזוה"ק (פנחס ר"ל.) איהו אמת ואיהי אמונה. וזה שנא' וזאת אשר דיבר להם אביהם היינו שלהם דיבר והודיעם במדת זאת בחי' אמונה שזה מדתם איהי אמונה. ואמר ודוד וכו' בזאת אני בוטח שדוד המע"ה הי' מרכבה למ' מלכות שנקרא זאת וכן ליהודה וזאת ליהודה שיהודה שממנו השתלשלות מלכות ב"ד היה ג"כ מרכבה למדת זאת:
9
י׳והג' מחנוח חכמה עושר וגבורה שהוא עניוות כמו שאמרנו מצינו בג' האבות אאע"ה זכה לחכמה שהי' הראשון שקיים כל התורה שלמד מעצמו שנעשו ב' כליותיו כשני רבנים וכו' (כמ"ש ב"ר פ' ס"א) וביצחק מצינו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ויעקב אע"ה זכה למדת ענוה כמו שמצינו שאמר מאין יבוא עזרי אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני (כמ"ש בר"ר ר"פ ויצא) ואי' (בר"ר פ' ע"א) כל מקום שנא' דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר. ושבת שא' בזוה"ק (ח"ב ס"ד א') שבת ש' ב"ת רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהון זוכין לכל הג' מתנות חכמה עושר וגבורה שהוא ענוה כאמור. חכמה שהוא תורה שבת זמן תורה דכו"ע בשבת נתנה תורה וגם הזמן להשפעה בתושבע"פ כמו שא' (זח"א מ"ז.) ביום השביעי דא תושבע"פ והיינו דמלכות פה תושבע"פ וכו'. ועושר דאי' (בר"ר פ' י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת ובגמ' (שבת קי"ט.) ושבשאר ארצות וכו' בשביל שמכבדין את השבת. וגבורה שהוא הכובש את יצרו דאי' במכילתא ושומר ידו מעשות כל רע ובפע"ח אי' שניצול מקטרוג היצה"ר. וזוכין לענוה וכמ"ש בריש תנדב"א שנדרש הפ' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח על יום השבת:
10
י״אבזוה"ח (סוף פ' יתרו) אי' והא אוקימנא אנכי ולא יהיה לך בדיבורא חדא אתאמרו וכו' הני כללא דכל אורייתא הני זכור ושמור וכו' אנכי זכור לא יהי' לך שמור וכלא בדיבורא חדא וכו' את כל הדברים האלה דאינון כללא אנכי ולא יהי' לך וכו' עכ"ל. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מצינו בגמ' (שבועות כ':) והיינו שבדברות ראשונות כתיב זכור ובשניות שמור. אבל ענין אנכי ולא יהי' לך שאמר שבדיבור א' נאמרו צריך להבין למה. אך הענין דבכלל הד"ת הוא כמו שכתב בזוה"ח אח"כ אנכי כולל כל המ"ע ולא יהי' לך כולל כל הל"ת. ושבת שהוא כללא דאורייתא (כמ"ש זח"ב צ"ב א') זכור הוא כלל המ"ע שמזה למדו שצריך לקדש היום בכניסתו ושמור הוא כלל המצות ל"ת. ובדברות ראשונות נאמר זכור דאי' בזוה"ק (שם ע"ב) שהוא אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה וכו' היינו שכיון שמקדש השבת בכניסתו שהוא אתערותא דלתתא אז השי"ת מכניס בו קדושתו כמו שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם ואז בודאי ישמור השבת כיון שהוא בבחי' זכור אתר דלית לי' שכחה. וזאת נאמר בדברות ראשונות דאי' (שהש"ר א' ב') בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו לא יהי' לך נעקר מלבם יצה"ר וכו'. אך אחר מעשה העגל שחזר יצה"ר למקומו אז נאמר בדברות שניות שמור שצריך בעצמו לזכור לשמור כל יום השבת שלא יבוא לידי חלול שבת ח"ו כיון שיש יצה"ר שיכול להביא לידי שכחה שזה עיקר כח היצה"ר כמו שנא' השמר לך פן תשכח וגו' והי' אם שכח תשכח וגו' ובגמ' (נדרים ל"ב:) דבשעת יצה"ר לית דמדכר לי' ליצ"ט. ומה שאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו הוא ע"פ שא' בזוה"ק (ח"ג רס"א ב') דבשעת מ"ת הי' בבחי' קול גדול ולא יסף שהוא בחי' זכור ומזה נשאר לישראל אחר הקלקול רק קול דברים שהוא בחי' שמור. וזהו ענין אנכי ולא יהיה לך שהוא ג"כ כלל מ"ע ול"ת. דהנה בפסוק נאמר סור מרע ועשה טוב שמקודם צריך לסור מהרע להוריק כל הרע מהלב כסיל ואז יוכל להכניס ד"ת בלב שהוא ועשה טוב. ובעשרת הדברות נאמר מקודם אנכי שהוא בחי' ועשה טוב ואח"כ לא יהיה לך שהוא סור מרע והי' צריך לומר מקודם לא יהי' לך לעקור יצה"ר מלבם ואח"כ אנכי שיהי' נתקע ת"ת בלבם. וע"ז אמר בזוה"ח הנ"ל דאנכי ולא יהי' לך בדבור אחד נאמרו כעין שאמרו בזכור ושמור מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע וכיון שנאמרו בדבור אחד לא שייך עוד סדר וביחד נעקר הרע מלבם ונתקע ת"ת בלבם. וכן זכור ושמור ג"כ בדיבור אחד נאמרו ובדברות ראשונות הי' די להם הדיבור זכור ואח"כ הי' צריך להם הדיבור שמור כנ"ל:
11
י״בואמר אח"כ בזוה"ח שם אנכי רזא דזכור בכלל דעיטורא דאתוון א"י דכר נ"כ נוקבא וכו' אמאי נקיט אנכי ולא אני אלא נ"כ תרי ניקבי אינון וכו' אנכי כללא דזכור רזא דכל מהימנותא וכו' יוד לעילא לעילא ראשיתא דכל מהימנותא נ"כ תרי נוקבי עלאה ותתאה תרין עלמין עילא ותתא א' רזא דקו אמצעותא דנטיל מכל סטרין וכו'. ובזוה"ק (ח"ג רנ"ו ב') אמר אנכ"י מסט' דכתר דאיהו אין וכו' אנכי בי' כתר ובי' אין וכו'. פי' דהאות כ' מורה על כתר ונשאר אותיות אין שהוא מרמז לבחי' עתיקא כמו שא' (זח"ב ס"ד ב') עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין. וכאן בזוה"ח אמר רמזים אחרים על תיבת אנכי ע"ד ד' אותיות הוי"ה ואמר י' לעילא לעילא וכו' ובכל מקום אי' דאות י' מרמז לחכמה. ועל אות א' אמר שהוא רזא דקו האמצעי ובכל מקום נזכר אלף אותיות פלא וכמו שכתב בזוה"ק (שם נ"ד א') על הפ' אז ישיר וא' בז' אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין. אך הענין דבאמת דבור אנכי הוא נגד כ"ע שהוא כנגד מאמר ראשון מהעשרה מאמרות כמו שכ' בזוה"ק (ח"ג י"א ב') עשרה למעשה בראשית ועשרה למתן תורה. ומשום זה אמר בזוה"ק הנ"ל דאנכי מרמז על כ' כתר ובי' אין וכאמור. רק כאן בזוה"ח אמר אנכי וכו' רזא דכל מהימנותא היינו שאף בדברות שניות שהם ברזא דשמור כנ"ל נאמר ג"כ לשון אנכי אף שהם מרמזים למדת אמונה לבד שאז כבר נשאר רק קול דברים כנ"ל והיינו מ' מלכות וכמו שכ' (זח"ג ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה ע"ז אמר שאותיות אנכי מרמזים נ"כ תרי נוקבין אינון היינו בחי' ה' עלאה וה' תתאה דאות כ' מרמז על ה' תתאה והוא כמו שא' (בפתח אליהו) דכתר עליון איהו כתר מלכות כן ג"כ מ' מלכות איהו כתר עליון היינו כיון שיש אומה ישראלית שמכירין כח מלכותו ומקבלין עליהן עול מלכותו ית"ש עי"ז נכתר השי"ת כביכול בכתר עליון ע"ד שא' במד' (שמו"ר ר"פ כ"ג) נכון כסאך מאז משל למלך וכו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' והיינו כאשר אמרו ה' ימלוך לעולם ועד והכירו כח מלכותו אז נתיישבה מלכותו ונקרא מלך יושב על כסא ונכתר בכ"ע. ואות נ' מרמז על ה' עלאה שהוא בחי' בינה וכאשר הוא כלול מעשר אז הוא נ' שערי בינה. וזהו הפי' תרי נוקבי כגוונא דשכינה לתתא אוף הכי שכינה לעילא וכו'. ואמר יוד לעילא לעילא ראשיתא דכל מהימנותא והוא דהיוד באמת מרמז לחכמה רק תגו של יוד מרמז מה שמופיע מכ"ע לחכמה ובינה (כמו שנת' כ"פ) וזהו הפי' לעילא לעילא היינו דמרמז לחכמה ועם התג שלו שהוא לעילא לעילא ראשיתא וכו'. ואלף שאמר שהוא רזא דקו אמצעותא הוא נגד ו' שבשם הק' שהוא בחי' ת"ת והיינו דהאות א' יש בו תרין יודין שמרמז על חכמה עלאה וחכמה תתאה והו' באמצע שמחבר תושב"כ ותושבע"פ. וע"ז אמר אח"כ וע"ד הכא אשתכח כל רזא דמהימנותא. ולמעלה מזה אמר דאני רזא דברית קדישא וכו' כד אתכליל בגויה רזא דנוקבא וכו'. והיינו דאני הוא אותיות של שם אדנ"י רק חסר הד' שמורה על שורש השם דלית לה מגרמה כלום. ואנ"י אותיות אי"ן שמרמז לכתר מלכות דאיהו כתר עליון. וזה שאמר אני דכר ונוקבא כחדא וכו'. ובכל מקום בתורה נזכר אני הוי"ה שמרמז על זיווג קוב"ה ושכינתי' וזהו מה שא' בזוה"ח אנכי הכא רזא כלל ופרט הוי"ה אלהיך הוי"ה רזא דזכור אלהיך רזא דשמור. והוא ע"פ שא' (זח"ג רס"ד א') תושב"כ דא הוא דכתיב הוי"ה תושבע"פ דכתיב האלהים וכו' דא כלל ודא פרט וכו' ברזא דזכור וברזא דשמור. והיינו שכלול הב' ענינים קול גדול ולא יסף וקול דברים שהוא בחי' זכור ושמור כנ"ל. ואמר אח"כ ת"ח ה' אלהים שם מלא על עולם מלא וכו' והיינו דבכל מעשה בראשית כתיב שם אלהים אך אח"כ בפ' השני' בפסוק אלה תולדות השמים וגו' כתיב ביום עשות ה' אלהים וזהו שם מלא על עולם מלא. והוא דשם הוי"ה מורה שהוא הי' הוה ויהי' ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. ולכן השם הזה אינו נהגה בעוה"ז שהוא בהסתר ואין התגלות מהשם הזה כיון שרואים שיש כוחות וברואים שונים ויש מהן שנראה שעושים נגד רצונו ית"ש. ואחר בריאת אדה"ר נכתב ה' אלהים ששם אלהים מורה שהוא בעל הכוחות כולם והיינו שהוי"ה הוא באמת אלהים כמו קודם בריאת העולם כן אחר הבריאה אין שום כח בלתו. רק אז היו רק יחידים שהכירו כח מלכותו. הראשון אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה ואח"כ מתושלח שראה אדם והיה צדיק גמור וכמו שנא' ויהי לשבעת הימים ואי' (סנהד' ק"ח.) אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים וכו'. ואח"כ היה שם שהיה צדיק גמור ומצינו שהקב"ה ייחד שמו עליו בחייו שאמר נח ברוך ה' אלהי שם ונכתב זאת בתורה. ואח"כ יעקב ראה את שם ויעקב כבר התחיל בו בנין כנס"י וכמו שחשב בגמ' (ב"ב קכ"א:) ז' כפלו את כל העולם וכו'. אך אז היו רק יחידים וזה שא' בזוה"ח שם דהא מקדמת דנא לא איקרי ה' אלהיך אלא ה' אלהים היינו במ' סתומה ואח"כ בשעת מ"ת שהי' אומה שלימה שהכירו כח מלכותו אז ם' סתימא וכו' אתפתח ואתמשך לאנהרא לתתא וכו' ואתעביד ך' וזה שאמר לעיל אלהיך ברזא דשמור. ובדברות ראשונות הי' הכל כלול בכלל וכמו שיהי' לעתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וגו' ובדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם וכו'. אך בדברות שניות הוצרכו לתושבע"פ וכמו שא' (שמו"ר פ' מ"ו) ובלוחות שניות אני נותן לך שיהי' בהן הלכות ואגדות וכו' כי כפלים לתושיה וזהו ה' אלהיך רזא דזכור ושמור:
12
י״גהפטורה דפ' זו עניה סוערה לא נוחמה וכבר אמרנו דז' הפטורת דנחמתא הם כנגד ז' מדות התחתונות והפטורה זו הוא כנגד מדת ת"ת עמודא דאמצעותא שיעקב אבינו ע"ה מרכבה למדה זו. ופתח בלשון עניה ע"ד שאמרו (בר"ר פ' ע"א) כל מקום שנא' דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר והוא יעקב אבינו דיעקב אבינו הי' עיקר אצלו השפלות בנפשו ואמר מאין יבוא עזרי היינו שאמר שאינו רואה בעצמו שיהי' לו איזה כח בד"ת. וכמו שפתח (מ"ר שם פ' ס"ח) אשא עיני למלפני ולמעבדני שהם רבותיו ואבותיו ובודאי לא הי' כוונתו על עניני הגוף לבד שזה אין לו שייכות לרבותיו. רק אמר שהגם שרבותיו שם ועבר וכן אבותיו אברהם ויצחק למדוהו תורה אבל הוא אינו מרגיש בעצמו שיהי' לו איזה כת בד"ת רק התחזק בנפשו וחזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ היינו שהשי"ת ברא הנפשות הגבוהות המכונים בשם שמים כמו רבותיו ואבותיו וכן גם ברא הנפשות המכוני' בשם ארץ וכיון שברא השי"ת גם אותי לית אנא מוביד סברי מן בריי. וכמו שאמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שזה היה כל התחזקות שלו שהשי"ת מנהיגו והוא הרועה שלו. וכתיב תתן אמת ליעקב וא' (ברכות ה':) אמת זו תורה וזה הוא הפתיחה דהפטורה זו עניה סוערה. ודרשו בפסיקתא (הפטורה זו) עניה מן ד"ת סוערה מן המצות וכו' היינו שהנחמות הקודמים היו שעיקר המכוון מהגליות הוא כדי שיזכו להוציא הני"ק שהוא הכח בחי' תושבע"פ שנמצא בהאומות ועתה כבר עברו יותר מי"ח מאות שנה ועדיין רואים אנו עצמנו עניה מד"ת ומן המצות ומה מועיל התנחומין וזה שאמר לא נוחמה. וכן אמר שם בפסיקתא סוערה מאומות העולם והוא דהרוח סערה בא כשנפרץ החומה ואינו מוקף עי"ז סוער הרוח וזהו מצד צפון שהוא פתוח וכמו שנא' מצפון תפתח הרע שעיקר הרע הוא מה שהוא פתוח ואינו מוקף חומה. וזה סוערה מן או"ה שנא' זכור ה' לבני אדום וגו' אחד אמר תברו תברו וא' אמר פנון פנון וכו'. וע"ז בא הנביא לנחמם ואמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים ואי' בזוה"ק (ח"ב ר"מ א') וע"ד זמין קוב"ה למבני יסודי ירושלים מיסודין אחרנין וכו' ומאן אינון ספירין דכ' ויסדתיך בספירים וכו' דלית להו חלישי כקדמאי מ"ט בגין דאבנין קדמאין מאינון יסודי יכילו שאר עמין למשלט עלייהו מ"ט בגין דלית בהו נהירו עלאה וכו' ואילין אינון ספירין דינהרין לעילא ותתא וכו'. והיינו דחומות ירושלים היו כמו ענני כבוד במדבר שלא הי' באופן שיכנסו מי מצרי ישראל ואף עמלק שהי' הבן בליעל שקפץ לתוכה כתיב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ודרשו (תנחו' תצא) כל מי שהי' הענן פלטו וכו' אבל להמחנה לא הי' יכול לכנוס. וכן היו חומות ירושלים וכמו שנא' לא האמינו מלכי ארץ וגו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים וע"ז אמר סוערה מאו"ה וכו' לא נוחמה. ואמר לנחמם ע"ז ויסדתיך בספירים שיעשה חומות חזקים שלא יוכלו לשלוט עליהם שלא יוכלו לשברם. וכמו שא' במ"ר (איכה ד' ז') והובא בתוס' (קידושין ל':) באחד שהלך למכור ספיר וכו' נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר עמד במקומו:
13
י״דואמר אח"כ בזוה"ק שם וא"ת אינון יסודי קדמאי יתבטלון הא כתיב הנה אנכי מרביץ וגו' מרביץ לאתקנא תבירא וכו' מ"ט האי אר"א רזא איהו ורזא דא למחצדי חקלא אתיהיב למנדע ת"ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלים ח"ו דשלטו עליהון שאר עמין ולא אוקדין לון ולא אתוקדין אלא כלהו אתגניזו וכו'. וצריך להבין מה הוא הסוד שאמר דאתיהיב למינדע רק למחצדי חקלא שנגנזו אבני היסוד. אך הענין דעיקר התנחומין הם מה שאמר הנה אנכי מרביץ בלשון הווה ולא אמר בלשון עתיד ארביץ. אבל האמת הוא שגם בהווה השי"ת מרביץ לאתקנא תבירא ורק ברגע קטן עזבתיך ותיכף התחיל השי"ת לתקנא תבירא. וכן תמיד מתעורר קטרוגים לשבור החומה והשי"ת בהווה מרביץ לתקנא תבירא. ואמר מרביץ בפוך אבניך היינו אבנים שלך והוא הקדושה שהניחו ישראל בהחומה דחומות ירושלים נתקדשו בב' תודות וכו' כמו שאי' (שבועות ט"ו:) ואז נתקדשה ירושלים שיהי' שם המקום שלפני ה' כמו שנא' ואכלת שם לפני ה' אלהיך וגו' למען תלמד ליראה וגו'. ומקום המקדש נתקדש עוד ע"י דוד המע"ה ושלמה. וזהו הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך שהאבנים שלך מה שאתה הכנסת קדושה בהחומה עוד הם אותם האבנים והשי"ת מרביצם לאתקנא תבירא. וזה שאמר אח"כ ורזא דא למחצדי חקלא אתיהיב למינדע דמחצדי חקלא אי' בזוה"ק (ריש אדרא רבא) ומחצדי חקלא זעירין והיינו שבאדרא הם דרושי עתיקא ונצרך לזה מחצדי חקלא הם היודעים לקצור השדה דחקל תפוחין דאי' בזוה"ק (ח"ב קס"ו ב') האי אור זרע ליה קוב"ה בגנתא דעדנוי וכו'. והיינו אור הראשון שנגנז וכיון שנגנז הוא בבחי' שכל הנעלם מכל רעיון דמטעם זה נחשב מאמר יהי אור בזוה"ק (ח"ג י"א ב') למאמר ראשון והיינו אחר שנגנז. ומחצדי חקלא הם הקוצרים הזרעים מהשדה דחק"ת שהוא הג"ע שיתגלה ההעלם. וכשיש התגלות עתיקא אז יכולים לראות דכל אבנין וכל יסורי ירושלים מתתקנן על אתרייהו דלא שליטא בהו שאר עמין וכו'. וזהו בשבת שיש התגלות עתיקא ובפרט בסעודה שניה שהוא סעודתא דעתיקא ולכן אומרים בסעודה זו חדו חצדי חקלא וכו'. ולכן מפטירין התנחומין בשבת בתפלת שחרית שהוא ג"כ כנגד קדושת בחי' עתיקא כמו הסעודה כמו שכתב בתיקונים (תי' י"ח):
14
ט״וואמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ואי' בזוה"ק (פקודי שם) מאי בפוך כד"א ותשם בפוך עיני' וכו' בר בזמנא דיכחול ב"נ עינוי בההוא פוכא וימלי עיניו מיניה וכדין יחמי כל אבנין וכל יסודי ירושלים מתתקנן על אתרייהו וכו'. והוא ע"פ מ"ש בתוספתא (ב"ק פ"ט ה' ט') ויצאו בנות מלך וסימא את עיניו והיינו הקליפה שנקראת בת מלך וכמו שא' בגמ' (שבת ק"ט.) פוך מעביר בת מלך ומקודם קרי לה בת חורין ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג"פ. ומן הסתם כיון שמועיל רחיצה ג"פ הוא ענין טומאה וקליפה ואמר דפוך מעביר בת מלך שמסמא את העין. וזה שאמר שמי שכוחל עיניו בפוך וימלי עיניו מיני' הוא יראה עין בעין אף בהווה שהש"ת מרביץ תמיד אבניך הם האבנים שיסדו ישראל בקדושתם ולא שלטה בהם אומה ולשון רק החומות נסתרו ונשברו והיסודות נגנזו. ותיכף אחר החורבן התחיל השי"ת לתקן החבירו היינו שנולד תיכף משיח כמ"ש (מ"ר איכה א' ועוד). ושמתי כדכוד שמשותיך וכמו שא' בפסיקתא שהראוהו לריב"ל במערת לוד והבהיקה כל לוד מאורם וזהו ושמתי כדכוד שמשותיך שאז יהי' אור הלבנה כאור החמה דעתה הסיהרא מקבלא משמשא ואז יהי' כאור החמה ממש וזהו שמשותיך. ושעריך לאבני אקדח דשערי ירושלים יהי' אז זה השער לה' צדיקים יבאו בו ויראו עין בעין שהנכנס לשערי ירושלים הוא השער לה' וכמו שנא' ואכלת שם לפני ה' אלהיך שמי שאכל בירושלים הי' אוכל לפני ה' וכש"כ מי שנכנס לשערי המקדש שהי' ממש השער לה' ששם השראת השכינה תמיד. וזהו ויסדתיך בספירים וכמו שכ' בזוה"ק ואילין אינון ספירין דינהרין לעילא ותתא. וזה התנחומין לענין מה שאמר סוערה מן האומות דהיינו מה שנפרצה החומה שמזה בא הרוח סערה. ובשבת ובפרט בסעודה שני' שיש התגלות עתיקא זוכין לראות עין בעין מה שאמר הנביא הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך שהשי"ת מרביץ בהווה תמיד:
15
ט״זבהפטרה ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח. בפסיקתא להפטורה זו אי' דאבני כדכד נתן אליהו להנער בים להראות לריב"ל. וכן שעריך לאבני אקדח אי' בגמ' (ב"ב ע"ה.) שראה אותו תלמוד בים מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וכו' להעמידן בשערי ירושלים. והיינו שרוב אבנים טובות ומרגליות הם בים וכמו שא' (ר"ה כ"ג.) דבי פרסאי משקן מרגנייתא וכו'. והענין כמו שא' (ב"ב ז':) דחומה זו תורה שזהו עיקר השמירה וכמו שא' שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וא' (שם ח'.) ורבנן לא צריכי נטירותא. וזה מרמז מה שנמצא אבני החומות בים דים היינו תורה שנקר' ים כמו שנא' ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכמו שא' בריש ס' הבהיר ואין ים אלא תורה. וזה שהי' כל התנחומין באבני חפץ והוא כמו שנא' חרות על הלוחות והיינו שהד"ת נחקקים בלב האבן. וכמו שא' (שהש"ר א' ב') בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם וזה הי' בדברות ראשונות ואח"כ בלוחות שניות כתיב פסל לך שני לוחות אבנים שצריך בעצמו מקודם לפסול לחצוב ולחקוק הלב אבן ואח"כ וכתבתי על הלוחות ישפיע השי"ת בהם הד"ת. וזה שאמר וכל גבולך לאבני חפץ היינו שהאבנים הלב אבן יהי' רק לאבני חפץ כמו שא' (זח"א קל"ח א') שלעתיד יושאר היצה"ר של תאוה רק שיהיה מלובן מרשעוי שיהי' החשק רק לד"ת כמו שא' שם דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי וזה הפי' וכל גבולך לאבני חפץ. וזהו התנחומין על מה שאמר עניה מד"ת:
16
י״זואמר אח"כ וכל בניך למודי ה' וגו' ואי' בזוה"ק (ח"ב קס"ט:) וכל בניך למודי ה' וכי כל בנין וכו' אוליף לון קוב"ה אורייתא אין בשעתא דאינון ינוקי לעאן באורייתא שכינתא אתיא ויהיב לון חילא ותקפא למלעי באורייתא דאלמלא סיועא דקוב"ה לא יכלין אינון ינוקי למסבל. ונראה מזה שמה שא' (ע"ז ג':) בד' מה עביד יושב ומלמד תינוקת של בית רבן תורה שנא' את מי יורה דעה וגו' גמולי מחלב ופירש"י שמתו כשהן קטנים אבל מהזוה"ק נראה דקאי על תינוקת של ב"ר בחיים שהשי"ת מלמדן שנותן להם כח לסבול. ומייתי מפסוק את מי יורה וגו' גמולי מחלב כמו שא' (סוכה מ"ב.) שתיכף שנגמל מחלבו ומתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו וגו'. וזה שא' וכל בניך למודי ה' שנמצא ד"ת בכם בכל תינוקת של ב"ר. ואמר עוד בזוה"ק שם דמה"ט נתנה נבואה לתינוקת וכמו שא' גם בגמ' (ב"ב י"ב.) ואמר והא קרא שלים הוא וכל בניך למודי ה' אינון ודאי למודי ה' ונבואה מנהון נפקי. והיינו דלמודי ה' נקראים המדות נצח והוד שמשה רבינו ואהרן מרכבה להם שהם נקראו למודי ה' משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא כידוע שהם למדו והכניסו ללב ישראל הד"ת. ונצח והוד בחי' תרי נביאי קשוט וכיון שהתינוקת נקראו למודי ה' אמר בזוה"ק הנ"ל ונבואה מנהון נפקי. ואמר ורב שלום בניך פי' שנמצא בישראל גם תלמידי חכמים שהם נקראו בונים וכמו שנדרש אל תיקרא ברך אלא בוניך. וידוע פי' השל"ה שבכל מקום שא' אל תקרא הפי' שאי אפשר לקרות כך אלא א"כ תקרא כך. והיינו דת"ח נקראו בבחי' בנים למקום דתפלה הוא כעבד לפני המלך כמו שאמרו (ברכות ל"ד:) והתלמידי חכמים נקראים בבחי' בן. וזה אל תקרא בניך אלא בוניך שהם הת"ח שהם בונים החומה וכמו שא' (שבת קי"ד.) אלו ת"ח שעוסקים בבנינו של עולם וכו' וזה בוניך שבונים חומות ירושלים וכמו שא' אני חומה זו תורה. ושדי כמגדלות אלו ת"ח (ב"ב ז':) שהם יונקים מהתורה ואז תוכל לקרות בניך שהם כבנים למקום. וזה שא' בתנחומין שכל בניך למודי ה' שהם התינוקת של בית רבן ורב שלום בניך שיש גם ת"ח בישראל שהם בוני החומה תמיד וזה הניחום למה שא' עניה מד"ת:
17
י״חואח"כ אמר הוי כל צמא לכו למים ופירש"י הוי לשון קריאה וכו' שאינו צעקה רק קריאה כל צמא לכו למים שנדרש בגמ' (תענית ז'.) על תלמיד שאינו הגון דלהגון כתיב לקראת צמא התיו מים. ואף דאי' (חולין קל"ג.) כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם וכו' כזורק אבן וכו' מ"מ להתלמיד עצמו אמר שאף שאינו הגון עוד ויוכל לומר שטוב שלא ילמוד וכמו דאי' בסה"ק שיוכל להוסיף עוד כח בקליפות ח"ו וכמו שנא' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי. מ"מ אמר כל צמא שיש לו רק חשק לד"ת אף שאין לבו מזוכך עוד נאמר לו לכו למים וע"ז כתיב אם רעב שונאך היינו שהיצה"ר רוצה להיות לו יניקה מהקדושה ועי"ז מפתה לאדם לפעמים לעסוק בתורה כמו שאי' בסה"ק אעפ"כ האכילהו לחם מלחמה של תורה כי גחלים אתה חותה על ראשו שסוף כל סוף לא יבצע מחשבתו כי המאור שבה יחזירו למוטב (כמו שא' מ"ר איכה פתיחה ב') וזה שא' וה' ישלם לך וא' (סוכה נ"ב.) ישלימנו לך. ואמר אח"כ ואשר אין לו כסף כסף היינו חשק שזה נקרא כסף מדת אברהם אע"ה שהוא אהבה והיינו שאין לו החשק לד"ת מ"מ לכו שברו ואכולו וכמו שנא' כי גחלים אתה חותה על ראשו. ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב וממה שנא' אח"כ למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה נראה שמחיר היינו היגיעה בד"ת והוא כמו שא' (תנחו' נח ג') שהתושבע"פ נקנה ביגיעה רבה שצריך צער גדול ונדוד שינה וזהו המחיר. ומשל כאן התורה לג' משקין למים יין וחלב והיינו שיש שאינו מרגיש עוד טעם בלימוד התורה ואצל זה נקרא התורה בבחי' מים שזה שותין רק לצמאו ע"ד שא' (ברכות מ"ד.) השותה מים לצמאו מברך וכו'. ונמשל ג"כ ליין וחלב היינו כשמרגיש טעם בד"ת ומשקים אלו ראוים לשתיה אף כשאינו צמא. וזה שא' הוי כל צמא לכו למים שאף שאינו הגון מ"מ כל שיש לו רק חשק לכו למים. והוא כעין שא' (ע"ז י"ט.) לעולם ליגרס אינש וכו' ואע"ג דלא ידע מאי קאמר וזה למים שאינו מרגיש עוד טעם. ואשר אין לו כסף שנחסר לו החשק ג"כ לכו שברו ואכולו האכילהו מלחמה של תורה ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר אף שלא יוכל לזכות ליגיעה הצריכה לתושבע"פ כנ"ל שברו יין וחלב היינו שיכופו עצמם להבין בתורה. והתושבע"פ שהוא הרב חכמה יועיל לתקן הרב כעס. למה תשקלו וגו' שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ואין טוב אלא תורה (ברכות ה'.) ותתענג בדשן נפשכם. ובשבת כל ישראל הם בבחי' ת"ח כמו שאמרנו ממה שא' בגמ' (שבת קי"ט.) מי עדיפת לן מינה וכמו שא' (ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה שבשבת כל אחד מישראל פנוי לד"ת. וזה שאומרים הנחמה זו שח"ו אין ישראל עני' מן התורה:
18
י״טהפטורת עני' סוערה מפטירין תמיד קודם ר"ח אלול או בר"ח כשחל בשבת זה. ונא' שם וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. והוא אחר שאמר הנביא מקודם הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וגו' ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ שהוא עושר מופלג כמו שאמרו בגמרא ובפסיקתא. אמר שאין המכוון העושר הזה בעשירות ממון רק בעשירי תורה אני מדבר. וכל בניך למודי ה' היינו שיהיו מלומדים בלבם כל שם הוי"ה שמורה על ט' המדות עם קוצו דיוד דלעילא שמרמז לכ"ע (כמו דאי' בזוה"ק) שיהיו מבוררים בכל העשר מדות בהקדושה. והוא ע"ד שא' בספרי על הפ' למען ירבו ימיכם בעוה"ז וימי בניכם לימות המשיח על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם הוא לעוה"ב. והוא דימי בניכם היינו עד סוף הדורות וזה מורה לימות המשיח. לאבותיכם לתת להם לעוה"ב כמו שדקדק אח"כ לכם אין כתיב כאן אלא לתת להם מכאן לתחיית המתים מן התורה. כימי השמים על הארץ הוא ע"פ שכתב ברמב"ן ובמקובלים שיהי' ז' שמיטות כל אחד מז' אלפי שנה שבכל שמיטה עתיד לחדש עולמו ומ"מ יהיה עוד שמים על הארץ עד היובל הגדול שיוחזר הכל לשורשו. וכן אמר כאן על לימות המשיח וכל בניך למודי ה' שיהיו מלומדים כל שם הוי"ה שמורה בכל ע"ס. ורב שלום בניך שלום היינו מיצה"ר כמו שאמרנו כ"פ ורב שלום מורה בלא שיעור והיינו שיהי' אתפני יצה"ר מהלב מכל וכל. וזה מפטירין קודם ר"ח אלול או בר"ח אלול שחודש זה הזמן לתקן שיהי' נגאלין בתשרי ע"י תשובה. ויש לו שייכות להפרשה זו שנא' ראה אנכי נותן לפניכם וגו' שפתח בלשון יחיד ואח"כ אמר לפניכם לשון רבים. וכתב בבעה"ט שהוא מה שא' (עירובין נ"ד:) כיצד סדר משנה וכו' נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו וכו' נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן וכו'. ודקדקו הלשון פרקו ופרקן היינו שלמד לכל אחד הד"ת המיוחד לו לשורשו שכל אחד יש לו ד"ת המיוחד לשורש נפשו ביחוד. וזה שאמר אנכי נותן לפניכם לכל ישראל בכלל נתן השי"ת הד"ת. ומ"מ אמר ראה לכל יחיד ויחיד הד"ת המיוחדים לו כמו שאמר שנה לו פרקו. ועיקר התגלות תושבע"פ יהי' לימות המשיח כמו שא' במד' (קה"ר ב' א') כל התורה שאת למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב ונת' כ"פ:
19
כ׳בברכת החודש בשבת שקודם ר"ח אומרים מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם וכו' הוא יגאל אותנו בקרוב. דמצוה ראשונה ביציאת מצרים הי' קידוש החודש כמו שנא' החודש הזה לכם ושם נמסר רק למשה ואהרן ואח"כ נתנה גם לגדולי ישראל בא"י כמו שא' (ר"ה כ"ד.) ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם וכו'. ורק רע"ק שלא הניח כמותו בא"י היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל ג"כ (כמו שא' ברכות ס"ג.). ובזמן הזה מה שמברכין החודש בשבת שקודם ר"ח מפני שבשבת כלול כל הקדושות שיבואו בימי המעשה שאחריו כמו שאמרנו כ"פ זה נמסר לכל ישראל ואף בחו"ל. ומתחילין מי שעשה נסים וכו' הוא יגאל אותנו בקרוב. ואח"ז אומרים ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ובנוסח התפלה בש"ע בברכת תקע אומרי' וקבצנו יחד מארבע כנפות וכו'. ואי' מהאר"י הק' שתפלה זו רומז על תיקון פגם הברית שאותיות שקודם האחרונות בהתיבות יחד מארבע כנפות הוא השם הק' חב"ו ר"ת חיל בלע ויקיאנו וס"ת אותיות דע"ת שלתיקון פגם זה צריך הופעה מבחי' דעת שהוא פנימיות הכתר. דשורש היצה"ר הוא היצה"ר של תאוה ואי' (קידושין ל':) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין היינו שהשי"ת ברא באדם יצר שהוא לשון חשק ובכונה שיהי' חשקו וחפצו רק לד"ת תמיד וזה יושאר גם לעתיד וכמו שא' (זח"א קל"ח א') אלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי וזה שאמר ובראתי לו תורה תבלין כמו שא' שם משכהו לבהמ"ד למשוך החשק הזה לד"ת רק אתה עושה אותו רע וכמו שא' (תנחו' בראשית ז') למה תינוק היית ולא חטאת וכו'. וזה שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו ודרשו רז"ל משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו. וכן אמרו בגמ' משעת יציאה וכו' ואף שאז אינו יודע משום רע רק שנברא בו החשק להיות חומד תמיד והיינו להיות לו חמידו דאורייתא ואתה עשית אותו רע. ולתקן זה נצרך לתקן כל הפגם שיבוטל היצר הזה מכל וכל ויהי' בלע המות לנצח והחשק יושאר רק לחמידו דאורייתא. ולכן א' בזוה"ק (ח"א רי"ט ב') לית לך חובא דלא אית לי' תשובה בר מהאי וכו'. והיינו לתקן ע"י תשובה שהוא בחי' בינה זה א"א דלתקן פגם זה צריך שיתוקן עד השורש מכל וכל. וכבר אמרנו שע"י כח התורה יש תיקון גם לפגם זה וכמו שנא' ולכל בשרו מרפא שהתורה שהוא בחי' חכמה הוא למעלה מבינה (ונת' במ"א). וכתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' ובאו וגו' והנדחים בארץ מצרים והיינו אותם המשוקעים בקלי' זו של תאוה שמצרים נקרא ערות הארץ. וע"ז הי' גלות מצרים לתקן זה וע"י השופר גדול יתעוררו הם ג"כ. ומתחילין הברכה בש"ע תקע בשופר גדול וכו' וע"ז אומרים וקבצנו יחד מארבע כנפות שהוא סופי תיבות דע"ת היינו לתקן עד השורש ע"י בחי' הדעת. וכן בר"ח אומרים במוסף ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם פי' תולדותם היינו ג"כ לתקן היצה"ר הזה שהוא מתולדה כמו שנא' יצר לב האדם רע מנעוריו לתקן הכל עד השורש ויהי' אור הלבנה כאור החמה כמו שהי' בתחלה בשעת הבריאה. ולכן בשבת שקודם ר"ח שבשבת יש ג"כ התגלות עתיקא ובתפלה שני' דשבת שאומרים ישמח משה במתנת חלקו ומשה רבינו הוא סוד הדעת כידוע ושבת אי' בזוה"ק שהוא ברזא דברית ואז הזמן ג"כ לתקן פגם הזה. לכך בשבת שקודם ר"ח שכלול בו קדושת ר"ח שיבוא אחר שבת שהוא לתיקון זה כנ"ל אומרים בברכת החודש ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ וכמו שנא' והנדחים בארץ מצרים. ושבת הוא מעין עוה"ב כמ"ש (ברכות נ"ז:) ואמרו (ב"ב י"ז.) ג' הטעימן בעוה"ז מעין עוה"ב מדכתיב בכל מכל כל ודרשו אח"כ שלא שלט בהן יצה"ר ושלא שלט בהן מה"מ שהכל אחד. וכן בשבת שהוא מעין עוה"ב ואלמלי שמרו שבת כהלכתה מיד נגאלין מכל וכל אך העולם נידון אחר רובו אבל כל נפש בפרט כשהוא שומר שבת כהלכתו בודאי נגאל מכל וכל לתקן הכל עד השורש:
20
כ״אבנים אתם לה' אלהיכם בספרי ר' יהודה אומר אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים וכו' ר"מ אומר בין כך ובין כך בנים אתם וכו'. הענין שיש לדקדק בפרשה שמתחלה כל הפרשה נא' בלשון יחיד ונתן לך רחמים והרבך וגו' כי תשמע וגו' לעשות הישר בעיני ה' אלהיך. ואח"כ פסוק זה בלשון רבים בנים אתם וגו' לא תתגודדו וגו' ואח"כ חוזר בלשון יחיד כי עם קדוש אתה וגו' ובך בחר וגו'. אך למעלה מזה נאמר כי תשמע וגו' לשמור את כל מצותיו וגו' שמירה היינו בשב ואל תעשה להיות צדיק גבור הכובש את יצרו וע"ד שא' בספרי פ' זו ואת מצותיו תשמורו זו מצות ל"ת. ואח"כ נא' לעשות הישר בעיני ה' אלהיך ע"ד שא' (תענית ט"ו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנא' ולישרי לב שמחה שהצדיק הוא שיש לו עוד עסק עם היצה"ר שצריך להיות גבור הכובש את יצרו הוא זוכה לאורה שיאיר לו שיוכל לכובשו. וישרים היינו שכבר זכה לישרות הלב שיש לו רק לב אחד לאביו שבשמים הוא זוכה לשמחה כמו שנא' ולישרי לב שמחה. ומ"מ כתיב אור צדיקים ישמח שע"י שזוכה הצדיק לאור עי"ז זוכה אח"כ ממילא ליישר הלב ג"כ וזוכה לבחי' ולישרי לב שמחה. וזה שנא' לעשות הישר בעיני ה' אלהיך ואמר בספרי זה שאמר ר' ישמעאל הישר בעיני שמים. והיינו דפליגי במה שנא' כי תעשה הטוב והישר וגו' דרע"ק סבר הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם ור' ישמעאל סבר הישר בעיני שמים וכאן מכריע כר' ישמעאל דכתיב הישר בעיני ה' אלהיך ולא כ' הטוב. והיינו כשזוכין ליישר הלב וישרים לשמחה. וכתיב בלשון יחיד ע"ד שא' בזוה"ק (ח"ג פ"ד ב') בקדמיתא אנכי ה' אלהיך וכו' בלשנא יחידאי והכא אני ה' אלהיכם איש אמו ואביו תיראו וכו' בלישנא דסגיאין אלא ת"ח וכו' לא אשתכחו קמי קוב"ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימא בטורא דסיני וע"ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלשנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כ"כ בהאי רעותא ומש"ה אמר מקודם בלשון יחיד. ואח"כ נאמר בנים אתם לה' אלהיכם לשון רבים שאפי' אם אינם במעלה כ"כ כמו במ"ת שהיו כאיש אחד בלב אחד כמו שנדרש במכילתא ע"פ ויחן ישראל וגו' מ"מ ג"כ בנים אתם. וזה שדקדק ר' יהודה אם נוהגים אתם כבנים וכו' והוא אם אך מתנהגים עכ"פ כבנים אף שאינם כבנים ממש שמשתדלים כבן המשתדל בכל כוחו למלא חפץ ורצון אביו מ"מ קרוים בנים. אבל אם מקלקלים ח"ו אין קרוים בנים ור"מ מוסיף שבין כך ובין כך אפי' אם מקלקלים ח"ו בנים אתם לה' אלהיכם וכדמייתי מפסוקים בספרי ובגמ' (קידושין ל"ו.) ומש"ה נא' פסוק זה בלשון רבים היינו שלבסוף יתקנו הכל ע"י תשובה. וכמו שנא' והי' עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם שהסוף יהי' שתשמעון ויכנוס ללב ושמרתם ועשיתם. ואח"כ חוזר ואומר בלשון יחיד כי עם קדוש אתה וגו' שבאמת בשורש כל ישראל הם כאיש אחד בלב אחד כמו שהיו בשעת מ"ת וכן יזכו כל ישראל לעתיד. וכן בכל שבת זוכין ישראל למי כעמך כישראל גוי אחד:
21
כ״בבכל הסעודות דשבת מזכירין לשון שמחה בלילה חדו סגי ייתי וכו' ובבוקר דבי' תחדי נפשא חדו חצדי חקלא ובסעודה ג' חדו השתא בהאי שעתא. הענין ע"פ שא' (קה"ר ט' ג') שבמוצאי יוהכ"פ יצאה ב"ק ואמר להם לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמע תפלתכם והובא בראשונים. והוא כמו שמסיים הפ' כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ולכן אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. וכן בשבת שנדרש (בר"ר פ' ט') על הפ' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד על כל ההיפך מהטוב היינו שאז בכניסת שבת בסוף יום הששי ראה השי"ת שהכל הוא שיהי' טוב מאוד. ובשבת כתיב ויכל אלהים ותרגום ירושלמי וחמיד שאז בכניסת שבת חמד השי"ת להבריאה. וכמו שא' (בר"ר שם) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. ולכן האכילה בשבת ג"כ בשמחה זו כנ"ל כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ומש"ה בשבתות אדם קובע סעודתו על היין (ברכות מ"ב:) דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. ובזוה"ק יש לכאורה קצת סתירה שבמקום אחד (רע"מ עקב רע"א ב') אי' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ודא נהמא דאוריי' דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ אמר שיין מרמז על תושבע"פ ובמ"א (זח"א ר"מ א') אי' אורייתא יין וחלב תושב"כ ותושבע"פ ושם בגליון פי' יין תושבע"פ וחלב תושב"כ אך לפי שטחיות לשון הזוה"ק נראה כוונתו דיין הוא על תושב"כ וחלב על תושבע"פ. וכן איתא בזוה"ק (ח"ג ד' א') ייני עם חלבי גוף וברית יעקב עם שלמה. ויעקב גופא כידוע והוא מדת אמת בחי' תושב"כ ושלמה בחי' חכמה תתאה שהוא תושבע"פ. דרש ג"כ ייני על תושב"כ וחלבי תושבע"פ [ומה שקרא לתושבע"פ ושלמה בלשון ברית הוא דהתושבע"פ נקרא ברית וכמו שנא' ואני זאת בריתי אותם וגו' ודברי אשר שמתי בפיך וזה קאי על תושבע"פ שנקרא דבר ה' זו הלכה (שבת קל"ח:) וכן (גיטין ס':) כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית בשביל דברים שבע"פ]. וכן בגמ' (ע"ז ל"ה:) ג"כ מצינו ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה והיינו תושב"כ. אך באמת מה שדרשו ברע"מ הנ"ל יין מסכתי על תושבע"פ הוא מדיוק הלשון שאמר ביין מסכתי ולא כתיב בייני וכמו שנא' לחמו בלחמי מזה דייק שהמכוון על תושבע"פ שהוא נקרא יין מסכתי מה שמסיך השי"ת בלב החכמים שבאמת היא דברי אלהים חיים כמו שנאמר ודברי אשר שמתי בפיך רק להחכמים נראה שהם מחדשים מלבם לכן נא' יין מסכתי והוא כמו שנא' תזל כטל אמרתי כמו טל שאינו ניכר בשעת שיורד שהוא מן השמים כמו המטר רק אח"כ וכן התושבע"פ. אבל באמת תושב"כ ג"כ נקרא יין והוא הנקרא ייני כמו שנקרא לחמי רק שיש תורה שהוא כלחם שהוא סועד הלב כמו שנא' ולחם לבב אנוש יסעד. ויש תורה שהוא בבחי' יין המשמח והוא ג"כ סועד קצת וכמו שפירש מהר"ל מפראג ז"ל מה שא' (ברכות ל"ה:) טובא גריר פורתא סעיד שהיין יש בו ב' הכוחות שמעט הוא סועד ומ"מ גריר חשק ותאוה לאכול. וזה נקרא ייני והוא בחי' יעקב שהוא בעצמו נקרא היין שהוא בחי' אמת ואמת זו תורה (ברכות ה':) ולכן נדרש בזוה"ק הנ"ל שתיתי ייני על תושב"כ שזה נקרא ייני. ולכן בב' הסעודות תקנו קידוש על היין שהוא מרמז לתושבע"פ דבעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא שע"י היין דקידוש ישפיע השי"ת תושבע"פ שהוא יין מסכתי כנ"ל. וזה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך היינו היין שנקרא ע"ש האדם והוא יין מסכתי שעי"ז זוכים לתושבע"פ. משא"כ בסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו שהוא היין עצמו בחי' ייני לא תקנו קידוש על היין. ואומרים בני היכלא דכסיפין למיחזי זיו דז"א. דבני היכלא הם המקיימים הג' סעודות בשבת שנקראו בני היכלא דמלכא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב רנ"ב ב') דכסיפין שיש להם החשק יוכלו לזכות למיחזי זיוא דז"א. ולכן לא תקנו בסעודה זו יין וכן השמחה הוא מעצמו חדו השתא דבי' רעוא דרעוין:
22
כ״גגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. במד' (תנחומא פ' זו ט"ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וחשב שם בים ועבר בים צרה וכן אחר מ"ת כשעשו אותה מעשה ירד להם המן ונטלו ממנו ואעפ"כ ומנך לא מנעת מפיהם וכן בפסל מיכה ע"ש. המדרש מורה לנו דהישראל המאמין בה' ורואה שאף בשעת החטא ח"ו אעפ"כ אפי' אז השי"ת באותו שעה עמו וכמו שנא' לך ה' הצדקה אז מזה יש לו בושת פנים לפני השי"ת וכמו שנא' אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. ועי"ז ממילא השי"ת מרחם עליו ומושיעו. וזה שא' (נדרים כ'.) שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני שזה נשאר לנו ממעמד הר סיני שהישראל אף בשעת החטא אינו שוכח לגמרי בהשי"ת וממילא כשרואה ומבין כי לך ה' הצדקה שאף בשעת החטא אעפ"כ השי"ת עמו ומשגיח עליו ומטיב עמו וממילא מזה יש לנו בושת הפנים ליבוש לעמוד לפני השי"ת על מה שעשו נגד רצונו וממילא עי"ז נושע. וזה שנא' גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי היינו מזה שאני רואה ומבין שאפילו בשעת החטא אתה עמדי ועושה לי כל צרכי וכמו שנא' לך ה' הצדקה מזה יש לי בושה גדולה לעמוד לפניך ובושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך עי"ז בטוח אני שתעזרני. וכן בשבת כל א' מישראל רואה ומרגיש שהשי"ת הוא הרועה אותו איך שהוא ובפרט בסעודה ג' שכנגד יעקב אע"ה שאמר האלהים הרועה אותי וגו' וע"ז נאמר ה' רועי לא אחסר שעי"ז שרואין שאף בשעת החטא ה' רועה אותו ולך ה' הצדקה וזה גם כי אלך וגו' כי אתה עמדי. ומזה בא הבושת פנים ואז ממילא בא הישועה. וכן נדרש בתדב"א (ריש סא"ר) הפסוקים אלו על שבת דכתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח שבשבת שאז האדם רואה שה' רועי ולך ה' הצדקה מזה נעשה עני ונכה רוח מכל מה שעבר עליו ומלא בושה לפני השי"ת וכמו שנא' ולנו בושת הפנים וממילא עי"ז בנקל לו לתקן מעשיו. וכמו שנא' טוב להודות לה' ונדרש בפרדר"א (פ' י"ט) כד"א ומודה ועוזב ירוחם. ולכן אומרים מזמור זה בשבת:
23
כ״דשהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום. הוא ע"פ שא' (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'. ובשבת דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ממילא הוא ע"י הכלי המחזיק ברכה שהוא השלום. ובפסיקתא סוף הפטורה זו ד' שלומים הם שלום רב לאוהבי תורתיך. יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום. הנה חשב ג' פסוקים מתהלים וביניהם פסוק ג' מישעיה מהפטורה זו. והפסוקים מתהלים ג"כ שלא כסדר דפסוק ראשון ממזמור (קי"ט) ופסוק ב' ממזמור (ע"ב) ופסוק ג' מישעי' ופסוק ד' (תהלים ל"ז) ובודאי הוא בכונה. ונראה שחשב כאן הפסיקתא כנגד ד' המדות של קו האמצעי כתר ת"ת יסוד ומלכות והם ד' קדושות שבת שהם חק"ת וז"א ועתי"ק שהם קדושות הג' סעודות שבת כמו"ש בזוה"ק. וקדושת צדיק יסו"ע שנחשב בזוה"ח (פ' תולדות) מוסף שבת לקבל צדיק יסו"ע דהתוספות קדושה דשבת הוא נגד קדושת יוסף הצדיק. והשלום ידוע דעיקר השלום הוא מקטרוג היצה"ר וכמו שנא' אין שלום בעצמי מפני חטאתי ובגמ' (סוכה נ"ב.) וה' ישלם לך ישלימנו לך וכמו שנא' ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. וכשנאמר ורב שלום הפי' שיתוקן בשלימות ויהי' שלום מכל וכל שזה נקרא רב שלום. וכמו שא' בזוה"ק (ח"ב פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת וגוף וברית חשבינן חד (כמ"ש בזוה"ק בכ"ד) והם ד' קדושות שבת וזה נקרא רב שלום. וכן יש גירסא בפסיקתא דגריס ד' רב שלומות הן שבד' פסוקים אלו שחשב בפסיקתא נא' הלשון רב שלום. וחשב הפסוקים כסדר ד' קדושות של קו האמצעי הראשון שלום רב לאוהבי תורתיך זה מוסב על כל אחד מישראל שבאמת כל אחד מישראל רוצה להיות מעושי רצונו של מקום וכמו שא' (ברכות י"ז.) רצונינו לעשות רצוניך ורצונו של מקום הוא שיהיה האדם פנוי לגמרי לתורה כדעת רשב"י. וכמו שאמרנו במה שא' (שם ל"ה:) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים דבפ' והי' אם שמוע כתיב אל מצותי ומצות ה' הי' רק לשבות בשבת וששת ימים תעבוד. אך רצונו של מקום הי' להיות האדם דרופתקי דאורייתא שכל עסקו תמיד יהי' רק בד"ת וזהו רצונו של מקום. וזהו הפי' רצונינו לעשות רצוניך להיות פנוי רק לד"ת ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות שהם מטרידין את האדם בטרדות עוה"ז ולכן נקרא כל אחד מישראל אוהבי תורתיך וכמו שנא' הוי כל צמא לכו למים שנדרש (תענית ז'.) על תלמוד שאינו הגון דמ"מ הוא צמא ויש לו חשק לד"ת דרצונינו לעשות רצוניך וזהו שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול שהשי"ת יעזור לו מהשאור שבעיסה שקרוי מכשול כמ"ש (סוכה נ"ב.) וזה נגד קדושת חק"ת בחי' כנס"י מ' מלכות. והב' יפרח בימיו צדיק הוא כנגד קדושת צדיק יסו"ע ומדתו שלום וכמ"ש בזוה"ק וכמו שא' (בר"ר פ' צ"א) ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפלו בידו וכו' ועיקר גלות מצרים הי' בשביל שנאת חנם כמ"ש בזוה"ח (פ' וישב ופ' תשא) והיינו שהוא אמר עליהם שנושאים עיניהם בבנות הארץ והם ידעו שהם נקיים מזה סברו שמהס"ת הוא להיפך כמו שא' כל הפוסל במומו פוסל ולכן מכרוהו לעבד כמו שא' (בר"ר פ' פ"ד) נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל וכו' וחטא כנען היה בפגם זה שפגם חם (ונת' במ"א) ואח"כ נתברר יוסף במצרים שנעשה מרכבה למדת צדיק ועי"ז בירר כל הכלל ישראל וכמו שא' במד' (שהש"ר ד') יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו שעל ידו יוכלו ישראל להתברר במצרים. וזה שנא' כי למחי' שלחני אלהים לפניכם שע"י שעמד בנסיון בזה הי' בכח כל הזכרים אח"כ לגדור עצמם בגלות מצרים. וזהו יפרח בימיו צדיק ורב שלום וגו' וכן כתיב במזמור של שבת צדיק כתמר יפרח. והג' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בוניך הוא כנגד קדושת ז"א בחי' ת"ת שהוא אות אמת אמת זו תורה וכתיב תתן אמת ליעקב וע"ז נא' וכל בניך למודי ה' על תינוקת של בית רבן ורב שלום בניך היינו הת"ח שנקראו בוני עולם (שבת קי"ד.) שעוסקין בבנינו של עולם והיינו ע"י התושבע"פ שנמסר להם. כמו שאומרים ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית והיינו ע"י הלכה שהקב"ה מחדש בכל יום בב"ד של מעלה כמו שא' (בר"ר פ' מ"ט) ואחר מ"ת נמסר החידוש הלכה לחכמים שהוא התושבע"פ ולכן נקראו הם עוסקין בבנינו של עולם שעל ידיהם נתחדש בכל יום מעשה בראשית. ואח"כ פסוק ד' וענוים ירשו ארץ הוא נגד קדושת עתי"ק בחי' כ"ע דמי שהוא במדרגת ענוה נעשה מרכבה למדת אין שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין כמ"ש בזוה"ק. ומשה רבינו ע"ה שהי' עניו מכל האדם זכה לבחי' הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. וזהו וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום ע"ד מה שנא' אז תתענג על ה' שנדרש בזוה"ק (סו"פ אחרי) על מ' עתיקא שהוא על ה' שע"ז מרמז התגו של יוד שהוא ההופעה מכ"ע ע"י בחי' הדעת. ובסעודה ג' שכנגד יעקב אבינו דאי' בתיקונים (תי' י"ג) ויעקב ודאי דיוקנא דעמודא דאמצעותא מסט' דלבר והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא. וכן כתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא אומרים שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום שבסעודה זו זוכין לקדושת כל הג' אבות דבת מתעטרא באבהן ולקדושת יוסף הצדיק שהוא תוספת קדושת שבת וזוכין לרב שלום וכמו שא' במכילתא ושומר ידו מעשות כל רע שהמשמר שבת זוכה להיות שמור מן העבירה ובפע"ח הלשון שהוא משומר מקטרוג היצה"ר וזהו רב שלום:
24
כ״הנשלם פ' ראה בס"ד
25