פרי צדיק, שלחPeri Tzadik, Sh'lach
א׳שלח לך אנשים וגו' ראשי בני ישראל המה ובמדרש רבה (פ' זו) בני אדם גדולים היו אלא שעשו עצמן כסילים עליהם אמר משה כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם שנבחרו מכל ישראל מפי הקב"ה ומפי משה שכן כתיב וייטב וגו' מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני מה כו' שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד ואמר לו ראוים הם ומנין כו' על פי ה' ואחר כך לסוף מ' יום נהפכו וכו'. וצריך להבין שאנשים גדולים כאלו שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה והקב"ה אמר שהם ראוים איך יוציאו דבה ויאמרו שקר. ובזוהר הקדוש (קנ"ח א') אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלהוי רישין וימני משה רישין אחרנין וכו' אבל בארעא לא נזכי וכו'. וצריך להבין מנא ידעי שבארץ ישראל לא נזכי וכו'. וצריך להבין מנא ידעי שבארץ ישראל לא יהיו ראשים. גם איך יתכן שאנשים צדיקים כמותם ישקרו מפני נגיעה כזו שבארץ ישראל לא יהיו ראשים. אך הענין שהננו רואים שאחר מ' שנה שהיו במדבר שאכלו מן ושתו מי באר כדי שיבלע דברי תורה בתוך מעיהם כמו"ש (מד"ת פ' בשלח) וכ"ה בזוהר הקדוש (בשלח ס"ב ב') וכדין מתברך במעוי וכו' ואסתכי בחכמה עלאה ועל דרך אקרון דור דעה וכו'. ועם כל זה כתיב לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים את הדבר וגו' והנה המרגלים שידעו שהם ראשי בני ישראל וכשבאו לארץ ישראל והרגישו שבצדקתם אינם כדאי לרשת את הגוים ומזה דנו קל וחומר לשאר ישראל שבודאי אינם כדאי. ורשעת הגוים גם כן עדיין לא שלם עון האמורי שלא נתמלא סאתם עדיין לכן לפי סברתם זו אמרו שאי אפשר לכנוס לארץ מיד. אבל זה היה החסרון שהיה חסר להם האמונה בשלימות. ועל זה נאמר בנים לא אמון בם וכתיב וינסו אותי זה עשר פעמים וזה היה נסיון עשירי ומספר עשר הם כנגד עשר מדות הק' והנסיון זה היה כנגד מדת כתר עליון דאיהו כתר מלכות מגיד מראשית אחרית והוא בחינת מהימנותא שלימתא כמו"ש בזוה"ק (יתרו פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין והוא כל קו האמצעי כתי"מ דגוף וברית כחד חשבינן (זח"ג רמ"ב ב'). ובאברהם כתיב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ופירש רש"י שזה שהאמין חשבה השי"ת לו לצדקה וכתרגום אונקלוס וחשבה לי' לזכו. והרמב"ן ז"ל הק' מה זה זכות לנביא שהאמין במה ששמע מפורש מהשי"ת. אך יתכן על פי מה שאמרו (מגילה ט"ז.) משולה ככוכבים וכו' כשהן עולין עולין עד לכוכבים והשי"ת אמר אז לאברהם אבינו ע"ה וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך. והיינו שיהיו אנשים גדולים במעלה ככוכבי השמים וזה ידע אברהם אבינו שבעולם הזה יש בחירה ואיך יתכן הבטחה זו והלא הבחירה ביד האדם וכבר ידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל בזה ומה שהשיג הראב"ד ז"ל וכדברי הרמב"ם מפורש בזוה"ח ובהאר"י ז"ל ז"ל שיש מקום שאין בחירה והיינו במדת עתי"ק למעלה מתפיסת אדם ושכלנו והוא נעלם מכל רעיון. וע"ז נאמר והאמין בה' שיוכל להיות ידיעה שיהיו ככוכבי השמים אף על פי שיש בחירה והוא נקרא מהימנותא שלימתא דתליא בהני תלת כנ"ל. ועל זה נאמר ויחשבה לו צדקה שאמונה זו חשבה לו לצדקה וכן נדרש (שמות רבה פ' כ"ג) תשורו מראש אמנה בשביל אמונה שהאמין אברהם להקב"ה זכו ישראל לומר שירה וכו'. ונקרא זאת ראש אמנה היינו מהימנותא דלעילא כאמור. וכן גם בישראל כתיב ויאמינו בה' ואיתא (שם) בזכות האמנה שרתה עליהם שכינה ואמרו שירה והיינו שהאמינו שאף שהיו אז בכלל הקטרוג הללו עוע"ז והללו כו' מכל מקום היה יכולת ביד הקב"ה להעלותם למדריגה שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים מה שלא ראה יחזקאל כמ"ש בזוהר הקדוש דקריעת ים סוף בעתיקא תליא. אבל להמרגלים היה חסר האמונה זו שלא הבינו איך אפשר שיכנסו לארץ ישראל מאחר שהרגישו בעצמם שאף הם אינם ראוים לרשת בצדקתם. רק יהושע וכלב עמדו בנסיון והאמינו בזה שבאמת כתיב וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה שהשי"ת רצה על ידי כח התורה שהוא ארון ברית ה' לברר אותם בקדושת ג' האבות שהם נגד ג' קלי' הקנאה והתאוה והכבוד לתור להם מנוחה שיכנסו לארץ ישראל שנקרא גם כן מנוחה ושיתבררו בשלימות (וכמו שנת' לעיל פ' בהעלותך). ועל זה אמרו יהושע וכלב אם חפץ בנו ה' קב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכמו"ש בזוהר הקדוש (ק"ס א') והיינו שהשי"ת יכול להכניס ללב כל הקדושות כדי לתור להם מנוחה כמו שהיה בקריעת ים סוף שראתה שפחה על הים וכו' אף שהיה קטרוג עליהם מקודם. והמרגלים שהיה חסר להם אמונה שלימה זו לכן כיון שהרגישו בעצמם שהם אינם ראוים לרשת בצדקתם אם שהם ראשים הבינו שמהס"ת ישראל בודאי אינם ראוים. ואם יכלו לכנוס והחסרון הוא רק מהם אז בודאי ימני משה רבינו ע"ה רישין אחרנין שלא יהיו ראשים לכן השיבו תשובה זו. ובאמת אחר שקלקלו אז אף אחר מ' שנה אמר להם משה לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגויים וגו' ולמע הקים וגו' והיינו בזכות האבות וזכר להם אז כל הקלקולים ובתבערה ובמסה וגו' ובשלוח וגו' והיינו שלא תקנו הג' קלי' הנ"ל. ושבת הוא בת מתעטרא באבהן וזוכה אז הישראל לקדושת הג' אבות שהם כנגד ג' קליפות הנ"ל כדברינו כ"פ ויוכל לזכות למנוחה לתור להם מנוחה ואלמלא משמרין ישראל וכו' מיד נגאלין אך העולם נידון אחר רובו. ורק כל נפש בפרט כשהוא משמר שבת כהלכתו הוא בפרט נגאל מכל וכל:
1
ב׳שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. להבין הענין שילוח המרגלים שעל פי פשוט לרגל הארץ היה צריך לשלוח אנשים גבורים בקיאים במלחמה וכאן בירר חכמים וראשי בני ישראל. אך הענין דכ' וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. ואמרנו הפי' דרך שלשת ימים היינו הג' מדות חנ"ת שנקראו ימים שהאבות איו"י מרכבה להן והם נגד ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד (כמו שנת' בפ' הקודם) וזה היה על ידי תורה שבכתב שהוא ארון ברית ה' שרצה הקב"ה לטהרם מכל הג' קליפות ויכנסו תיכף לארץ ישראל אבל הם קלקלו (כמו שנת' לעיל) לכן רצו ישראל אחר כך לתקן זה על ידי אתערותא דלתתא והוא על ידי שישלחו אנשים גדולים תלמידי חכמים שהם גם כן בחינת ארון וכמו שנלמד (יומא ע"ב:) מהארון דכ' מבית ומחוץ תצפנו כל ת"ח שאין תוכו כברו וכו'. והיינו דהת"ח נקרא ארון שבו התורה שבעל פה. ורצו שהם יבררו אותם בג' מדות אלו לטהרם מן הג' קליפות שכנגדם. וזה שנאמר ויתורו את ארץ כנען. וזה שאמר (סוטה ל"ד:) שלח לך מדעתך ופירש רש"י אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים וכו' והיינו שהשי"ת רצה לבררם על ידי בחינת תורה שבכתב מצידו רק ישראל רצו שליחים כדי שיהיה על ידי אתערותא דלתתא וזה מעין תורה שבעל פה. וזה שאמר מדעתך ע"ד מ"ש המג"א (רס"י תצ"ד) איך אנו אומרים בשבועות שהוא נ' לספירה זמן מתן תורתינו הא התורה נתנה בנ"א לספירה ותירץ שבא לרמז יו"ט שני של גליות וכתב המגן אברהם ואפשר דהיינו דקאמר יום אחד הוסיף משה מדעתו. והיינו מדעתו שהוא בחינת תורה שבעל פה שהוא הדעת. כמו"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב:) שתורה שבעל פה הוא ברוח הקודש ורש"י פ' תשא פירש ובדעת רוה"ק. וזה שאמר שלח לך מדעתך משורש תורה שבעל פה אני איני מצוה לך שיהיה מצוה. שמצד השי"ת הי' רוצה שיהיה וארון ברית ה' נוסע וגו' שהוא על ידי תורה שבכתב כאמור. ומה שנאמר וישלח אותם משה ע"פ ה' הוא ע"פ שאמר בזוה"ק (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי' ה'. והיינו תורה שבעל פה שידבר דבר ויהיה פי ה' והוא מדת שבת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה שנאמר על פי ה' שהוא בחינת תורה שבעל פה שאם היה השי"ת מצוה היה מצוה ותורה שבכתב. אך כיון שנאמר לו שלח לך מדעתך שהוא תורה שבעל פה מש"ה כתיב וישלח אותם משה וגו' הוא על פי מה שמצינו (ברכות נ"ח. וש"מ) נתן עינו בו ונעשה וכו' וכן (חגיגה ה:) כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני ומדה טובה מרובה שיכולים להכניס על ידי הראיה הקדושה לכן אמר להם וראיתם את הארץ שעל ידי זה יכניסו בארץ קדושה. וצוה להם לראות ו' דברים. ואמר וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עלי' וכנגד העם אמר החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. והיינו דשורש הקליפות הם שנים קליפת עשו שהוא הפסולת ממדת הגבורה ופחד יצחק והוא מדתו קליפות הקנאה ורציחה ועל זה אמר להם החזק הוא הרפה. וקליפת ישמעאל הפסולת ממדת גדולה של אברהם אבינו ע"ה והוא לקח זאת להתפשטות בתאוה ועל זה נאמר המעט הוא אם רב אם נתפשט הקליפות הרבה אם לא וכל שאר קליפות האומות נכללים בב' קליפות אלו ל"ה מימינא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. ואמר מה הארץ אשר הוא יושב בה והוא ע"ד מה שנאמר כי את כל התועבות האל עשו וגו' ותטמא הארץ שהכניסו טומאה לארץ וזה שדקדק הכתוב אשר הוא יושב בה היינו אם הם הכניסו מקליפתם טמאה לארץ. ועל זה נאמר הטובה הוא אם רעה היינו שטמאוה ח"ו. וכן מה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. והיינו על דרך שמצינו (כלים פ"א מ"ז) עיירות המוקפות חומה מקודשת ממנה היינו שיש קדושת ארץ בכל ארץ ישראל ומוקפות חומה יש בהם יותר קדושה. כן זה לעומת ה בקליפה הערים המוקפות חומה הקלי' שם טמאה יותר וזה שנאמר הערים אשר הוא יושב בהנה גם כן לכונה הנזכרת אם הכניסו טומאה בארץ אם הקליפה במחנים אם במבצרים שהוא טומאה יותר גדולה. ואחר כך כתיב ומה הארץ ולא כתיב אשר הוא יושב בה דכאן קאי על קדושת הארץ בעצמה השמנה הוא שיש בה קדושה הרבה אם רזה שאין בה קדושה כ"כ. היש בה עץ אם אין וכמו"ש בזוהר הקדוש (קנ"ז א') דא אילנא דחיי כו' הא ידענא דאנא איעול לתמן והיינו שחלק משה רבינו הוא בתי' תורה שבכתב אילנא דחיי. ואם לאו לאו אנא יכיל למיעל והיינו כמ"ש בזוהר הקדוש (קנ"ח ב') ואי תחמון דאבא דארעא יתיר ומשנייא וכ'ו תנדעון דהא מעתי"ק קא נגיד וכו' והיינו משורש תורה שבעל פה שהוא חלק יהושע ולאו אנא יכיל למיעל וכמו שאמרנו:
2
ג׳ואמר אחר כך והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והיינו דלזה צריך חיזוק וגבורה והיינו מדת היראה להיות גבור הכובש את יצרו ליקח מפרי הארץ. ואמר בזוה"ק שם והימים אינון דאתשמודעין כלהו הוו מתחברא בההוא זמנא בההוא אילנא דחטא אדם הראשון. והיינו שהיה להם לתקן כל המדות מבחינת עץ הדעת טור ורע שיהיה טוב מאד. ולזה נצרך חוזק וגבורה שהוא היראה והוא מדה ז' דאיהו יראה כו' כמו"ש בזוה"ק (הק' ה' ב') שזה נצרך לכניסת לארץ ישראל וכמו"ש בזוהר הקדוש (ק"ס א') קב"ה לא בעי מינן אלא לבא והיינו יראת שמים שנקרא לב וכמו שנדרש (יומא ע"ב:) על הפ' ולב אין על העוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים. ואחר ויסתמרון ההוא רשימא קדישא דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שלכנוס לארץ צריך להיות מבורר במדת צדיק והיינו גבור הכובש את יצור. וכתיב אך בה' אל תמרודו וזה גם כן על ידי מדת היראה כמו"ש בירוש' (פ' הרואה הובא בתו' סוטה כ"ב:) עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. והמרגלים היו סוברים שלפי רוב חכמתם לא נצרך להם להתגבר כ"כ במדת היראה. וזה שנדרש עליהם (במ"ר ותנחו' פ' זו) הפ' שולח דברים ביד כסיל שהיו שלוחים טפשין. והוא על פי מה שאמר בגמרא (יומא שם) למה זה מחיר ביד כסיל וכו' ואין בהם יראת שמים שמי שנחסר לו היראה נקרא כסיל. ומש"ה לא יכלו המרגלים ליקח מפרי הארץ רק יהושע וכלב וכמו"ש בזוהר הקדוש (ק"ס ב') והיינו שיהושע וכלב היה להם מדת הגבורה והיראה והיה להם שייכות לפרי הארץ. וזה שאמר בזוה"ק מכאן ידעו יהושע וכלב דאינון אתחזין למיעל לארא ולמהוי לן בה חולק ואחסנא. והיינו כיון שיכלו ליקח מפרי הארץ דכתיב והתחזקתם ולקחתם וגו' שנצרך לזה גבורה וחוזק יד שהוא גבור הכובש את יצרו. ידעו שהיה להם חלק בארץ ישראל כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ:
3
ד׳אחר פ' המרגלים נאמר פרשת נסכים וכ' כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. ובמ"ר פ' זו (פ' י"ז) בכל מקום אתה קורא אותה ארץ כנען וכאן ארץ מושבותיכם אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכו' והבן יורש את האב. אבל עדיין קשה למה דוקא כאן נקראה ארץ מושבותיכם ע"ש שמוחזקת בירושה מהאבות. אך בענין דהרמב"ן ז"ל פ' זו כתב על זה ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף מ' שנה. והענין ע"פ מה שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. ואמרנו שהי' לבררם בג' מדות שהאבות מרכבה להם שנקראו ימים והם נגד ג' הקליפות קנאה תאוה וכבוד. ועל ידי זה לתור להם מנוחה שיכנסו תיכף לארץ ישראל ואחר כך פגמו בגל הג' קליפ' הנזכר בתבערה ובקברות התאוה (וכמו שדברנו מזה כ"פ) ואחר כך שלחו המרגלים לתור את ארץ כנען שהיה גם כן לכונה זו כמו שנת' במא' הקודם. אבל המרגלים לא תקנו רק קלקלו עוד. לכן אמרו מה יהיה לסוף מ' שנה שמא יתקלקלו עוד ושוב לא יוכלו לכנוס ולכן נאמר להם כי תבאו אל ארץ מושבותיכם. והיינו שבאמת ארץ ישראל מוחזקת בידינו בירושה מהאבות ואף אם ח"ו לא יהיו כדאין גם כן יזכו לה ויהיה בזכות האבות וכמו שנאמר לסוף מ' שנה לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וגו' אך בשעת שילוח המרגלים לא נתמלא סאתם עדיין כמו שנאמר כי לא שלם עון האמורי עד הנה. אך אם היו זוכין היו נכנסין בזכותם וזה לא עלה בידם אך על לסוף מ' שנה הובטחו שיזכו לה כאמור. וזה ענין מה שנאמר בשבת ב' פעמים מושבות שבת הוא לה' בכל מושבותיכם לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ובגמרא (קידושין ל"ז:) הקשו מושב דכ' רחמנא גבי שבת למה לי ותירצו. ובפי' הפסוקים הרשות לכל אחד לפרש דע' פנים לתורה ועוד יותר גם כן וכל אחד מישראל יש לו ע' פנים לתורה (ונת' במ"א) לכן יש לפרש ע"פ האמור שבשבת שזוכין ישראל לקדושת ג' האבות כמו"ש (זח"ב ר"ד א') שבת ש' בת בת מתעטרא באבהן. אז זוכין שארץ ישראל מוחזקת בידינו מהאבות לכן נאמר לשון מושבות. וכתיב בכל מושבותיכם ע"פ מה שאמרו (שבת קי"ח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים כו' כיעקב שכתב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' ובמדרש (ב"ר פ' י"א) יעקב שכתב בו שמירת שבת וכו' ירש את העולם שלא במדה וכו'. והיינו שבכל מקום שילך תלך עמו קדושת ארץ ישראל. לכן בשבת זוכה הישראל שבכל מקום אשר אתה עומד אדמת קודש הוא. וזה שנאמר בכל מושבותיכם שבכל מקום יכולים לזכות לקדושת ארץ ישראל שהיא ירושה מהאבות:
4
ה׳הענין של אמירת הודו הנזכר שם הארבעה הצריכים להודות דייקא במנחה בכניסת שבת והוא מיוסד מהבעל שם טוב זצ"ל. כי ידוע שכל הקלקולים שבעולם נתהוו מחטא הראשון והשרש שבהם הוא השאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות והנה כשנכנס קדושת שבת נעשה תיקון על הפגמים האלו. ועל זה אומרים המזמור הודו לה' לתת הודאה ושבח להשי"ת שבשעה זו נעשה גאולה ותיקון על הענינים האלה וזה אשר גאלם מיד צר הוא היצר הרע שאור שבעיסה כמו שנאמר וכי תבואו למלחמה על הצר הצורר אתכם היינו היצר הרע המיצר ללב ישראל כידוע. ומארצות קבצם מרמז על שעבוד מלכיות. ועל שני ענינים אלו נעשה גאולה בש"ק. ואחר זה נזכרו בפרטות בהדי הני הצריכים להודות תעו במדבר וגו' היינו הולכי מדבריות ומרמז על הנפשות שנפגמו על ידי השאור שבעיסה המכניס עצלות בלב להיות הולך בטל מד"ת והם כל השבוע כמדבר שמם. רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף שעכ"ז הם רעבים וצמאים ונפשם שוקקה להקדושה רק שאין לו במה להחיות נפשו מסיבת העצלות מד"ת. ובהגיע קדושת שבת יודו לה' חסדו כי השביע נפש שוקקה נעשה לו שביעה להצמאון ונפש רעבה מלא טוב ואין טוב אלא תורה. יושבי חשך וצלמות הוא יושבי בית האסורים שהם נגד שעבוד ומ' בכלל שהוא אסור בידי שעבוד אחר וכמו"כ בפרטות הנפש כל מיני צער ודוחק מסיבת עול פרנסה כל ימי השבוע וכדומה שאר דברים המכניס חשכות בנפש שלא יוכל לזכות עצמו בקדושה וכשבא שבת יודו לה' חסדו כי שבר דלתות נחושת שנעשה התרה וגאולה מכל המניעות גם ע"ז. ואחר זה נפרטו גם כן שני הענינים האלו בפועל היינו חולה שנתרפא כידוע שכמו שיש חולאים בגוף כמו כן יש חולאים בנפש והיינו גם כן מסיבת שאור שבעיסה עד שכל אוכל היינו ד"ת שהוא אוכל להנפש תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות עד שמגיעים ח"ו למדריגה התחתונה שרשעים בחייהם קרוים מתים. וכשבא שבת ישלח דברו היינו קדושת שבת שנאמר בו ודבר דבר וירפאם וימלט משחיתותם נעשה המלטה גם מהשחתה התחתונה. ואחר זה נאמר יורדי הים שהוא על שעבוד מלכיות בפועל כמו שנאמר הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון וכמו שנאמר משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאמים. כי כל החסרונות והפגמים שנמצא בהאומות שישראל תחת ממשלתם נדבק גם בנפשות ישראל ובקדושת שבת נשקטו גליהם ובשוא גלים אתה תשבחם:
5
ו׳איתא בספר יצירה המליך אות ת' בחן וכו' יום שבת בשנה ופה בנפש והיינו שקדושת יום השבת יש לה שורש באות שהוא מחותמו של הקב"ה אמ"ת שהוא אות ראשון ואחרון ואמצעי של האותיות לרמז על שהוא היה הוה ויהיה כי אות הא' מרמז על היה אתה הוא עד שלא נברא העולם ולזה פתיחת התורה באות א' אנכי וגו' כי התורה הוא מקודם שנברא העולם שקדמה שני אלפים שנה שנאמר ואהיה שעשועים יום יום היינו בחינת חכמה ובינה שקודם ימי בראשית כי אורייתא מחכמה נפקא. ואות ת' מרמז על בחי' יהיה שהוא בחינת עולם הבא לבא. וקדושת יום השבת הוא השגה מעין עולם הבא כי ג' שמות הק' אני. אתה. הוא. מרמזים על הי' הוה ויהיה והמה נגד ג' סעודות שבת אנ"י הוא בחינת התגלות מלכות שמים כנגד סעודת ליל שבת קודש. הו"א דא עתי"ק כנגד סעודת שחרית ואתה הוא בחי' ז"א כנגד סעודה ג' ובחינת הו"א מרמז על יהיה לעתיד לבוא כי בכל מקום שנזכר ביום ההוא מרמז על לעתיד לבוא כי הו"א דא עתיקא. וביום השבת מופיע בחינת עתיקא. ובחי' חן הונח על ענין שהוא למעלה מתפיסת האדם. כמו שנאמר ונח מצא חן ואיתא במדרש (ב"ר פ' כ"ח) אפילו נח וכו' לא שהי' כדאי אלא שמצא חן וכמו שאמר (מגילה י"ג.) אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה והיינו לא מצד היופי רק נשיאות חן וכמו שנאמר ותהי אסתר נושאת חן וגו'. וכמוש שנאמר במשה רבינו ע"ה ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך וגו' כי אצל משה רבינו ע"ה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא מיד בעת לידתו שלא מצא בחירתו והיינו מצד מציאת חן בעיניו יתברך. וכמו כן בחינת קדושת ישראל כמו שנאמר מצא חן במדבר עם שרידי חרב. ומקודם זה נאמר בעת ההוא נאום ה' אני אהיה לכם לאלהים והמה יהיו לי לעם ואמרו ז"ל (קידושין ע':) זו מעלה יתירה בין ישראל לגרים דאילו בישראל כתיב בהו והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ואילו בגרים כתיב והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם וגו' שבישראל הם לה' גם בלי בחירתם כמו שנאמר חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. וזהו רק מצד מציאת חן בעיניו ית' כמו שנאמר כי את עשו ליעקב ואוהב את יעקב וגו' וכאמרם ז"ל (גיטין נ"ז.) ת"ח מה בין פושע ישראל לנביאי אומות העולם. וקדושת יום השבת הוא גם כן רק מצד מציאת חן למעלה מן השגה כמ"ש חמדת הימים אותו קראת מצד חמדה וכמו שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי וגו' ותרגומו וחמיד:
6
ז׳וענין קדושת פה בנפש הוא ביחוד גם כן בקדושת שבת כאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט:) ע"פ כי אדם לעמל יולד יכול לעמל מלאכה כשהוא אומר וכו' הוי אומר לעמל פה ובוודאי גם היכול לעמל מלאכה היינו על מלאכת שמים כמלאכת המשכן כמעשי המצות בפועל וגם לגדל בניו לתלמוד תורה ועם כל זה אין עוד זה תכלית מכוון הבריאה רק לעמל פה לקדש פיו בתורה ותפלה והוא ביחוד ביום השבת כמוש"נ אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר ולא נאמר ומדבר דבר כמו שנאמר ממצוא חפצך לרמז שעצם קדושת יום השבת הוא לדבר דברי קדושה שהמה נקראים בשם דבר בסתם כמו הלוך ודבר אז נדברו. ואיתא בגמרא (שבת קי"ג רע"ב) על ודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול ובתוס' (שם) הביא מדרש רשב"י הוה לי' אמא סבתא דהוית משתעי סגי אמר לה אימא שבתא הוא שתקה כי מהגמ' אין הכרע רק שלא יהיה כדיבורך בחול היינו ממלאכות האסורות בשבת ובא על זה הרמז במדרש שאפילו כל מיני דיבורים שאינם של קדושה כשהזכיר לה רשב"י מקדושת שבת לבד היתה שותקת מצד הרגשת קדושת שבת שהוא קדושת פה מפני שהוא תכלית מכוון בריאת שמים וארץ. ואמרו ז"ל (חולין פ"ט.) האמנם אלם מה אומנתו של אדם יעשה עצמו כאלם בעולם הזה יכול אף בדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון. ובסוף הפ' נאמר אז תתענג על ה' וגו' כי פי ה' דבר כי על ידי קדושת פיו כאמור באים להעונג שבקדושה ולהתוודע שכל אלו הדברים המה פי ה' כדאיתא בזוה"ק (ח"ג ר"א ב') תלת פומין אלין אתבריאו ע"ש ביה"ש בשעתא דקדש יומא סלקא דאיקרי פי ה' כו' אדהכי כו' אתא ר' פנחס ונשקי' לר"ש אמר נשקנא פי ה' וכו'. ומתוך הדברים האלו נראה שרפב"י לא שמע מרשב"י אלו הדברים מקודם רק שהרגיש מעצמו ברשב"י שהוא עצם פי ה' מחמת שהיה לו בחינת קדושת שבת גם בימי החול כדאיתא בזוהר הקדוש דתלמידי חכמים אינון כשבתות ויו"ט. והוא כמו שנאמר בישעיה נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם וגו' קול קורא במדבר פנו דרך ה' וגו' ונגלה כבוד ה' וגו' כי פי ה' דבר ואיתא בפסיקתא (נחמו) שכל הנביאים נחמו לישראל ולא קבלו תנחומים עד ישעיה שאמר להם מפי הקב"ה וקבלו. ולכאורה הלא גם שאר הנביאים דברו בשם ה'. אמנם המכוון הוא עלך גמר הדברים קול קורא במדבר גם במקום שמם מבני אדם ומי הוא הקורא רק שיהיה נגלה כבוד ה' ועל ידי זה וראו כל בשר כי פי ה' דבר היינו שכל אלו הדברים שמדברים בדברי תורה ותפלה המה פי' ה' ממש. והענין הוא כדאיתא בדברי תורה ותפלה המה פי ה' ממש. והענין הוא כדאיתא בס' נועם אלימלך על מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר ושמחתים בבית תפלתי תפלתם לא נאמר אלא תפלתי. והיינו שזה התפלה בעצמה שנפש ישראל מתפלל בכוונת הלב נקרא בעצם שהקב"ה מתפלל כביכול אלו הדיבורים כענין אם שגורה תפלתי בפי שהוא לשון שליחות שהנפש מרגיש בעצמו שאלו הדבורים נשלחו לפיו מלעילא. ועל זה אנו אומרים קודם תפלת שמ"ע אדני שפתי תפתח היינו שהנפש צריך להרגיש שרק השי"ת פותח את שפתיו ולזה נאמר בשם האד' שהוא מצד בחינת יראה שמעלה על בו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ואין לו שום תנועה בפיו מבלעדו יתברך. ועל ידי זה באים לושמחתים בבית תפלתי שמרגיש בנפשו שהקב"ה מתפלל זאת ומזה נולד השמחה בלב כענין שמחתי מתוך יראתי. וגם בענין ד"א אמרו ז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו' כמו שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו' והיינו דברי תורה שהם שמותיו של הקב"ה ונאמר לשון אזכיר ולא אמר תזכיר היינו שכביכול השי"ת שולח בפיו הדברי תורה אלו והוא המזכיר. והפ' הזה נאמר בענין הקרבנות מזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל מקום וגו' כי עבודת הקרבנות המה לכהנים שהמה שלוחי דרחמנא ולשם ששה דברים הזבח נזבח לשם ה' וכו'. וזהו אזכיר את שמי שהוא רק שליח מאתו יתברך להזכרת שמו יתברך. ומזה נלמד לעוסק בתורה מפני שהוא כאלו הקריב כל הקרבנות כמו שנאמר זאת התורה לעולה וגו':
7
ח׳בזוה"ק (פ' זו קנ"ז א') מקושש עצים וכו' מאן עצים הכא ומאן היא דא אלא דא צלפחד והוא דייק על אילין אילנין הי מינייהו רב על אחרא וכו' ואחליף שבת לשבת הה"ד כי בחטאו מת בחטא ו' וכו'. הענין דהנה יש עץ החיים ויש עץ הדעת טוב ורע ועל ידי תשובה יכולים לעשות מעץ הדעת טוב ורע שיהיה טוב מאוד ויהיה נעשה זדונות כזכיות ויהיה גם כן עץ החיים. וחשב המקושש שאפשר שרצון הש"י הוא כן שיקלקלו מקודם ואחר כך יעשו תשובה ושיהיה נעשה מזה טוב מאוד ויהיה עוד במעלה יותר כמו שאמרו (ברכות ל"ד:) במקום שב"ת עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין והי' חושב שנכון כן אפילו לכתחלה להוציא האור מתוך החושך נהורא דנפיק מגו חשוכא על ידי התשובה. וזה שאמר במדרש (הובא בתוס' ב"ב קי"ט:) דלשם שמים נתכוין שיהרג וידעו ישראל שאף אחר הגזירה חייבין במצות ובודאי התיר עצמו למיתה שכן דין ההתראה אך הי' סבור שעל ידי כן יבוא לחיי עולם הבא על ידי שיקלקל ואחר כך יעשה תשובה שכן כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא כמ"ש (סנהדרין מ"ג:) ויהיה מזה טוב מאוד. אבל טעה בזה שהוא רק בדיעבד אם קלקל ועשה תשובה אחר כך אז יתברר לעתיד אם יהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פ"ט:) והיינו שיתברר שמיד במאמר בראשית הוזכר החושך שכן היה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כמו"ש (שבת ע"ז:) והיינו דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ד א') ואז יהיו נעשים מזדונות זכיות אבל לכתחלה בודאי חלילה לחשוב כן ואסור לסמוך על זה והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (כמ"ש יומא פ"ה:) רק הוא לא אמר אחטא ואשוב שהוא לשם שמים נתכוין כמו"ש במדרש הנ"ל רק טעה בדעתו. וזה שאמר בזוהר הקדוש הנ"ל דאחליף שבת לשבת דשבת הוא הקדושה מסט' דעץ החיים בחי' ז"א. וגם יש בו התגלות עתיקא גם כן היינו שיתברר אם יהיו חטאיכם וכו' כשלג ילבינו. וזהו בחטאו בחטא ו' מת שהוא אילנא דחיי. ועץ החיים הוא בחינת תורה שבכתב שנקרא אילנא דחיי ועה"ד טוב ורע הוא בחינת תורה שבעל פה דתמן אסור והיתר כמ"ש בזוהר הקדוש (בראשית כ"ז א') והוא הרב חכמה לתקן הרב כעס. וזה ענין מה שאיתא בזוהר הקדוש (שם) היש בה עץ אילנא דחיי והיינו בחינת תורה שבכתב חלק משה רבינו שהוא שורש תורה שבכתב וז"ש בזוהר הקדוש אנא איעול לתמן אם אין היינו עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין (כמ"ש זח"ב ס"ד ב') וזה שאמר בזוהר הקדוש (פ' זו קנ"ח ב') ואי תחמו דאיבא דארעא יתיר וכו' תנדעון דהא מעתי"ק קא נגיד ואתמשך וכו' והיינו שורש תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא כמו שנאמר תזל כטל אמרתי והיינו לתקן העץ הדעת טוב ורע שיהיה טוב מאוד רב חכמה לתקן הרב כעס וכאמור. ותורה שבעל פה הוא חלק יהושע. וזה שאמר בזוהר הקדוש ואם לא לאו אנא יכיל למיעל. ובשבת יש בו ב' הקדושות בחינת תורה שבכתב כמו"ש (שבת פ"ו:) דכו"ע בשבת נתנה תורה וגם בחינת תורה שבעל פה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א מ"ז ב') דיום השביעי דא תורה שבעל פה וכו' והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזהו פי' הזוהר הקדוש הנ"ל דאחליף שבת לשבת והוה דייק על אילין אילנין היינו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע שיכולים לתקנו שיהיה טוב מאוד וכאמור ששניהם קדושת שבת. אך שבת מדתו שלום (וכמו"ש בזוה"ק ר"פ קרח) ועוד יתבאר להלן בפ' קרח:
8
ט׳בזוה"ק (פ' זו קע"ג א') כל מעלי שבתא כד מקדשין ישראל יומא לתתא וכו' כיון דישראל לתתא מקדשין כדין איתער אילנא דחיי ואקיש באינין טרפין דילי' וכו' וסלקין ריחין דעלמא דאתי ההוא אילנא דחיי אתער ואפיק נשמתין קדישין וכו' וכדין ישראל כלהו מתעטרין וכו'. הענין ע"פ מה שאמרו בגמרא (חולין צ"ב.) על ישראל שנמשלו לגפן אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו הע"ה וכו' ליבעי רחמים אתכליא על עליא. וזה שאמר בזוהר הקדוש הנ"ל שגם באילנא דחיי יש עלים ויש פירות ומהעלין הנקרא טרפין דילי' סלקין ריחין דעלמא דאתי ע"ד מה שנאמר והריחו ביראת ה' שהריח מרמז על היראה וכמו שאמר בגמרא (סוטה מ"ט.) טהרה בטלה טעם וריח וכו' מורחינא ריחא וכו' בני טהרה יש בך וכתיב יראת ה' טהורה ובירושלמי (רפ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה דאפילו ע"ה אימת שבת עליו. וזה שאמר דטרפין דילי' היינו אף ע"ה סלקין ריחא דעלמא דאתי וזה בכניסת שבת שמשיג כל אחד מישראל אף ע"ה היראה מקדושת השבת. ואחר כך אמר דאילנא דחיי אתער ואפיק נשמתין קדישין והיינו הנשמה יתירה שהוא נר ה' נשמת אדם וכתיב נר לרגלי דבריך היינו דברי תורה והוא לתלמידי חכמים. ואילנא דחיי מוסב על הקב"ה דהוא נק' עץ תפוח כמו שנאמר כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים ובזוהר הקדוש (ח"ב ס' ב') איתא ואין עץ אלא קב"ה וכו' עץ השדה ודאי דא עץ שדה דתפוחין קדישין. והפירות מהעץ הם נשמתהון דצדיקיא וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א פ"ה ב') ופריו מתוק לחכי אלין נשמתין דצדיקיא דכלהו איבא דקוב"ה וכו' וכתיב ממני פריך נמצא:
9
י׳ובגמרא (שבת פ"ח.) על הפ' כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. והיינו דנעשה הוא הפירות שהם נשמתין דצדיקיא שמקיימין המצות והדברי תורה. ונשמע הם העלים שהוא בחינת היראה ע"ד מה שנאמר שמע ישראל וגו' ה' אחד כשישים אל לבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה כמ"ש (בהג"ה ריש או"ח) ולזה זוכין אף הע"ה שהם העלים. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו אמאי לא מייתי מקרא דוריח אפיך כתפוחים. אך שם מיירי מאלו שקלקלו שע"ז אמר וריח אפיך כמו שנחשב (באבות דר"נ פ' ל"א) מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם זהו מימי חוטמו של אדם ואי' (ב"ר פ' י"ב) הקב"ה ברא האדם הזה ונתן ביבו על פתחו והוא נאה והוא שבחו. וביב היינו צינור המקלח שופכין ומים סרוחין. ועל זה אמר וריח אפיך כתפוחים ע"ד מה שאמרו (ב"ר סו"פ ס"ה) וירח את ריח בגדיו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות דרש בגדיו כמו לשון בוגדיו היינו הגרועים שבישראל. ושם כתיב ראה ריח בני כריח שדה שהוא שדה דחקל תפוחין אבל רק בכ' הדמיון שאינו ריח שדה דתפוחים ממש. ע"ד מה שאמרו בזוה"ק (ח"ב קכ"ב א') כאויב ולא אויב וכו' כאלמנה ולא אלמנה וכ"ה בגמרא (תענית כ'.) והיינו שיש גם אילנא דטוב ורע שהוא ענבים ויש בזה אשכולות שמרמז על ת"ח ועלים שבה הם הע"ה. והיינו שיכולים לעשות מאילנא דטו"ר גם כן שיהיה טוב מאוד על ידי תשובה. ויש תשובה תתאה כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קכ"ג א' ברע"מ) דלבתר דיתוב מחטאוי אזיל בדרך מצוה זכו לתשובה תתאה דאיקרי ה' והיינו כמו יוסף משיתא ויקום איש צרורות שמסרו נפשם על קדושת השם והוא מצוה וזהו פי' דאזיל בדרך מצוה. וזה שאמר וירח את ריח בגדיו בוגדיו כריח שדה אשר ברכו ה' שהוא שדה של תפוחים כמו"ש (תענית כ"ט:) והם כנגד העלים מהגפן מאילנא דטו"ר וזכו לעשות שיהי' טוב מאוד על ידי תשובה תתאה. ויש תשובה עלאה כמו שא' ברע"מ הנ"ל שהוא ב"נ דלבתר דיתחרט מחובוי ויעביד תשובה ויתעסק באורייתא בדחילו ורחימא וכו' דא זכי לאת ו'. והוא כנגד אשכולות הגפן שעל ידי דברי תורה יכולים לעשות שיהיה נעשה מאילנא דטו"ר גם כן אילנא דחיי שהוא אות ו'. אבל הגמרא הנ"ל למה נמשלו ישראל לתפוח וכו' מיירי באילנא דחיי שהוא עץ שדה דתפוחים שהוא קוב"ה. ופריו מתוק לחכי הם נשמתהון דצדיקיא. ויש גם כן העלים שהוא היראה שנותנים ריחא דעלמא דאתי. ויש הפירות שהם תפוחים ממש. ועל זה אמר שבשעת מתן תורה נמשלו ישראל לתפוח שהקדימו הפירות לעלין נעשה לנשמע. ומייתי מקרא כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' ופריו מתוק לחכי שהם נשמתין דצדיקיא שהם הפירות מאילנא דחיי תפוחים ממש ויש גם עלים מאילנא דחיי שהוא היראה דסליק ריחין דעלמא דאתי. והוא בשבת שכל אחד מישראל כזוכה ליראה כמ"ש אימת שבת על ע"ה וכאמור ובשעת מתן תורה זכו כל ישראל במה שנמשלו לתפוח ממש והקדימו נעשה לנשמע פריו קודם לעליו וכאמור:
10
י״אהנה בשעת מתן תורה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע פריו קודם לעליו זכו אז להכתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע ואיתא מהאר"י הק' (בפ"ח שער השבת פ' ח') שהכתרים אלו שזכה משה ונטלן כמו דאיתא בגמרא (שבת שם) בשבת מחזיר אותם לישראל. ומכל מקום כאן בזוהר הקדוש כתיב מקודם אתער אילנא דחיי ואקיש באינון טרפין דילי' וכו' וסלקן ריחין דעלמא דאתי שהוא היראה כנגד נשמע (כמו שנת' במא' הקודם) ואחר כך אמר ההוא אילנא דחיי אתער ואפיק נשמתין קדישין שהוא כנגד נעשה והוא נשמע קודם לנעשה. אך הענין שאמר כיון דישראל לתתא מקדשין וכו' והיינו בתחלת כניסת שבת כשישראל מקבלין שבת וכמו שנוהגין כל ישראל לקבל שבת בכניסתו. ומיד אתער אילנא דחיי ואחר זה התקינו חכמים קידוש על היין ואין קידוש אלא במקום סעודה כמו"ש וקראת לשבת עונג במקום קריאת קידוש שם תהא עונג כמו"ש (רשב"ם ותוס' פסחים ק"א.) והיינו שמצד האדם הוא עיקר היראה כמו שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכל השתדלות האדם הוא רק ביראת שמים. והסדר סור מרע ואחר כך ועשה טוב. ולכן תיכף בכניסת שבת כשמקבלין שבת זוכה כל אחד מישראל ליראה וסלקין ריחין שהוא היראה כמו שאמרנו. ואחר כך על ידי הסעודות שהם ברזא דענג ר"ת עדן נהר גן כמ"ש (זח"א כ"ו א') אז זוכין ישראל להכתרים דעדן היינו כ"ע (כמו"ש בתי"ז תי' נ"ה עדן וכו' דאיהי כתר עלאה) והוא בחינת עתיקא ואז ישראל מתעטרין בנשמתין חדתין. וזה שאמר בזוהר הקדוש דאילנא דחיי אתער ואפיק נשמתין קדישין וכו' והיינו בשעת הסעודה. וזה שדקדק אחר כך בזוהר הקדוש וכתב וכדין ישראל כלהו מתעטרין בעטרין דאינון נשמתין קדישין כלהו בחדוה בנייחא בעטרין דייקא היינו שזוכין להכתרים מנעשה ונשמע דאף בסעודת ליל שבת עתיקא קדישא אתיא לסעדא בהדה. ואמר וכל השבת אית לון ההוא חדוה וההוא נייחא שהם קדושת שבת והיינו בהסעודות:
11
י״בובזוה"ק (פ' זו קנ"ח ב') ודא בעיתון בקדמיתא למינדע דכתיב היש ה' בקרבנו דייקא או אם אין. והיינו בקרבנו לשון קרביים שהוא באכילה והוא ע"ד מ"ש בזוה"ק (ח"ב ס"ד ב') בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין ובין ז"א. והיינו שזה הי' בעת שצמאו וחשקו למים ואין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה'. ואף שבגמרא (ברכות ל"ב.) זכרו רק שביעה כמרעיתם וישבעו. וכן בספרי עקב דרשו ואכלת ושבעת השמרו וגו' שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה והיינו באכילה כמו שנאמר ואכלת ושבעת מ"מ גם שתיה בכלל. וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ב ב') דהא יצר הרע לא אשתכח אלא מגו מיכלא ומשתיא ויוכל להיות תאוה גם בשתיית מים. וכמו שהוכיח המגיד להב"י על ששתה מים הרבה. ומצינו (פ"ו דאבות) כך הוא דרכה של תורה וכו' ומים במשורה תשתה בצמצום שהוא מדה קטנה ואמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם הוא רק כשהאכילה ושתי' מבוררין לש"ש וזה היש ה' בקרבנו שם הוי"ה שהוא ז"א אילנא דחיי. אם אין היינו אף שאין המכוון לש"ש מ"מ מתברר על ידי התגלות עתיקא דאיקרי אי"ן שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא ויהיה טוב מאוד. שכן במאמר בראשית הוזכר החשך והיינו להיות נהורא דנפיק מגו חשוכא. ומה שנענשו על זה הוא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא כמ"ש בזוהר הקדוש (בשלח שם). ומש"ה בסעודת ליל שבת תקנו חכמים קידוש על היין שיהיה השתי' בקדושה. והיינו שמאילנא דחטא בו אדם הראשון שענבים היו כמ"ש בזוהר הקדוש (לעיל שם) גם כן יכולים לתקן שיהיה אילנא דחיי. ועל ידי עדן עלאן זוכין בהסעודה להכתרים ומתעטרין בעטרין דאינון נשמתין קדישין. והסעודה הוא דחקל תפוחין קדישין שאז כל ישראל נקראו תפוחין קדישין פריו מתוק לחכי כמו במתן תורה שהקדימו נעשה לנשמע. ובאמת עיקר הקידוש על היין אינו מן התורה (כמ"ש תוס' פסחים ק"ו.) וגם עונג שבת לא הוזכר בתורה רק בדברי קבלה רק חכמים תקנו קידוש על היין והוא בחינת תורה שבעל פה והתורה שבעל פה הוא מטלא דעתיקא וכמו שנת' כ"פ. והיינו אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו (כמו"ש שבת פ"ט:) והיינו שמעץ הדעת טוב ורע יכולים לעשות גם כן אילנא דחיי שהוא עץ החיים וכמו שאמרנו:
12
י״גסעודה ראשונה דליל שבת קודש חשבה האריז"ל כנגד קדושת יצחק אבינו ע"ה ובתנחומא (סו"פ פקודי) דרש על המשכן והיה מונח מפורק טבת ושבט ואדר וכו' למה לא עמד מיד מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק וכו' הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה. וצריך להבין מה שאמר הטעם כדי לערבב שמחה בשמחה אדרבא הא אמרו (מו"ק ח:) דאין מערבין שמחה בשמחה ומהאי טעמא אין נושאין נשים במועד. אבל ענין שמחות אלו הם מסוג אחד ושייכים זה לזה והוא רק ריבוי שמחה ואינו בגדר מערבין שמחה בשמחה. והוא שיצחק נקרא ע"ש השמחה והשחוק וכמו"ש במה"נ (זח"א קל"ו סע"א) ובזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ד ב') והשלחן תתן אותו על צלע צפון מ"ט בגין דמתמן שירותא דחדוה וכו' ויצחק הוא התחלת קדושת המחנות דשבת בת מתעטרא באבהן (זח"א ר"ד א') והיינו בג' סעודות שבת שהם כנגד קדושת האבות דג' קדושת שבת הם קדושות הג' מחנות וכן האבות הם גם כן קדושת הג' מחנות דג' קדושות שבת הם הג' קדושות שנזכרו בזוהר הקדוש (פ' זו קנ"ז ב') רוח בני אדם העולה היא למעלה לאתר עלאה לאתר יקר לאתר קדישא. אתר עלאה הוא בחינת עתי"ק כמו שאמרנו הפירוש בג' קדושות קק"ק דקדושא דסדרא שהם גם כן נגד ג' קדושות אלו היינו קדיש בשמי מרומא עלאה וכו' כנגד בחינת עתי"ק שנקראו בלשונות אלו עליון מרום רם ונשא שכן פי' עליון על השי"ת שהוא למעלה מהשגה והוא כנגד מחנה שכינה שהוא המשכן וק"ק כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קכ"א א') והחכמה מאין וגו' נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים ואין היינו עתי"ק (כמו"ש בזוה"ק פ' זו קנ"ח ב') ואתר יקר שא' בזוה"ק הנ"ל היינו בחי' ז"א. וע"פ מה שאמרו בגמרא (מגילה ט"ז:) ויקר אלו תפילין וכו' כי שם ה' נקרא עליך וכו' אלו תפילין שבראש דתפילין נקרא שם הוי"ה והוא מדת ת"ת שהוא תורה וכמו שנלמד (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו והוא כנגד מחנה לויה שהם פנוים רק לתורה ומה"ט לא נטלו חלק בארץ וכמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכתיב ובאת אל הכהנים הלוים וגו' וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ולשכת הגזית ששם ישיבת סנהדרין היה גם כן במחנה לויה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד כמו"ש (יומא כ"ה.) ולשכת הגזית ממנו יוצא תורה לכל ישראל (סנהדרין פ"ו:) ואף שהסנהדרין לא היו כולם משבט לוי מכל מקום היו פנוים רק לתורה ונקראו גם כן בשם כהנים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף הל' שמיטה ויובל) ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו וכו' ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים וכו' הרי זה נתקדש קוד שקדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו וכו' ואמרנו שמקור דבריו מגמרא (נדרים ס"ב.) ובני דוד כהנים היו מה כהן כו' אף תלמיד חכם וכו'. ואחר קדישא דבזוהר הקדוש הנ"ל הוא בחינת חק"ת שנקרא שכינה מדת כנסת ישראל והוא קדושת מחנה ישראל. ואמר אחר כך בזוהר הקדוש הנ"ל לאתזנא מנהירו עלאה מנהירו דמלכא קדישא למהוי צרורא בצרורא דחיי והוא גם כן כנגד ג' קדושות אלו נהירו עלאה מרמז על עתי"ק כאמור נהירו דמלכא קדישא הוא בחי' ז"א שם הוי"ה. למהוי צרורא בצרורא דחיי היינו חק"ת שהוא צרור החיים כמו"ש בס' הבהיר צרור החיים את ה' אלהיך את ה' הטפל לשם הוי"ה כמו"ש בזוה"ק את ה' דא שבת דמעלי שבתא וכו'. ונחשב כאן סדר הקדושות מעילא לתתא עתי"ק ז"א חק"ת וכפי חשבון הסעודות שחשב באדרא האזינו (קפ"ח ב') סעודתא דמטרוניתא שהוא בחי' חק"ת וסעודתא דמלכא קדישא שהוא בחי' ז"א וסעודתא דעתיקא. וכן יצחק הוא קדושת מחנה ישראל שהוא הראשון שנימול לשמונה ונולד בקדושת ישראל. מה שאין כן אברהם אבינו ע"ה שנחשב תחלה לגרים (חגיגה ג'). ואברהם הוא קדושת מחנה לוי' שהוא תורה וכמו שאמרנו. ואברהם אבינו ע"ה בו התחיל הב' אלפים תורה וקיים כל התוה עד שלא נתנה כמ"ש (יומא כ"ח:) וחידש משכלו כל התורה כמו"ש (ב"ר פ' ס"א) אב לא למדו רב לא הי' לו וכו' שני כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וכן אמרו (ב"ר פ' ב') יהי אור זה אברהם וה' פעמים אורה שבפ' ויהי אור כנגד ה' חומשי תורה (כמו"ש שם פ' ג') שממנו התחיל אור התורה לכן הוא כנגד מחנה לוי'. ויעקב צורתו חקוקה בכסא הכבוד והיינו מחנה שכינה שהוא קודש הקדשים שנקרא אין. וקדושות הג' סעודות כפי חשבון הסעודות שבאדרא הנ"ל סעודתא דמטרוניתא כנגד יצחק אבינו ע"ה שהוא מחנה ישראל ובבקר דמלכא קדישא בחי' ז"א כנגד אברהם שהוא קדושת מחנה לוי' וסעודה ג' כנגד יעקב שהוא קדושת מחנה שכינה בחי' עתי"ק (ונת' לעיל פ' בהעלותך אות י"ב):
13
י״דאסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין כבר אמרנו כמה פעמים דשבת בשנה כמו המקדש בעולם וצריך לסדר הכלים כמו במקדש שלחן בצפון ומנורה בדרום (כמו"ש יומא כ"א:) דהמשכן הוא מרמז על השי"ת הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. והארון מרמז על ישראל שהארון הוא כלי המחזיק ד"ת שהוא כמו ת"ח וכמו שנלמד מארון לת"ח שיהיה תוכו כברו (יומא ע"ב:) וכל אחד מישראל יש בו ד"ת כמ"ש (וי"ר פ' ט') קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב ויעקב מורה על הע"ה כמו"ש (ב"מ ל"ג:) לבית יעקב חטאתם אלו ע"ה וכו' והיינו שאפילו בע"ה יש בו גם כן ד"ת וכמ"ש (שבת ק"ה:) הא למה דומה לס"ת שנשרפה ופירש"י אין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ובשבת כל אחד מישראל נחשב כת"ח כמו"ש (ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה וכמ"ש בפסיקתא שמ"ש בירוש' (פט"ו דשבת) לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה היינו לפועלים ואמרנו שע"ז אמרו (שבת קי"ט.) מי עדיפת לן מינה דבשבת כל אחד מישראל הוא כת"ח. וז"ש בתיקונים (תיקון כ') דנשמה יתירה דמתוספתא לישראל בע"ש ירתין לון ת"ח ביומין דחול דאינון דמשתדלין באורייתא אינון כשבתות ויו"ט (זח"ג קכ"ד ב') משום שפנוים רק לתורה ובשבת כל ישראל הם בכלל משתדלי באורייתא ואז כל ישראל דומין לארון:
14
ט״ווהנה בפ' תרומה לא כתיב רק ארון שלחן מנורה ומשכן שג' כלים האלו הם עיקר כלי המקדש וכמו שיתבאר. ובגמרא (ברכות נ"ה.) הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו וכו' כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך וכו' אמר לו משה שמא בצל אל היית וידעת וא"א שיהי' הפי' כפשוטו שמפני שאם לא יהיה המשכן מקודם שאל להיכן אכניס הכלים אם כן יקשה הא מפורש בתנחומא (סו"פ פקודי) שהיה עומד מפורק ג' חדשים לחד מ"ד ואף אם נגמר בא' באדר הי' גם כן חוש אחד והיכן הכניס אז הכלים. אך הכוונה כמו שאמרנו ונת' לעיל (פ' בהעלותך אות ט') שעיקר המשכן כוונתו שהוא האוצר של יר"ש. וכיון שנגמר מלאכת המשכן כבר הי' השראת השכינה אף שהיה מפורק. שגם על הנדבה כבר הי' השראת השכינה כמ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו ההוא רעותא דלהון (כמ"ש זח"ב קמ"ו א') וכתיב וזאת התרומה שהוא מדת מלכות וכמו"ש הרמב"ן ובזוה"ק. ובדוד המלך ע"ה מיד בנדבת המקדש כבר היה השמחה גדולה שמורה על השראת השכינה כמו שאמרנו כבר וזהו בכלל נדבות להמשכן והכלים. ואחר כך בשעת מלאכה שהיה נדבת לב העושים במלאכה כתיב במשכן ועשו כל חכם לב וגו' את כל המשכן וכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ואמרו בגמרא שם אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמתא לחכימין וכו'. וצריך להבין ומאין יקחו החכמה הראשונה. אך כתיב הן יראת ה' היא חכמה והיראה הוא מצד האדם כמו שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכמו"ש בגמרא (שם ל"ג:) ואיתא (מדרש רבה פ' ברכה) חייכם כל החכמה וכל התורה דבר אחד קל הוא כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת כל החכמה וכל התורה בלבו וכו'. וזהו הפי' ובלב כל חכם לב והיינו שיש בו יראת שמים וכמו שנדרש (יומא ע"ב:) ולב אין על מי שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים. וכשנגמר המשכן על ידי חכם לב וכבר הי' השראת השכינה על ידי נדבת חכם לב בפעולת מלאכת המשכן אז כבר נגמר האוצר של יראת שמים ולא היה שייך השאלה להיכן אכניסם להכלים אף שהיה המשכן מפורק. והנה צריך להבין מהיכן למדו בגמ' שהלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ואחר כך משכן ואם כפירש רש"י שכסדר שנאמר בפ' תרומה כך אמר לו משה קשה הא בפ' ויקהל כתיב במאמר משה אל כל עדת ישראל וכל חכם לב וגו' את המשכן וגו' את הארון וגו' את השלחן וגו' ואת מנורת וגו' ומנ"ל שלבצלאל הפך משה ומ"ט הפך. וגם למה בפ' תרומה הסדר ארון שלחן ומנורה ואחר כך משכן. ושאר הכלים כתיב אחר כך ובפ' תצוה מזבח הקטרת. אך ענן הכלים הוא הארון הוא כלי המחזיק דברי תורה וכמו שנלמד מארון לת"ח וכמו שאמרנו. והמנורה הוא כמו"ש במדרש בא והאיר לי והיינו כח בחי' תורה שבעל פה (כמו שנת' לעיל בהעלותך שם) והשלחן איתא בזוה"ק (ח"ב קנ"ד ב') שלחן איהו עקרא וכו' וכהני הוי לקטי איבא דשלחן משבת לשבת וכו' בגין האי לחם דהוי לקטי אתברכא כל מזונא דהוי אכלי ושתאן דלא לקטרגא בהו יצר הרע וכו' היינו שהאכילה יהיה בקדושה. שאם לא הי' הקלקול הי' כל האכילות מסט' דעץ החיים בחי' תורה שבכתב וכמו"ש (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו' ואחר הקלקול הוצרך לתורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והיינו שהאכילה יהיה מסט' דעץ הדעת טוב ולא יהיה בו מהרע ואין טוב אלא תורה (ברכות ה'.) והתורה שבעל פה נקרא גם כן טוב דכתיב טוב לי תורת פיך. ועל זה מורה קדושת השלחן שיהיה האכילה רק מהטוב ולכן אומרים מקודם בפתורא חדתא ואין מזכירין כלל נהמא שהשלחן איהו עיקר. וכאן אומרים ושלחן עם נהמא ולחם היינו תורה שבעל פה כמו שנדרש (חגיגה י"ד.) כל משען לחם אלו בעלי תלמוד שזהו עיקר תורה שבעל פה וכן נדרש (ב"ר פ' ס"ו) ורוב דגן זו תלמוד שזה עיקר קיום החיים וכמו שנאמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ולכן אלו הכלים ארון ושלחן ומנורה נעשו על ידי בצלאל וכמ"ש בפ' ויקהל ויעש בצלאל את הארון ואחר כך כתיב ויעש את השלחן ויעש את המנורה וקאי על בצלאל שנזכר בארון מה שאין כן במלאכת המשכן כתיב ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן וגו' דחכם לב היינו היראים כמו שאמרנו והם עושי המשכן הוא האוצר של יראת שמים ולא נזכר בצלאל עד מעשה הארון. וכן נקרא בצלאל פרנס טוב (ברכות נ"ה.) והוא כעין מ"ש (תענית ט.) ג' פרנסים טובים משה ואהרן ומרים והמכוון שהם הורידו הדברי תורה משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא (זח"ג נ"ג ב') ומרים גם כן כח הדברי תורה שבעל פה שבזכותה הי' הבאר ובצלאל נקרא גם כן פרנס טוב שהי' כחו להכניס התורה שבעל פה בלב ישראל שהוא מעשה הארון והמנורה והשלחן וכאמור:
15
ט״זוהנה בפרשת תרומה שלא נזכר כלל משום העושי במלאכה רק סתם ועשית והיינו שמשה רבינו יעשה הכל ומה שנאמר בארון ועשו נלמד מזה לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו (יומא ע"ב:) ולכן אז נכתב הסדר ארון ושלחן ומנורה ואחר כך המשכן וכמו שאמרנו (בפ' בהעלותך שם) שאם היה משה רבינו עושה הכל והי' די אלמלא חטאו בחמשה חומשי תורה בלבד כמ"ש בגמרא (נדרים כ"ב:) והתורה שבעל פה של משה הוא גם כן הלכה למשה מסיני בבחינת תורה שבכתב והכל כמו שהיה השי"ת עושה ואז אין צריך האוצר של יראת שמים להכניס הכלים (וכמו שנת' שם) ולכן לא נזכר שם מזבח הקטרת שזה הוזכר סוף פ' תצוה שזה נאמר בזמן שכבר היה במחשבה בישראל לקלקל ואז צפה השי"ת שיהיה הקלקול ולא יהיה עבודה בבכורות ויהיה נבחר אהרן ונאמר על זה פ' תצו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' ואז נאמר אחר כך פ' ועשית מזבח מקטר קטורת שענינו הוא שיש בו גם כן חלבנה כדי לתקן אף הפושעי ישראל שיתנו ריח טוב כשהן באגודה אחת בכלל ישראל (כמ"ש כריתות ו':) וכתיב שם וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה והיינו שראה השי"ת אז מקודם שיהיה נצרך יום הכפורים לתקן הקלקול. ואחר כך בפ' תשא אחר הקלקול שהוצרכו אז לתורה שבעל פה לתקן הרב כעס וכמ"ש (מ"ר תשא פ' מ"ו) בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות בלבד ובלוחות השנים אני נותן לך שיהיה בהם הלכות מדרש ואגדות וכו' כי כפלים לתושי'. מש"ה נאמר אז ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וגו' כנ"ל אז נכתב הסדר את אוהל מועד ואת הארון וגו' ואת השלחן וגו' ואת המנורה וגו' והיינו שחכם לב שיש בהם הי"ש יעשו מקודם המשכן ואחר כך יעשה בצלאל הכלים שהם כלים המחזיקים דברי תורה לתקן הרב כעס:
16
י״זוהנה משה רבינו כשאמר לכלל ישאל בפרשת ויקהל אחר הקלקול קחו מאתכם תרומה וגו' שהוצרכו ליתן נדבתם מאת כל איש אשר ידבנו לבו אמר וכל חכם לב יבואו ויעשו וגו' את המשכן וגו' ואחר כך את הארון וגו' את השלחן וגו' את מנורת המאור וגו' שאחר הקלקול הוצרך להיות הנדבת לב מקודם למשכן ואחר כך לכלים. אך אחר כך כתיב וקירא משה אל בצלאל ואל אהליהב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו וגו' ולפי סדר שעשו אחר כך היה צריך לקרות מקודם לחכם לב שיעשו המשכן ואחר כך לבצלאל שיעשה הכלים ומזה למדו בגמרא שהלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן והיינו שיעשה בצלאל מקודם הכלים קודם שיעשו חכם לב המשכן. והטעם ששינה משה רבינו ע"ה מפני שהיה סבור שבצלאל יהיה גם כן ביכלתו לעשות הארון והכלים קודם שיעשו המשכן וכמו שהיה אם היה נעשה על ידי משה רבינו ע"ה כנ"ל שהיה סבור שהוא הפרנס טוב שיכול להכניס התורה שבעל פה בכח סגולת תורה שבכתב כמו משה רבינו בעצמו שהיה התורה שבעל פה שלו גם כן כמו תורה שבכתב הלכה למשה מפלפולו ואף על פי כן הוא מסיני שהיה מבורר אצלו שהן דברי ה' (כמו' שתנבאר בפרשת בהעלותך שם) והוא מדכתיב וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ואיתא בגמרא (ברכות שם) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכו' והיינו בחינת תורה שבכתב וכמו"ש ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה והיה סבור שיהא יכול להכניס התורה שבעל פה שיהיה בכח תורה שבכתב שהוא גם כן מסיני כמו משה רבינו ע"ה ויכול לעשות ארון וכלים קודם שיעשו חכם לב המשכן. ואמר לו בצלאל שבאמת היה כחו רק תורה שבעל פה כלים שאני עושה להיכן אכניסם היינו שאמר לו שצריך מקודם שיעשו חכם לב המשכן שיהיה אוצר של יראת שמים אפותיקאות להכניס בהם התורה שבעל פה שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים. על זה השיב לו משה שמא בצל אל היית וידעת. פירוש בצל אל רק צל של אור השמש שהוא תורה שבכתב כי שמש ומגן ה' אלהים והיינו דהוא רק סיהרא בחינת תורה שבעל פה דמקבלא משימשא תורה שבכתב וכמו שאמרנו (ונת' לעיל פ' בהעלותך שם) ושבת מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וביום השביעי דא תורה שבעל פה ויש פריסת סוכת שלום שהוא המשכן שהשי"ת שוכן בתוך בני ישראל לכן מסדרין הכלים השלחן והמנורה והארון הוא הישראל שהוא מצוין בהלכה וכל ישראל הם בשבת בחי' ת"ח וכמו שאמרנו:
17
י״חנהורי' ישרי בה היינו בהסעודה. ובזוהר הקדוש (ח"ב ס"א ב') מזונא דחבריא אינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא וכו' מאתר עלאה יקירא על כלא ואקרי חכמה כו' החכמה תחיה בעליה. והוא מעולה ממן. ובשבת כל ישראל הם משתדלים באורייתא וכמו"ש (ברכות ח.) אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה וכו' ד' אמות של הלכה בלבד. ובשבת כל ארחד מישראל מצוין בהלכה כיון שמקיים דבר הלכה ששובת ממלאכה וישב ולא עבר עבירה וכו' כעושה מצוה קידושין ל"ה) וזה נקרא בא לידו דבר עבירה וניצול הימנה כיון שרגיל במלאכה כל ימי המעשה ובדבר קל יוכל להיות עובר עבירה. ומהאי טעמא כל ישראל הם בשבת בחי ת"ח וכמו שאמרנו רמז מהגמרא (שבת קי"ט.) מי עדיפת לן מינה. בקידושא רבא פי' קדושה גדולה ע"ד מה שאמרו (יומא ל"ט) אדם וכו' מקדשין אותו הרבה. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. והיינו קדושה גם בהשתי' שבסעודה שחרית אין אומרים שום קידוש רק ברכת בפה"ג רק השי"ת נותן קדושה מלמעלה ובהאכילה ושתי'. ובזוהר הקדוש (פ' זו קע"ג א') מקדש דא קידוש ידים והוא ע"פ מה שא' (ברכות נ"ג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים ומציון יסעדך דא המוציא דאיהו סעיד לבא דב"נ והיינו במה שמכיר האדם שהשי"ת הוא המוציא לחם והוא הזן וכמו שביקש יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול שיהיה הוא הנותן והוא יהיה המאכיל וכמו שנאמר האלהים הרועה אותי וגו' יזכור כל מנחותיך כל לאסגאה וכו' דא נטילת ידים בתרייתא ועולתך ידשנה סלה דא ברכת זימון. והיינו שעל ידי המים האחרונים וברכת המזון נעשה שיהי' האכילה כמנחות ועולות. וכמו"ש בגמרא והייתם קדושים אלו מים אחרונים שלשון והייתם משמע שעל ידי זה נשאר הקדושה אחר האכילה גם כן וכן על ידי ברכת המזון כמ"ש (אבות פ"ג) שלשה שאכלו ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום שנאמר זה השלחן אשר לפני ה' והפסוק הזה נאמר במזבח ונדרש (ברכות נ"ה.) על שלחנו של אדם. ואי את עביד כן יתן לך כלבבך וגו'. והיינו שבאותו מזמור מסיים ימלא ה' כל משאלותיך ואיתא במדרש תהלים על פסוק זה זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שלפעמים יש בלבו של אדם לגנוב וכו' אלא על ידי שלבו שלם לפינ בוראו נתפלל עליו כך וכמו שמצינו בתנחומא (תרומה ט') אבל ישראל וכו' אם תובע בנים ואתה יודע שהן מכעיסין לפניך אל תתן לו וכו' וכש"כ שלא להתפלל עליו ימלא ה' כל משאלותך אם אינו ראוי. אך על ידי שלבו שלם ויודע שלא יחפוץ רק בטוב נתפלל עליו כך. והעיקר שלימות הלב הוא על ידי האכילה כמו"ש במדרש הובא בתוס' (כתובות ק"ד.) עד שיתפלל שיכנסו תורה בלבו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו וכעין זה בתדב"א (סא"ר פ' כ"ו) יבקש רחמים על אכילה ושתי' יתירה שלא יכנס בתוך מעיו וכו' שעיקר התחלת הסתת הנחש היה בהנאת הגוף באכילה. ובגמרא (ב"ב י"ב:) לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד ולא נאמר איזה לב רק כשהאכילה להנאת הגוף מתגבר על ידי זה היצר הרע ויש לו רק הלב כסיל לשמאלו וכשהאכילה בקדושה אז לבו שלם לפני בוראו ויש לו רק לב אחד לאביו שבשמים. ועל זה אמר יתן לך כלבבך שב' הלבבות יהיו טובים. וכעין שדרשו (ב"ר פ' מ"ח) וסעדו לבבכם אין כתיב כאןם וכו' וכל עצתך ימלא הוא ע"פ שאמרו (סנהדרין כ"ו:) מחשבה מועלת וכו' עצת ה' היא תקום עצה שיש בו דבר ה' היא תקום. וכשהאכילה בקדושה אז בכל מעשיו ומחשבותיו הוא לשמה ואז הוא עצה שיש בה דבר ה' והיא תקום. ולכן כתיב אחר כך ימלא ה' כל משאלותיך מאחר שלבו שלם לפני בוראו. ומסיים בזוהר הקדוש ובשבת מקודש דא קדושא רבא והיינו שבשבת מועיל הקדושה רבא להכניס הקדושה באכילת ושתיית ישראל כיון שבא הקדושה מהשי"ת כנ"ל מקדשין אותו מלמעלה. וממילא נעשה גם כן לבו שלם לפני בוראו. וזה שאמר בגמרא (שבת קי"ח:) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך עונג זה וכו' והיינו שעל ידי כילת שבת כל משאלות לבו של ישראל לטובה שלבו שלם לפני בוראו וזה נהורי' ישרי בה בהסעודה בקדושא רבה שבא מהשי"ת מלמעלה שעל ידי זה שורה הקדושה באכילה וכאמור:
18
י״טישדר לן שופרי' ונחזי ביקריה וכו' בפי' הזמירות לר' ישראל סרוק זצ"ל כתב שופרי' שופר שלו וכו' והוא היה מגורי האריז"ל ומן הסתם שמע שהאריז"ל אמר שופרי' בחולם. והענין דשופר גדול היינו בינה וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רס"ו ב') וסעודה השניה דשבת נקראה בזוהר הקדוש סעודתא דעתיקא וברע"מ (זח"ב צ"ב א') שבת עלאה שהוא בינה והכל אחד שבסעודה זו שהוא דעתיקא מבקשים ישדר לן שופרי' שמדת עתיקא ישלח לן שופר שלו היינו שופר גדול שהוא בינה. והיינו דבסעודת ליל שבת בא היראה לכל אחד מישראל שהוא סעודתו של יצחק אבינו ע"ה פחד יצחק. וכמו שאומרים בברכת מגן אבות לפניו נעבוד ביראה ופחד ועל ידי היראה בא לתשובה וכמו שא' (ע"ז י"ט.) אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. וכן (ברכות י"ז.) תכלית חכמה תשובה וכו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' ובינה לבא היינו כשנכנס היראה למעמקי הלב כמו שנאמר אז תבין יראת ה' ואז זוכה לתשובה עלאה. וזה שאומרים בסעודה ב' שהוא דעתיקא ישדר לון שופר שלו שהוא שופר גדול בינה וזה שאמר בפירוש הנזכר לעיל שופר שיתקע מלך המשיח והיינו שבמאמר בראשית שלא נאמר בו ויאמר שהוא נעלם מכל רעיון כתיב בי' ורוח אלהים מרחפת על פני המים שנדרש (ב"ר פ"ב) זה רוחו של מלך המשיח על פני המים בזכות התשובה שנמשלה למים וכו' והיינו שמשיח יהיה יחיד שעשה תשובה שמוחלין בשבילו לכל העולם כמ"ש (יומא פ"ו:) ובודאי לא יועיל תשובת היחיד לכל העולם בלא שום התעוררות תשובה. רק המכוון שהוא יכניס הרהור תשובה על ידי תשובתו בלב כל העולם וזה יהיה משיח שדוד הוא הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (כמ"ש מו"ק ט"ז:) וכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם והוא בעצמו משיח ויהיה הוא יחיד ששב שיכניס תשובה לכל העולם כולו וימחלו בשבילו לכל העולם וזהו שופר גדול שיתקע בו מלך המשיח. ונרמז במאמר בראשית שהוא כנגד כ"ע עתיקא וכתיב בי' וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקריבוהו וגו' לכן מבקשים בסעודתא דעתיקא ישדר לן שופרי' שופר שלו בינה תשובה עלאה. וכתיב אם תבקשנה וגו' אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. מציאה היינו שלא מדעת כמו מציאה שבא בהיסח הדעת והיינו שמחיבור חו"ב מוחא ולבא בא הדעת אלהים ללב. וזה שאומרים ונחזי ממילא בתורת מציאה ביקרי' היינו קדושת עתיקא כמו שנאמר וכל יקר ראתה עינו ואמרו במדרש (רבה ותנחו' חקת) זה רע"ק וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחבריו. והואשער הנ' מנ' שערי בינה שהוא הדעת והוא לבעל תשובה תשובה עלאה והוא פנימיות מכ"ע והוא קרקפתא דתפילין ונקרא יקר כמו"ש (מגילה ט"ז:) ויקר אלו תפילין. ורבי עקיבא שהיה מ' שנה שאמר על עצמו כשהייתי ע"ה וכו' כמ"ש (פסחים מ"ט:) נגלה לו שער הנ' והוא שורש תורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס. מה שאין כן משה רבינו שכשנולד נתמלא הבית אור שלא ידע מרע כלל לו נגלו רק מ"ט שערי בינה (כמ"ש ר"ה כ"א:) ויחזי לן סתרי' היינו האור הראשון שנגנז לצדיקים כמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. על זה מתפללין ויחזי לן וכו' דאתאמר בלחישא. הוא על פי מה שאמרו (ב"ר פ"ג) מהיכן נבראת האורה אמר לו מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו' אמרה לי' בלחישה אמר לו מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה אתמהה אמר לו כשם שקבלתיה בלחישה כך אמרתי לך בלחישה. וצריך להבין מה זה תשובה לשאלתו מפני שקבלה בלחישה. אך ענין לחישה הוא על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש (אמור פ"ח ב') אמירה בלחישו וכעין מ"ש (זח"א רל"ד ב') ויאמר כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי שיהיה מרגיש בעומק הלב והיינו שבזה שאמר לו מלמד שנתעטף כו' על ידי זה הכניס בו הרגשה בלב מהאור הראשון. וזה שאמר כשם שקבלתי' בלחישה הייונ שהופיע בלבו להרגיש האור כי טוב כך אמרתי לך בלחישה אף שהוא מקרא מלא שעל ידי זה ירגיש גם הוא האור בלב. וכמו שאמרנו כמה פעמים מרבינו הק' זצוקלל"ה שאף בתורה שבכתב יש כח בחינת תורה שבעל פה מההוא רוכל (ויקרא רבה פ' ט"ז) שאמר לו רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו וכו'. אף שאמר לו רק הפסוק כצורתו אבל מפני שהרוכל היה מקולקל בענין זה ואחר התשובה הרגיש אור מחודש לכן רבי ינאי אף ששמע ממנו רק הפסוק הזה הרגיש גם כן אותו האור המחודש. ואמרנו ראי' ממה ששנה רבי במשנה (פ"ד דאבות) שמואל הקטן אומר בנפול וגו' והיינו שמי ששמע משמואל הקטן הפסוק הרגיש בו אור מחודש מבחינת תורה שבעל פה וזהו סתרי' דאתאמר בלחישא:
19
כ׳צרורא דלעילא דבי' חיי כלא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא. צרורא דלעילא הוא מדת מלכות צרור החיים את ה' אלהיך את הטפל לשם הוי"ה היינו מדת מלכות והוא שבת דמעלי שבתא כמו"ש בזוהר הקדוש. ובספר הבהיר על וינפש שמשם פורחין כל הנשמות וזה דבי' חיי כלא. ויתרבי חילא ע"ד מה שנאמר ועתה יגדל נא כח אדני וזהו מ' מלכות שנכתב בשם א"ד וזהו ויתרבי חילא ותיסק עד רישא הוא בחינת כ"ע דאיהו כתר מלכות. ובגמרא (שבת פ"ט.) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר קשרים לאותיות וכו' אמר לו הי' לך לעזרני מיד אמר לו ועתה יגדל נא וגו' ופירש רש"י מיד בעלי' אחרת אמר לו וכו' וקשה לשון מיד א"ל וכו'. אך הענין מה שאמר הלשון קושר כתרים היינו כח בחינת תורה שבעל פה כמו שמצינו (מנחות כ"ט:) כלשון זה אמר לו מי מעכב וכו' אדם אחד וכו' שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. וכן מצינו בגמרא (מגילה כ"ח:) ודאשתמש בתגא וכו' במי ששונה הלכות כתרה של תורה דכתרים היינו הלכות בחינת תורה שבעל פה. וזה הפי' אמר לו הי' לך לעזרני שזה הוא כח תורה שבעל פה כביכול בא והאיר לי כי לא בשמים הוא כמשל הסומא והפקח (במ"ר בהעלותך) מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אדנ"י שהוא מ' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ופסוק זה נכתב בתורה אחר חטא המרגלים ואמר לו ועתה ואין ועתה אלא תשובה (כמ"ש ב"ר פ' כ"א) שבודאי יעשו תשובה וכמו שאמרו באמת תיכף הננו ועלינו וגו' רק הגזירה לא נתבטל מפני שהיה גזר דין שיש עמו שבועה (כמו"ש ר"ה י"ח.) ועל ידי זה יגדל נא כח אדנ"י שיתפשט ויתרבה כח השם א"ד שהוא בחינת תורה שבעל פה שנצרך התורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס (כמו שנת' כ"פ) ויוד מן יגדל רבתי שהוא חכמה עלאה והתג שעל היו"ד כ"ע וזה כאשר דברת לאמור דבור לשון עז מורה על בחינת תורה שבכתב כמו"ש בגמרא (מכות י"א.) ואמירה הוא בחינת תורה שבעל פה כמו שנאמר תזל כטל אמרתי וכמו שנאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך ואמרנו שהוא על הארת תורה שבעל פה בלב ישראל ועל זה נאמר דבר על גוף המצוה של הדלקה שהוא מתורה שבכתב ואמרת אליו הוא על כח תורה שבעל פה בהעלותך (כמו שנת' פ' בהעלותך). ועל זה נאמר ועתה יגדל נא כח אדנ"י שאחר תשובה יתרבי חילא כח תורה שבעל פה כאשר דבר"ת לאמו"ר שיהיה כח תורה שבעל פה כעין כח תורה שבכתב כמו דבר אל אהרן ואמרת. ונכתב הפ' הזה בענין נסיון המרגלים שהי' נסיון עשירי שהוא כנגד כ"ע ונקראים בפרשה ראשים ונשיאים שהוא כנגד כתר כמו"ש בזוהר הקדוש (רע"מ בהר ק"ט סע"ב) וכאן בנסיון עשירי הוצרך להיות על ידי ראשים ונשיאים. ואמר ועתה אחר התשובה יגדל נא וגו' וכמו שאמרנו. ובגמרא נאמר הלשון מיד א"ל ועתה יגדל שכיון שאמר לו השי"ת היה לך לעזרני בענין תורה שבעל פה שהיה קושר כתרים וכו' כנ"ל מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אדני שמן הסתם אמר לו משה רבינו אז תיכף יגדל נא כח אדנ"י שיתרבי חילא היינו כח תורה שבעל פה רק הפסוק נכתב אחר כך במרגלים וכאמור. וזהו ויתרבי חילא ותיסק עד רישא דתורה שבעל פה מטלא דעתיקא כמו שנאמר תזט כטל אמרתי ונת' כ"פ:
20
כ״אבשבת בכל הסעודות מזכירין מהאור והוא על ידי אתערותא דלתתא. בלילה מפורש על ידי המנורה והנרות שמדליקין זוכין לאור כמו שאומרים ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין. והיינו שזוכין על ידי הנרות לאור הראשון כמו דאיתא בגמרא (נדה ל:) על הפ' בהלו נרו עלי ראשי ונר דלוק על ראשו ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. ובגמרא (חגיגה י"ב.) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וזהו הפי' על רישין. ובבוקר גם כן אומרים נהורי' ישרי בה שהוא גם כן אור הראשון על ידי אור השכינה כמו שאמרנו הפי' ויתרבי חילא ותיסק עד רישא (ונת' במא' הקודם). ובסעודה ג' אומרים למיחזי זיו דז"א והוא כמו שאומרים בתפלת מנחה יעקב ובניו ינוחו בו. שהתפלות הם גם כן מעין קדושת הסעודות כמ"ש (בתיקונים תי' י"ח) שאז הוא היחוד (וכמו"ש בס' מטה משה) ומש"ה אומרים אתה אחד ושמך אחד היינו זיווג קוב"ה ושכינתי'. יעקב ובניו ינוחו בו ע"ד מה שנאמר ומצאן מנוחה אשה בית אישה. וזהו מנוחה שלימה מנוחת אמת ואמונה וכמו"ש בזוהר הקדוש (רע"מ פנחס ר"ח א') איהו אמת ואיהי אמונה. יעקב ובניו כמו"ש (פסחים נ"ו.) כשם שאין בלבך אלא אחד והיינו בבחינת אמת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב כך אין בלבנו אף שאינו מאיר אצלינו מפורש בבחינת אמת מכל מקום על ידי אמונה גם אצלינו מבורר ואמר בשכמל"ו מלכות שמים בחינת כנסת ישראל וזוכין אז למיחזי זיו דז"א והוא רק בני היכלא שקיימו הג' סעודות שנקראו בני היכלא כמו"ש (זח"ב פ"ח ב') דכסיפין על ידי החשק והרצון למחזי הזיו. וכמו"ש נודע בשערים בעלה ואיתא בזוה"ק (ח"א ק"ג ב') דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מאי דמשער בליבי' כו':
21
כ״בובזוה"ק (פ' זו קנ"ט ב') כשחשב הג' עלמין איתא ואתקשר בריש ירחי ושבתא בנשמתא וסליק ואתעטר לעילא לעילא הה"ד והי' מדי חודש בחדשו בחדשו אמאי אלא רזא דמלה בגין חדתותי דסיהרא וכו' לאנהרא מן שמשא. והיינו כמו שאמרנו מכבר שבכל חודש יש קדושה חדשה שלכן נקרא חודש לשון חידוש שמקבלת הלבנה בכל חודש אור חדש מהשמש. מה שאין כן השנה שנקרא שנה מלשון שונה וכופל שבכל שנה חוזר ומקיף והוא האור שהיה מקודם וזהו פי' בחדשו. ומדי שבת בשבתו אף דקדושת שבת קביעא וקיימא מכל מקום בכל שבת יש קדושה חדשה מהדברי תורה של הפרשה של אותו שבת. ואמר בזוהר הקדוש מדי שבת דא סיהרא והיינו מדת מלכות בשבתו דא שמשא דנהורא אתיא לה מן תמן. והוא דשבת דליליא שבת דמעלי שבתא נקראה בלשון נקבה כמו מחללי' וגו' כל העושה בה מלאכה והוא שבת של ישראל. ושבת דיממא שהוא שבת עלאה (וכמו"ש בהק' בזוה"ק ה' ב') הוא שבת של הש"י וזהו שבת בשבתו שבת הוא שבת של ישראל בחי' סיהרא שבתו דמקבל משמשא שבת של השי"ת. וזהו שבתו שבת ו' והיינו דברי תורה שכל שבת מקבל הקדושה מפרשה שלו בתורה שבכתב ונקרא שמש כמו שנאמר כי שמש ומגן ה"א דקוב"ה תורה איקרי ואין תורה אלא קוב"ה (זח"ב ס' א') ובסעודה ג' שהוא כנגד יעקב ויעקב הוא בחינת שמש כמו שנאמר והנה השמש וגו' הבוא נבוא אני וגו' ובמד' (ב"ר פ' ס"ח) כי בא השמש אתא שמשא וכו' מי גילה לו ששמי שמש. ובניו הנק' סיהרא כנסת ישראל ומקבלת משמשא ואז יעקב ובניו ינוחו בו. ובעולם הזה לא חייבה תורה בכל חודש ושבת לבא להשתחוות מפני הטורח וכמו שא' (תנחו' פנחס ט"ו) בשמיני עצרת שהיתה ראוי להיות אחר החג נ' יום כשם שעצרת אחר פסח רק אמר הקב"ה חורף הוא וכו' מה שאין כן לעתיד שיבואו העננים וטוענים אותן ומביאין אותן לירושלים ומשתחוים (כמו"ש ריש פסיקתא לשבת ור"ח) אז יהיה חיוב בכל חודש ושבת. ובעולם הזה הוא רשות וכמו שמצינו לא חודש ולא שבת ולמדו בגמרא (ר"ה ט"ז:) שחייב להקביל פני רבו ברגל שחיוב אינו בכל שבת וחודש כמו שלא נתחייבו לבא להשתחוות בעולם הזה מפני הטורח ומכל מקום רשות הוא ואם היה חודש או שבת היה בעלה מבין שראוי להקביל. ודכסיפין מי שחשקם ורצונם למיחזי זיוא דז"א יכולין לזכות גם בעולם הזה לשבת בשבתו. דשבת מעין עולם הבא ובלילה הוא סעודתא דחק"ת והיינו ג"ע כמו שאמרו בגמרא (תענית כ"ט : עה"פ כריח שדה אשר ברכו ה' ריח שדה של תפוחים ובמדרש (ב"ר סו"פ ס"ה) נכנסה עמו ג"ע הה"ד אמר לו ראה ריח בני כריח השדה. והוא עלמא תנינא דאיתא בזוהר הקדוש שם ודא הוא ג"ע וזהו מדי שבת וביום הוא בשבתו והוא דאמר בזוהר הקדוש עלמא תליתאה עלמא עלאה טמירא גניז וסתים וכו' כמה דכתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו יעשה לשון נסתר ולא כתיב תעשה והיינו עתיקא. וכן יבוא כל בשר להשתחוות לפני לפני היינו עתיקא וזה בבוקר בסעודתא דעתיקא. והעיקר בסעודה ג' אז הוא שבת בשבתו יעקב ובניו וכמו שאמרנו:
22
כ״גובגמרא (ברכות ל"ד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראהת וגו' ואחר כך כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה וגו' וב' המאמרים מרחב"א אמר ר' יוחנן והכל אחד דמצינו (מנחות כ"ט:) מפני מה נברא העולם הבא בי' מפני שצדיקים שבו מועטים ובמשנה נאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו' ואיך יהיו מועטים הלא יהיה כל ישראל ומכל הדורות. אך צדיק נקרא דנטיר ברית ובזוהר הקדוש (פ' זו קנ"ח א') מה זה רע בגין דהאי לאו מדורי' בקוב"ה ולא יהא לי' חולקא בעלמא דאתי הה"ד כי וגו' לא יגורך רע והיינו על הפוגם בריתו כמו שנדרש פסוק זה בגמרא (נדה י"ג:) אך איתא בגמרא (קידושין מ"ט:) ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו ואף שגדר התשובה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לזה החטא (רמב"ם פ"ב ה' תשובה) וכאן משמע שעודנו מתנהג ברשעו אך כל שבשעה שהרהר תשובה התחרט באמת שאז היה בגדר בעל תשובה הנ"ל אף שאחר כך התגבר עליו היצר וחזר לסורו מכל מקום בשעת מעשה שהרהר תשובה הי' בגדר צדיק כתנאו לכן מקודשת. וזהו ועמך כולם צדיקים שאין שום אחד מישראל שלא יהיה לו הרהור תשובה ויתקנו ויהיו בכלל ועמך כולם צדיקים. ואיתא (תענית י'.) גן א' מס' לעדן ועדן א' מס' לגיהנם. ואיתא בס' ע"מ להרמ"ע מפאנו שלעתיד יתקדש הגיהנם בקדושת גן עדן והיינו כמ"ש (עירובין י"ט.) הבכא שמורידין דמעות כמעין של שיתין גם ברכות יעטה מורה שמצדיקין וכו' ועל ידי הדמעות מכבין אש של גיהנם וקילוסן עולה מגיהנם ונעשה ג"ע וזה ס' פעמים כמו עדן שהוא לבעלי תשובה שהם מרובין אבל צדיקים גמורים שלא פגמו כלל מימיהם הם מועטים. וזה שאיתא שצדיקים שבו מועטים. וזהו עדן שלא שלטה בו עין כל ברי'. וזה שאמר לעולם הבא עין לא ראתה וכן לצדיקים גמורים עין לא ראתה. ויתכן שמ"ש בגמרא ופליגא דר' אבהו דאמר מקום שבעלי תשובה עומדין וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים דכשם שגן שהוא א' מס' לעדן הוא גם בערך מעלת קדושת עדן על קדושת גן כן עדן שהוא מס' לגיהנם שהגיהנם כשיתקדש בקדושת ג"ע יהיה גם כן מעולה מעדן שהוא לצדיקים גמורים ויש באיזה ענין שמעולה ומכל מקום עדןם מעולה שהוא עין לא ראתה ולא השיגו הנביאים מעלת צדיקים גמורים וזה שאמר בגמרא ופליגא ומכל מקום שניהם אמת וכמו בכל מחלוקת חז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים. וזה שאמר בזוהר הקדוש עלמא תליתאי וכו' גניז וסתים דלית מאן דידע לי' וכו'. ושבת זמן תשובה כמו שנאמר טוב להודות לה' ובפרדר"א כד"א מודה ועוזב ירוחם ועל ידי זה זוכין יבא כל בשר להשתחוות לפני ויוכלו לזכות למיחזי זויא דז"א וכמו"ש (באדרא נשא קל"ו ב') נהירין אנפוי דעתיק יומין באנפוי דזעיר יומין ומתגליא מצחי' וכו' וכדין אתקרי עת רצון:
23
כ״דבסעודה שלישית של שבת לא תקנו חכמינו ז"ל קידוש על היין. הענין הוא דאיתא (עירובין ס"ה.) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם וכו' שנאמר תנו וגו' ויין למרי נפש. וצריך להבין הא יש יין דמצוה כמו דקידוש וכן איתא (יומא ע"א.) הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין וכן מצינו בר"נ שאמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי (עירובין ס"ד.) הרי שהי' צריך היין לדברי תורה. וכן אין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה.) וכן כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר כל שירות ותשבחות שבעולם (פסחים ק"ז.) ואיך אמרו שלא נברא יין רק לנחם אבלים. אך באמת היין הוא רק למרי נפש שעיקר העצבון הביא הנחש שנזכר בקללות עצב בעצבון תאכלנה וזה נקרא אבלות כמו שנדרש (ב"ר ר"פ י"א) ולא יוסיף עצב עמה זה האבל המד"א נעצב המלך אל בנו וכן דרשו (שם סו"פ כ"ז) ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבילות ז' ימים נתאבל על עולמו וכו' ויעבץ שהיה הראשון שהחזיר על ידי פלפולו ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כמ"ש (תמורה ט"ז.) כתיב ואמו קראה שמו יעבץ לאמור כי ילדתי בעצב והיינו שבא לתקן העצב שהביא הנחש. והוא על ידי תורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס כמו שנאמר כי ברוב חכמה רב כעס. ולכן ביקש יעבץ לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות (כמו"ש בגמרא שם). ואף שעיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל (כמ"ש סוכ כ' סע"א) מכל מקום אמרו (ב"ר פ' ט"ז) וזהב הארץ ההוא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. והיינו על פי מ"ש (סנהדרין כ"ד:) נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה שבבבל היתה התפשטות הפלפול ומלחמתה של תורה ובארץ ישראל היו מקבלין זה מזה דעתם בנועם. ולכן בתחילת ביאתם לארץ ישראל הי' שם יעבץ לתקן העצב שהביא הנחש ולזה הוצרך היין להשיב נפש וליישר הדעת וכמו שאמר ר"נ עד דלא שתינא כו' לא צילאי דעתאי ונצרך היין ליישר הדעת לדברי תורה. ועל זה אמר הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין שנצרך היין לשמח לבב אנוש מעצב של הנחש. וכן משתה יין שעשה אברהם ביום הגמל הוא גם כן אחר שכבר יש ערלה ופסולת הוצרך לזה היין לשמח העצב הזה. וכן ענין וישתו וישכרו עמו הי' אחר שראה יוסף שנמכר לעבד שהיה לברר אותו בענין זה ורצה לידע אם תיקן כהוגן גם אם בני ישראל מבוררים בזה שתה עמהם יין והיה זה בסעודת שבת כמו"ש (ב"ר פ' צ"ב) אין והכן אלא שבת. וכל זה היה נצרך רק אחר קלקול הנחש שהטיל זוהמא והי' נצרך בירורים בזה וזה נקרא לנחם אבלים וכמ"ש (וי"ר פ' ט"ז) ואשלם נחומים לו ולאבליו אלו רמ"ח אברים המתאבלים עליו. אבל זולת קלקול הנחש לא היה כלל מרי נפש ולא היה נצרך היין לנחם וליישר הדעת. וכן בשבת מן התורה הוא זכור את יום השבת לקדשו רק זכור בפה וכמו"ש (זח"ב צ"ב ב') זכור אתר דלית בי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה. רק חכמים חששו פן יתגבר היצר הרע וכמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ק"ס א') עמלק יושב בארץ הנגב וכו' הא יצרא בישא קטיגורא מקטרגא דב"נ וכו' והיינו בארץ הנגב שהוא נמצא אף באדם שהוא מנוגב ונקי מכל חמדות עולם הזה כעין שנדרש (תמורה ט"ז.) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה שהרי ראינו שהיה יכול הנחש לכנוס אף לג"ע לפתות לאדם הראשון לחטוא. ומפני חשש זה תקנו חכמים קידוש על היין והוא גם כן למרי נפש ולנחם אבלים לתקן העצב מהנחש. וכן לטעם זה תקנו כוס בהמ"ז על היין (כמו שנת' בפ' לך) וכל זה הוא רק ליישר הלב אחר שהביא הנחש העצב. וצריך ליישב הלב ולהביא שמחה כמו שנאמר ולישרי לב שמחה וזה שאמר לא נברא יין אלא לנחם אבלים. וכן מצות נסכים שהוא מצוה מפורשת בתורה מוטב היה לו לומר לא נברא יין אלא לנסכים לבית המקדש כעין שאמרו (ב"ר פ' ט"ז) בזהב ולמה נברא בשביל בית המקדש שנאמר וזהב הארץ ההוא טוב המד"א ההר הטוב הזה וגו'. אך באמת ענין הנסכים הוצרך לקרבנות גם כן רק אחר הקלקול וקרבן ראשון שהקריב אדם הראשון היה רק כשאמר עולם חשוך בעדי וכו' כיון שעלה ע"ה וכו' (כמ"ש ע"ז ח.) ולעתיד כל הקרבנות בטלין חוץ מהתודה כמו"ש (ויקרא רבה פ' ט') והתודה גם כן בא רק כשניצול מצרה וקודם הקלקול לא הוצרך לתודה גם כן. ועל זה איתא (ברכות ל"ה.) אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. ובגמרא (ערכין י"א.) איזה עבדוה שבשמחה וטוב לבב הוי אומר זה שירה. טוב לבב היינו שני לבבות והיינו ליישר הלב ועל זה מורה נסכים להביא בשמחה שכיון שהאדם הוא מר נפש כביכול אף הש"י אינו בנייחא וצריך נסכים שמורה שהשי"ת בנייחא ושמחה מישראל. וזה שאמר כאן אחר פ' מרגלים ונגזר שיהיו במדבר מ' שנה נאמר פרשת נסכים וכתיב כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם וכו' ובן יורש את האב וכו'. ועדיין קשה למה דווקא במקום זה נקרא ארץ מושבותיכם ללמד שהוא מוחזקת ירושה מאבותינו. אך זה בא לומר להם שאחר שקלקלו במרגלים אז אף לאחר מ' שנה כשתבאו לארץ ישראל ותהיו בנייחא שכן מורה לשון מושבותיכם וכמו שדרשו (ב"ר ר"פ וישב) וישב יעקב על ידי שבקש לישב בשלוה וכו' גם כן לא יהיה להם הנייחא זו כמו הנייחא שהיה להם אם היה כרצון הש"י שרצה להכניסם תיכף דכתיב וארון ברית ה' וגו' לתור להם מנוחה (כמו שנת' בפ' בהעלותך) שאז הי' המנוחה האמיתית כמו שיהיה לעתיד. ודרך שלשת ימים היינו להתברר בכל הג' מדות רעות על ידי קדושת ג' מדות של האבות. וכעת אחר הקלקול אף לאחר מ' שנה כתיב לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים וגו' שהוא זכות אבות והוא מוחזקת ירושה מאבותינו כנ"ל. ועדיין יהיה נצרך קרבנות וגם נסכים להורות שאף השי"ת בנייחא ושמחה מזה וכמו"ש אלהים במה משמחו מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. וכל זה אחר הקלקול אבל זולת הקלקול לא היה נצרך כלל היין אף לקרבנות ונסכים. וזה שאמר לא נברא יין אלא לנחם אבלים כאמור ולשלם שכר טוב לרשעים שהם רוצים בשמחה של הוללות מהבלי עולם הזה ואינו ענין לכאן:
24
כ״הוזהו הענין שבסעודת הלילה תקנו חכמים קידוש על היין לתקן העצב של הנחש שלא יכנוס לפתות ח"ו משמירת שבת וכמו שנכתב בלוחות שניות שיש מקום לשכוח. וכן בבוקר קדושא רבא שיכניס השי"ת קדושה באכילת ושתיית שבת ויועיל אף לימי המעשה להנצל מקטרוג היצר הרע. אבל בסעודה שלישית שהוא בגמר השבת ומי ששימר השבת כהלכתו אין צריך ליין שהרי אמרו במ"ר (ח"ב פ' כ"ה) ועוד בכמה מקומות אם היו משמרים ישראל שבת אחד כתקונה מיד נגאלין שנאמר היום אם בקולו תשמעו. ומה שא' (שבת קי"ח:) שתי שבתות כבר אמרנו שהמכוון הוא גם כן שיהיה נשמר שבת אחד כתקנה. רק העולם נידון אחר רובו אבל כל נפש בפרט אם שימר שבת כתיקונה מיד נגאל מכל וכל וניצול מג' פורעניות. וכמו שא' במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר שבת משומר מן העבירה ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע ואין צריך להיין ליישר הלב. ומי שלא שמר ח"ו השבת לזה לא יועיל היין ומי ששמרו כראוי הוא ניצול מעצב הנחש ואין צריך ליין לשמח לב שכבר זוכה לאורה ושמחה ולכן לא תקנו קידוש על היין בסעודה זו:
25