פרי צדיק, שושן פוריםPeri Tzadik, Shushan Purim
א׳שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. לשון פיוט זה מיוסד על מה שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו' והעיר שושן צהלה ושמחה. ותיבת שושנ"ה בגימט' אסת"ר כמ"ש בפע"ח (שער יט פ"ו) והיא רומז לכנסת ישראל שהיא כשושנה בין החוחים וכדאיתא בזוה"ק (ריש ח"א) מה שושנה אית בה תליסר עלין אף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי ומתיבת אלהים עד אלהים תנינא דורות אלהים ביה תליסר תיבין והיינו נגד י"ג מכילן דרחמי עד תיבת ורוח אלהים המרמז על רוחו של משיח (כמ"ש בב"ר) שע"ז היה תכלית המכוון של הבריאה מצד אדה"ר. ומאלהים תנינא עוד ה' תיבות עד ויאמר אלהים יהיה אור נג ה' עלין תקיפין דסתחרין לשושנה והיינו נגד ה' גבורות שנמתקין ע"י האור שהוא אור של תשובה ועל ידי זה יוכל ליתקן להיות גבורה שבקדושה. ועל זה מרמז תיבת והעיר שיש בה ה' אותיות נגד ה' שבשושנה ועם תיבת שוש"ן היא שושנ"ה. כי העיר שושן מרמז על היהודים שבשושן והמה הרבנים והסנהדרין שהיו בשושן וכמ"ש (מגילה יב :) מאן חכמים רבנן יודעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. גם התך זה דניאל (כמש"ש טו.) ועל כן מרמז העיר שושן על בחינת שושנה כנ"ל שהיא כנסת ישראל. ומה שתפס תכלת מכל ה' לבושים הנז' בפסוק יש לומר עפ"י פשוט מפני שנזכר בראשונה. אמנם פנימיות הדבר של ה' לבושים ירמז על ענין גדול וכמ"ש (שם טז :) ע"פ ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות שיוסף רמז לו שעתיד מרדכי לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בה' לבושי מלכות והם לבושי המצות שעושים בג"ע וכדאיתא בזוהר הקדוש (שלח קסט ב) ותלבש אסתר מלכות דא רוחא דקודשא כו' מרדכי אוף הכי דכ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות כו' ומרמז שיצא מלפני המלך מלכו של עולם בלבוש מלכות שנתלבש בה' לבושי מלכות שמים ותכלת מרמז על גוון היראה כידוע (ונת' ויגש מא' ז עש"ב) ולכן מזכיר לעיקר תכלת מרדכי המרמז על ראשית חכמה יראת ה'. ומה שבקשה אסתר ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום הוא מפני שהרגישה ממה שא"ל המלך ומה בקשתך עוד ותעש בודאי רצון ממ"ה הקב"ה לעשות עוד איזה תיקון לדורות והשכילה בזה שצריך להוסיף עוד יום אחד להארת הנס. ופנימיות הענין יובן במ"ש בגמרא (שם יא.) ב' פתיחות להאי פרשתא. א' ארי נוהם זה נבוכדנצר ודוב שוקק זה אחשורוש מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות ר"א פתח כו' בעצלתיים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני כו' ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו. ולכאורה אין שום שייכות פתיחה זו לענין המגילה שלא נזכר בהפסוק שום רמז לאחשורוש והמן. ויובן זה על פי מ"ש (ע"ז ה :) אשריכם זורעי על כל מים שעוסקין בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם כו' ואין זריעה אלא צדקה כו' ואין מים אלא תורה כו' וענין הרמז על יצר הרע כ' רש"י ותוס' מתיבת רגל שהוא לשון הילוך דיצר הרע נקרא אורח כדכ' ויבא המלך וגו' והעיקר ירמז על קליפת עמלק שנקרא הלך אורח בריפוי ידים שזהו ראשית דרך היצר הרע להשליך על האדם עצלות וקרירות כש"נ אשר קרך בדרך והוא ראשית דקליפה. וממילא מובן שעיקר כח עמלק להתגבר על ישראל ח"ו כאשר מרפים ידיהם מן התורה והמצות. כי סתם מצוה נקרא בירושלמי ומדרשים מצות צדקה וגמ"ח. ועל זה היה טענות המן (כמ"ש בגמרא) ישנו שהם ישנים מן המצות א"ל אית בהו רבנן והיינו כח התורה א"ל עם אחד הן שגם בזה יש רפיון ידים ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה שני הענינים האלו במצות פורים לתקן ב' הקלקולים שגרמו התגברות קליפת עמלק עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים לתקן הקלקול של צרות עין ממצות צדקה וגמ"ח ועל זה ירמז הפתיחה ארי נוהם זה נבוכדנצר שהחריב בית המקדש ודוב שוקק זה אחשורוש דכ' ובמלכות אחשורוש גו' כתבו שטנה גו' ג"כ לבטל בנין בית המקדש. מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהיו דלים מן המצות היינו סתם מצוה שהוא גמ"ח וצדקה כנ"ל שהיא נוהגת בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן. ועל ידי זה היה שליטת עמלק זה המן כנ"ל. וגם על ידי זה חורבן וביטול בנין בית המקדש שעיקר בנין בית המקדש הוא על ידי מעשה המצות וכמ"ש (כתובות ה.) ואלו במעשיהם של צדיקים כ' מכון וגו' מקדש אדני כונני ידיך קרו למקדש מעשי ידיהם של צדיקים. והוא עד"ש (שמות רבה סו"פ לג) אפילו א' מישראל יכול לעשותוץ שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. והיינו שעל ידי נדיבות לבו בונה בית המקדש. וא' (ב"ב י :) במה תרום קרן ישראל בכי תשא היינו ע"י נדיבות לב לצדקה (כמ"ש פירש"י). ומצות משתה ושמחה של פורים הוא לתקן הקלקול של עצלות בעסק התורה וע"ד שנאמר כל ימי עני רעים ומרמז על העני בדעת כמ"ש (נדרים מא.) אין עני אלא בדיעה והוא שאינו שם על לב יקרות הדברי תורה כל ימיו רעים וזהו אפילו שבתות ויו"ט (כמ"ש ב"ב קמו.) ומרמז אפילו שבתות ויו"ט שנתנו לעסוק בתורה לא יועיל להעני בדעת להטיב לבו. וטוב לב היינו מי שעוסק בדברי תורה תמיד עד"ש (רות רבה פ"ה) עמה שנאמר וייטב לבו שעסק בדברי תורה משתה תמיד עדש"נ ושתו ביין מסכתי וע"י שמשים הדברי תורה על לבו מזה בא גם כן השמחה כש"נ ולישרי לב שמחה (ונת' י"ד אדר ראשון). ועל זה מרמז פתיחה הב' בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו. ומה שכינו בכאן שמו ית' בלשון המקרה וגו' יובן עפמ"ש בזוה"ק (בשלח סה ב) אר"ש לעילא ותתא. קטרוגא דקב"ה הוה לעילא כו' אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא כו' ע"ש כי ענין קרבא דלתתא בפועל היה על מה שהיו דלים במעשה המצות כנ"ל ועל זה היה מוכן יהושע להכניעו שהוא מזרע יוסף שהיה זהיר במעשה המצות שהיה זן ומפרנס כש"נ ויכלכל יוסף וגו'. וקרבא דלעילא הוא שיועיל הקטרוג למעלה כמו שאמרו במ"ר עמה שנאמר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה שהודיעוהו שנחתם בטיט למעלה הגזירה. והוא בא רק מצד עצלות בדברי תורה כי ע"י הבל דל הדברי תורה נעשה מחיצה ותקרה בין המקטרג לשמים שלא יעלה קטרוגו לעילא. ועל זה רמזו בשביל עצלות שהיה לישראל בתורה ימך המקרה היינו התקרה והמחיצה בפני הקטרוג ע"י התורה כש"נ המקרה במים עליותיו ואין מים אלא תורה. ועל זה אמר משה אנא אזמין גרמי לקרבא דלעילא מפני שהיה מוכן אז לקבל התורה לישראל וזה יועיל לבטל הקטרוג ולהיות תקרה ומחיצה לפניו כנ"ל. והנה איתא בגמרא (מגילה יב.) מפני מה נתחייבה כו' מפני שנהנה מסעודתו של או"ר א"כ שבשושן יהרגו כו' א"ל מפני שהשתחוו לצלם כו' ושני הפגמים האלו הם כשני הקלקולים הנ"ל. שהשתחוו לצלם נגד פגם ביטול המצות כי שקולה ע"ז נגד כל המצות ובזה היה הפגם בכל ישראל ונתקן זה בי"ג ונוח בי"ד. והפגם הב' שנהנו מסעודתו היה בשושן והיינו ברבנן ות"ח שהיו כולם בסעודה זו מפני שהכינו להם מאכלים כשרים ע"פ מרדכי וכמו שנדרש (שם) לעשות כרצון איש ואיש כרצון מרדכי כו' והיו מוכרחים לזה במצות המלך ולא היה שום איסור בדבר. רק מצד שנהנו מסעודתו דייקא ולא אמרו שאכלו. רק מפני שהרגישו בה הנאת עצמם וזה בא ע"י עצלות בדברי תורה כי מי שדברי תורה נקשרים בלבו איננו מרגיש בהנאת הגוף בסעודת הרשות. ועל זה הפגם השכילה אסרה בתיקון דבר זה לעשות בשושן גם למחר כדת היום. והנה אז"ל (שבת פח.) שבשעת מתן תורה קשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. וענין נעשה הוא מעשה המצות בפועל ונשמע הוא העסק בתורה להיות הלב שומע לדברי תורה ואמרו (שמות רבה סו"פ כז) משל כו' כך א' הקב"ה שני כוסות מזגתם בסיני ונשמע שברתם נעשה כו' הוזהרו בנשמע. כי הכתר של נשמע נשאר לנו ע"י עסק התורה ועל זה נתפשט המנהג בישראל ללבוש בשבת על הראש כובע משונה בתוארה מאותה שלובשים בימי החול והיא מקפת הראש כעין עטרה מה שאין כן בשאר הבגדים שמחליפין אותם רק במה שלובשים בגדים חשובים יותר ולא בתמונה אחרת מיוחדת לשבת. מפני שהכובע ירמז על כתר תורה שניתן לנו בשבת מצד נשמע כנ"ל. ועל סמך זה יש נוהגין ללבוש על הראש גם בט"ו אדר כובע זו של שבת והוא לרמז דברינו הנ"ל מפני שבשושן נפעל בו הנס על התחדשות הנשמע בדברי תורה וכמ"ש הדר קבלוהו בימי אחשורוש מאהבת הנס. וביחוד ביום זה יום טוב של שושן שהיה התיקון על הקלקול של העצלות בדברי תורה כנ"ל. ועל ידי המחיית עמלק ביום מחר הוחזר לנו הכתר של נשמע ע"פ דברינו הנ"ל:
1
ב׳על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. כבר דקדקנו למה קראו היום על שם הגורל ולא על שם הנס (כמו בשאר מועדים כנ"ל מא' ו) ויש לומר הענין דאיתא (סנהדרין מג :) בעכן שאמר הקב"ה וכי דילטור אני לך והפיל גורלות כו' ויש להבין מאי נ"מ הא הגורל ג"כ ע"פ ה' ולא במקרה ח"ו. דאם לא כן מה א"ל יהושע בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות כו' ואם היה במקרה היה טענת עכן טענה טובה אע"כ שהיה הגורל ע"פ ה' וכש"נ בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. וכן מפורש בפסוקים והיה השבט אשר ילכדנו ה' וגו' והמשפחה אשר ילכדנה ה' וגו' והבית אשר ילכדנו ה' וגו' הכל בשם הוי"ה ומה נ"מ אם היה השי"ת אומר לו מפורש שעכן העובר או שצוהו להפיל גורלות ע"פ ה'. אך באמת מצינו בתורה מצות גורל בשעירי יוהכ"פ אף דשניהן שוין במראה ובקומה ובדמים (כמ"ש יומא סב.) ולמה הוצרך הגורל יקח הכהן א' לה' וא' לעזאזל. אכל השעיר לעזאזל איתא (ב"ר פ' סה) ונשא השערי זה עשו איש שעיר את כל עונותם עונות תם והוא שהשי"ת מברר שהוא החייב בכל חטאי ישראל שעל ידי הרע שנמצא בו בשרש נכנס גם בלב ישראל השאור שבעיסה וכתיב הלא את עשו ליעקב ואוהב את יעקב והיינו אף שנדמה ח"ו במעשיו למעשה עשו וכן אם מתנהג עשו בנגלה למראה עין כיעקב השי"ת דן את הלבבות ומברר שישראל קשורים בשורש בהשי"ת מה שאין כן עשו. ולזה נצרך גורל שמורה על רצון העליון דכל שבא בנבואה הוא הארה בדעת הנביא כש"נ במראה אליו אתודע. מה שאין כן הגורל שהוא רק מרצון העליון מעתיקא ואין לדעת המגריל חלק בו. וזה טעם מצות הגורלות בשעירי יוהכ"פ. וכן הענין בעכן אם היה השי"ת מגלה שהוא החוטא היה מורה שעשה חטא נגד רצונו ית'. ועז"א וכי דילטור אני. מה שאין כן כשנתגלה ע"י הגורל שהוא מעתיקא שהוא עכן עשה הפעולה. שם לא נקרא חטא כלל דשם מברר השי"ת חטאי ישראל אחר שעושין תשובה מאהבה. שכן לכתחלה היה רצונו ית' שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (כמ"ש זח"ב קפד א) וכמו שאמרנו שזה מ"ש (שבת פט :) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו שיהיו כזכיות. ועל כן לא נחשב דלטוריא. וכן כ' שם חטא ישראל שנדרש (סנהדרין שם) אע"פ שחטא ישראל הוא ורמזו שם בגמרא עליו כל שרשי החטאים החמורים רח"ל. ללמד שבכל האופנים כל שהוא מזרע יעקב לא ידח ממנו נדח. וכן א"ל יהושע לעכן ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא כמ"ש במשנה שם. וכאן המן מתחלה הטיל גורל שהיה סומך על המקרה שזה קליפת עמלק דכ' אשר קרך לתלות הכל במקרה. ובמ"ר (אסתר) ע"פ את כל אשר קרהו בן בנו של קרהו בא עליכם כו' ואחר כך כשנפל על אדר שמח (כמ"ש מגילה יג :) שהיה סבור שה' יהיה בעזרו ח"ו. וזה שנאמר הפיל פור הוא הגורל ולפשוטו דפור לשון פרסי ומתרגמו הוא הגורל וכמ"ש האב"ע הוה ליה לומר הוא גורל בלא ה'. אבל המכוון שבאמת בעכן או בחלוקת א"י שהיה יהושע המטיל גורל בודאי היה הגורל מעתי"ק כנ"ל מה שאין כן כאן דהמן היה המטיל גורל אמר הכ' הפיל פור שהוא רצה להעמיד הדבר על מקרה אבל באמת הוא הגורל בה' הידועה הגורל הידוע מעתיקא רצון העליון שבאמת נהפך פור המן לפורינו. וענין מחיית עמלק צריך להיות על ידי גורל וכמ"ש בפסיקתא חדשה (והובא בילקוט בשלח) לפ' זכור ויחלוש יהושע הפיל עליהן גורלות. והיינו שלמחיית עמלק שהוא ראשית דקליפה נגדו צריך ענין הגורל שהוא מרצון העליון מעתיקא ראשית דקדושה וזש"נ ויחלוש שהטיל גורלות ומסיק כמד"א וכאשר יטילו חלשים על המנות והוא ט"ס וצ"ל כמד"א ומטילין חלשים על הקדשים ביו"ט אבל לא על המנות והוא לשון המשנה בשבת (קמח סע"ב) ולכאורה טפי הו"ל להביא דחלש לשון גורל מדכתיב חולש על גוים דמינה מייתי בגמ' שם דחלשים לישנא דפורא וגורל. רק שם בכתוב מיירי בגורל שהפיל נבוכדנצר הרשע לתאותו כמ"ש בגמרא שם מה שאין כן כאן שהיה הגורל על ידי יהושע שהוצרך להפיל גורלות כענין גורלות דשעירי יום הכיפורים כדברינו הנ"ל. ועל כן הביא הדמיון מלשון המשנה דמטילין חלשים על הקדשים ביו"ט. ואמר שם בפסיקתא ד' שמות נקראו לגורל חלש פור גורל חבל ובכולם לקו בני עשו בחלש לקה עמלק שנאמר ויחלוש יהושע. בגורל ובפור לקה המן וכו'. והענין דשורש הנחש והוא עמלק יצרא בישא כמ"ש (זח"ג קס א) עיקר פיתויו היה בתאות אכילה להנאת הגוף ואחר כך הטיל זוהמא בחוה כמ"ש (שבת קמו.) ועל ידי זה נעשה אדם הראשון משוך בערלתו כמ"ש (סנהדרין לח :) וגרם פגם הק"ל שנה ומזה נדבקה הזוהמה בזרעה. והנה קטרוג עמלק היה על קדושת הברית וכמו שאמרנו כ"פ שז"ש במדברי תורה שהיה חותך מילותיהם וזורקן כלפי מעלה כו' לקטרג עמה שנאמר ועמך כולם צדיקים דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק והוא אמר שגם בישראל יש שפוגמים בקדושה זו אע"פ שהם מולים וטול מה שבחרת. והמן מזרעו בא לקטרג על ישראל בשורש תחלת הסתת הנחש שהיה באכילה וכמ"ש במ"ר ע"פ ישנו עם א' שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט כו' וכבר אמרנו דעיקר קטרוגו היה לעילא לפני השי"ת שאין כונתם לשם שמים (וכמו שנת' פורים מא' ז וש"מ) וחשב שם כל סעודות מצוה וחשב חד לתלתין יומין ריש ירחא ומכאן יש סמך וקצת ראיה לענין סעודת ר"ח (ונת' ר"ח כסלו מא' א) שהיא סעודת מצוה. גם חשב בתשרי ריש שתא וצומא רבא כו' ולכאורה למה חשב יום הכיפורים שאינו זמן סעודה רק צום. ונראה מזה שהיה מוצאי יוהכ"פ כיו"ט והוא על פי מ"ש (קה"ר ט) ע"פ לך אכול בשמחה שבמוצאי יוהכ"פ יצתה ב"ק לך אכול בשמחה כבר נשמעה תפלתכם (והובא בראשונים) והיו נוהגין במוצאי יום הכפורים כיו"ט ועל כן חשבו גם כן ליום הכפורים. והיה קטרוג המן שעושין כל ימיהם כחגים ואומרים שהוא גם כן סעודת מצוה עד"ש (שבת קיט רע"א) עבידנא יומא טבא לרבנן בסיום מס'. ואמר שבאמת כונתם להנאת הגוף. ובגמרא (מגילה יג :) הלשון דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י שבת היום פסח היום ויש לומר שהמכוון גם כן על הסעודות ועל כן זכר רק שבת ופסח ולא זכר סוכות שהוא ח' ימים. מפני שבשניהם כ' בפירוש לשון אכילה דבשבת כ' אכלוהו היום ומשם ילפינן לסעודות שבת (שבת קיז :) ובפסח כ' שבעת ימים מצות תאכלו. ואף שאמרו (פסחים קכ.) מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מכל מקום כיון שנכתב בתורה בפירוש תאכלו לא גרע ממה שמצינו (שם קיד :) רבא הוה מהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דר"ה וכעל ידי זה (סוכה לב :) ר"א בריה דרבא מהדר כו' הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא. כש"כ כאן שנכתב בפירוש בתורה מצות תאכלו שיש מצוה באכילת מצות כל ז' ימים אלא דמצוה לגבי חובה דלילה ראשונה רשות קרי ליה. ועל כן זכר ב' אלו פסח ושבת שתולים כל השנה בסעודת מצוה כשבת ופסח ובאמת כונתם רק לתאות הגוף. וזה הענין דלמחיית עמלק שהיה קטרוגו אז בשמירת הברית. היה המחייה ע"י יהושע שבא מיוסף הצדיק שהוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם. ולמחיית עמלק דהמן שבא מזרעו וקטרג על פגם האכילה ראשית הסתת הנחש הוצרך להיות מרדכי שעליו אמרו (מגילה י :) שנקרא ראש לכל הבשמים והוא מוכן לעקור ראשית דקליפה. ובשניהם הוצרך להיות ע"י גורל שהוא מבחינת עתיקא רצון העליון. רק דשם יהושע הגריל לעורר למחות הראש והשורש שלהם. ועל כן נקרא הגורל שם בלשון חלש מלשון חולש על גויים שהוא כפי הנראה גורל בלשון אומות שלא מצינו לא חבר בתנ"כ מלשון גורל ומסתמא באיזו לשון נקרא הגורל חלש. והוא מפני שרצה לנגוע ולמחוק הראש דקליפה וכן פי' ויחלוש בפשוטו שהחליש כח עמלק שלא יתפשט כ"כ ועל כן נזכר הגורל בלשון אומות. מה שאין כן כאן שבא הזמן למחות זכר עמלק ולעקור שרשו בזרעו שהוא המן. והוא המן בעצמו עשה הגורל רק השי"ת הפכו להיות פור המן נהפך לפורינו הוצרך לגורל מעתיקא וזש"נ הפיל פור שהמן מצדו רצה להתנהג ע"פ מקרה הגורל בלשונו אבל באמת הוא הגורל הידוע שהוא מרצון העליון מעתיקא כנ"ל. וזה ענין מה שבא המצוה דאיתא (שם ז :) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד כו' וכשהאדם בא לכלל שכרות כזה שוב אינו יודע לכוין לשם שמים. רק דבפורים הזמן שיברר השי"ת כדש"נ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם רק מרצון העליון אח כי את עשו ליעקב ששניהם שוים במעשה ח"ו. והוא מבחינת עתיקא כנ"ל. וזש"נ ע"כ קראו לימים האלה פורים על שם הפור שזהו עיקר שורש תוקף הנס וכאמור:
2