פרי צדיק, חג הסכותPeri Tzadik, Sukkot
א׳חג הזה נקרא זמן שמחתינו דכ' בסכות תשבו וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בנ"י וגו' והקשו למה לא עשו זכר למן ולבאר רק לענני הכבוד. אך באמת יש לדקדק אם טעם סוכה זכר לענני הכבוד הול"ל למען תזכרו כי בסוכות וגו' כמו בציצית למען תזכרו וגו' וכן למען תזכור את יום צאתך מארמ"צ וכ' למען ידעו והיינו שיכנס הדעת בלב לדורות והיינו כמו שמצינו ביעקב כשנקרא שמו ישראל ע"ש כי שרית עם א' ואנשים ותוכל והיינו שמקודם הי' עליו פחד מעשו ושרו שהוא הס"מ יצה"ר וכת"ח נדמה לו (כמ"ש חולין צא.) ואח"כ ותוכל ועכ"ז נגע בכף ירכו שהי' לו עוד טענה אח"כ כ' ועשו הלך לדרכו וגו' שלא הי' עליו שום קטרוג אז כ' ויעקב נסע סוכותה. ויבן לו בית שיעקב אע"ה נשלם באמת מכל וכל ונשאר הקדושה אצלו בקביעות כבית שנ' תתן אמת ליעקב שפת אמת תכון לעד ולמקנהו היינו לבניו ולזרעו שנקראו צאן קדשים כמו שמצינו במדרש (ב"ר פ' ע"ג) שהי' ליעקב אע"ה ס"ר עדרים ומספר ס"ר היינו מספר שרשי נפשות ישראל שהי' מכוון נגדם ומש"ה נקרא מקנהו. עשה סוכות שעכ"פ יזכו להגנה בצלא דמהימנותא והיינו מהימנותא שלימתא. והיינו ההגנה מיצה"ר וכמש"נ וסוכה תהי' לצל יומם וגו' ואי' (רע"מ פנחס רנ"ה ע"ב) ולא בצל סכת הדיוט דאגין על גופא משמשא אלא צל לאגנא על נשמתא וזש"נ מזרם ומטר. והיינו הקליפות כמש"נ ימטר על רשעים פחים וכן ביום הכפורים דאיתא (ויק"ר פכ"א) וישעי ביוהכ"פ והיינו מכל החטאים דכ' ונשא השעיר את כל עונותם ונדרש (ב"ר פ' ס"ה) השעיר זה עשו עונותם עונות תם אח"ז צריך סוכה לאגנא על נשמתא. שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש בכ"י (כמ"ש סוכה נ"ב:) ואלמלא הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו ואי' (תענית ט"ו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק ולישרים שמחה דכ' ולישרי לב שמחה דצדיק נק' גבור הכובש את יצרו וצריך אור להאיר לו סייעתא להתגבר. ועדיין י"ל עסק ומלחמה ואינו בשמחה. ולישרי לב שזוכה ליישר הלב להוריק הרע מלב כסיל ג"כ זהו בשמחה. ויעקב זכה לישרות לב לעולמי עד וישראל זוכין עכ"פ בימי חג הסוכות. וזה מדת הדעת מדתו של יעקב כמ"ש (זה"ק שמות מ"ד סע"ב) עביד ליעקב ברזא דדעת וזה זוכה הישראל בסוכות למען ידעו וגו' שיזכו למדת הדעת שיכנס בלב כי בסוכות הושבתי הגנה מיצה"ר. ולכן נקרא החג זמן שמחתינו וברע"מ (אמור ק"ד ע"א) כמה דקב"ה נטיל לון לישראל בהני יומין וחדי בהון אוף הכי ישראל נטלי לי' לקב"ה לחולקיהון וחדאין בי' שהשי"ת שמח עם ישראל ע"י מדת היראה שזה הי' תכלית הבריאה כמ"ש (שבת ל"א:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיייראו מלפניו שנ' והא' עשה שייראו מלפניו (ובסופ"ו דאבות) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו והיינו שיתגלה מדת מלכותו מלך שתהא אימתו עליך (כמ"ש קידושין ל"ב:) ויש להשי"ת שמחה שנעשה רצונו. והישראל כשזוכה לישרי לב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא שי"ל לישראל נייחא ממלחמת היצה"ר ושמחים עם השי"ת לישרי לב שמחה ונ' החג זמן שמחתנו:
1
ב׳בזה"ק (אמור ק"ג ע"ב) בסוכות תשבו שבעת ימים תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. שבעת ימים היינו ז' המדות כמ"ש בזה"ק וז' רועים מרכבה לז' המדות (כמ"ש בזה"ח תולדות) ואי' (רע"מ פנחס רנ"ה ע"ב) סוכה באות ו' ברזא דתרין בנין הוי"ה אד'. והכי סליק סוכה בחושבן וכו' סכ"ה חסר ו' איהי אימא כו' והיינו סוכה מלא מלכות ויש בה הו' שמדת מלכות מקיף ו' והיא בסוד נקבה תסובב גבר. כמו שיהי' לעתיד שיעשה הקב"ה מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בג"ע. וסכה חסר היינו בינה שהסכך סוכך ע"ג ו' והוא באור מקיף למעלה והיינו שהשי"ת שוכן בתוך בנ"י ונעשה סכה עלאה בינה שהוא מדת מלכות שבבינה סוכך גם על הו' שהוא קב"ה וזהו אימא עלאה הז' מדות שבבינה וזה ענין סוכ"ה לא פחות מעשר דאיהו מלכות עשיראה כמ"ש ברע"מ. והיינו כשהסוכה כולל כל עשר עדמ"ש כ"ע איהו כתר מלכות. סכה בינה אי' ברע"מ ולא למעלה מעשרין דאיהי כ' כ"ע כו' כבוד עלאה עלי' אמר משה הראיני נא את כבודך ואתיב לי' קב"ה לא תוכל לראות את פני ולית כבוד בלא כ' וכו' והיינו סוכ"ה בינה תשובה ושער הנ' הוא הדעת שנגלה לר"ע וחבריו ולא נגלה למשה רבינו (כמ"ש ר"ה כ"א.) מפני שמשה רבינו לא ידע מרע כלל כשנולד נתמלא הבית אור כמ"ש (סוטה י"ב.) וכמ"ש כל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו (כמ"ש מ"ר ות' חקת) דברים שלא נגלו למשה נגלה לר"ע וחביריו והוא מ"ש (ברכות ל"ה) במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים עומדין. והיינו משום דמשכין בחילא יתיר וזה כבוד עלאה שהיא מופיע ע"י קוצא דלעילא דרמיזא לכ"ע וקוצא אחרא שמופיע לבינה (כמ"ש זה"ק ויקרא י' ע"ב) וז"ש ולית כבוד בלא כ' כ' כ"ע וסוכה כ' כשר רק למעלה מכ' פסולה ויש שזוכה אף בזה"ז בסוכות כיעקב אע"ה והיינו שזוכה לשבת עלאה ה' עלאה מזה זוכה לאושפיזי עלאה שהסוכה סוכך גם ע"ג ו' כאמור וכל אחד מישראל עכ"פ זוכה לסוכ"ה מלא שהוא מדת מלכות והיינו ע"י מהימנותא שלימתא וזה זוכה לאושפיזי מהימנותא. וז"ש ארים ידוי וחדי זכאה חולקנא היינו ר"ה סבא שזכה לסכה עלאה ולאושפיזי עלאה זכאה חולקיהון דישראל דכ' כי חלק ה' עמו שעכ"פ כל אחד מישראל זוכה לסוכה עלאה ולאושפיזי מהימנותא ובפסוק זה כ' ג"פ סכה חסר והיינו שהשי"ת רוצה שיזכו הכל לסכה עלאה שהוא בינה אור מקיף על הו' וכמו יעקב שזכה למדת אמת דכ' שפת אמת תכון לעד. אך עכ"פ כל א' מישראל זוכה ע"י אמונה למיתב בצלא דמהימנותא וכמ"ש (רע"מ פנחס ר"ל ע"א) איהי אמת ואיהו אמונה שע"י אמונה זוכין לאושפוזי מהימנותא:
2
ג׳בזוה"ק (אמור ק"ד ע"א) ואברהם קרי עלי' אז תתענג על ה' וגו' בזוה"ק (סו"פ אחרי) ותתפלל חנה על ה' על דייקא דבנין במזלא קדישא תליין כו' השלך על ה' יהבך על דייקא דהא מזונא במזלא תליין והיינו ששם הוי"ה מרמז לט' המדות וקוצא דיו"ד דלעילא רמיזא לאין כמ"ש בזוה"ק (שם ס"ה ע"ב) והיינו עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין. וכן מורה אז כמ"ש בזה"ק (בשלח נ"ד ע"א) כד איתנהר נהירו דעתי"ק בעטרוי גליפין רשימין בא' ואל"ף אינקב בחשוכי ונהיר לכל עיבר כו' ומטו לזיין ואיתא בזוה"ק (ויחי רי"ט ע"א) אז תתענג על ה' על דייקא כו' אית חסד ואית חסד כו' חסד עלאה מעל שמים הוא כו' דאאע"ה הי' הראשון שזכה להכרת מדת עתיקא וזש"נ ואברהם זקן בא בימים ואיתא בזוה"ק (חי' קכ"ט ע"א) וכאינון יומין עילאין והיינו שנתברר בכל המדות עד כ"ע וזה שנאמר זקן דייקא. וז"ש בגמ' (ב"מ פ"ז) עד אברהם לא הי' זקנה והיינו שלא הי' מי שזכה להכיר מדה זו. ומש"ה אמר זה הפ' אז תתענג על ה' אז דייקא על דייקא. ואמר תתענג רזא דענג שהוא ר"ת "עדן "נהר "גן כמ"ש זוה"ק (בראשית כ"ו סע"א) שבסוכות זוכין ג"כ לאגנא על נשמתין כמ"ש ברע"מ פנחס (רנ"ה ע"ב) כמו בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא כמ"ש בזוה"ק (ויקהל ר"ה סע"א) וכמ"ש במ"ש (סוכה ב') כל שבעת הימים צא מדירת קבע כו'. ולשון כל ז' הימים מיותר דהכל יודעין דחג הסוכות ז' הימים גם מ"ש צא מדירת קבע מיותר דהל"ל שב בדירת עראי. אך המכוון שבכל הז' מדות שנקראו ימים כמ"ש בזה"ק (בכמה דוכתי) כי ששת ימים ולא כ' בששת. צריך לצאת מדירת קבע בעוה"ז והיינו להיות כשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא כלל כמ"ש בזוה"ק (ויקהל ר"ה ע"א) וזה דירה להשי"ת וכמוש"נ ואיזה מקום מנוחתי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי ונדרש (ריש סא"ר) על יום השבת. וכן בסוכות אמרה תורה כל ז' הימים צא מדירת קבע היינו דעוה"ז נקרא אושפיזא בגמ' (כמ"ש בגמ' מו"ק ט':) וכשאדם יודע שהוא דירת עראי אזי הוא נעשה דירה לשכינה וזש"נ למען ידעו דורותיכם וגו' שזה נוהג לדורות אף לאחר שיבטל ויחרב בהמ"ק והמשכן שהם דירה לשכינה יושאר הסוכה וז"ש בעוה"ז אמרתי לכם שתעשו לי סוכה לשלם לי את גמולי כו' כאלו אתם גומלים לפני וכו' ובגמ' (סוכה כ"ח:) קרי למצות סוכה שבא למזוג כוס לרבו. והוא דבר"ה מצות שופר שיקבלו עול מלכותו וביוהכ"פ מצות העינוי ובתענית מיעוט חלבי ודמי כאילו הקרבתיו ע"ג המזבח כמ"ש (ברכות י"ז.) וכ' את קרבני לחמי לאישי ובסוכה אי' בזוה"ק (ח"א ק"ד ע"א) ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב"ה חדי עימי' כו' ומש"ה נקרא מוזג כוס לרבו עדמ"ש בזוה"ק ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים וכן השמחה כמוזג כוס לרבו:
3
ד׳בזוה"ק (אמור ק"ד ע"א) אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו' דהמזמור מתחיל אשרי איש ירא את ה' שהוא מדת פחד יצחק שמצינו בגמ' (ברכות ס"ח:) כמורא בו"ד ותלמידיו אמרו שיש מורא גדולה מזה שממ"ה עומד עליו ואמר ר"א שגם זה טוב תדע כו'. ומדת יצחק שתמיד עומד פחד ה' לנגד עיניו שהי' תמיד כעומד לפני המלך וקדושת האבות הי' בקביעות שנשאר לזרעם כמו שאדם מוליד אדם ובהמה בהמה כן הקדושה שלהם נקבע בזרעם. ומדת אאע"ה הי' האהבה שמזה בא המ"ע וכמו"ש ירושלמי (פ' הרואה הובא בתוס' סוטה כ"ב.) עבוד מאהבה כו' שאין אוהב שונא עבוד מיראה כו' שאין הירא בועט שמיראה בא הזהירות ממל"ת ומאהבה הזריזות במ"ע לעשות נ"ר לאהובו שהוא השי"ת (כמ"ש בפירש"י לרי"ף ע"ז כ'. וע"ש פירש"י) ומש"ה אמרו בגמ' (חולין ט"ז.) קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל ואמרו (יומא כ"ח:) אנן מאברהם ניקום ונגמור (ופירש"י) להיות זריזין כאברהם וזה הנחיל ליצחק אע"ה שנולד כך. וזש"נ במצותיו חפץ מאוד שזה ירש מאברהם רק מדתו שהוסיף ירא את ה' שמזה הזהירות ממל"ת להתגבר על היצה"ר. וזש"נ גבור בארץ יהי' זרעו ואיתא (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה שהמתגבר על יצרו צריך אור סייעתא מהשי"ת וכמ"ש (סוכה נ"ב:) אלמלא הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו. והוא תמיד מוטרד במלחמת היצר וא"ל שמחה ישרים לשמחה כשזוכה לישרות לב להוריק הרע מהלב כסיל לישרי לב שמחה. וזה זכה ג"כ יצחק שזכה לישרות לב וכש"נ אור צדיקים ישמח. והשאיר לזרעו דור ישרים יבורך הון ועושר בביתו הון היינו הונה של תורה כמו שנדרש (עירובין ס"ד.) רועה זונות יאבד הון על האומר שמיעה זו נאה מאבד הונה של תורה וכפשוטו ג"כ י"ל שפי' הון הונה של תורה שכיון שנחסר לו היראה שמזה בא הגדר מתאות וכמ"ש יוסף את הא' אני ירא. מאבד מעט הון תורה כמה שיש לו וכמ"ש (יומא ע"ב:) למה זה מחיר ביד כסיל וגו' שעוסקין בתורה ואין בהם יר"ש נק' כסיל ומאבד הון. וכן עושר בד"ת כמו שנדרש (תמורה ט"ז.) עשיר ורש ברב ותלמיד וכן במדרש תנחומא (תשא) בעשירי תורה אני מדבר כו' הון ועושר בביתו שיושאר בקביעות לעולמי עד שלא יאבד הון ע"י מדת פחד יצחק וכן הון ועושר בפשוטו הוא ג"כ ע"י מדת פחד יצחק וכמ"ש (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין מדת צפון מדת פחד יצחק שאל"כ יכול להיות עושר שמור לבעליו לרעתו וכמו שביקש שהע"ה ריש ועושר אל תתן לי. אך ע"י מדת יצחק יוכל לזכות לעושר ולא יזיק לו. וכן מצינו ההפלגה בעושר אצל יצחק אע"ה כמו"ש (מ"ר תולדות פ' ס"ד) שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך וזש"נ הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד שלא יתקלקל זרח בחושך אור לישרים שאף הישרים שזוכין לשמחה ונראה שא"צ אור מ"מ זורח להם אור ג"כ עד שכל מה שזכו נדמה להם לחושך והזמן ביום זה לזכות לקדושת יצחק פחד יצחק וע"י כן זוכין לכל הברכות האמורות במזמור זה:
4
ה׳בסוכות הוזכרו ג' לשונות שמחה. ושמחת בחגך. ובד' מינים ושמחתם לפני ה"א והיית אך שמח. והיא נגד מיני שמחה שהוזכרו בתפלת ר"ה ויוהכ"פ. ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו. והוא דע"י ימי ר"ה ויוהכ"פ שהם ימי הדין ונופל הפחד כמ"ש ובכן תן פחדך. וזה מדת צדיק כמש"נ את הא' אני ירא. ואיתא בתדב"א (רפ"ג מסא"ר) שמחתי מתוך יראתי. וז"ש צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו עפמ"ש (סופ"א דתענית) ישרים לשמחה דכ' ולישרי לב שמחה. והיא כשזוכין לישרות הלב להוריק הרע מלב כסיל ג"כ וחסידים ברנה יגילו עפמש"נ ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. ואמרנו דישראל היינו מדרגה הגבוה ונעלה שנקרא ישראל והוא ישמח בעושיו עדמש"נ הלא הוא אביך קנך והיינו מי שזוכה למדת עתיקא כמ"ש הרמ"ע ז"ל נפש האב מזל לבן בני ציון אלו ת"ח וכמש"נ ולאמור לציון עמי אתה ובגמ' (ב"מ ל"ג) נדרש הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ואי' בתיקונים (תכ"א ל"ב ע"ב) לת"ח דאתקריאו נשמות יתירות כו' ואלין דתוספאן לעמא קדישא בע"ש ירתין לו ת"ח ביומין דחול והיינו שבשבת נקראו ישראל יראי שמי כמש"כ (תענית ח': ופירש"י שם) ואיתא בירוש' (פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה שאף על ע"ה נופל הפחד והיראה וזהו נשמה יתירה שמשיג כ"א בשבת. ות"ח אף בחול יראי ה' דכ' ראשית חכמה יראת ה' יראת ה' ראשית דעת וזש"נ בני ציון יגילו במלכם. כמש"כ ישמחו במלכותך שומרי שבת והיינו שמחתי מתוך יראתי. וז"ש וחסידים ברנה יגילו הוא השמחה שזוכין מי שזכה להיות קשור בשורש הלא הוא אביך קנך ובסוכות יש ג' מיני השמחות ושמחת בחגך היינו שע"י קדושת החג זוכין ליישר הלב שיוהכ"פ ישעי ביוהכ"פ כמ"ש (מ"ר אחרי פכ"א) וכל ימי החג צועקים הושענא עד הושענה רבה ישועה גדולה והוא נגד ישרים יעלוזו ושמחתם לפני ה"א. לפני ה' הוא כמו על ה' שמורה על עתיקא תגו שעל היו"ד (כמ"ש זח"ג ע"ט:) וזהו השמחה המעולה ישמח ישראל בעושיו והיית אך שמח אך מיעוטא שמחה קטנה והוא נגד מ"ש צדיקים יראו וישמחו שמחתי מתוך יראתי:
5
ו׳ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר בפע"ח הקשה עמ"ש בזה"ק (ח"ב קפ"ו ע"ב) ואשתכח בי' פרי עץ הדר כד"א הוד והדר לפניו כו' ומאן איהו הדר דא צדיק. ובב"י (טואו"ח סי' תרנ"א) הביא מרקנטי שנתגלה לו בחלום שהאתרוג נגד ה' אחרונה ונראה מתירוצו שהאתרוג נגד עטרת יסוד וזה ה' אחרונה ומ' מלכות הוא שם אד' אך זה לא יתכן לתרץ מה שמפורש בתיקונים (בהק' ג' ע"ב) אתרוג רמוז לשכינתא וכ"ה בכ"מ (תי' י"ג כ"א סע"א ותי' ו' י"ז ע"א אימא תתאה. ובתי' ע' צ"ב ע"א ד"ה פתח אליהו אתרג לב באמצעיתא. וכ"כ זח"ג רנ"ו רע"א אתרוג מלכות. והכל אחד) וע"ז לא יועיל תירוצו לכאורה ויתכן דמ"ש בזה"ק שהדר דא צדיק אין המכוון על אתרוג רק האילן הדר דא צדיק והיינו דמלכות פה תושבע"פ קרינן לה והוא מטלא דעתיקא כש"נ תזל כטל אמרתי (ונתבאר כ"פ) דקאי על תושבע"פ שמופיע בלב החכמים ואינו ניכר איך שהוא מן השמים ונמשל לטל שאין נראה ירידתו מן השמים אך מבינים ירידתו ע"י לחות הארץ וההשפעה מטלא דעתיקא יש ב' אופנים דכ' ה"א גדלת מאוד וכבר אמרנו שמורה על כ"ע כלשון גדול אצל השי"ת בלא שיעור וכן מאוד. ומזה אין שום השגה בעוה"ז רק ע"י לבוש הוד או לבוש הדר הוד דרגא דאהרן דכ' ותורה יבקשו מפיהו. וע"י הדר דא צדיק כי כל בשמים וארץ ותרגמינן דאחיד בשמיא וארעא שמחבר תושב"כ ותושבע"פ שמים וארץ קוב"ה ושכינתי' ארץ דקב"ה (כש"נ זח"ג רמ"ג ע"ב) והאתרוג פרי עץ הדר והוא עפמ"ש (זח"ב קע"ח ע"ב וש"מ) ה' ד' הות בקדמיתא ומדאתעברת בי' בגוה כו' והיינו יוד זעירא משם שדי שהוא ברית (זח"ג רט"ו ע"ב יע"ש ע"ד סע"ב ותנחומא תזריע ה' ונת' במ"א באורך) והאתרוג רומז לשכינתא מלכות פה תושבע"פ והיא פרי עץ הדר יוד תתאה חכמה תתאה. ואולי הי' המכוון בפע"ח ג"כ עד"ז אך לא נתבאר יפה:
6
ז׳איתא בזוה"ק (ח"ג ק"ג ב') ע"פ בסוכות תשבו שבעת ימים ולבתר ישבו בסוכות וכו' אלא קדמאה לאושפיזין תניינא לבני עלמא וכו' תיבו אושפיזין עלאין תיבו אושפיזא מהימנותא זכאה חולקיהון דישראל דכתיב כי חלק ה' עמו וגו' ענין האושפיזין היינו הארת שבעה מדות הק' הנקראים שבעת ימים וכדאיתא שם בזוה"ק כד"א כי ששת ימים עשה ה' וגו' ונפשות השבעה רועים הי' מרכבה כל אחד למדה שלו בהקדושה כידוע. והמה השרישו הארת הז' מדות הקדושים בכל נפשות ישראל. כי בחי' ג' האבות הק' נמצאו בכלל נפשות ישראל שהם רחמנים ביישנים גומלי חסדים. גומלי חסדים הוא מדת חסד לאברהם לגמול חסד עם כל הבריות אף למי שאינו ראוי ולזה יצא ממנו פסולת וביישנים הוא מדת יצחק כאמרם ז"ל (נדרים כ'.) למען תהי' יראתו על פניכם זה הבושה והוא בחי' הצמצום אמנם גם בזה יש פסולת. ורחמנים הוא מדתו של יעקב הממוצע ומזווג שני המדות לחנן ולרחם על מי שצריך וראוי. ובחי' משרע"ה היינו שהוא רבן של כל ישראל והשפיע להם התורה. ובחי' אהרן הכהן נאמר במ"ת ואתם תהי' ממלכת כהנים כי כן נקבעו בנפשות ישראל להיותם עובדים עבודת הקודש וכש"נ ואתם כהני ה' תקראו. ובחי' יוסף הצדיק נקראים כלל ישראל ועמך כולם צדיקים. ובחי' דוד המע"ה הוא הלב של כל ישראל כדאיתא בס' יצירה הלב בגוף כמלך במדינה. והוא הגבר הוקם עולה של תשובה והוא בחי' משיח שהוא יחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו והיינו שיכניס הדרך תשובה בלבבות נפשות ישראל וכמו"כ בכל דור ודור נמצא נפש כזאת המכניס הרהור תשובה בלב כללות נפשות ישראל. והארת הז' מדות הק' המה בכח כל נפשות ישראל להגיע אליהם מפני שכולם חלק אלהי ממעל וע"ז מביא הזוה"ק זכאה חולקיהון דישראל דכ' כי חלק ה' עמו ובקדושת הסוכה זוכין להיות נשפע בנפשנו הארת הז' מדות הק'. וע"ז מרמז בסוכות תשבו שבעת ימים קדמאה לאושפיזין היינו שאנו זוכין להיות נקבע בנפשינו הארת השבעת ימים. ולכן בא עיקר מצות סוכה באכילה ושתי' שהמה עיקר סיבת החיים של הנפש ועי"ז יהי' נשפע בנו החיים מהארת הק'. וע"ז נאמר בפ' הלשון למען ידעו דורותיכם וגו' ולא נאמר הלשון למען תזכרו כש"נ ביצי"מ למען תזכור את יום צאתך וגו' ע"כ דאינו כדי לזכור לבד מפני שזה נפעל במצות סוכה בחי' הדעת הוינו ההכרה והרגשת הלב בפנימיות הלב מהארת קדושתו ית' וע"ז מרמז בזוה"ק תיבו אושפיזין עילאין היינו הארה דלעילא הנשפע בכלל נפשות ישראל במצות ישיבת סוכה ותיבו אושפיזין דמהימנותא מרמז על ההכנה לזה מצד הנפש שהוא רק מפאת האמונה במאמר איהו אמת ואיהי אמונה דילי' איהו אמת היינו הארתו ית' הנשפע מלעילא להאיר אור כל הז' מדות הקדושות הללו בלב אמיתת השגחתו ית'. ובחי' כנס"י היינו כלל נפשות ישראל אין בכח הכנתם רק מבחי' אמונה להיותנו מוכנים לקבל הארה דלעילא מצד האמונה:
7
ח׳בסוכות שתקנו אכנה"ג לומר זמן שמחתינו. ולהבין הטעם למה דייקא בסוכות זמן שמחתינו יותר משאר המועדים שהמה לשמחה. ובודאי הזמן מיוחד לזה בחג הסוכות כמו בפסח זמן חירותינו שיצאנו ממצרים. ובשבועות זמן מתן תורתינו משום מ"ת. י"ל דזה למדו מלה"כ כי בפסח לא נזכר בתורה שום לשון שמחה רק ועשית פסח לה' אלהיך זולת בחג השבועות נאמר ושמחת לפני ה' אלהיך. כי בפסח הגם שהי' להם הארת פניו ית' אמנם מפני שהי' רק לשעה ומיד נכסה מהם לכן לא נזכר שם שום לשון שמחה עד חג השבועות שנגמר עסק של יצי"מ בשלימות במ"ת ולכן נאמר ושמחת לפני ה' אלהיך היינו שמזה נולד השמחה בלב מצד שהגיענו עד לפניו ית' וכידוע שכל המקראי קודש נעשה הרשימה שמאז לדורי דורות בהגיע הזמן הזה בכל שנה. והנה בחג הסוכות נאמר ג"כ ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים בהד' מינים והיינו ג"כ השמחה שנולד בלב לאחר מחילת העוונות ביוה"כ וזכינו בזה לבוא לפניו ית' בלי מסך המבדיל וע"ז אנו משמחים לפניו ית' בהד' מינים כדאיתא במדרש (פ' אמור) מאן דנסיב בעיין בידי' אינון ניצוחיא. אמנם עוד יש נוסף בחג הסוכות לשון ושמחת בחגך והיינו שמחה מיוחדת מהשי"ת המשמר אותנו מצד קדושת החג מהאור מקיף של מצות הסוכה. ולזה נקבע שם מיוחד על חג הסוכות להיותו נקרא זמן שמחתינו ובפסיקתא מחשב שלש פעמים לשון שמחה שנזכר בתוה"ק על חג הסוכות והיינו גם והיית אך שמח שדרשו חז"ל (סוכה מ"ח.) מזה לרבות יו"ט אחרון של חג לשמחה. והיינו כי באמת גם יום שמע"צ השמחה שלו משורש קדושת חג הסוכות כדאיתא במדרש ששמיני עצרת הוא קליטת קדושת חג הסוכות כמו חג השבועות הגמר מקדושת חג המצות והיינו שמשמחת קדושת חג הסוכות נקבע ונקלט השמחה בשע"צ על כל ימות השנה וזה מה שרמז בפ' והיית אך שמח כי תיבת אך הוא לשון מיעוט והיינו שנעשה קיום והוי' לבחי' השמחה הנשפע בחג הזה להיות השארה מועטת שישאר ממנה הרשימה להיות נקבע השמחה בלב על כל ימות השנה:
8
ט׳איתא בפסיקתא למה עושין סוכות אחר יוה"כ שאם נתחייבו גלות מעלה עליהם הקב"ה כאילו גלו לבבל כש"נ ובאת עד בבל שם תנצלו שם יגאלך ה' מכף אויביך בוודאי השאלה הוא כקושית הטור שלפי הטעם כי בסוכות הושבתי וגו' בהוצאתי אותם מארמ"צ הי' צריך לעשות חג הסוכות לאחר פסח. וע"ז מכוון לשון הפסיקתא למה עושין סוכות אחר יוה"כ דייקא. אמנם למה מביא הפסוק זה ובאת עד בבל יותר משאר הפסוקים הנמצאים על גלות בבל. י"ל בזה מפני שבפסוק זה נאמר שדייקא הסיבת הגלות פועל לשלימות הגאולה כש"נ שם תנצלו שם יגאלך ה' מכף כל אויביך דייקא. והענין הזה הוא ג"כ בכל שנה אחר יוה"כ שנמחלו כל העוונות ישראל. וידוע מאמר חכז"ל כל שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו ומאחר שלא זכינו אחר יוה"כ שיהי' הגאולה בימינו מוכח מזה שעדיין לא זכינו שיהי' התיקון בשלימות. וע"ז אנו עושין מצות סוכה כמו שאומרים ביהי רצון בזכות צאתי מביתי החוצה יחשב לי כאילו הרחקתי נדוד כי מצות סוכה הוא לצאת מדירת קבע ולהיות חוסה בכל עניניו בצל כנפיו על השגחתו ית' שזהו בעצמו ענין בירור של הגליות להיות חוסה בו ית' בכל השעבוד והצרות להתודע שהכל בא מהנהגתו ית' כש"נ ושמתי כסאי בעילם וגו' והגם שמצות סוכה הי' עוד בזמן בית ראשון וגם מיד לאחר יוה"כ הראשון. אמנם הלא מיד ביוה"כ הראשון ראו שלא הי' התיקון בשלימות כמו קודם הקלקול כש"נ אני אמרתי אלהים אתם וגו' כמו שדברנו מזה בש"ת. שע"ז מרמז וביום פקדי ופקדתי שבכל יו"כ נפקד ונחסר מהקלקול מעט מעט. וע"ז פועל מצות סוכה להשלים התיקון ע"י גלות דייקא כש"נ שם תנצלו דייקא ושם יגאלך ה' כמו שמצינו בגלות בבל דייקא נפתחו השמים וראה יחזקאל כל מעשה המרכבה ומפורש שם כל סתרי המרכבה מה שלא ניתן רשות לדרוש כידוע. ודוקא בבבל נתיסדו כל התושבע"פ כאמרם ז"ל עלה עזרא מבבל ויסדה הלל הבבלי ר' חייא ובניו ויסדוהו ולא פסקו מהם שתי ישיבות כדאיתא בתנחומא. ובודאי אין דוקא המכוון על גלות בבל כי כמו"כ כל הגליות פועלים התקרבות הגאולה והתרבות התחדשות התורה בכל דור כאמרם ז"ל (שהש"ר פ"ד ד') הרבה צדיקים העמידה בחורבנה יותר מישובה וכאמרם ז"ל (כתובות ק':) בר"ז דהוי משתמיט מר' יהודה למיסק לא"י דר"י סבר כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנא' בבלה יבואו ושמה יהי' עד יום פקדי אותם. והנה הפסוק זה אם הוא מדויק רק על גלות בבל שהי' לאחר החורבן הראשון הלא כבר נשלם זמן הפקידה לאחר שבעים שנה ומאז הי' עוד המצוה לעלות כי ר"ל סני להו על שלא עלו חומה. (יומא ט:) ור' יהודא הי' אחר חורבן בית שני אלא ודאי שלשון בבל הוא שם מושאל לכל הגליות מפני שהי' ראשית הגליות וממילא גם בגלות הזה הוא הצווי שמה יהי' עד יום פקדי וכמו"כ בכל מיני גליות נפעל התקרבות הגאולה בפנימיות בכל נפשות ישראל וכש"נ שם תנצלו ושם יגאלך ה' מכף אויביך כנ"ל:
9
י׳איתא בזוה"ק (ח"ג ק"ג א') ע"פ כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מאן דאיהו מגזעא ושרשא דישראל יתיב תחות צלא דמהימנותא. דהנה ידוע שאברהם אע"ה הי' תחלה לגרים כאמרם ז"ל (שהש"ר פ"ו א') בן מ"ח שנים הכיר את בוראו ועכ"ז נקרא אזרח כש"נ משכיל לאיתן האזרחי זה אברהם והיינו מפני שנתברר אח"כ עד שהשי"ת העיד עליו ששורש תולדתו הי' בקדושה כש"נ לך טל ילדותך אמר הקב"ה מה הטל הזה וכו' וזה הענין הנזכר במדרש אברהם נקרא ישראל מילתא עמיקתא הוא. ומושב בנ"י וגו' ובודאי אין המכוון על החשבון של השנים שהוא מילתא עמיקתא כי הלא מפורש הוא רק על זה הענין שאברהם נקרא ישראל ובחי' ישראל הוא ששורש תולדתו הוא בקדושה זה מילתא עמיקתא שלא מצד השגה ותפיסת האדם רק מצד התקשרות בהשורש למעלה מן הדעת וזהו הנזכר בזוה"ק אברהם קרי אז תתענג על ה' והיינו שהעונג שלו הוא על ה' למעלה מבחי' שם הוי'. והיינו מבחי' עתיקא ושם הוא בחי' התקשרות שלו למעלה מן הדעת בהשורש. ולכן סעודת עתיקא קדישא דשבת הוא נגד אברהם אע"ה כידוע מזוה"ק אז תתענג וגו' דא סעודתא דעת"ק. והנה ע"ז נאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ואיתא בתוס' (שבת ק"ל.) הרמז ה"ג מ"ל היינו ביום שנימול יצחק לשמונה כי הוא הי' הנפש הראשון שנימול לשמונה והיינו שהי' שרשו בקדושה מתולדתו שממנו נשתלשל הקדושה לזרעו שיהי' עמוסים מני בטן ונקראו עמך כולם צדיקים מפני שמבטן לשמך נימולים והיינו שנשרש בהם הקדושה בתולדה. וכש"נ כי ביצחק יקרא לך זרע. כי גם עשו נקרא ישראל מומר וע"ז עשה אז אברהם משתה גדול ביום הגמל כנ"ל כי אז נתברר לו שגם עלי' העיד השי"ת שגם שורש תולדתו הוא בקדושה מאחר שהוליד זרע קודש כזה שממנו ישתלשל הזרע קודש לדורות שיהי' מקושרים בתולדתם בהשורש. וע"ז רומז המדרש גדול העולמים הי' שם והיינו שהופיע השורש מבחי' גדול שאין למעלה ממנו והיינו בחי' ארך אנפין ובגמ' נקרא אפי רברבא דגדול הוא רק כשהוא בלא גבול. ומזה נתרבה השמחה בלב לעשות משתה מאחר שנתודע לו התקשרות שלו בהשורש למעלה מן הדעת וממילא אין לו לפחוד משום דבר וכענין הזה שמענו בשם הבעש"ט זצללה"ה שאמר על עצמו שאם הי' יודע בטח בעצמו שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב והיינו שבשרש תולדתו הוא מקושר בקדושה הי' הולך עם הכובע שלו מן הצד כנהוג מי שהוא שש ושמח בעצמו על כי הולך לבטח דרכו ולא יפחד משום דבר ושמענו ע"ז מרה"ק זצללה"ה שעכ"ז יוכל לפעול זאת ברחמים שיהי' נחשב משורש תולדתו בקדושה. והענין בזה כמו שמצינו בדוד הע"ה שרצו לפסלו מקהל עפ"י דין וסברא של התורה ורק פעל זאת ברחמים שיהי' נפסק הלכה מצד קבלה מואבי ולא מואבית וכענין שאמרנו באברהם אע"ה שמה שזכה להיות נקרא ישראל הי' מילתא עמיקתא מבחי' עתיקא למעלה מן הדעת וכדאיתא בזוה"ק (ח"ג צ"ח ב') ע"פ בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם דמאתר רחיקא קריב לי' כמד"א ואקח את אביכם והיינו מצד אתדל"ע מבחי' רחמי שמים. ונחזור לענין שע"ז מרמז הזוה"ק מאן דאיהו מגזעא ושרשא דישראל היינו שבטוח הוא בעצמו ששורש תולדתו בקדושה הוא יתיב בצילא דמהימנותא בלא דחילו כלל שיכול להיות בטוח וחוסה בו ית' באמונתו למעלה מן הדעת מפני שיש לו התקשרות בהשרש ולכן אין לו לפחוד משום רע ואחסין חירו לי' ולבנוי לעלמין. והנה בכלל ישראל נקראים בני ישראל היינו שמקושרים בתולדותם בהשורש בפנימיות נקודת לבם למעלה מן הדעת כענין אמרם ז"ל (ברכות י"ז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך רק השאור שבעיסה מעכב וזה נתגלה ע"י מצות סוכה להיות לנו עי"ז הבטחון בצילא דמהימנותא ומזה נשפע לנו השמחה בחג הזה שהוא זמן שמחתינו כדברינו הנ"ל ע"פ ויעש אברהם משתה גדול:
10
י״א(אושפיזא דיצחק)
11
י״באיתא בזוה"ק (ח"ג ק"ד א') יצחק אמר גבור בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו י"ל שמרומז בפסוקים האלו ג' מתנות טובות שנבראו בעולם חכמה וגבורה ועושר וכולם נתבררו ביצחק אע"ה שהמה מתנות שמים כש"נ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וודיע אותי נאום ה' היינו שאל יתהלל האדם בכל הג' מתנות הנ"ל כי אם באופן שיבוא מהם לבחי' השכל וידוע אותי שידע בטח בנפשו שהוא רק מכוחו ית' וביצחק אע"ה נתבררו כולם לבחי' השכל וידוע אותי וזהו גבור בארץ יהי' זרעו דור ישרים יבורך היינו בחי' הגבורה שלו נתבררה בבחי' איזה גבור הכובש את יצרו. וע"ז נאמר יהי' זרעו מצד שנזרע בקדושה בתולדתו כש"נ כי ביצחק יקרא לך זרע כנ"ל והון ועושר בביתו הוא בירור בחי' עשירות שלו שהוא מבחי' איזה עשיר השמח בחלקו. כי שלמה המע"ה ביקש על עושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי אולם ביצחק נאמר ויגדל האיש עד כי גדל מאוד שהי' אומרים זבל פרדותיו ולא כספו וזהבו וכו' מפני שדייקא יצחק הי' ראוי לעשירות מפני שהוא בעצם מצמצם א"ע מכל חמדות העוה"ז כש"נ בו והוא יושב בארץ הנגב היינו שהוא מנוגב מכל תאוה וחמדה של העוה"ז ולזה הי' לו שפע העשירות מבחי' הקדושה. וע"ז רמזו רז"ל הרוצה להעשיר יצפין כש"נ מצפון זהב יאתה היינו מי שרוצה להיות עשיר מבחי' הקדושה שלא יקלקל אותו יתנהג א"ע בבחי' צפון היינו שיצמצם א"ע בהנאת וחמדות העוה"ז ועי"ז יזכה לשפע עשירות מצד הקדושה. זרח בחושך אור לישרים מרמז על בחי' החכמה שנתברר ביצחק שהי' מהשי"ת כי בחי' האור ירמז על חכמה שמאירה להאדם. והנה אברהם אבינו ע"ה הי' משיג בחכמתו מהארת שמו ית' וכדאיתא במדרש (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם אע"ה שהאיר לעולם בחכמתו ית' וזה נקרא בחי' טוב ולכן נאמר בכל שיה"מ וירא אלהים כי טוב בכלל ול"א על הדבר כמש"נ באור ויר"א את האור כי טוב אבל באמת כי טוב נקר' רק אור בל' הגמ' יכנס בכי טוב ויצא בכי טוב וכ"א ר' מאיר (ב"ר פצ"ב) דיש לו אח כי טוב על האור. והשי"ת ראה שבכל הבריאה יש אור זה שמאיר לאדם לדעת מי ברא אלה דזהו מכוון הבריאה והיינו שהאיר בכל הבריאה מבחי' החכמה וזהו כי טוב. זולת ביום השני שלא נאמר בו כי טוב מפני שהוא מרמז על בחי' גבורה דיצחק שהוא מסטרא דחושך כש"נ ותכהן עיניו מראות ועכ"ז נאמר עליו זרח בחושך אור לישרים שדייקא מתוך החשכות הופיע עליו הארת החכמה מלעילא. והיינו כי עפ"י השגתו הי' בדעתו לברך את עשו והיינו בחי' החושך שלא הי' מאיר לו אז מבחי' החכמה כמו שנצרך להיות. ועכ"ז נזדמן לפניו בלי כונה ודעתו שבירך את יעקב והיינו ע"י זריחת אור מלעילא לתוך החושך וע"ז רמזו ז"ל ע"פ כי ה' יהי' בכסלך אפי' בדברים שאתה כסיל בהם היינו גם באותן הדברים שהם נעלמים מהשגת האדם מאיר לו השי"ת מפני שהוא מקושר בהשורש כנ"ל והיינו השכל וידוע אותי וכו':
12
י״גבגמ' (פסחים קי"ט:) דרשו ע"פ ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק שעתיד הקב"ה לעשות משתה גדול ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. והיינו ע"פ רמז דברינו הנ"ל שלעתיד יתברר מהשי"ת שכל נפשות ישראל המה מקושרים בשרש בתולדתם בהקדושה וזהו לזרעו של יצחק כש"נ כי ביצחק יקרא לך זרע וכדברינו הנ"ל שיצחק הי' הנפש הראשון שתולדתו בקדושה וכמו"כ כל פרטי נפשות ישראל יתבררו שבפנימיות לבם הי' מקושרים בהשורש שרצונם הי' לעשות רצונו ית' ואיתא בפסיקתא (חדשה) שהמקיים מצות סוכה בהעוה"ז יזכה לעתיד לישב בסוכות עורו של לויתן וגם אמרו ז"ל (תנחו' שמיני ז') שהסעודה שלע"ל יהי' מלויתן ושור הבר. וכבר דברנו מזה שסעודת לויתן מרמז על בירור מתאוה כי לויתן הוא מין דגים דפריצי והיינו משורש קלקול הנחש שהכניס את האדם לתאוה והלויתן נקרא ג"כ נחש בריח נחש עקלתון ועורו של לויתן היינו המשכא דחויא שנעשה כתנות עור להאדם אחר הקלקול. והנה דרשו ז"ל (ב"ב עה.) על הפסוקים דלויתן יכרו עלי' חברים שיחלקו אותו בין תלמידי חכמים היינו שכל מי שנתעצם יותר בהעוה"ז לכבוש את יצרו יטול חלקו יותר בהבירור התמלא בסוכות עורו ובצלצל דגים ראשו כל מי שזכה יותר יעשה לו סוכה מעורו ומי שלא זכה כ"כ יעשה לו ממנו צלצול קטן והשאר הקב"ה יתלה בשערי ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו וכל האו"ה יראו שנא' והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך והיינו כי לעתיד כשיתברר פנימיות הלב של נפשות ישראל בזה יתברר ויתלבן גם בחי' התאוה שהוא רק מצד השאור שבעיסה ובאמת הי' כל נפש ישראל מתעצם בפנימיות לבו נגדו ואז יהי' דייקא בחי' המשכא דחויא שלהם מבהיק כש"נ אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ומשלג אלבין שיהי' הלבנינות מזהיר יותר משלג לאחר הבירור וזהו הענין בתורתו של ר' מאיר שהי' כתוב כתנות אור כי לאחר הזיכוך נעשה מהעור אור ולכן יהלכו גוים לאורך מעור משכא דחויא דהיינו עורו של לויתן שיהי' זיוו מבהיק. וכדאיתא בזוה"ק (ח"א מדה"נ קל"ז א') שהיצה"ר של תאוה יתלבן לע"ל. ועי"ז והלכו גוים לאורך שיתודע להם ששרש הבריאה הי' רק בשביל ישראל ובזה יובן מאמר חז"ל (ע"ז ב':) שלעתיד יאמרו האומות הרבה שווקים תקנו הרבה מרחצאות עשינו וכו' וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל וכו' ולכאורה האיך ידמו בנפשם לרמות שעשו הכל בשביל ישראל מה שלא עלה על דעתם זאת אמנם מפני שלעתיד יתברר לעיני הכל שתכלית הבריאה המה נפשות ישראל ועי"ז יראו גם האו"ה בחוש שכל מה שתקנו ועשו בעוה"ז הי' רק לסיבה כדי שיהנה מהם נפש מישראל כענין כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. וכמו שאמר בן זומא שברא כל אלו לשמשנו אמנם השי"ת שהוא בוחן כליות ולב משיב להם הכל תקנתם לצורך עצמכם היינו מפני שפנימיות לבבכם הי' רק לצורך עצמכם. משא"כ נפשות ישראל פנימיות לבבם הי' מקושר בהקדושה כנ"ל עוד שם שאומר הקב"ה לגבריאל שהוא יהרוג הלויתן ואלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו שנא' העושו יגיש את חרבו והוא רומז ג"כ על דברינו הנ"ל כענין אמרם ז"ל (סוכה נ"ב.) יצרו של אדם מתגבר עליו בכ"י ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנא' ה' לא יעזבנו בידו. והנה לעתיד לבא אמרו ז"ל (סוכה שם) שהקב"ה ישחוט ליצה"ר ויהי' הצדיקים בוכין איך יכולנו לכבוש הר כזה וזה הרמז עפ"י הנ"ל שיאמר הקב"ה לגבריאל היינו הגבור הכובש את יצרו יכונה ע"ש המלאך גבריאל שהוא מסטרא דגבורה. ועכ"ז אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שיתודע זאת בחוש שהכל הי' מעזר השי"ת כש"נ העושו יגיש חרבו. והיינו כש"נ ה' לא יעזבנו בידו כנ"ל:
13
י״דאושפיזא דיעקב
14
ט״והנה עיקר בחי' הסוכה נשלם ביעקב אע"ה שנא' בו ויעקב נסע סכותה וכדאי' ע"ז בזה"ק (ח"ג ק' ב' ברע"מ) דההוא מקטרגא כו' אתפריש מיני' ובזהר (שם ק"ג סע"א) דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירא לי' ולבנוי וכו' וכל ענייניו הי' רשימא על בירור גליות ישראל כדאי' כשהלך ללבן ברכו ברכה של גליות (ב"ר פע"ה) וגם כשניצל ויבא יעקב שלם רומז במד' (ב"ר רפע"ט) שהוא ענין הפ' שנא' בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. וכאשר כבר דברנו מזה ששש צרות מרמזים על ששה גליות של כללות ישראל היינו הארבע מלכיות ואשור ומצרים ובשבע לא יגע בך רע מרמז על מלחמת גוג ומגוג שיהי' תכלית שלימות הבירור בזה עד שלא יגע בך רע כי כל ענין שלימות הבירור של כלל נפשות ישראל הכל נרמז ביעקב אע"ה בעת שנקרא שמו ישראל היינו שהיתה מטתו שלימה וכל זרעו המה מקושרים בשרש תולדתם בקדושה. ואז נתברר שגם אברהם אע"ה נקרא ישראל (ב"ר פס"ג) כי ברא מזכי אבא כש"נ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ב"ר שם). והנה באברהם אע"ה מצינו שעשה סעודה ושמחה בעת שנתברר עסקיו שהם בשלימות הקדושה כש"נ ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל וכו' וכמו שדברנו למעלה ע"ז שזה הי' תכלית הבירור שגם תולדתו הי' בשרש הקדושה וגם ביצחק אבינו ע"ה מצינו שעשה סעודת מטעמים בעת שנתברר עסקיו שהמה משרש הקדושה בשעה שנזדמן לפניו שבירך את יעקב שהי' כן באמת הרצון מהשי"ת וכמו שדברנו מזה ע"פ כי ה' יהי' בכסלך אפי' בדברים שאתה כסיל בהם וע"ז אמר ואוכל מכל כאמרם ז"ל (ב"ב י"ז.) מכל מה שמתיקן לצדיקים לע"ל היינו ג"כ בעת שיהי' שלימות הבירור מנפשות ישראל כמו שדברנו למעלה מזה. וביעקב שהי' בו שלימות הבירור הכללי כנ"ל ולא מצינו בו שעשה משתה. אמנם יש לומר בזה שזהו נרמז ג"כ בעת שנפרד מלבן שנא' ויזבח יעקב זבח ויקרא לאחיו לאכל לחם והיינו גם לבניו שהיו כאחיו דהנה גם יעקב אע"ה הי' צריך בירור במדתו מדת האמת מפני שהי' כל מעשיו עם עשו נראה כמין רמאות שלקח מאתו הבכורה. וגם רימה את אביו ליטול הברכות. וגם אח"כ בבית לבן שעשה כמה ענינים כרמאות כענין מעשה המקלות הגם שבפנימיות הי' דברים עליונים כדאי' ע"ז בזוה"ק (ח"א קס"ב א' ס"ת) שהוא סוד התפלין וגם מנין עדרים שלו ששים ריבוא וק"ך ריבוא הכל המה לדברים גבוהים לצאן קדשים מספר בני ישראל וגם מה שהלך עם עשו ברמאות הי' לקיים בזה עם עקש תתפתל כי עשו הי' בתכלית זלעו"ז נגד הקדושה כידוע שהי' נמצא בו כל המדות רעות. אמנם על הגוון לא הי' הבירור במדת אמת ליעקב עד שנפרש מלבן ולבן הודה לו ואז נתברר מדת אמת בשלימות כש"נ שפת אמת תכון לעד והיינו שכל זרעו המה זרע אמת מה שיהי' תכלית הבירור בהם בשלימות לע"ל כדאיתא בזוה"ק שהשיב להגמון מי כתוב כוננת תכון כתיב עתידה שפת אמת דתיכון לע"ל וכו' ואז קרא לאחיו שהמה בניו לאכל לחם על הגל והיינו המשתה בעת שנתבררו הוא ובניו בקדושה ונבדלו מכל האומות וכדאיתא ע"ז בסידור הרב ז"ל על ל"ג בעומר שענין הגל הי' להבדיל בין א"י לחו"ל והיינו שאז בזה נבדלו כל נפשות ישראל להקדושה מאו"ה שהמה משורש ההיפך. ואח"ז הי' לו עוד איזה בירורים נגד בחי' עשו כנ"ל עד וישב גם עשו לדרכו שעירה ואז ויעקב נסע סכותה שהוא תכלית השלימות הבירור מכל וכל כדברינו הנ"ל והצלה מכל גליות כנ"ל מהזוהר:
15
ט״זלמען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י וגו' איתא (בגמ' סוכה י"א:) שני מ"ד בגמ' חד אמר ענני כבוד וח"א סוכות ממש עשו להם. ולהבין פי' הפסוק למען ידעו דורותיכם למ"ד זה שעשו להם סוכות ומהו הזכר לזה וגם הלשון כי בסוכות הושבתי הי' לכתוב כי בסוכות ישבו ובוודאי המכוון הוא על החני' הראשונה שנא' מרעמסס סכותה וגם ש"נ ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ וכפירש"י ז"ל שק"ך מילין הי' והלכו באותו יום לפי שעה ושם עשו להם סוכות. ולמה באמת עשו להם שם סוכות הלא ידעו שלא יחנו שם רק שילכו דרך שלשת ימים הי' להם רק לאפות הבצק שלא יחמיץ אבל למה עשו להם סוכות. ונראה מכל זה שאף אז עשו להם סוכות כהלכתן עפ"י הדיבור וזהו כי בסוכות הושבתי צויתי לישב ודייקא אז ביצי"מ כשאפו מצות להשבית מאתם השאור שבעיסה כידוע מסגולת מצות מצה בכל פסח ואז דייקא הי' להם המצוה גם לעשות סוכות כידוע שביצי"מ האיר להם מאור פנימי לפי שעה כי השיגו אז הארה גדולה. וע"ז נאמר שם ויאפו את הבצק עוגות מצות ומחררה זו טעמו טעם מן שלשים יום הגם שלא נצטוו אז על מצה רק מפני שהופיע אז להם האור פנימי להשבית את השאור שבעיסה ברצון השי"ת ולזה טעמו בו טעם מן. כי בשאר ימות השנה אם יאכל מצה לא יפעול בנפשו כלום כידוע מהתיקונים יהי אור דא פסח ואז דייקא נצטוו גם לעשות סוכות כדי להגיע גם להאור מקיף שהוא ממקום גבוה למעלה מן המוחין וכמו"כ בחג הסוכות המצות סוכה היא בחי' האורות מקיפין וע"י מצות לולב נכנס האור פנימי כידוע מסה"ק ובזה יובן הלימוד ג"ש בדחז"ל ט"ו ט"ו מחג המצות לכמה ענינים שלכאורה אין הבנה לענין הג"ש מפני שהוא ג"כ ביום ט"ו לחודש ומה דוגמא הוא זו גם רצו ללמוד חג הסוכות מחג המצות לאכילת מצה וכמו"כ להיפך וכו' ועפ"י דברינו יובן כי המה ענין אחד להגיע להאור פנימי עם אור מקיף וגם יונח לציווי הזכר למצוה שנצטוו ביצי"מ:
16
י״זאמנם להבין עיקר הדבר למה תלה מצות סוכה זו בזכר למצות של סוכה ראשונה ביצי"מ מאי אולמה דהאי מצוה מהאי. וגם לפי דברינו הנ"ל שלמען ידעו היינו שנכנס בחי' הדעת בפנימיות הלב ע"י האור מקיף של מצות סוכה למה תלה זה בסוכה של יצי"מ הלא גם עתה זוכין להדעת של האור המקיף מהסוכה. ויובן זה ע"פ הידוע שהארה ראשונה של יצי"מ הי' רק לפי שעה ומיד נכסה מהם מפני שלא הי' עוד אז מתוקנים מצדם כש"נ ואת עירום וערי' שלא הי' בידם רק שני מצות וגם הי' הטענה עליהם מה נשתנו אלו מאלו. ולזה דייקא אז הוצרך להופיע עליהם האור מקיף ממקום גבוה מאוד נעלה גם כדי להגן ולדחות מהם החיצונים שהי' מלאים מקליפות שבעים אומות שעוד לא זכו לכבוש אותם והי' האויר מלא מטומאת ארץ העמים כי לא הי' עוד קדושת א"י וגם התורה עוד לא ניתן להם. ודייקא ע"י שהופיע עליהם מהאור מקיף הגדול ניצולו. וכדאי' בזוה"ק (ח"ב נ"ב ב') ע"פ מה תצעק אלי בעתיקא תלי' היינו שנצרך עתה להופיע עליהם מהשורש מבחי' עתיקא קדישא והיינו הופעת הדעת בפנימיות הלב מהשרש שהוא בחי' כתר בחיצונות והיא בחי' התקשרות בשרש למעלה מן המוחין שעד שם מגיע התקשרות נפשות ישראל כאמרם ז"ל (רש"י מב"ר) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו וע"ז ניצולו גם אם בפועל לפי תפיסת האדם לא הי' להם זכות משא"כ במצות סוכה עתה לאחר יו"כ שיש לנו כמה מצות וזכיות המגינים עלינו ואין צורך להאור מקיף ממקום גבוה כ"כ. אבל שם בא מזה דעת והרגשה בלב גם מהאור מקיף שהי' אז. וזהו למען ידעו וגו' כי בסוכות הושבתי וגו' בהוציאי אותם מארמ"צ שנזכה מעין בחי' הדעת של אז בהתקשרות בשורש. ויובן זה ג"כ ע"פ דברינו ביו"ט שני על רמז הד' מינים ע"פ התיקונים הדס נגד ג' האבות הק' חג"ת ועפ"י המדרש הוא נגד בעל המצות שיש בהם ריח בלי טעם והערבה שהוא בחי' משה ואהרן נו"ה עפ"י סוד. והא נגד הריקנים שאין בהם לא טעם וריח בלי תורה ומצות. והיינו כי האבות הק' המשיכו כח קדושה זו לבניהם שיש בהם עכ"פ ריח מצות כש"נ וירח את ריח בגדיו ריח בוגדים והיינו פושעי ישראל המלאים מצות כרימון אמנם משה ואהרן שהי' מנהיגי ופרנסי הדור כש"נ נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן הי' בהם הכח לקשר בהשרש אפי' נפשות הללו שאין בהם בפועל לא טעם תורה ולא ריח מצות. והנה כבר דברנו שיעקב אע"ה עשה רשימה ראשונה של בחי' סוכה כש"נ ויעקב נסע סכותה וכמו שדברנו למעלה כאשר נקרא שמו ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל כי מקודם נאמ' ויאבק איש עמו וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו בצדיקים שיצאו ממנו היינו שעכ"פ על זרעו הי' לו טענה וגם על זה ניתקן כש"נ ויבא יעקב שלם ואז למקנהו עשה סוכות והיינו שנתברר לו שהוא ובניו שהמה מקנהו וקניניו המה מקושרים בשורש הקדושה מהאור מקיף כנ"ל. אמנם זה הי' כוחו רק למי שיש בו עכ"פ ריח מצות כש"נ בו בקבלות הברכות מאביו וירח את ריח בוגדיו וכנ"ל. אמנם משה ואהרן שהי' שושבינא דמלכא ומטרוניתא להמשיך ולהשריש הקדושה בכל כנס"י ולהוציאם ממצרים ולעשות אותם לגוי אחד בארץ פעלו אז במצות הסוכה בעת יציאת מצרים להמשיך האור מקיף ממקום גבוה מאוד נעלה להתקשר בהשרש גם הריקנים בישראל והירודים מאוד גם אם אין להם על הגוון שום זכות מצידם לא טעם תורה ולא ריח מצות כי כן הוא הנהגתו ית' שדייקא בנפש הנשפל בירידה גדולה מופיע עליו הארה גדולה מהשרש כדי להגביהו. וגם נשמת משה ואהרן היו בשרש עליון למעלה ממדרגת האבות הק' כדאי' האבות בטרקלין ומשה ואהרן בקיטון וגם נדרש וגבה מאבות מאד ממשה ועי"ז הי' בהם כח להעלות גם היותר נמוכים כנ"ל. וזהו הענין במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד והיינו כעין תשובת ראב"ד שבכה רבי יש קונה עולמו בשעה אחת שזכה עוד להיות נקרא רבי עפ"י הבת קול והיינו דוקא כאשר שם זאת על לבו איך שירד נפשו לדיוטא התחתונה עד שאפס תקוה כש"נ כל באי' לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים כאמרם ז"ל שם משום דאביק בי' כמינות דמי' וכאשר נתמרמר על זה זכה להופיע עליו מהאור מקיף הגבוה מאוד לקשרו בשרש הקדושה בשעה אחת שלא עפ"י השגת האדם. וכענין הזה הוא נפעל ע"י משה ואהרן במצות סוכה אחר יציאת מצרים לקשר כל פרטי נפשות ישראל איך שיהי' להופיע עליהם האור מקיף הגדול בבחי' הדעת להיותם מקושרים עי"ז בפנימיות נקודת לבבם בהשורש למעלה מהשגה ומעין הארה זו אנו זוכין גם היום ע"י מצות סוכה שאנו מקיימים עתה וע"ז רומז הפ' בסוכות תשבו וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים לרמז דברינו הנ"ל:
17
י״חויבא יעקב שלם ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית גו' ויבא יעקב שלם גו' איתא בתיקונים (ת' י"ג) והוא צולע על ירכו דפרח מיני' ואשתאר עקב כו' כד אשתלימת סוכה בירך דילה איתמר ביעקב ויבא יעקב שלם. מדת יעקב אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב ועשו נקרא שוא ושקר (כמ"ש במד"ר תולדות) עשו הא שוא וידו אוחזת בעקב עשו היינו שאחז בדברים שעשו דש בעקביו שלא הי' נחשב בעיניו לכלום בזה תפס יעקב והיינו שבעשו הי' עיקר תורה שבע"פ כמ"ש האר"י ז"ל כי ציד בפיו היינו תושבע"פ והי' בו גנוז נשמת ר"מ דנפיק מנירון קיסר דקרי לי' ונתתי נקמתי באדום (כמ"ש גיטין נ"ו.) וכן מצינו (מגילה ט"ז.) כל האומר דבר חכמה באו"ה נק' חכם כו' ומהסתם הי' אוהביו וחכמיו של המן ממשפחתו מזרע עשו דאיתא (במדרש איכה ב' י"ג) אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין שנ' והאבדתי חכמים מאדום תורה אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה. דחכמה יש בו והי' גנוז נפשות צדיקים ויעקב ידע שאינם שייכים לשרשו ונפשות הצדיקים יכנסו בזרעו שהם שייכים לו בשורש. שאז הי' יעקב ועשו ראשי אומות יעקב ראש כנסת ישראל ועשו ראש או"ה ושניהם הי' בבטן אחד. וראש עשו הי' ג"כ במערת המכפלה (כמ"ש בתרגום יונתן וע' סוטה י"ג נתרין עיני' ונפלו אכרעי' דיעקב) והי' מלחמת השר שלו ויגע בכף ירכו שניתק הי' ונשאר עקב שנתק יוצאי ירכו ממנו. ואי' בגמ' (חולין צ"א.) כת"ח נדמה לו שיש בו חכמה ונדמה לו שהוא בא להורות לו לטוב כמש"ש המהלך לימין רבו וכו' ואמר בתיקונים ואימתי יהי' עמודא דאמצעותא שלים כד אתחבר בשכינתא הה"ד ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית הדה"ד ויבן לו ה"א את הצלע ובאמת מצינו בגמ' (שבת קי"ח:) מעולם לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי (וכן במגילה י"ג. אלא לבית) ונראה. שתירץ התיקונים למה קרא שם המקום סוכות ע"ש ולמקנהו עשה סוכות ולא בית ע"ש שעשה לו בית. אך סוכה הוא ס"ה כ"ו שם הוי"ה אד' והוא ע"י שבנה לו בית שיוצאי ירכו בדומה לו שהי' מטתו שלימה שאין בה פסולת ולקח מיד עשו כל הנפשות הגנוזות בו ואז נתרפא מצלעתו שנקרא סוכה ואתחבר בשכינתא הי' שניתק ממנו וכדין ויבוא יעקב שלם כדאי' (שבת ל"ג:):
18
י״טשיר למעלות אשא עיני אל ההרים ובמדרש (ב"ר פ' ויצא) למאלפני ולמעבדני. דרשו הרים לשון הורים ומורים ואבותיו נקראו מעבדנו גם מאלפנו שלמדוהו תורה. מאין יבוא עזרי אמר אליעזר עבד אבי אבא וכו' וזה יש לו שייכות למעבדנו שאבותיו שדרך לתת לבניהם (כמ"ש בית והון נחלת אבות) לא נתנו לו מאומה אבל מה זה ענין למאלפנו. אך כיון שטעם טעם גלות שאצל אליעזר שהי' טעון משא עשר גמלים לא הי' נחשב כלל לגלות משא"כ אצלו שיצא דרך כזה כבורח ריקם (וכמו"ש ב"ר פ' ע"ה) בא ואברכך ברכה של גליות אמר שכל למודי אבותיו ורבותיו הי' לריק אחר שנתחייב גלות על מה שלקח ברכות אחיו בעקבה אף שהי' יודע שלא הי' מרצונו כמ"ש במדרש (ב"ר פ' ס"ה) שיצא אנוס כפוף ובוכה ועשה רק לקיים ציווי' של אמו. עכ"ז לא האמין בעצמו שמא גרם החטא (כמ"ש רש"י פ' וישלח מב"ר) שאמר קטונתי אף שהי' לו הבטחה מפורשת מהשי"ת וזה מאין יבוא עזרי חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי אף שאבותי עבדו כל אחד במדתו אברהם באהבה יצחק ביראה ואני מה. עכ"ז גם אנכי מבריותיו של הקב"ה וכל הנפשות לו המה הגבוהים והשפלים הוא אב אחד לכולנו וא' א' בראנו. וז"ש במדרש (ב"ר פ' ע"ו) יעקב הבחיר שבאבות עדמ"ש בזה"ק מאן דאיהו זעיר איהו רב. וזהו עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ שמים היינו נשמות הגבוהות המכונים בשם שמים וארץ היינו נפשות השפלים. וכן מצינו שאמר במזמור לולי ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל ודרשו (ב"ר פ' ע"ד) ישראל סבא. לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם והיינו עשו כמ"ש על פסוק ואתן אדם תחתך שדרשו א"ת אדם אלא אדום (ברכות כ"ב: והוספות לזה"ק פ' בלק) אף שרק ישראל קרוי אדם מ"מ עשו איפשר שקרוי אדם. אף שכ' (דעת זק' בעה"ת תולדות) שלא נימול מפני שהי' אדמוני. מ"מ מצינו בג' (קידושין י"ח.) שאמרו עליו ישראל מומר שאני וכיון שנקרא ישראל קרוי אדם (וע' תוס' ע"ז ג'. ד"ה כהנים) ואמר לולי ה' לא הי' יכול לעמוד נגד עשו ושם סיים ג"כ עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ שעושה נפשות הגבוהות והיא שמים ונפשות השפלים שהם מכונים ארץ. וכן במזמור אשרי שא' יעקב בעזרו שברו על ה' א' סיים אח"כ עשה שמים וארץ והיינו כנ"ל וזהו לית אנא מוביד סברי מן בריי עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ:
19
כ׳(אושפיזא דיוסף)
20
כ״אבזוה"ק (יתרו פ"ח ע"ב) ליליא דשבת כ' והרכבתיך על במתי ארץ. ובגמ' (שבת קי"ח:) אי' ניצול משעבוד מלכיות כתיב הכא והרכבתיך וגו' וכ' התם ואתה על במותימו תדרך במתי ארץ היינו שרשי הקליפות שהם עשו וישמעאל וראשית הקליפה עמלק והיא כנגד ק' הברית כמ"ש (תנחומא תצא) שהיו חותכין מילותיהן של ישראל וכו' שהי' מקטרג שגם בישראל יש שפוגמין בזה. ומזה מסתעף שליטת האו"ה (כמו שנת' כ"פ) וכנגד זה יוסף צדיק יסו"ע שומר הברית ומברר כל ישראל ועמך כולם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק כמ"ש (זה"ק וארא כ"ג ע"א) ומש"ה אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף כמש"נ ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. וכמ"ש (ב"ר ויצא פ' ע"ג) נולד שטנו של עשו וכן סוכה אי' (רע"מ פנחס רנ"ה ע"ב) צל לאגנא על נשמתא והיינו מקליפת הנחש שהוא בתאוה כמ"ש (שבת קמ"ו.) שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. וכבר אמרנו שקדושת האושפיזין היינו שבכל יום מימי הסוכות משפיע כל אחד מהז' רועים מקדושתו בכלל ישראל. וכשהוא אושפיזא של יוסף זוכין כל ישראל לתקן פגם זה. ועמך כולם צדיקים ושבת ברזא דברית כמ"ש בזוה"ק (יתרו צ"ב ע"א בראשית נ"ו ע"א) והשבת שבא בסוכות וגם כשחל בו אושפיזא של יוסף זוכין מג' הקדושות לתקן פגם זה. וזה הכנה להו"ר שקודם יבוא משיח בן יוסף שמברר ועמך כולם צדיקים. ועל ידו יהי' הניצוח באו"ה שכל הגליות באין על פגם זה (כמ"ש בזוה"ח וישב) ואח"כ יבוא משיח בן דוד וזה הו"ר שכנגד דוד וע"י יהי' הישועה הגדולה מיצה"ר הוש"ר ושיזכו לנצח כל שרשי היצה"ר. וכן תלוי בזה הניצוח באו"ה שהם ג"כ בשורש ז' אומות והכנעני כולל אותם וכשכל א' כלול מעשר הם ע' קליפות האומות וכשיושעו מכל קליפות היצה"ר הוש"ר אז ממילא יושעו ואתה על במותימו תדרך:
21
כ״בבמדרש (אמור פ' ל') ד"א שובע שמחות אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות אלו ז' מצות שבחג ואלו הו ד' מינים שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. ופירשו שהוא קושיא בלא תירוץ מפני שמפרשין חגיגה על שלמי חגיגה ושמחה שלמי שמחה. אך באמת יתכן דמפרש ז' שמחות בז' המצות דבד' מינים כ' ושמחתם לפני ה"א וגו' וחגיגה הוא עדמ"ש בתוס' (חגיגה י':) חוגו חגא י"מ לשון מחולות כמי יחוגו וינועו כשכור. והיינו מה שמבטל עצמו ודעתו לגמרי לכבוד השי"ת כעין שמצינו בדהמע"ה ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו' ומיכל אמרה ע"ז כהגלות נגלות וגו' והיינו שביטל כל דעתו לכבוד השי"ת. וכעין שמצינו (כתובות י"ז.) ר"ש בר"י מרקד אתלת אר"ז קא מכסיף לן סבא כו' אהניי' לי' כו' שטותי' לסבא שהי' מתנהג כשוטה לש"ש לשם מצוה וע"ז מביא בתוס' המשל כמו יחוגו וינועו כשיכור שמבטל כל דעתו לש"ש. וכ' חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך וגו' וכ' ושמחת בחגך קאי על שניהם על מצות סוכה ועל מצות חג שהוא חוגו חגא המחולות ומצות שמחה הוא מש"נ והיית אך שמח שנדרש (סוכה מ"ח) על שמע"צ שאז אין שום מצוה רק קביעות השמחה שיהי' לו הוי' לעולמי עד. והז' שמחות נגד הז' רועים האושפיזין שד' מינים נדרש (במ"ר שם) נגד האבות ויוסף. פרי עץ הדר זה אברהם כו' כפות תמרים זה יצחק כו' וענף עץ עבות זה יעקב כו' וערבי נחל זה יוסף וכו'. ושמחה נגד משה רבינו כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו שהיא התורה שניתנה לו במתנה. וכן שמע"צ והיית אך שמח ששמחין בלא שום מצוה רק בד"ת כמש"נ פקודי ה' ישרים משמחי לב וכ' לישרי לב שמחה ישרים לשמחה (כמ"ש סופ"א דתענית) וסוכה נגד אהרן שבזכותו זכו לענני כבוד (כמ"ש שם ט'.) וחגיגה נגד דהמע"ה שבו מצינו המחילות ורקידין שביטל עצמו וכבודו לכבוד השי"ת וכש"נ ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת וגו' והוא חוגו חגא. וע"ז הביאו בתוס' מלשון יחוגו וינועו כשיכור ובשבת זוכין כל ישראל לשמחה בתורה דשבת דכו"ע בשבת נתנה תורה (כמ"ש שבת פ"ו:) ושבת יום השביעי דא תושבע"פ (כמ"ש זה"ק בראשית מ"ז ע"ב) מלכות פה תושבע"פ וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת:
22
כ״גבנוסח יהי רצון כשנכנסים לסוכה אנחנו אומרים ובזכות צאתי מביתי החוצה חשב לי בזאת כאלו הרחקתי נדוד ויש נוסחאות יותר מפורש ובאם נתחייבתי גלות יחשב לי כאלו הרחקתי נדוד. ולכאורה איך יתכן שיהי' מצות ישיבת סוכה נחשב לגלות ובפרט כי גלות הוא ענין צער והמצטער פטור מן הסוכה. אכן מקור הנוסח הוא מפסיקתא דאיתא בפסיקתא מצות סוכה אחר יוה"כ אחר שנמחלו העונות אולי נתחייבו גלות תהי' מצות סוכה כגלות בבל דכתיב ובאת עד בבל שם תנצלו ומשם יגאלך ה' מכף כל אויביך. ולהבין מה שמזכיר דייקא גלות בבל הלא אנחנו משועבדים בכל הארבע מלכיות. אכן גלות בבל מרמז שכל ענין הגלות הם רק לטובת ולישועות ישראל כמו שהי' בגלות בבל התחלת יגדיל תורה ויאדיר ויותר זכו ישראל בבבל ממה שזכו בארץ כי שמעתי מאדומו"ר הק' זצללה"ה שבעת שגלו לבבל כולם הלכו במר נפש ויחזקאל הלך בשמחה רבה. היינו מפני שיחזקאל הרגיש אור הקדושה אשר יזריח הקב"ה לישראל בבבל יותר מבהיותם יושבים על אדמתם. וכן הי' שנתגלה ליחזקאל מה שלא נתגלה לשום נביא וחוזה כדאי' בזוה"ק (ח"ב ב' ע"ב) כד נחתו לבבל אתפתחו שמיא ושראת רוח קדשא על יחזקאל וחמא מה דחמא ואמר לון לישראל הא מאריכון הכא וכל חילי שמיא ורתיכא דאתי למידר ביניכון וכו' כיון דחמו ישראל כך חדו וכו' ולא חיישו על גלותיהון כלל דהא ידעו דקב"ה לא שביק לון ותמן שכינתא עמהון. ושם בבבל התחיל התפשטות הד"ת שבע"פ ואמרו רז"ל (שהש"ר פ"ד ד') הרבה צדיקים העמדתי בחורבנה יותר מישובה והרבה גזירות גזרתי עלי וקיימתים יותר ממה שגזרת עלי. והכל הי' מאנשכנה"ג שהיו בבבל. כי כל הגזירות והסיגים שלא נאמר מי עשאם כולם הם מאנשכנה"ג שתיקנו לישראל לצורך קדושת ישראל ביתר שאת ויתר עוז. ומצינו במשנה שמעון הצדיק הי' משיורי אנשכנה"ג ואמר והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה שמסרו נפשם להעמיד תלמידים הרבה להרביץ תורה בישראל ומצינו בימי אחשורוש שהיו בגלות וקבלו עליהם התושבע"פ מרצונם מצד אהבת הקב"ה כי כפיית ההר בסיני הי' על תושבע"פ (כדאי' תנחו' נח) שלא רצו לקבל מרצונם כי צריכה יגיעה ולמאס תענוג עוה"ז. ואמנם בגלות קבלו עליהם התושבע"פ באהבה ובשמחה. ומצינו אח"כ שכל התושבע"פ נתגלה להם בגלות בבל ורב יהודא אסר לגמרי לצאת מבבל לארץ ישראל. (כתובות קי:) והגלות בעצמו גרם לישראל להתפשטות התורה הקדושה כדכתיב כי ברב חכמה רוב כעס שהרב הכעס גורם להתגלות רב החכמה כי ברוב חכמה נתקן רוב הכעס וזה שמביא הפסוק משם יגאלך ה' מכף כל אויביך היינו היצה"ר (כמ"ש סוכה נ"ב:) שהוא עיקר האויב לישראל וע"י הד"ת נתקן גם הלב כסיל ונעשים לב אחד להקב"ה. וכמו כן מצות סוכה תיכף אחר יוה"כ שנמחלו העונות לישראל נעשים ברי' חדשה להתקרב להקב"ה מרמז לנו שהגלות הוא להרבות קדושתינו ותיכף אנחנו נכנסים למצוה ולקדושה וסוכה ג"כ מגנת עלינו כי היא הפריסת סכת שלום ואנחנו יושבים בסתר עליון ומצלת אותנו שלא יוכלו האורבים לגשת אלינו:
23
כ״דהושענא (מאושפ' דמשה) מתחיל אדון המושיע דג' הושענות ראשונות נגד האבות יום א' אושפ' דאברהם למען אמיתך שהי' קיים כל התורה כולה (כמ"ש יומא כ"ח:) אמת זו תורה (ברכות ה':) יום ב' אבן שתי' בית הבחירה שהוא אושפ' דיצחק שהי' ישראל ראשון דאאע"ה נקרא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) אף שזכה אח"כ ונקרא איתן האזרחי (כמ"ש ב"ב ט"ו.) שנעשה אזרח בישראל ונקרא שמו ישראל (כמ"ש ב"ר ר"פ תולדות) מ"מ עד שלא נולד יע"א נקרא תחלה לגרים משא"כ יצחק אביו שהי' ישראל ראשון. וכ' ויצא יצחק לשוח בשדה שהלך להתפלל במקום בהמ"ק ואברהם אבינו הכיר את המקום מרחוק מקום עקידתו וכו אח"כ הכירו מקום המזבח ממה שראו עפרו של יצחק צבור עליו. לכן הושענא שלו אבן שתי' בית הבחירה ויום ג' אומרים אום אני חומה ברה כחמה נגד יע"א ע"ה שהוא בנה בית בישראל כנס"י שמטתו שלמה ובכאן מתחיל הד' שהשפיעו הקדושה לישראל ומשה רבנו הוריד הד"ת לישראל. ולית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא (כמ"ש זח"א ר"ב רע"א) אומרים אדון המושיע בלתך אין להושיע ע"ד מ"ש (מ"ר אחרי פכ"א) ישעי ביוהכ"פ ישועה מחילת עונות והיינו ישועה מקטרוג היצה"ר. ומ"מ צועקים כל ימי החג הושענא והושיעה נא עד הו"ר תשועה גדולה ואומרים אדון המושיע בשם אד' שהוא אם אדונים אני אי' מוראי. וכמו שאמרנו בש"ת שאף בתשובה הנמוכה מיראה שהיא ממדה אחרונה ושבת דמע"ש איהי יראה ושרי' בה יראה זוכין ג"כ לתשובה עילאה (עד כ"ע) עד כה"כ עד הוי"ה אלהיך כל שם הוי"ה שכולל כל הט' מדות (זח"א רנ"ח ע"א) וקוצא דלעילא רמיזא לאין (שם ס"ה ע"ב) כ"ע. ובסוכות זמן מלחמת גומ"ג (כמ"ש טואור"ח סי' ת"צ בשם ר"ה גאון) בתשרי נגאלין ע"י תשובה הושענא רבה ובזוה"ק (השמטות לח"א) ד"ה ת"ח עשר נטיעות כו' וניסוך המים הלמ"מ כו' אתרא דאיקר הר סיני תושבע"פ אוליפת לי' למשה כו' ומסיק וכדין יעבדין ניסוך המים אינון מים חיים כו' דהא חיים ונהירו אתוסף בההוא זמנא כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים והמכוון עפמ"ש בזה"ק לעיל מינה (ד"ה ות"ח בהאי חגא כו') וכלהו שבעה יומין עילאין מקבלים מאינון מים חיים דנפקין מירושלים עילאה טמירא דירושלם מלכות פה תושבע"פ חכמה תתאה ירושלם עילאה חכמה עילאה טמירא היינו ע"י אור שנגנז לצדיקים לע"ל שהוא קוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין דתושבע"פ של ר"ע וחביריו כל יקר ראתה עיני זה ר"ע וחביריו (כמ"ש מד"ר ות' חקת) הוא מה שמשיגין מטלא דעתיקא ע"י הדעת שער הנ' ועפ"י שכל והדעת שלהם. ועז"א (ב"ב י"ב:) ודלמא בהאי מלתא בר מזלי' הוא. אך כשמכוין ומתאמרה הלמ"מ כוותי' זה א"א להיות בר מזלי' שזה זכה רק משה רבנו ע"י ענותנותו כמ"ש משה קבל תורה מסיני והם הלכתא בלא טעמא (כמ"ש פירש"י גיטין י"ד ד"ה כהלכתא) כמו התורה שבכתב שהם רק גזירות חוקה חקקתי ואף שיש טעם הוא רק כמו ר"ש דדרש טעמא דקרא (כמ"ש ב"מ קט"ו.) אבל באמת הם גזירות. וכן ההלכות של משרע"ה הלכתא בלא טעמא וזה זכה רק משה רבני שהי' ענו מכל אדם וכמ"ש והחכמה מאין תמצא שחכמתו הי' מאין שהוא עתי"ק סתימאה דאיקרי אין כמ"ש (זח"ב ס"ד ע"ב) שהיא כ"ע וזהו תגו של יוד שהוא אור שנגנז וזהו מים חיים דנפקין מירושלים עלאה טמירא אור הגנוז קוצו של יוד שהיא חכמה וקוצו הוא אור שנגנז עלאה טמירא. וזה זכה רק מסיני וכמ"ש (שבת ס"ז:) בסנה לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי קב"ה שכינתי' עלך אלא משום דמייכת מכל אילני וכו' (ועי' מגילה כ"ט.) ומסיק בגין דרמיזא לההוא טיבו דזמין קב"ה למיעבד כד יעבר קב"ה סאיבו מארעא כד יחתון מים חיים טהורים באינון שיתין כו' ההוא ים האחרון וכו' וזש"נ כמים לים מכסים ומסיק כדין כ' ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה מאן אינון וכו' דאינון מריקין בהאי ישועה וכו' וז"ש אדון המושיע וכו' וכן הספירה שלו נצח. ואי' בגמ' (ברכות נ"ח.) והנצח זה מפלתה של אומה הרשעה שבו יהי' נצחת גוג ומגוג ובמד"ר (אמור פ' ל') עמש"נ נעימות בימינך נצח משל כו' מאן דנסב באיין בידי' אינן ידעין דאינון נצוחיא כו':
24
כ״הכבר דברנו מזה שהד' מינים משפיעים האור פנימי בלב וביחוד הלולב שהוא בחי' יוסף הצדיק משפיע האור פנימי ללב נפשות ישראל ועל זה עיקר הברכה ניתקן על נטילת לולב וגם עיקר הנענועים המה בלולב כדי לנענע בו ואיתא בתיקונים שח"י נענועים כנגד ח"י חוליות שבשדרה דאינון בצדיק ח"י עלמין והנה עיקר אור הפנימי הוא השפעת האור תורה להיות משיג עי"ז הארת אלהותו ית' כש"נ ה' אורי וישעי וכש"נ אל ה' ויאר לנו ונאמ' כי אשב בחשך ה' אור לי. והמה נשפעים ע"י הד' מינים שבלולב שהמה בחי' ז' מדות שבקדושה שבכולם נמצא הארת התורה. כי אאע"ה הי' הראשון שהאיר מחכמת התורה. כי שני אלפים תורה התחיל מאברהם אע"ה וגם אמרו ז"ל (ב"ר פ"ב) עפ"י יהי אור ויהי אור זה אברהם ויצחק אע"ה אורייתא מגבורה נפקא ויעקב אע"ה הי' השורש מתורת אמת. ומשרע"ה הי' המשפיע כל התורה ואהרן הכהן תורת אמת היתה בפיהו ותורה יבקשו מפיו. ויוסף הצדיק הי' בן זקונים ות"א בר חכים שכל הלכות של שם ועבר מסר לו וזהו מש"נ האמת ליעקב דאמת הוא מה שנקבע בלב להיות תכון לעד ויוסף הוא ההמשכה מיעאע"ה לכלל ישראל שנק' בשביל כן על שמו שארית יוסף וכידוע דגוף וברית חד חשוב להו. ולשון זקן זה קנה חכמה והיינו שבחי' יוסף הוא שכבר נקנה החכמה בלב. ולכן מכונה שם זה על זקן כי עפ"י הרוב עדין לא נקנה החכמה בפנימיות הלב עד ימי הזקנה וזהו השרש מהאור הפנימי כשנקלט הארה בהלב. ודוה"מ ע"ה הוא מלכות פה תושבע"פ והוא בחי' משיח שהוא יחיד ששב ועל ידו מוחלים לכל העולם כולו דהיינו שיכנוס הרהור תשובה בלב כל נפשות ישראל ואזי יתברר שבפנימיות לבם מלא מהארת אלהות ורצונינו לעשות רצונך רק כל הקלקולים הוא מהשאור שבעיסה (ברכות י"ז.) והנה מדת אברהם הוא האור בהתפשטות בלי גבול כי מדתו בחי' גדולה כש"נ לך ה' הגדולה וגדול הוא בלי שיעור שאין עוד למעלה ממנו כמו שדברנו במשתה גדול. ולכן נצרך לזה דייקא בחי' גבורה וצמצום דיצחק שיהי' בגבול וצמצום כדי שיהי' לו תפיסא בהמקבל. וע"ז אורייתא מגבורה נפקא היינו בגבול ושיעורים בתרי"ג מצות ובאותיות התורה במספר. ובחי' משרע"ה שהוא ג"כ בקו הימין והיינו ג"כ להשפעת ד"ת בלי גבול בהעומק שיש בפנימיות הד"ת כש"נ ארוכה מארץ מדה שגם המדה של התורה יש בתורה עמקות להשיג כל אחד בדעתו כל חד לפי בחינתו בעומק של הד"ת בהתחדשות בפלפולה וגם בפנימיות בעמקות בלי שיעור. ומשרע"ה הוא מבחי' הדעת של כלל ישראל שהוא השיג בדעת פנימיות עמקות הארת ד"ת עד בלי גבול. ונגד זה הוא בחי' אהרן בקו השמאל המצמצם בחי' הדעת לבל יתפשט כדי שיהי' נשמר ונקלט במקבל כש"נ ושפתי כהן ישמרו דעת. וע"י קו הממוצע נמשך ההארה לכלל והיינו ע"י בחי' יעקב ויוסף שיעקב הוא המכריע מחו"ג ויוסף מבחי' נו"ה וידוע שיעקב מלבר ומשה מלגאו כי בחי' משה שהוא הדעת היינו הארת אלהות בפנימיות לבו בכל עניניו ויעקב הוא ג"כ בחי' זו שכל תנועותיו מלבר הי' עפ"י הארת אלהות בבחי' אמת דהיינו שלא עשה שום תנועה זולת מה שהוא רצון השי"ת שהופיע עליו בחי' האמת וע"ז יש לכוון דברי המדרש ע"פ למה הרעותם להגיד וכו' מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה וכו' הביא דהוא אמר נסתרה דרכי מד' וגו' והמפרשים הגיהו אלא דבר זה ואין מהצורך כי בוודאי זהו בחינתו שלא אמר מעולם דבר של בטלה כנ"ל. ומה שאמר למה הרעותם וגו' ג"כ לא הי' של בטלה כי כאשר נכתבו דברים הללו בתורה לא הי' של בטלה והתועלת היא שגם אם יהי' מי שיאמר לנפשו נסתרה דרכי מד' וגו' יהי' נכלל בעדת יעקב והוא כענין אמרו ז"ל (שבת פ"ט:) ע"פ אם יהי' חטאיכם כשנים וגו' כשנים הללו שסדורות ובאות משי"ב כשלג ילבינו והיינו שכך הי' מסודר מרצונו ית' שיזדמן לפניו כזה כדי שיתהפכו לזכות וע"ז רמזו חז"ל שכל שיחתן של ת"ח תורה תיבת שיחה יורה על דברים שיוצא מפיו בלא כונה. ומי שנמצא בו מאור התורה גם שיחה כזו נצמח ממנה בחי' תורת אמת שלא יהי' לבטלה. וענין זה נזכר במקומו בסוכה (כ':) בטבי עבדו של ר"ג שהי' ישן תחת המטה כי בסוכה הזמן גרמא לזה ע"י מאור הפנימי הנכנס ללב כנ"ל. והנה בחי' יוסף הוא קו הממוצע היותר קרוב להמשיך לכנס"י המאור הפנימי מדעת אלהות ע"י בחי' אמת כש"נ אלה תולדות יעקב יוסף שהוא הממשיך הארה כלליות מכל המדות להשפיע לכנס"י וכש"נ אור זרוע לצדיק וכאמרם ז"ל ניתן האורה לצדיקים. וכבר דברנו מזה על אמרם ז"ל שנראה לו דמות דיוקנו של אביו היינו שהופיע לו האור מבחי' אמת. ועי"ז דייקא עמד בהנסיון כי בוודאי צריך להבין מה שאמרו ז"ל שלעשות צרכיו נכנס על יוסף הצדיק שח"ו לא נתפתה לתאוות נפשו אמנם הוא עפ"י אמרם ז"ל (רש"י) סמיכות תמר לאשתו של פוטיפר שגם זו לש"ש נתכוונה שראתה באיצטגנינות שעתידה להעמיד ממנו בנים ובוודאי אין כוונתם ללמוד זכות על הנכריות רק להגדיל בזה הנסיון ושבודאי גם יוסף הצדיק הרגיש זאת ועי"ז הי' קרוב להתרצות לה. אמנם כשהופיע בלבו בחי' אמת שהוא דמות דיוקנא של אביו נזכר בעצמו שעכ"פ לא יוצמח מזה בחי' אמת שיהי' קיום לעולמי עד כש"נ שפת אמת תכון לעד ועי"ז עמד בנסיון והוא ג"כ עפ"י הנ"ל שביחוד הארה פנימיות מדעת אלהות בבחי' אמת נקלט ביוסף הצדיק כש"נ אלה תולדות יעקב יוסף ונאמר אור זרוע לצדיק:
25
כ״ואיתא בזוה"ק (ח"ג רנ"ט א') ע"פ מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה דא ס"מ כל מה דאית לי' באהבה דישראל למהוי לי' חולקא באינון מים דרשימין בחג בוז יבוזו סימנא דאינון מים בו"ז והיינו מצות ניסוך המים דחג. בשני נרשם מ' בששי הי' ונסכי' בשביעי מ' הרי מים והמכוון אם יתן איש את כל הון ביתו היינו כי מים מרמזים על השפעה ומים רבים היינו כח הקליפה וס"מ הוא ג"כ להשפיע כש"נ ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על גנזי המלך ומלך סתם הוא ממ"ה היינו שאמר המן שיש לו כח לפזר את כל הון ביתו לצדקה שנקראים חונן דלים. ועכ"ז לא יוכלו לכבות את האהבה של ישראל בבחי' ניסוך המים שלהם הרשומים בבו"ז והיינו כי כל כח הנדיבות השפעה שלהם אינה בפנימיות הלב רק לעורר קטרוג על ישראל חסד לאומים חטאת משא"כ ישראל שהמה מנסכים ג' לוגין מים על רמז זה שגם ההשפעה והנדיבות מעט מכריע את המון מים רבים שלהם שנקראים מים הזדונים משא"כ בחי' המים של ישראל המה בשמחה בפנימיות נקודת הלב כש"נ ושאבתם מים בששון. ולכן הם רשומים בימים הללו ביום ב' שהוא נגד בחי' יצחק שהי' נימול לשמונה תחלה והיינו מגזעא ושרשא דישראל שהפנימיות לבו דבוק בהשי"ת באה"ר ולזה איכא מ"ד שזכירות גשמים מתחיל מיום הזה וביחוד הרמז מבורר יותר ביום הששי שנאמר מפורש ונסכי' המשמעות על שני ניסוכין ולזה איכא מ"ד שרק מיום הזה מתחיל הזכרת גשמים. והיינו כי בחי' יוסף הצדיק הוא מברר יותר ועמך כולם צדיקים ששום נפש מישראל איך שיהי' לא ידח ממנו נדח כי כולם מקושרים בהשרש בפנימיות. וגם בזוה"ק מרמז בשיעור ניסוך ג' לוגין מים שהמה ח"י בצים נגד בחי' צדיק ח"י עלמין. וניסוך המים במזבח הי' יורד לשיתין המחוללים עד התהום ושיתין המה משי"ב כאמרם ז"ל ע"פ בראשית ברא שית. וגם אמרו ז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית. וזהו היסוד שעלי' נשתת העולם. וע"י ניסוך הג' לוגין מים המרמז על הקיבוץ המאור הפנימי של האהבה בנקודת הלב של האדם נתחבר עד התהום שהמה מעיינות החכמה כדאי' בזוה"ק (ח"א קי"ז א') ע"פ ביום הזה נפתחו מעיינות תהום רבה אתפתחו מבועין דחכמתא לתתא והיינו שעי"ז שמגיעים עד התהום נפתחו מעיינות החכמה של הארת הפנימיות בכח התורה בכלל כוללות נפשות ישראל כרמז הפסוק ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה כדאיתא שם בזה"ק מאן אינון שית מעייני דאינון מריקין בהאי ישועה והיינו התחברות בחי' צדיק וצדק יסוד ומלכות כשמנסכין הח"י בצים מים על בחי' תהום רבה שהוא חכמה תתאה בחי' מלכות. ועי"ז נפתחו מבועא דחכמתא לתתא בכלל נפשות ישראל:
26
כ״זבזוה"ח (תולדות) כשחשב ז' המוספין כנגד ז' רועים אי' בשבתא לקבל צדיק יסו"ע דאיקרי כל ואיקרי מוסף שבת לאוספא לי' עידונין ממוחא סתימא. ולמה פרט בזה שנקרא מדת יוסף כל. אך הענין דמתרגמין כי כל בשמי ובארץ דאחיד בשמיא וארעא. והיינו שההמשכה ביחוד קו"ה ושכינתי' ו' ה' היא ע"י יוסף. וכן יש שמים עלאין וארץ תתאה דהיינו י"ה וכמש"כ בזה"ק (האזינו רפ"ו ב') ואות ו' הבריח התיכון מבריח מן הקצה וגו' והיא מדת יעקב דאחיד לעתי"ק וכו' כמ"ש בזה"ק (ח"ב קע"ה ב') וזה ההמשכה הוא ג"כ ע"י יוסף שהוא ו' זעירא המילוי וכמ"ש בזה"ק (ח"א קפ"ב ב') דכל דיוקנא דיעקב הוה ביוסף כו' ותרוייהו כחדא אזלי ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלי תרוייהו כחדא כו'. וז"ש דמוסף שבת התוספות קדושה משבת שהוא מדת מלכות הוא ע"י יוסף צדיק יסו"ע דאיקרי כל וע"י ההמשכה מעתיקא וכל המדות עד ה' שבת תתאה. וז"ש לאוספא לי' עידונין ממוחא סתימא. וזה ענין אושפיזא של יוסף שהיא הכנה להו"ר אושפיזא של דוד שהיא מרכבה למדת מלכות שע"י יוסף ההמשכה מכל המדות למלכות מבריח מן הקצה אל הקצה. אך לכאורה איך יתכן שיהי' המשכה ע"י יוסף אף קדושת משה ואהרן שנולדו אחר יוסף. אך באמת יעקב אבינו מרכבה לשם הוי"ה וכל המדות היו כלולים בגופו כפי שנחשבו בפתיחת אליהו נו"ה תרין שוקין כו' וז"ש במדרש (ב"ר פע"ז) ויגע בכף ירכו נגע בצדיקים ובצדקות בנביאים ונביאות שהם עתידין לעמוד ממנו כו' והיינו שאף שעל יעקב לא הי' לו שום טענה אמר שבזרעו עדיין יש טענה שלא נתבררו במדת אמת ליעקב. ואחז"נ ויבא יעקב שלם שנתרפא מצלעתו (כמ"ש שבת ל"ג: ובר"ר שם פע"ט) והיינו שנתברר שמטתו שלמה ואז ההמשכה מכל הו' מדות למדת כנס"י אף קדושת משה ואהרן שהם מרכבה למדת נו"ה שמשם יניקת הנביאים ואף שלא נולדו עדיין וכאמור. וז"ש בזה"ק (בהשמטות לס' בראשית רס"א ב') במ"ש הלל (סוכה נ"ג.) אם אני כאן הכל כאן כו' הוה רמיז ואמר אי שכינתא דאיקרי אנ"י שריא כאן הכל כאן ההיא אתרא דאיקרי כל דאתי לאזדווגא בה. ואף דכל מדת צדיקי רק כשיש השראת שכינה וזיווג קוב"ה ו' הבריח התיכון וגו' אז מדת כל כאן שההמשכה ע"י מדת צדיק יסו"ע דאיקרי כל והיא ו' המילוי כאמור:
27
כ״חאך בסידור שער שמים מהשל"ה הק' אי' סדר האושפיזין האבות יוסף משה אהרן דוד כתולדתם. ולכאורה היא נגד המפורש בכ"מ בזוה"ק בסדר הז' רועים יוסף מרכבה למדת יסו"ע וכסדר האושפיזין מהאר"י הק'. אך באמת נמצא גם בזה"ק (בהשמטות שם לעיל מיני') דחשב האושפיזין ביומא רביעאה לקבל דרגא דיוסף ביומא חמשאה לקבל דרגא דמשה ביומא שתיתאה לקבל דרגא דאהרן. ובאמת גם בזה"ח (תולדות) דחשיב סדר הרועים מרכבה להמדות וחשיב יוסף מרכבה למדת יסוד מ"מ בתחלה כשחשב הז' רועים חשב אבהן דעלמא איצוי"ע יוסף ומשה ואהרן ודוד. ובאמת אלו ואלו דא"ח שיש סעד גם לסדר הזה דחשב יומא רביעאה נגד יוסף שבד' נתלו המאורות שהיו מאור הראשון וכ' אור זרוע לצדיק. וכן חשב בגמ' (ברכות נ"ח.) והנצח זו מפלתה של מלכות הרשעה וכו' ויז נצחם וגו' והיינו נגד יוסף שע"י משיח בן יוסף יהי' הניצוח שעשו נופל בזרעו. וכן חמשאה לקבל דרגא דמשה דאי' בזה"ק (רע"מ פנחס רכ"ג ב') ונתן ההוד למשה שנא' ונתת מהודך עליו. וכ"ה בתיקו' (תי' י"ג כ"א א') דאיהו הוד דיהיב למשה. ובתוס' (שבת פ"ח.) שני כתרים של הוד היו לפיכך כשנטלן משה קרן עור פניו. וכ"ה בתנחו' (סו"פ תשא) ומנין זכה משה לקרני הוד וכו'. וחשב ביומא שתיתאה לקבל דרגא דאהרן עפמ"ש בזוה"ק (ח"ג נ"ג ב') אהרן שושבינא דמטרוניתא וכו' והיינו שהוא מקרב כנס"י לקוב"ה והוא המכפר והמטהר לכנס"י והיינו מדת כל שמקרב ישראל לאביהן שבשמים. אך ההבדל בין ב' הדיעות הוא כעין מחלוקת ר"ה ור"ח (סוטה ה'.) ח"א אתי דכה וח"א אני את דכה והיינו דלמ"ד אתי דכה נחשב אהרן מדת כל שמקרב ישראל לאביהן שבשמים אתי דכה. ולמ"ד אני את דכה יוסף מדה ששית כל שמחבר שמים וארץ שמים עליונים שממשיך כל המדות לכנס"י. וכחשבון האושפיזין שסידר האריז"ל יוסף מדה ו' וכן אנו אומרים וכמ"ש בגמ' ומסתברא כמ"ד אני את דכא וכו'. ויוסף הוא הכנה להו"ר שכנגד דוד מלכא משיחא שאז יהי' הישועה הגדולה הושענא רבא (ומ"ש בזה"ק (שם בהשמטות) לקבל דרגא דאהרן דאחיד בהו"ד היינו מתחלה הסדר אני את דכה והוד דרגא דאהרן בחסד דאברהם. ואחר שעוברים ימי החג דרגא דאהרן אחיד במדה ששית שמקרבן לתורה ומקרב כנס"י להשי"ת כמ"ד אתי דכה ואלו ואלו דא"ח כן שמעתי בקו"פ מהכותב):
28
כ״טבפסיקתא דסוכות (כ"ז) כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה"ז אף הקב"ה נותן לו חלק בסוכתה של סדום מה שהקב"ה עתיד לחלק לצדיקים שבטים שבטים שנ' אלהים דבר בקדשו זה אבינו אברהם ע"ה וכו' אעלוזה וכשאעלוזה כו' אחלקה שכם אני מחלק אותה שבטים שבטים כו' ומהו עמק סוכות אמדד זה סוכתה של סדום שהיתה מסוככת ז' אלנות כו' ותמרים על גביהם. הענין הוא עפמש"נ (יחזקאל ט״ז:מ״ו) ואחותך הגדולה שומרון גו' ואחותך הקטנה ממך גו' סדום ובנותי' ושבתי את שבותהן את שבות סדום ובנותי' גו' ובשלמא שומרון נקראת אחותך הגדולה יתכן שהיו מעשרת השבטים אך מה טובה לסדום להקרא אחות ליהודה. גם מהו שאמר ושבתי גו' את שבות סדום גו' אך הענין דאי' מהאר"י הק' ז"ל דדור המבול ודור הפלגה נשמותיהם היו במצרים שנפשות דור המבול נגזר עליהם היאורה תשליכוהו ודור הפלגה נעבדו בחומר ובלבנים. והענין הוא שאז היו נפשות ישראל נכללים בתוך שאר הע' אומות רק הקליפה גברה עליהן שהיו רוב נגד מיעוט. ונפשות דוהמ"ב היו שורש תושב"כ שכן אמרו (שמו"ר פ"ל) שביקש הקב"ה ליתן להם תורה ולא רצו דכ' ודעת דרכיך לא חפצנו. וכ"א בגמ' (חולין קל"ט:) בשגם זה משה שהי' נפש משרע"ה אז בתוכם והיו ראוים לתת להם הד"ת ואם היו זוכין הי' מים ואין מים אלא תורה (ב"ק י"ז.) אך אח"כ נעשה מים הזדונים. וכן מפורש בזה"ק (ח"ג רט"ז סע"א) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא וכו' ואח"כ הי' נפשותם במצרים ונגזר היאורה תשליכוהו. ונפשות מדור הפלגה אי' מהאריז"ל שהיו משורש תושבע"פ שנמסר לישראל ולא בשמים הוא עד שאי' (ב"מ נ"ט:) נצחנו בני וכן (שם פ"ו.) פליגי מתיבתא דרקיעא עם הקב"ה ומאן נוכח נוכח רבה ב"נ והרמב"ם ז"ל פסק כמתיבתא דרקיעא וכ' הכ"מ הטעם דרבה ב"נ אמר כן כשעלה לשמים ואז לא יכול להכריע דלא בשמים הוא. ומזה בא להם הקלי' להלחם עם השי"ת ואמרו נעלה לרקיע לאו כל הימנו שיבור לו העליונים כמ"ש (סנהדרין ק"ט.) ואח"ז היו נפשותם במצרים ונגזר עליהם בחומר ובלבנים דאי' בזה"ק (ח"א כ"ז א') בעבודה קשה זו קושיא בחומר זה ק"ו ובלבנים בלבון הלכתא ובכל עבודה בשדה זה ברייתא ואי' (בב"ר פל"ח) בדור הפלגה שחטאם קשה מדור המבול דור המבול לא נשתייר מהם פליטה וכו' אבל אלו ע"י שאוהבים זא"ז שנא' ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה והענין היא דכיון שהי' דור הפלגה כנגד תושבע"פ ועז"ד עה"פ בספר מלתמות ה' שע"י הספר אפילו הרב ותלמידו נעשים שונאים זל"ז כמ"ש (קידושין ל':) עד דאי' (בירוש' הובא בתוס') במחלוקת י"ח דבר שעמד להם בנפשותם ומזה נסתעף שנאת חנם אף שבאמת בתושבע"פ כ' את והב בסופה שנעשו אח"ז אוהבים זל"ז וכ' והאמת ושלום אהבו דאהבה ואחוה ביניהם כמ"ש (יבמות י"ד:) מ"מ נסתעף קלי' שנ"ח שנחרב המקדש עי"ז ועדיין מרקד בינינו כמ"ש (יומא ט':) והם שהקלי' שלהם בא מניצוח תושבע"פ ובאו להלחם עם הקב"ה אבל על הגוון לא הי' ביניהם שנ"ח לפיכך נשתייר מהם פליטה. אבל הפיצם השי"ת שהראה בזה שכינוס רשעים רע להם ורע לעולם (כמ"ש סנהדרין ע"א:) ושורשה הוא היפוך שנאה ואיבה ומלחמה והרגו איש את רעהו (ונת' במ"א שמטעם זה שהרגישו ששורש תושבע"פ בבבל עשו שם המגדל):
29
ל׳והנה בסדום מצינו שחרבה אף הארץ משא"כ בדוהמ"ב שעכ"פ הארץ נשארה וישאר נח שממנו נתיסד העולם. ולא מצינו בנפשות סדום שהי' כלול בהם מנפשות ישראל א' משבעים. אך אי' (בב"ר פ"נ) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום ששם הי' נפש דוד שממנו יצא משיח. וזה הענין דכ' בפ' של סדום (איוב כ״ח:ו׳) מקום ספיר אבני' ועפרות זהב לו והיינו שיש אור תושבע"פ של משיח שעז"א במד' (קה"ר פ"ב א') כל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב והיינו לימות המשיח (וכמש"כ המת"כ) שמשיח הוא יגלה סתרי תורה שאין בעוה"ז דוגמתו רק מעט מזעיר ליחידי סגולה שיכולין לזכות לאור זה וזה האור הי' בסדום ונפשות סדום הם יהיו דורו של משיח ובעוה"ז מעט מזעיר דוגמתן וזש"נ מקום ספיר אבני' כמו שיהי' לעתיד דהלוחות של סנפרינין והיינו דהלב אבן הוא אבן טוב אבן ספיר והשי"ת חקק כל הד"ת על לוח לבם ובלוחות שניות הוא דכ' פסל לך ונתגלה למשרע"ה מחצב של סנפרינון כמ"ש (קה"ר פ"י ונדרים ל"ח.) וא"ל השי"ת פסל לך שהוא יכול לפסול הלב אבן ואח"כ יחקוק השי"ת על לוח לבם הד"ת. ולעתיד יהי' כן כשיתבטל היצה"ר והלב יהי' לאבן ספיר ואז בסדום מקום ספיר אבני' והארץ היתה ג"כ מעין העת"ל שיהי' ארץ חדשה משא"כ בדוה"מ שנשאר הארץ ויצא מנח נפשות ישראל ונפש משרע"ה שהוריד התושב"כ. וכן נפשות דור הפלגה לא נחרבו ונשארו ומהם נפשות ישראל שהרחיבו התושבע"פ. וזה הענין מש"נ בישעי' לולא ה"צ הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו ולמה נקט דוקא סדוע"מ אך הוא עפמ"ש (סנהדרין צ"ג.) ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח והי' אז דורו של משיח אך כיון שקלקלו אמרו כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו וזהו ענין סוכתה של סדום היינו אור של משיח והתושבע"פ שלו. וזש"נ ואחותך הגדולה שומרון היינו דיהודה הוא תושבע"פ שדהמע"ה מרכבה למ' מלכות פה תושבע"פ. ושלמה המע"ה לו נגלה כל חכמה תתאה חכמת שלמה. ושומרון עשרת השבטים שורש התושב"כ וכמ"ש בזה"ק (ח"א בהשמ' רנ"ו א') ת"ח אורייתא דבכתב צדיק איקרי וכן יוסף ו' זעירא וכמש"ש (קע"ו ב') ויעקב ויוסף כחדא אינון וכו'. ושם (קפ"ב ב') ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלו תרוייהו כחדא יעקב ו' אות אמת ויוסף ו' זעירא ג"כ תושב"כ ומשו"ה נקראת שומרון אחותך הגדולה דתושב"כ נגד תושבע"פ גדולה נקראת. ואחותך הקטנה ממך סדום ובנותי' היינו אור תושבע"פ של משיח ואף שלעתיד יהי' גדולה הרבה אך בעוה"ז נקראת קטנה ממך שנתגלה רק ליחידי סגולה וזה ענין סוכתה של סדום:
30
ל״אואמר (בפסיקתא) דכ' אלהים דיבר בקדשו זה אברהם. והמכוון דג' קק"ק נגד חג"ת כמ"ש (זח"ב נ"ב א') שהאבות מרכבה להם קדיש בשמא מרומא עלאה בית שכינתי' נגד א"א שהי' הראשון שזכה להשיג שרש שכל הנעלם מכל רעיון כמש"נ ואברהם זקן בא בימים. וזמ"ש בגמ' (ב"מ פ"ז.) עד אברהם לא הי' זקנה. קדיש על ארעא עובד גבורתי' נגד יצחק אע"ה פחד יצחק. קדיש לעלם ולעלמי עלמיא נגד יעקב אע"ה דכ' תתן אמת ליעקב וכ' שפת אמת תכון לעד. וקדושת יצחק שיופיע על ארעה כנס"י (חסר) א"א קודש של הקב"ה וז"ש אלהים דבר בקדשו זה אברהם (חסר) ובמדרש (ויק"ר פ"כ) הקב"ה לא שמח בעולמו שמח ה' במעשיו לא נאמר אלא ישמח עתיד הקב"ה לשמוח כו' ואיך אמר בזה"ק ח"ג (ק"ד א' ברע"מ) דקב"ה חדי עם ישראל וישראל חדאן עמי'. אך בסוכות הזמן דבתשרי עתידין להגאל ובסוכות יהי' מלחמת גוג ומגוג (כמ"ש בטאו"ח סי' ת"צ בשם ר"ה גאון) ואז יהי' התגלות מלכות שמים בשלימות וכ' יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו שאמרנו דכשיהי' התגלות כבוד ד' לעולמי עד אז ישמח ה' במעשיו וסוכות הזמן שיתגלה מלכות שמים לעולם ומש"ה נקרא זמן שמחתינו. אך אחר הסוכות מתבטל שוב כמו במ"ת ובשבת שאח"כ חוזר יצה"ר למקומו אבל לעתיד כשיגיע זמן הגאולה באמת אז אעלוזה אחלקה שכם. וז"ש וכשאעלוזה כשהופיע מלכותו בעולם אחלקה שכם שבטים שבטים שכל שבט י"ל תושבע"פ המיוחדת לקדושת שבט זה (ונת' במ"א):
31
ל״בעוד בפסיקתא (חדשה) יש מין איה שהוא מגביה עצמו כ"ה מילין והוא רואה בארץ ר"מ ור' יוסי וחכמים א' מהם אומר כלי של ג' טפחים אם יהי' נתון בארץ יהי' רואה אותו וחבירו אומר כלי של טפח ומחצה אם יהי' בארץ יהי' רואה אותו וחבירו אומר כלי שיש בו ג' אצבעות כו' ויש להבין מחלקותם בשלמא מ"ש כ"ה מילין הוא רואה יתכן שידעו שמין אי' רואה למרחוק וכן יש בגמ' (חולין ס"ג:) הוא אי' הוא ראה ולמה נקרא שמו ראה שרואה ביותר וכו' רואה נבילות שבא"י. אך המחלוקת בהכלי אם הוא ג' טפחים או טפח ומחצה או ג' אצבעות יש להבין מחלקותם ומי יודע ראיית האי'. ואח"כ מסיק אמר הקב"ה כל מי שמקיים מצות סוכה כו' לע"ל ולא יהי' העוף יכול להסתכל בה שנא' נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. הענין דסוכתה של סדום שאמר שז' אילנות מסככין עלי' והם ז' המדות והיינו שהשי"ת סוכך עליהם. והנה על פסוק נתיב לא ידעו עיט מתרגם שביל אילן חיי דלא חכמי' ס"מ דפרח היך עופא כו' והיינו דהס"מ כולל כל עשר מדות דקליפה ואיה אי' מהאר"י הק' שהוא מרמז לג"ר אלף פל"א עליון כ"ע י"ה חו"ב. וזלעו"ז יש בקליפה ג"כ איה שכולל ג"ר דקליפה כמו בלעם שהי' דעת דקליפה כמ"ש (זח"ג קצ"ד ע"א) ודעת כולל כל ג"ר וכן בקליפה. ועמלק ראשית גוים ראשית דקליפה ועמלק ובלעם א' שמתערבין מעשיהם כמ"ש (זח"ג קצ"ד א') וזה ענין מחלקותם בכלי נקרא הגוף וכדאשכחן בגמ' (תענית ז'.) חכמה מפוארה בכלי מכוער. וכן אמר רה"ק זצוקללה"ה עמש"נ הברו נושאי ה' התבררו והזדככו נפשות ישראל וכ"כ בזוה"ק דגופי ונפשות ישראל נקראו כלי ה' ואמר א' שאפי' כלי של ג' טפחים היינו נפש שהוא זוכה לג' ראשונות. והוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"ג רע"ד ע"א) ומסלקו מן הקרקע טפח בסוד יוד והיינו יוד חכמה הוא טפח וג"ר ג' טפחים. ואמר שנפש שזוכה לג"ר ג' טפחים יהי' רואה אותו דקליפת איה יכול להכניס הקלי' בראי' כמו בלעם דכ' בי' וירא משם קצה העם. וח"א כלי של טפח ומחצה דס"ל דהיוד עם קוצא דלעילא שמרמז לכ"ע כמ"ש (זח"ג) הוא טפח וג"ר הוא טפח ומחצה וח"א כלי שיש בו ג' אצבעות הוא עפמ"ש אצבע מרמז א"צ גימ' שם הוי"ה אד' ב"ע גימ' חסד והיינו יחוד קוב"ה ושכינתי' (חסר) ג' אצבעות על נפש שכלול מג"ר ע"י יחוד קוב"ה ושכינתי' (חסר) אור של משיח היינו שיהי' סוכך עליהם השי"ת שלא יוכל הקליפה לכנוס. ועז"נ נתיב לא ידעו עיט על הס"מ כתרגומו שלא יוכל לכנוס ולהכניס הדעת שלו זש"נ ולא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה הוא דעת דקליפה כח בלעם שהי' בראי' לא יוכל לראות ולהזיקם בראייתו להכניס הקליפה. וזהו סוכתה של סדם וזוכה לחלק ממנה לע"ל שלא יוכל להסתכל בה:
32
ל״גבפסיקתא בסוכות ומ"ר (אמור פ' ל') ולקחתם לכם וגו' ראב"כ פתח קחו מוסרי ואל כסף קחו מוסרה של תורה ואל כסף למה תשקלו כסף בלא לחם למה אתם שוקלים כסף לבני שעיר בלא לחם על שלא שבעתם מלחמה של תורה ויגיעכם בלא לשבעה למה אתם יגעים ואו"ה שבעים בלא לשבעה על שלא שבעתם ביינה של תורה דכ' ושתי ביין מסכתי. הענין דפתח בזה לפ' זו דכ' שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מוסר אביך תושב"כ ועפמ"ש בגמ' (ברכות ל"ה:) ואין אביך אלא הקב"ה ואין אמך אלא כנס"י תורת אמך תושבע"פ והתושב"כ נקרא מוסר אביך שהוא הנשמע מכלל הן לאו לעובר ח"ו והוא רק כאשר ייסר איש את בנו שהוא מניף השבט להפחידו וכמו"ש (בזוה"ק תבא) דעביד נהימו סגי וכו' כדי שיספיק הפחד עדמש"נ אך ראו אותי תקחי מוסר וכ' תודיעני אורח חיים ובמ"ר (שם) באיזו פילין מפולש לחיי עוה"ב כו' אם חיים אתה צריך יסורין אתה צריך והיינו הפחד מהמוסר אב שבתושב"כ דעביד נהימו סגי. וסיום הכ' נעימות בימינך נצח שנדרש על הלולב דמאן נצח מאן דנקט באיין בידי' גם שייכות הפתי' על תי' ולקחתם דאי' במ"ר לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכו' והיינו שמצינו בר"ג שלקחו באלף זוז כמ"ש (סוכה מ"א:) וזה שפתח קרא קחו מסרי והיינו תושב"כ שהוא קיום תרי"ג מצות ואי' בזוה"ק (תרומה קכ"ח ע"א) אשתדלותא דקוב"ה למנדע לי' כו' בלא אגרא כלל אבל אשתדלותא דקב"ה דקיימא בעובדא כו' באגר שלים. וזש"נ קחו מסרי באגר שלים ואל כסף. וזש"נ ולקחתם לכם וגו' באגר שלים. ואח"כ מביא הפ' מישעי' למה תשקלו כסף בלא לחם וגו' ודרש לחם על ד"ת. ואי' (רע"מ ר"פ עקב) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ. ודרש בלא לשבעה על יינה של תורה והוא עפמ"ש בגמ' (ברכות מ"ט:) ושבעת זו שתי' אך למה נדרש שביעה על שתי' הוא עפ"י האמור דלחם תושב"כ ויין תושבע"פ. ואי' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כי ברוב חכמה רוב כעס שהי' די תושב"כ אך אחר הקלקול שיצה"ר מתגבר בכל יום כמ"ש (סוכה נ"ב:) צריך רב חכמה לתקן הרב כעס והוא שיושאר הקדושה בקביעות וינצל מקטרוג היצה"ר וזו ענין שביעה שיושאר השביעה מהלחם ולא ירעב. וזה ענין שנמשל התושבע"פ לכל המשקים וכמ"ש (תענית ז'.) שנמשלו ד"ת למים יין וחלב והיינו תושבע"פ שעז"נ הוי כל צמא שנדרש (שם) על תלמוד והיינו בתושב"פ דתושב"כ כרוכה ומונחת כמ"ש (קידושין ס"ו.) וא"צ רב לזה וכל מי שרוצה יבא וילמוד וז"ש (תענית ט'.) באר בזכות מרים שהבאר הי' לו טעם כל המשקין כמ"ש (במכילתא בשלח) כמו המן שהי' לו טעם כל המאכלים כמ"ש (יומא ע"ה.) וזה מרמז על תושבע"פ (ונת' במ"א) ואי' בגמ' (סוטה י"א.) דוד נמי ממרים קאתי ודהמע"ה הי' מרכבה למדת מלכות מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וז"ש ביין מסכתי יינא דאורייתא דבע"פ שמזה בא השביעה שלא ירעב והיינו שלא יתגבר היצה"ר וז"ש ושבעת זו שתי'. ודרש כאן עפמ"ש (אבות פ"ג מ"ז) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א וכו' היינו דמי שמקבל עליו עול תושב"כ מעבירין ממנו עול מלכות וזה שדרש למה תשקלו כסף לאו"ה בלא לחם שלא שבעתם מלחמה של תורה והיינו תושב"כ. בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב ולחם לבב אנוש יסעד לשעתו אך יצרו של אדם עוד מתגבר וצריך רב חכמה להנצל ממנו והיינו שיהי' שביעה ועז"נ ויין ישמח לבב אנוש והוא לישרי לב שמחה ליישר הלב להוריק הרע מלב כסיל. ויגיעכם וגו' דאלמלא חטאו לא נצרך יגיעה שהי' הכל מוכן פרי עץ הגן ואף מטה מין אילן הי' והי' גדל גלוסקאות וכו' כמו שיהי' לעתיד כמ"ש (שבת ל':) אך אחר הקלקול נתקלל בזעת אפך תאכל לחם וכמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול וכו' כמ"ש (ברכות) ומי שמקבל עליו עול תושבע"פ שבא ביגיעה רבה במיעוט שינה ומיעוט תענוג וכמ"ש במדרש (תנחומא נח ג') שע"ז הי' הכפיית הר כגיגית שתושב"כ קבלו מאהבה ואמרו נעשה ונשמע זה ניצול מיגיעה בעוה"ז ומלאכתו נעשית ע"י אחרים כרשב"י (ברכות ל"ה:) ומעבירין הימנו עול ד"א ומי שלא יגע בתושבע"פ שהוא בא לשביעה ושבעת זו שתי' יינא דאורייתא דבע"פ נענש מדה במדה שיגע ואינו שבע רק או"ה שבעים. וזה שדרש ויגיעכם שאתם יגעים והיגיעה לרוב בנ"א שמקיים מצותו של מקום כמש"נ ואספת דגניך וגו' ואכלת ושבעת. אך מי שאינו ראוי או"ה שבעים וזה בלא לשבעה שלא שבעתם מיינה של תורה שאם הי' מקבלין עול תושבע"פ לא הי' נצרך יגיעה כלל דמי שעושה רצונו של מקום כרשב"י (ונת' במ"א באורך) מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועמדו זרים ורעו צאנכם וא"צ יגיעה כלל כמו שהי' קודם הקלקול וכמו שיהי' לעתיד שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כו' שהיגיעה בתושבע"פ מציל מקטרוג היצה"ר וממילא ניצול גם משיעבוד מלכיות שתלוי זה בזה שע"י שיש להם קטרוג שגם בישראל נמצא מקליפתם יש להם שליטה ויוכלו לשבוע ח"ו מיגיעת ישראל. אבל המקבל עליו עול תושבע"פ ניצול משאור שבעיסה ושעבוד מלכיות וא"צ יגיעה כלל שמלאכתו נעשית ע"י אחרים. ובפסיקתא מביא גם סיום הפ' ודעת מחרוץ נבחר והוא עפמש"נ ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. נעים רומז ללולב כמש"נ נעימות בימינך נצח ונדרש (מ"ר אמור שם) על הלולב מאן נצח מאן דנקט באיין בידי'. וזה שייכות הפ' ודעת מחרוץ נבחר להפ' ולקחתם לכם ביום הראשון. ומי שזוכה לדעת זוכה להברכות חיי בני ומזוני שתלוי במזלא עתי"ק (ונת' מא"ג) והוא מחרוץ נבחר וזה מרמז על תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא תזל כטל אמרתי להחיות בו המתים והוא טל תורה מחייהו שבסוף כתובות ודעת פנימיות מכ"ע והוא שער הנ' שנגלה לר"ע וחביריו:
33
ל״דבתיקונים (תי' כ"א מ"א ע"ב) דשכינתא אתקריאת מ"ע מסטרא דימינא ומל"ת מסטרא דשמאלא ותורה אתקריאת מסטרא דעמודא דאמצעותא והאבות אברהם ויצחק אברהם מדתו האהבה כש"נ אברהם אוהבי ומצד האהבה בא הזריזות במ"ע וכמ"ש בירושלמי (פ' הרואה) דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. וזריזות הוא במ"ע כמ"ש (רש"י לרי"ף ע"ז כ':) וז"ש בגמ' (חולין ט"ז.) קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל. ומדת יצחק פחד יצחק ומצד היראה בא הזהירות במל"ת וכמ"ש ירושלמי (שם) דע שאתה ירא ואין ירא בועט ומדת זהירות שהוא במל"ת כמ"ש רש"י (שם) וזהו הכל מצד מדת מלכות וכמש"נ אם אדונים אני אי' מוראי והעבד מחויב לעשות מצות אדונו ושלא לעשות דבר נגד רצונו. ויעקב אע"ה כ' תתן אמת ליעקב אמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה':) והוא אילנא דחיי עץ החיים. ואת ו"ו דאיקרי אות אמת (זח"ג ר"פ ויקרא) וכ"כ בזוה"ק (ח"ג קכ"ד רע"ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת. ובגמ' (סוטה כ"א.) נמשלה התורה באור ומצוה בנר מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה מאירה לפי שעה ומה אור מאיר לעולם אף תורה מאירה לעולם. וכן מא"א ויצחק אע"ה יצא פסולת עוד לחלקם המ"ע ומל"ת שהוא רק מאיר לפי שעה משא"כ יעקב אבינו מטתו שלימה שכל שהוא מזרעו לא יוכל לעקור שם ישראל ממנו כמ"ש (סנהדרין מ"ד.) אעפ"י שחטא ישראל הוא. וזכה להיות מרכבה לשם הוי"ה. אמת זו תורה וכ' שפת אמת תכון לעד וכולל קדושת אברהם ויצחק כללא דאבהן מ"ע ומל"ת ימינא ושמאלא. וזה הענין לחג הסוכות נגד יע"א ע"ה שהוא מצוה שמקיימין כל ז' ימים. ואף שיש מצות שבת שהוא ג"כ כל היום אבל אינו רק יום א' מעל"ע גם אינו בקום ועשה רק בשמירה בשב ואל תעשה רק מ"מ כיון שהוא רגיל במלאכה כל השבוע ושובת הוי כבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה שמעה"כ כאלו עושה מצוה כמ"ש (קידושין ל"ט:) משא"כ מצות סוכה ז' ימים מעל"ע ומ"ע בקום ומשה ואף דלכאורה כל ז' הימים מקיים המצוה רק בשב ואל תעשה כיון שנכנס לסוכה ולא יצא הימנה. אך אי' בגמ' (סוכה ב'.) בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וקשה שהוא מיותר מ"ש כל שבעת הימים שהרי אמר תשבו שבעת הימים גם מ"ש צא מדירת קבע הוא מיותר והול"ל אמרה תורה שב בדירת ארעי עד כ' כו'. אך המכוון בזה שמצות סוכה כל ז' הימים שבכל רגע ורגע צריך להיות הולך במדרגה למדרגה להיות יוצא מדירת קבע שיכיר שכל עוה"ז הוא רק דירת ארעי. וע"ד מ"ש בגמ' (מו"ק ט':) ליחרב ביתך וליתוב אושפיזך דהאי עלמא אושפיזך כו' והוא כיוצא מביתו בכל רגע ורגע ומקיים מ"ע בקום ועשה ובשב ואל תעשה שאינו יוצא. וחג הסוכות הוא מסטרא דעמודא דאמצעותא ההתחדשות בד"ת עד שזוכה אח"כ בשמיני לנביעו דאורייתא כמ"ש (תי' י"ג) ונת' כ"פ. ומש"ה מצות סוכה הוזכר ביעקב וכש"נ ויעקב נסע סוכתה וכמ"ש בזה"ק (ח"א קע"ב ע"ב וח"ג ק' ע"ב) ובתשרי נגאלין והוא שפת אמת תכון לעד. ובזוה"ק (ח"ב קס"ו ע"א) אי' דנר הוא רק פתילה ושמן בלא אור ותורה אור השלהבת. ולכאורה סותר להגמ' ואמרנו שבכל מצוה יש תורה אור שהוא המכוון של המצוה לקיים מצות הבורא והקדושה מהמצוה שמברכין ע"ז אקב"ו זהו התורה אור שמאיר לפי שעה ותורה בעצמו ג"כ מצות עשה ככל רמ"ח מ"ע והוא רק נר ופתילה בלא אור והמכוון ממ"ע של תורה הוא התורה אור. וההבדל שאור מציה התורה מהמצוה אינו מאיר רק לפי שעה והתורה אור ממ"ע של תורה מאיר לעולם ונת' כ"פ (וחסר הסיום):
34
ל״הלהושענא רבה
35
ל״והנה בכל האושפיזין קדישין מצינו שעשו משתה וסעודה בעת שנתבררו בשלימות בחינתם באברהם מצינו ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל וגו' וביצחק ועשה לי מטעמים ואוכל מכל. וביעקב ויזבח יעקב זבח בהר הכל כמו שדברנו בימים הקודמים. וגם ביוסף מצינו וטבוח טבח והכן ואמרו ז"ל (ב"ר פצ"ב) שהי' סעודת שבת. ובמשרע"ה לא מצינו שעשה סעודה מפני שעיקר ענינו הי' רק בגבהי מרומים ומסולק מעניני עוה"ז רק לתורה מן השמים ובאהרן הכהן מצינו ויבא אהרן לאכל לחם גו' לפני אלהים כי זה הי' כל עניניו כש"נ בו לחם אלהיו יאכל. זולת בדוד הע"ה לא מצינו שעשה משתה וסעודה רק אדרבה מצינו שכל ימיו הי' שרוי בתענית כדאיתא במדרש (ילקוט דברי הימים א כ״ב:י״ד) ע"פ והנה בעניי הכינותי שבעד כל תענית הקדיש דמי הסעודה לביהמ"ק. וגם ע"פ ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית והיינו כי כל הששה מדות המה בחי' משפיעים ויש להם הארה ובחי' דוהמע"ה הוא נגד בחי' מלכות דלית לי' מגרמי' כלום רק מה שמשפיעים בו המדות. והוא כמו קדושת יום השבת נגד שיה"מ שברכאין דכולהון בי'. ועבור זה בכל ימי הסוכות עושין הנענועים בלולב להמשיך האור הפנימי וגם עושין הקפה עם הלולב כדי להמשיך האור מקיף בכל יום פעם אחת לפי' בחי' דילי' זולת ביום השביעי עושין ז' הקפות כדי להמשיך מכל המקיפים לבחי' מלכות. ובכל יום אומרים הושענא אחת לפי' בחי' דילי' היינו למען אמיתך היא בחי' אברהם שהוא הכיר גדולתו של הקב"ה כמו שנפרטו בהושענא זו כל התוארים ושבחי השי"ת ואבן שתי' הוא נגד בחי' יצחק שהוא הכיר את קדושת מקום המקדש כאמרם ז"ל (זבחים ס"ב.) שבנו את המזבח במקום שהכירו אפרו של יצחק וכן נאמר אחר העקידה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. ואום אני חומה המדבר בקדושת אומה ישראלית הוא בחי' יעקב שממנו נשתלשל קדושת ישראל. ואדון המושיע וגו' הוא נגד בחי' משרע"ה כי הי' ברור זאת לנגד עיניו שמושיע אין בלתו ית'. ואדם ובהמה בשר רוח ונשמה הוא נגד בחי' אהרן הכהן שזהו היה בחינתו שושבינא דמטרוניתא היינו דייקא שבכל הדברים שפלים שבארץ נמצא בהם השראת קדושתו ית' ומשרע"ה הוא שושבינא דמלכא היינו ששורש הקדושה הוא ברום המעלות מסולק מכל עניני עוה"ז כנ"ל. ואדמה מארר הוא בחי' יוסף כש"נ ויכלכל יוסף וגו' היינו השפעת הברכה בכל הנמצאים. ולמען איתן וכו' הוא בחי' דוהמע"ה דלית לי' מגרמי' כלום רק הוא תולה בזכות אחרים למען וגו' והגם שנזכר שם ג"כ למען זכות דוד הוא רק מצד בחי' כנס"י שנפשו כלולה מהם. והנה עכ"ז בפעם אחת מצינו אצל דהע"ה שנאמר בו וישאל וישימו לחם ויאכל וזה הי' דייקא אחר שקיבל ענשו מהילד שהמה הי' יראים לומר לו כש"נ הן בעוד הילד חי וגו' אמנם לפי בחינתו דייקא אז עשה סעודה כאשר נודע לו שנגבה ענשו בעוה"ז והיינו שחייב לברך וכו' כשם שמברכין על הטובה בשמחה כי אצלו הי' השלימות הבירור דייקא בעת שנתייסר בעוה"ז וכאמרם ז"ל על מזמור לדוד בברחו וגו'. וגם אמרו שאמר למה הרצועה תלוי' הכוני בה כי הוא הי' הנפש הראשון שנטבע בקליפה מפגם של אדה"ר ומשם דייקא בירר את נפשו בסיגופים כש"נ עת אשר שלט אדם באדם לרע לו דייקא. וכבר דברנו מזה שמספר המקראי קודש המה שבעה ימים בשנה היינו יום ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות וראש השנה ויום ראשון ויום השמיני של חג והיום השביעי הוא יום הכפורים והוא כענין קדושת יום השבת לשיה"מ וכמו"כ יוהכ"פ שנקרא שבת שבתון הוא השבת של המקראי קודש דישראל מקדשי לי' והוא נגד בחי' דוהע"ה לכן ג"כ אין בו אכילה ושתי' כי כן הוא בחי' מדה השביעי מצד קדושת ישראל לפרוש א"ע מכל הנאות העוה"ז. אמנם בשלמה המלך ע"ה מצינו בו דייקא ויעש משתה לכל עבדיו ואמרו ז"ל (שהש"ר פ"א ט') שעושין סעודה לגמרה של תורה וכל עניניו הי' דייקא ע"י קדושת הסעודה כש"נ ויהי לחם שלמה וגו' כי כמו שהי' משרע"ה השורש של תושב"כ הי' מסולק מכל עניני העוה"ז ואהרן הכהן הי' בחינתו דייקא להמשיך בחי' הקדושה בכל עניני הגשמיים שבהעוה"ז כענין אכילה ושתי' וכמו"כ בחי' דוהמע"ה שהוא שרש של תושבע"פ הי' מסולק מכל עניני העוה"ז. וכנגד זה הי' שלמה בנו דייקא להמשיך קדושה בכל הדברים גשמיים ובתענוגי עוה"ז ובחי' דוד ושלמה המה נגד בחי' משיח בן יוסף ומשיח בן דוד כש"נ לדוד רק אתה לא תבנה הבית כי איש מלחמות אתה ודמים רבים שפכת והיינו בחי' משיח בן יוסף שיהי' לו ג"כ מלחמה עם האו"ה והיינו מדת יוסף הצדיק איזהו גבור הכובש את יצרו כי שאור שבעיסה ושעבוד מלכות המה ענין אחד כי כמו שנמצא בלב התגברות היצה"ר כמו"כ נמצא לעו"ז או"ה בפועל שיש להם כח הזה בקליפה שעומדים על האדם ונצרך להלחם עמהם לכן הי' לדוד הע"ה מלחמות רבות עד שכבשם תח"י בעת שכבש את יצרו מכל וכל. וכמו"כ הוא ענין משיח בן יוסף שיהי' לו מלחמה מבחי' גבור הכובש את יצרו. אמנם החילוק הוא שבחי' יוסף הוא המלחמת היצר קודם החטא שלא יהי' ניסת לעצתו. ובחי' דוהע"ה הוא המלחמה גם אחר הקלקול שאירע לו לבל יפול לבו מזה רק להתגבר עליו עכ"פ מכאן ולהבא כידוע שהוא הגבר הוקם עולה של תשובה אמנם בחי' שלהמע"ה הוא נקרא איש מנוחה שאין לו שום מלחמה מצד היצה"ר שכבר הוא כבוש תחתיו ולכן אין לו ג"כ שום מלחמה עם האומ"ה וזה יהי' בחי' משיח בן דוד שנאמר בו וישתחו לו כל מלכים וגו' מפני שיהי' תכלית השלימות גם בביטול התגרות היצה"ר כש"נ והסירותי את לב האבן מקרבכם:
36
ל״זהיום הזה הוא גמר ההיקף של ימי החג שהיינו מבקשים ומתפללים בכל יום הושענא והיום הזה נקרא הושענא רבה מפני שבא צעקה גדולה בלב להוושע בישועה רבה מאחר שמרגישין החוסר שעדין לא נושענו. והוא אושפיזא דדוד המע"ה שהי' לו תמיד צעקה גדולה בלבו מפני שנדמה בעיניו תמיד שעדין הוא עומד בחוץ. וכדאיתא במדרש ע"פ בחרתי הסתופף אברהם בטרקלין יצחק בקיטון ואני בסף. והנה יום הזה נקרא יום חיבוט ערבה כי הערבה הוא נגד תרין ירכין נו"ה כידוע מזוה"ק ושם אירע הקלקול מהמקטרג כש"נ וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו כי ביעקב אע"ה בעצמו שהוא עצם הגוף של ת"ת בחי' אמת לא הי' לו שום שליטה רק בהירכין היינו בנביאים ונביאות שיצאו ממנו לדורות הבאים הי' לו איזה שליטה כדאיתא במדרש (ב"ר פע"ז) כי הקלקול והפגם הי' בשני ירכין והיינו כש"נ ותקע כף ירך יעקב היינו שהזיזם מהגוף שהוא בחי' אמת שיהי' להם איזה נטי' לצד מבחי' נקודת האמת. וכמו שמצינו בנביאי השקר שבודאי לא בדו מלבם דבר כזב רק שהיו מדמים בנפשם שהוא רוח ה' הנוססה בם וכמו שאמר צדקי' בן כנענא למיכיהו בן ימלא איזה דרך עבר רוח ה' לדבר אתך כי הי' להם דמיון הארת רוח ה' רק שהי' לו איזה נטי' מנקודת האמת וכמו כן הוא הפגם בכל הדורות בזה שיש בזה דמיונות לנטות מנקודת האמת ונרמז מיד התיקון בתורה"ק בפ' ויזרח לו השמש וכאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ח) לרפאות את צלעתו כי יעקב אע"ה נקרא שמש (ב"ר שם) והיינו שהזריח עליו בחי' נקודת אמת לצורך התיקון. ועיקר נתקן הפגם הזה ביום הזה ע"י חיבוט הערבה שהוא המתקת חמש גבורות ע"י מילוי יו"ד ה"א וא"ו העולה ט"ל שהוא נגד תיקון הל"ט מלאכות שהי' במלאכת המשכן והשם יה"ו הוא בחי' זריחת השמש על בחי' ה' אחרונה שהוא המקבלת השפע וגם השם הק' מ"ה במילוי אלפי"ן כנ"ל הוא שורש התיקון כידוע:
37
ל״חוהנה ביום הזה קורין בתורה ביום הששי וביום השביעי המרמז לחיבור יסוד ומלכות מפני שביום הזה הוא ג"כ עיקר התיקון על פגם הברית שיש ג"כ ע"ז קטרוג משרו של עשו על כלל ישראל שנקראים צדיקים כש"נ ועמך כולם צדיקים וכדברינו בזה באושפיזא דיוסף שעפ"י דרוש מרמז הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח על בחי' יוסף הצדיק כי אפילו מי שאין בו שום תורה ומצוה בשם צדיק יכונה. וע"ז יש קטרוג גדול בטענה שגם ישראל הנקראים בשם צדיקים אינם נקיים מפגם הזה וכאמרם ז"ל על עמלק שהוא שרש של קליפות עשו שהי' זורק מילות כלפי מעלה ואומר טול לך מה שבחרת והיינו שהוא טוען שמצות מילה שישראל מקיימים אינה פועלת בנפשם כלום להיותם שומרים את עצמם בקדושת הברית כי יש כמה פרטים שהם נפגמים בזה. וע"ז מרמז ג"כ יום חיבוט ערבה להיות נתקן הפגם הזה ע"י השם הק' יה"ו במילואו העולה ט"ל המרמז על תיקון הפגם הראשון של אדה"ר שנתקלל בל"ט מה שהוליד בק"ל שנים ועיקר התיקון של פגם הזה הוא ע"י תושבע"פ שזוכין לט"ל תורה כאמרם ז"ל (כתובות קי"א:) עה"פ כי טל אורות טליך כל וכו' אור תורה מחייהו וכאמרם ז"ל (קידושין ל':) אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד ומנוול הוא התאוה בענין הזה שנקרא מנוול ומאוס משכהו לבית המדרש היינו ע"י תושבע"פ שנקרא ביהמ"ד יכולים להכניעו:
38
ל״טהנה חכמז"ל (סוכה כ"ז.) למדו חמשה עשר מחג המצות לג"ש שקדושת סעודת חג הסוכות הוא אחד עם מצות אכילת מצה. אמנם החילוק הוא שאכילת מצה בפסח הוא ענין לאכפיא ס"א. ולכן המצוה לבל יראה שאור באכילתו רק לבערו מכל וכל והוא רק מצוה אחת בכל ימי החג וקדושת חג הסוכות הוא לאתהפכא חשוכא לנהורא דהיינו להכניס את ההיפוך לקדושה כי מצות אכילה בסוכה הוא בלחם חמץ. ולכן בכל יום מימי החג הוא אושפיזא אחת וגם מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות והיינו לברר את הרע שבז' מדות שכ"א כלול מעשר ולהכניסם לקדושה וביום הזה שהוא השביעי של חג נכללו כל הז' מדות בקדושה. וי"ל שע"ז מרמז הפ' בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע על שליטות ששה מלכיות על ישראל כדי לברר מהם בחי' ההיפוך שבמדות להכניסם להקדושה. והגם שרק ד' מלכיות שולטים על ישראל יש עוד שתי מלכיות מצרים ואשור כש"נ מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו. והששה מלכיוח המה לברר הששה מדות מן ההיפוך שנמצא בכל אומה ולהכניסה להקדושה. מצרים הוא נגד בחי' חסד שבקדושה והוא מדת אאע"ה לכן נאמר לו כי גר יהי' זרעך וגו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול. והמכוון הי' על מצרים לברר החסד שבקדושה מן ההיפוך שנק' ערות הארץ בחסדים זרים. ואשור הוא בחי' גבורה שאמר לחזקי' אמרת אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה היינו שיש לו גבורה למלחמה וכן אמר בכח ידי עשיתי. וגלות בבל נגד ההיפוך של בחי' ת"ת שהוא בחי' גיאות והתנשאות כש"נ אנת הוא רישא דדהבא וכן אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. ומדי הוא נגד בחי' משה רבינו ע"ה כמו שאמרו ז"ל כיון שנפל לו הגורל על חודש אדר שמח שהוא ירח שמת בו משרע"ה ונדמה לו שיהי' לו בזה שליטה על ישראל והגם שזה הי' עצת המן מזרע עמלק עכ"ז אחשורוש הסכים עמו והוא בחי' מדי. ויון הוא בחי' חכמת יונית חכמה חיצוניות המנגד לתורה שבע"פ שהי' בימי אנשי כה"ג והוא בחי' אהרן הכהן שושבינא דמטרוניתא ותורת אמת היתה בפיהו. וגלות אדום הוא נגד בחי' יסוד שבקדושה המקשר כל המדות וכן הוא בחי' אדום וישמעאל המקשרים כללות השבעים אומות כידוע של"ה שרים מימין וישמעאל מקשרם ול"ה משמאל ואדום מקשרם. וכן הוא גלות שלנו משניהם כי אדום החריב את ביהמ"ק וישמעאל יש לו שליטה בא"י כדאיתא בזוה"ק (ח"ב ל"ב א') ושליטת שני האמונות המה בכל העולם וע"ז מרמז הפסוק כי לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא ערל מרמז על עשו שאינו מחזיק במילה וגם אינו מאמין שיש בזה קדושה וטמא הוא ישמעאל הגם שהוא מהול הוא מטמא את בריתו כידוע ובששה ימי החג פועלים להכניע כל הששה אומות להקדושה. ובשביעי שהוא נגד בחי' דהמע"ה המקבל מכל המדות ולית לי' מגרמי' כלום שהוא הערבה שאין בו לא טעם ולא ריח וכמש"נ דלותי ולי יהושיע אע"פ שדלה אני במצות לך אני ולי נאה להושיע פועלים להכניע בחי' גוג ומגוג העולה שבעים והוא כללות שבעים האומות שהם נגד בחי' אנכי ורגשו יחד על ה' ועל משיחו. וע"ז מרמז ובשבע לא יגע בך רע כי מלחמות גוג ומגוג לא יהי' לו שום שליטה על ישראל כי משיח בן דוד יכניעו תיכף להקדושה:
39
מ׳והנה איתא בגמ' (סוכה מ"ה.) בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום שבע פעמים וכן אנו עושים עם הלולב וד' מינים שאמרו ז"ל (שם) כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעה"כ כאילו בנה מזבח וכו' שנא' אסרו חג בעבותים וגו' והוא ענין אחד כעין הקפות של יריחו שבכל יום הי' מקיפים כל ישראל פעם אחת וביום השביעי בשבת הקיפו שבע פעמים עד שנפלה החומה ובזה הכניעו את כללות שבעה אומות שבא"י שהי' זלע"ז נגד הז' מדות שבקדושה כידוע מפני שהיתה מנעולה של ארץ ישראל. וכן ביום השביעי של חג מקריבין שבעה פרים נגד הז' אומות שהמה בחי' כללות השבעים. וביריחו החרים יהושע את כל שללה והשביע ארור אשר יבנה את יריחו מה שלא עשה כן בכל העיירות של א"י י"ל בזה מפני שביריחו הי' שליטת מלך בבל כמאמר חכז"ל ע"פ אדרת שנער פרפרא בבלאה שהי' לו פלטרין ביריחו והי' לו שר ביריחו שהי' שולח לו כותבות מיריחו עיר התמרים וע"י הכח הזה גדלו תמרים בבבל כאמרם ז"ל (פסחים פ"ח.) לכך גלו לבבל כדי שיאכלו תמרים וכו'. וי"ל שיהושע ראה ברוה"ק שאין באופן לבנות את ביהמ"ק אם לא יכניעו מקודם את יריחו שהוא שליטת מלך בבל שהי' ראש המחריב את ביהמ"ק מפני שהי' לו כח של בנין עיר ומגדל בארץ שנער שהי' זלעו"ז נגד בנין ביהמ"ק וירושלים ואפשר אם לא בנה חיאל בית האלי את יריחו לא הי' חרב ביהמ"ק מעולם ועיקר הכנעת יריחו הי' ע"י הקפות שהי' בי"ב שבטים בעיגול וממילא נתחברו יהודא שהוא ראש של השבטים עם שבט דן שהי' מאסף לכל המחנות. וזהו כח בחי' עיגולים שאין לו ראש וסוף על בחי' היושר ונעשה מזה אור מקיף המכניע החיצונים והקליפות וכמו כן פועלים במצות סוכה ובהקפות הלולב להכניע החיצונים להקדושה ע"י אור המקיף וזה הי' התיקון לחטא של אדה"ר שנ' ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אור המקיף של הלבוש. והנה אמרו ז"ל (סוכה מ"ה.) על הערבה שהי' מקיפין בו את המזבח שהי' גבוהות י"א אמות וי"ל שהוא מכוון א' עם י"א סמני הקטורת להכניע החיצונים ששרשם ממספר י"א ותשע היפך של הקדושה שהוא עשר ולא תשע ולא י"א. ובסמני הקטורת הי' עשרה מינים שריחם טוב והחלבנה היא הי"א שריחה רע לרמז על פושעי ישראל שנכללים יחד להקדושה. וי"ל שזהו ג"כ רמז חז"ל על הערבה שהיתה י"א אמות כדי שיהי' גוחות אמה על גבי המזבח נגד רמז החלבנה שנכללת בסימנים כנ"ל. והנה איתא בהרמב"ם ז"ל טעם על קטורת כדי לטהר העיפוש של בשר הקרבנות וצווחו כולם עלי'. וי"ל שהוא ג"כ טעם אחד שעפ"י הקבלה להכניע החיצונים של אברים ופדרים כידוע רק שהוא ז"ל הלביש את הטעם בלבוש פשוט. והנה במס' (תמיד פ"ג מ"ח) חשב עשרה דברים שהי' ביריחו ותשעה מהם הי' קולות ואחד מהם הוא הריח שהי' מריחים ריח הקטורת וי"ל שהוא ג"כ נגד הכולל והוא אור המקיף המכניע הקליפות כנ"ל:
40
מ״אבזה"ק (ח"ג ק"ד ע"א) דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל דיני עלמא אתפקד והיינו דלעיל מינה כ' הן אנכי בראתי חרש גו' ואנכי בראתי משחית לחבל והוא עדמ"ש (קידושין ל':) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין וזש"נ משחית לחבל והיינו היצה"ר וכן ד' מלכיות ששניהם נדרש (ב"ר פ"ב) תוהו ובוהו על ד' מלכיות וכן על מעשיהם של רשעים ע"י יצה"ר. ועז"נ כל כלי יוצר עליך לא יוצלח שע"י ד"ת יכולין להתגבר על היצה"ר וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי עד"מ שאמרנו ירוממנו מכל לשון שבכל ע' לשון יש תיבה אחת מלה"ק שהוא הנ"ק המקיים הלשון וישראל מוציאין הקדושה מהם ומע' אומות. וז"ש דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד לכבוש ולהתגבר על היצה"ר והאו"ה שבאים מכוחו. ומקודם אי' בזוה"ק דכל זינין דמלכא וקרבין בידוי דדוד אתפקדו. זינין הוא הכח לנצח יצה"ר וקרבין הוא הניצוח ליצה"ר מכל וכל שהוא ע"י תושבע"פ וכמו"ש (זח"א ר"ב ע"א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא וזש"נ זאת נחלת עבדי ה' דעבד נקרא עומד לפני המלך וזהו מדת מלכות כמש"נ אד' שפתי תפתח ומדת דוהמע"ה ואני תפלה וכן זאת מדת מלכות (כמ"ש זח"ב ל"ז רע"ב ובתיקונים זוה"ח ק"י סע"ב וש"מ) וכאן זאת נחלת שהוא כנחלה שאין לה הפסק (ר"ה י"ב:) ומש"ה כ' כאן עבדי הוי"ה והיינו שזוכין לכל שם הוי"ה עד השורש וצדקתם צדק מלכותא קדישא תי"ו מורה על עוה"ב וכן שבת שהוא מעין עוה"ב (כמ"ש בברכות נ"ז:) נברא באות ת' כמ"ש בסי"צ ומם סתומה מורה על מ' מלכות כשנקבע לעולמי עד שלא יצאו עוד ולא ינתק לעולם נאם הוי"ה נאם היינו הנ' שהוא סוכת דוד הנופלת וה' סומך לכל הנופלים שסמכן דוד ברוה"ק (כמ"ש ברכות ד':) ואלף פלא עליון שמופיע למ' מלכות ונעשה מ' סתומה שלא ינתק לעולם ומסיים בזה"ק זכאה חלקי דב"נ דזכי לכל האי אף שזה אומר דהע"ה. וזה יזכו כשיבוא משיח שאז יהי' הניצוח ביצה"ר ואו"ה ומשמע שכל אחד מישראל יכול לזכות לזה. והוא כענין מ"ש ביה"ר לאגודת לולב ותתן לי זכות שאאגוד אותם בבית מקדשך כו' והוא ע"פ מ"ש (ברכות ל"ג:) כל אדם שיש בו דיעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו כו' ויכול כל נפש בפרט לזכות לזה כשמתקן בפרט נפשו שיהי' כאילו נבנה בהמ"ק ויהי' האגודה בבמ"ק וכן שייך לו הקדושה מדהמע"ה כי כלי יוצר וגו':
41
מ״בשמיני עצרת
42
מ״גבגמ' (פסחים ס"ח) כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכ' אחד או' עצרת תהי' לכם ר"א סבר או כלו כו' ר"י סבר חלקהו כו' ונדרש כן על כל יו"ט ולמה בפסח כתיב עצרת לה' ובסוכות לכם. אך כבר אמרנו שמצד השי"ת כבר הוקלט קדושת חג הפסח בז' בקי"ס. אך בישראל מצדם הקליטה בשבועות זמן מ"ת ונקרא בלשון חכז"ל שבועות עצרת. והנה פי' לכם אין המכון לעונג הגוף. רק שיהי' העונג של הגוף ג"כ בקדושה לה' ברזא דענ"ג "עדן "נהר "גן. וכן פי' לה' שיהיה קיום החיים להגוף מד"ת כמו שברא השי"ת אדה"ר שיהי' קיום החיים שלו מד"ת. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ואיתא בזה"ק (ח"ב קפ"ו ע"א) ירחא דלכון איהו כסדרא דאתוון אביב כו' ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון כו' והיינו תשרי תש"ר אתוון למפרע ואח"כ י'. והיינו קדושת ר"ה ר' ואח"כ יוה"כ ש' רזא דג' אבהן (שם ר"ד ע"א) ואח"כ ת' סוכות זמן שמחתנו שבו יהי' מלחמת גוג ומגוג והזמן לזכות שיתוקן הכל. ואח"כ יו"ד נגד שמע"צ שהיא נביעו דאוריי' כמ"ש (ת"ז תי' י"ג) יו"ד חכמה ותגו שמורה לכ"ע. והיינו תושב"כ ותושבע"פ ובאותיות האות למפרע שכן ההופעה לי' מתחלת מת' מסוכות ואח"כ מיוהכ"פ ואח"כ מר"ה. וכן פיוטי הו"ר יש בהם ד' ע"פ א"ב וב' תשר"ק וא' עפ"י תשר"ק וא"ב. שמספר ז' כנגד ז' מדות והו"ר הכנה לשמע"צ שהוא י' ומש"ה בפסח נ' לה' שקדושת הפסח הי' הכנה למ"ת בהוציאך את העם תעבדון וגו'. וזה הקדושה נקלט מצד השי"ת בז' דפסח. ומש"ה עצרת לה' שיהי' לה' ד"ת ויהי' קיום החיים מהד"ת עדמש"נ לכו לחמי בלחמי ואח"כ בתשרי אחר הקלקול בר"ה שנתחדש השנה בד"ת ואח"כ ביוה"כ שנתנו בו לוחות אחרונות שיש בהם מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש מ"ר תשא פמ"ו ומ"ז) שהוא זמן שיזכו ליחוד אם יזכו לתקן הכל ואח"כ בסוכות זמן שמחתנו שהוא זמן לזכות לתקן יותר שלא נתקן ביוהכ"פ. ואז בעצרת נקלט הקדושה מסוכות זמן שמחתנו ויכולים לתקן כל קלקול הנחש שהי' באכילה ויזכו לאכילה בקדושה ובו נא' עצרת תהי' לכם. ענ"ג ויהי' ג"כ לה' שיהי' מעדן נהר גן. ואף אם לא נתקן הכל שהעולם נדון אחר רובו מ"מ כל נפש בפרט נפשו יכול לזכות לתקן הכל:
43
מ״דשייכות קריאת עשר תעשר לשמע"צ. ולא נזכר בו כלל שמע"צ רק חג הסכות. ושמע"צ רגל בפ"ע ואנכה"ג קבעו בתפלה וקידוש יום שמע"צ החג הזה. אך בגמ' (סוכה מ"ח.) נדרש והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון אך הא גופא קשיא. איך נרבה לילי יו"ט האחרון שאינו נקרא כלל חג הסוכות. ובגמ' שמרבין לילי יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו. וכיון שי"ל שם אחר מוכרחין לרבות ליל יו"ט ראשון אף שאין שמחה לפניו. אך הענין שבגמ' שם חג סתם על חג הסוכות (כמ"ש ר"ה ו'. וש"מ) והיינו שאז נקבע הקדושה מלוחות אחרונות. ומש"ה הוי ס"ד דגם שבועות נקרא חג סתם שאז הי' זמן מ"ת. וכ' אני אמרתי א' אתם. ואם לא הי' מתקלקל הי' אז התיקון. וכ' בהפטורה ויעש שלמה בעת ההוא את החג וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. ומה שייכות לקרוא חג חנוכת הבית חג. והל"ל שבעת ימים חנוכה ושבעת ימים חג. אך חג הסוכות ע"ש כי בסוכות הושבתי את בנ"י ענני כבוד הי' כמ"ש (סוכה י"א.) והיינו ענני כבוד בזכות אהרן כמ"ש (תענית ט'.) וכשעשו המקדש וכ' והענן מלא את בית ד' גו' ה' אמר לשכון בערפל הרגישו ישראל קדושת החג שהוא קדושת ענני כבוד וענני דאהרן דכ' כי עין בעין נרא"ה אותיות אהרן ועננך עומד עליהם (כמ"ש זח"ג ק"ג רע"א) וזה הטעם שעשו החג י"ד יום ולא התענו ביוה"כ. וכי לא הי' אחד שיאמר לשאול לסנהדרין. אך הרגישו קדושת החג. ואח"כ יצאה ב"ק כולכם מזומנין לחיי עוה"ב כמ"ש (מו"ק ט.) וז"ש ויעש שלמה את החג גו' ארבעה עשר יום. ובאמת כ' לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דיבר ביד משה עבדו. ומשה רבינו ע"ה הזכיר טובה העתיד לבוא ג"כ בשירה. אך אז סברו שכבר התיקון ושלמה הוא משיח. וכן כ' למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים גו' וזה יהי' לעתיד שידעו הכל כי ה' הוא האלהים. והי' לבבכם שלם ב' הלבבות. אף היצה"ר ללכת בחוקיו שיוחקק בלב ולשמור מצותיו כיום הזה. יום אור כש"נ ויקרא א' לאור יום. הזה שיהי' מפורש לעין. וכן מסיים ההפטורה שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו. והיינו כל הטובה העתיד לבוא לדוד עבדו. דוד הוא משיח כש"נ ודוד עבדי נשיא להם לעולם (ע' סנהדרין צ"ח סע"ב) והנה באמת מופיע קדושת החג וענני כבוד בכל החודש. וכן כ' ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החודש השביעי ובתרגום יונתן בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה כו' וכען הוא ירחא שביעאה והיינו דקודם מ"ת הי' נקרא חודש הראשון דס"ל בתשרי נברא אדה"ר כר"א רק כען אחר מ"ת נקרא החודש השביעי דניסן ראש החדשים. אך למה נזכר כלל בירח האיתנים בחג. אך כל החודש מופיע בו קדו' החג שהוא זמן שמחתינו לתקן כל פגם אדה"ר ולהיות תשרי ירחא קדמאה וכן שמע"צ נקרא חג כמ"ש שמיני עצרת החג הזה. אבל מר"ה מרגישין קדושת החג. מר"ה ההתחלה הפחד לתשובה לתקן ואח"כ מתחיל השמחה עד זמן שמחתינו ושמע"צ וכן אמרו בגמ' (ר"ה ד':) שמיני רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב ולענין תשלומין ד"ה תשלומין דראשו ששמע"צ ג"כ נקרא חג שקדושת החג מופיע בכל החודש כאמור. ושפיר דרשו ממש"כ והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו וקורין בפ' זו בשמע"צ:
44
מ״הבזוה"ק (ח"ג ק"ד ע"ב) והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא כו' ישראל אשר בך אתפאר כי בשבעת ימי החג הקריבו שבעים פרים להכניע שבעים אומות שהמה שבע מדות שהונחו עפ"י שכל ופעולת אדם שיש גם להאומות אחוזה בהם ונצרך להכניעם עפ"י פעולת המצות בד' מינים כדאיתא בזוה"ק מאני קרבא בימינא נטלי לי' כי הד' מינים מרמזין על כלי הפעולה. עינים ופה וגוף כנ"ל שיש בזה אחיזה גם לאומות על הגוון ונצרך לנו להכניעם ע"י כלי מלחמה. אבל ביום השמיני נקשרים כל המדות בלב בנקודה הפנימיות אשר אין לזה שום שייכות להאו"ה. וכן מקריבין פר אחד נגד אומה יחידית ישראל אשר בך אתפאר. והוא בחי' יעקב חבל נחלתו שפת אמת תכון לעד שהוא בחי' שם הוי' ב"ה שאין להאומות אחיזה רק בכינויים ולכן אין מצוה בפועל בשע"צ רק עושים הקפות בס"ת עצמה שהוא ענין התקשרות התורה בלב נפשות ישראל והוא ענין תלתא קשרין קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. ובשם הרה"ק מפשיסכא זצללה"ה ששמיני עצרת הוא אושפיזא דשלמה כי דוד ושלמה המה נגד יסוד ומלכות שבמלכות וכן נמנו בזוה"ק לפעמים דוד ושלמה נגד יוסף ודוד. ודהמע"ה הי' תמיד איש מלחמות ולבו כלב הארי להתגבר ולהכניע את כל האומות והוא מפני שהיה לו תמיד מלחמה בעצמו להיות גבור הכובש את יצרו כמש"נ ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית מכלל זה שהי' לו תמיד מלחמה עם היצה"ר ובכח הזה נתגבר במלחמה תמיד על האו"ה שהיו מבחי' ההיפך והכניעם וזהו ענין עסקינו בכל שבעת ימי החג אבל שלמה המלך ע"ה הי' איש מנוחה כי כבר נקשרה החכמה והקדושה בלבו ולא הי' צריך למלחמה ונאמר עליו כן יתן לידידו שנה. כי גם בעת השינה הי' קשור בהשי"ת ולכן הי' כל התגלות החכמה שלו בחלום בעת השינה כש"נ בגבעון נראה ד' אל שלמה בחלום הלילה מפני שכל הרהורי לבו הי' קשורים תמיד בהשי"ת. וכן הי' בחי' יעקב אע"ה שנא' בו ויחלום והנה ד' נצב עליו וזהו ג"כ ענין בחי' שמע"צ. משא"כ בדהע"ה. שאמרו חז"ל שלא ראה חלום טוב מפני שהי' מבחי' צדק ידוע דאיהו דינא דמלכותא וקיבל הדינים ע"ע כש"נ שבטך ומשענתך המה ינחמוני וכמאמר חכז"ל למה הרצועה תלוי' הכינו בה ולכן הי' לו חלומות רעים כאמרם ז"ל (שם נ"ה:) חלמא בישא עצבותא מסתייע ובזה הי' נמתקים כל הדינים שעליו:
45
מ״וענין ברכות גשמים ביום הזה כי גשמים הוא השפעת חיות הנבראים וביום הזה אחר יוה"כ וחג הסוכות נקלט חיות חדשה בלב נפשות ישראל להיות נקלטים כל השבע מדות שבקדושה בלב בהתחדשות קבלה של דברי תורה בלב וזהו ענין ירידת גשמים ביום הזה השפעת טיפה של חיים בלב. ועל יום זה רמזו חז"ל (בתענית ז.) גדול יום הגשמים (כדאי' בסה"ק עבודת ישראל) וי"ל שעל זה רמזו חז"ל שבעה פעמים גדול יום הגשמים נגד בחי' שבעה המדות שבקדושה הנשפעים בחיות חדשה בלב נפשות ישראל. הראשונה גדול יום הגשמים כתחיית המתים הוא נגד בחי' מדת חסד לאברהם שתחיית המתים הוא מבחי' חסדים גדולים ולזה קורין בחג הפסח שהוא מבחי' חסד במתי יחזקאל כי תחיית המתים יהי' בפסח ע"י מדת חסד. ואיכא מ"ד שגדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים דאילו תחיית המתים וכו' כי תחיית המתים הוא התחדשות חיות לגוף לאחר שמת ואין זה רבותא כל כך מפני שבמתים חפשי מן המצות ואין לו בחירה. אבל יום הגשמים הוא השפעת חיות הקדושה גם לרשעים שבחייהם קרוים מתים. והוא עודנו עומד בבחירתו להרע ועכ"ז השי"ת מטיף לו טיפת חיים של התחדשות בקדושה הוא רבותא יותר מתחיית המתים בגוף. והשני הוא גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה הוא נגד בחי' גבורה שבקדושה כי אורייתא מגבורה נפקא. וגם בזה איכא מ"ד יותר מיום משנתנה בו תורה. כי ענין מ"ת שהי' בחג השבועות לא נקלטו הד"ת בלב המקבל רק ע"י ההכנה של נעשה ונשמע זוכין למ"ת. היינו הנתינה מצד הנותן. ועוד אין לו קיום בלב כמו שהי' בפעם ראשון עד אחר יוה"כ שנתנו הלוחות שניות. ואחר חג הסוכות זוכין ביום הזה לקבלת הד"ת שיהי' נקלט בלב להתקיים בו. ולכן הוא גדול מיום שנתנה בו תורה. והשלישי הוא גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ הוא נגד בחי' יעקב אע"ה שהוא כולל של כל נפשות ישראל לבל ידח ממנו נדח. גם אם קלקל הרבה במעשיו. בורא אותו השי"ת בריה חדשה כבריאת שמים וארץ שהי' יש מאין. כי האין הוא המקור של הבריאה שהוא קרקפתא דתפילין ולשם מגיע התקשרות ישראל בשורש והוא בחי' יעקב כי תפילין דמרי עלמא כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (ברכות ו'.) וזה שהתפלל דהע"ה לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי מכלל דאיכא טמא (סוכה נ"ב.). והיינו לאחר אותו המעשה שאירע לו נתודע לו שאין לבו חלל בקרבו כמו שסבר. וע"כ בקש מהשי"ת שיברא לו לב חדש ורוח נכון וזהו בחי' שע"צ יום הגשמים כנ"ל. והרביעית הוא גדול יום הגשמים שאפי' ישועה פרה ורבה בו כי זהו נגד בחי' משה שהי' הראשון לגאולה וישועה. והג' מדות של האבות הקדושים המה נגד הגוף ותרין דרועין ושני המדות נו"ה שהמה בחי' משה ואהרן המה התפשטות של הגוף לישועה וברכה שיהי' פרה ורבה. וכן החמישית שהוא נגד בחי' אהרן הוא גדול יום הגשמים שאפי' פרוטה שבכיס מתברכת היינו התפשטות הברכה בכל ענינים שאפי' מטבע מתברכת שהוא דבר שחוץ לדרך הטבע והוא מבחי' אהרן כש"נ זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו כטל חרמון כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם. והששית הוא גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות הוא נגד בחי' יסוד שבקדושה המקבץ נדחים מארבע כנפות הארץ היינו כל הנציצות הקדושה שנתפזרו והוא ענין קיבוץ גליות כידוע מברכת תקע בשופר וקבצינו יחד מארבע כנפות הארץ. והשביעית הוא גדול יום הגשמים שאפי' גייסות פוסקות בו הוא נגד בחי' מלכות שבקדושה כידוע שרגלי' יורדות מות. לכן יארע לפעמים גייסות החוטפים ובוזזים ושוללים מהקדושה בלא דעת וכוונה. כענין שאירע ליוסף הצדיק הגם שעמד בנסיונו נשלל ממנו שלא לדעתו וזה פועל יום הגשמים שלא יהי' נשלל כלום מהקדושה ח"ו שלא מדעת. והנה יש ג"כ בהגמ' הנ"ל מספר שבע פעמים אין הגשמים נעצרים אלא בשביל כו' ובאמת הוא מחוסר הבנה שאין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים הוא השביעית במספר. ומשמעות הלשון הוא שגם אם יהי' בישראל כל החטאים שחוץ מזה כל הששה שנאמרו לפני' לא יעצרו הגשמים עבור זה עד שיהי' בהם קלקול הקטן הזה של פוסקי צדקה ברבים וזה בלבד יפעול עצירת גשמים. ובכל השבעה נאמר ג"כ אין הגשמים נעצרים אלא כו' שמשמעה ג"כ שלא יפעלו כל החטאים האחרים לעצירת גשמים רק חטא זה ונראה כסתרי אהדדי. אמנם הענין הוא שהתנהגות השי"ת בעולמו הוא ע"פ שבע מדות הקדושים ויש עתים קבועים שהנהגה הוא בפרט מדה ידוע בחסד או ברחמים כידוע ליו"ח. ולזה נזכרו שבע פעמים אין הגשמים נעצרים ג"כ נגד קלקול בחי' שבע מדות הק' ובכל עת וזמן שהתנהגות השי"ת הוא באיזה מדה ידוע לא יפעול אז כל החטאים של המדות אחרות לבחי' עצירת גשמים זולת החטא של התנהגות המדה שבאותו זמן. לכן אין הגשמים נעצרים הראשון הוא אלא א"כ נתחייבו שונאיהן של ישראל כלי' מפני שהוא נגד בחי' חסד שהוא ענין התפשטות הטובה עד בלי גבול לרעים ולטובים. ובעת שהשי"ת מנהג עולמו במדה זו ולא יועילו כל החטאים אחרים לעצירת גשמים אלא א"כ ח"ו כל הדור חייב כלי'. ובזה יהי' ח"ו פגם גם בהנהגת בחי' חסד הגדול. וכן אין הגשמים נעצרים השני הוא אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות והוא ענין הנהגת מדה במדה כמאמר חז"ל ע"פ ואיש את קדשיו לו יהי' כל שאינו מעשר את פירותיו ותבואתו אין שדהו עושה וכו' והוא נגד בחי' גבורה שבקדושה וצמצם התנהגות עפ"י מדה במדה. ולזה כאשר באותו זמן התנהגות השי"ת במדת הגבורה אין פועל שום חטא רק המנגד לאותו מדה וכן אתה דן את כולם על דרך זה. והנה יש עוד שני מימרות בגמ' אין הגשמים יורדים אלא א"כ נמחלו עוונותיהן של ישראל. ואח"ז אין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה שנא' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף והוא לרמז דברנו הנ"ל שענין ירידת גשמים מרמז על השפעת התחדשות החיות של ד"ת להיות נקלט בלב ביום שמיני עצרת והוא דייקא לאחר יוה"כ שכבר נמחלו כל עונותיהם של ישראל והיינו שנתקנו כל הפגמים של נפשות ישראל מהעבר. ואח"ז בשבעה ימי החג הסוכות נשרש האמונה בנפשות ישראל על להבא להיות חוסים בו ית' והוא ע"י מצות סוכה דיתבו תחות צילא דמהימנותא ועי"ז זוכין בשמיני עצרת להיות נקלט הקדושה בלב בהתחדשות חיות הקדושה שהוא ענין ברכת גשמים בשע"צ וכנ"ל וזהו אין הגשמים יורדים אא"כ נמחלו עונתיהם ביוה"כ ואלא בשביל בעלי אמנה ע"י קדושת חג הסוכות באים לקדושת יום שע"צ:
46
מ״זהנה בכל סעודת יו"ט אומרים דא הוא סעודתא דקוב"ה ושכינתי' ובסעודת שבת חלוקים לג' בחי' כי סעודת הלילה הוא דחקל תפוחין קדישין והיינו בחי' שכינתא שהוא בחי' כנס"י כש"נ כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל והיינו בחי' האתערותא דלתתא מצד נפשות ישראל לקבל קדושת שבת בכניסתו כש"נ זכור את יום השבת זכרהו בכניסתו. ושני הסעודות של היום בחי' ע"ק וז"א המה מבחי' השפעת הקדושה מלעילא מקדושת שבת דקביעא וקיימא כש"נ כי אני ה' מקדישכם והיינו בחי' קוב"ה. וביו"ט בכל הסעודות כלולים שניהם ביחד קוב"ה ושכינתי' כמו שאומרים בכל המצות לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' והיינו יחוד ז"א עם חקל תפוחין ת"ת ומלכות. והיינו כי קדושת יו"ט בא מצד אתדל"ת דישראל מקדשי לי'. ועכ"ז בא ג"כ מכח אתדל"ע כמו שתיקנו חז"ל בנוסח הברכה מקדש ישראל והזמנים שהשי"ת מקדש את ישראל ועי"ז המה ביכולתם לקדש את הזמן כענין קדושת כלי שרת שלאחר שמקדשים אותם בפה יש בכחם לקדש מעצמם כל הבא בתוכם. וממילא מופיע גם בחי' עתיקא קדישא בסעודת יו"ט מצד סעודת מצוה כי זה פעל אאע"ה בסעודת מצוה הראשונה שעשה שהופיע בה בחי' עתיקא כש"נ ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ואמרו ז"ל (ב"ר פנ"ג) גדול העולמים הי' שם והיינו שהופיע בה בחי' ארך אנפין וזה נקרא גדול העולמים למעלה מן השגה ודייקא בסעודת מצוה זו של מילת יצחק אע"ה שנימול לשמונה תחלה ובזה נתברר בחי' גזעא ושרשא דישראל והיינו שקדושת ישראל המה מבטן לשמך נמולים ונשרש בהם הקדושה למעלה מן הדעת ועי"ז גם כל הנאתם ותענוגים בהעוה"ז בסעודת מצוה המה נכללים בקדושה כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל שבסעודת שבת גם אם אוכל להנאת גופו הוא נכלל בקדושה. וכמו שרמזנו בזה דאברהם קרי אז תתענג על ה' והיינו בחי' סעודתא דעת"ק שהעונג שלו הוא למעלה מבחי' שם הוי' ב"ה והיינו שהוא למעלה מהשגה כי באמת אין זאת בכח לומר זכיתי לבי שאיני מכוון להנאת עצמי כי אפי' חסיד שבחסידים וכו' (ויק"ר פי"ד) ועבור זה אפי' המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (כריתות י"ט:) ועכ"ז מעיד השי"ת על ישראל שכל הנאתם בסעודת מצוה וכמו"כ שאר הנאות של מצוה שהמה רק לשמו ולזכרו ית' ועל רמז זה דרשו חכז"ל (פסחים קי"ט:) ע"פ ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק כי ידוע ששכר מצוה הוא המצוה בעצמה היינו שיזכה בזה הענין בעצמו. כעניון ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ב שנא' ילכו מחיל אל חיל (ברכות ס"ד.) והיינו שע"י עסקם בתורה בעוה"ז יזכו לעוה"ב להתענג בעסק ד"ת וכמו"כ ע"י הסעודת מצוה שמקיימים בהעוה"ז יזכו עי"ז להסעודה של הצדיקים לע"ל שהוא תכלית העונג של הקדושה כידוע בסה"ק וכאמרם ז"ל שע"י קיום מצות סוכה יזכה לישב בסוכת עורו של לויתן:
47
מ״חאיתא בסה"ק עבודת ישראל על מאמר חכז"ל (תענית ז'.) גדול יום הגשמים יותר מיום שנתנה בו תורה שנא' יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי וכו' שהמכוון הוא על יום שע"צ שנקרא יום הגשמים שמברכין בו גשם. והיינו כי יום שמע"צ איתא בתיקונים דבי' נביעא דאורייתא והיינו המקור של התורה שבכתב והיא בחי' התחדשות תושבע"פ והוא המקור בלי גבול ושיעור והיא בחי' שקיא דאילנא הנזכר בתיקונים כמיא דאשקי לאילנא כי האילן היינו בחי' תושב"כ שנקראת עץ החיים הוא למחזיקים בה והתושבע"פ היא ההשקאה והחשך לבוא מזה לבחי' תושב"כ כש"נ כאשר ירד הגשם וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי וגו' דברי אשר יצא מפי הוא בחי' תושבע"פ והוא נקרא כגשם מן השמים המרוה את הארץ והולידה והצמיחה והוא שם מושאל לכל שרש המקור הברכה כש"נ והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו וגו'. וגם בדור המבול שנא' בשנת שש מאה שנה וגו' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ואיתא ע"ז הרמז בזוה"ק (ח"א קי"ז א') דאתפתחו תרעא דחכמתא לעילא ומבועא דחכמתא לתתא כי באמת הי' אז הזמן מוכן להשפעת חכמות התורה אם הי' זוכין הדור לזה כידוע מסה"ק. וע"ז רמזו ז"ל שגדול יום הגשמים היינו יום שע"צ דבי' נביעא דאורייתא יותר מיום שנתנה בו תורה שבכתב בפועל והיינו כי ביום שמע"צ נפתח מקור התחדשות התורה על כל השנה כש"נ יערוף כמטר לקחי לקחי היינו תורה שבכתב כש"נ כי לקח טוב נתתי לכם וגו' והוא נתלה בהמטר שהוא המקור של התחדשות ד"ת כנ"ל:
48
מ״טאיתא במדרש (במד"ר פכ"א סוכה נ"ה:) משל למלך שעשה סעודה לעבדיו בשבעת ימים ואח"כ אמר לבנו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך כך בשבעת ימי החג מקריבין שבעים פרים כנגד או"ה ובשמיני עצרת פר אחד כנגד ישראל. הנה בודאי שגם בחי' עבודת עבד לא יתכן לכנות על שם האומות כי המה אינם רוצים בהקרבנות ואין להם שייכות לעבודתו ית' רק המכוון הוא שכל שבעת ימי החג כל ענינו הוא ע"י פעולת מעשה המצות בסוכה וארבעה מינים שהמה פעולה להמשיך אור פנימי ואור מקיף ע"י לבושין של מעשה המצות וגם ע"י תפלה שצועקים הושענא שהוא בחי' עבודת עבד בעובדא ובעבודה שבלב זה תפלה. וע"ז רומז בזוה"ק ג"כ שהוא סעודתא דענפי אילנא כי מעשה המצות נקראים בשם ענפים המסתעפים ומקיפין להשורש. אבל בשע"צ הוא סעודתא דגופא דאילנא היינו ע"י התורה שהיא הפנימיות האילן דעץ חיים הנק' בחי' בן ולזה אין צריך שום פעולה במעשה המצוה ביום הזה רק עושין הקפות בספר תורה לרמז שנכנסים המקיפים ע"י התורה עצמה שנקבע בפנימיות נקודה שבלב וזה מרמז ג"כ מה שאומרים בשם הרה"ק מפשיסכא זצללה"ה שיום שע"צ הוא אושפיזא דשלמה והיינו כי כל שבעת ימי החג הי' ע"י מעשה המצות ותפלה וצעקה וביחוד ביום השביעי של חג שהוא אושפיזא דדוד שהוא עצם בחי' תפלה כש"נ ואני תפלה. אבל ביום שמע"צ באים לשלימות המכוון שנכנסים הדברי תורה בלב כדאיתא בתיקונים דבהאי יומא נביעא דאורייתא ואז איננו צריכים לשום פעולה כש"נ בשיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו מפני שזהו עצם בחי' שלמה המע"ה שכל הפעולות וכל העובדות של האדם להכניס אל הקדושה לא יועילו רק בעת שהשי"ת מופיע הדברי תורה בפנימיות הלב ואז אין צריך לעשות התפעלות וע"ז גמר אומר שוא לכם משכימי קום וגו' כן יתן לידידו שנה והיינו מי שהוא נקשר בפנימיות לבו בהשי"ת ונקרא ידידו כש"נ בשלמה ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו הוא איננו צריך לשום עובדא כי גם בעת השינה הוא נקשר בו ית' וכש"נ בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר שאל מה אתן לך. אמנם עכ"ז נצרך עכ"פ בחי' קריאה ותפלה רק שמיד נענה וכש"נ קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת ואין אמת אלא תורה (ברכות ה':) ולזה אנו מתחילין בהקפות אנא ה' הושיעה נא ומיד אומרים בוחן לבבות הצליחה נא גואל חזק עננו כי השי"ת הוא בוחן פנימיות הלב הנקשר בו ית' ועי"ז הוא נעשה גואל חזק לענות אותנו ביום קראנו:
49
נ׳ידוע פלוגתא דר"א ור"י (פסחים ס"ח:) דבז' של פסח נאמר עצרת לה' אלהיך ובשע"צ כתיב עצרת תהי' לכם דר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ולכאורה מה ענין זה לזה דלמא בז' של פסח בעינן דוקא לה' ובשע"צ דכתיב לכם בעינן לכם וי"ל ע"פ פשוט דילפינן ג"ש מעצרת עצרת ובפנימיות הענין מה שבז' של פסח כתיב עצרת לה' אלהיך ובשע"צ כתיב לכם הוא ע"ד דאיתא בזוה"ק (ח"ב קפ"ו א') ע"פ החודש הזה לכם אתוון כסדרן מתתא לעילא אביב כסדרא דאתוון ואנא מעילא לתתא תשרי אתוון למפרע. דהנה בפסח שהוא זמן יצי"מ הוא בבחי' אתי דכא היינו שכביכול הקב"ה הגביה ונשא אותנו אצלו ית' משפל המדרגה שהיינו במ"ט שע"ט וגם על הם הי' הטענה מה נשתנו אלו מאלו ועכ"ז ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל מפני שהשי"ת הגביהם למעלה ממדריגה מתתא לעילא כסדרן דאתוון ואז נאמר עצרת לה' אלהיך כי אז נקלטו בקדושה מצד השי"ת הגם שלמראה עין לא הי' עוד נשלמים עד מתן תורה ועבור זה נקרא חג השבועות עצרת בלשון חכמים. אמנם לאחר מ"ת כאשר אירע הקלקול והוצרכו אח"כ להתעורר מצדם לתקן בתשובה עד שיזכו להלוחות שניות והיינו בחי' אני את דכא אשכון שכביכול השי"ת יצמצם את קדושת שכינתו ית' מעילא לתתא גם בדברים השפלים התחתונים וההתחלה לזה הוא בחודש תשרי כדאיתא בתיקונים ויהי אור דא ר"ה וביוה"כ זוכין להיות הכל נתכפר ונתקן שהוא זמן קבלת הלוחות שניות וגם בחג ממשיכים האור מקיף עם האור פנימי ע"י הסוכה וד' מינים עד כשבאים ליום שמיני עצרת נגמר קליטת הקדושה מצדנו וע"ז כתיב ביום השמיני עצרת תהי' לכם דייקא כי זה עיקר טעם ר"א דסבר או כולו לה' או כולו לכם דהיינו אם הוא מרגיש בנפשו שיוכל להמשיך הקדושה גם בדברים הגשמיים כאכילה ושתי' אזי יוכל לעשות כולו לכם ואם לאו בר הכי הוא בהכרח לעשות כולו לה' שיהי' רק יושב ושונה. ור"י סבר שע"י קדושת החג יוכל כל נפש ישראל להמשיך הקדושה בחציו לכם לכן בא הרמז עצרת לה' אלהיך דייקא בז' של פסח כי אז הי' הקליטה דייקא מבחי' ה' אלהיך ולא מצד האדם. ובשמיני עצרת נאמר תהי' לכם מפני שאנו נשלמים מצידנו עתה עד שכוחינו יפה לעשות מכל העניני לכם כאכילה ושתי' להמשיך בהם השראת קדושה. והוא כאשר שמענו בשם הרה"ק מפרשיסכא זצללה"ה שבשמיני עצרת הוא אושפיזא דשלמה המלך ע"ה והוא על רמז דברינו הקודמים בהו"ר כי תכלית הבירור והתיקון של כל הימים הקדושים מה שפעלנו בתשובה ותפלה נשלם בשמע"צ ונתברר שכל מעשינו גם בדברים הגשמיים המה בקדושה וזה ג"כ בחי' שלמה המלך ע"ה שבו נתברר כל העסק של דוהע"ה שתיקן הכל בכח תשובתו ותפלתו כאמרם ז"ל (שבת ל'.) שאמר לו השי"ת בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע וכו' כשדבקו השערים וכו' ובאותו שעה חי' דוד דהנה שלימות החיים אין באופן להגיע בעוה"ז רק מי שהוא נקי מהעטיו של נחש כאמרם ז"ל (ויק"ר פכ"ז) אם לא חטא האדם הי' חי וקיים הרי אליהו שלא חטא הוא חי וקיים. אבל ע"י תשובה שיהי' נתקן הפגם עד שיגיע לשלימות החיים אין באופן להתברר בעוה"ז ולזה ל"ה יכול דוהע"ה לבוא לבחי' זו בחייו רק בימי שלמה בנו נשלם לו תכלית הבירור והיינו באותו שעה חיה דוד ממש והיינו שנשלם בו בחי' דוד מלך ישראל חי וקיים כמו שיהי' תכלית הבירור בזה בימי משיח בן דוד לע"ל ולכן נמצא בשלמה המלך ע"ה דייקא ענין משתה ושמחה תמיד כש"נ מיד אח"ז ויעש משתה לכל עבדיו וגם ויהי לחם שלמה וגו' וגם כל הדור ההוא אוכלים ושותים ושמחים ובדברי תורה הכתוב מדבר וגם עפ"י פשוט מפני שהי' בכוחם להמשיך הקדושה בכל עניני התענוגי העוה"ז הגשמים כענין רבינו הק' שהי' לו ג"כ סעודת מלכים כאמרם ז"ל (ברכות נ"ז:) שלא פסק מעל שלחנו וכו' ואמר שלא נהניתי בעה"ז כו' אמנם רבינו הק' הי' מבחי' שלא חטא כמו יעקב אע"ה שלא מת וכמו שדברנו מזה. אבל בשלמה המלך ע"ה אם הי' הדור זכאים כבר הי' נשלם תכלית הבירור בהעוה"ז בשלימות גם בפועל כבימות המשיח שיהי' תיקון הפגם. אבל ע"י שלא היה זכאים נתלה אז החטא על שלמה למראה עיני אדם עד שבקשו החכמים לצרף גם את שלמה עמהם וכו' עד שיצא ב"ק המעמך ישלמנה כי מאסת וגו' (סנהדרין ק"ד:) והיינו שאין בזה הענין עסק ע"פ השגת שכל ותפיסת האדם רק לפניו ית' גלוי וידוע שכל עניני שלמה הי' להמשיך הק' בכל תענוגי השפלים שבהעוה"ז רק למראה עיני האדם נעלם העומק הזה עד ימות המשיח ב"ב:
50
נ״אאיתא בזוה"ק (ח"ג ק"ד ע"ב) ע"פ ביום השמיני עצרת תהיה לכם אושפיזא מיהמנותא במלכא משתכחי תדירא וכולהו מתכנפי עמי' וע"ד כתיב עצרת ותרגומו כנישא וההוא יומא יעקב רישא לחדוותא וכל אינון אושפיזא חדאן עמי' וע"ד כתיב אשריך ישראל וכו' ישראל אשר בך אתפאר. ובתקונים איתא על שע"צ דאיהו חג דכל החגין מתחגגין בי' דהנה כל המועדים שפע קדושתם ע"י פעולת איזה מצוה כענין אכילת מצה ותקיעת שופר וישיבת סוכה ועי"ז נשפע שפע הקדו' בנפשות ישראל מבחי' שבע המדות הקדו' הנקראין אושפיזין אמנם ביום שע"צ אין בו שום מצוה בפועל ועכ"ז נקלט הקדושה בנפשות ישראל מלעילא בלי שום פעולה מצד האדם. והוא כענין קדושת שבת שנא' בה אני ה' מקדשכם והיינו בחי' יעקב רישא דחדוותא וכולהו אושפיזון חדאן עמי' כי ממילא נשפע עי"ז בחי' הקדושה מכל שבע המדות הקדו' הנקראים אושפיזא מהימנותא דבמלכא משתכחי תדירא. וע"ז מביא הפסוק אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' דייקא וגם ישראל אשר בך אתפאר. וזהו ג"כ רמז התיקונים דאיהו חג דכל חגין מתחגגין בי' כי שמיני הוא כללות כל המועדים שהמה במספר שבעה והמה ג"כ על השפעת ז' מדות הקדושים כל אחד בזמנו דהיינו יו"ט הראשון של פסח נגד בחי' מדת חסד לאברהם. ויום שביעי של פסח נגד בחי' יוסף הצדיק כש"נ הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה וחג השבועות נגד בחי' משרע"ה שהשפיע את התורה לישראל שהוא זמן מ"ת. ויום ר"ה שהוא יומא תניינא נגד פחד יצחק כידוע. ויוה"כ הוא נגד בחי' דוד המע"ה. ולכן המצוה בו להתענות בעינוי נפש וזהו בחי' דוהמע"ה שהוקם עולה של תשובה כמו שדברנו מזה בהו"ר. וחג הסוכות הוא בחי' עננא דאהרן. ושמיני עצרת הוא נגד בחי' יעקב ישראל אשר בך אתפאר וכולהו אושפיזין חדאן עמי' והיינו דכל החגין מתחגגין בי' שנשפע בו מלעילא כל בחי' השפעות הקדושה משבע המדות הקדושים כפי דברינו הנ"ל:
51
נ״בהנה עיקר לשון שמחה לא נאמר בתורה"ק על יום שמיני עצרת רק שנתרבה מפסוק והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט אחרון של חג. וגם שם בפרשת ראה לא נזכר יום שמ"ע כלום רק חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ושמחת בחגך. כי באמת עיקר השמחה של שמ"ע הוא נובע רק משמחת חג הסוכות. ועיקר השמחה של חג הסוכות אינו שיהי' האדם אומר שלום עלי נפשי מפני שנמחלו עוונותיהם ביום הכפורים ועי"ז יוכל בנייחא ושמחה מצד עצמו מעתה להיות בלב שמח. רק דייקא כש"נ ושמחת בחגך שעיקר השמחה יהי' מצד הענוה ושבירת הלב ועי"ז דייקא נקנה השמחה בלב וכש"נ על הארבעה מינים ושמחתם לפני ה' אלהיכם וכמו שאמרנו ברמז הגמ' אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי שדייקא זה מאמר התורה שיהי' נקנים כל שבעת אורות המדות עפ"י קדושת התורה ע"י שיצא מדירת קבע של כל הנאות ועניני עוה"ז וכדאי' בתנחומא פ' נח שכל מי שמבקש תענוגי עוה"ז אינו זוכה לד"ת. ובכך דייקא הוא זוכה לשמחה האמיתית בהשי"ת וכנזכר בתד"א שמחתי מתוך יראתי. וע"ז יש לרמוז בסיום פרק הישן שהוא הסוף דיני סוכה מסיים בפסוק וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. מפני שזה דייקא קדושת הסוכה הענוה ושבירת הלב וכש"נ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. ושמחת שמע"צ נרמז ג"כ בפסוק ויספו ענוים בד' שמחה כי שמחת שמע"צ נובע ע"י שנעשה תוספות לחג הסוכות ששרשו ענוה וכדאיתא במדרש (רות"נ פנחס) ע"פ ביום השמיני. הה"ד יספת לגוי נכבדת תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר וכו' ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך וביעקב אע"ה נא' ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות היינו שזה הי' עיקר מגמתו של יעקב אע"ה להיות בכל עניניו חוסה בצלו ית' ויבן לו בית שלו לעצמו עשה לו מקדושה זו בית קבוע שלא תמוט ממנו לעולם. שזה עיקר בית ד' לחסות בו ית' בקביעות רק ולמקנהו היינו לדורות הבאים עשה סוכות הגם שלא יוכלו עוד להגיע למדרגה זו להיות להם קביעות בקדושתו ית' עכ"פ יעשו סוכות שיהי' כל עניני עוה"ז אצלם כדירת עראי. וכרמז הנ"ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. ועל רמז זה אין צריכין לישב בשמע"צ בסוכה רק בבית כי כבר נקשר הקדושה בפנימיות הלב להיות נקרא בית:
52
נ״גידוע הפלוגתא דר"א ור"י בעצרת לה' אלהיך ועצרת תהי' לכם מ"ס חציו לה' וחציו לכם ומ"ס או כולו לה' או כולו לכם. ולכאורה מה ענין שני פסוקים הללו להשוותם יחד אימא כל חד כדינו. היינו ביום השביעי של פסח עצרת לה' אלהיך כולו לה' וביום. שמיני עצרת לכם שתהיה כולו לכם. ויש לומר ע"פ פשוט שלומדים זמ"ז בג"ש עצרת עצרת וע"ד שמצינו דילפי' ג"ש ט"ו. ט"ו (סוכה כ"ז.) מחג המצות ליתן האמור של זה בזה. וזאת ידוע מהרמב"ם ז"ל שלימוד הג"ש נקרא מדברי סופרים ובעיקר הדברים הן אמת ששורש קדושת חג הפסח הוא בחי' לאכפיא כידוע מאמרם ז"ל ששאור מיעטו יפה. היינו היצה"ר של תאוה שהוא השאור שבעיסה נצרך להשתמש בו לפעמים כידוע. אמנם ידוע מהרמב"ם ז"ל שבאם האדם נחלה בחולי הנפש באיזה מדה נצרך להתרחק ממנה עד קצה האחרון. וזהו ענין חג הפסח שיוצאים מעומק השפלות. ולזה נצרך להתרחק מתאות אכילה עד קצה האחרון כדי לתקן הקלקול הראשון שנצמח מתאות אכילה בבחי' לאכפיא כמו שבא המצוה שאור לא ימצא בבתיכם. וגם במצות אכילת מצה הוא העיקר להתרחק מטעם החמץ שבמאכל ולזה נאמר בו עצרת לה' וגו' כי על הלבוש המצוה הוא לאכפיא להתרחק מהנאות העוה"ז רק שיהי' יושב ושונה. אמנם ע"י הג"ש נלמוד שגם כאן הוא בבחי' לכם הבא ע"י לה' אלהיך והיינו שע"י עסק התורה ומצות בפועל בא ג"כ הרגשת הנאה להגוף כמו ששמענו בשם הרה"ק מלובלין זצללה"ה שאמר על איש אחד שנעשה בעל בשר מהנאת ותענוג שקיבל מלימוד התורה. אמנם בשמיני עצרת שאחר חג הסוכות נאמר תהי' לכם היינו בחי' לאהפכא חשוכא לנהורא שדייקא ע"י אכילה ושתי' נעשה תיקן הפגם מהתאוה כי זהו סגולת מצות סוכה בביטול יצה"ר של תאוה כאמרם ז"ל (סנהדרין ס"ג:) על אנשי כנסה"ג שביטלו היצה"ר דאגין עלייהו כסוכה וגם לטעם זה מברכין לישב בסוכה רק על אכילה ושתי' מפני שזה עיקר מצות סוכה לברר תאוות האכילה בקדו' ועל רמז זה אמרו ז"ל (פסחים ס"ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט מפני שהוא יום שנתנה בו תורה. דהיינו שבשעת מ"ת הי' ג"כ ביטול יצה"ר שנעקר מלבם כידוע. וע"י הג"ש נלמד שע"י הלכם דייקא באים לה' אלהיך שע"י אכילה דייקא נתברר הקדושה כש"נ ושתה בלב טוב יינך והיינו מיינא דאורייתא שהוא בחי' תושבע"פ כש"נ ושתו ביין מסכתי ולא נאמר בייני כי באמת הוא יינו של האדם רק שנמשך בו בהעלם כח השגחתו יתב' בפנימיות והיינו שע"י הלכם באים לה' אלהיך כנ"ל:
53
נ״דענין אמרם ז"ל (תענית ב'.) שלשה מפתחות לא מסרן הקב"ה ביד שליח. של חי' של גשמים. ושל תחיית המתים. י"ל שהוא ע"ד אמרם ז"ל (מו"ק כ"ח.) בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא. של חיה הוא בני. של גשמים הוא מזוני. ושל תחיית המתים הוא חיה. וזכותא הוא מעשה המצוה שעפ"י השגה ושכל תפיסת האדם ומזלא הוא המקור שלמעלה מתפיסת האדם והוא בחי' אין. שידוע מסה"ק אין מזל לישראל שבחי' האין הוא המזל לישראל. וזה ענין שלש מפתחות הללו שלא מסרן הקב"ה ביד מלאך. כי המלאך הוא נברא רק ממעשה המצוה שהוא ע"פ השגת ושכל הנבראים. ושרש ג' דברים הללו המה מהמקור והשרש שלמעלה מתפיסת הנבראים ובזה יונח קושיית התוס' שנמסר לאליהו מפתח של גשמים ותח"ה. שבאמת זה הי' מבחי' המקור. כי צדיק גוזר וכביכול הקב"ה בעצמו מקיים ולא הי' מצד שליחות וגם יונח בזה הקושיא הלא נתוסף חיים לחזקי' המלך בזכותא שלו. כי באמת זה הי' מבחי' מזלא שנתדבק בהמקור שהוא למעלה מתפיסת האדם בשער החמישים שהוא בחי' בינה בפנימיות נקודה שבלב כאמרם ז"ל (ברכות י':) על ויסב חזקי' פניו אל הקיר שהתפלל מקירות לבו. ועל רמז זה מברכין הגשמים בשמע"צ כאמרם ז"ל (תענית ז':) גדול יום הגשמים יותר ממתן תורה כש"נ יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי. והיינו כי בשמע"צ שהוא יום הגשמים. הוא המקור והשורש של התורה כדאיתא בתיקונים דבי' נביעא דאורייתא לאשקאה אילנא. כי התורה נקראת עץ חיים. אמנם מפני שגם עסק התורה הוא רק ע"פ השגת ושכל האדם ויש בה כח הנעלם שהוא המקור והמעין מבחי' כתר כדאי' בתיקונים דאיהו שקיא דאילנא כמיא דאשקי לאילנא. ונביעא זו דאוריי' נשפע בשמע"צ אחר ז' ימי החג שהם נגד ז' אושפוזין שהמה עסק התורה ע"י השגת המדות בקדושה. כי בכל האושפוזין נמצא בהם כח התורה באברהם אע"ה נמצא שזימן לו הקב"ה שתי כליות והי' מלמדות לו תורה. ויצחק ידוע דאוריי' מסטרא דגבורה נפקא. (זח"ג כ' ב') ויעקב שימש בבית עבר י"ד שנים. ומשה הוא עיקר תורת משה. ואהרן נאמר ותורה יבקשו מפיהו. ויוסף הי' הבן זקונים שמסר לו מה שלמד בשם ועבר. וגם נפרש מאביו בפרק עגלה ערופה. ודהמע"ה הוא מלכות פה תורה שבע"פ קרינין לי' אמנם מפני שכל עסק התורה ע"פ ז' המדות הק' הוא מצד השגת שכל נבראים ע"ז בא אח"ז יום שמיני עצרת הנשפע נביעא דאורייתא שהוא השקאה בלב מהמעין ומקור כח הנעלם ועי"ז נקלט הקדושה לקיום כדברינו הנ"ל:
54
נ״הבגמ' (סוכה מ"ח.) דרשו מהפסוק והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה ואימא ליל יו"ט ראשון. מרבה אני יו"ט אחרון שיש שמחה לפניו. ובפרשה זו לא נזכר שום ענין של שמיני עצרת. רק חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. ושמחת בחגך. וחוץ מזה השינוי לשון של שמחה שנאמר בכאן והיית אך שמח. משא"כ בשני לשונות אחרים של שמחה של חג הסוכות נא' ושמחת בחגך. ובד' מינים נאמר ג"כ ושמחתם לפני ה"א. ובחג השבועות נאמר ג"כ ושמחת לפני ה' שהוא ענין השמחה מצד האדם לשמוח אבל הלשון והיית אך שמח הוא לשון הבטחה שתהי' בשמחה. והענין הוא כמו שדרשו מפ' והתקדשתם והייתם קדושים. אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. והתקדשתם הוא מצד האדם כמו ושמחתם והייתם קדושים הוא הבטחה מלמעלה כמו והיית אך שמח והענין הוא כי אין ביד האדם להוליד השמחה בלבו רק ע"י מעשה המצוה כמו ע"י ד' מינים וע"י מצות סוכה. ע"ז נאמר ושמחת בחגך. וגם בשבועות ע"י מ"ת. אבל בשמע"צ אין בו שום מצוה בפועל. וגם לא על זכר מהעבר כשאר מועדים. רק זהו שרש היו"ט שהשי"ת מופיע השמחה בפנימיות נקודת הלב בלי פעולת האדם. והיינו ע"י שנקלט כל פעולות המצות של ז' ימי החג להיות נאסף עתה בפנימיות נקודת הלב שיתקיים בקביעות ולכן רמזו בזה על יו"ט אחרון מפני שיש בו שמחה לפניו שע"י השמחה שלפניו מצד פעולות המצות כנ"ל נתרבה ממילא השמחה בלב ביו"ט האחרון מלעילא. ולכן נקרא שם היום עצרת כנישו דחדוה מפני שנקלט השמחה בפנימיות הלב להתקיים על כל ימי השנה. וע"ז נרמז בזה"ק (ח"ג ק"ד ב') בהאי יומא יעקב רישא דחדוה היינו בחי' אמת כש"נ תתן אמת ליעקב והיינו שנתאמת השמחה לקיום כש"נ שפת אמת תכון לעד. ואיתא במדרש (תנחומא פנחס ט"ו) שראוי הי' להיות שמיני עצרת ז' שבועות אחר החג כמו שבועות אחר פסח אלא אמר הקב"ה חורף הוא וכו' והיינו כי ביצ"מ הי' התגלות מצד השי"ת שהוציאם מעומק ההיפוך וראתה שפחה על הים כו' רק שמיד נכסה מהם ולא הי' לו קיום עד שספרו ז' שבועות לטהר המדות להיות מזוקק שבעתים. ועי"ז באו בחג השבועות לשער החמישים שהוא בחי' בינה לבא להיות נקלט הקדושה בפנימיות הלב וכמו כן לאחר ז' ימי החג אמר השי"ת שיהי' נחשבים ממילא כמזוקק שבעתים. ומיד באים ביום השמיני לשער החמישים שהוא בחי' בינה בפנימיות נקודת הלב. והנה איתא באור החיים (בראשית ב' ג') שעיקר קיום העולם בכל ששת ימי המעשה הוא מקדושת יום השבת שעבר. ואם לא הי' שום אדם בעולם שומר שבת ח"ו הי' העולם מתמוטט והפי' זה תמוה כי הלא הדורות של בני נח שעד אברהם אבינו ע"ה היו מוזהרים שלא ישמרו השבת מפסוק יום ולילה לא ישבותו ועל מה הי' העולם קיים. אמנם האמת הוא שיום השבת בעצמו מתרבה בקדושתו להיות מקור לשיה"מ הבאים ע"י בחי' שבת עילאה שהוא בחי' בינה ה' עילאה כמו בראשית הבריאה שיום השבת שקודם ששת יה"מ של הבריאה שהוא בחי' בינה ה' עילאה הי' המקור של הבריאה. והוא בחי' תשובה ולבבו יבין שקדמה לעולם היינו יום א' קודם שבעת ימי בראשית שהמה שבע המדות הקדושים והתורה קדמה אלפים שנה והיינו שני ימים יום יום כי אורייתא מחכמה נפקא. ובינה הוא יום אחד שהוא השבת עילאה המקור לשיה"ב. והשבת שאחר שיה"מ הוא בחי' ה' תתאה התגלות מלכותו ית' בפועל והוא בחי' יראת שמים וכמו"כ הוא הנהגת העולם שבכל ליל שבת מופיע בחי' התגלות מלכותו ית' שהוא בחי' ה' תתאה אשה יראת ה'. וכאמרם ז"ל (רמ"א ריש או"ח) כשיחשוב שמלך מההקב"ה עומד לפניו מיד יגיע אליו היראה והפחד. וביום השבת נתרבה הקדו' בפנימיות נקודת הלב מבחי' ה' עילאה והוא המקור לשיה"מ הבאים. וכמו"כ בגמר שבעת ימי החג בהו"ר נתגלה בחי' מלכותו ית' בחי' יראה מה' תתאה ע"י בחי' דוד המלך ע"ה שהופיע בו היראה והכנעה מהתגלות מלכות שמים כאמרם ז"ל (ברכות ל"ד:) מלך כיון שכורע שוב אינו זוקף והוא ג"כ מהפלגת היראה ואח"ז באים ליום השמיני שהוא בחי' בינה דרגא תמינאה מתתא לעילא. וכאן הוא מעילא לתתא להיות נקלט השמחה בפנימיות הלב כנ"ל. ואיתא במדרש (רות"נ פנחס) על קרבנות של ז' ימי החג משל למלך שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ולאחר ז' ימים אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה ולכאורה לשון עבדיו הוא בנמשל המכוון על האומ"ה שמקריבין שבעים פרים בשבילם. והלא האו"ה אינם מקריבין כלום כ"א ישראל והאיך שייך לשון אמר לעבדיו עשו וכו'. אמנם שבין לשון עבדיו ואוהבו חוזר על ישראל רק שבשבעת ימי החג אנו מכונים בשם עבדים שכל המשכת הקדושה והשמחה נפעל ע"י מעשה המצות שלנו שהם העבודה שלנו אליו ית' כש"נ ואם אדונים אני וגו' וכאמרם ז"ל (שבת קי"ד.) שהת"א נקראים בונים שעוסקים בבנינו של עולם וממילא נצרך ג"כ להע' אומות כי כן היה סדר הבריאה בזיה"ב. וכשמגיעין ליום שע"צ אנו נקראים אוהביו כאהבת הבן על אביו גם בלי שום אמצעות עבודה כקדושת יום הזה שהוא בלי גוון שום מצוה רק התקשרות' בו ית' בעולם. וכסיום הזוה"ק ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וכתיב ישראל אשר בך אתפאר:
55
נ״ולשמחת תורה
56
נ״זענין שמחת היום הזה הוא חוץ מהחיוב של ושמחת בחגך עוד נוסף על זה שמחת התורה כענין אמרם ז"ל (פסחים ס"ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם משום נתינת התורה ולהבין זאת מהיכן למדו שיום נתינת התורה בעינן לכם הלא עיקר נתינת הלוחות שנתקיימו הי' ביוה"כ ובמשנה סוף תענית קורא ליוה"כ יום מ"ת ע"ש. והוקבע היום הזה עוד לתענית. ומכש"כ בחג השבועות שלא ניתן עוד התורה רק שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך. אמנם שורש הדבר הוא משלמה המע"ה שנא' בו ויעש משתה לכל עבדיו ואמרו ז"ל (שהש"ר פ"א ט') מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. ומזה למדו ג"כ דבעצרת בעינין לכם כידוע שכל מצות התורה כולה נקראת תרי"ג עיטין בזוה"ק והיינו שנותנת עצות להאדם איך שיהי' נקבע בלבו אנכי ה' אלהיך וזה כונת כהת"כ שנקראת תורה להורות וללמד לאדם ידיעת ד"ז. היינו השגחתו ית' בכל דבר וזה עיקר גמרה של תורה שהיה בחג השבועות כאמרם ז"ל (שהש"ר ע"פ ישקני) בשעה שאמר הקב"ה אנכי וגו' נקבע ד"ת בלבם. ועל רמז זה אמרו ז"ל באאע"ה שזימן לו הקב"ה שתי כליותיו והיו מלמדות לו תורה ולכאורה מה ענין כליות ללימוד התורה שהוא בלב כש"נ ובלב כל חכם לב נתתי חכמה או במוח שהוא משכן החכמה. אמנם מפני שזה הי' כל מגמתו של אאע"ה להגיע לבחי' אנכי. היינו על אמיתות השגחתו ית' שאין בירה בלא מנהיג. וע"ז באים דייקא ע"י התרי"ג עיטין ומהיכן למד זאת אאע"ה. ע"ז אמרו ז"ל שזימן לו שתי כליותיו כי הכליות יועצות והם נתנו לו עצות ותושי' להגיע לתכלית מבוקשו גם קודם נתינת התורה. וזש"נ למשה רבעה"ש וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם. והיינו שעוד לא ניתנה להם התורה שהוא הודעת שמו ית' כי אורייתא כולא שמא דקוב"ה כמו שקורין את האדם בשמו להכיר עי"ז את עצמותו. וכמו"כ ע"י קריאת התורה באים על אמיתות השגחתו יתב'. וכאמרם ז"ל (ברכות כ"א.) מנין לברכת התורה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו שעסק התורה הוא קריאת שמו ית' וכן אמרו ז"ל שיחיד העוסק בתורה שהקב"ה מברכו כש"נ בכל המקום אשר אזכיר את שמי. והיינו ע"י התורה. וידוע ששם הוי"ה ב"ה הוא שם העצם של השגחתו ית' המהוה את כל העולמות. ושאר השמות וכנוים המה נטפלים לו וזהו ושמי ה' לא נודעתי להם שעיקר בחי' הדעת והכרה בשם הוי"ה ב"ה הוא רק ע"י התורה כנ"ל ולזה זכה משרע"ה לבחי' הדעת בהוי' ב"ה בשלימות מפני שע"י נתנה התורה וזהו עיקר גמרה של תורה כדברינו הנ"ל. וע"ז אמרו ז"ל גם בשלמה הע"ה שעושין סעודה לגמרה של תורה. כי גם שלמה המע"ה בא אז אל שלימות חכמת השגחתו ית' בכל הבריאות כש"נ שם ויקץ שלמה והנה חלום ציפור מצייץ ויודע מה הוא מצייץ וכו'. וגם בשמיני עצרת הוא זמן שמחת תורה בחי' גמרה של תורה כמו שדברנו למעלה מזה שהוא זמן נביעא דאורייתא היינו המקור והמעין של כל התורה להיות נקלט ונעצר בפנימיות נקודת הלב אמיתות השגחתו ית' והיינו שנקבעו הד"ת בלב כנ"ל. וע"ז נוהגין לשתות משקה בש"ת כמש"נ בשלמה המע"ה בלשון ויעש משתה. ואין המשתה נקרא אלא על שם היין וכמו"כ בכל מקום שנזכר לשון משתה בתוה"ק הוא המכון של הענין שיהי' דייקא ע"י משתה היין. ובמקום שנזכר לחם הי' עיקר המכון הסעודה של האכילה כמו שנא' ביוסף שימו לחם שזה הי' עיקר המכוון שלו לקדושת הסעודה של שבת כש"נ והכן רק עי"ז נתגלגל וישתו וישכרו עמו כמו שדברנו מזה. וכן בלשצר עבד לחם רב שזה הי' עיקר המכוון שלו לעשות סעודה ומזה נתגלגל אח"כ ששתה בכלים של בית המקדש ונהרג. אמנם במגילת אסתר שנזכר שם רק לשון משתה עשה משתה וגו' הוא רק מפני שזה הי' תכלית המכוון של כל המגילה שעי"ז נהרגה ושתי. כטוב לב המלך ביין אמר להביא וגו' והיא שלחה לו דברי בזיון על שנשתכר וזה היה עיקר הסיבה לצמיחת הישועה שתמלוך אסתר. ועיקר שרש של בחי' משתה נרמז בתוה"ק ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ודרשו חז"ל (פסחים קי"ט:) ע"ז שעתיד הקב"ה לעשות משתה להצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. והיינו תכלית התיקון והבירור להפגם הראשון כאמרם ז"ל שישתו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. והיינו תיקון הפגם של שי"ב שהי' ע"י שסחטה ענבים ויהבא לי' כידוע. וגם לפי הפשט על ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק שהוא ביום השמיני ללידתו ה"ג מ"ל ג"כ מרמז על שרש תיקון הקלקול הראשון כידוע מאמרם ז"ל שאדם הראשון משוך בערלתו הי' היינו שבעת שנברא עשה האלהים את האדם ישר שהי' מהול רק לאחר הפגם של החטא משך על עצמו את מכסה הערלה. ועי"ז כל תולדותיו נולדים מאתו עם מכסה של הערלה הנמשך מסיבת הפגם הראשון. והגם שגם אברהם אע"ה מל א"ע במצות השי"ת לא הי' בזה עוד שלימות תיקון הפגם להכלל כי רק הוא בעצמו מל א"ע לדעתו. אמנם במילת יצחק אע"ה שהי' הנימול לשמונה תחלה עי"ז נעשה תיקון לכל כלל ישראל הנימולים לשמונה גם בעת שאין לו דעת מעצמו נשרש בו בזה הקדושה שהי' נקרא ועמך כולם צדיקים גם אם יקלקל מעשיו ע"י בחירתו כדאיתא בזוה"ק וגם במשנה קונם שאיני נהנה לערלים וכו' שאין הערלה נקראת אלא על שם העכו"ם וע"ז רמזו חכמז"ל למה קבעו רפואה בשמינית מפני שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה. והיינו כי שורש המילה בשמיני יורה על תכלית הרפואה והתיקון של פגם הראשון וכאמרם ז"ל על מחץ מכתו ירפא מחץ מכתו של עולם ירפא וע"ז מרמז בחי' המשתה גדול שהוא תכלית הבירור והתיקון ע"י משתה היין המשומר בענביו משי"ב. שיהי' לעתיד לבוא ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו של עולם ירפא. וכמו"כ לע"ע בעוה"ז בעת רצון שיש רשימה מבחי' התיקון בענין מילה לשמונה או בענין גמרה של תורה נרמז על זה בחי' משתה היין לרמז הנ"ל.
57
נ״חברע"מ (פנחס רנ"ו ע"ב) ונוהגין למיעבד ישראל עמה חדוה ואיתקריאת שמחת תורה ומעטרין לס"ת בכתר דילי' וכו' וכ"ה בתיקונים (תיקון כ"א ל"ט סע"א) דבכל החגים יש מצות מעשיות. וכן בסוכות סוכה וד' מינים משא"כ בעצרת שאין שום פעולה ומצוה והשמחה רק בתורה ובא"י הוא בשמע"צ. ובחו"ל הוא ביו"ט ב' והיא דבכל ימי החג מקיפין בלולב ומינין דאי' בגמ' (סוכה ל"ז.) מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות והיינו רצונות שבלב כמ"ש כל אשר ברוחו לעשות והיינו ברצונו מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים והיינו חכמות ודיעות חיצונות שבמוח דכמו דתושבע"פ נקרא טלא כמו"ש תזל כטל אמרתי והיינו שאין האדם מרגיש איך שבא לו מהשי"ת וסובר שמחדש מדעתו כן לעומת זה יש חכמות חיצונות והן נקראים טללים רעים. וע"ז מקיפין בד' מינים ז' הימים. שיועיל קדושת ז' רועים שהם מרכבה לז' מדות להביר הרע ואח"כ ביום השמיני מקיפין ז' הקפות בס"ת שיועיל קדושת הז' רועים להכניס הד"ת ללב. דאף שמצד השי"ת מתחלה נקבע ד"ת בלב ואח"כ נעקר הרע וכמו"ש (שה"ש עה"פ ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם אבל מצד האדם הוא להיפך סור מרע ועשה טוב שאי אפשר שיזכה להכניס ד"ת בלב עד שיסיר הרע מלב ולכן צריך להקדים הקפות בד' מינים להסיר הרע לעצור רוחות רעים וטללים רעים. ואח"כ מקיפין בס"ת ז' פעמים להכניס ד"ת בלב שיועיל קדושת הז' רועים שהם כולם הורידו ד"ת. באברהם בו התחיל ב' אלפים תורה. ויצחק אורייתא מסטרא דגבירה נפקא כמו"ש (זוה"ק קדושים פ' רע"ב) יעקב כתיב תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה כמ"ש אמת קנה וגו' וכ"ה בגמ' (ברכות ה':) אמת זו תורה. משה הוריד התורה מן השמים. ואהרן מקרבן לתורה. יוסף הוא בן זקונים שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. וגם יוסף הוא הצינור המחבר תושב"כ עם תושבע"פ. ודוד מרכבה למדת מלכות. מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וביום זה כל האושפיזון באים מעצמם כמש"כ (בזוה"ק אמור ק"ד ע"ב) כולהון מתכנפין עמי' כו' וכל אינון אושפוזין חדאן עמי' כו' ועושין ז' הקפות שיועיל קדושת הז' רועים להכניס ד"ת בלב וזהו שמחת תורה דבכל שנה בר"ה יש התחדשות בד"ת כמו שאומרים תמיד דמשו"ה נקרא ראש השנה ולא תחלת השנה. רק שהוא ראש והתחדשות לד"ת וכמו שמצינו (סנהד' ק"ג:) מנשה הי' שונה נ"ה פנים בתו"כ כנגד שני מלכותו דהיינו שבכל שנה הי' דורש פנים חדשות בתו"כ שהוא לפי טעותו הי' סבור על עבודתו שהוא להשי"ת. ומש"ה אחר יוה"כ שנתקן כל מעשה העבר כלל חג האסיף שהוא אוסף כל פעולת המצות מכל השנה אחר שנתקן ולכן בא בחג מצות מעשיות סוכה וד' מינים. ואח"כ בשע"צ אז כיון שנתקן המעשים ממילא יש כמה ד"ת מהשנה. ומקיפין בהס"ת להכניס הד"ת בלב ועושין ש"ת כמ"ש במד' (ריש קהלת) מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. ושם אצל שלמה הי' לו התחדשות שקנה כל החכמה מה שלא ידע מקודם ואנחנו מתחילין לשנות התורה מה שקראו בשנה העברה. אך באמת בכל שנה יש התחדשות מר"ה בד"ת כאמור ואחר יוה"כ שנתקן המעשים מהעבר אז מתחילין מחדש התורה ומרגישין טעם מחודש בד"ת ועושין סעודה לגמרה של תורה ומקיפין בס"ת שיכנסו הד"ת בלב ומקיפין ז"פ כנגד הז' רועים שהם מרכבה להז' מדות שיועיל קדושתם להכניס הד"ת בלב:
58
נ״טוזאת הברכה אשר ברך משה וגו' מצינו בברכת יצחק אע"ה ליעקב שדרשו (בב"ר פ' ס"ו) מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו' שלא יתכן שיברך יצחק אע"ה בעניני עוה"ז ובפרט משה רבעה"ש שחלקו הי' שבת כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו וכ"ז שהי' הוא המנהיג ישראל היו פנוים רק לתורה ואכלו מן (וכמו"ש במכילתא ותנחומא בשלח) לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן. ואם הי' נכנס לא"י הי' כן תמיד שהי' מלאכתן נעשית ע"י אחרים והם היו פנוים לתורה כמו בשבת בודאי ברכותיו הי' רק בד"ת ולא בעניני עוה"ז ובגמ' (ב"ק צ"ב.) דרשו וזאת ליהודה לא הוו קא מסקי לי' למתיבתא דרקיע כו' לא הוה סליק לי' שמעתתא אליבא דהלכתא ועזר מצריו תהי' ומהסתם כל הברכות הם על ד"ת רק בגמ' דרשו על ברכת יהודה. ומשרע"ה ייחד הברכות מד"ת השייך לכל שבט. תורה צוה לנו משה וגו'. והיכן מצינו שמשה צוה הלא אמר רק דברי השי"ת והיה שייך לומר תורה כתב לנו משה כמ"ש חלקת מחוקק ספון. ובמלאכי דכתיב זכרו תורת משה כתיב אחריו אשר צויתי אותו בחורב וגו'. אך הענין עפ"י מה שאמרנו במ"ש בגמ' (מנחות כ"ט:) בשעה שעלה משה למרום כו' מנין לך א"ל הלממ"ס נתיישבה דעתו וצריך להבין מה נתיישבה דעתו בהלכה זו ששמע שאמר שהוא הלממ"ס יותר מכל מה שדרש ר"ע שהי' עיקרו שהוציא מתוך התורה שבכתב שידע שהוא הורידה לארץ. אך הענין שלא הבין משה ולא הי' יודע מה אומר אף שתלמידי ר"ע הבינו הוא מפני שזה היה משער הנ' שהוא מקום שבע"ת עומדים. ובזה לא הי' חלק למשרע"ה שהיה טוב מעולם שנולד ונתמלא הבית אורה (סוטה י"ב.). אבל חלקו הי' בתושבע"פ שהוציא ההלכות שהם לנו הלממ"ס הלכתא בלא טעמא (כמו"ש פסחים ל"ח:) בפירש"י וכי לא טעמי בעי כהלממ"ס וכן (גיטין י"ד.) בהלכתא בלא טעם פירש"י כאלו קבלה משה הלכה מסיני שא"צ לתת בה טעם ומשרע"ה המציאם מפלפולו והי' הלממ"ס שנמסר לו הכח מסיני לדרוש בפלפולי ולהמציא הלכות ועדמ"ש (נדרים לח) ולא נתנה תורה אלא למשה כו' אלא פלפולא בעלמא שהוא המציאם בפלפולו. ולזה לא הי' יכול שום אדם להשיג דמשה הי' עניו מכל אדם והוא זכה לזה ע"י הענוה כמ"ש החכמה מאין תמצא (וכמ"ש סוטה כא:) אם לא ברוה"ק לכוין לדעתו. וזהו תורה צוה לנו משה. היינו התושבע"פ של מרבע"ה שעז"א (שבת ל.) ואלו משה רבינו ע"ה גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות. מורשה קהלת יעקב עדמש"כ (במד"ר צו פ' ט') בר' ינאי שאמר להאורח אמור אכול כלבא פיסתי' דינאי דהיינו כיון שלא מצאו לא במקרא ולא במשנה הי' סבור שהי' צריך לפרנסו ככלב עדמ"ש (ב"ב ח.) בר' יונתן בן עמרם שלא רצה להנות מכבוד התורה ואמר לרבו פרנסני ככלב וכעורב קם תפסי' וא"ל ירותתי גבך וכו'. מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב דהיינו שכל א' מישראל יש לו חלק בתושבע"פ ואף הע"ה וכמו שדרשו בגמ' (ב"מ לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה. מ"מ יש לו חלק בתושבע"פ וכמו שמצינו בגמ' (ב"ק צ"ב.) מנא הא מילתא דאמרי אינשי ואף שהם אומרים שיחה מצאו הדברים בפסוק בד"ת שזה חלקו בד"ת וזהו מורשה קהלת יעקב שמשה רבינו ע"ה מסר כח זה לכל אחד מישראל שיהי' לו התחדשות בתורה שבע"פ וזה הכח הי' לאורח של ר' ינאי שהטעים לו הפסוק קהלת יעקכ ואף שר' ינאי ידע ג"כ שכתוב קהלת יעקב מ"מ לא עמד לדקדק כל זה עד ששמע מהאורח שא"ל קהלת ינאי אין כתוב כאן וכו' שזה הי' חלקו בתורה וכמו שאמר רבה"ק זצללה"ה עמ"ש במדרש (מצורע פ' ט"ז) מעשה ברוכל וכו' אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים. אף שהרוכל אמר לו הפסוק ככתבו. אך כששמע ממנו הרגיש בפסוק זה טעם מחודש מה שלא הרגיש מעולם. והוא מפני שזה הי' חלק הרוכל בתושבע"פ שהם טעמי תורה להרגיש הטעם שבד"ת וזה הכח מסר משה רבינו ע"ה לכל ישראל:
59
ס׳כל ז' ימים מקיפין בלולב שיש בהם ז' מינים ג' הדסים ב' ערבות לולב ואתרוג ומקיפין בכל יום פעם אחד ובהו"ר ז' פעמים וצועקים הושענא. וכשאדם במצור ומצוק צועק הושיעה נא כמו שאומרים תמיד ההבדל בין עזר לישע. ויושבין בסוכה שהוא ג"כ ז' ד' רוחות מעלה ומטה ואוירה ומנענעין לכל הרוחות להסיר הרע כי רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות (ברכות י"ז.) וזהו לעצור רוחות רעות וטללים רעים וכמו שאומרים שהוא נגד רצונות שבלב ומחשבות שבמוח וזהו לדחות שאור שבעיסה כמו"ש (סוכה ל"ח. גורא בעיני' כו') אח"כ ביום זה מקיפין בס"ת להכניס ד"ת בלב בקביעות. כי מצד השי"ת מצינו (מדרש חזית פסוק ישקני) בשעה ששמעו אנכי נתקע ד"ת בלבם והי' למדים ולא משכחין ואח"כ בשעה ששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם כו' שהוא כלל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. אבל מצד האדם כתיב סור מרע ועשה טוב וצריך להסיר הרע והלב אבן מקודם. ואח"כ יכול לכנוס ד"ת בלב ולכן אחר שהקיפו ז' הימים לדחות כל הרע אח"כ יוכלו להקיף בס"ת שאנו מקיפין להכניס בקביעות ד"ת בלב וכן מקודם הקפנו בלולב וישבנו בסוכה לבקש אושפוזין עולאין להיות סייעתא לברר את עצמו בכל הז' מדות. ואח"כ מקיפין בס"ת להכניס קדושת הז' אושפוזין בלא מצות מעשיות רק בתפלה ומצד השי"ת וכדאיתא בזוה"ק שביום זה באים האושפוזין בעצמם:
60
ס״אוזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים מה שנקרא משה איש האלהים דוקא בפ' זו הענין דאיתא בספרי. שממקום שסיים יע"א ע"ה לברך את בניו משם התחיל משה לברכן שנ' וזאת הברכה מוסיף על ברכה ראשונה שברכן יעקב וזאת אשר דבר להם אביהם. ויש להבין מה זה סיום ברכות הא אחר שסיים הברכות אמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. אך כל הפסוק זה מיותר דהא רואין שזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם ואם נאמר שכונת הספרי עמש"נ איש אשר כברכתו ברך אותם דאי' במד"ר והובא בפירש"י שכללן יחד בגבורה וכו' הי' די לכתוב כל אלה שבטי ישראל שנים עשר איש אשר כברכתו ברך אותם. אך באמת כמה שבטים שלא ברך. לשמעון ולוי קנטר וכן לראובן אך התחיל הפרשה הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. והיינו שיכנסו דבריו ללב וע"י שאמר להם דברי קנטורים עשו תשובה וזכו לברכה. וזש"נ וזאת אשר דבר להם שהכניס בהם מדת זאת שהוא מדת מלכות (כמ"ש באורך בתקו"ז ק"י סוע"ד וקי"א רע"א וזח"ג קט"ו וש"מ) ויברך אותם כולם אף אותם שקנטר ברכם בזאת שיכנסו הדברים ללב ועי"ז יזכו לברכה. והיינו שיע"א בעצמו זכה לאספקלריא דנהרא (כמ"ש זח"א ק"כ ע"א) והיינו שם הוי"ה. אבל לבניו שבטי יה כנס"י לא יכול להכניס רק מדת זאת שהוא ג"כ מפורש לעין כמו זה. אך הוא לשון נקבה אספקלריא דלא נהרא. וזה הי' ברכה אחרונה של יעקב שסיים בה וממנה התחיל משה רבנו שהוא ג"כ זכה לאספקלרי' דנהרא (כמ"ש יבמות מ"ט. וש"מ) אך להכניס לישראל לא יכול רק מדת זאת אספקלריא דלא נהרא וזש"נ וזאת הברכה ומשו"ה כ' כאן איש האלהים בעלה דמטרוניתא שהופיע בישראל ממדת מלכות מדת זאת:
61
ס״באיתא בתיקונים (תיקון כ' מ"ח ב') כד נטלא מאימא עילאה דאיהו שמחת תורה וכו' כד"א בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו דא שכינתא תתאה וביום שמחת לבו דא שכינתא עילאה. כי ענין שכינתא תתאה הוא יראה מבחי' ה' תתאה וכדאיתא בהרמב"ם ז"ל שעל זה מסוגל נפש ישראל שמיד שיחשוב שהשי"ת עומד לנגדו מיד תפול עליו היראה והפחד והוא בחי' השם של אדנ"י כמוש"נ ואם אדונים אני אי' מוראי. וזהו ביום חתונתו דא שכינתא תתאה כי במ"ת הי' בחי' התגלות יראה זו ביתר שאת וכש"נ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק אולם יש ענין עוד יותר פנימי כש"נ ובאו במערות צורים מפני פחד ה' ומהדר גאונו וכמש"נ ובמורא גדול זו גילוי שכינה והוא בחי' שכינתא עילאה הנק' ביום שמחת לבו והיינו שנכנס הארה בפנימיות הלב ומזה נתמלא הלב שמחה והוא בחי' שמחת תורה. והגם שגם בחי' יראה תתאה נצרך להיות ע"י התפעלות לבו כי בלא זה נאמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין. אמנם זה נקרא רק בחי' התגלות הלב דהיינו רק בלב חכם לימינו. אבל הלב כסיל לשמאלו. והוא עדיין בתקפו אמנם בחי' שכינתא עילאה הנקרא ביום שמחת לבו היינו שכל פנימיות לבו נעשה מלא מד"ת עד שנתבער גם הלב כסיל משמאלו. וכדאיתא בתיקונים בינה לבא ובה הלב מבין ויש רמז לזה בפסוק לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו. והיינו שהיצה"ר הנק' כסיל מסית לאדם שלא יחפוץ בתבונה שהוא בחי' בינה ובה הלב מבין שיכנסו בו ד"ת בפנימיות הלב מפני שיודע זאת היצה"ר שעי"ז יתבער מלבו מכל וכל כי אם בהתגלות לבו היינו שעכ"פ זאת מסכים עם האדם שיהי' לו היראה בהתגלות הלב מפני שעי"ז לא יתבער עכ"פ מלב כסיל לשמאלו. והגם שגם זאת לא ניחא להיצה"ר. עכ"ז יחפוץ יותר מבתבונה כנ"ל:
62
ס״גבכל השנים קורין סדר וזאת הברכה בשמחת תורה והוא יזדמן תמיד עפ"י הקביעות באחד מששת ימי המעשה ולא בשבת מה שאין כן בקריאות של כל הסדרים שנקבעו דייקא ביום השבת. וי"ל בזה מפני שכל הענין תורה שבכתב הוא רק מקדושה דלעילא מהשפעת השי"ת. ולכן קריאת כל הסדרי תורה המה רק בשבת. וכש"נ בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. זולת סדר וזאת הברכה אשר בירך משה שהוא על הכנת תושבע"פ שיהי' נתחדש בלב נפשות ישראל לכל פרט נפש לפי בחינתו. ולכן עיקר קריאת סדר זה הוא דייקא ביום שמחת תורה שהוא יום המוכן להתחדשות דברי תורה בנפשות ישראל ודייקא בימי המעשה שהוכנו להתעוררות פעולת האדם מצד אתעדל"ת שהוא בחי' תורה שבע"פ. וי"ל שמרמז ג"כ בפרטות של הברכות שברך לכל שבט בפני עצמו שיתחדשו דברי תורה בלבם לכל אחד לפי שרשו בתורה. וזש"נ יחי ראובן שיקבל חיות השפע שלו מדברי תורה ויהי מתיו מספר שיהי' לכל פרט נפש מספר שרשו בדברי אותיות התורה כידוע שיש לכל נפש מישראל שורש אות אחת בתוה"ק. וכן וזאת ליהודה וגו' ידיו רב לו וכמו שדרשו חז"ל כל הפסוק שישא ויתן בהלכה ואסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ויאמר ה' מסיני בא וגו' אלו הדברים המה ג"כ הקדמה לקנין התורה בלב וזה מסיני בא שהוא בחי' ענוה ושפלות וכדברי חכמז"ל (אבות פ"א) משה קיבל תורה מסיני וכידוע מהמפרשים שמרמז על ענוה וכנזכר בתנחומא פ' נח שעיקר קנין תושבע"פ הוא דייקא רק במי שפורש את עצמו מתענוגי העוה"ז וזרח משעיר למו וכדאיתא בזוה"ק (ח"ג קצ"ג) דיהיב לישראל נבזבזין משרי האו"ה מעשו ומישמעאל. וענין הנבזבזין ומתנין היינו כי בחי' כוחו של עשו הוא כעס ורציחה וכח הזה בעצמו ניתן לישראל עפ"י התורה והיינו שנצרך בהעוה"ז להיות נמצא בחי' הכעס אמנם דייקא על עמלק שהוא עצם קליפת עשו וכאמרם ז"ל מיני' ובי' ליזל בי' נרגא (סנהדרין ל"ט) ולזה נאמר בשמואל וישסף שמואל את אגג שהוא ענין מיתה אכזריות דייקא השייך לו ולכן נאמר בלשון וזרח שהוא רק זריחה מועטת בהעוה"ז לצורך מחיית עמלק אבל לעתיד כשימחה זכר עמלק מכל וכל כש"נ האויב תמו חרבות לנצח אז יתבטל גם בחי' הכעס מן העולם מכל וכל. הופיע מהר פארן הוא בחי' כוחו של ישמעאל על התאוה ניתן ג"כ לישראל. ועוד יותר כלשון הופיע כי ענין החמדה והתאוה לא יתבטל גם לעתיד לבוא רק שיהיו נקרא לבן כי יהי' נצרך לחדווא דשמעתתא. וזה רמזו חכז"ל (קידושין ל'.) אם פגע בך מנוול זה היינו היצה"ר של תאוה שנקרא מנוול משכהו לבית המדרש היינו שיכנוס טעם החמדה שיש בענין זה כאמרם ז"ל (סנהדרין ע"ה:) שניתן טעם הזה לעוברי עבירה כש"נ מים גנובים ימתקו אותו הטעם בעצמו יכנוס בדברי תורה. ואתא מרבבות קודש מה שנאמר תיבת ואתא בלשון תרגום י"ל כי רבבות קודש המה המלאכים שטענו שאין שייכות ליתן פנימיות התורה להעוה"ז ומשרע"ה השיב להם כלום יצה"ר יש ביניכם היינו שפשטות התורה אינו שייך רק להעוה"ז. והאמת הי' שגם פנימיות התורה ניתנה להעוה"ז כש"נ לא בשמים הוא וכאמרם ז"ל (דב"ר פ"א) שלא נשתייר ממנו בשמים כלום. וזהו פירש ואתא שכביכול השי"ת בעצמו נתלבש עם התורה אצלינו ולכן נאמר תיבה זו בלשון תרגום שאין מלאכי השרת מכירין בו כדי שלא יתקנאו בנו:
63
ס״דשישו ושמחו בש"ת כי טוב סחרה מכל סחורה. סחורה הוא ענין הסבה והתפעלות שהאדם עושה טרם שמגיע לגוף העסק כידוע זה בעסק מסחר ומו"מ בעניני עוה"ז שיוכל האדם לפעמים לטרוח ולעשות סיבות והתפעלות לאיזה עסק ולא יעלה בידו ויהי' כל טרחתו למגן משא"כ בענין מסחר של עסק התורה הגם שעוד לא יעלה בידו המכוון הנרצה עכ"ז גם הטירחא והסיבה התפעלות שעושה האדם כדי להשיג המכוון זה בעצמו נחשב לקבלת שכר בגוף עסק התורה כי חיים הוא לנו עוז ואורה. שע"י התורה נמצא הכח להכניע היצה"ר בעוז ואורה. עוז הוא בחי' התוקף להתגבר על יצה"ר המסית לדבר עבירה כאמרם ז"ל (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו והוא ע"י כח התורה כאמרם ז"ל (קידושין ל':) בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. ואורה הוא שע"י התורה מאירה להאדם החושך שמחשיך יצה"ר על האדם לפעמים להטעותו שהוא עושה בזה מצוה כאמרם ז"ל (חולין צ"א.) על ויאבק איש עמו שנדמה לו לת"ח שבא להטעותו בזה שנדמה לו כרבו המלמדו חכמה להועיל וע"י התורה מאירה להאדם לבל ילכד במצודתו השם חשך לאור ויש לרמז זה בפסוק יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי על שם הבחי' הנ"ל הנמצא בכח התורה יערוף כמטר מרמז על העוז והתוקף להכניע היצה"ר המסית לדבר איסור כי יערוף הוא לשון הריגה כש"נ וערפו את העגלה וכמו שנאמר בדוד הע"ה ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר כחלל. תזל כטל מרמז על האורה להאיר על מחשכי היצה"ר כי טל אורות טלך הוא הטל שעתיד להחיות בו המתים והיינו מי שבחיים קרוים מתים שמה שנדמה לו שהוא חיים והוא מיתה באמת כאמרם ז"ל (יומא פ"ו:) עבר ושנה נעשית לו כהיתר וע"י הטל אורות יאיר לו שהוא עומד בחושך היצה"ר ובטל תורה יחייהו מרדת שחת:
64
ס״המצינו בתורה שמחה בג' זמנים בחג הסוכות ובשבועות ויום שמחתכם נדרש (ספרי בהעלותך) אלו השבתות והוא עפמ"ש במדרש (שהש"ר א' ז') נגילה ונשמחה בך זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בקב"ה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בך בהקב"ה בך בישועתך בך בתורתך בך ביראתך בישועתך נגד סוכות שאחר יוה"כ שהוא ישועה מכל רע כמ"ש (מד"ר אחרי) ישעי ביוהכ"פ כל ימי הסוכות צועקים הושענא והושיעה נא מכל היצה"ר שנזכה ליישר הלב להוריק כל רע מלב כסיל וישרים לשמחה דכ' ולישרי לב שמחה (כמ"ש תענית ט"ו.) בך בתורתך נגד שבועות זמן מתן תורה וכ' פקודי ה' ישרים משמחי לב. ביראתך נגד שבת דאי' (תענית ח': ופירש"י שם) יראי שמי שומרי שבת ובירושלמי (פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה ואיתא (סא"ר רפ"ג) שמחתי מתוך יראתי. וז"ש ישמחו במלכותך כו' מלכות שם א"ד איהי יראה ושרי' בה יראה (זח"א ה' ע"ב) וכמש"נ ואם אדונים אני אי' מוראי ובגמ' (קידושין ל"ב:) מלך שתהא אימתו עליך. ובחג הסוכות נזכרו ג"פ שמחה א' באמור בד' מינים ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים. וב"פ בראה ושמחת בחגך וכו' והיית אך שמח דסוכות כולל כל הג' שמחות בך בישועתך עפמ"ש (מ"ר אמור פ' ל') מאן דנסיב באיין בידי' אנן ידעין דאינון נצוחיא כו' ולולביהון ואתרוגיהן בידם אנו יודעין דישראל אינון נצוחיא. בך ביראתך עפמ"ש (זח"ג ק"ג ע"א) ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא כו' וכל מאן דאיהו ברזא דמהימנותא יתיב בסוכה (שם ע"ב) ובזה"ק (שם ר"ל ע"א) איהי אמונה איהי יראה ושריא בה יראה שע"י האמונה שמשים אל לבו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה וכו' (רמ"א ריש א"ח) ושמחתי מתוך יראתי. בך בתורתך נגד מש"נ והיית אך שמח שנדרש (סוכה מ"ח.) לרבות שמע"צ והיינו הבטחה שיהי' הויה להשמחה וזהו בתורתך דשמע"צ נביעי דאורייתא ובא"י מסיימין בו התורה ומקיפין בס"ת שיהי' אור מקיף מהד"ת דחג הסוכות נקרא בלשון חכמים סתם חג וחג לשון מחול (כמ"ש תוס' חגיגה י'. ד"ה חיגו) מלשון יחוגו וינועו כשכור והיינו בהיקף ובסוכות מקיפין להס"ת בד' מינים כמו שהי' מקיפין במקדש למזבח ובשמע"צ יעקב רישא לחדוותא כו' (כמ"ש זח"ג ק"ד ע"ב) שכל אחד מישראל זוכה לקדושת יע"א ע"ה שהי' מרכבה לשם הוי"ה שהוא התורה כמבואר בזה"ק אורייתא שמא דקב"ה (כמש"ש צ"ח סע"ב ק"א ע"א וש"מ) ושמחין ומקיפין בתורה. וש"ת כולל כל ג' השמחות וז"ש כי חיים הוא לנו עוז ואורה ג' לשונות חיים הוא נגד מ"ש בך בתורתך שהתורה נקראת חיים וכמש"נ ראה נתתי לפניך את החיים. עוז נגד בך בישועתך כמש"נ אשרי אדם עוז לו בך אין עוז אלא תורה (כמ"ש זח"ג רס"ט סע"א) וכתיב ה' עוז לעמו יתן ונדרש על מ"ת (זבחים קט"ז.) והישועה עיקרה מיצה"ר שהיא השונא ואויב כמש"נ (סוכה נ"ב) שלמה קראו שונא (במ"ר וירא פנ"ד) גם אויביו ישלים אתו זה יצה"ר ולית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא (זח"א ר"ב ע"א) ואורה היינו בך ביראתך דעיקר האור שיאיר לפניו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכמ"ש (ברכות כ"ח:) כמורא בו"ד א"ל תלמידיו עד כאן וכו' והיינו שיש יראה יותר מזה שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו וזה עיקר האור והאר עינינו בתורתך. וז"ש (מ"ר אחרי) ה' אורי בר"ה והוא עדמ"ש ת"ז (ריש תי' מ"א) תשר"י ודא דרועא תניינא יש"ת חשך סתרו אשתאר ר' איהי רא"ש השנה כו' ואז היראה והפחד מאימת הדין וזה האור ה' אור לי וזהו בך ביראתך ושמחתי מתוך יראתי השלימות היראה שמביא לשמחה:
65
ס״ונגיל ונשיש בזאת התורה כי חיים הוא לנו עוז ואורה. התורה נקראה חיים עוז ואורה חיים מלא בכל מקום עץ החיים בתוך הגן אין עץ החיים אלא תורה דכתיב עץ חיים וגו' וכן ראה נתתי לפניך את החיים ובברכת ק"ש כי הם חיינו וכו'. עוז מצינו בגמ' (זבחים קט"ז.) שקראו בלעם ה' עוז לעמו יתן חמדה טובה י"ל בבית גנזיו כו' ה' עוז לעמו יתן וכ"א (במד"ר אמור פ' ל"א) ויורד עוז מבטחה עוז זו תורה וכו' ונקרא עוז שנותן לנו תקיפות ללחום נגד היצר (כמו"ש בגמ' סוכה וקידושין בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין) ואורה זו תורה (כמו"ש מגילה ט"ז:) דכתיב ותורה אור וכתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וכל התורה עצות תרי"ג עטין איך להתנהג. וזה הי' פעולת אאע"ה דאי' במדרש ויהי אור זה אברהם שעיקרו הי' להאיר כל העולם שהשי"ת אלהי הארץ כמו"ש (בב"ר פ' ל') עד שאתה מאיר מאיספוטמיא וחברותי' בא והאיר לפני בארץ ישראל ואף שקיים אאע"ה כל התורה כולה אף ע"ת (כמ"ש יומא כ"ח:) מ"מ עיקרו הי' להאיר העולם במאמר אנכי ה' אלהיך וגו' כלל התורה. עוז זה מדת יצחק שהי' מרכבה למדת גבורה ללחום נגד שאור שבעיסה כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו. וחיים מדת יעקב תתן אמת ליעקב ושפת אמת תכון לעד שהי' מטתו שלמה שלא הי' בו פסול וכל ישראל יש להם חלק לעוה״ב שנ' ועמך כולם צדיקים וכל אחד מישראל יש בו דבר אמת וכמו שאמרו (תענית ה') יעקב אבינו לא מת מה זרעו בחיים שכל אחד קשור בחיים ואתם הדבקים בה"א חיים כולכם היום והם הורידו ד״ת עד שלא נתנה כמ"ש (יומא כ"ח) אברהם זקן יושב בישיבה וכן יצחק יעקב שלמדו תורה ולמדוהו לבניהם. ואח"כ משה ואהרן הורידו הד"ת לארץ משה תורה שבכתב ואהרן כתוב בי' תורת אמת הי' בפיהו והיינו תושבע״פ, וכתיב הוא יהי' לך לפה ואח"כ דוד הי' מרכבה למדת מלכות ומלכות פה תורה שבע״פ קריין לה (כדאי' בתיקונים) ויוסף הי׳ הצינור המחבר תורה שבכתב לתורה שבע"פ איך שהכל כלולים בתורה שבכתב ובמאמר אנכי. ושלמה המלך ע"ה הי' עיקר חכמה וחידושים שמחדשים בתורה שבע״פ דכתיב בי' ויחכם מכל האדם, וביום זה שהוא שע"צ בא"י וש"ת בחו"ל יש לנו סייפתא מכל קדושת הז' אושפיזין להכניס בקביעות ד"ת בלב.
66