פרי צדיק, בהעלותך ו׳Peri Tzadik, Beha'alotcha 6
א׳הנה סעודות שבת נקראים סעודתי דמלכא וידוע מאמר חז"ל (יומא ע"ה:) במן ע"פ לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים ותמה ר' ישמעאל וכי מלה"ש אוכלים לחם. ולכאו' מהו התמי' אם סעודת שבת נקראת סעודתא דמלכא ולמה לא יהי נק' סעודת המן סעודת המלאכים. אמנם כי באמת שקדושת סעודת שבת הוא במדריגה גבוה יותר מאכילת המן עפ"י הידוע שבחינת נפש רוח ונשמה המה נגד ג' עולמות בריאה יצירה עשי'. ונשמתין אתגזרין מכרסיא ורוחין ממלאכים ונפש מאופנים. כי מלאכים המה בחי' עולם היצירה טוב ורע. ונגד זה בחי' הרוח בלב האדם ששם לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו והם שני מלאכים המלוים לאדם א' טוב וא' רע שמסיתו להיות נוטה אחר תאוה הגופניות וביחוד בתאות אכילה שזה היה עטיו של נחש בראשונה כמש"נ כי תאוה הוא וגו' ותקח מפריו ותאכל ועל ידי זה בא המיתה לעולם. והלב ממנו תוצאות חיים כאשר יברר את עצמו שלא יהיה נמשך אחר הרגשת הנאת עצמו ממילא יוכל להגיע לבחי' חיי עולם כמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שהיה מבורר ומזוכך מהתאוה בהרגשת עצמו כמו שאמר הבה את אשתי וגו' וכפירש"י ז"ל שם. ולכן אמרו רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת. ואיתא בזוה"ק (פ' זו קנ"ה ב') ע"פ והמן כזרע גד הוא מה זרעא דגד נטלו חולקיהון בארעא אחרא וכו'. ולכאורה הלא גם ראובן נטל חלקו בעבר הירדן ולמה תפס רק גד. וי"ל שהוא ע"ד רמז רז"ל (ב"ר פ' ע"א) על הפ' בגד בא מי שעתיד לגדד משתיתן של האו"ה והיינו כאמרם ז"ל (וי"ר פ' כ"ז) שאלמלא לא חטא אדם הראשון וכו' היה חי וקיים לעולם וכו' כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם. והיינו שלא נמצא בו שום שמץ מעטיו של נחש מהרגשת הנאת העולם הזה. וכמו כן הי' סגולת בחי' אכילת המן לברר האכילה מהרגשת הנאת הגוף. וזה היה טענת האספסוף שהתאוו תאוה באמרם ועתה נפשנו יבשה אין כל הגם שהיו טועמין במן כל מיני טעמים רק מפני שהיה נעדר מהם בחי' תאות האכילה להנאת עצמו שזה היה נפעל על ידי אכילת המן. ולכן נקרא לחם שמלאכי השרת אוכלין היינו להיות על ידי אכילה זו בבחי' מלאך הרחוק מתאות העולם הזה. אמנם סעודות שבת הוא עוד ממקום גבוה מאוד נעלה שעל ידי האכילה עוד נתוסף קדושה בהנפש כאמרם ז"ל במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה שעל ידי המאכל מכניס קדושה לשבת שיופיע אחר כך קדושה בהנפש. ולכן נקראת סעודתי דמלכא מפני שבשבת יש תוס' נפש רוח ונשמה מאצילות כדאי' בזוה"ק ונשמתין אתוספין כגוונא דעלמא דאתי דמאן דנפח מתוכו נפח כמו שנאמר כי חלק ה' עמו. ועל ידי שמענג את השבת היינו הבחי' נשמה יתירה שנק' שבת בא תוס' קדושה לנפש מבחי' אצילות והיינו סעודתי דמלכא ועל זה אומרים יום מנוחה וקדושה לעמך נתת כי על ידי הסעודת שבת מופיע הקדושה בנפש:
1
ב׳וענין מנוחה של יום השבת הוא כענין שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו שכל אדם נקרא הולך שכל ימיו נצרך להיות מהלך ונוסע בכמה נסיונות עד שיגיע לבית עולמו המוכן לו לעולם הבא ואז הוא מקום מנוחתו. וכן בפרט בכל ששת ימי המעשה שהאדם טרוד בעסקי עולם הזה נקרא הולך כי נצרך לנסוע ולעמוד על נפשו כנגד יצרו המתגבר עליו כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכשבא יום השבת בא מנוחה להנפש מזה שמרגיש שהקב"ה עוזרו בכל עניניו. וע"ז ירהיב עוז בנפשו בששת ימי המעשה שאחריו להיות עוד הלוך ונוסע ללחום עם יצרו עד שיזכה להגיע אל מנוחתו. והנה בעת המסעות היו תוקעין תרועה כמו שנאמר תרועה יתקעו למסעיהם כי בעת המסע וההילוך הוא על מלחמת היצר נולד צעקה בלב להשי"ת. וכמו שנאמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר והרעותם וגו'. וזהו ענין הצעקה בלב נפש ישראל בכל שיה"מ. ויום השבת שובת מתוך תקיעה קול פשוט מפני שמרגיש מנוחה בהנפש כנ"ל. ואיתא בגמרא (שבת ל"ה:) מה נעשה לבבליים ששובתין מתוך מריעין אלא מפני שמנהג אבותיהם בידיהם. והיינו כי גלות בבל הראשון היה גלות יכניה עם החרש והמסגר בעת שהיה עוד הבית המקדש קיים על מכונו והם כאשר באו לבבל והרגישו בנפשם בקדושת השבת שאין לה דמיון להקדושה שהרגישו כשהיו על מכונם בא"י מזה גדלה הצעקה בנפשם והיו שובתין מתוך התרועה. אמנם לאחר החורבן אז נתוסף הארה בקדושת יום השבת אף בחו"ל ביתר שאת כאמרם ז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם. והיינו ביחוד בזמן בקדושת יום השבת. ולכן אנו שובתים גם כן מתוך תקיעה מפני הרגשת המנוחה. וגם בני בבל עתה היה להם לשבות מתוך תקיעה אחר החורבן אלא מפני שמנהג אבותיהם בידיהם כדברנו הנ"ל וכמו שנת' לעיל מאמר ראשון:
2