פרי צדיק, בהעלותך ח׳Peri Tzadik, Beha'alotcha 8
א׳הנה ג' סעודות שבת ילפינין בגמרא (שבת קי"ז סע"ב) מתלתא היום דכתיב בפ' אכלוהו היום בפרשת המן ולמה נרמז זאת בפ' המן ולא בשבת גופי' נראה מז דקדושת אכילת שבת הוא בבחי' אכילת מן ואמרנו רמז לזה בגמרא (סוכה ל"ט:) בכדי מן שנו והיינו ג' סעודות וקרי לסעודת שבת בכדי מן. ובזוה"ק (פ' זו קנ"ו א') ובשעתא דאמר לי' הקב"ה למשה הנני ממטיר וגו' חדי משה ואמר ודאי השתא ההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישראל וכו' והוא שהמן היה לחם מן השמים לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו כמו"ש (יומא ע"ה:). ואיתא בזוה"ק (ח"ב ס"א ב') במן ות"ח כל יומא נטיף טלא מעתי"ק לז"א ומתברכאן כל חקל תפוחין קדישין אתזנו מיני וכו'. וכלשון הזה איתא בזוה"ק (ח"ב פ"ח א') על שבת ואמר שם דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין וכו' ומטעם זה נקרא סעודת שבת סעדותא דמהימנותא שלימתא ואיתא בזוה"ק (שם ע"ב) ומשום דכל מהימנותא אשתכח בשבתא יהבין לי' לב"נ וכו' נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי. שבשבת זוכין ישראל לאמונה בשלימות שמשליכין כל עסקיהם ושובתים ממלאכתם ועוד מוציאין הוצאות לענג את השבת. והאומות שוחקין ע"ז (כמו"ש מעילה י"ז.) שעל ידי זה בטלו גזירת השבת שאמרו א"כ לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו. וכן במ"ר (איכה פתיחה י"ז) ישיחו בי יושבי שער היהודים הללו שומרי שבתות הן וכל מה שיגיעים כל ימות השבת אוכלים בשבת וכו'. וכן כתיב שחקו על משבתי' ודרשו (איכה רבתי א' ז') שבתותי' וכו'. אבל אנחנו ישראל מאמינים שמיום השבת וממה שמוציאין הוצ' על השבת יבוא להם עוד ברכה ועושר כמו"ש בזוה"ק (שם) כל ברכאן וכו' ביומא שבועאה תליין וכ'ו ובגמרא (שבת קי"ט.) ושבשאר ארצות במה הן זוכין בשביל שמכבדין את השבת וזה נקרא מהימנותא שלימתא. וכן היה המן כנ"ל. וזה שאמר דמשה חדי דההוא שלימו בי אשתכח כיון שבזכותו בא המן. וז"ש בזוה"ק (פ' זו קנ"ה ב') והמן כזרע גד וכו' מה זרעא דגד נטלו חולקיהון בארעא אחרא כך מן שרייא עלייהו דישראל לבר מארעא קדישא וכו'. וצריך להבין למה תפס דווקא כזרע גד הלא אף בני ראובן נטלו חלקם בעבר הירדן. וגם מה נ"מ לנו בזה שהמן היה בחו"ל דמיון כזרע גד. אך הענין הוא ע"פ מה שנאמר בברכת גד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון מפני שידע ששם קבורת משה. ובמ"ר (חקת פ' י"ט) שמשה רבינו ע"ה נשאר במדבר כדי שיכניס לעתיד כל דור המדבר תהא בצידן ותבא עמהן שנאמר ויתא ראשי עם וגו' את הקהל הזה אלא שיצא עמך עיי"ש. והיינו דמשה רבינו ע"ה שחלקו היה השבת כמו"ש ישמח משה במתנת חלקו היה עסקו בחי' קדושת המן היינו שיפקיר האדם כל עסקי עניני עולם הזה ויהיה פנוי רק לתורה כמו בשבת וכמו שהיו במדבר שאכלו המן ולא היה להם עסק בעניני עולם הזה כלל. וזהו מ"ש בזוה"ק הנ"ל לבר מארעא קדושא שקדושת הארץ נצרכה רק אחר שבאו לארץ ועסקו בעבודת הארץ זה פונה לכרמו וזה לזיתו הוצרך קדושת הארץ שעל ידי מצות תרומות ומעשרות ושאר מצות התלויות בארץ יכניסו בזה קדושה אף בעסקי עניני עולם הזה. אבל כשאדם מפקיד כל עניני עולם הזה ואין לו עסק עמהן אז אין צריך לקדושת הארץ. וכמו שמצינו (ב"ר פ' י"א) יעקב שכתב בו שמירת שבת וכו' ירש את העולם שלא במדה ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שבכל מקום שילך תלך עמו קדושת הארץ. וזה היה עסק דור המדבר אוכלי המן וחלקו על משה. ואם היה משה נכנס לארץ היה אף בארץ ישראל פנויים תמיד לתורה ועבודה כמו אוכלי המן. אך לא היה עוד הזמן לזה אז. וזה שאמר מה זרעא דגד נטלי חולקהון בארעא אחרא כן מן שריא עלייהו דישראל לבר מארעא קדישא (וית' לקמן) וזהו אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה שאז היו נקראים ישראל כלה כשהלכו במדבר והפקירו כל עניני עולם הזה וכן בשבת שכל ישראל מפקירין עניני עולם הזה וכמו"ש במכילתא על פ' ועשית כל מלאכתך שיהיה כאלו כל מלאכתך עשויה גם כן נקראו ישראל כלה מלכתא ואכילת שבת כאכילת מן:
1
ב׳ואמר אחר כך בזוהר הקדוש כיון דחמא משה דאתהדרו לנחתא לדרגא אחרא ושאלו בשר וכו' אמר אי הכי הא דרגא דילי פגום וכו' כיון שראה שלא רצו ישראל באכילת המן. ולמעלה (קנ"ה ב') אמר אף אתה מיבע"ל אלא וכו' ודא אילנא דמותא והא אוקימנא דבאילנא דחיי לא שרייא בי' מותא וכו'. והיינו שאכילת המן היה כאכילת אדם הראשון קודם הקלקול שהיה מסט' דעץ החיים. וכן אכילת שבת כשהוא רק לענג את השבת הוא מסט' דעץ החיים נשמתא דכל שלימו בה. ומשה רבינו לא מת מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (כמו"ש סוטה י"ג:) ויעקב מלבר ומשה מלגאו דא מגופא ודא מנשמתא (תיקונים תי' י"ג). וביעקב גם כן איתא (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת ויעקב איש תם מתרגמינן גבר שלים וכ"ה בזוהר הקדוש (יתרו ע"ט א') שלים בכלא. וזה שאמר בזוהר הקדוש דחדי משה דההוא שלימו בי אשתכח דהא בגיני אשתכח מן לישרלא וכו והמן מסט' דאילני דחיי וכאמור. ומש"ה בחלקו של גד שם חלקת מחוקק ספון דאיתא במ"ר (ויצא פ' ע"א) בא גד בא מי שעתיד לגדד משתיתן של או"ה ומנו אליהו שאליהו בא משבט גד שהוא המיוחד שלא טעם טעם מיתה אף על הגוון ואל נכתב בו כלל מיתה. דיעקב גם כן אף דלא מת כמו"ש בגמרא הנ"ל מכל מקום כתיב בו על הגוון חנטה וקבורה. וכן במשה רבינו אף דדרשו גם כן דלא מת כנ"ל ובזוהר הקדוש (ח"ב פ"ט א') ובג"כ ולא ידע איש את קבורתו כתיב היינו שאין שום תפיסה וידועה לאדם איך שייך במשה רבינו לשון קבורה מכל מקום כתיב בי' עכ"פ לשון קבורה. וכן בדוד המלך ע"ה דוד מלך ישראל חי וקיים. ואיתא במדרש (שמות רבה פ' ח') באותו שעה חי' דוד מכל מקום על הגוון נכתב בהם מיתה מה שאין כן באליהו שהוא נזכר בו לשון מיתה כלל אף על הגוון. וז"ש במדרש (ויקרא רבה פ' כ"ז) אם אמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקיים אמור לו אתה כבר הי' אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם. וזה שאמר בא גד בא אליהו שעתיד לגדד וכו'. וזהו הפשט בזוהר הקדוש הנ"ל על והמן כזרע גד הוא כאמור דהיינו שהוא מאילנא דחיי בחינת עץ החיים. וכיון שנתאוו לבשר אמר הא דרגא דילי פגום. אף שבשבת גם כן יש אכילת בשר ויין. אך באמת גם במן היה בו טעם כל המינים וכמו"ש (יומא ע"ה.) אך בהם כתיב שהתאוו תאוה ואמרו מי יאכילנו בשר שרצו בשר שיהיה להנאת הגוף. ובמן היה באמת טעם כל המינים רק מסט' דאילנא דחיי שלא להרגיש הנאת הגוף כמו שהיה האכילה קודם הקלקול של אדם הראשון. ובשבת גם כן כל אכילת ישראל מסט' דאילנא דחיי שלא לטעם הנאת הגוף רק לענג את השבת כמו שאמרנו כ"פ שדקדקו בגמרא ואמרו כל המענג את השבת ולא אמרו כל המתענג בשבת או המענג עצמו בשבת. אך הפירוש שצריך שיהיה העונג לענג הנשמה יתירה שנקרא שבת כמו"ש בזוהר הקדוש (יתרו פ"ח ב') והיא מתענגת מענוגי סעודת שבת כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד ב') ולא לענג עצמו אז האכילה הוא כאכילת המן מסטרא דאילנא דחיי:
2