פרי צדיק, בהעלותך ט׳Peri Tzadik, Beha'alotcha 9
א׳אסדר לדרומא מנרתא דסתימא וכו' הוא על פי מ"ש (יומא כ"א:) שלחן צפון ומנורה בדרום. ושם קאי על מנורת המקדש ונראה שהנרות שמדליקין בשבת הוא מעין קדושת מנורת המקדש. ובמ"ר (פ' זו) מקשה תיעשה המנורה ואף על פי כן נתקשה משה וירד ושכח ועלה כו' ועוד נתקשה בה וירד ושכח וכו' עד שנטל מטבע של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה וכו' ואמר לבצלאל מיד עשאה. התחיל תמה ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה ואתה שלא ראית עשית מדעתך בצלאל בצל אל היית עומדג כשהראה לי הקב"ה עשייתה וכו'. וצריך להבין למה באמת נתקשה בה משה אף שהראה לו השי"ת כמה פעמים ובצלאל עשאה מדעתו מיד. גם מהו הלשון בצל אל היית ואם שהוא רק דרש על שמו שנקרא כן מכל מקום צריך להבין משמעותו. וכעין זה מצינו בגמרא (ברכות נ"ה:) שאמר לו הקב"ה למשה אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכו' אמר לו רבינו משה וכו' להיכן אכניסם וכו' אמר לו שמא בצל אל היית. אך הענין הוא על פי מ"ש במדרש רבה (שם) לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם וכו' למה"ד לפקח וסומא וכו' כיון שעמד המשכן קרא הקב"ה למשה ואמר לו תאירו לי שנאמר בהעלותך את הנרות. והיינו דהתורה נקרא אור והמנורה מורה על אור תורה שבעל פה וזה נקרא תאירו לי כמו שמצינו (בגמרא ב"מ נ"ט:) לא בשמים הוא כו' מאי קעביד קוב"ה וכו' קא חייך ואמר נצחוני בני. וכן (שם פ"ו.) הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרו טמא ואמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני שהתורה שבעל פה ניתן לחכמים ונראה כמו שהם מאירים כביכול להשי"ת. ומכל מקום באמת הם דברי אלהים חיים מה שהשי"ת משפיע בלב החכמים רק על הגוון נראה כמו שהחכמים מחדשים והוא כמו משל הפקח והסומא שנראה כמו שהסומא מאיר ומדליק הנר עבור הפקח. ועסק של משה רבינו ע"ה היה רק תורה שבכתב. ומטעם זה איתא (מנחות כ"ט:) הלך וישב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הוא אומר מפני שר"ע היה שורשו בחינת תורה שבעל פה כמו"ש האריז"ל. ולכן משה רבינו ע"ה לא היה יודע מה הוא אומר (וכמו שנת' במק"א) כיון שהגיע לדבר אחד א"ל תלמידו רבי מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו. והיינו שההלכות שחידש משה רבינו על ידי פלפולו מסר לישראל רק ההלכות ואין אדם יודע טעמן רק הם כהלכתא בלא טעמא והוא היה יודע הטעם. וזה הוא בחינת תורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה. שהתורה שבעל פה של החכמים בא על ידי הסתר שנראה להם שהם מחדשין מדעתם כמו שנאמר תזל כטל אמרתי כמו טל שאינו ניכר איך שיורד מהשמים. מה שאין כן במשה רבינו ע"ה שהתורה שבעל פה שלו היה מפורש לנגד עיניו שזהו גם כן מסיני מפורש מהשי"ת. וזה ענין מ"ש (בספרי מטות) כך נתנבאו הנביאים בכה אמר מוסיף עליהם משה בזה הדבר. כה אמר היינו ששמעו הם מהשי"ת ואמרו לישראל מה ששמעו וגם פירושו של כה אמר עפמ"ש בזוה"ק (בלק ר"י ב') כ"ה דזמינא לברכא לון כ"ה תמליל וכו' כ"ה תדבר ודאי דמלת כ"ה הוא בחינת שכינתא. מה שאין כן משה רבינו שנתנבא בזה הדבר היינו בעת שדיבר היה דבר ה' שיצא על ידי פיו והיה מפורש שהוא דבר ה'. ואף ההלכות שחידש מעצמו היה מפורש לנגד עיניו שהוא מהשי"ת שניתן לו מסיני וזהו הענין שלא הבין ענין המנורה ונתקשה בה איך אפשר זאת לאמור שתאירו לי להאיר לה' כביכול. וכנ"ל שישב לסוף ח' שורות ולא היה יודע מה ר"ע אומר. מה שאין כן בצלאל שבא ממרים וכמ"ש ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. והבאר בזכות מרים (תענית ט'.) ובאר מרמז על תורה שבעל פה (סוטה י"א:) ודוד המלך ע"ה מרכבה למדת מלכות מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ודוד ראש לבעלי רוה"ק ורוה"ק היינו תורה שבעל פה (רמב"ן ב"ב י"ב.) ולכן בצלאל עשאה למנורה מדעתו תיכף. ועל זה אמר לו משה בצל אל היית צל היינו הסתר האור והוא מדת לילה שמרמז לתורה שבעל פה ויום מרמז על תורה שבכתב ולכן הוא הבין מיד ענין המנורה שמרמז לבא והאיר לי להאיר לה' כביכול כנ"ל:
1
ב׳וכן ענין הארון שמרמז על הת"ח הכלי המקבל דברי תורה וכמו שלמדו (יומא ע"ב:) מבית ומחוץ תצפנו כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח. ומצינו במ"ר (משפטים פ' ל') אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום משל לאדם שאמר לו לחבירו יש לי אלף מדות וכו' אמר לו חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהן אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל א"ל אם יש לך יראת חטא הכל שלך שנאמר והיה אמונת וגו' יראת ה' היא אוצרו. תפס המשל רק על מי ששונה מדרש הלכות ואגדות שהוא תורה שבעל פה לא זכר. וכן בגמרא (שבת ל"א). שנדרש ואפ"ה יראת ה' הוא אוצרו נדרש גם כן רק על שיתא סדרי משנה. וזה הענין שמשה רבינו לפי מדריגתו שהתורה שבעל פה שלו שחידש מפלפולו היה גם כן מפורש לנגד עיניו שהוא מסיני לא הוצרך משכן ואוצר להעמיד הארון שהארון הוא בחינת תורה שבעל פה היה גם כן אצלו כמו תורה שבכתב מפורש הלכה מסיני. ולכך אמר לו לעשות ארון ואחר כך משכן מה שאין כן בצלאל שהיה משורש תורה שבעל פה של החכמים שסבורים שמחדשים מדעתם כנ"ל לזה נצרך מקודם אפותיקאות ואוצר של יראת שמים. והמשכן הוא מקום היראה אני ה' השוכן בתוך בני ישראל והוא יראה וכמו"ש בזוה"ק (הקדמה ה:) וכמו שנאמר ואם אדונים אני אי' מוראי ונצרך זה מקודם להשים הארון בתוכו שהארון מורה על הכלי המחזיק דברי תורה שהוא תורה שבעל פה כמו שמלמד ת"ח מארון בגמרא כנ"ל וזה ששאלו להיכן אכניסם וע"ז אמר לו שמא בצל אל היית וידעת צל אל היינו בחינת תורה שבעל פה מדת לילה כאמור. דתורה שבכתב הוא שמו של הקב"ה דקב"ה תורה איקרי (כמ"ש זח"ב ס' א') וכן נלמד (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גדול וגו' דשם ה' היינו התורה והוא תורה שבכתב מדת יום. ותורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב הוא מדת לילה. וכן תורה שבכתב נקרא שמש ותורה שבעל פה בחינת סיהרא דמקבלת משמשא וזהו צל אל מה שאין כן במשה רבינו שהיה מפורש לנגד עיניו שאף הלכות שחידש הוא מסיני היה הכל בבחינת תורה שבכתב ושמו של הקב"ה ולכן לא היה הבדל אצלו בין הלוחות להארון והכלים שהוא הת"ח המחזיק בתוכו דברי תורה. ולכן לא הבין שיהיה נצרך מקודם משכן להכניס בו ארון וכלים כאמור. וכן לא הבין גם כן ענין המנורה שיהיה בא והאיר לי שהוא בחינת תורה שבעל פה וכמו שלא הבין תורה שבעל פה של רע"ק מה שהבינו תלמידיו וכמו"ש בגמרא (מנחות שם) שהיה יושב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הוא אומר שזה היה חלקו של רע"ק שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה בן גרים. גם ברע"ק עצמו מצינו (פסחים מ"ט:) שאמר כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח וכו' ואיתא (אדר"נ פ' ו') בן מ' שנה היה ולא למד כלום פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זה וכו' אבנים שחקו מים מיד היה דן קל וחומר בעצמו וכו' והיינו שעל ידי דברי תורה יוכל לשחוק את הלב אבן. ולכן היה חלקו תורה שבעל פה שהוא הרוב חכמה לתקן הרב כעס לשחק את הלב אבן. והוא שער הנ' שנמסר לבעל תשובה. מה שאין כן משה רבינו ע"ה שנולד טוב ונתמלא הבית אורה לא היה לו תפיסה כלל בענין תורה שבעל פה של החכמים והכל ענין אחד ושבת שהוא כנגד מדת לכות הנרות דשבת הם גם כן בבחינת מנורה דבית המקדש שיהיה בא והאיר לי ויש השפעה מתורה שבעל פה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וביום השביעי דא תורה שבעל פה דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא (זח"א מ"ז ב') ולכן נר שבת כענין מנורת המקדש. ובפרט בשבת זה שקורין בו פ' הדלקת המנורה הוא קדושת שבת זה כמו"ש שבת בשבתו יש בו ביחוד השפעה מתורה שבעל פה:
2