פרי צדיק, דברים י״זPeri Tzadik, Devarim 17
א׳בגמ' (תענית כ"ט:) ט' באב שחל להיות בשבת וכן עט"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו. ויש להבין למה זכרו דוקא כסעודת שלמה בשעתו ולא כסעודת אאע"ה ובגמ' (ב"מ פ"ו:) אמרו למימרא דסעודתא דא"א עדיפא מדשלמה והכתיב ויהי לחם שלמה וכו' התם ג' תורי לתלתא גברא הכא לכל ישראל ויהודה שנא' יהודה וישראל רבים וגו'. ונראה שמזה יש סמך שמי שרגיל בכל שבת לאכול סעודה שלישית עם חברים שאן לו למנוע בשבת זה שחל בו ט"ב או עט"ב ג"כ וכדעת הבכור שור שחלק על המג"א (סי' תקנ"ב ס"ק י"ד) במה שכ' שלא ישב בסעודת חבירים וכ' הבכור שור דלא דמי למה שכ' הרוקח שישב בדאבון נפש דהוי דברים שבצנעא בלב משא"כ מי שרגיל לאכול ס"ג עם חברים ומונע בשבת זה הוי אבילות דפרהסיא ואסור והביא ראיה ע"ז עי"ש ומזה שמזכיר בגמ' הנ"ל אפי' כסעודת שלמה שמבואר בגמ' (ב"מ שם) שהי' לכל ישראל ויהודה יש סמך שאין לשנות בשבת זה ממה שרגיל לאכול בחברים בכל שבת בס"ג. ושם כתיב יהודה וישראל רבים כחול הים אוכלים ושותים ושמחים ובכאן הא הרוקח ג"כ כתב שישב בדאבון נפש. אך הפי' שלבו יהא בדאבון נפש ובפרהסיא צריך להיות בשמחה כמו בכל שבת. והנה במדרש (איכה פ' ג') אי' ונגינות שותי שכר מאחר שהן אוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקוראין קינות ונהי באיכה. והביא הרמ"א (סי' תקנ"ב ס"ט) שמזה יש סמך להרבות קצת בסעודה ראשונה בעט"ב ע"ש. אבל לשון המד' סעודת ט"ב נראה דלא קאי על סעודה ראשונה רק על סעודה שמפסיק בה. וכן אח"כ במ"ר (שם) הביא כל שהוא מסעודת ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין הרי דקרי לסעודת ט"ב סעודה שמפסיק בה. וא' עוד (שם) וכן רב מן דהוה אכיל כל מאכליו נסיב וכו' ואמר זו הוא סעודת ט"ב וכו' וכן הוא בירושלמי והוזכר גם במג"א. ובהג"ה מהר"צ על המג"א דקדק ג"כ על לשון בסעודת ט"ב ומפרש דקאי על זמן בית שני ע"ש. ואם שבאמת אז ג"כ היו קורין מגילת איכה וכן לעתיד ג"כ לא יתבטל מגילת איכה שהוא מכ"ד ספרים והם לעולמי עד. אך אז יהיה להם פירוש אחר מה שיהי' מורה על טובות ונחמות וכמ"ש במפרשים לפרש פסוקי איכה לטובה ולשון קינות ונהי לא משמע הכי ובפרט בפתיחה (י"ז) דאי' לאחר שהן אוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה. לשון קינין לא משמע על קריאת מגילת איכה בזמן הבית שהי' בשמחה גם מה שדרש זה על נגנות שותי שכר ופירש המת"כ מפני שצריך לקרותו בטעמי וניגוני וזהו ונגינות שותי שכר. ואינו מובן לכנות טעמי איכה בלשון ונגינות שהם אינם ניגון רק טעמי בכי והספד:
1
ב׳אך נראה דכונת המד' הנ"ל על שבת שחל בו ט"ב או עט"ב שאז מעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו. וע"ז פתח ישיחו בי יושבי שער אלו שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והנה בתי כנסיות יתכן על קריאת איכה אבל בתי מדרשות מה טיבם אז. אבל בשבת ישראל יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכמ"ש (מ"ר שה"ש ח' ט') היושבת בגנים וכו' אע"פ שישראל עסוקין במלאכתן כל ששת ימים בשבת משכימין ובאין לבהכנ"ס וכו'. וכן בתדב"א (ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה. ואמר ונגינות שותי שכר שבשבת זה צריך לזמר בנגינות כמו בכל שבת שאם ימנע משום אבל יהי' אבילות דפרהסיא ואסור וכמ"ש הבכור שור הנ"ל. ואמר מאחר שאוכלין ושותין ומשתכרין יושבין בלילה במוצ"ש וקוראין קינין ונהי ואיכה. ומה שאמר ומשתכרין נראה שבשבת צריך להיות גם יין בסעודה והנה חכמז"ל תיקנו קידוש על היין רק בסעודת ליל שבת ובסעודת הבוקר. ובסעודה ג' לא תיקנו קידוש על היין. רק בפע"ח כתב שהאר"י הק' ז"ל הי' שותה יין באמצע הסעודה בס"ג והענין הוא דא' בגמ' (סנדהרין ע:) לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים שנא' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ולשון בעולם אין לו פירוש. ובגמ' (עירובין ס"ה.) ליתא תיבת בעולם. אך כבר עמדנו ע"ז איך שייך לא נברא יין וכו' הא יש יין דמצוה היינו יין דנסכים יין דקידוש וכה"ג. אך באמת במד' (במדב"ר פ' י') הגי' לא נברא יין בעוה"ז אלא לשלם וכו' ובס' דקדוקי סופרים מביא שבכמה גמ' כת"י ג"כ הגי' בעולם הזה וכן בכמה ראשונים ע"ש. והנה בזוה"ק (ח"ג רמ"ה ב' ושם רט"ז ב') מפורש שכל יין דמצוה הוא מיינא דמנטרא יינא דאורייתא וכ"כ בזוה"ק (ח"א קמ"ב ב') ויבא לו יין רמז רמיז לי' מאחר רחיק קריב לי' וכו' מההוא יין דכל חידו אשתכח בי'. והיינו שאף שיעקב אבינו הביא לו יין ענבים כפשוטו מ"מ בפנימיות הי' היין הזה מבחי' יין המשומר בענביו. וכמו שדרשו (בר"ר פ' ס"ז) ואוכל מכל מכל טוב שהוא מתוקן לעת"ל. דאף שיעקב אבינו הביא לו מטעמים כפשוטו רק בפנימיותו הטעימו בזה מטוב העתיד לבא לעוה"ב וכמו שדרשו גם בגמ' (ב"ב י"ז.) ג' הטעימן בעוה"ז מעין עוה"ב יצחק דכתיב בי' מכל. וכן היין שהביא לו אף שהי' יין כמשמעו הי' ג"כ בבחי' יינא דמנטרא וכן כל יינות של מצוה תם מיינא דמנטרא. וזה שא' בגמ' לא נברא יין בעוה"ז דייקא היינו מה ששותין בעוה"ז לא למצוה הוא רק לנחם אבלים וכו':
2
ג׳והנה במ"ר (נשא פ' י') איתא כתיב ואת שבתותי קדשו במה אתה מקדשו במאכל ובמשקה וכו' נאמן אני לשלם לכם מתן שכרה הוי כולו מחמדים וכן הוא במ"ר (שה"ש סוף שיר השירים ה׳:ט״ז) ולכאורה הלא בתורה כתיב ג"כ שמור את יום השבת לקדשו וכן זכור את יום השבת לקדשו ולמה הביא הפ' מיחזקאל אך בתורה כתיב לקדשו שיהי' בו קדושה והיינו ע"י שמירת שבת ממלאכה בשב ואל תעשה יכניסו קדושה לשבת לקדשו ולא נאמר בציווי. וכן זכור לקדשו היינו ע"י שמירת שבת שיהי' קדושה בשבת יזכו לאתר דלית לי' שכחה כמ"ש (זח"ב צ"ד ב') אבל ביחזקאל דכ' קדשו בציווי שיקדשו השבת במעשה וכל קדושת שבת הוא בשב ואל תעשה רק כמו שא' (קידושין ל"ט.) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושי מצוה ובשבת שכל ישראל בדלין ממלאכה שהם רגילין בה כל ימי המעשה והוי כבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה והוא כעושה מצוה. מ"מ לא שייך ע"ז לשון קדשו בציווי בקום ועשה. וע"ז אמרו במד"ר במה אתה מקדשו במאכל ובמשקה. ולכן יש לומר אף שבשמירת שבת ג"כ מכניסין קדושה לשבת מ"מ כל שלא עבר כל יום השבת אינם בטוחים עוד שיעבור השבת בשמירה. ע"ז תקנו חכמז"ל קידוש על היין בלילה ובבוקר ואח"כ הסעודה שאין קידוש אלא במקום סעודה ובזה אתה מקדשו במאכל ובמשקה וזה היין של מצוה הוא מבחי' יינא דמנטרא וכאמור. משא"כ בסעודה ג' שכבר עבר כל יום השבת בשמירה לא תקנו חכמז"ל לקדש על היין בסעודה זו שאז כבר ע"י שמירת שבת ממלאכה לבד שהוא כעושה מצוה כנ"ל כבר הכניסו קדושה לשבת כמו שנא' שמור את יום השבת לקדשו וכנ"ל. ומה שהי' נוהג האר"י הק' לשתות יין בתוך הסעודה בס"ג נראה שזה הי' מעין מה שנא' תנו וגו' ויין למרי נפש דכתיב ויין ישמח לבב אנוש היינו אף מי שהוא במדרגת אנוש שהוא מדרגה הפחותה וכמו שדרשו (שבת קי"ח:) על מה שנא' אשרי אנוש יעשה זאת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו. והיינו שאחר שעובר השבת ובאים ימי המעשה אז האדם מר נפש מאוד. וכמו ששמעתי מרבינו הק' זצללה"ה שאמר בשם אחד שבמוצאי שבת הוא כמו שמשליכין אותו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומטעם זה אומרים במוצש"ק הפ' הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד ואין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא שאז נופל פחד על האדם כשרואה שיוצא מקדושת השבת לימי החול. ולכן אומרים אל ישועתי אבטח ולא אפחד. ומשום זה אומרים ג"כ שיר של פגעים במוצש"ק. ולכן מטעם זה שתה האר"י הק' יין בתוך הסעודה הג' והוא היין להביא שמחה למרי נפש. ולכן בשבת שחל בו ט' באב או עט"ב שצריך אף בשבת להיות הלב בעצבות ובדאבון נפש ממילא כשנגמר השבת הלב עצב מאוד וצריך לזה היין לשמח לבב אנוש. וזה שא' בגמ' הנ"ל ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו אף שאין בה חובה אלא רשות רק לרמז מה שנא' שם יהודה וישראל וגו' ושותים ושמחים שבנגלה צריך להיות בשמחה. וזה שא' במ"ר הנ"ל מאחר שאוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט' באב היינו בסעודה שמפסיק בה שנקרא במד' וירוש' סעודת ט"ב יושבין וקורין קינין ונהי ואיכה בלילה דבשבת אסור לשנות ולהראות אבילות רק צריך לנהוג כמו בכל שבת וכאמור:
3
ד׳אחר הבדלה
4
ה׳השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כי אם מאוס מאסתנו וגו'. להבין מה זה נתינת טעם למעלה. גם להבין איך אמר ירמי' הקינות שהם ברוה"ק כיון שהם מספרי הכתובים והלא כבר דברנו למעלה על הפ' גם נביאי' לא מצאו חזון מה' שאין באופן להיות התגלות הנבואה בעת קינה וחורבן. אמנם י"ל בזה ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל (בחי' לב"ב י"ב:) על מה שא' בגמ' שם חכם עדיף מנביא שהוא ע"י השגה ברוח הקודש ועי"ז יוכל להשיג במקום שאין הנביא יוכל להשיג ע"פ מחזה הנבואה. ויש לכוין בזה מאמר חז"ל (סוף מכות) בר"ג ור"א ור"י ור' עקיבא שהיו עולין לירושלים וכו' ראו שועל שיצא מבית קה"ק התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו וכו' ולא נבכה אמר להם לכך אני מצחק וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו. ולהבין זאת וכי הם לא ידעו ולא האמינו לכל היעודים אשר המה כתובים על הנחמות שלעתיד לבא עד שהוצרכו לנחמתו של רע"ק. אמנם זה יובן ע"פ דברנו הנ"ל על חכם עדיף מנביא וע"פ מאמרם ז"ל (מד"ת חקת) ע"פ וכל יקר ראתה עינו דברים שלא נגלו למשה נגלה לרע"ק וחבריו. היינו כי רע"ק הי' השורש של חכמת תושבע"פ (כמו דאי' בכתבי האריז"ל) והי' השגתו יותר מהשגת משרע"ה שהי' בבחי' נבואה וראי' ממש כנ"ל. ועי"ז היתה נפשו מרגשת מראיית החורבן דייקא את הנחמות הנבנה על ידה יותר מר"א ור"י. וזה שאמרו לו בלשון הזה עקיבא נחמתנו שדייקא ע"י בחינתו וכוחו הופיע גם בהם כח הנחמה. וזה הענין שמסיים ירמי' הקינות שנאמרו ברוה"ק עם הפ' השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם שיתחדשו הימים כמו בשנים קדמוניות שלא הי' עוד הקלקול. והיינו מפני כי מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד ובטח זהו הסיבה שיתחדש עי"ז ימינו כקדם שיתגלה שלא הי' שום אבל מעולם כענין והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם ע"י יגונם דייקא כדברנו הנ"ל:
5