פרי צדיק, לחג הפסח ד׳Peri Tzadik, Pesach 4
א׳איתא במשנה (פסחים צו.) מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' פסח מצרים נאכל בלילה אחת ופסח דורות כל שבעה והנה גם פסח דורות נאכל רק לילה אחת ובגמרא שם מתרץ דקאי על איסור חמץ דפסח מצרים חמוצו נוהג רק יום א' ופסח דורות חימוצו נוהג כל ז' אבל שטחיות לשון. המשנה נראה דקאי על קרבן פסח, והנה בפ' ראה נאמר לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות, ועליו היינו על הקרבן פסח ומה ענין ז' ימים של אכילת מצהעל הקרבן פסח והלוא גם בזה"ז אכילת מצה ז' ימים וגם מה זה שנאמר זאת להקדמה למצות קידוש בכורים שאחר מאמר השי"ת קדש לי כל בכור אמר משה רבינו ע"ה מקודם לישראל לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' שבמצרים נוהג רק יום א' ולדורות נוהג כל ז', וי"ל בזה דהנה עיקר ענין קרבן פסח הוא שפסח הקב"ה על בתי ב"י ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם והמשחית ידוע שהוא השטן הוא מלה"מ והוא היצר הרע שבנפש המסית ומדיח ועולה ומקטרג וכו' והוא השאור שבעיסה ועל ידי שנשתקעו אבותינו במצרים בסיבתו במ"ט שערי טומאה מזה עצמו היה הקטרוג גדול מאד מה נשתנו אלו מאלו עד שכביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו הוצרך לעמוד על הפתח להושיעם מכף מעוול וחומץ וזה הענין נוהג גם לדורות כאשר מקריבין הפסח כמש"נ ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי ב"י וגו' שכביכול השי"ת מרחם על כל פרטי נפשות ישראל אשר נשתקעו בעומק השפלות מצד השאור שבעיסה לעמוד לימיו אביון להושיע משופטי נפשו, וע"ז ניתן גם כן המצוה להשבית השאור והחמץ מצד הנפש שהוא עיקר היצר הרע של פגם הראשון של תאות אכילה וגם כל מיני תאות הגוף שהוא השאור שבעיסה ועל זה אמרו (ברכות לד.) שהשאור מיעוטו יפה כמ"ש בזוהר הקדוש (מה"נ תולדות קלח א') שיצר הרע של תאוה נקרא לבן שיתלבן לע"ל מפני שבעצם היצר נברא לחמודי דאורייתא כמש"נ שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' רק מה שהאדם עושה אותו רע להשתמש בו לחמדת הבלי העולם הזה ולכן בעצרת מקריבין ב' הלחם של חמץ מפני שבזמן מתן תורה נכנסו חמודי דאורייתא בנפש ישראל ואז השאור יפה לנפש כמ"ש (סוכה נב ) אם פגע בך מנוול זה כינוי ליצר הרע של תאוה משכהו לבית המדרש יכניס את החמדה זו בעצם לדברי תורה, מה שאין כן בחג המצות שאז המצוה בלחם עוני ואין עני אלא בדעת וכו' וכ"ז שלא נכנס הדעת בנפש לברר הטוב הוצרך לבער השאור והחמץ מנפשו מכל וכל וזהו מצות אכילת מצה בליל ראשון מצד התעוררת האדם בנפשו, ועכ"ז אם אין הקב"ה עוזר לו אין יכול לו שעצם הכח הזה נשפע עליו מלמעלה מצד הפסח כנ"ל וע"ז נאמר בפ' ראה תאכל עליו מצות עליו דייקא שמכח הפסח נשפע על הנפש כח להשבית השאור מנפשו בקדושת אכילת המצה, וגם בדורותינו אלה שאין לנו מקדש להקריב הפסח הקיווי של כל נפש ישראל אשר מצפה לזה שאם היה ביכולת בכל לבו ונפשו היה מוכן להקריב הפסח הר"ז חשוב לפני השי"ת כאלו הקרבנו הפסח להיות נשפע קדושתו זאת עלינו כמאז ורחמנא לבא בעי ועל זה נאמר בלשון המשנה בין פסח מצרים לפסח דורות שחימוצו יום א' ופסח דורות כל ז' מפני שאנו יודעים בנפשינו שכל הכח שלנו של אכילת מצה והשבתת שאור מנפשינו הוא רק מה שנשפע מהשי"ת כח הפסחיה כנ"ל, וכמו כן בלשון חז"ל נקרא חג הפסח על רמז זה ואנו קורין החג על שם הקב"ה שהכל מצדו יתברך, ובלשון התורה נקרא בשם חג המצות כי השי"ת קוראו ע"ש מעשינו כמו שנעשה הכל מצדינו:
1
ב׳והנה בפסח מצרים שהיה היציאה הראשונה מתכלית עומק השפלות והיו עוד בלי תורה ובלי מצות כמש"נ ואת ערום ועריה היה הופעת הארת הפסח מספיק רק על יום הראשון ולכן אין חימוצו נוהג רק יום א' שזה תלוי בזה והיינו בחינת מדת אהבה חסד לאברהם ועז"נ זכרתי לך חסד נעורייך וגו' על הזמן הראשון של יציאת מצרים ועל זה רומז בפ' קדש לי וגו' זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ היום וגו' דענין אכילת מצה נקרא בזוהר הקדוש מיכלא דאסוותא דאכילה זו פועל רפואה לשורש מכתו של עולם כמש"נ ומחץ מכתו ירפא ודרשו (ב"ר פ' י') מחץ מכתו של עולם, ונאמר אחר כך והיה כי יביאך וגו' שבעת ימים תאכל מצות שעל ידי ביאתם לארץ נתקדשו כל המאכלים להיות בקדושה על ידי המצות הנהגת בארץ כמו הפרשת תרומות ומעשרות ושאר מצות של חובת הקרקע שהמה לתיקון המאכלים שיהיו בקדושה דזה תכלית הרפואה בשורש למכתו של עולם שבא מתאות המאכל ועל ידי זה שבעת ימים תאכל מצות היינו שיהיה בכח הופעת קדושת הפסח על כל שבעת ימי החג על ידי התעוררת הנפש להתקדש באכילת המצה כל ז' ימים ונאמר כאן מצת חסר ו' שהיו אז בעניית הדעת וכן בפ' בערב תאכלו מצות כ' חסר ו' ושאר כל מצות שבתורה שנזכר בענין פסח כתיב מלא זולת אלו דעיקר מצות לחם עני מצד עניית הדעת שהי' אז במצרים ועל זה עיקר מצות בערב תאכלו וגו' רק על לילה הא' וכדי לרמז שגם כל כח האתערותא שלנו להתקדש הוא רק מכח הופעת קדושה מלעילא מבחי' ופסח ד' וגו' כדברנו עז"נ בפ' שאח"ז מצות יאכל את שבעת הימים ושם נאמר מצות מלא ו', וגם יאכל מעצמו. ושבעת הימים בה' הידוע והיינו הז' מדות הקדושים הידועים שנקראים ימים כמש"נ כי ששת ימים עשה ד' וגו' ואות י' המילוי ידוע שהוא שורש החיות הנשפע מלמעלא. והיינו שיתברר לנפש שגם כח פעולת אדם בזה היא רק על ידי הופעת הקדושה מלעילא על כל שבעת הימים שהמה ז' מדות הק' כנ"ל, ועז"נ בלשון יאכל שגם פעולת האכילה אינה מצידנו רק מצד השי"ת כמש"נ והבית בהבנותו וכדאיתא בזוהר הקדוש ע"פ ותכל עבודת המשכן מאליו, וזה מרמז על מעשי המצות הנעשום בכוונה רצוי' נתברר להנפש שהשי"ת גמר בעדינו המעשה לטוב כמש"נ ה' יגמור בעדי וגו' מעשי ידך אל תרף, והנה כ"ז היא הקדמת משה רבינו ע"ה לישראל על מצות קדושת בכור, כי עיקר מצות קדושת בכור לברר אשר קדושת ישראל היא בשורש בתולדה מנוקים מבחי' תאוה זו, כי גם כל הנאת הגוף שלהם המה משורש הקדושה וזה היה תכלית הבירור הנגמר לאחר ביאת הארץ שנתקדשו בקדושת המאכל כדברינו, ועז"נ והיה כי יביאך ד' וגו' והעברת כל פטר רחם ויש מ"ד (בכורות ד:) שלא נתקדשו בכורות במדבר עד בואם לארץ אף שהיא חובת הגוף והכל כדברינו:
2