פרי צדיק, לי"ד אדר ראשון ב׳Peri Tzadik, Purim Katan 2
א׳בש"ע בסוף או"ח י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן ומכל מקום ירבה קצת בסעודה כו' וטוב לב משתה תמיד ובס' ברכ"י הובא בשע"ת נתעורר שהרמ"א ז"ל פתח בריש הג"ה שויתי וגו' תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד וכתב רמז ע"ז. הענין דאורח חיים היינו הדרך לקנות חיי עולם שכבר אמרנו שבדברי תורה לשון חיים מורה על חיי עולם ובאמת כל אחד מישראל יש לו עולם בפ"ע דכל ישראל יש לומר חלק לעולם הבא והש"ע אורח חיים הוא הדרך לזכות לחיי עולם. שכן נקרא המיתה כשינה ויקיצו אחר כך כרגיל בלשון חז"ל כד דמך. וכן נדרש (סוטה כא.) והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא שעל ידי הדברי תורה יועיל שכיון שיסבול רק כרגע צער המיתה מפני פגם הנחש אז יזכה תיכף לחיי עולם ויהיה רק כהולך לישון ומקיץ משנתו. ופתח בש"ע יתגבר כארי כו' שהעיקר להתגבר על היצר הרע לעמוד בבוקר לעבודת בוראו והוא כעין מ"ש (ברכות טז :) ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך והיינו שבלא שום הכנה ופעולות יהיה חשק לבבנו ליראת שמים ועבודתו. רק היצר הרע יכול להתגבר אחר כך ע"ז פתח הרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד שיעמוד תמיד לנגד עיניו פחד ה' שיצייר שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואוה במעשיו ועל ידי זה יזכה ליראת ה' ובושתו ממנו תמיד. ואחר כך בא סדר היום במצות ציצית ותפילין וק"ש ותפלה וקדושת המאכלות על ידי נטילת ידים וברכות. ואחר כך בא סדר זמנים ופתח בה' שבת וראש חודש שהם ב' שרשי קדשות הזמנים דקדושת שבת מועיל להכניס קדושה בו' ימי המעשה שיהיה הכל בקדושה. וכן ראש חודש נקרא ראש ולא ראשון דחודש שהוא הראש של כל החודש דבתר רישא גופא אזיל (כמ"ש עירובין מא.) שבראש חודש כלול כל הקדושות שבחודש וממנו מופיע לכל ימי החודש. ופתח אחר כך במועדים בפסח שבחודש ניסן ראשון לחדשי השנה שאז זכו ישראל לכל האור במכת בכורים ואחר כך בקריעת ים סוף רק דאחר כך נסתר האור מהם ואחר כך אתם רק דאירע הקלקול. ואחר כך כל הזמנים ראש השנה ויום כיפורים וסוכות זמן שמחתינו שאז הזמן לזכות לכל התיקון (כמו שנת' בשמיני עצרת ובראשית מא' ה) ומסיים הש"ע בחודש אדר שכבר א' מס' קדושת לוי דחשב חודש אדר נגד שבט יוסף ועל כן מתחלק בשנת העיבור לב' נגד מנשה ואפרים. מנשה על שם כי נשני וגו' שהוא זמן מחיית עמלק שהוא יצרא בישא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קס א) ואפרים שממנו יצא יהושע שהנחיל לישראל ארץ ישראל שהיא שורש קדושת תורה שבעל פה שזהו מ"ש (נדרים כב :) על ס' יהושע שערכה של ארץ ישראל הוא והיינו דשם מרומז חלק כל א' מישראל בתורה שבעל פה ט' קבין חכמה שנטלה ארץ ישראל (כמ"ש קידושין מט :) ואחר כך יצא משיח בן יוסף מזרעו שהוא יתקן כל ישראל על ידי התגלות העומק שבתורה שבעל פה הרב חכמה שיתקן הרב כעס פגם הנחש וזה שסיים הרמ"א מעין הפתיחה וטוב לב משתה תמיד לרמז טוב לב ולא לבב והיינו שיהיה רק לב אחד לאביו שבשמים ויהיה רק לב טוב משתה תמיד דביין איתא (יומא עו :) זכה משמחו שנצרך זכות לזה שישמח לבב אנוש ובחודש אדר הזמן לזכות לאור תורה שבעל פה שהוא שתו יין מסכתי יינא דאורייתא דבעל פה (זח"ג רעא ב) ויהיה טוב לב משתה תמיד יינא דאירייתא דבעל פה. שבאדר הדר קבלוה בימי אחשורש (כמ"ש שבת פח.) והיינו לתורה שבעל פה כמ"ש במדברי תורה (נח ג עש"ב) וז"ש (פסחים סח :) דמר ברי' דרבינא כולא שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא כו' ופי' התוס' (ברכות מט רע"ב) בשם ר"י דבתענית חלום קאמר. אף דבשבת הותר והטעם דהת"ח הוא לקרוע גזר דינו ובפורים המשתה ושמחה מועיל כמו התענית מפני שאז התחיל לצמוח התרחבות תורה שבעל פה שהוא יין מסכתי יינא דאורייתא דבעל פה מי שזוכה לזה ונרמז וטוב לב על דברי תורה וכמו שדרשו (רות רבה פרשה ה) וייטב לבו שעסק בדברי תורה וכן דרשו (שבת סג :) ויטיבך לבך עד כאן לדברי תורה ועד"ש (ברכות ה.) אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' והיינו תורה שבכתב וכן תורה שבעל פה נקרא טוב כדש"נ טוב לי תורת פיך וגו' וזה החיוב תמיד. ובגמרא (ב"ב קמה :) וטוב לב משתה תמיד זה בעל משנה ורבא אמר איפכא דזה בעל גמרא. משנה היינו הלכות פסוקות כמו הש"ע ועל כן דרש ע"ז וטוב לב שזה העיקר בהלימוד לשמור ולעשות ועל הפלפול אמרו (סנהדרין כד.) במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל. ורבא אמר איפכא דעל ידי הפלפול מי שזוכה מוציא ציצי ופרחים לדברי תורה כמ"ש (שבת קמה :) יציץ ופרח ישראל אלו ת"ח שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה ואדרבה על ידי כן זוכין לאור הגנוז לעמלי תורה שבעל פה וכמ"ש (מדברי תורה נח ג) על פסוק העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון כו'. ועל כן סיים הרמ"א וטוב לב משתה תמיד שיהיה נבלע בו דברי תורה שזה החיוב תמיד כש"נ והגית בו יומם ולילה והתחיל הגהותיו ביראת ה' דכ' ראשית חכמה יראת ה' וזה גם כן חיובה תמיד כש"נ שויתי ה' לנגדי תמיד:
1