פרי צדיק, ראה ה׳Peri Tzadik, Re'eh 5
א׳כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר ופירש"י למדך תורה ד"א שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. ומשמע שמתוך עושר רשות לאכול בשר לתאוה ולכאורה הלא מפורש בכתוב (בפ' בהעלותך) הבשר עודנו בין שיניהם וגו' כי שם קברו את העם המתאוים. ובאמת דברי רש"י ז"ל הוא מהגמ' (חולין פ"ד.) וכן הוא בספרי. אך הענין שכאן בפסוקים דפ' זו רואים שדקדקו בלשון כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר וכן אח"כ ואכלת בשעריך בכל אות נפשך תאכל בשר הכל בלשון נפש. והיינו שהנפש מתאוה לאכילת בשר שהנפש מרגיש שנצרך לו אכילת בשר להשגת ד"ת. וע"ד שמצינו בר"נ (ב"ק ע"ב.) דלא אכלי בשרא דתורא ופירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר ותוס' פירשו כפשוטו שלא אכל בשר ששרוי בתענית הי'. והכל אחד שר' נחמן ידע שהבשר נצרך לו לעסק התורה וכעין שאמר ר"נ לענין היין (עירובין ס"ד.) כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. וזה שפירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר שכיון שלא אכל בשר לא יכול לדקדק טעמו של דבר והי' אצלו אכילת הבשר ושתיית יין ד"ת. והנה בספרי נחלקו ר' ישמעאל ורע"ק דלר' ישמעאל לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה וכו' ולר' עקיבא בא הכתוב לאסור להם בשר נחירה. ובגמ' (חולין ט"ז:) רצו לאוקמי מה שא' לעולם שוחטין לענין זמן הזה דלא תימא דבזה"ז נאסר בשר תאוה ומק' בגמ' לעולם שוחטין ואוכלין מיבעי ליה ועוד מעיקרא מ"ט אתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אשתרו דהוו מרחקי ממשכן וכש"כ השתא דארחיקו לי' טפי. ומהאי טעמא מוקי כרע"ק דלעולם שוחטין אף בזמה"ז שלא הותר בשר נחירה. והנה בפסוק יש ג"כ כפל שמקודם כתיב כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר ואח"כ כתיב כי ירחק וגו' ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. ובפשוטו משמע דוכי ירחק קאי על חו"ל וא"כ תיקשי ג"כ ק"ו מה בא"י הותר בשר תאוה משום דמרחקי ממשכן כי ירחיב ה' את גבולך כש"כ בחו"ל דמרחקי טובא. גם יש יתור לשון דהול"ל וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ולמה כתב אשר נתן ה' לך. אך לפי דברינו ניחא שמקודם אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר זה קאי על א"י היינו שקדושת א"י הועיל שיהי' האכילה בקדושה ויהי' האכילת בשר רק אוות נפש ולא תאוה גופנית. ואח"כ אמר כי ירחק ממך המקום וגו' והיינו בחו"ל ושם אי אפשר לסמוך ע"ז שהתאוה תאות הנפש ולא תאות הגוף. וע"ז אמר וזבחת מבקרך ומצאנך שנדרש (בספרי וגמ' חולין פ"ד.) מבקרך ולא כל בקרך וכו' והיינו התנהגות בצמצום. וגם פרט אשר נתן ה' לך והוא כמו שאמרנו שיעקב אע"ה ביקש ונתן לי לחם לאכול והיינו שהשי"ת יהי' המאכיל ג"כ ואז כשיבוא מידו של הקב"ה אינו מביא לידי תאוה ויצה"ר ח"ו. וכן ר"נ שהיה חתנא דבי נשיאה והיה לו עשירות מזה ידע שהבשר ויין הוא לחם חוקו שחקק לו השי"ת שזה נצרך לו לעסק התורה. וכמו שביקש שלמה המע"ה הטריפני לחם חוקי שהשי"ת יהיה המטריף ויהי' לו לחם חוקו שנחקק לו כמה הצריך לו לד"ת וכל סעודתו הגדולה הי' רק לחם חוקו. ואמר כאשר צויתיך לאכול היינו אכילה בקדושה ולא לתאוה. ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך שאז תוכל לסמוך אף בחו"ל שהחשק לבשר הוא חשק רוחני אוות נפש. ומזה אמר ראב"ע (חולק שם) מי שיש לו מנה וכו' מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום. והיינו מי שיש לו מאה מנה שחננו ה' בעושר זהו ברור שהבשר הוא לו לחם חקו שנצרך לו לד"ת. ואינך אימת מע"ש לע"ש והיינו שבשבת תמיד האכילה הוא בקדושה כמו שכתב האריז"ל שבשבת אף אם אוכל לתאות גופו הוא ג"כ בקדושה. וזה שא' בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם שבשבת אין בהאכילה פסולת ופרש כלל והכל הוא בקדושה. ות"ח דמשתדלי באורייתא אינון כשבתות (זח"ג כ"ט ב') שתמיד אכילתן בקדושה ומי שיודע בנפשו שהבשר נצרך לו לד"ת רשאי לאכול בשר. ומ"מ אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן שלא הי' מאמין בעצמו פן הוא אכילתו תאוה גופניות ואינו אוות נפש ולא הותר לו רק מתוך עושר אשר נתן ה' לך ביחוד לנפשך לחם חוקו שחקק לו השי"ת לשורש נפשו לד"ת. שראב"ע אמר סתם שיש לחוש אף באכילת שבת למי שאינו רשאי לאכול בשר או דגים (חסר איזה תיבות) לחוש אף בשבת שמא אינו מכוין למצוה. ואמר ר' יוחנן אבא ממשפחת בריאים וכו' ומש"ה היה יכול להחמיר על עצמו אבל כגון אני מי שיש לו פרוטה ירוצנה לחנוני שבודאי הבשר נצרך לו לתורה והוי כאכילת שבת. ור' נחמן שהי' ברור לו שהבשר הוא לחם חוקו ממה שנתן לו השי"ת עושר אמר כגון אנו מי שיודע בנפשו שהבשר נצרך לו לד"ת אף אם אין לו עושר לווין ואוכלין. ולפי זה אתי שפיר דקדוק הפסוקים. רק על המשנה דתני לעולם שוחטין ורצה לאוקמי כר' ישמעאל שבא הכ' להתיר בשר תאוה וקמ"ל דבזמה"ז לא נאסר ע"ז מקשה לעולם שוחטין ואוכלין מיבע"ל כיון שעיקר הרבותא היתר האכילה מבשר תאוה אבל דין שחיטה הלא בשעת שהותר נצרך ג"כ שחיטה. ועוד אף אם נפרש מה שאמרו לעולם שוחטין היינו כמו שוחטין ואוכלין מ"מ תיקשי הא ק"ו הוא. וכאן לא הוזכר הרבותא לענין חו"ל שאפשר לאכול אכילה בקדושה וא"כ איך שייך לתפוס רבותא דשוחטין ולא האכילה והכל קאי על לישנא דלעולם שוחטין. ומשום הכי מוקי לה כרע"ק שבמדבר הותר להם בשר נחירה וקמ"ל דבזמה"ז אסור וצריך שחיטה. אבל דקדוק הפסוקים אתי שפיר אליבא דר' ישמעאל ג"כ כמו שאמרנו. ובשבת תמיד האכילה בקדושה ואינו כלל ריחוק מקום שבכל מקום שישראל שוכן יש קדושת א"י וירושלים כמו שאומרים הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. ויכולים לאכול אכילה בקדושה תמיד. וכן תלמידי חכמים דאינון שבתות ג"כ מותר להם הבשר שהשי"ת חוקק להם לחם חוקם כפי הד"ת. וזה דקדוק לשון רש"י ז"ל שלא יתאוה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. עושר כולל ב' כונות עושר ממון היינו כיון שנותן לו השי"ת עושר מן הסתם הבשר הוא לו ללחם חוקו כמו שאמרנו בשלמה המע"ה ובר' נחמן. וגם עושר בד"ת ע"ד שא' (במד"ת תשא ג') על הפ' והשבע לעשיר וגו' בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון וכו'. וכן נדרש (תמורה ט"ז.) עשיר ורש נפגשו על חכם וטפש. ומי שיש לו עושר בד"ת ובטוח שנצרך לו הבשר לד"ת ג"כ הותר לו הבשר כמו שאמר ר"נ כגון אנו לוין ואוכלין רק רב מחמיר על עצמו היה כמו שאמר ר' יוחנן אבא וכו':
1