פרי צדיק, ראה ח׳Peri Tzadik, Re'eh 8
א׳בזוה"ח (סוף פ' יתרו) אי' והא אוקימנא אנכי ולא יהיה לך בדיבורא חדא אתאמרו וכו' הני כללא דכל אורייתא הני זכור ושמור וכו' אנכי זכור לא יהי' לך שמור וכלא בדיבורא חדא וכו' את כל הדברים האלה דאינון כללא אנכי ולא יהי' לך וכו' עכ"ל. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מצינו בגמ' (שבועות כ':) והיינו שבדברות ראשונות כתיב זכור ובשניות שמור. אבל ענין אנכי ולא יהי' לך שאמר שבדיבור א' נאמרו צריך להבין למה. אך הענין דבכלל הד"ת הוא כמו שכתב בזוה"ח אח"כ אנכי כולל כל המ"ע ולא יהי' לך כולל כל הל"ת. ושבת שהוא כללא דאורייתא (כמ"ש זח"ב צ"ב א') זכור הוא כלל המ"ע שמזה למדו שצריך לקדש היום בכניסתו ושמור הוא כלל המצות ל"ת. ובדברות ראשונות נאמר זכור דאי' בזוה"ק (שם ע"ב) שהוא אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה וכו' היינו שכיון שמקדש השבת בכניסתו שהוא אתערותא דלתתא אז השי"ת מכניס בו קדושתו כמו שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם ואז בודאי ישמור השבת כיון שהוא בבחי' זכור אתר דלית לי' שכחה. וזאת נאמר בדברות ראשונות דאי' (שהש"ר א' ב') בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו לא יהי' לך נעקר מלבם יצה"ר וכו'. אך אחר מעשה העגל שחזר יצה"ר למקומו אז נאמר בדברות שניות שמור שצריך בעצמו לזכור לשמור כל יום השבת שלא יבוא לידי חלול שבת ח"ו כיון שיש יצה"ר שיכול להביא לידי שכחה שזה עיקר כח היצה"ר כמו שנא' השמר לך פן תשכח וגו' והי' אם שכח תשכח וגו' ובגמ' (נדרים ל"ב:) דבשעת יצה"ר לית דמדכר לי' ליצ"ט. ומה שאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו הוא ע"פ שא' בזוה"ק (ח"ג רס"א ב') דבשעת מ"ת הי' בבחי' קול גדול ולא יסף שהוא בחי' זכור ומזה נשאר לישראל אחר הקלקול רק קול דברים שהוא בחי' שמור. וזהו ענין אנכי ולא יהיה לך שהוא ג"כ כלל מ"ע ול"ת. דהנה בפסוק נאמר סור מרע ועשה טוב שמקודם צריך לסור מהרע להוריק כל הרע מהלב כסיל ואז יוכל להכניס ד"ת בלב שהוא ועשה טוב. ובעשרת הדברות נאמר מקודם אנכי שהוא בחי' ועשה טוב ואח"כ לא יהיה לך שהוא סור מרע והי' צריך לומר מקודם לא יהי' לך לעקור יצה"ר מלבם ואח"כ אנכי שיהי' נתקע ת"ת בלבם. וע"ז אמר בזוה"ח הנ"ל דאנכי ולא יהי' לך בדבור אחד נאמרו כעין שאמרו בזכור ושמור מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע וכיון שנאמרו בדבור אחד לא שייך עוד סדר וביחד נעקר הרע מלבם ונתקע ת"ת בלבם. וכן זכור ושמור ג"כ בדיבור אחד נאמרו ובדברות ראשונות הי' די להם הדיבור זכור ואח"כ הי' צריך להם הדיבור שמור כנ"ל:
1
ב׳ואמר אח"כ בזוה"ח שם אנכי רזא דזכור בכלל דעיטורא דאתוון א"י דכר נ"כ נוקבא וכו' אמאי נקיט אנכי ולא אני אלא נ"כ תרי ניקבי אינון וכו' אנכי כללא דזכור רזא דכל מהימנותא וכו' יוד לעילא לעילא ראשיתא דכל מהימנותא נ"כ תרי נוקבי עלאה ותתאה תרין עלמין עילא ותתא א' רזא דקו אמצעותא דנטיל מכל סטרין וכו'. ובזוה"ק (ח"ג רנ"ו ב') אמר אנכ"י מסט' דכתר דאיהו אין וכו' אנכי בי' כתר ובי' אין וכו'. פי' דהאות כ' מורה על כתר ונשאר אותיות אין שהוא מרמז לבחי' עתיקא כמו שא' (זח"ב ס"ד ב') עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין. וכאן בזוה"ח אמר רמזים אחרים על תיבת אנכי ע"ד ד' אותיות הוי"ה ואמר י' לעילא לעילא וכו' ובכל מקום אי' דאות י' מרמז לחכמה. ועל אות א' אמר שהוא רזא דקו האמצעי ובכל מקום נזכר אלף אותיות פלא וכמו שכתב בזוה"ק (שם נ"ד א') על הפ' אז ישיר וא' בז' אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין. אך הענין דבאמת דבור אנכי הוא נגד כ"ע שהוא כנגד מאמר ראשון מהעשרה מאמרות כמו שכ' בזוה"ק (ח"ג י"א ב') עשרה למעשה בראשית ועשרה למתן תורה. ומשום זה אמר בזוה"ק הנ"ל דאנכי מרמז על כ' כתר ובי' אין וכאמור. רק כאן בזוה"ח אמר אנכי וכו' רזא דכל מהימנותא היינו שאף בדברות שניות שהם ברזא דשמור כנ"ל נאמר ג"כ לשון אנכי אף שהם מרמזים למדת אמונה לבד שאז כבר נשאר רק קול דברים כנ"ל והיינו מ' מלכות וכמו שכ' (זח"ג ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה ע"ז אמר שאותיות אנכי מרמזים נ"כ תרי נוקבין אינון היינו בחי' ה' עלאה וה' תתאה דאות כ' מרמז על ה' תתאה והוא כמו שא' (בפתח אליהו) דכתר עליון איהו כתר מלכות כן ג"כ מ' מלכות איהו כתר עליון היינו כיון שיש אומה ישראלית שמכירין כח מלכותו ומקבלין עליהן עול מלכותו ית"ש עי"ז נכתר השי"ת כביכול בכתר עליון ע"ד שא' במד' (שמו"ר ר"פ כ"ג) נכון כסאך מאז משל למלך וכו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' והיינו כאשר אמרו ה' ימלוך לעולם ועד והכירו כח מלכותו אז נתיישבה מלכותו ונקרא מלך יושב על כסא ונכתר בכ"ע. ואות נ' מרמז על ה' עלאה שהוא בחי' בינה וכאשר הוא כלול מעשר אז הוא נ' שערי בינה. וזהו הפי' תרי נוקבי כגוונא דשכינה לתתא אוף הכי שכינה לעילא וכו'. ואמר יוד לעילא לעילא ראשיתא דכל מהימנותא והוא דהיוד באמת מרמז לחכמה רק תגו של יוד מרמז מה שמופיע מכ"ע לחכמה ובינה (כמו שנת' כ"פ) וזהו הפי' לעילא לעילא היינו דמרמז לחכמה ועם התג שלו שהוא לעילא לעילא ראשיתא וכו'. ואלף שאמר שהוא רזא דקו אמצעותא הוא נגד ו' שבשם הק' שהוא בחי' ת"ת והיינו דהאות א' יש בו תרין יודין שמרמז על חכמה עלאה וחכמה תתאה והו' באמצע שמחבר תושב"כ ותושבע"פ. וע"ז אמר אח"כ וע"ד הכא אשתכח כל רזא דמהימנותא. ולמעלה מזה אמר דאני רזא דברית קדישא וכו' כד אתכליל בגויה רזא דנוקבא וכו'. והיינו דאני הוא אותיות של שם אדנ"י רק חסר הד' שמורה על שורש השם דלית לה מגרמה כלום. ואנ"י אותיות אי"ן שמרמז לכתר מלכות דאיהו כתר עליון. וזה שאמר אני דכר ונוקבא כחדא וכו'. ובכל מקום בתורה נזכר אני הוי"ה שמרמז על זיווג קוב"ה ושכינתי' וזהו מה שא' בזוה"ח אנכי הכא רזא כלל ופרט הוי"ה אלהיך הוי"ה רזא דזכור אלהיך רזא דשמור. והוא ע"פ שא' (זח"ג רס"ד א') תושב"כ דא הוא דכתיב הוי"ה תושבע"פ דכתיב האלהים וכו' דא כלל ודא פרט וכו' ברזא דזכור וברזא דשמור. והיינו שכלול הב' ענינים קול גדול ולא יסף וקול דברים שהוא בחי' זכור ושמור כנ"ל. ואמר אח"כ ת"ח ה' אלהים שם מלא על עולם מלא וכו' והיינו דבכל מעשה בראשית כתיב שם אלהים אך אח"כ בפ' השני' בפסוק אלה תולדות השמים וגו' כתיב ביום עשות ה' אלהים וזהו שם מלא על עולם מלא. והוא דשם הוי"ה מורה שהוא הי' הוה ויהי' ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. ולכן השם הזה אינו נהגה בעוה"ז שהוא בהסתר ואין התגלות מהשם הזה כיון שרואים שיש כוחות וברואים שונים ויש מהן שנראה שעושים נגד רצונו ית"ש. ואחר בריאת אדה"ר נכתב ה' אלהים ששם אלהים מורה שהוא בעל הכוחות כולם והיינו שהוי"ה הוא באמת אלהים כמו קודם בריאת העולם כן אחר הבריאה אין שום כח בלתו. רק אז היו רק יחידים שהכירו כח מלכותו. הראשון אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה ואח"כ מתושלח שראה אדם והיה צדיק גמור וכמו שנא' ויהי לשבעת הימים ואי' (סנהד' ק"ח.) אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים וכו'. ואח"כ היה שם שהיה צדיק גמור ומצינו שהקב"ה ייחד שמו עליו בחייו שאמר נח ברוך ה' אלהי שם ונכתב זאת בתורה. ואח"כ יעקב ראה את שם ויעקב כבר התחיל בו בנין כנס"י וכמו שחשב בגמ' (ב"ב קכ"א:) ז' כפלו את כל העולם וכו'. אך אז היו רק יחידים וזה שא' בזוה"ח שם דהא מקדמת דנא לא איקרי ה' אלהיך אלא ה' אלהים היינו במ' סתומה ואח"כ בשעת מ"ת שהי' אומה שלימה שהכירו כח מלכותו אז ם' סתימא וכו' אתפתח ואתמשך לאנהרא לתתא וכו' ואתעביד ך' וזה שאמר לעיל אלהיך ברזא דשמור. ובדברות ראשונות הי' הכל כלול בכלל וכמו שיהי' לעתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וגו' ובדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם וכו'. אך בדברות שניות הוצרכו לתושבע"פ וכמו שא' (שמו"ר פ' מ"ו) ובלוחות שניות אני נותן לך שיהי' בהן הלכות ואגדות וכו' כי כפלים לתושיה וזהו ה' אלהיך רזא דזכור ושמור:
2