פרי צדיק, שלח ה׳Peri Tzadik, Sh'lach 5
א׳איתא בספר יצירה המליך אות ת' בחן וכו' יום שבת בשנה ופה בנפש והיינו שקדושת יום השבת יש לה שורש באות שהוא מחותמו של הקב"ה אמ"ת שהוא אות ראשון ואחרון ואמצעי של האותיות לרמז על שהוא היה הוה ויהיה כי אות הא' מרמז על היה אתה הוא עד שלא נברא העולם ולזה פתיחת התורה באות א' אנכי וגו' כי התורה הוא מקודם שנברא העולם שקדמה שני אלפים שנה שנאמר ואהיה שעשועים יום יום היינו בחינת חכמה ובינה שקודם ימי בראשית כי אורייתא מחכמה נפקא. ואות ת' מרמז על בחי' יהיה שהוא בחינת עולם הבא לבא. וקדושת יום השבת הוא השגה מעין עולם הבא כי ג' שמות הק' אני. אתה. הוא. מרמזים על הי' הוה ויהיה והמה נגד ג' סעודות שבת אנ"י הוא בחינת התגלות מלכות שמים כנגד סעודת ליל שבת קודש. הו"א דא עתי"ק כנגד סעודת שחרית ואתה הוא בחי' ז"א כנגד סעודה ג' ובחינת הו"א מרמז על יהיה לעתיד לבוא כי בכל מקום שנזכר ביום ההוא מרמז על לעתיד לבוא כי הו"א דא עתיקא. וביום השבת מופיע בחינת עתיקא. ובחי' חן הונח על ענין שהוא למעלה מתפיסת האדם. כמו שנאמר ונח מצא חן ואיתא במדרש (ב"ר פ' כ"ח) אפילו נח וכו' לא שהי' כדאי אלא שמצא חן וכמו שאמר (מגילה י"ג.) אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה והיינו לא מצד היופי רק נשיאות חן וכמו שנאמר ותהי אסתר נושאת חן וגו'. וכמוש שנאמר במשה רבינו ע"ה ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך וגו' כי אצל משה רבינו ע"ה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא מיד בעת לידתו שלא מצא בחירתו והיינו מצד מציאת חן בעיניו יתברך. וכמו כן בחינת קדושת ישראל כמו שנאמר מצא חן במדבר עם שרידי חרב. ומקודם זה נאמר בעת ההוא נאום ה' אני אהיה לכם לאלהים והמה יהיו לי לעם ואמרו ז"ל (קידושין ע':) זו מעלה יתירה בין ישראל לגרים דאילו בישראל כתיב בהו והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ואילו בגרים כתיב והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם וגו' שבישראל הם לה' גם בלי בחירתם כמו שנאמר חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. וזהו רק מצד מציאת חן בעיניו ית' כמו שנאמר כי את עשו ליעקב ואוהב את יעקב וגו' וכאמרם ז"ל (גיטין נ"ז.) ת"ח מה בין פושע ישראל לנביאי אומות העולם. וקדושת יום השבת הוא גם כן רק מצד מציאת חן למעלה מן השגה כמ"ש חמדת הימים אותו קראת מצד חמדה וכמו שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי וגו' ותרגומו וחמיד:
1
ב׳וענין קדושת פה בנפש הוא ביחוד גם כן בקדושת שבת כאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט:) ע"פ כי אדם לעמל יולד יכול לעמל מלאכה כשהוא אומר וכו' הוי אומר לעמל פה ובוודאי גם היכול לעמל מלאכה היינו על מלאכת שמים כמלאכת המשכן כמעשי המצות בפועל וגם לגדל בניו לתלמוד תורה ועם כל זה אין עוד זה תכלית מכוון הבריאה רק לעמל פה לקדש פיו בתורה ותפלה והוא ביחוד ביום השבת כמוש"נ אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר ולא נאמר ומדבר דבר כמו שנאמר ממצוא חפצך לרמז שעצם קדושת יום השבת הוא לדבר דברי קדושה שהמה נקראים בשם דבר בסתם כמו הלוך ודבר אז נדברו. ואיתא בגמרא (שבת קי"ג רע"ב) על ודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול ובתוס' (שם) הביא מדרש רשב"י הוה לי' אמא סבתא דהוית משתעי סגי אמר לה אימא שבתא הוא שתקה כי מהגמ' אין הכרע רק שלא יהיה כדיבורך בחול היינו ממלאכות האסורות בשבת ובא על זה הרמז במדרש שאפילו כל מיני דיבורים שאינם של קדושה כשהזכיר לה רשב"י מקדושת שבת לבד היתה שותקת מצד הרגשת קדושת שבת שהוא קדושת פה מפני שהוא תכלית מכוון בריאת שמים וארץ. ואמרו ז"ל (חולין פ"ט.) האמנם אלם מה אומנתו של אדם יעשה עצמו כאלם בעולם הזה יכול אף בדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון. ובסוף הפ' נאמר אז תתענג על ה' וגו' כי פי ה' דבר כי על ידי קדושת פיו כאמור באים להעונג שבקדושה ולהתוודע שכל אלו הדברים המה פי ה' כדאיתא בזוה"ק (ח"ג ר"א ב') תלת פומין אלין אתבריאו ע"ש ביה"ש בשעתא דקדש יומא סלקא דאיקרי פי ה' כו' אדהכי כו' אתא ר' פנחס ונשקי' לר"ש אמר נשקנא פי ה' וכו'. ומתוך הדברים האלו נראה שרפב"י לא שמע מרשב"י אלו הדברים מקודם רק שהרגיש מעצמו ברשב"י שהוא עצם פי ה' מחמת שהיה לו בחינת קדושת שבת גם בימי החול כדאיתא בזוהר הקדוש דתלמידי חכמים אינון כשבתות ויו"ט. והוא כמו שנאמר בישעיה נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם וגו' קול קורא במדבר פנו דרך ה' וגו' ונגלה כבוד ה' וגו' כי פי ה' דבר ואיתא בפסיקתא (נחמו) שכל הנביאים נחמו לישראל ולא קבלו תנחומים עד ישעיה שאמר להם מפי הקב"ה וקבלו. ולכאורה הלא גם שאר הנביאים דברו בשם ה'. אמנם המכוון הוא עלך גמר הדברים קול קורא במדבר גם במקום שמם מבני אדם ומי הוא הקורא רק שיהיה נגלה כבוד ה' ועל ידי זה וראו כל בשר כי פי ה' דבר היינו שכל אלו הדברים שמדברים בדברי תורה ותפלה המה פי' ה' ממש. והענין הוא כדאיתא בדברי תורה ותפלה המה פי ה' ממש. והענין הוא כדאיתא בס' נועם אלימלך על מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר ושמחתים בבית תפלתי תפלתם לא נאמר אלא תפלתי. והיינו שזה התפלה בעצמה שנפש ישראל מתפלל בכוונת הלב נקרא בעצם שהקב"ה מתפלל כביכול אלו הדיבורים כענין אם שגורה תפלתי בפי שהוא לשון שליחות שהנפש מרגיש בעצמו שאלו הדבורים נשלחו לפיו מלעילא. ועל זה אנו אומרים קודם תפלת שמ"ע אדני שפתי תפתח היינו שהנפש צריך להרגיש שרק השי"ת פותח את שפתיו ולזה נאמר בשם האד' שהוא מצד בחינת יראה שמעלה על בו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ואין לו שום תנועה בפיו מבלעדו יתברך. ועל ידי זה באים לושמחתים בבית תפלתי שמרגיש בנפשו שהקב"ה מתפלל זאת ומזה נולד השמחה בלב כענין שמחתי מתוך יראתי. וגם בענין ד"א אמרו ז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו' כמו שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו' והיינו דברי תורה שהם שמותיו של הקב"ה ונאמר לשון אזכיר ולא אמר תזכיר היינו שכביכול השי"ת שולח בפיו הדברי תורה אלו והוא המזכיר. והפ' הזה נאמר בענין הקרבנות מזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל מקום וגו' כי עבודת הקרבנות המה לכהנים שהמה שלוחי דרחמנא ולשם ששה דברים הזבח נזבח לשם ה' וכו'. וזהו אזכיר את שמי שהוא רק שליח מאתו יתברך להזכרת שמו יתברך. ומזה נלמד לעוסק בתורה מפני שהוא כאלו הקריב כל הקרבנות כמו שנאמר זאת התורה לעולה וגו':
2