פרי צדיק, לחמשה עשר באב א׳Peri Tzadik, The Fifteenth of Av 1
א׳במשנה (סוף תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו'. ואח"כ בגמ' אמרו טעמים ע"ז על מה שלא היו ימים טובים כזה אבל היכן מצינו רמז בתורה לזה שנקרא ט"ו באב יו"ט. נראה לי שהוא ממה שנא' (סוף שופטים) הנה חג ה' בשילו מימים ימימה וגו' והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וגו'. ולא פירש איזה חג הוא מימים ימימה והרד"ק פי' על יוהכ"פ שבו נזכר במשנה ובנות ירושלים יוצאת וחולות בכרמים. אבל היכן מצינו שיהי' נקרא יוהכ"פ חג אבל נקרא רק מקרא קודש דחג נקראים רק הג' רגלים חג המצות וגו' דחג הוא לשון שמחה בכ"מ דלכן בלשון חז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתינו וכמו שא' (חגיגה י':) חוגו חגא פירש"י להרבות שמחה. ומ"ש בתוס' די"מ חג מלשון רקידה כמו יחוגו ויניעו כשכור גם שם הוא מלשון שמחה שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א ל׳:ט״ז) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתי' וגם מחולות בכלל ודוחק לומר שמרמז על יוהכ"פ. לכן נראה דחג ה' בשלו וגו' המכוון על ט"ו באב דכל החגים לא נקראו חג ה' ואף בסוכות שהוא זמן שמחתינו וכתיב בי' מפורש מצות שמחה כתיב ושמחת בחגך שהוא שמחת ישראל זכר ליציאת מצרים. ורק מצינו בתורה אצל אהרן שאמר חג לה' מחר על י"ז בתמוז שאז נשלם המ' יום ראשונים שהי' משרע"ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול הי' אז חג לה' שאז הי' צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה. וכמו שנא' במצרים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ולא מצינו שעשו ישראל חג במדבר ואם על החגים הג' רגלים שקיימו הלא קיימו כבר חג המצות במצרים ג"כ. אך ענין ויחוגו לי במדבר הכונה על מתן תורה ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות הי' אז בי"ז בתמוז החג לה' שהוא יום שמחת לבו שאז הי' נתקיים כמו שדרשו חז"ל ע"פ חרות על הלוחות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והי' נחקק הד"ת בלב ישראל. אך אחר הקלקול נדרש על יוהכ"פ שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות הפסוק ביום חתונתו דלא היה חרות ונחקק בלב כ"כ בלוחות אחרונות. וביום שמחת לבו נדרש על בנין בהמ"ק שיבנה במהרה בימנו שרק אז יתוקן הכל:
1
ב׳והנה המימרא דרשב"ג הנ"ל נשנית במשנה אחר המימרא דמשנכנס אב ממעטין בשמחה שבת שחל ט"ב להיות בתוכה וכו'. ובגמ' (כ"ט:) ר"מ אוסר מר"ח עד התענית ור' יהודה אומר כל החודש ורשב"ג אומר אותה שבת בלבד אמר ר"י ושלשתן מקרא אחד דרשו דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה מ"ד מר"ח ועד התענית מחגה ופירש"י דהיינו ר"ח שנקרא חג כמו שנא' קרא עלי מועד. ובאמת קשה להבין דלא מצינו שנקרא ר"ח חג רק מועד. ובגמ' (ערכין י':) מקשה לענין הלל ר"ח דאיקרי מועד לימא ומשני לא איקדש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. הרי דר"ח אינו נקרא חג דאם הי' מקודש לחג הי' גומרין בו את ההלל. ונראה דחגה קאי על ט' באב דבזמן הבית הי' חג וכמו שנא' והפכתי חגיכם לאבל ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה. רק קאי על ת"ב שבזמן הבית הי' חג וכמו בבית שני ששאלו אם יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו' והי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אף שידעו שעדיין לא הי' הגאולה בשלימות מ"מ בזמן הבית הי' יו"ט מפני שהי' צומות מקודם ומפני שידעו שיהי' לעתיד למועדים טובים. כן בזמן בית ראשון הי' בת"ב יו"ט ומועד ואף שלא היה עוד צום מקודם מ"מ מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שא' (תענית כ"ט.) אתם בכיתם בכי' של חנם ואני קובע לכם בכי' לדורות. ובמד' (במדב"ר פ' ט"ז) אי' ומן אותה שעה נגזר על בהמ"ק שיחרב כדי שיגלו ישראל שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות ונראה דקאי על ב' החרבנות דלהפיל זרעם בגוים קאי על חורבן בית ראשון שהי' די בבבל ולזרותם בארצות היינו חורבן בית שני שבו נגזר לזרותם בארצות שיהיו משועבדים בע' אומות כמ"ש (שהש"ר פ' ב') זה מלך המשיח וכו' ולא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות והוא משיבן א' גולה לברבריא וא' גולה לסמטריא דומה כמו שגליתם כולכם. וכיון שראו אח"כ שהיו בא"י ולא נתקיים רק להפיל אותם במדבר והם שרוין בא"י לכן עשו אז בזמן בית ראשון ג"כ חג בט"ב כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה וע"ז נאמר והפכתי חגיכם לאבל על ט' באב:
2
ג׳ונראה שהי' החג ז' ימים מט"ב עד ט"ו באב. וי"ל שזה שלמדו (מו"ק כ'.) לאבילות ז' דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות ז'. ובירוש' דייק אימא ח' כמו ח' ימי החג ומשני שמיני רגל בפ"ע וי"ל שלמדו בגמ' דידן מדכתיב חגיכם לאבל דהיינו מה שהי' להם ט"ב לחג ז' ימים בזמן הבית ואמר הנביא שע"י החורבן והפכתי חגיכם לאבל ולימדו מזה אבילות ז'. ובאמת אי' בגמ' הנ"ל בין הטעמים של ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דבור עם משה וכו' וידבר ה' אלי אלי הי' הדבור. ולפירש"י בתענית ורשב"ם (ב"ב קכ"א) לא מתו בשנת המ' אך בתוס' פירשו דבשנה אחרונה ג"כ מתו בט"ב רק מפני האבל שהי' ז' ימים מט"ב עד מקצת יום ט"ו באב שהי' יום ז' ומקצת היום ככולו לכן לא הי' הדבור עד ט"ו באב. וזה לשון וידבר שהוא לשון חבה כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם וכמו שא' בגמ' (מכות י"א.) מפני מה נאמרה פ' רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר ה' אל יהושע וכו' מפני שהן של תורה שכל ד"ת הי' בלשון וידבר כמו פנים בפנים דבר ה' עמכם. ולכן עשו יו"ט בט"ו באב שאז דיבר ה' אליו בלשון של תורה בלשון חבה (כמ"ש בפירש"י שם) כמו פה אל פה אדבר בו. ולכן למדו אבל ז' ימים ממה שנא' והפכתי חגיכם לאבל דקאי על ט"ב שהי' מושך עמו ז' ימים עד ט"ו בו ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהי' יום האחרון מן ז' ימי חג אלו. ובט"ו שכבר כלה האבל במדבר עשו יו"ט ומחולות. וע"פ זה מיושב חגה חדשה ושבתה לכל הדעות דלפירש"י קשה למ"ד כל החודש מה דרש חגה ושבתה גם למ"ד מר"ח עד התענית אי דרש חגה על ר"ח כפירש"י הנ"ל מנא לי' עד התענית דלמא רק בר"ח לבד. וע"פ האמור מיושב דלמ"ד מר"ח עד התענית דרש מחגה דקאי על ט"ב שהי' חג בזמן שהיה בהמ"ק קיים כנ"ל. והוא דרש חדשה על ר"ח אב ושבתה על אותו שבת שבין ר"ח להתענית. ומ"ד כל החודש כולו דרש מחדשה שהוא כל החודש וממילא יש בו גם חגה היינו ט"ב ושבתה השבתות שבתוך החודש. ומ"ד כל השבת כולו אסור דרש משבתה והוא דרש חגה וחדשה על כל השנה כמו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אבל שבת לא נזכר שם דשבת קביעא וקיימא מקדושת השי"ת וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') ואלו שבת לא קאמר וכו' וקאי שבתה על ימי השבת של השבוע שחל בו ט"ב. ואף דכתיב שכח ה' בציון מועד ושבת ונזכר גם שבת. שם קאי על הקרבנות מוספי מועד ושבת שהם תוספות קדושה ע"י קרבנות שמקריבין ישראל שנתבטל אחר החורבן. וכן מה דאי' (שבת קמ"ה:) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותו קללה דכתיב והשבתי וכו' וכתיב חדשיכם ומועדיכם וכו'. ובשבתות לא נזכר שיהי' הבדל בין א"י לבבל רק הקללה הי' רק על החגים וחדשים כמו שנא' חדשיכם ומועדיכם. ואף דבפסוק והשבתי שמביא נזכר גם שבתה י"ל דאתי למ"ד שבתה קאי על שבוע שחל בו ט"ב:
3
ד׳ואחר זה נשנה במשנה המימרא דרשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ופירש"י במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י. ומה זו שייכות למה שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים שנשנית במשנה קודם לזה ובגמ' דרשו על זו המימרא ת"ר יפיפות וכו' אמר ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו'. ונראה שהכל אחד דמחול הוא לשון היקף כמ"ש בפירש"י סביב לשון מחול הכרמים. והיינו דמה שנא' בעטרה שעטרה לו אמו היינו דישראל יש להם ב' כתרים תפילין של יד ושל ראש דתפילין של יד הוא כנגד כתר נעשה שהמעשה שייך לידים והם משועבדין למצות ה'. ותפילין ש"ר כננד כתר נשמע שהוא כנגד המוח ומחשבה מוחא. וכנגדן א' (ברכות ו'.) השי"ת מניח תפילין דמשתבח בשבחייהו דישראל. ומכתר נשמע כביכול השי"ת מניח תפילין ש"ר ומכתר נעשה התפילין של יד. וזה הפי' בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י בנעשה ונשמע. ביום חתונתו זה מ"ת ואם לא היו נשתברו לוחות ראשונות הי' אז בי"ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד. ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יוהכ"פ יום חתונתו שאז הי' יום סליחה ומחילה ונתקן אז מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל (כמ"ש במ"ר עקב). ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דאחר החטא נצרך לתיקונו לתושבע"פ כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס שלתקן הרב כעס נצרך לרב חכמה והוא כנגד כתר נשמע כמו שנא' שמעו ותחי נפשכם והוא בחי' בינה לבא שממנו תוצאות חיים היינו שנכנס ללב. ובינה הוא בחי' תושבע"פ דחכמה הוא בתי' תושב"כ ובינה שהוא מבין דבר מתוך דבר בחי' תושבע"פ וזה יום שמחת לבו. ובבהמ"ק כתיב כי מציון תצא תורה וכמ"ש שמשם יוצא הוראה לעולם וכן הוא מפורש בפסוק כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו'. והיינו כי יפלא ממך דבר שלא יוכלו לידע מתושב"כ וקמת ועלית אל המקום שבבהמ"ק מופיע השי"ת אמיתת תושבע"פ. ולכן קבעו מחולות בט"ו באב שאז יהי' הבנין לעתיד כמ"ש בפסיקתא. וזה הפי' מה שא' במשנה זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דהיינו בנין העתיד שאז יתוקן הכל. וזהו שמחת לבו ע"ד שא' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי היינו למדות שבהן מתנהג העולם כמו שנא' ביעקב אע"ה שבקש לגלות את הקץ ונתכסה הימנו ולכן קבעו אז בט"ו באב יו"ט ומחולות בעיגול כעטרה וע"ז מסיק בגמ' עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד מראה באצבעו שנא' וכו' זה ה' קוינו לו זה מורה כמו שמראה באצבע דהיינו שכל אחד רואה כפי ההשגה והכרה שהי' לו בעוה"ז. רק שאז יהי' להם ההכרה בפירוש וכמו שהי' בים דאי' במדרש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שאמרו זה אלי:
4
ה׳וזה ענין ט"ו באב בזמן הזה דבמשנה אי' רק לא היו ימים טובים וכו' שהי' רק בזמן הבית וכן כל האמור שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' הי' ג"כ בזמן הבית וכמו שא' בגמ' בת מלך וכו'. אך בגמ' אמרו ו' טעמים וכל הה' טעמים הי' רק בזמן הבית רק טעם אחד יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה זה הי' אחר החורבן. וביתר הי' מלכות בן כוזיבא דאי' (גיטין נ"ה:) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חריב ביתר. וענין ג' חרבנות אלו הם כנגד ג' מדות הרעות הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש הג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד. וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים היינו בעון שנאת חנם שהוא מדת הקנאה ושפ"ד שהם קליפת עשו רציחה. ועבור זה הי' חורבן בית שני ע"י אדום דתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם וחורבן בית שני הי' מפני שנאת חנם כמ"ש (יומא ט':). אתרנגולא ותרנגולתא חריב טור מלכא הוא ע"י מדת התאוה דשם נמצא בגמ' שהי' ריבוי מופלג ס' רבוא עיירות שהי' בכל אחת כיוצאי מצרים וג' הי' בהן כפלים כיוצאי מצרים ומקודם הי' להם בזה הכונה לש"ש והוי מפקי תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים שבהם ריבוי המין דאי' (ברכות כ"ב.) שלא יהיו ת"ח וכו' כתרנגולים. והם הי' להם בזה כונה לש"ש פרו ורבו וכו' ואח"כ שהי' קטרוג עליהם שהוא לשם תאוה לבד לזה חרבה. ואשקא דריספק חריב ביתר זה הי' ממדת הגיאות והכבוד כמו שא' דהוי נהיגי כי הוי מתיליד ינוקא שתלי ארזא וזה מורה על גאוה וכבוד כמו שא' (במד' חקת) ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכו'. ואי' בגמ' (שבת קל"ט.) אי בטלי יהורי בטלי אמגושי דכתיב ואצרוף כבור סיגיך ופירש"י סיגיך הם גסי הרוח לשון ישגא מאוד. ובאמת מצינו בפסוק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה רק שיש גיאות לטובה ג"כ כמו שנא' ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' והוא כנגד קליפת עמלק שמשליך עצבות וקרירות על האדם כמו שנא' אשר קרך ודרשו בספרי הצנינך והפשירך. ואי' (תמורה ט"ז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות וקרי לי' עצבי שהיצה"ר משליך עצבות על האדם ושפלות בפיתויו שאינו נחשב לימודו ועבודתו כלום. ולזה נצרך גאוה שידע שע"י תורתו ועבודתו מוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה כמו שנא' תנו עוז לאלהים וכן להיפך ח"ו נאמר צור ילדך תשי. וזה הוא הגאות לש"ש כמו שנא' ויגבה לבו בדרכי ה'. וגם בביתר הי' להם בזה כונה לש"ש להשתמש בהגיאות לעבודת השי"ת. ואח"כ שהיה קטרוג שלקחו הגיאות לדברי עוה"ז כאו"ה קצו ארזא. וזהו אשקא דריספיק שהוא גאות דאו"ה במרכבה וגדולה חרוב ביתר. ויום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה שזה מורה לתיקון קלקול זה דאי' (סנהדרין מ"ו:) קבורה משום בזיוני וכן מצינו בכ' ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהי' שהוא בזיון וכיון שנתנו לקבורה היינו שאפשר לתקן קלקול זה. וזה ראו ע"י הנס שהיה שלא הסריחו במשך הזמן שהיו מושלכין בלא קבורה וע"ז התקינו ברכת הטוב ומטיב. והוא כמו שא' (פסחים נ'.) לעוה"ב כולו הטוב והמטיב שאז יראו שהכל הי' לטובה. וכן ראו שם שלא רצה הש"י לבזותם מזה שלא הסריחו שהי' ע"י נס רק הי' כדי לתקן מה שפגמו במדת הגאוה. ואח"כ נתנו לקבורה ולכן תיקנו ברכה זו בבהמ"ז שהגיאות בא ע"י אכילה גסה כמו שנא' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו':
5
ו׳וביתר היה מלכות בן כוזיבא דאמר אנא משיח כמו שא' (סנהד' צ"ג:) והרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלכים) כתב שרע"ק היה נושא כליו של בן כוזיבא אף שלא נמצא במדרשי חז"ל שלפנינו רק במד' (איכה רבתי ב') אי' שרע"ק אמר היינו מלכא משיחא ואמר לו בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך וכו' ומן הסתם הי' לו איזה שייכות לבחי' משיח והי' מלך ישראל וכבש אומות. ואי' בזווה"ק (ח"ג רס"א ב') משה שירותא בעלמא הוה וכו' סיומא מלכא משיחא וכו' דמשרע"ה הי' שורש תושב"כ וסיומא יהי' מלכא משיחא שהוא שורש תושבע"פ מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ודוד המע"ה הי' מרכבה למדת מלכות והי' ראש לבעלי רוה"ק ורוה"ק הוא בחי' תושבע"פ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל על מה שא' (ב"ב י"ב'.) וחכם עדיף מנביא שהוא ע"י רוה"ק וכמו שא' שם ולאו טעמא יהיב. ועיקר השלימות יהי' במלכא משיחא ע"י בחי' תושבע"פ שהוא התיקון לרוב כעס שנצרך לזה הרב חכמה כנ"ל. וכן אחר הקלקול במדבר נתנו אז הלוחות האחרונות דאי' (שמו"ר פ' מ"ז) חייך אין אתה מפסיד בלוחות הראשונות לא היו רק עשרת הדברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות [ונראה שלמדו זה אף דנראה שבלוחות ראשונות ג"כ נרמז הכל וכמו שנדרש (מ"ר שם) על מה שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפי' מה שהתלמיד שואל לרב ובלוחות שניות ג"כ היו רק י' הדברות. רק מדכתיב בלוחות שניות ויכתוב על הלוחות את דברי הברית וגו' ומקודם לזה כתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' ודרשו (במ"ר שם) זה על תושבע"פ וכן אי' (גיטין ס':) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנא' כי ע"פ הדברים האלה וכו' וכ' ויכתוב על הלוחות את דברי הברית מזה למדו שבלוחות שניות נכללו הלכות מדרשות ואגדות] וזה נצרך אחר הקלקול כדי לתקן הרב כעס. וסיומא יהי' ע"י מלכא משיחא. ואי' מהבעש"ט זצ"ל שראה ע"י עליות נשמה שרע"ק הוא שומר הפתח בהיכל משיח. והיינו דרע"ק הוא שורש תושבע"פ כמו שכ' האריז"ל ואי' (מנחות כ"ט:) שאמר משה רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו' כך עלה במחשבה לפני. והיינו דמשרע"ה היה בחינתו שורש תושב"כ ורע"ק שורש תושבע"פ. וזה מה שכ' הרמב"ם ז"ל הנ"ל שר"ע הי' נושא כליו של בן כוזיבא שהי' סבור עליו שהוא משיח וכלים של משיח הוא התושבע"פ. ואחר שחרב ביתר אז נתפשט התושבע"פ ביותר ע"י רע"ק שבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם והם הם העמידו תורה (כמ"ש יבמות ס"ב:) ואז תקנו הטוב והמטיב. הטוב אין טוב אלא תורה כמו שא' (ברכות ה'.) והמטיב לאחריני הוא בחי' תושבע"פ דאי' (סוכה מ"ט:) תורה ללמדה זו תורה של חסד וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא תושבע"פ שהוא על לשונה. ואז ראו שיוכל להתחיל התיקון לזה ע"י בחי' תושבע"פ שיתוקן הב' כתרים נעשה ונשמע בעטרה שעטרה לו אמו ולכן הוא יו"ט אף אחר החורבן:
6
ז׳ולכן איתא בגמ' אח"כ מכאן ואילך דמוסיף יוסיף וכו' שאז מיום ט"ו כאשר ראו שמתחיל התיקון אחר החורבן תקנו שצריך להוסיף מהלילה על היום דלילה הוא כנגד תושבע"פ דירח שהוא בחי' תושבע"פ מקבלת מאור השמש בחי' תושב"כ. ואף דא' (עירובין ס"ה.) מחדדן שמעתך א"ל דיממי נינהו מ"מ איתא (שמו"ר פ' מ"ז) מודה ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה שנא' קומי רוני בלילה וכן הוא אומר ותקם בעוד לילה. והיינו על תושבע"פ כמו שא' (מגילה ל"ב.) השונה בלא זמרה שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה שע"י כן זוכרין יותר (כמ"ש תוס' שם). או דקרי לה רנה דעיקר תושבע"פ הוא שיהי' נכנסין הד"ת ללב ליישר הלב וכשמתיישר הלב מזה בא שמחה כמו שנא' ולישרי לב שמחה ורנה בא משמחה. ונראה שזה טעם הז' לט"ו באב שע"י שראו אז שהתחיל התיקון ע"י תושבע"פ צריך להוסיף מאז מהלילה לשנות וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מת"ת וביו"ד סי' רמ"ו) הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשנה וכו'. ובזה יונח מ"ש בפע"ח שיש ז' טעמים בגמ' אף דלפנינו אי' בגמ' רק ו' טעמים על ט"ו באב אך זה שא' בגמ' מכאן ואילך דמוסיף יוסיף הוא הטעם השביעי כמו שאמרנו:
7
ח׳ואח"כ נסדר בגמ' ת"ר יפיפיות שבהן וכו' ובגמ' הגיר' ג' כתות יפיפיות מיוחסת מכוערת ובע"י חשיב ד' כתות יפיפיות מיוחסת עשירות ועניות. ואי' בפע"ח שהוא כנגד ד' אותיות השם הוי"ה והוא מה שא' בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו' דקאי על השי"ת שבוחר בישראל. ויפיפיות נגד ה' אחרונה שבשם הק' שהוא שכינתא תתאה כמו שנסדר בשה"ש כל שבחי כנס"י רעיתי יפתי יפה את כתרצה. והיינו שמקושטת בכ"ד קישוטי כלה והם אומר' תנו עיניכם ליופי. מיוחסת כנגד ו' שבשם הק' דעיקר היחוס ישראל הוא שהם בנים לה' כמו שנא' בנים אתם לה' אלהיכם. והוא רק ביעקב שזכה להיות נקרא בני בכורי ישראל והי' מטתו שלימה שאין בזרעו שום פסולת. משא"כ בזרע אברהם ויצחק אף שהם בעצמם ג"כ זכו שנקראו ישראל (כמ"ש במד') מ"מ מ"מ כיון שיצא מזרעם פסולת לא יתכן בהם השם בנים לה'. רק זרע יעקב זהו היחוס וזהו כנגד ו' שבשם שהוא כנגד יעקב שנקרא בן וכנס"י בת שהוא בחי' ו' ה'. וזהו תנו עיניכם למשפחה. ועשירות שאמרו שם שמכניסות הכל משלהן כל התכשיטין הוא כנגד ה' ראשונה וע"ד שא' (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין מצפון זהב יאתה היינו שיחזיק וישתדל במדת היראה שהוא בחי' צפון והוא מדתו של יצחק אע"ה ועי"ז יהי' בכוחו לקבל עשירות כמו שנא' ביצחק כי גדל מאוד ודרשו זבל פרדותיו של יצחק וכו' שהוא עשירות בהפלגה. וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה ע"פ ואברם כבד מאוד במקנה וגו' פי' כבד מלשון משא כבד שהעשירות הי' לו לעול ולמשא מפני שמדתו הי' עיקר בבחי' אהבה להשי"ת והי' ירא לנפשו מפני אהבות זרות שלא בקדושה. אבל יצחק אע"ה שהי' עיקרו בבחי' היראה לא ירא מזה והי' בכוחו לקבל העשירות. ועיקר יראה הוא מצד האדם כמו שנא' מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וזהו עשירות שמכניסות הכל משלהן. ועניות ובגמ' הגי' מכוערת והכל אחד דעניות היינו בדעת כמו שאמ' (נדרים מ"א.) אין עני אלא בדעת ומזה בא שהם מכוערת במעשים. וזהו כנגד י' שבשם הק' היינו שמ"מ הם קשורין בשורש בראשית המחשבה שהוא הקיצו של י' בחי' הדעת שהוא החיבור חו"ב. וכמו שא' (סנהד' מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא וע"ז נקראו ראשית תבואתה והוא כנגד עני בדעת. ואומרים ובלבד שתעטרוני בזהובים דהיינו שיתנו להם תכשיטין ואז לא יהיו מכוערת כמו שא' (נדרים ס"ו.) בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכן כאן המכוון שהשי"ת יעטר אותם בתכשיטין דבאמת רצונינו לעשות רצוניך רק השאור שבעיסה מעכב ואז לא יהיו עניות ומכוערת. ואח"כ אמר שם עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו דהיינו שכל אחד מראה לפי השגתו ותפיסתו בהשי"ת שהשיג בעוה"ז. ולעתיד כשיראה מפורש יהיה מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו:
8