פרי צדיק, ואתחנןPeri Tzadik, Vaetchanan
א׳ואתחנן אל ה' וגו' ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי וגו'. ופירש"י מספרי הרבה מזה שמור לך וכו' היינו לעוה"ב. ובפשוטו הוא ע"פ שאמרו (סוטה י"ד.) מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך וכו' אלא הרבה מצות וכו' ואינן מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ וכו'. וע"ז אמר לו רב לך לעוה"ב וכמו שא' בגמ' שם מעלה אני עליך כאלו עשיתם. אבל מ"מ קשה כיון שרצון משרע"ה היה לקיים המצות מה יועיל לו ע"ז השכר הלא הוא רצה רק בקיום המצות ולא בשכר המצות ובודאי הי' עובד שלא ע"מ לקבל פרס. אך הענין ע"פ שא' (כתובות קי"א.) שש שבועות הללו למה וכו' ושלא ידחקו את הקץ ופירש"י שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי והיינו שיש שהי' כח בידם להרבות בתפלה והיו פועלים בתפלתם לקרב את הקץ כעין שמצינו בר"ח ובניו (ב"מ פ"ה:) וע"ז הי' השבועה שלא ידחקו את הקץ. וכן הפי' כאן רב לך בידי לעוה"ב היינו בעד דבר זה שלא תפציר בתפלה כי אם הי' מפציר בתפלה הי' כח ביד משה רבינו לפעול בתפלתו לבטל הגזירה אבל רצון השי"ת הי' שישאר משרע"ה בחו"ל כדי שעי"ז יכניס גם דור המדבר לעתיד כמו שנא' ויתא ראשי עם וגו' וכמו"ש (מ"ר חקת) תהא בצידן ותבא עמהם. וזה שאמר רב לך בידי לעוה"ב לא בעד שכר המצות רק בעד זה שלא תרבה בתפלה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה כיון שכן הוא רצוני. וכן המכוון בהשבועות שלא יעלו ישראל בחומה ושלא ימרדו באו"ה ולכאורה למה צריך שבועה ע"ז כיון שלא יהי' הזמן והרצון מהשי"ת בודאי לא יהי' בכחם לעשות מאומה וכמו שמצינו שנא' אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו וגו'. אך הפי' שלא יעלו בחומה היינו אף שיעלה על דעתם שהם ראוים לגאולה וכמו שא' (פסחים פ"ז.) אני חומה זו תורה וכו' וכן נדרש (שהש"ר פ' ח') אם חומה הוא זה אברהם וכו' אם מעמיד הוא דברים כחומה וכו' אני חומה וכו' ואעמיד מעשים טובים כחומה. וזהו שלא יעלו בחומה שלא ירצו דוקא לעלות בכח החומה אפי' כשיראו שהם ראוים ויש להם תורה ומעש"ט כחומה ע"ז הי' השבועה שלא יעלו בחומה. ושלא ימרדו באו"ה היינו ג"כ כשיראו שכבר גדלה רשעת הגוים עד שראוים להגאל עי"ז ע"ז בא השבועה שכיון שהקץ לא נגלה וכל זמן שלא עלה ברצונו אין אתנו יודע אם ראוים. לגאולה מצידם כנ"ל. וכן אם נתמלא סאתם של האו"ה שאין הקב"ה נפרע מן האומות עד שעת שילוחה (כמ"ש סוטה ט'.):
1
ב׳וכן הוא סדר הפרשיות בתחלה נא' הואיל משה באר את התורה שהוא משנה תורה משה מפי עצמו אמרן. והוא התחלת תושבע"פ וכמו"ש בזוה"ק (פ' זו רס"א ב') והוא הרב חכמה שצריך לתקן הרב כעס. אח"כ פתח בענין התפלה שהוא ג"כ ממדת מלכות שהוא שם אדנ"י שמורה על יראה כמו שנא' ואם אדונים אני אי' מוראי. וכן תפלה נדרש בגמ' (ברכות ט':) הפ' ייראוך עם שמש על תפלה וכן נדרש (שם י':) אפי' בעל החלומות וכו' לא ימנע עצמו מן הרחמים שנא' וכו' כי את האלהים ירא וכמו שאומרים בתחלת התפלה אדנ"י שפתי תפתח. ואמר אתה החילות ובזוה"ק (ר"ס ב') משה שירותא בעלמא הוה וכו' והיינו דמשה רבינו הוריד התושב"כ ובתחלת הבריאה כתיב יום הששי שדרשו ע"ז (שבת פ"ח.) אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין וכו' ואמר סיומא מלכא משיחא וכו' והיינו דהתחלת תורה שבע"פ שהוא משנה תורה בחי' תושבע"פ הי' ג"כ ע"י משה רבינו וסיומא מלכא משיחא שאז יתגלה כל התושבע"פ שיוכל להתגלות בעוה"ז. ואח"כ כתיב כי תוליד וגו' ואח"כ דברות שניות דאי' (שמו"ר פ' מ"ו) ובלוחות שניות אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות וכו' כי כפלים לתושי' שזה תכלית הגליות להוציא עי"ז מהאומות שורש החיים שהוא התושבע"פ שיש בהם. אך אצלם החיות הזה הוא בגלות אצלם שהם לוקחים החיות הזה לההיפך. וכמו שא' (פסחים פ"ז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל וכו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים היינו הני"ק שיוציאו מהם. וכשיוציאו מהם כל התושבע"פ אז יהי' סיומא מלכא משיחא וכו' ובשבת שהוא כנגד מדת מלכות יש בו ג"כ התגלות מתושבע"פ כמו שנת' כ"פ:
2
ג׳ואתחנן אל ה' וגו' במ"ר ריש פ' זו אדם מישראל וכו' מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול וכו' כבר פרשה חנה וחנה היא מדברת על לבה. וכן אמרו ז"ל המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. ובמקום אחר אמרו הקל קול יעקב קול תורה וקול תפלה וכן אומרים בש"ע שמע קולינו וגו' הרי שתפלה יש להיות בקול. וכן נאמר באנשי כנה"ג ויזעקו בקול גדול. אמנם בוודאי הוא שסתם תפלה להשי"ת אין להגביה קולו והוא מקטני אמנה אבל לפעמים כאשר צר להאדם מאוד ולא יכול עוד להכיל הצער בקרבו מאיזה ענין שצריך לישועה אז הוא צועק מעומקא דלבא והוא אין מכוון להגביה קולו לפני השי"ת רק הצעקה הוא מקירות לבו שאין לו שום עצה וכמו שאמרו ז"ל על ויצעקו בקול גדול שאמרו בייא בייא שהוא בל"א גוואלט גוואלט שהי' צר להם מאוד מסיבת היצה"ר שהי' מסבב אותם ואין עצה להמלט. ותפלה בצעקה כזו מתקבלת לפניו ית' ואינה חוזרת ריקם. ולזה מביא המדרש ענין תפלת חנה שלא יגביה קולו על פ' ואתחנן שהוא תפלת משרע"ה שיכנס לארץ מפני ששניהם בסיגנון אחד נאמרו כי חנה לא הי' אפשר להיות לה צעקה בלב על דבר זה שהיתה מתפללת על בנים כי באמת אשה אינה מצווה על פרי' ורבי' רק שהיתה משתוקקת לבנים. ולכן היתה מדברת על לבה ולא בקולה מאחר שלא הי' לה הצעקה מקירות לבה. וכמו כן בתפלת משרע"ה לכנוס לארץ הגם שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.) וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא שרצה לקיים מצות הנוהגת בארץ. אבל עכ"פ לא הי' מחוייב בזה מאחר שכן הוא רצון השי"ת אלא שהוא בעצמו הי' משתוקק לזה ממילא אין מקום להצעקה בקול. ומפני זה לא נענה ג"כ בתפלתו. אבל הצעקה שהוא מפנימיות הלב מפאת הדוחק ואין לו עצה להמלט כזה בודאי מתקבלת. וע"ז רמזו ז"ל ע"פ הקל קול יעקב כי בפסוק זה מרומזים שני בחי' התפלה קל הראשון בלא ו' מרמז על תפלה בחשאי וקול השני עם האות ו' מרמז על הצעקה שמקירות הלב שהוא ממשיך חיות הישועה ואינה חוזרת ריקם:
3
ד׳עוד להלן במ"ר הנ"ל ד"א בעת ההוא לאמור א"ר עזרי' לאמור לדורות שיהי' מתפללים בעת צרה שהרי משה אע"פ שנא' לו לא תעבור את הירדן הזה התחיל מתחנן. ולכאורה כבר למדנו מיעקב אע"ה שיהי' נודרים ומתפללים בעת צרה כמו שנא' יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. אולם בודאי זה נשמע מיעקב אע"ה שיהי' מתפללים על כל צרה הממשמש לבוא שלא תבוא עליו ח"ו. אבל ממשרע"ה למדנו שגם על דבר שהוא עפ"י תפיסת האדם לאחר יאוש ח"ו אל ימנע עצמו מלהתפלל כמו שמצינו במשה רבע"ה אע"פ שנאמר לו מהשי"ת כי לא תעבור את הירדן הזה הי' מתפלל. וכן אי' בתנחומא פ' זו למד משה את באי עולם שלא יאמר אדם וכו' ועשה דייתיקי וכו' לא יתפלל עוד אלא יתפלל וכו' שהרי משה עשה דייתיקי וכו' שמא תאמר עמד לו ולא התפלל תלמוד לומר ואתחנן אל ה'. והנה בחזקי' כשבא אליו ישעי' הנביא ואמר לו צו לביתך וגו' אמרו חז"ל (ברכות י'.) שאמר לישעי' כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא שאפי' חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע את עצמו מן הרחמים. לכאורה מה הי' צריך לומר שמקובל זאת מאבי אביו הלא זה עצמו למדנו ממשרע"ה אע"פ שנאמר לו מהשי"ת בעצמו כי לא תעבור ואעפ"כ הי' מתפלל ומכש"כ בחזקי' ששמע רק מהנביא. אמנם כי ממשרע"ה אין ראי' שיועיל תפלתו רק שמחויב האדם להתפלל אבל אין בירור שיתקבל תפלתו כמו שהי' באמת במשרע"ה שלא הועיל בתפלתו זו על זה אמר כך מקובלני מבית אבי אבא היינו מדוד המע"ה שהוא פעל זאת שאפי' חרב חדה היינו שכבר נגזר הדין ע"פ ב"ד שלמעלה עכ"ז יוכל להתהפך הכל לטוב מצד רחמי שמים וזה אל ימנע עצמו מן הרחמים דייקא. והיינו במעשה דבת שבע כשבא אליו נתן הנביא ואמר לו אתה האיש היינו שהוא האיש שפסק על עצמו הדין וכמו כן יצא הדין מב"ד של מעלה שאין לו שום תקוה ח"ו ועם כל זה פעל בצעקתו מפנימיות הלב כאשר הבין בלבו הריחוק הגדול שירחם עליו השי"ת להוציאו מצרתו אע"פ שאינו כדאי וכמו שא' בתפלתו כרוב רחמיך מחה פשעי וגו' לב טהור ברא לי אלהים וכאמרם ז"ל מכלל דאיכא טמא היינו כשחשב בלבו מרוב המרירות שראה אחר כל יגיעתו והשתדלות עד שהי' לבו חלל בקרבו שאז"ל שהרגו ליצה"ר בתענית ועכ"ז יארע לו מכשול כזה. היה הצעקה גדולה בלבו להשי"ת שהוא כל יכול ואין לו עצה רק לברוא לו בריאה חדשה יש מאין שיהי' לו לב טהור ופעל את שריחם עליו השי"ת מצד מדת הרחמים להיות נעשה בריה חדשה. וזה הי' קבלת חזקי' ממנו שאל ימנע עצמו מן הרחמים דייקא. וכמו כן מצינו באנכה"ג שנא' ויצעקו בקול גדול כאמרם ז"ל שאמרו בייא בייא והיינו שהי' מפנימיות הלב צעקה גדולה על יצרא דע"ז שהבינו בלבם את גודל הקלקול והריחוק שנעשה להם עי"ז כאמרם ז"ל האי דאחרבי' לביהמ"ק ע"ז ביקשו שיבטלו השי"ת מלבם ויהי' נעשים ברי' חדשה שאמרו לא הן ולא שכרן מפני שאינם יכולים לעמוד כנגדו ופעלו זאת מצד רחמי שמים ובטלוהו. וגם על יצה"ר של תאוה בקשו ולא עלתה בידם מפני שנצרך לעולם כי גם לעתיד לבא לא יתבטל לגמרי רק יהי' נקרא לבן שיתלבן כמ"ש (זח"א קל"ז א') ולכן עוד נשאר ענין הזה בכל דור ודור שנצרך להיות גבור הכובש את יצרו בענין הזה. וכל פרט נפש אשר הוא מרגיש גודל ריחוקו בעסק זה ויש לו צעקה מפנימיות הלב להשי"ת הוא זוכה ע"י רחמי שמים להיות נעשה כברי' חדשה וכנ"ל:
4
ה׳ואתחנן אל ה' וגו' ויאמר אלי רב לך אל תוסף. בהתחלת הפרשה נאמר איך שהתפלל משה ולא נענה אחר זה נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים וגו'. ולכאורה צריך ביאור מ"ש ועתה מה ענין זה לזה מפני שהוא התפלל ולא נענה לכן שמע ישראל אל החקים אמנם יובן זה ע"פ אמרם ז"ל (בר"ר פ' כ"א) אין ועתה אלא לשון תשובה היינו כמשמעו לשון ועתה שמעתה יהי' טוב ומתחרט על העבר ואיתא במ"ר פרשה זו שערי תפלה פעמים פתוחין פעמים נעולים אבל שערי תשובה לעולם פתוחים וכו' מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים מה מקוה זה פעמים פתוח פעמים נעול אף שערי תפלה וכו' אבל הים הזה לעולם פתוח כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים. הנה הקיש ענין תפלה למקוה שאינה נענית אלא בעת רצון כמקוה שאינה מטהרת אלא כשיש בה ארבעים סאה מים אבל בעת יבושת המים ויחסר מה משיעור מקוה גם אם יצמצם א"ע בגופו ויטבול בו לא יעלה לו הטבילה. אבל ים הוא מי המקור שאין להם סוף. והוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף ה' מקואות) דבר ברור וכו' וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים וכו' ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם וכו' כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות וכו' והביא נפשו במי הדעת טהור. והיינו כשיעשה תשובה מעומק פנימיות לבו הוא מגיע להשורש והמקור כענין הים כמו שנא' ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ונעשים זדונות כזכיות והוא בחי' דוד המע"ה שנא' עליו נאום הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (מו"ק ט"ז:) שנעשה כברי' חדשה כמו שנא' לב טהור ברא לי אלהים והיינו ענין בריאה יש מאין. ועל שרש רמז זה עשה שלמה בנו הים של נחשת שההחזיק ק"ן מקוה טהרה וי"ל שנרמז ענין זה בגמ' (עירובין י"ג:) בתלמיד אחד שהי' לר"מ שהי' מטהר את השרץ בק"ן טעמים ובתוס' הקשה מהו הרבותא לטהר בפלפולים של הבל מה שאסרה תורה. אמנם ע"פ הידוע מחז"ל שדימו כל המדות רעות לטומאת שרץ כמאמרם טובל ושרץ בידו. וגם מאמר חז"ל (ר"ה כ"א:) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד. המ"ט שערי בינה מרמז לשבע מדות שבקדושה כשכל אחד כלול משבע הם מ"ט להתנהג בהם עפ"י התורה שנא' בה מזוקק שבעתים והם נמסרו כולם למשה חוץ מאחד מהם שהוא שער החמשים והוא בחי' תשובה מעומקא דלבא בחי' יוה"כ עלמא דחירו שהוא למעלה מן הדעת שהוא מן המקור העליון המטהר כל הפגמים וזה לא נמסר למשרע"ה שהוא בחי' צדיק גמור ובמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד:
5
ו׳וזה ידוע מהאריז"ל ששלש קליפות טמאות יש בעולם והם מרומז בפ' רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת שמהם שרש כל מיני בע"ח טמאים והנאות איסורים אשר אין להם תקון והרביעית ונוגה לו סביב שהוא קליפת נוגה שהוא השרש של כל מיני תאות ההיתר שיש להם תיקון. ומשרש ג' הקליפות הנ"ל נפגמו ג' העולמות בריאה יצירה עשי' שיש בהם בחי' תערובות רע המה אופנים וחיות ושרפים ובנפש האדם המה נפש רוח ונשמה שיוכלו להפגם באיסורים ע"י שורש ג' קליפות הנ"ל זולת חי' יחידה שהמה אור מקיף ואינם נפגמים. והנה אם פגם האדם וקילקל גם בג' בחי' שלו היינו במוחו ולבו וכלי המעשר שהמה מבחי' נר"נ בכל השבע מדות הק' שיש בכל אחד מזוקק שבעתים היינו מ"ט שערים בכל אחד עכ"ז יש לו עוד תקוה להטהר ע"י התשובה מעומקא דלבא שהוא שער החמשים שיש בכל אחד. וזהו שרמזו חז"ל בגמ' הנ"ל בתלמידו של ר"מ שהי' יכול לטהר השרץ שהוא מרמז על ג' קליפות הטמאות בכלל גם אם נטמא האדם ח"ו בכולם ביכלתו אעפ"כ ליטהר ע"י שער החמשים שיש בכל אחד. וזהו הפי' בק"ן טעמים היינו בג' שערי החמשים שיש תקוה מכל השלש קליפות ליטהר. ועל רמז זה עשה שלמה המע"ה הים שהי' מחזיק ק"ן מקוה טהרה מפני שבימיו הי' כבר תכלית שלימות התיקון מכל הפגמים דאז קיימא סיהרא בשלימותא כעין לעתיד. רק שהי' החטא גורם ולכן הוצרך לנו עוד בירורים עד עת קץ. ונחזור לעניננו שמשרע"ה הי' שרשו ע"פ המ"ט שערי בינה שהם ע"פ דרך התורה לכן לא הועיל בתפלתו לבטל הגזירה לכן פתח בסדרה זו ואתחנן אל ה' בעת ההוא וגו' ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף וגו'. אבל ועתה ישראל היינו ע"י תשובה שהוא מרומז בלשון ועתה שהוא שער החמשים יוכל לפעול ליתקן הכל כי במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד לכן שמע אל החקים וגו':
6
ז׳ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור מלת בעת ההוא לכאורה מיותר. בספרי אי' משל לבני מדינה וכו' כן משה מבקש וכו' כיון שראה שנפלו סיחון ועוג לפניו אמר הרי השעה שאבקש שאכנס לארץ לכך נאמר בעת ההוא מפרש בעת ההוא על מפלת סיחון ועוג. והנה בפ' דברים כתיב ו' פעמים לשון בעת ההוא במפלת סיחון ועוג. ב' פעמים נא' ונלכוד את כל עריו בעת ההוא וגו' אצל סיחון ואצל עוג. ג) ונקח בעת ההוא את הארץ מיד שני מלכי האמורי. ד) ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. ה) ואצו אתכם בעת ההוא לאמור עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ. ו) ואת יהושע צויתי בעת ההוא לאמור עינך הרואות וגו כן עשה וגו'. וע"ז קאי ואתחנן אל ה' בעת ההוא היינו בעת כיבוש סיחון ועוג כנ"ל. אך כל זה צריך להבין למה נצטיין כיבוש סיחון ועוג בלשון בעת ההוא דוקא. אך הענין הזאת קאי על מה שנא' ג' פעמים בעת ההוא בתחלת פ' דברים דכתיב ואומר אליכם בעת ההוא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו'. ואצוה את שופטיכם בעת ההוא וגו' ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון ואמרנו דהפי' בעת ההוא בעת שהיו ישראל במעלה העליונה וכמו"ש במ"ר (ריש איכה) משה ראה אותם בכבודם ובשלותם אמר איכה אשא לבדי וכו'. והוא מה שנא' ה' אלהינו דבר אלינו בחורב רב לכם שבת גו' ופי' רש"י ממדרש הרבה גדולה על ישיבתכם בהר היינו שזכו שם להתורה פנו וסעו וגו' לכנוס לא"י לזכות לאור תושבע"פ. וע"ז קאי ואומר אליכם בעת ההוא כשהייתם במעלה גדולה לא אוכל לבדי שאת אתכם לנשיא אתכם שיוקבע בכם הד"ת והאור לעולמי עד ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' שאתם במעלה עליונה כ"כ מ"מ יכול יצה"ר עוד לכנוס. וכמו שנא' איכה אשא לבדי טרחכם וגו' וכדרשתם ז"ל טרחנים וכו' לכן הבו לכם אנשים שע"י שיהי' להם שייכות יותר כל אחד לאנשיו ע"פ מ"ש ואשימם בראשיכם שאשמותיהן תלוי בראש דייניהם (כמ"ש בספרי) ע"י כן יוכלו הם לשאת אתכם במעלה שיוקבעו בכם הד"ת לעולמי עד. וע"ז נא' ואצוה את שופטיכם בעת ההוא וגו' ג"כ בעת שהייתם במעלה עליונה. וע"י שנתתי מכחי להשופטים עי"ז יוכלו להכניס בלבבם הד"ת שיוקבעו לעולמי עד ואצוה אתכם בעת ההוא את כל וגו' כל הדברים מורה על קביעות ד"ת שהוא כח תושבע"פ. ולפי זה קאי כל הג' פעמים בעת ההוא על שעה שראה אותם בכבודם במעלה עליונה. וכל זה אמר להם אחרי הכותו את סיחון וגו' והיינו אחר שהוציא מהם כל כח החיות שלהם שהם ניצולו מעונש דור המבול כמ"ש (זבחים קי"ג:) שעוג הי' בצדי התיבה ולא הוצרך לתיבה ומש"ה נתיירא משה ממנו שהי' סבור שנקי מחטא דור המבול שהי' בפגם הברית וסיחון נולד בתיבה (כמ"ש ח"א מהרש"א נדה ס"א.) והיו הם בקליפה זלעו"ז נגד מ' צדיק יסו"ע ונגד מ' מלכות תושבע"פ. ואחר שכבש בעצמו סיחון ועוג והוציא מהם כל חיותם אז הי' הזמן להכניס אור תושבע"פ בישראל (כמו שנת' במ"א). וזה שנזכר ט' פעמים בעת ההוא בפ' דברים ופעם הט' שהוא כנגד מ' יסוד כתיב ואת יהושע צויתי בעת ההוא לאמור עיניך הרואות את אשר עשה וגו' שיהושע הי' מזרע יוסף הצדיק והי' נגד מדת צדיק יסו"ע ו' זעירא שהוא ההמשכה מכ"ע עד מ' צדיק. וזה שנא' עיניך הרואות שע"י משה רבינו זכה יהושע בפרט וגם כל ישראל הראוים זכו לראות בחוש ולהרגיש בנפשם הכיבוש של סיחון ועוג שזה מורה שהוציאו כל שורש החיים שלהם. כן יעשה ה' לכל הממלכות וגו' לא תיראום. וכל הששה פעמים בעת ההוא שנאמר על שעת כיבוש סיחון ועוג קאי על ג' פעמים בעת ההוא שנזכרו בראש פ' דברים שהמכוון בעת ההוא שראה אותם בכבודם ובשלותם וכאמור. וע"ז קאי התחלת פרשה זו ואתחנן אל ה' בעת ההוא אחר כיבוש סיחון ועוג שביקש לעבור לא"י ולראות הארץ היינו להכניס בראייתו האור כי טוב בארץ שמורה על מדת מלכות תושבע"פ כדי שיזכו ישראל על ידו לאור תושבע"פ. וכן בעת ההוא זה הוא פעם עשירי שנזכר בעת ההוא מריש פ' דברים עד כאן שהוא כנגד מדת מלכות. והשיבו השי"ת שיראה מעבר הירדן וימסור הדבר ליהושע שהוא ינחילם את הארץ אשר תראה ויועיל ראיית משה מעבר הירדן ג"כ להכניס האור כי טוב. והכובש ומחלק יהי' יהושע ומ"מ ולפני אלעזר הכהן יעמוד שאין הכבוד זז מבית אביך שיצטרך אחר פטירת משה רבינו לראיית אלעזר שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא יהושע וכל בני ישראל (וכמו שנת' בפ' מו"מ) ושבת הזמן לזכות לאור כי טוב כמו שכ' בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים וכו' והוא האור שנגנז לעמלי תושבע"פ (כמ"ש תנחו' נח) העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. והוא מ"ש בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') יום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי והיינו מ"ש מלכות פה תושבע"פ קרינן לה:
7
ח׳בפרשה זו נאמרו הדברות שניות ויש בה כמה שינויים מהדברות ראשונות ומהם שבדברות ראשונות כתיב בטעם השבת כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי ע"כ ברך ה' וגו'. ובשניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ויש לומר הטעם שמצינו בשאלת הבן חכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' ויצונו ה' לעשות וגו'. ולכאורה למה לי' להקדים הפסוקים מיציאת מצרים לטעם החקים הול"ל ואמרת אליו אשר צונו ה' לעשות את כל החקים האלה. אך עיקר שאלתו הוא מאחר שתכלית וכונת המצות הוא ליראה את ה' וכמו שנאמר באמת בהתשובה אליו ויצונו ה' לעשות וגו' ליראה את ה' אלהיך וגו' וכן כתיב למעלה קודם עשרת הדברות יום אשר עמדת וגו' ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים וכן כתיב וזאת המצוה החקים והמשפטים וגו' למען תירא את ה' אלהיך וגו' שעיקר תכלית המצות והחקים והמשפטים הוא רק ליראה את ה' וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג ק"ס א') כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכו'. וע"ז שואל הבן מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה וגו' למה הרבה לנו מצות הי' לו לצוות רק התכלית לאהבה וליראה את ה'. ע"ז באה התשובה שבאמת לולא היצה"ר הי' די במאמר אנכי שנתקע ת"ת בלבם (כמ"ש במד'). אך עבדים היינו לפרעה במצרים וגו' והיינו משוקעים כ"כ בקליפה כעובר בבטן אמו עד שהוצרך השי"ת להוציא אותנו ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים וגו' היינו העשר מכות שהי' נגוף למצרים ורפוא לישראל (כעין שאי' בזח"ב ל"ו א') שבכל מכה הוציא השי"ת את ישראל ממדה אחת מעשר קליפות דטומאה דזה לעומת זה והכניסם למדה אחת מע"ס דקדושה. וזהו ואותנו הוציא משם וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהיך. שצריך ע"ז תרי"ג מצות שהם תרי"ג זיני עיטין עצות איך להשיג היראה מטעם שיש היצה"ר שיוכל לקלקל:
8
ט׳וכן הענין בשעת מ"ת בדברות ראשונות כתיב זכור את יום השבת שמצד ישראל צריך רק אתערותא דלתתא לזכור השבת בפה ואז יבוא הקדושה דקביעא וקיימא ממילא מהשי"ת כמו שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם וכמו שנא' אח"כ ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו שהשי"ת נתן בו ברכה וקדושה. ומשום זה נכתב שם הטעם כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי וגו' והוא כעין שא' בשאלתות (תנחו' בראשית) נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי בי' אנא. דכל המצות הם דרכיו של הקב"ה שהקב"ה ג"כ מקיים המצות כמ"ש במדרש (ויק"ר פ' ל"ה) הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה. ע"ז באו המצות לקיים והלכת בדרכיו. וזהו נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא ולכן נא' זכור שע"י זכור בפה לבד יזכו לקדושת שבת מצד השי"ת שזה מורה לשון זכור אתר דלית בי' שכחה. משא"כ בדברות שניות שהי' אחר הקלקול שם נאמר שמור את יום השבת שעתה כבר צריך שמירה שלא ישכח השבת ויחללו ח"ו וע"י השמירה יכניסו קדושה בשבת. לכן כתיב וזכרת כי עבד היית וגו' לזכור שהיינו משוקעים כ"כ בקליפת מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'. לזה נצרך שמירה יתירה שכבר יש מציאת שכחה ע"י היצה"ר שיוכל לקלקל כמו במצרים ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שע"י השמירה כל היום ממלאכה יכניסו הם קדושה לשבת. וכן מצינו בפ' תשא בציווי מלאכת המשכן שזה נא' אחר הקלקול כמו שפרש"י שם בפ' ויתן אל משה ככלותו. ואף לפי מה שכ' הרמב"ן ז"ל (ר"פ ויקהל) שהכל נאמר כסדר ונצטוו על מלאכת המשכן קודם מעשה העגל מ"מ הענין של ציווי מלאכת המשכן הי' רק מפני שצפה השי"ת מקודם שעתידין לקלקל ולתיקון הקלקול יוצרכו למשכן שלולא הקלקול הי' ראוי להיות השכינה בתחתונים בכל מקום משכן ישראל כמו קודם קלקול אדה"ר והי' כל מחנה ישראל כמו קדושת מקום המשכן. וכאן שנא' כפי שיהי' אחר הקלקול לכן נא' שם בפ' שבת אך את שבתותי תשמורו וגו' ושמרתם את השבת וגו' ושמרו בנ"י את השבת וגו' נאמר ג' פעמים לשון שמירה דכיון שיחזור היצה"ר צריך שמירה שלא לשכוח דע"י היצה"ר כבר יצוייר השכחה. וע"י השמירה ממלאכה כל היום השבת מצידם יזכו להכניס קדושה לשבת וכמו שנא' ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת:
9
י׳וזה הענין מ"ש במדרש (קה"ר פ' א') ז' הבלים וכו' כנגד ז' ימי בראשית וכו' בשבת מאי אית לך למימרא מחללי' מות יומת וכו' היינו כיון שראה שנכתב בו מחללי' וגו' שיצויר שיכנוס היצה"ר ויפתהו לחלל ח"ו השבת וישכח הקדושה ממנו אמר ע"ז הכל הבל. שמתחלה קודם הקלקול בשעת מ"ת נאמר זכור שהוא אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה שיהי' נקבע בלב ולא ישכח וכמו שאמרני. ומ"מ כתיב אח"כ שם באותו פרשה ביני ובין בנ"י וגו' כי ששת ימים עשה ה' וגו' והיינו שע"י שמירת השבת שיזכו לעשות את השבת עי"ז יזכו אח"כ להקדוש' דקביעא וקיימא מהשי"ת ג"כ. וזה שאומרים בקידוש היום ושבת קדשו וכו' הנחילנו זכרון למעשה בראשית ובדברות ראשונות שנא' שם טעם השבת כי ששת ימים וגו' לא נאמר לשון זכרון. אך בפ' זו דנאמר אות הוא לעולם כי ששת ימים וגו' היינו שאח"כ אפי' אחר הקלקול זוכין ג"כ למתנה טובה ושבת שמה שהוא קדושה דקביעא וקיימא לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואומרים תחלה למקראי קודש היינו בזה שישראל מכניסין קדושה לשבת כמו שנא' לעשות את יום השבת. זכר ליציאת מצרים שהוא אחר הקלקול שנצטוו שמור מפני היצה"ר שיכול לשכח. וענין של זכרון יציאת מצרים שהוזהרו עלי' כמה פעמים הוא כדי שלא יפול האדם בעצמו אחרי שיחשוב וידע נגעי לבבו ושלא יתייאש ח"ו ע"ז בא זכירת יציאת מצרים שאף שהיו משוקעים שם בקליפה כ"כ כעובר בבטן אמו מ"מ הוציא ה' אותנו משם וכן יעזור השי"ת לכל מי שירצה לשוב באמת. וכמו"ש (שהש"ר ה' ב') בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהי' עגלות וקרנות נכנסות בו. ואומרים בשם הבעש"ט זצ"ל אך שהחודו של מחט יהי' מפולש מעבר לעבר עד מעמקי הלב. וזה הענין שהוזכר במאמר אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ורבים הקשו למה לא אמר אשר בראתי שמים וארץ. והרמב"ן ז"ל כתב שביציאת מצרים נכלל מציאות ה' וחידוש העולם והשגחה עי"ש. ולפי הנ"ל הוא כי במאמר אנכי שהוא כנגד כ"ע כמו שא' (זח"ג רנ"ו א') אנכי בי' כ' כתר וכו' שזה מורה שישראל קשורים בשורש לזה נזכר יציאת מצרים להורות שאף מי שמשוקע ח"ו בכל מקום שהוא מ"מ זרע ישראל לא ידח ממנו נדח מאחר שקשורים בשורש בהשי"ת ואם אך ירצה לשוב לה' ולדבקו בו יעזרהו השי"ת כימי צאתנו מארץ מצרים:
10
י״אבפ' זו בדברות שניות כתיב בדיבור שבת וכן בדיבור כיבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך משא"כ בדברות ראשונות לא כתיב כאשר צוך. ובגמ' (סנהדרין נ"ו:) שבת וכיבוד או"א דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואר"י כאשר צוך במרה. וצריך להבין למה נכתב כאשר צוך במרה שבשם לא נזכר מפורש שנצטוו על שבת וכיבוד רק ברמז לפי דרשת המכילתא על פסוק חוק ומשפט חוק זה שבת ומשפט כיבוד או"א ועל שבת טפי היה שייך לדרוש כאשר צוך באלוש במן שנזכר שביתת שבת. אבל מה לו לומר בכלל כאשר צוך כיון שמצוה כעת גם למה בדברות ראשונות לא הוזכר כאשר צוך בשבת וכיבוד הא כבר הי' ג"כ אחר מרה. אך הענין ע"פ מה שאמרנו דבמרה כיון שנעלם מהם האור שהי' להם בקריעת י"ס וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב ס' א') על מה שנא' ולא מצאו מים דקוב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קוב"ה והי' נפשם עגומה עליהם מה יועיל להם שיוכלו להשיג פן יהי' נעלם מהם עוד. ע"ז הודיעם שיתן להם אח"כ מצות שבת וכיבוד וכמ"ש הרמב"ן שרק הפרשיות נתן להם ולא שנצטוו על מצות שבת וכיבוד. וכן נראה מדלא כתיב בלשון ציווי ודיבור כמו כל המצות רק בלשון שם לו חוק ומשפט היינו לבשר להם זאת והיה להם זה לתנחומין והודיעם שיצטוו על השבת שנקרא חוק היינו שיוחקקו הד"ת בלבם ולא יתעלם מהם האור עוד. ומשפט היינו כיבוד או"א והגם שהא דבר שהשכל מחייבו וגם האו"ה נזהרין ע"ז. אך באמת שייך זאת רק להם שמחזיקים העוה"ז לעיקר מחייב אותם השכל לכבד האבות שהביאוהו לעולם שיוכל למלאות לו כל תאות וחמדת עוה"ז. משא"כ ישראל דבאמת נמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא וכו' (עירובין י"ג:) ולא היה הדעת נותן שצריך לכבדם. רק לרבו יש לכבד שהביאו לידי חיי העוה"ב. רק מפני שהשי"ת צוה על כיבוד אב ואם והטעם מפני שישראל יש לו קדושה בהגוף שהגוף של ישראל ג"כ קדוש וכמ"ש בתיקונים (תי' י"ג) ויעקב כו' מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא. והיינו דמשה רבינו שהוא כולל כל הד"ת הוא שורש נשמות כל ישראל כמו"ש נר לרגלי דבריך נר ה' נשמת אדם וכמו"ש בסה"ק דס' רבוא אותיות שבתורה כנגד ס"ר נפשות. ויעקב גופא שהוא כולל קדושת כל גופי ישראל שכל גופי ישראל יש בהם קדושה שאין במטתו פסולת. ואפי' אם ח"ו יגדיל עבירות אבל אע"פ שחטא ישראל הוא כמ"ש (סנהדרין מ"ד) וכל שהוא מזרע ישראל לא ידח ממנו נדח וימצא השי"ת עצות לתיקונו. ולזה בא מצות כיבוד אב ואם שמהם הגוף שיש בו ג"כ קדושה וזה שניתן להם במרה מצות שבת וכיבוד שהודיע להם פרשיות אלו שיצטוו אח"כ עליהם וזה הי' להם למשיב נפש שלא יצטערו פן ח"ו יקלקלו עוד וכמו שנת' במק"א:
11
י״בומזה הטעם בדברות ראשונות דאי' במדרש שהש"ר בשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם מש"ה לא הוצרכו לזה לומר להם כאשר צוך במרה. משא"כ בדברות שניות אחר הקלקול שאז עלה מורא על ראשם פן ח"ו יתגבר עליהם היצה"ר עוד הפעם ויקלקלו. לכן נכתב בב' מצות אלו כאשר צוך במרה חוק זה שבת שהשבת הוא חוק שנחקק הקדושה בלב ישראל ולא יוכל להתקלקל וזהו בקדושת הנפש. ומשפט זה כיבוד שמורה על הגוף של ישראל שהוא בקדושה ומובטחים שלא יתקלקלו ח"ו לגמרי כל מי שהוא מזרע יעקב ומטעם זה מצווים לכבד או"א שהכניסו הקדושה להגוף. וכן מטעם זה יש עוד שינוי בדיבור כבד שבשניות כתיב ולמען ייטב לך ובראשונות לא כתיב וכבר שאלו ע"ז בגמ' (ב"ק נ"ד:) ותירצו. אך בדברי אגדה הרשות נתונה לתרץ. והענין שהתורה נקרא חיים כמו שנא' עץ חיים הוא וגו' וכן נקרא טוב אין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב וגו' (ברכות ה'.) וכן תושבע"פ נקרא ג"כ טוב כמו שנא' טוב לי תורת פיך וגו'. והוא כאשר התושבע"פ נכלל בימין בתושב"כ שהוא מסט' דטוב נקרא גם היא טוב. וכן כתיב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב דיכול להיות חיים שאין בהם טוב. וכן כתיב בפ' נצבים ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב:
12
י״גוהנה בדברות ראשונות לא הוצרך לומר ולמען ייטב לך כיון שנא' למען יאריכון ימיך שהוא החיים ממילא הוא הטוב ג"כ שאז לא הי' רק הטוב מסט' דעץ החיים משא"כ בדברות שניות שהוא אחר הקלקול שנצרך לתושבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס ובתושבע"פ יש מסט' דעץ הדעת טו"ר. לכן הוצרך לכתוב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך שהחיים יהי' מסט' דטוב וכן אח"כ ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב. ומ"מ כתיב בסוף הפ' שם ובחרת בחיים ולא נא' טוב שכל שבוחר בחיים גם הטוב בכללו באמת דאל"כ רשעים בחייהם קרויים מתים. וכן כתיב בפ' זו בתשובה לשאלת הבן חכם ויצונו ה' וגו' ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו וגו' לחיותנו כהיום הזה הזכיר ג"כ חיים וטוב. והנה בכל מקום מזכיר החיים ואח"כ הטוב וכאן כתיב לטוב לנו לחיותנו והוא כיון דבתשובה זו הזכיר יציאת מצרים והיינו שידע שנמצא היצה"ר שיוכל לקלקל וע"ז באו המצות שהם עיטין ליראה את ה' ויראה הוא מדת מלכות שהוא שם של אדנ"י שמורה על יראה כמו שנא' ואם אדונים אני איה מוראי ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה לכן כתיב לטוב לנו כל הימים כמו שנא' אוהב ימים לראות טוב היינו לזכות לתושבע"פ מסטרא דהטוב וכסדר השתלשלות המדות מטלא דעתיקא וכמו שנת' במ"א. ואמר לחיותנו כהיום הזה שזה מורה על יום מתן תורה שנקרא היום הזה וכמו שנדרש תמיד היום הזה כיום שנתנה מהר סיני (כמו"ש ברכות ס"ג:) ובפסיקתא על ביום הזה באו מדבר סיני (הובא בפירש"י) ובפ' תבוא ע"פ היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו' כי לשון היום הזה מורה שראו מפורש כמורה באצבע וזהו לחיותנו כהיום הזה שנזכה לחיים כמו ביום מתן תורה שהי' רק חיים של טובה:
13
י״דכתיב עולת שבת בשבתו המכוון שכל שבת יש לו קדושה מיוחדת השייך לאותו שבת. וקדושת כל שבת מרומז בהפרשה בד"ת שקורין בשבת זה. ופ' ואתחנן קורין תמיד אחר ט' באב שבסיום הקינות נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם ובמ"ר (סוף איכה) כאדה"ר. היינו לתקן כל קלקול אדה"ר שיהי' כקודם החטא וזה כקדם. ובמ"ר (שמו"ר פ' ל"ח) דברים אני מבקש שנא' וכו' ואין דברים אלא ד"ת שנא' אלה הדברים וגו' אמרו לו אין אנו יודעין אמר להם בכו והתפללו לפני וכו'. דעיקר שבירת היצה"ר הוא ע"י ד"ת כמ"ש (סוכה נ"ב:) משכהו לבהמ"ד ובזוה"ק (ח"א ר"ב א') דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. ועיקר ע"י תושבע"פ וזהו הפי' משכהו לבהמ"ד שהוא מקום חידוש הלכות היינו תושבע"פ. אך מ"מ יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש בכל יום שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ומתחדש בכל פעם שמתגדל אדם יותר כמו שא' בגמ' (שם) דאמר אביי אי מאן דסנו לי הוה לא הוה מצי לאוקומי' נפשי' והרי אף באמוראים שהיו כמלאכיס יכול לכנוס ולפתות. ואף בתנאים מצינו (קידושין פ"א.) ברע"ק ובר' מאיר אי לאו דמכרזי עלך ברקיעא הזהרו ברע"ק ובתורתו הזהרו בר"מ ובתורתו וכו' שרק מן השמים שמרו לאותן הצדוקים שהיו שורש תושבע"פ. וע"ז צריך תפלה שהשי"ת יעזרהו וכמו שא' (סוכה שם) שאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. וזה שבא אחר זה פ' ואתחנן שבו נכתב הדברות שניות שא' (שמו"ר פ' מ"ו ומ"ז) שיש בהן מדרש הלכות ואגדות כי כפלים לתושי' והוא מסוגל לתברא יצה"ר ולתקן כל העבר ע"י ד"ת כמו שנא' ולכל בשרו מרפא. והתחלת הפרשה ואתחנן אל ה' שהוא שורש התפלה. ונא' מי כה' אלהינו אשר לו אלהים קרובים אליו בכל קראנו אליו. ושבת זמן תורה כמו שא' (שבת פ"ו:) דכו"ע בשבת נתנה תורה ובזוה"ק (ח"א מ"ז ב') יום השביעי דא תושבע"פ דאיהי יום שביעי דמלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ובו הזמן לתשובה כמו שנא' טוב להודות לה' שכל מי שמודה ועוזב ניצול מדינה של גיהנם כמ"ש (פרדר"א פ' י"ט) וגם מצינו (שבת קי"ח:) המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו והזמן לזכות לתשובה ע"י תורה ותפלה. ובפרט בשבת זה שקדושתו המרומז בהפרשה הוא תורה ותפלה. ונא' הקל קול יעקב קל ה' קול תפלה קל ו' קול תורה דאת ו' איקרי אות אמת ואמת זו תורה והזמן בשבת זה לזכות בו לתשובה ע"י תורה ותפלה שיהי' מיד נגאלין:
14
ט״ובש"ע דשבת שחרית אומרים ישמח משה במתנת חלקו. הענין הוא דאי' בזוה"ק (ח"ג כ"ט ב') תלמידי חכמים וכו' אתקריאו שבתות וימים טובים. וע"כ פשוט מפני שהמה פונים עצמם מכל עסקי עוה"ז ורק עוסקים בתורה כל ימיהם בזה הם מקדשים עתותם כיום השבת לכלל ישראל שאז כולם פנוים מכל מלאכת עוה"ז ופונים א"ע רק לד"ת. ואי' ג"כ בזוה"ק (ח"ג קע"ט ב') לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבתות של חול היינו ג"כ לרמז הנ"ל לאותן הנפשות הפונים א"ע מכל מלאכות עוה"ז גם ימי החול שלהם מקודשים בקדושת השבת. ודקדוק הלשון בזוה"ק כשבתות וימים טובים דידוע החילוק שבין שבת ליו"ט שביו"ט מותר מלאכת אוכל נפש משא"כ בשבת וגם קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי"ת כמו שנא' אני ה' מקדשכם ויו"ט נקרא מקרא קודש דישראל מקדשי לי'. וכמו כן יש הפרש בנפשות הת"ח ג"כ כי יש ת"ח המוקדשים מתולדתם להיות כולו לה' כמו רשב"י וחביריו שהי' תורתם אומנתם והמה פטורים מתפלה שנקרא חיי שעה מפני שכל עסקיהם רק בחיי עולם ואינם פונים דעתם כלל לצורך פרנסתם ונברא להם חרוב ומעיינא דמיא. אמנם לאו כל אדם זוכה לזה כמו שא' (ברכות ל"ה:) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כמו שכבר דברנו מזה מה שבגמ' (שם) אמרו ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' ואספת דגנך והק' בח"א מהרש"א הלא כאן נאמר והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי ואיך נקראין אין עושין רצונו של מקום. אבל הענין שבודאי ראשית המחשבה ורצון השי"ת בשעת הבריאה שברא את האדם ישר הי' להיות פנוי לעבודתו ית"ש וזה נקרא רצונו של מקום. אבל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לזה לא צוה בפי' ע"ז. ולכן אי' (שבת ל"ג:) כאשר יצאו מהמערה וראו שעוסקים בחריש ובקציר והענישם מפני שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה יצאה ב"ק ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם מפני שאין רוב צבור יכולים לעמוד בזה. ולכן אחר זה כשראו לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא לכבוד שבת יתיב דעתייהו שראו שחביבים מצות על ישראל מפני שזה הוא מצותיו ית' כמו שנא' ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת וע"י האסא הראה החביבות ממצות שביתת יום השבת שאם היה השי"ת מצוה לנוח ולשבות כל ששת ימי המעשה היו ג"כ מקיימין מצותיו (ונת' פ' לך אות ג') וע"ז מרמז האסא שהצדיקים נמשלו בהדסים (מגילה י"ג.) כי ע"י שמירת שבת נתברר שעמך כולם צדיקים וכמו שא' (סנהד' מ"ד.) אסא דקאי ביני חילפי אסא שמי' ואסא קרו לי'. והנה גם אותן הנפשות שאינם מסוגלים לזה מתולדתם ורק המה פונים עצמם להקדיש רוב ימיהם לתורה ועבודה ומקיימים בעצמם כדרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועוסקים מעט במלאכה רק כדי להחיות את נפשם כמו ר' יהושע שהי' פחמי ור"י הסנדלר ור"י נפחא. והת"ח הללו קדושת נפשם הם כימים טובים שעושים בהם מלאכת אוכל נפש כמו כן הם עובדים רק כדי להחיות את נפשם בדוחק כדי חייו והוא עבודה תמה מצד אתעדל"ת כמו יו"ט. וע"ז רמזו רז"ל (ב"ק צ"ב:) בפ' ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפלה שהוא עבודה שבלב וברך את לחמך ואת מימך זה פת במלח וקיתון של מים שהוא כדרכה של תורה מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך. ופי' מחלה הוא כא' ז"ל (מגילה י"ז:) מה ראו לומר רפואה בשמינית מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית. דהיינו שעצם ענין המילה הוא רפואה לחולי הנפש מה שנתהוה בראשית הבריאה ע"י הפגם של אדה"ר מה שנצמח מן הקלקול של גמר היום של שיה"מ שע"ז אמרו ז"ל (סנהד' ל"ח:) אדה"ר מושך בערלתו הי' ועי"ז נסתעף בתולדה לכל הדורות עם מסך הערלה הדבוק בהם ונצרך לזה רפואה ותיקון עד עת קץ. כמו שא' (ב"ר פ' י') ע"פ ומחץ מכתו ירפא מחץ מכתו של עולם ירפא:
15
ט״זויש לכוין דברינו בגמ' (תענית כ"א.) בר' יוחנן ואילפא שר' יוחנן שמע ממלאכי השרת שהי' רוצה להשליך הכותל עליהם מפני שהם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה רק דאיכא חד מינייהו דקיימא לי' שעתא ואילפא לא שמע א"ר יוחנן ש"מ לדידי קיימא שעתא וחזר מפני שבזה הרגיש שנפשו נתקדשה מתולדתה להקדיש עתותיו לד"ת שלא לעסוק כלום בחיי שעה וכן הי' האמת שהוא היה העובר דארח ביוה"כ ולחושו לי' ואילחיש וקרא עליו בטרם אצרך בבטן ידעתיך (יומא פ"ב:) ולכן מכר כל אשר לו משדה וכרם כדי לזכות באורייתא כמו שאמר לרחב"א (זו"ח בראשית). והנה משרע"ה ידוע שהי' שורש נפשו בתולדתה להיות פונה לחיי עולם תמיד ולא לחיי שעה וכמו שנא' בשעת לידתו ותרא אותו כי טוב הוא ואין טוב אלא תורה בחי' האור כי טוב שמרמז החמשה פעמים אור שבפ' יהי אור על חמשה חומשי תורה (ב"ר פ' ג') וכשנולד נתמלא כל הבית כולו אורה והוא הי' השורש של בני דורו שקיבלו התורה והי' מזונם המן שהי' לחם מן השמים לחם שמלאכי השרת אוכלים. והנה בלוחות הראשונות נאמר חרות על הלוחות ואמרו (עירובין נ"ד.) אל תקרא חרות אלא חירות. ואי' בשל"ה הק' שבכל מקום הנזכר אל תקרא הפי' הוא שלא תוכל לקרא כך רק אם תקרא כך וכן כאן שאם הוא חרות על לוח לבם על לב האבן אז תוכל לקרות חירות שהוא חירות ממלה"מ ומיצה"ר שהוא הלב כסיל לשמאלו כמו שאמרו (שהש"ר פ' א') בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם על לב חכם לימינו ובשעה ששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם מלב כסיל לשמאלו. ובזה יובן מה דאי' בזוה"ק (זח"ג רע"ג א') תרי לוחי דאורייתא דאתייהובי בשבת והלא לפי החשבון לא הי' יכול להזדמן ביום השבת בשנה זו בין הלוחות ראשונות בי"ז בתמוז בין הלוחות שניות ביוהכ"פ. רק המכוון הוא על גוף המתן תורה שהי' בשבת דכו"ע בשבת נתנה תורה ואז נתנה שני הדברות אנכי ולא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום להיות חקוקים על לוח לבם וזה פי' תרין לוחין דאורייתא. ואז נאמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שהיו מוכנים להיות כמו קודם החטא אשר עשה את האדם ישר להיות פונה רק לעבודתו ית"ש כמו שנא' ואתם כהני ה' תקראו. וזהו ענין קדושת שבת בעצם הנפש וכדברנו הנ"ל שזה שורש נפש משרע"ה משורש התורה שכל עניניו להיות פונה לחיי עולם וגם המזונות נשפעים משורש הקדושה לבל יסתעף מהאכילה מצד בחי' היצה"ר כמו שנא' פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת וגו'. וע"ז רמזו חז"ל (מכילתא בשלח) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה היינו הכהנים. ואם המכוון מפני שהם פנוים לעסוק בתורה שאין להם טרדת פרנסה הי' להם לחשוב גם לוים אוכלי מעשר שהי' להם ג"כ די פרנסתם בלי עבודה. רק המכוון הוא מחמת שגוף האכילה הוא בקדושה כמו שמצינו דאכילת תרומה נקרא עבודה עבדתי. ובכל הנ"ל יובן מה שאומרים בש"ק ישמח משה במתנת חלקו שקדושת שבת הוא בשורש אחד עם קדושת נפש משרע"ה בעצם. כי עבד נאמן קראת לו ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת הכל כפי רמז דברנו הנ"ל. וביום השבת בעצמו יש לכל נפשות ישראל איזה שייכות לקדושת משרע"ה בעצם שהם פנוים מכל מלאכה ופונים עצמם רק לעבודתו ית' בכל ענינים כי גם אכילת שבת הוא משורש הקדושה כמו שאמרו (בתנדב"א פ' א') שבת יעשה כולו תורה שאף האכילה ושתי' הוא ג"כ תורה כנראה מלשונו שם ע"ש.
16
י״זנחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. אי' בפסיקתא (פיסקא בכה תבכה) לפי שהקב"ה משלח את הנביאים לילך לנחם את ציון וחשב שם כל הנביאים שאמרו פסוקי נחמה ואמרו לו ישראל הרי תנחומים נתונים לך אתמול אמרת וכו' נאמין לראשונים או לאחרונים וחשב כולם עד באים כולם אצל הקב"ה א"ל רבש"ע בקשנו לנחם אותה ולא קבלו אמר להם הקב"ה בואי עמי אני ואתם נלך אצלה ומנחמים לה נחמו נחמו עמי (ע' בחירק) יאמר אלהיכם. וצריך להבין מאחר שלא רצו לקבל תנחומי הנביאים מפני שאמרו מקודם פסוקי ההיפך מה יועיל עתה שהשי"ת ילך עמם הלא השי"ת בעצמו ג"כ אמר מקודם פסוקי העונשין והתוכחה דפ' בחקותי. עוד אי' בפסיק' (ד"ה נחמו) אמרו לו רבש"ע מפני מה לא עשית לי כיוסף שנא' מי יתנך כאח לי אחיו גמלו לו רעה וכו' וכשבאו לידו גמלם טובה וכו' וינחם אותם וידבר על לבם. והיינו שכן כתיב כאן דברו על לב ירושלים. וצריך להבין השייכות דהתם ניחם אותם שלא יעשה עמהם רעה ודיבר על לבם דברים שמתקבלין על הלב שלא יוכל להרע להם כמו שא' (ב"ר סו"פ ויחי) עשרה כוכבים רצו לאבד כוכב אחד וכו'. אבל בכאן מהו זאת התנחומין והדברים על לב אחר שבאמת בא העונש וכבר עבר קרוב לאלפיים שנה ועדיין לא נושענו. אך הענין ע"פ מ"ש בזוה"ק (פ' זו רס"ד א') תושבע"פ דכתיב האלהים וכו' וזהו התנחומין שכל עיקר הגליות הוא כדי להוציא בחי' החיים והני"ק שיש באו"ה שבכולם נמצא ני"ק והד"ת שמחי' אותם כמו שנא' ואתה מחי' את כולם ועיקר החיים הוא ד"ת שהוא שורש החיים. וע"ז אמרו (מ"ר איכה ב') אם יאמר לך אדם יש מכמה באומות תאמין וכו' יש תורה אל תאמין שנא' בגוים אין תורה שהחכמה אין מורה להם הדרך ה' ואדרבה הם לוקחים החיות הזה על ההיפך. וע"ז הי' עיקר הגליות להוציא מהם התושבע"פ וכמו שאמרנו שזה ענין שאז"ל כדי שיתוספו עליהם גרים ואז כשיוציאו מהם כל הקדושה והחיים אז יקוים ולא יהי' שריד לבית עשו. וזה שאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם שעיקר תכלית הגליות הוא שיהי' יאמר אלהיכם שם אלהים שמורה על תושבע"פ כאמור. ותיבת יאמר ג"כ מורה על תושבע"פ שע"ז נא' תזל כטל אמרתי אמירה בלחישה (כמו"ש זח"ג פ"ח ב') שהם דברי אלהים חיים ובא בלב החכמים בלחישה ונדמה שהם המחדשים כמו הטל שאינו ניכר ירידתו מן השמים. דברו על לב ירושלים דיבור הוא ג"כ מורה על תורה שבע"פ שנקרא דיבור כמו"ש (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה ושבת שהוא כנגד מ' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה אי' בזוה"ק (ח"א ל"ב א') דיבור אקרי שבת דשבת איקרי דבור. וירושלים מורה על יראה שלכן נקרא ירושלים ע"ש יראה שלם (כמ"ש בר"ר פ' נ"ו) ובאכילת מעשר שני כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך וגו' דכשהי' מחנה שכינה הי' כל ירושלים נקרא לפני ה' אלהיך והי' מביא ללב היראה וכמ"ש (בהגה"ה ריש או"ח) כשרואה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה וכו'. והוא מ' מלכות שכנגדו שם אדנ"י שמורה על יראה כמו שנא' אם אדונים אני אי' מוראי. וכן כתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים שעיקר תושבע"פ שהוא דבר ה' הוא מירושלים וכמו שא' (סנהדרין פ"ו:) שממנו יוצאה תורה לכל ישראל וכן נדרש (בר"ר פ' נ"ו) ארץ המורי' שהוראה יוצאה לעולם וחד אמר למקום שיראה יוצא לעולם. וכן לב מורה על יראה וכמו שאמ' (יומא ע"ב:) ע"פ ולב אין מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש. וזהו הפי' דברו על לב ירושלים שזהו התנחומין שעיקר תכלית הגליות הוא להוציא מהם החיות שהוא בחי' תושבע"פ שע"ז מרמז דבר. ולב. וירושלים. וקראו אלי' לא כתיב וקראו לה רק אלי' פי' לקבץ אלי'. והוא ע"ד שא' (ב"ב ח'.) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וכו' אי תנו כולהו עתה אקבצם. כי מלאה צבאה הוא ע"פ מ"ש (מ"ר פ' זו) ואף לעת"ל אין נגאלין אלא מתוך ה' דברים וכו' באחרית הימים הוי מתוך הקץ והיינו שביד השי"ת לקרב הקץ ולומר שכבר בא הזמן שהרי אף בגלות מצרים שהיה קץ מפורש מ"מ הי' מדלג על ההרים מדלג על החשבונות ועל הקיצים (כמ"ש שהש"ר ב') וכש"כ בקץ הזה דאי' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאיברי לא גליתי. ללבי הם הג' ראשונות שהם הנסתרות לה' אלהינו ולאבריי שהם הז' תחתונות שמצויירים בדמות אדם באברים שהם נגלות להם לא גליתי. ויעקב אבינו שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה עם הג' ראשונות עד כ"ע נגלה לו הקץ. וכשביקש לגלות היינו שיהי' גם בנגלות בז' תחתונות נסתם ממנו (כמ"ש בר"ר פ' צ"ח) והוא דכל זמן שהוא בנסתרות שהוא בחי' עתיקא שהוא למעלה מן הזמן אף שהקץ הוא בזמן מ"מ יכול להשתנות ע"י השי"ת שיאמר שכבר הוא הזמן והקץ. וכמו שא' בגמ' (שם צ"ח.) היום אם בקולו תשמעו וזהו כי מלאה צבאה. כי נרצה עונה שהשי"ת כבר בירר עונותיהם שכך הי' ברצונו מתחלת הבריאה וכמו שא' (שבת פ"ט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו והיינו שיהי' כזכיות שכן הי' הרצון שיהי' נהורא מגו חשוכא וטבא מגו בישא. וכשיעלה ברצונו ית' לומר כי מלאה צבאה אז יוכל להכניס בישראל שיעשו כולם תשובה מאהבה שזדונות נעשית כזכיות. שהרי כשהשיב לו היום ידע אז מצב ישראל שלא היו ראוים לגאולה אעפ"כ יכול להיות היום אם בקולו תשמעו שביד ה' להחזירם בתשובה ויהיו בכלל אם בקולו תשמעו. כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' והק' ברש"י שם האיך מדתו של הקב"ה לשלם לאדם כפלים אבל הפי' הוא כי לקחה מיד ה' שהעונש הי' מיד השם הוי"ה שהוא מדת הרחמים שמורה שהי' באמת לטובה וכאמור כדי שיזכו בגלות לתושבע"פ כנ"ל. וזה הוא הנחמות שנתקבל על הלב ישראל שהרגישו הנחמה בלב שידעו שהוא מהשי"ת לטובה. ובשבת נדרש בזוה"ק (ח"ב פ"ט א') הפ' ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה וגו' על השבת והיינו מדכתיב ביום הניח ולא כתיב בהניח משמע שיש יום מיוחד שנותן השי"ת נייחא בלב ישראל והוא יום השבת. ומן העבודה הקשה פי' שאף שהם עוד עתה בעבודה קשה יש לישראל נייחא בלב שיודע שהוא מהשי"ת במדת הרחמים והכל לטובתו ועי"ז מרגיש הנחמה בלב:
17
י״חשבת זה נקרא שבת נחמו הוא כמו שאמרנו דז' הפטורת דנחמתא הם נגד ז' מדות התחתונות וכתיב נחמו וגו' יאמר אלהיכם היינו מצד השי"ת וסדרם מעילא לתתא ושבת זה כנגד מדת החסד והוא מדתו של אאע"ה. ואיתא בזוה"ק (ח"ג קצ"א ב') ומנו אברהם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו וכו' יומא דכל יומין כלילן בי' וכו' וע"ד איקרי יומם. וצריך להבין מה שאומר על מדת החסד שהוא כולל כל הז' מדות שהם ז' ימים הלא לא מצינו זה רק על יום השבת שהוא מדת מלכות ונקראת בת שבע שכולל כל המדות (כמ"ש בזוה"ק כ"פ) ולא על חסד אך הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"א רי"ט א') בת יהבה לאברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם ובכל שמה וכו'. כי הנה כתיב ותורת חסד על לשונה ובגמ' (סוכה מ"ט:) תורה ללמדה זו היא תורה של חסד ותורה ללמדה הכונה על תושבע"פ שבזה יש מדריגות וצריכין ללמוד זה מזה משא"כ תושב"כ אמרו (קידושין ס"ו.) שכרוכה ומונחת וכו' וכל הרוצה ללמוד יבא וילמוד ואמרו ע"ז תינח תושב"כ וכו'. וכן מצינו (בר"ר פ' ס"א) על אאע"ה זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה והלשון הזה ג"כ מרמז רק על תושבע"פ. והוא מדת מלכות דמלכות פה תושבע"פ קרינן לה והיא נקראת בת שבע שכולל כל הז' מדות. וזה שאמר בזוה"ק הנ"ל יומם דכל יומין כלילן בי'. וכן ביום א' מז' ימי בראשית שהם כנגד הז' מדות בו נברא האור הראשון שמשם השפעת בחי' תושבע"פ שהאור הראשון נגנז לעמלי תושבע"פ (כמ"ש תנחו' נח). ואי' בב"ר (פ' ב') יהי אור זה אברהם. והפ' הנ"ל וה' ברך וגו' כתיב אחר דכתיב ואברהם זקן היינו שזכה למדת זקן בא בימים א' בזוה"ק (ח"א קכ"ט א') באינון יומין עלאין וזה מורה שזכה למדת עתיקא כ"ע דאיהו כתר מלכות. ומטעם זה נקרא אאע"ה בזוה"ק (בלק שם) סבא עלאה מארי' דביתי' וכו' וכן מדתו חסד ותואר הגדול כידוע. וגדול מורה אצל השי"ת בלא שיעור למעלה מתפיסת והשגת אדם וכן תואר עליון מורה ג"כ שהוא בלא שיעור (כמו שנת' כ"פ). וכן מצינו בשם בן נח דכתיב בו והוא כהן לאל עליון דכהן הוא מסטרא דחסד וכתיב והוא כהן לאל עליון שזכה למדת עתיקא שנקרא עליון. ומטעם זה יונח מה דכתיב ברוך ה' אלהי שם. ובתנחו' (פ' תולדות) איתא שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהן וכו' ורק ביצחק מפני שהי' סומא ויצה"ר פסק ממנו ואיך ייחד הקב"ה שמו על שם בחייו. ואף שזה אמר נח מ"מ כיון שכתוב בתורה הוא בודאי אמת שלא הי' הכתוב כותב מה שאינו כן. אך מפני שזכה למדת עליון שכבר קשור בשורש לא שייך עוד הטעם שאין הקב"ה מאמין בצדיקים שלא יטעה אותן היצה"ר ומש"ה ייחד השי"ת שמו על שם:
18
י״טובזה יתיישב מ"ש באור החיים (פ' בראשית פ' כי בו שבת) שבשעת הבריאה ברא השי"ת בעולם כח לעמוד ששה ימים ובשבת חוזר ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים. וכתב עוד שבכל דור לא חסר העולם אחד שהוא שומר שבת כי אדם שומר שבת הי' וכו' ע"ש. והנה אדה"ר יש דעה במ"ר (בראשית פ' ט"ז) ויניחהו נתן לו מצות שבת ויכול להיות שקיים השבת לכו"ע אף אם לא נצטוה. וכן עד נח לא הי' העולם חסר צדיק אחד שומר שבת. וכן מאברהם אבינו שקיים כל התורה לא נחסר בודאי שומר שבת ויש דעה מהראשונים שיצאו מכלל ב"נ ממה שקיימו השבת. אבל נח שנצטוה יום ולילה לא ישבותו ונאסר בשביתת שבת כמו"ש (סנהד' נ"ח:) קשה איך אפשר ששמר שבת. אך ע"פ האמור נוכל לומר שכיון שזכה שם למדת עליון בחי' עתיקא שהי' קשור בשורש ונתברר בכל המדות בזה כבר הי' לו כח כמו שומר שבת שעל ידו נתחדשה הבריאה בשבת כמו ע"י שומר שבת. דשבת הוא רק מעין עוה"ב ומי שהוא מבורר בכל המדות כבר זכה לכל. ולפי זה מיושב כאן שבשעת שהוזהר נח יום ולילה לא ישבותו כבר הי' שם בעולם וכתיב עליו ברוך ה' אלהי שם בחייו שהוא מטעם שזכה למדת עליון כנ"ל לזה על ידו הי' כח בשבת להוליד הו' ימים. ואח"כ כתיב ברוך אברם לאל עליון וגו' שזכה אברם למ' עליון ונטלה הכהונה משם ונתנה לאברהם כמו"ש (נדרים ל"ב:) ומיד אח"כ כתיב באברהם הרימותי ידי אל ה' אל עליון וגו' ואח"כ כתיב ואברהם זקן שזכה למדת עתיקא וה' ברך את אברהם בכל ונדרש ע"ז בגמ' (ב"ב י"ז.) שהטעימו הקב"ה מעין עוה"ב והוא כמ"ש בזוה"ק בת יהבה לאברהם. ויובן מה שא' בזוה"ק הנ"ל יומם יומא דכל יומין כלילן בי'. ומש"ה מפטירין בשבת זה נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם שנת' לעיל שהוא הנחמה שע"י הגלות זוכין לתושבע"פ שנקרא האלהים כמו"ש בזוה"ק פר' זו. ומש"ה שבת זה כולל כל ז' הפטורות דנחמתא שהם כנגד הז' מדות. ומטעם זה קורין לשבת זה שבת נחמו דשבת זה כולל כל הז' דנחמתות. ועיקר הנחמה בשבת וכמו שאמרנו מדכתיב ביום הניח וגו' כמו שנת' במא' הקודם:
19
כ׳איתא בפסיקתא (החדשה) אמרו ישראל רבינו ישעי' תאמר שלא באת לנחם אלא לאותו הדור וכו' אמר להם כל הדורות באתי לנחם אמר אלהיכם לא כתיב כאן אלא יאמר אלהיכם. ויש להבין שהרי הנחמה זו נאמר אז להנביא שבאותו הדור אבל לדורות הא לא יהי' נביא ואיך שייך יאמר אלהיכם ע"י מי יאמר. והול"ל אמר אלהיכם ולכתוב איזה ריבוי לרבות נחמה אף לדורות הבאים. אך הענין ע"פ מה שא' בפסיקתא (הישנה) דדרש שם שלא רצו לקבל תנחומין מהנביאים ואמר הקב"ה באו עמי אני ואתם נלך אצלה ומנחמים לה נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (כמו עמי בחירק). ויש להבין הא כל הנחמות שאמרו הנביאים ג"כ דבר ה' הוא ומה מוסיף נחמה שאמר אני ואתם. אך הענין כידוע שיש הבדל בין כל הנביאים שנתנבאו בכה אמר ה' והוא אספקלריא שאינה מאירה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר (כמ"ש ספרי מטות הובא ברש"י) שהוא מפורש דבר ה' וזהו אספקלרי' המאירה (כמ"ש יבמות מ"ט:) ואמרנו שזהו הפי' מה שנאמר בריש ספר דברים אלה הדברים שהוא כמו זה הדבר אך זה לשון יחיד וזה לשון רבים. דאף דספר משנה תורה הוא שורש תושבע"פ שמשה מפי עצמו אמרן. (וכן אי' זח"ג רס"א א' תושב"כ ושבע"פ והוא איקרי תורה ומשנה תורה) מ"מ הי' ג"כ מפורש דבר ה'. והקורא בפרשה במשנה תורה מרגיש בלב מפורש אלה הדברים כמו זה הדבר אשר צוה ה' היינו באספקלריא המאירה. וע"ז כתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו'. והנה כאן בנחמת ציון כתיב דברו על לב ירושלים אבל לא קבלו תנחומין שלא נכנס ללב שבודאי לדור שהיו בשעת החורבן מה הועיל הניחומים והלא הלכו בגולה ברעה רבה. ומה שחזרו לסוף ע' שנה אינו תנחומין לשעת הגלות. אך עיקר התנחומין במה שאמר כי נרצה עונה היינו שזדונות נעשית כזכיות ורצון שבזה יהי' להם נייחא בגלות ע"ד מה שא' (שהש"ר ד' ג') ע"פ כי רבים בני שוממה מבני בעולה הוי הרבה צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה. וכן עיקר התפשטות תושבע"פ הי' בבבל (כמ"ש סוכה כ'.) והב' ישיבות שבבבל לא ראו שמד וכו' (תנחו' פ' נח) ועליהם הכ' אומר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ. וזה לא נכנס בלבם לקבל תנחומין ע"י הנביאים כנ"ל. ע"ז אמר הקב"ה בואו עמי ויהיה כמו זה הדבר אשר צוה ה' ודברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה אשר חפצתי וגו' ועי"ז יקבלו התנחומין ויכנס ללב. וזה שאמר תאמר שלא באת לנחם אלא אותו הדור שמה יועיל לדורות איך יכנסו התנחומין ללב כיון שכבר נכתב בספר ולא יהי' להם כח יותר מנביאים. וע"ז נא' יאמר אלהיכם שגם לדורות כשיקראו בספרי הנביאים הנחמות אז בעת הקריאה יאמר אלהיכם אלו הנחמות ויהי' מפורש דבר ה' אשר לא ישוב ריקם ויכנוס ללב שיקבלו הנתמות. וכן בכל שנה ושנה כשקורין בהפטורת ז' דנחמתא מתחדש הנחמה מפי ה' ממש ונכנס ללב. והוא הכנה לר"ה שיהיו נגאלין בתשרי ע"י תשובה:
20
כ״אעוד בפסיקתא (החדשה) חשב שם ט' דברים נגד כל האברים שחטאו בהן ולקו בהם ומתנחמים בהם. ואח"כ אמר חטאו בזה כי זה משה האיש ולקו בזה דכתיב על זה הי' דוה לבינו ומתנחמים בזה הנה אלהינו זה קוינו לו. חטאו בהוא דכתיב כחשו בה' ויאמרו לא הוא ולקו בהוא דכתיב והוא נלחם בם ומתנחמים בהוא אנכי אנכי הוא מנחמכם ואח"כ מסיים חטאו בכפלים וכו' ומתנחמים בכפלים. והנה מה שחשב האברים יתכן שחשב שחטאו בכולן ולקו בכולן ומתנחמין בכולן כיון שנעשו זדונות כזכיות דכתיב עליהם הוא יחי' (כמ"ש יומא פ"ו:) עי"ז נכנס קדושה וחיות בכל האברים שחטאו ולקו בהם והיו מתנחמים בהם. אך בלשון זה והוא מה נ"מ שחטאו בהן ולקו בהן ומתנחמים בהם ומה טעם שחשבם הפסיקתא. אך הענין הוא דמשמעות תיבת זה היינו שהוא מפורש לעין עד כמו שמראה באצבע זה הוא כמו שמצינו (מכילתא בשלח ועוד) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו מה שזכו לומר זה אלי. וכן כשמפורש ע"י אמונה שחקוק על לבו יתכן ג"כ לשון זה כמו שאמרנו ממה שאז"ל (מגילה ט"ו:) על המן שאמר וכל זה איננו שוה לי שהיו כל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו. וזה שא' חטאו בזה כי זה משה האיש והוא מ"ש (פירש"י תשא ועוד) כמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באויר רקיע השמים והיינו שסברו שמפורש להם בלב שרואין דמות משה שמת ומלאכים נושאים אותו עד שאמרו כי זה משה וגו'. ובאמת הי' זה מעשה שטן שהוא היצה"ר שהטעה אותם ושם חושך לאור. ולקו בזה שהיו היסורים קשים ג"כ כמפורש לעין אף שלא הי' לעיניהם שהם גלו לבבל מ"מ הי' חורבן הבית חקוק על לבם תמיד עד שאמרו על זה הי' דוה לבנו כמראים באצבע על אלה חשכו עינינו כרואים בעיניהם על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו ועי"ז היו היסורים קשה ביותר. ומתנחמים בזה שלעתיד יזכה כל אחד מישראל להיות מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו זה ה' קוינו לו. וכמו שא' (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' היינו כל ישראל שנא' ועמך כולם צדיקים. וכן אמר אח"כ חטאו בהו"א היינו שהחטא הי' עד השורש והוא ע"פ מ"ש (אדר"ז ר"צ א') עתיקא קדישא דאתכסיא אקרי הו"א. וזה שא' חטאו בהו"א דכתיב כחשו בה' ויאמרו לא הוא והי' החטא עד השורש. כעין מה שפי' בס' ר"ח מה שא' (יומא פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד היינו שמועיל אפילו לחטא כזה שהי' עד כסה"כ ובאמת ב' הפירושים אי' בפסיקתא (שובה) דרש רבינו הקדוש גדול כחה של תשובה שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה לו עד וכו' אלא שהיא עומדת לפני כסה"כ שהתשובה מגעת עד כסה"כ. ואח"כ אמר ד"א עד ה' אלהיך וכו' כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמותינו גדלו עד לשמים אמר הקב"ה אל תתיראו אם הם עד הרקיע וכו' אלא אפי' עד הז' עד כסה"כ ואתם עושים תשובה מיד אני מקבל אתכם. והיינו כפי' הר"ח הנ"ל שעד כסה"כ קאי על החטאים היינו שהי' החטא עד השורש עד בחי' עתיקא שכן כתיב עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב וכן נכון כסאך מאז מאז ישיר כמ"ש (שמו"ר ר"פ כ"ג) שזהו בחי' התגלות עתיקא כמו שא' (זח"ב נ"ד א') ע"פ אז ישיר אל"ף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר ומטו לזיין. ומורה לשון עד כסה"כ עד השורש בחי' מ' עתיקא. ולקו בהו"א שנא' והוא נלחם בם פי' שהיסורין ג"כ הגיעו עד השורש ע"ד מ"ש (מגילה ג'.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. מזלייהו היינו השורש בחי' עתיקא שכן ענין מזלא קדישא בחי' על ה' (זח"ג ע"ט ב') ואי' בע"מ להרמ"ע מפאנו נפש האב מזל לבן שהוא שורש האב. ומתנחמים בהו"א אנכי אנכי הוא מנחמכם שהנחמה ג"כ עד השורש במדת הו"א שמורה עד בחי' עתיקא:
21
כ״בוכן מה שחשב כל הט' אברים שחטאו בהם ולקו בהם ומתנחמים בהם המכוון ג"כ על הט' המדות שמתואר בדמות קומה שלימה וע"ז נאמר בצלמנו כדמותינו. ואף שלא חשבם כסדר שנחשבו בפתח אליהו החשבון הוא כנגד ט' המדות. והעשירי הוא חטאו בז"ה וכו' הוא כנגד מ' עתיקא שכשיש התגלות מ' עתיקא אז זוכין להיות מראה באצבע כמו בקריעת י"ס דבעתיקא תליא זכו לומר זה אלי וראתה שפחה וכו'. וכן מורה תיבת הו"א על שכל הנעלם מכל רעיון שאז זוכין להיות מפורש בלב לומר זה כל חד לפום מה דמשער בלבי'. ואח"כ אמר חטאו באש ולקו באש ממרום שלח אש ומתנחמין באש ואני אהיה לה וגו' חומת אש סביב. המכוון הוא דהחטא הי' בכל ג' שרשי הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד שמהם מסתעף ג' עבירות החמורות ע"ז ג"ע ושפ"ד. שתכלית הכבוד והגיאות עד שאומר אדמה לעליון כמו בנבוכדנצר וחירם שהוא ע"ז. והם כולם נקראים בשם אש כמו בתאוה א' (קידושין פ"א.) נפיק מיני' כי עמודא דנורא וכו' חזי דאת נורא. וכן מפורש בכתוב (הושע ז׳:ד׳) כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה. וקלי' ע"ז ג"כ מצינו (יומא ס"ט:) נפיק אתא כי גוריא דנורא מבית קה"ק וכו' וכעס מפורש במקראות כמו וחמתו בערה בו וכדומה. וג' פעמים אש בגימט' תתק"ג שע"ז א' (ברכות ח'.) תתק"ג מיני מיתות שע"ז נא' למות תוצאות. וזה שא' חטאו באש שחורבן בית ראשון הי' מפני ג' עבירות אלו (כמו שא' יומא ט':) ולקו באש כאמור. ומתנחמין באש שיזכו לעומת זה בקדושה לקדושת ג' האבות שהם כנגד ג' הקלי' הנז' (כמו שנת' במ"א) וזה שנא' ואני אהי' לה וגו' חומת אש סביב. ואח"כ אמר חטאו בכפלים חטא חטאה חטא נגד בחי' קוב"ה שהוא תורה שצוה. חטאה נגד בחי' שכינתא חטא ה' ע"ד מה שנא' ובפשעכם שלחה אמכם. ומדה במדה לקו בכפלים ומתנחמין בכפלים הוא מה שנא' כי נרצה עונה האי עון מזיד הוא (יומא פ"ו:) וכתיב נרצה שנעשה כזכיות שזדונות נעשית לו כזכיות והוא נחמה בכפלים. וכעין שאז"ל (קה"ר פ' ט') שבמוצאי יוהכ"פ יצאה בת קול לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה אלהים את מעשיך והיינו שזדונות נעשית לו כזכיות. וע"ז מורה לשון כבר היינו משורש עתיקא אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו שיהי' כזכיות. וכן כאן כי נרצה עונה שנעשו כזכיות וזה מתנחמין בכפלים:
22
כ״גהנה אנו קורין תמיד פ' דברים בשבת חזון ופ' ואתחנן בשבת נחמו. הענין הוא מפני שס' דברים שהוא משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרן להוכיח את ישראל והוא הרמז להתחלת תושבע"פ (כמו שנת' במק"א) מתחילין בשבת חזון שהוא תוכחת ישעי' שבאים עי"כ לבחי' המחזה והראי' בלב כמו שנא' ולבי ראה הרבה חכמה. כי כל ענין התוכחה הוא כאב את בן ירצה וכאשר ייסר איש את בנו. וטובה מרדות אחת בלבו של אדם וכו'. וע"ז נאמר שם לכו נא ונוכחה וגו' אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שיוכל הכל ליתקן ע"י תשובה מבינת הלב. ופ' ואתחנן שנזכר שם מענין התפלות שהתפלל משרע"ה ואי' שהתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן כדי שיכנוס לארץ קורין תמיד בשבת נחמו כדי לחזק לב נפשות ישראל המצפים לישועה שאל יתייאשו א"ע מן הרחמים. וכדאי' במד"ת פ' זו שלא יאמר אדם הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד וכו' שהרי משה עשה דייתיקי וכו' ולכאורה הלא נלמד כל הג' התפלות עוד מהאבות וגם הלא ממשרע"ה נראה לכאורה להיפך שלא פעל כלום בכל התפלות שלו שיכנס לארץ. אמנם מפני שבחי' של משרע"ה הוא בחי' התגלות של תושב"כ שהוא בלי שום הסתר שמרמז לעולם שכולו ארוך (כמו שנת' במק"א) ואם הי' משרע"ה נכנס לארץ הי' שם ההנהגה ע"י בחי' תושב"כ והי' יורד להם המן מן השמים כמו שיהי' לעת"ל ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ואתם כהני ה' תקראו וגו'. אבל הנהגת ארץ ישראל הוא בעצם בבחי' מלכות פה תושבע"פ ולכן לא היה באופן שיכנס משרע"ה בפועל לא"י. וכדי שיקיים המצות שהם תלויים בארץ פעל זאת בכל התפלות שלו ביתר שאת שע"י התשוקה שלו בכל התפלות בא לתכלית המכוון של ביאת הארץ יותר מכאשר הי' נכנס בפועל. וכמו שכבר דברנו שבבחי' התשוקה של האדם מגיע יותר לתכלית המכוון עד בלי גבול ממה שעושה בפועל שהוא רק בגבול לפי ערך המעשה. וע"ז קורין הפ' זו תמיד בשבת נחמו כדי לחזק ידים רפות בז' דנחמתא שזה כמה שנים וכמה קיצים עברו ואיה הנחמות שלנו היעודים לנו בכל הפטורת ז' דנחמתא. ומזה יהי' נכון לבנו בטוח בה' שגם תפלותינו אינם חוזרים ריקם שאנו מתפללים תמיד ולירושלים עירך ברחמים תשוב הגם שאין אנו זוכים עוד בפועל אל יפול לב האדם עליו. מפני שבאמת כל התפלות של נפשות ישראל פועלים ברוחניות כל פרט נפש לפי ערך תשוקתו כך הוא זוכה לתכלית המכוון להתנחם בלבו כמו שא' ז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. וזה בודאי אין המכוון לעתיד לבא כי הלא נאמר בלשון הווה זוכה ורואה וכו' רק שלפי ערך התשוקה והגעגועים שלו בפנימיות הלב לעומת כן הוא זוכה מיד להיות רואה ומרגיש בלבו בשמחתה בבחי' שמחו צדיקים בה'. ועבור זה נתקנו כל נוסח התפלות בלשון הווה בונה ירושלים מצמיח קרן ישועה המחזיר שכינתו לציון מפני שבאמת המה נענים בתמידיות וכמו שנא' ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם:
23
כ״דאעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו' יש להבין הלא בקשתו הי' על כניסה לא"י ולמה הזכיר הראי'. והשי"ת השיב לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו' וראה בעיניך כי לא תעבור וגו' ג"כ יל"ד כיון שאמר שא עיניך בודאי לראות בעיניו ולמה אמר עוד וראה בעיניך. ואח"כ כתיב וצו את יהושע וגו' והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה מלות אשר תראה ג"כ מיותר. אך כבר אמרנו שמשה רבינו הי' לו כח הראי' שע"י ראייתו הי' יכול להכניס האור כי טוב. כמו במעשה בראשית דכתיב בכל יום וירא אלהים כי טוב היינו שבראייתו ית"ש בכל מה שברא הכניס בהבריאה האור כי טוב. וכח זה הכניס משרע"ה לגדולי ישראל ג"כ כמו אלעזר הכהן דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' ועי"כ זכו ישראל הראוים לכך ג"כ לכח הראי' (ונת' פ' מסעי). וזה שנא' בפ' זו אתה החילות להראות את עבדך והול"ל לעבדך ומיותר תיבת את. אך הפירוש להראות לכלל ישראל את עבדך ע"י עבדך את גדלך וגו' שע"י משה זכו ישראל לכח הראי'. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ארץ הוא מדת מלכות פה תושבע"פ הטובה פירוש האור כי טוב היינו שעי"כ אכניס האור כי טוב בהארץ כדי שיזכו ישראל לאור תושבע"פ כל אחד כפי כוחו. ההר הטוב הזה היינו שיהי' האור מפורש כ"כ עד שיאמר עליו כי הוא זה שיהא כל אחד מראה באצבעו. ואף שלא זכו להתגלות מפורש כזה רק בקריעת י"ס ובמ"ת אך כיון שיהי' חקוק בלב שייך ג"כ לשון זה. כמו שדרשו (מגילה ט"ו:) על וכל זה איננו שוה לי שהי' כל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו שכל שחקוק בלב ג"כ יתכן לשון זה. וכל זה כדי שיזכו ישראל ע"י ראייתו בארץ. והשיבו השי"ת רב לך וגו' עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו' וראה בעיניך ויועיל ראייתך מעבר הירדן ג"כ להכניס האור כי טוב לא"י. כי לא תעבור את הירדן וגו' וצו את יהושע וגו' כי הוא יעבור וגו' והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה. שיועיל ראייתך שיוכל יהושע לחלק לכל אחד מישראל חלקו ושרשו בא"י היינו בתושבע"פ. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב קל"ז ב') שעל תושבע"פ אתמר ומסרה ליהושע דאלו תושב"כ כתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי. וע"ז א' (נדרים כ"ב:) וס' יהושע שערכה של א"י הוא שיהושע הנחיל את הארץ וחילק לכל אחד חלקו בתושבע"פ (ונת' כ"פ). וכתיב והו"א יעבור וגו' והו"א ינחיל לשון הו"א מורה על בחי' עתיקא כמ"ש (אדר"ז ר"צ א') עתי"ק דאתכסיא איקרי הוא. וכן מורה על יובלא דאקרי הו"א (זח"א קנ"ד ב') והיינו שיש שזוכה לאור תושבע"פ ע"י תשובה עלאה שהוא יובלא דכתיב כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שע"י חכמה בלבך שהוא חיבור חו"ב מוחא ולבא זוכין להדעת ודעת לנפשך ינעם והוא אור שנגנז לעמלי תושבע"פ. ויש שזוכין ע"י בחי' עתי"ק דאיקרי ג"כ הוא והיינו כשזוכה שיהי' כן לעולמי עד שלא יתקלקל עוד כמו שיזכו להאור לעתיד בזמן משיח שיהי' בסוף אלף הו' בתוס' שבת. ושניהם ע"י מדת יוסף צדיק יסו"ע שהוא ו' זעירא המחבר שמיא וארעא שעל ידו ההמשכה עד בחי' כנס"י. ויהושע שהוא מזרעו הוא המחלק והמנחיל את הארץ אשר תראה תראה דייקא כאמור:
24
כ״הבזוה"ק (ח"ג י"ב ב') ע"ד מאן דחמי יין וכו' אי ת"ח הוא כתיב ויין ישמח לבב אנוש וכתיב כי טובים דודיך מיין ודא הוא יין דמנטרא דחדי לכלהו ואי לא תנו שכר וגו' אית יין אחרא דאיהו דינא וע"ד יאות לקרבא אלין מילין בקרבנא דיתעבר דינא ויתער רחמי אעבר יין ואייתי יין וכו'. ואמר דיין של נסכים הוא מיינא דמנטרא והוא מעביר יין דדינא שהוא היין למרי נפש. וזה הענין שבג' סעודות שבת שהם כנגד עדן נהר גן ר"ת ענ"ג ואכילת שבת הוא מבחי' עדן דשבת מעין עוה"ב ואי' בגמ' (ברכות ל"ד:) לעוה"ב עין לא ראתה וכו' מאי עין לא ראתה אמר ריב"ל זה יין המשומר בענביו וכו' רשב"נ אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל ברי' וכו'. והיין הוא מיינא דמנטרא יין המשומר בענביו. ומטעם זה בב' סעודות הראשונות דשבת תקנו חכמים קידוש על היין קודם הסעודה כמו שא' בזוה"ק הנ"ל דיתעבר דינא ויתער רחמי אעבר יין ואייתי יין. דסעודת ליל שבת שהוא נגד קדושת יצחק אע"ה כמו שסידר האר"י הק' הסעודות ויצחק מדתו גבורה פחד יצחק מדה"ד. ואף סעודת הבוקר שהוא של אאע"ה שמדתו מדת החסד ואהבה מ"מ מצינו במד' (בר"ר פ' מ"ב) אברהם זה קוניון הוא. והיינו שאף שהי' מדתו חסד הי' בו גם מדת הקנאה לנקום ממי שעושה נגד רצון השי"ת. כיון שהי' מדתו מדת החסד ואהבה הי' רוצה לברר א"ע שאינו רק עבור שנולד בטבע כן שיש מי שהוא טוב בטבע ועושה חסד עם כל. ובירר א"ע במדת הקנאה לקנאות ולנקום במי שעושה נגד רצון השי"ת. וזה נקרא קנאי שאף שע"פ דין אינו מחויב כמו אאע"ה שלא הי' מחויב לרדוף במתי מספר שי"ח איש נגד ד' מלכים וחיילותיהן ובפרט למ"ד דאליעזר הי' דחושבני' הכי הוה כמ"ש (נדרים ל"ב.) ולא הי' מחויב למסור נפשו רק מפני שבערה בו קנאת ה' על מה שפתחו במלחמה להרוג נפשות וכמו שדרשו עליהם במד' (רבה ותנחו' לך) הפ' חרב פתחו רשעים. משום זה נתקנא ורדף אחריהם וכעין שמצינו (סנהד' פ"ב.) במשה רבינו שאמר לפנחס קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא שדין קנאין פוגעין בו לא נמסר לב"ד וכמו שא' שם הבא לימלך אין מורין לו שאינו מחויב למסור א"ע וא' שם שאם פירש זמרי וכו' נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו. ורק מי שבוער בו קנאת ה' לו רשאי לעשות זאת. ומשה רבינו הי' מדתו ללמד זכות אף על העוברין והחייבים וכמו שמצינו (שמו"ר פ' מ"ג) שלימד זכות על מעשה העגל כך אמרת בסיני אנכי ה' אלהיך אלהיכם לא נאמר וכו' רק במה שנא' לו מפורש כמו שנא' שם בעגל כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' והרגו וגו'. אבל במה שלא נאמר מפורש הי' מלמד זכות. וכעין שמצינו (מכות ז'.) ר"ט ורע"ק אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. ואף רשב"ג שחולק לא אמר רק אף הן מרבין שופכי דמים שבזה שרוצים ללמד זכות על הרוצחים בזה ירבו עוד שופכי דמים. אבל במה שרצו ללמד זכות בבועל וכו' כמו שא' בגמ' (שם) ע"ז לא השיב רשב"ג וכמו כן בשאר עבירות. וכן מדתו של משה רבינו הי' ללמד זכות אף על החייב. ומש"ה אמר לפנחס כיון שבוער בך קנאת ה' לך נאה הדבר וראוי וזהו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא:
25
כ״ווזה הענין מה שאמ' (סנהדרין י"ז.) אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ וכו' ובתוס' הקשה מה לנו בחריפות של הבל וכו'. אך הפי' הוא כדי שיוכל ללמד זכות על מי שמתודה ואינו חוזר בו דאי' בגמ' (תענית ט"ז.) למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפי' טובל וכו'. וזה בכוחו ללמד זכות על הטובל ושרץ בידו שגם זה יש לו תיקון שסופו שיכנס ללבו ויטהר. ואברהם אבינו היה בו גם מדת הקנאה. וזה שא' במדרש (רו"ת ר"פ מטות) שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם וכו' אף דאברהם הי' מדתו חסד ואהבה הי' בו מ' היראה ג"כ והי' קנאי. ולכן גם בסעודת שחרית שהוא סעודת אאע"ה תקנו יין לקידוש קודם הסעודה דיתעבר דינא ויתער רחמי אעבר יין ואייתי יין כמו שכ' בזוה"ק הנ"ל. אבל בסעודה ג' דאז הוא כמו שאו' דביה רעווא דרעוין ולית זעפין אין צריך כלל קידוש על היין דיתעבר דינא. וגם כיון שהוא סעודתו של יעקב אבינו ואיתא בתיקונים (תי' י"ג) יעקב מלבר ומשה מלגאו דא מגופא ודא מנשמתא והוא ג"כ בחי' רק ללמד זכות ומדתו מדת הרחמים למצוא זכות לכל שכל מי שהוא מזרע יעקב לא יאבד ח"ו לכך אין צריכין לקידוש היין. וכעין זה אי' בפע"ח הטעם שלא תקנו קידוש על היין בסעודה זו מפני שהוא כנגד יעקב אבינו שמדתו רחמים פשוטים בלא טעם והוא כעין מה שאמרנו. וכ' שם שהאריז"ל הי' שותה יין בתוך הסעודה בסעודה ג'. וכתב דבשאר הסעודות הוצרך היין קודם האכילה ובכאן הוא אחר האכילה ע"ד מה שנא' אכלו רעים שתו ושכרו דודים. ונראה שלטעם זה אין צריכים דוקא ליין שיוצאים בשאר משקים ג"כ שעיקר הוא השתי' ואף במים שעיקרו הוא הרמז ליינא דאורייתא דבע"פ ותושבע"פ נמשל לכל המשקים (כמ"ש תענית ז'.) והבאר שהוא מים ג"כ מרמז לתושבע"פ (כמו שנת' כ"פ) אך בהבאר הי' בו טעם כל המשקים ג"כ וכמו שא' במכילתא:
26
כ״זסיום הפטורה דפר' זו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'. ובכל ו' הפטורת דז' דנחמתא מסיים בפסוקי נחמה ומדלגין בפסוקים לסיים בנחמה ובכאן לפי הפשט אין בו נחמה. אך בזוה"ק (הקד' ב' א') מ"י שירותא וכו' וברא אלה וכו' ואשתלים בשמא אלהים וכו'. והנה ענין הנחמה שבפרשה זו הוא שכל המכוון מהגליות שיוצמח מזה התפשטות בחי' תושבע"פ כמו שנת' (לעיל אות ט') ותושבע"פ הוא שם אלהים כמ"ש בזוה"ק (פ' זו רס"ד א') וזהו הפי' שאו מרום עיניכם מרום נקרא מדת עתיקא שהוא מרומם מהשגת ותפיסת בני אדם ובחי' תושבע"פ הוא מטלא דעתיקא מאור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (תנחו' נח) וראו מי ברא אלה מ"י מרמז לבינה ומשם התחלת תושבע"פ שיהי' מבין דבר מתוך דבר דבנסתרות חכמה ובינה ונגדם תושב"כ ותושבע"פ ואל"ה היינו מה שהוא מפורש לעין כמו תיבת ז"ה שהוא כמראה באצבע. וכמו שכתב בזוה"ק דמי הוא ה' עלאה ומשניהם נשלם שם אלהים. והיינו כשמתפשט עד מד' מלכות בחי' כנס"י ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וכמ"ש בזוה"ק (פ' זו רס"א א') סדר הסתעפות של תושבע"פ מחכמה ובינה לה' תתאה שהוא בחי' מלכות תושבע"פ. המוציא במספר צבאם מבאר בזוה"ק (שם ועוד בכ"מ) דנדרש על נפשות ישראל. והיינו שעיקר תכלית הגליות הוא כדי שע"י הכח תושבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס יתוקנו כל נפשות ישראל. ומסיים מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר הוא ע"פ מ"ש (שבת פ"ט:) דאברהם ויעקב השיבו ימחו על קדושת שמך ולפירש"י שפירש שימחו ח"ו ישראל ויתקדש שם שמים כשעושה הדין יפלא הדבר מאוד איך יאמרו זה דוקא אברהם שמדתו חסד ויעקב שמדתו רחמים. אך בזוה"ח (איכה דף צ"ט) אי' ימחו על קדושת שמך כל אינון חוביהון ביני עממיא היינו ע"ד שנאמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וע"ד מה שנא' ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו שמזה הוא חילול השם וכתיב ואחמול על שם קדשי וגו'. וזה שאמרו ימחו על קדושת שמך היינו העבירות שיכפר להם עונותיהם. ולכן אמרו זאת אברהם במדתו חסד ביקש חסד ה' וכן יעקב במדתו רחמים ביקש רחמים. ואמר השי"ת לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה דעצה צריך להיות ע"פ דין כעין שלמד זכות רע"ק ור"ט שאמרו אם היינו בסנהדרין לא נהרג אדם וכו' כמו שאמרנו לעיל (אות הקודם) ויצחק אע"ה מצא עצה ע"פ דין וטענה וחשבון ואם תאמר כולהו עלי הא קריבת נפשי קמך ובטח יש בהם הקדושה בשורש שרצונינו לעשות רצוניך. וזה מה שנא' מרוב אונים ואמיץ כח שע"פ דין ומשפט ימצא השי"ת עצה לכל נפש מישראל שלא ידח ממנו נדח. וזה כל תכלית הגליות כדי שיתבררו כל נפשות ישראל איש לא נעדר:
27
כ״חבהפטרה פ' זו קול קורא במדבר פנו דרך ה'. דהנה הגם כי בוודאי גם בדורות שלנו נמצאים כמה צדיקים שומרי שבת כהלכתן אך מפני שהעולם נידון אחר רובו והרוב לא כן וא"כ באיזה זכות יוכל להיות הגאולה. ע"ז אמר הנביא קול קורא במדבר היינו גם בהנפשות שהמה תועים בנפשם כמדבר שמם אומר פנו דרך ה'. שיפנו לבם לדרך ה' היינו הדרך של תורה כמו שנא' אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. והקול הזה הוא הבת קול היוצא בכל יום כדאי' בשם הבעש"ט זצ"ל שזה הוא ההרהורי תשובה שעולה על המחשבה לכל נפש ישראל מה יהי' התכלית שלו ומה המכוון בהוייתו. ישרו בערבה מסלה לאלהינו ישרו בערבה שהוא ג"כ מקום שמם תעשו ישרות בהלב ולפשט העקמומיות ע"ד שא' (ברכות נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב כדי שיהי' מסלה לאלהינו כמו שדרשו ע"פ מסילות בלבבם אילין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון. כל גיא ינשא דהנה עיקר היצה"ר הוא ראשית גוים עמלק יצרא בישא ונא' עליו אשר קרך שהוא מכניס קרירות ועצב בלב האדם להתרשל מד"ת מצד שאין מעשיו כהוגן ולכן אין תורתו ועבודתו פועלים כלום. וכמו שמצינו ביעבץ הגם שהוא ע"י פלפולו החזיר התורה שנשתכחה בימי אבלו של משה עכ"ז התפלל לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות (כמ"ש תמורה ט"ז.) וע"ז נצרך חיזוק בלב כמו שנא' ויגבה לבו בדרכי ה' שיאמין שבתורתו מוסיף כח למעלה כמו"ש תנו עוז לאלהים ע"ז נאמר הבטחה כל גיא ינשא. וכל הר וגבעה ישפלו הוא השפלת היצה"ר שנמשל להר והוא מה שמכניס התנשאות בלב. והי' העקוב למישור היינו ליישר גם הלב כסיל לשמאלו כמו שנא' ולישרי לב שמחה. ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר שיתגלה בחוש שהקול הקורא בלב האדם הוא ממש פי ה' הנותן כח התעוררות בלבו. וזהו מעין קדושת שבת שבזכותו ישראל נגאלין כמו שנא' אם תשיב משבת רגלך וגו' אז תתענג על ה' וגו' כי פי ה' דבר:
28
כ״טהנה הג' תפלות של שבת כל אחת בנוסח מיוחד מה שאין כן בתפלות יו"ט שכולם בנוסח אחד וכמו כן הג' סעודות שבת חלוקים זה מן זה בעניניהם משא"כ הסעודות של יו"ט. דהנה אי' באבודרהם על ג' תפלות של שבת שבליל שבת הוא התפלה מקדושת שבת בראשית ע"ז אומרים ויכלו השמים וגו'. ותפלת שחרית הוא קדושת שבת של מתן תורה ולכן אומרים ישמח משה במתנת חלקו וגו' ושני לוחות אבנים הוריד בידו. ותפלת מנחה הוא קדושת שבת של עוה"ב שאז יהי' ה' אחד ושמו אחד ולכן אומרים אתה אחד ושמך אחד. וי"ל שגם על הסדר ענין זה בעצמו נקבעו הקדושות של הג' סעודות של שבת. סעודת ליל שבת הוא כנגד קדושת שבת בראשית שהוא הקדושה הנשפע מלעילא בראשית הבריאה כמו שנא' וביום השביעי שבת וינפש וביני ובין בנ"י אות היא לעולם. וסעודה זו נקראת דחקל תפוחין שהמה הנפשות ישראל השמחים בהמתנה טובה הניתן להם מן השי"ת. והוא סעודת יצחק אע"ה שהוא הי' הראשון הנימול לשמנה והיינו שהי' קדוש מרחם בתולדתו בלי בחירתו. וקדושה זו נקבע בכלל ישראל כמו שנא' ועמך כולם צדיקים. וסעודת שחרית הוא סעודתא דעתי"ק בחי' שבת דמתן תורה שכביכול השי"ת שמח בנפשות ישראל שישראל עלו במחשבה מיד בראשית הבריאה ע"י שיקבלו אח"כ התורה כמו שדרשו חז"ל ע"פ יום הששי שהי' כל מעשה בראשית תלוים ועומדים עד יום מ"ת אם יקבלו ישראל התורה מוטב כידוע. והוא הסעודה של אברהם אע"ה כי השני אלפים תורה מתחילין מאאע"ה ונא' עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' חקותי ותורתי. ואי' במד' (בר"ר פ' ס"א) שזימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנים והיו מלמדין אותו תורה וחכמה. והסעודה שלישית הוא נגד שבת של עוה"ב כדאי' בזוה"ק דאיתוסף בי' נשמתא דאיהו שלימו דכלהו כגונא דעלמא דאתי והוא בחי' יעקב שהוא שלימו דאבהן שהוא בשלימות קדושת נפשו כגונא דעלמא דאתי שיהי' שלימות הבריאה כמו קודם החטא. וכמו שכבר דברנו מזה שנשמת יעקב אע"ה היתה בתכלית השלימות כמו קודם הקלקול ועיקר תוספות נשמה יתירה כגונא דעלמא דאתי נשפע לנפשות ישראל בסעודה זו לאחר שכבר קיימו מצות שבת כהלכתו. ועל רמז זה דרשו חז"ל (ביצה ט"ז.) נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ע"ש ולמוצ"ש ניטלו ממנו מפ' שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש. והיינו שלאחר ששובתין את כל יום השבת אזי יש הרגשה בנשמה היתירה דאיהו כגונא דעלמא דאתי כפי רמז דברנו הנ"ל:
29
ל׳ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ וגו'. ויש להבין וכי החקים ומשפטים תלוים בארץ דוקא למען לירש א"י ולולי זה פטורין מתרי"ג מצות. גם לשון לעשות קשה הא בהתרי"ג מצות יש רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שהם שלא לעשות ולמה מדייק בתיבת לעשות. וכן אח"כ נאמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. וגם שם קשה וכי המצות תלוים בארץ דוקא הלא רוב המצות נוהגות בחוץ לארץ ג"כ. ואח"כ כתיב עוד ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ וגו' תלה ג"כ המצות בארץ דוקא. גם הלשון לעשותכם אין לו פי' כלל והול"ל לעשות אותם. גם למה דקדק בתיבת לעשות הלא יש מהן בשוא"ת ג"כ כנ"ל. אך הענין ע"פ מה שא' (סנהדרין צ"ט:) כאלו עשאן לד"ת וכו' ועשיתם אותם רבא אמר כאלו עשאו לעצמו וכו' אל תקרא אותם אלא אתם. מה שאמר כאלו עשאו לד"ת היינו שממשיך כח הד"ת ע"י חשקו להתורה. ומה שא' כאלו עשאו לעצמו היינו ע"פ מה שנא' נר ה' נשמת אדם שממשיך שורש נשמתו משורשה למעלה שיופיע השי"ת הנר ה' בלבבו. וזהו הפי' של נעשה ונשמע נעשה לד"ת ע"י החשק אלי' ונשמע היינו שיופיע בלב מהשורש הנר ה' נשמת אדם. וזה שנא' ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' חקים פי' שנקבע ונחקק בלב הד"ת ומשפט הם גופי תורה. אשר אנכי מלמד אתכם לעשות לא קאי על מעשה המצות רק פי' לעשות להד"ת החקים והמשפטים כאלו עשיתם אותם כנ"ל וזה זוכין רק ע"י קדושת הארץ. וזה שנא' למען תחיו היינו שיהיה משורש החיים מסטרא דעץ החיים. ובאתם וירשתם את הארץ וגו' הוא שכינתא דאתקרי ארץ (כמ"ש זח"ג רמ"ג ב') והיינו מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ולשון וירשתם הוא כמ"ש (ב"ב קכ"ט:) כירושה שאין לה הפסק והיינו שיזכו לאור תושבע"פ שיהי' רק מסטרא דטוב שהוא ג"כ מעץ החיים בחי' תושב"כ. וזה שנא' אח"כ ראה למדתי אתכם וגו' לעשות כן בקרב הארץ פי' שכשתכנסו לארץ תזכו לעשות לד"ת כנ"ל. ואח"כ כתיב ואותי צוה ה' בעת ההוא בעת ההוא דייקא דקאי על שעת כיבוש סיחון ועוג שכבשו שורש הקלי' שהי' כנגד הקדושה מדת מלכות פה תושבע"פ (כמו שנת' כ"פ) והיו אז במעלה עליונה שנקבע התושב"כ בהם והיו ראוים לאור תושבע"פ אז בעת ההוא צוה אותי ללמד אתכם חקים ומשפטים בחי' תושב"כ ותושבע"פ. לעשותכם הלשון לעשותכם המכוון כד' רבא הנ"ל כאלו עשאו לעצמו להמשיך מהשורש הנר ה' נשמת אדם. ולכן כתיב בכ' שמורה על כ"ע (כמו"ש בזוה"ק בכ"מ) שהוא המשכה משורש מכ"ע. אותם מורה למה שא' כאלו עשאו לד"ת כנ"ל כמו הפי' של נעשה שאמרו ישראל היינו להמשיך הד"ת החקים ומשפטים ע"י חשק הלב להד"ת כנ"ל. וזה יזכו רק בארץ כשיכנסו לארץ ויועיל קדושת הארץ לזכות לאור תושבע"פ הארץ הדום רגלי:
30
ל״אופתח הפרשה בלשון ועתה ישראל שתיבות אלו מיותרים. גם מה שנא' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור מה שייכות להזכיר בעל פעור לכאן. ומקודם לזה כתיב ונשב בגיא מול בית פעור שאין לו שייכות ומקום לכאן כמו שדקדקו גם המפרשים. ואח"כ כתיב ראה למדתי מלת ראה אין לו פירוש והול"ל שמע וגם כבר כתיב זאת בפ' ראשון. אך הענין דאי' (סוטה י"ד.) מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. והוא דידוע ששורש קלקול הנחש הי' להכניס תאוה באכילה ועי"ז נעשה פסולת ומותרות מהמאכלים דבמן כתיב לחם אבירים וא' (יומא ע"ה:) שנבלע ברמ"ח אברים וקודם הקלקול לא הי' פסולת מהאכילה כשהי' אדה"ר בג"ע כמו המן. רק ע"י הנחש שהכניס כח התאוה והנאת עצמו נעשו המותרות ופסולת. וזהו ענין עבודת הפוער לפעור (כמ"ש סנהד' ס"ד.) ומשום זה אף דמכוין לבזוי' מ"מ נותן בזה כח להקלי' ע"י המותרות שהם משורש הנחש. ומשה רבינו תיקן הקלקול הזה מהשורש וזה שא' לכפר על מעשה פעור. וזה שנא' ונשב בגיא מול בית פעור ששם קבורת משה וידע משה רבינו שאתר פטירתו כשיתמו ימי אבל משה יזכו לתקן שורש הקלקול הזה. לזה אמר ונשב בגיא מול בית פעור לתקן שורש קלקול הנחש. ולשון ונשב הוא לשון נייחא ע"ד שנדרש (בר"ר ר"פ וישב) על וישב יעקב שביקש לישב בשלוה. וע"ז נאמר אח"ז ועתה ע"ד מה שא' (בר"ר פ' כ"א ועוד) אין ועתה אלא תשובה וכו' שפי' ועתה שמעתה נשתנה הדבר לטובה ישראל היינו מה שנקראו על שם כי שרית עם אלהים וגו' שיש כח בהם לכבוש היצה"ר ולתקן קלקול הנחש. שמע אל החקים וגו' שיוחקקו הד"ת בלב. וזה פי' מה שא' עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' היינו שזכו לכח הראי' שבזה מוציאין כל החיות מהקליפה (כמו שנת' במ"א). ואתם הדבקים בה' אלהיכם זה הוא קדושת יעקב אע"ה הדביקות בה' כעין שא' (בר"ר פ' פ') בדביקה וכו' ואנו למדים אותה מפ' של רשע הזה ותדבק נפשו וגו' כמו התם שדבקה נפשו בה והטיל בה זוהמא (כמ"ש יבמות ק"ג:) כן אתם דבקים בה' אלהיכם שדבוקים בשורש כמו שאמרו בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שהוא השורש. חיים כולכם היום שהוא מסטרא דעה"ח ולא יהי' כלל ערבוב טוב ורע שנעשה ע"י קלי' הנחש. והיום מורה על יום מ"ת ובמעמד הר סיני כתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה'.) והיינו שזכו לתקן כל הקלקול של הנחש. וזה שנא' אח"כ ראה למדתי אתכם שתזכו לראי' שעי"ז מכניסים האור כי טוב. ואמר ראה לשון יחיד למדתי אתכם לשון רבים שהלימוד הוא לכל ישראל אבל הראי' זוכין רק כל יחיד לפי מדרגתו ושורש נשמתו. וזה הפי' ישמח משה במתנת חלקו שהוא הראי' להכניס בראייתו האור כי טוב כמו ראיית השי"ת במע"ב. ובשבת יכול כל אחד מישראל לזכות לזה כמו שאומרים ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין היינו מהשורש מהאור כי טוב. ובסעודה שני' אומרים נהורי' ישרי בה שאז כבר שורה האור כי טוב בקביעות שבשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל כמו"ש בפע"ח שער השבת ונת' כ"פ:
31
ל״בנחמו נחמו וגו' כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' ופירש"י וא"ת האיך מדתו של הקב"ה לשלם לאדם כפלים בחטאו מצינו מקרא מלא ושלמתי ראשונה משנה עונם. וצריך להבין מה תירץ בזה שמצינו מקרא מלא הא ע"ז ג"כ קשה וכי כך מדתו של הקב"ה. ונראה דזה קשיא לי' גם להמד' (איכה רבתי סופ"א) שדרש חטאו בכפלים וכו' ולקו בכפלים וכו' ומתנחמין בכפלים שהוא מדה במדה וזו מדתו של הקב"ה במדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ח':). אך יש להבין ענין חטאו בכפלים הלא כמה חטאים נמצאו כתובים על הדור של חורבן בית ראשון (כמ"ש יומא ט':) ומה שייך ע"ז הלשון בכפלים. ונראה הפירוש שכל חטא הי' בכפל כמו שמצינו כעין זה (שוח"ט תהלים צ"ב) כל עסקא דשבת כפול עומרו כפול קרבנו כפול וכו' אזהרותי' כפולות זכור ושמור מזמורו כפול מזמור שיר. וצריך להבין לשון אזהרותי' כפולות זכור ושמור הלא כמה איסורין יש שהן בעשה ול"ת וכדומה. אך הפי' ע"פ מ"ש (זח"ב קי"ח ב') קוב"ה זכור ושכינתא שמור. ובזוה"ק (פ' זו רס"ד א') וא"ת פקודי אורייתא אן אינון הכא בכללא דא אלא דא איהו זכור ודא איהו שמור וכל פקודי אוריי' בהני כלילן ברזא דזכור וברזא דשמור וכלא איהו חד והיינו תושב"כ ותושבע"פ שמרמז לקוב"ה ושכינתי'. קוב"ה ו' אות אמת ואמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה':) והיינו שם הוי"ה רזא דזכור. ותושבע"פ דכתיב האלהים (כמ"ש זוה"ק פ' זו הנ"ל) שהוא מלכות פה תושבע"פ הוא רזא דשמור. וכן קרבנו כפול דכבשים כנגד יעקב כמו שנא' והכשבים הפריד יעקב כמ"ש (רש"י פנחס במוסף פסח) ובשבת שני כבשים הם כנגד יעקב ובניו שהם מרכבה לקוב"ה ושכינתי' בחי' כנס"י וזהו כפול. שכרה כפול שבת שהוא כנגד מ' מלכות בחי' כנס"י וכתיב וקראת לשבת עונג ענג ר"ת עדן נהר גן ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא שכינתא תתאה (זח"א כ"ו א') ולקדוש ה' מכובד הוא שם הוי"ה ע"ד שא' (חולין קל"ג.) אין כבוד אלא תורה ותורה קוב"ה איקרי (זח"ב ס' א'). והסעודות שהם ברזא דענג מתקן קלקול הנחש שהי' באכילה ואתפני יצה"ר וזוכין לקדוש ה' מכובד היינו לתורה קודש עלאה וקודש תתאה שע"ז מורה כבוד שדרשו כן נותן לכסיל כבוד על תורה לתלמיד שאינו הגון והיינו תושבע"פ שבזה יש רב ותלמיד. וכן עומרו כפול ג"כ נגד ב' הקדושות שכל סעודה נק' סעודתא דמלכא וסעודתא דמהימנותא דחק"ת. וכן מזמורו כפול מזמור שיר אף שבזוה"ק חשבם נגד המדות מ"מ כאן דכתיב להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות מדת יום ומדת לילה בחי' קוב"ה ושכינתיה ע"ד מ"ש (זח"ג ר"ל א') ואיהי אמונה מרמז גם מזמורו כפול מזמור שיר כמו זכור ושמור לקוב"ה ושכינתי'. וזהו המכוון במ"ר הנ"ל חטאו בכפלים חטא חטאה ירושלים לשון חטא כנגד קוב"ה שצוה על המצות חטאה אותיות חטא ה' הוא נגד בחי' שכינתי' ע"ד מ"ש ובפשעכם שלחה אמכם. שבכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ"ט.) וזה חטא שבכל צרתם לו צר כביכול. ולקו בכפלים מדה במדה ומתנחמין בכפלים נחמו נחמו עמי ג"כ מצד קוב"ה ושכינתי' שמופיע בלב הנחמה מקוב"ה ושכינתי'. והזמן בשבת שהוא נגד מ' מלכות בחי' שכינתי' ועתי"ק וז"א אתיין לסעדה בהדה והיינו כל שם הוי"ה שמורה על ט' המדות עם קוצו של יוד שמרמז לכ"ע כידוע אז הזמן להיות מתנחמין בכפלים:
32
ל״גישיב לא נאמר כי אם ושב וקבץ שהשי"ת כתב כביכול גאולה לעצמו כמו שאמרו (מגילה כ"ט.) מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות ובפסיקתא (חדשה סי' צ"ז) למלך שהי' לו פלטין וכו' ושרפוהו מי צריך להתנחם פלטין או בעל הפלטין לא בעל הפלטין וכו' למלך שהי' לו כרם ונכנסו שונאים לתוכו וקצצוהו מי צריך להנחם כרם או בעל הכרם כך אמר הקב"ה ישראל כרמי כי כרם ה' צבאות וגו'. למלך שהי' לו צאן ונכנסו זאבים לתוכו ובקעוה מי צריך להנחם צאן או בעל הצאן וכו' נחמו נחמו עמי נחמוני נחמוני עמי וכו'. המשל מפלטין הוא נגד בהמ"ק שבאו שונאים ושרפוהו ומשל מהכרם הוא נגד התורה והוא מה שנא' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים וגלו מציון ומירושלים וזה שא' במשל וקצצוהו. וא' שצריך לנחם לבעל הפלטין ובעל הכרם ובעל הצאן. ויש להבין הא הנחמות נאמרו רק לישראל דברו על לב ירושלים וגו' וכדומה. אך כיון שינחמו ישראל בזה שנא' כי נרצה עונה שנעשים זדונות כזכיות והגלות הוא רק לטובה (כמו שנת' לעיל) ממילא השי"ת יקבל מזה תנחומין. וכמו שנא' כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאום ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. אחרית היינו שרואין הטובה מפורש כעין מה שא' (ב"ב י"ד:) רות פורענות דאית לי' אחרית שראו שיצא ממנו דוד. וכן תיכף בגלות בבל ראו שהתפשט התושבע"פ ע"י אנכה"ג דאי' (עירובין כ"א:) הרבה גזירות גזרתי ע"ע יותר משגזרת עלי וכו' ורוב הגזירות היו מאנכה"ג. ושם הי' החרש והמסגר אלף והב' ישיבות שלא ראו שמד ולא שלט בהם אדום ויון וכו'. וכתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון וכו' (כמ"ש תנחו' פ' נח) וזה ראו מפורש בבבל. וכמו שא' (סוכה כ'.) עלה עזרא מבבל ויסדה וכו' וזהו הפי' לשון אחרית. וזה שנדרש ע"ז (תענית כ"ט:) אלו דקלים וכלי פשתן שהוא מרמז לתושבע"פ שבבבל היו דקלים וכמו שא' (פסחים פ"ח רע"א) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל וכו' עולא אמר כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. וכלי פשתן הוא מה שא' (קידושין ע"ב.) ת"ח שבבבל דומים למלאכי השרת שהיו מצוינים במלבושיהם (שבת קמ"ה:) והיינו בכלי פשתן לבנים כמלאכי השרת. ורבינו הק' זצ"ל אמר דאחרית פי' בחי' תושבע"פ שהוא מדה אחרונה מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ומרמז ע"ז דקלים שהוא מין האחרון מן הז' מינים דבש תמרים שבכל מקום מספר ז' מרמז כנגד ז' המדות וזהו אחרית. ותקוה היינו בעתיד ששמעתי מרבינו הקדוש זצ"ל שאמר בשם הרבי ר' בינם זצלה"ה שאמר שאף שהדורות המוחות מתמעטין בכל פעם אבל נקודת החיים שבלב מתרחב תמיד ונעשה מזוכך בכל פעם בגלות יותר. ואמר רבינו הק' שהי' לו זה לדבר חדש כששמעו בפשיסחא ואח"כ מצא הדבר מפורש בכמה דוכתי ולא פי' לן אי' מקומן וכבר אמרנו שורש לזה (ונת' במ"א) וזה הוא התקוה טובה בגלות. וזה שאומר השי"ת כי אנכי ידעתי וגו' אך ישראל מצדם לא ידע ולא התבונן האחרית והתקוה טובה. וזה שנא' דברו על לב ירושלים וגו' שיכנסו התנחומין בלב ישראל שיתנחמו בכפלים שיכירו שהגליות הוא לטובה לתת להם אחרית ותקוה. וממילא יש תנחומין לבעל הכרם ולבעל הצאן ולבעל הפלטין שהשי"ת כבר ידע שהכל לטובה כדי לזכות לאורו של משיח והתושבע"פ שיתגלה על ידו ואריכת הגליות כדי שיתוקן כל הנפשות כסיום ההפטורה איש לא נעדר:
33