פרי צדיק, ואתחנן ב׳Peri Tzadik, Vaetchanan 2
א׳ואתחנן אל ה' וגו' במ"ר ריש פ' זו אדם מישראל וכו' מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול וכו' כבר פרשה חנה וחנה היא מדברת על לבה. וכן אמרו ז"ל המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. ובמקום אחר אמרו הקל קול יעקב קול תורה וקול תפלה וכן אומרים בש"ע שמע קולינו וגו' הרי שתפלה יש להיות בקול. וכן נאמר באנשי כנה"ג ויזעקו בקול גדול. אמנם בוודאי הוא שסתם תפלה להשי"ת אין להגביה קולו והוא מקטני אמנה אבל לפעמים כאשר צר להאדם מאוד ולא יכול עוד להכיל הצער בקרבו מאיזה ענין שצריך לישועה אז הוא צועק מעומקא דלבא והוא אין מכוון להגביה קולו לפני השי"ת רק הצעקה הוא מקירות לבו שאין לו שום עצה וכמו שאמרו ז"ל על ויצעקו בקול גדול שאמרו בייא בייא שהוא בל"א גוואלט גוואלט שהי' צר להם מאוד מסיבת היצה"ר שהי' מסבב אותם ואין עצה להמלט. ותפלה בצעקה כזו מתקבלת לפניו ית' ואינה חוזרת ריקם. ולזה מביא המדרש ענין תפלת חנה שלא יגביה קולו על פ' ואתחנן שהוא תפלת משרע"ה שיכנס לארץ מפני ששניהם בסיגנון אחד נאמרו כי חנה לא הי' אפשר להיות לה צעקה בלב על דבר זה שהיתה מתפללת על בנים כי באמת אשה אינה מצווה על פרי' ורבי' רק שהיתה משתוקקת לבנים. ולכן היתה מדברת על לבה ולא בקולה מאחר שלא הי' לה הצעקה מקירות לבה. וכמו כן בתפלת משרע"ה לכנוס לארץ הגם שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.) וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא שרצה לקיים מצות הנוהגת בארץ. אבל עכ"פ לא הי' מחוייב בזה מאחר שכן הוא רצון השי"ת אלא שהוא בעצמו הי' משתוקק לזה ממילא אין מקום להצעקה בקול. ומפני זה לא נענה ג"כ בתפלתו. אבל הצעקה שהוא מפנימיות הלב מפאת הדוחק ואין לו עצה להמלט כזה בודאי מתקבלת. וע"ז רמזו ז"ל ע"פ הקל קול יעקב כי בפסוק זה מרומזים שני בחי' התפלה קל הראשון בלא ו' מרמז על תפלה בחשאי וקול השני עם האות ו' מרמז על הצעקה שמקירות הלב שהוא ממשיך חיות הישועה ואינה חוזרת ריקם:
1
ב׳עוד להלן במ"ר הנ"ל ד"א בעת ההוא לאמור א"ר עזרי' לאמור לדורות שיהי' מתפללים בעת צרה שהרי משה אע"פ שנא' לו לא תעבור את הירדן הזה התחיל מתחנן. ולכאורה כבר למדנו מיעקב אע"ה שיהי' נודרים ומתפללים בעת צרה כמו שנא' יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. אולם בודאי זה נשמע מיעקב אע"ה שיהי' מתפללים על כל צרה הממשמש לבוא שלא תבוא עליו ח"ו. אבל ממשרע"ה למדנו שגם על דבר שהוא עפ"י תפיסת האדם לאחר יאוש ח"ו אל ימנע עצמו מלהתפלל כמו שמצינו במשה רבע"ה אע"פ שנאמר לו מהשי"ת כי לא תעבור את הירדן הזה הי' מתפלל. וכן אי' בתנחומא פ' זו למד משה את באי עולם שלא יאמר אדם וכו' ועשה דייתיקי וכו' לא יתפלל עוד אלא יתפלל וכו' שהרי משה עשה דייתיקי וכו' שמא תאמר עמד לו ולא התפלל תלמוד לומר ואתחנן אל ה'. והנה בחזקי' כשבא אליו ישעי' הנביא ואמר לו צו לביתך וגו' אמרו חז"ל (ברכות י'.) שאמר לישעי' כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא שאפי' חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע את עצמו מן הרחמים. לכאורה מה הי' צריך לומר שמקובל זאת מאבי אביו הלא זה עצמו למדנו ממשרע"ה אע"פ שנאמר לו מהשי"ת בעצמו כי לא תעבור ואעפ"כ הי' מתפלל ומכש"כ בחזקי' ששמע רק מהנביא. אמנם כי ממשרע"ה אין ראי' שיועיל תפלתו רק שמחויב האדם להתפלל אבל אין בירור שיתקבל תפלתו כמו שהי' באמת במשרע"ה שלא הועיל בתפלתו זו על זה אמר כך מקובלני מבית אבי אבא היינו מדוד המע"ה שהוא פעל זאת שאפי' חרב חדה היינו שכבר נגזר הדין ע"פ ב"ד שלמעלה עכ"ז יוכל להתהפך הכל לטוב מצד רחמי שמים וזה אל ימנע עצמו מן הרחמים דייקא. והיינו במעשה דבת שבע כשבא אליו נתן הנביא ואמר לו אתה האיש היינו שהוא האיש שפסק על עצמו הדין וכמו כן יצא הדין מב"ד של מעלה שאין לו שום תקוה ח"ו ועם כל זה פעל בצעקתו מפנימיות הלב כאשר הבין בלבו הריחוק הגדול שירחם עליו השי"ת להוציאו מצרתו אע"פ שאינו כדאי וכמו שא' בתפלתו כרוב רחמיך מחה פשעי וגו' לב טהור ברא לי אלהים וכאמרם ז"ל מכלל דאיכא טמא היינו כשחשב בלבו מרוב המרירות שראה אחר כל יגיעתו והשתדלות עד שהי' לבו חלל בקרבו שאז"ל שהרגו ליצה"ר בתענית ועכ"ז יארע לו מכשול כזה. היה הצעקה גדולה בלבו להשי"ת שהוא כל יכול ואין לו עצה רק לברוא לו בריאה חדשה יש מאין שיהי' לו לב טהור ופעל את שריחם עליו השי"ת מצד מדת הרחמים להיות נעשה בריה חדשה. וזה הי' קבלת חזקי' ממנו שאל ימנע עצמו מן הרחמים דייקא. וכמו כן מצינו באנכה"ג שנא' ויצעקו בקול גדול כאמרם ז"ל שאמרו בייא בייא והיינו שהי' מפנימיות הלב צעקה גדולה על יצרא דע"ז שהבינו בלבם את גודל הקלקול והריחוק שנעשה להם עי"ז כאמרם ז"ל האי דאחרבי' לביהמ"ק ע"ז ביקשו שיבטלו השי"ת מלבם ויהי' נעשים ברי' חדשה שאמרו לא הן ולא שכרן מפני שאינם יכולים לעמוד כנגדו ופעלו זאת מצד רחמי שמים ובטלוהו. וגם על יצה"ר של תאוה בקשו ולא עלתה בידם מפני שנצרך לעולם כי גם לעתיד לבא לא יתבטל לגמרי רק יהי' נקרא לבן שיתלבן כמ"ש (זח"א קל"ז א') ולכן עוד נשאר ענין הזה בכל דור ודור שנצרך להיות גבור הכובש את יצרו בענין הזה. וכל פרט נפש אשר הוא מרגיש גודל ריחוקו בעסק זה ויש לו צעקה מפנימיות הלב להשי"ת הוא זוכה ע"י רחמי שמים להיות נעשה כברי' חדשה וכנ"ל:
2