פתיחה לחכמת הקבלה א׳Petichah LeChokhmat HaKabbalah 1
א׳א) רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא על דרך שאמרו זכרונם לברכה: לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד). ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין על ידי תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה על ידי תורה ומצות.
1
ב׳וכבר דברנו מזה בספרי פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור.
2
ג׳כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה יתברך ויתעלה, ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו יתברך, כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע. כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר, והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל. ובהכרח שני אלה נמשכים מהבורא יתברך, אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין, כי בעצמותו יתברך ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל חס וחלילה.
3
ד׳ועל כן נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו יתברך יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו יתברך, יש מיש.
4