פוקד עקרים ב׳Poked Akarim 2
א׳וע"כ קורין פרשת וד' פקד בר"ה שהוא יום הרת עולם ההריון והפקידה של כלל העולם כולו היינו ראשית המחשבה והרצון שיהי' נבראים צבאו ופקודיו והש"י יהי' פקיד עליהם ומשגיח ופוקד פקודיו ומי לא נפקד כיום הזה לפניו כי אז הוא יום הפיקוד וההשגחה על כל נבראיו כמו שבאותו יום הי' התחלת הבריאה במע"ב, וע"כ בר"ה נפקדו שרה רחל וחנה, וגבי רחל וחנה נאמר לשון זכירה, ובר"ה [ל"ב ב'] יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות ואלו ואלו דא"ח כי הפקידה גם הוא לשון זכירה אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתירה ובאיכות ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן וכמ"ש מהרש"א בחא"ג שם דפקידה לשעה וזכירה לדורות יעו"ש, והיינו דידוע דבמוח יש חדר הזכרון ששם חקוקים ורשומים כל הדברים שהם בזכרון אצלו ומלתא דלא רמיא ששוכחה נמחק חקיקתו מאותו חדר וספר הזכרון אבל כשמשים על לב לזוכרו הרי זכור ועומד אצלו דנשאר חקוק במחשבתו ואף כשאינו זוכרו באותה שעה ע"כ עדיין רישומו קיים וניכר במוחו שהרי אלו רצה הי' זוכרו, ועיקר ר"ה נקרא יום הזכרון שמצד הזה הוא הראש לשנה שממנו יהי' נמשך ההשפעה לכל השנה וההמשכה הוא ע"י הזכירה והעלאת הזכרון לטובה הוא המשכח שפע ההשגחה באיכות שזהו ענין הפקידה ואז"ל (שם ל"ד ב') במה בשופר כידוע דאין כחם של ישראל אלא בפיהם (במדבר פ"כ ומדרש תהילים כ"ב ומכילתא בשלח פ"ב וזה"ק וישלח קע"ח א' וש"מ) שהוא הקל קול יעקב ב' קולות שאז"ל (דפתיחתא דאיכא רבתי) בבתי כניסיות ובבתי מדרשות היינו קול תפלה הרמוז במלת הקל חסר ו' בלשון הכתוב ובתוספת הה' הרומזת לתפלה כנודע וקול מלא ו' רומז לקול תורה כידוע דהו' רומזת על זה (עי' בזה"ק ויגש ר"י רע"א וריש ויקרא) והשופר הוא רומז התעוררת קול שופר דמ"ת שהוא הקול תורה שיש בזרע יעקב ועי"ז הוא התפשטות השגחתו ית' עליהם לטובה, וע"כ קריאת התורה לדברי הכל בפקדונות, וגם שרה זכתה לזה ע"י קול תורה הרמוז בוי"ו דוד' כי התחלת התורה מאאע"ה כמשז"ל (בע"ז ט' א') דהתחלת ב' אלפים תורה מואת הנפש אשר עשו בחרן וגם שרה בכלל משמעות עשו לשון רבים וכשאז"ל (בר"ר פפ"ד) שרה מגיירת הנשים ולא מצינו בתורה בהדיא שנתפללו על בנים כביצחק וברחל דכתיב וישמע אלי' אלקים ובחנה, ובזוהר תולדות [קל"ז רע"ב] דאברהם לא צלי כו' ע"ש, [אך מצאתי בתדבא"ר פי"ח מפורש אאברהם ושרה שהרבו רחמים יעו"ש וכ"מ ביבמות ס"ד סע"א ע"ש וצ"ע]:
1
ב׳ונראה לי כי עיקר ישועתה הי' ע"י קול התורה שהיא הדפוס של מע"ב (כמ"ש בריש בר"ר) ועי"ז היא חזרת כל הבריאה לתחלתה שיהי' בלא קלקול כמו דרך משל יוצר כלי חרס שנתקלקל בידו מחזיר לדפוסו ומוציאו כראוי וכל הבריאה היתה בשביל ישראל שיקבלו התורה (רש"י בראשית ותנחומא הנד"מ מכ"י) ועי"ז הוא כל ההשגחה בנבראים ולא עשה כן לכל גוי ועכ"נ ברוך תהי' מכל העמים לא יהי' בך עקר ועקרה בך דייקא ולא בעמים דאין להם שייכות לתורה ולדפוס מע"ב ואינם בכלל אדם (כמ"ש ביבמות ס"א א' וש"מ) שנברא במע"ב כלל ע"כ בהם העקרות ראוי בטבע הבריאה דאדרבא כל הוייתם הוא יציאה מסדר הבריאה שקבע הש"י משא"כ זרע ישראל שומרי תורתו שהם מקיימין הבריאה כרצון הש"י אין ראוי להיות אצלם כלל יציאה מסדר הבריאה ע"כ עיקר התחלת פיקוד עקרות התחיל באאע"ה משהתחיל כח התורה להתגלות בעולם ולפי שיש בשמירת תורה והעסק בה מה שהוא מצות אנשים מלומדה דעז"א במדרש איכה (ריש פתיחתא) ולואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה מחזירם למוטב, דאפשר להיות שומר תורה ועכ"ז צריך עדיין חזרה למוטב שתכליתו הוא הדביקות באלקים חיים וההגעה לידיעת אנכי ד' אלקיך שזהו המכוון של כל התורה כולה, ורק בעוה"ז שהוא עולם הגופני שהכל בלבושים הגופנים וכתנות עור תחת אור (עי' בבר"ר ספ"כ) ואור השי"ת בהעלם תוך לבושים ע"כ גם התורה כולה בלבושים שהם מעשה המצות וכתנות עור של הקלף שבו גנוז אור התורה שבכתב שעליו וע"י הלבושים יוכל להיות לו אחיזה בפנימיות האור אבל אפשר ג"כ שישתקע בלבושים ועשיית מצות גולמות ולא יזכור העיקר דהיינו עשיית הדברים לשם פעלו ולהתדבק עי"ז בהש"י דעז"נ למה זה מחיר וגו' ולב אין דשרשוהו ביומא (ע"ב ב') על מי שיש בו תורה ולא יר"ש היינו הכרת הלב דשויתי ד' לנגדי תמיד דעי"ז תבוא היראה כמ"ש [בהג"ה דריש א"ח] וזה אותי עזבו שעזב מזכרונו וכן הש"י עוזבו מזכרונו, וע"ז הוא הקול תפלה בעבודה שבלב כעומד לפני המלך ועי"ז מתדבק בהש"י שזהו הוראת תפלה לשון דבקות ובזה הוא המשכת הזכרון וע"כ בתפלה מזכירין רק זכרונות ולר"י גם פקדונות כזכרונות משום דסוף סוף המאור מחזיר למוטב וע"י האור דלפי שעה עכ"פ דלא ימלט שהתורה לא תאיר בקרבו והאור הוא בתורה אור זוכה שידחה הרבה מן החושך עד שיקבע בלב לזכור תמיד והלכה כותי' שכן הוא האמת כפי התורה אלא שמ"מ נהוג עלמא כר' יהודא כמ"ש הרא"ש (פ"ד דר"ה סי' ג') ודבריו אמת כפי מנהגו של עולם התמידי שעדיין לא נתגלה ההחזרה למוטב בפקדונות אעפ"י שהאור חזק בהשגחה יתירה הוא רק לפי שעה והזכרון הוא בהעלם:
2
ג׳ואברהם ושרה פתחו שער הפקידה דעיקר פקידת העקרים די בפקידה לבד לפי שעה של הריון דשוב אח"כ עולם כמנהגו נוהג להיות ההרה יולדת ומגדלת אבל באמת עדיין צריך גם לזה ישועת הש"י שתלד בן קיימא ושיגדל וכדרך שאמרה השונמית לאלישע הלא אמרתי לא תשלה אותי כי מוטב הי' לה שלא ילדה, ונאמר שניהם יחד בפ' משפטים לא תהי' משכלה ועקרה בארצך והקדים משכלה לפי שצערה גדול יותר וגם זה תלוי מצד האבות שיזכו לבנים בני קיימא, וסיים את מספר ימיך אמלא שלא יהי' ח"ו הם חילופם וגם בהולדה יש פעמים ח"ו כן כברחל בלידת בנימין וברב חנין במ"ק (כ"ה ב') ע"כ אמר שהם ימלאו ימיהם ושנותיהם הקצובים וברכת ד' בנים יזכו ע"י דאת אימתי אשלח לפניך שיזכו ליר"ש וכי כן יבורך גבר ירא ד' בשכר פרי הבטן, והמותי את כל העם וגו' דלפעמים יש שיצטרך לחילופים ועז"נ ואתן אדם תחתיך ולאומים וגו', ועל דרך זה ג"כ שמעתי דעצירת כל רחם לבית אבימלך הי' הגורם לפקידת שרה דכך היתה ישועתה צריכה לבוא ע"י שיתנו אדם תחתי' ואבימלך לא יכול ליזקק לה ואז לקח אברהם הכח וגבורה של אבימלך ומזה נמשך מ"ש ליצני הדור מאבימלך נתעברה שרה, כך שמעתי, והנה זהו שורש התחלת ישועה זו דפקידת עקרים בתחלת בנין אומה הישראלית שכל הפקידות לדורות נמשך מזה ודאי הכל הוא עד"ז וע"כ הקדים ג"כ ברוך תהי' מכל העמים ללא יהי' בך עקר היינו שתקח ברכה מכל העמים ומשלהם ושם סיים ג"כ והסיר ד' ממך כל חולי וגו' ונתנם בכל שונאך היינו להוציא ממשכלה צריך לפעמים לבוא החולי ח"ו על האבות, ומדוה מצרים היינו שיכול בכורים אבל הש"י פדה בכורי ישראל בבכורי מצרים וכן בכל דור יתנם בכל שונאך והם יהיו תחתיך, וברכת פרו ורבו נאמר ג"כ על ב' עניינים אלו פרו על עיקר הולדת הפרי ורבו על הרבוי שע"י הפרי' שלא יהי' משכלה ח"ו, וע"כ צריך גם הזכירה שזהו המשכת השגחתו ית' לדורות עולם:
3
ד׳וגבי לידת יצחק לא נאמר זכירה בפעל בלשון הכתוב רק כאשר אמר היינו שכבר הובטח כי ביצחק יקרא לך זרע כי דרגא דיצחק הוא למעלה ממדרגת הזכירה כמשז"ל (בתו"כ בחקותי ורש"י עה"ת שם) ע"פ וזכרתי את בריתי דביצחק לא כתיב זכירה דאפרו צבור ומונח היינו דזכירה שייך על דבר שאינו לפניו משא"כ במה שלפניו ונוכח עיניו ודרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניי' כמ"ש בפרע"ק (פ"ט ב') היינו ע"י תוקף היראה זוכה לראי' דד' לנגדי תמיד ונוכח עיניו וכך הוא נוכח עיני השי"ת דד' צילך כידוע ולא שייך גבי זכירה כלל ולפי שגילוי דבר זה הוא רק לעתיד שנאמר כי עין בעין יראו וגו' אבל בעה"ז התגלות כזה נעלם ע"כ הי' ציוי העקידה שהוא היפך הבטחת ביצחק יקרא וגו' ורז"ל אמרו דפרחה נפשו בשעת עקידה וחזרה לו היינו דהשגה כזו אין לה מציאות בעוה"ז כלל ולשלימות השגה זו הגיע בשעת עקידה ומאז והלאה הוא דאפרו צבור וע"ז הוא העקידה ופריחת נפשו שד"ז עולה כולו כליל להש"י ואין לו שייכות מציאות בעה"ז הגופני וזהו ג"כ העלם מלת זכירה בפעל בלידתו ורק ברמז דכאשר אמר דסוף סוף הבטחתו ית' אמת כי ביצחק וגו' ורז"ל אמרו (בבר"ר פס"ה) דמאז כהו עיניו ע"י שראה מלאכים היינו דנעלם מעיניו חיזו דהאי עלמא ע"י שזכה להשיג הראיי' האמיתית דעין בעין וגו' ועי"ז זכה דייחד הש"י שמו עליו בחייו ומשום דנחשב כמת וכנסתלק מהאי עלמא עי"ז תיכף משעת עקידה ועי"ז חזרה נפשו, ומש"נ בתורה כי זקן יצחק ותכהינה עיניו היינו אז כהו גם מראות ראי' גופנית להכיר בין יעקב לעשיו שזהו ראי' דההוא עלמא, ודבר זה הי' ע"י עשן ע"ז דנשי עשו וכל הטעמים שארז"ל בזה אמת, וגם חבקוק בנה של שונמית שאמר ד' שמעתי שמעך יראתי זכה ג"כ לראיה בגימט' של שמו, והוא מסטרא דיצחק כידוע בזוהר (בשלח מ"ד מ"ה וש"מ) דע"כ מת היינו שחיים כאלו אין לו מציאות בעה"ז עד שהוצרך אלישע לשים פיו על פיו כו' להמשיך לו מחיים שלו שזה יהי' מלבוש לחיותו להעלימו בעוה"ז ובזה יהי' לו מציאות בעוה"ז, ולפי שהיא היתה דחיל מרבנן דהשכר תתני רבנן כמ"ש בפב"מ (שבת כ"ג ב') כי מדת היראה היא סטרא דנוק' אשה יראת ד' כנודע ורק מאן דרחום הו"ל בנין והיא דחלה כמ"ש הנה חרדת אלינו את כל החרדה וע"כ ותעמוד בפתח הוא היראה שהיא השער לד' אשר צדיקים יבואו בו כנודע, וכן בפשוטו מפני היראה עומד בפתח כי ירא מגשת אליו, ע"כ הבטיחה רק את חובקת בן לחבוק לבד דבן בתוקף יראה בזה הראוי לאשה יראת ד' א"א להתקיים בעוה"ז וע"כ אמרה לו אל תכזב שאינה רוצה דבר הפוסק כמים אשר יכזבו מימיו וזכתה לזה שלה הי' דבר הפוסק אלא שהוצרך ללבוש של אלישע ולפי שבזכותו הי' לה דכפי המשפט היתה ראוי' רק לבת וחתני רבנן, אבל שרה היתה רחמי רבנן כמדתו של אאע"ה במדת האהבה אלא שנטפלה אלי' היראה מסטרא דנוק' ומ"מ עדיין לא נתגלית שלימות מדת היראה עדיין כלל בעולם עד שלא נברא יצחק מצד עצמו שהי' אב העולם הוא שחפר ומצא שורש מדת היראה בשלימותה וכשנשלמה מדריגתו בשעת העקידה אז נשלם ג"כ מדריגת שרה ושלמו ימיה אז ושלא נחשוב כי מיתתה אז הי' להצלת יצחק שהיתה הוא חילופו עכ"נ ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה שהימים הללו היו שני חיי' שנמלאו ימיה ולא נחסרו כלל. ועז"א ג"כ בבר"ר (רפנ"ח) ע"ז פסוק יודע ד' ימי תמימים ששנותיהם תמימים ע"ש:
4
ה׳וע"כ ענין הזכירה לא נתפרש בשרה רק הפקידה והשער הזה הוא שנפתח ונתגלה אז, וכל ספור הבא בתנ"ך הוא מפתיחת שער של ישועה חדש שנתחדש לאותו צדיק ונפתח על ידו, וע"כ ברחל וחנה לא נזכר עוד הפקידה שכבר נפתח ע"י שרה רק הזכירה דלא נתגלה עדיין בשרה כי לא הוצרך ביצחק, והוא חלוק לב' דברחל נאמר שם אלקים כי ישועתה הי' ע"י נתינת לאומים תחתיה עשו ואלופיו דע"י לידת יוסף שהוא שטנו של עשו נעשה בית עשו לקש ובית יוסף להבה תלהטם (כמ"ש בב"ב קכ"ג ב' ובר"ר פע"ג) וזהו עיקר מדה"ד המתגלגלת בעולם הוא רק לעשות הדין ברשעים זרע עשו ועמלק דכתיב בי' ולא ירא אלקים שיפול ביד יוסף דכתיב בי' את האלקים אני ירא כמשז"ל (בשמו"ר ספכ"ו) וע"כ זכירתה וכל המשכת חיות יוסף וזרעו הוא משום זה ונפתח בזה שער הזכירה ע"י לאומים תחתיו, וזהו השער הראוי כפי משפט התורה להיות ברוך מכל העמים שזהו משפט התושב"כ שהוא הדפוס של מע"ב כפי מה שהי' תחלת הבריאה ואלמלא זכו ישראל לא נתנה להם אלא התורה וס' יהושע בלבד כמ"ש בנדרים (כ"ב ב'), וכל שאר הנ"ך וכ"ש תושבע"פ הוא מצד הקלקולים ורוב כעס הוצרכו לרוב חכמה וע"י הקלקולים מגיע פעמים המשפט להיות החילופים ח"ו בישראל עצמם, וכמו שהי' בחנה שהיתה פנינה תחתי' כמשז"ל (במדרש שמואל פ"ה וברש"י שם ב' ה' ובפסיקתא פמ"ד סי' ז') ע"פ עקרה ילדה ז' ורבת בנים אומללה והוא ע"י רוב כעס דכעסתה צרתה בעבור הרעימה ואע"פ שהיא לש"ש נתכונה (כמ"ש בב"ב ט"ז א') מ"מ סביביו נשערה מאד (כמ"ש ביבמות קכ"א ב') הוצרכה לסבול עונש בעד שצערתה לפי שעה ואע"פ שהי' לטובתה באמת בסוף וכמו הגונב ע"מ לשלם תשלומי כפל דאסור (כמ"ש בב"ק ס"א ב') וכל דקדוקיו עם הצדיקים ועם כלל זרע ישראל הכל הוא כאשר ייסר איש את בנו וגו' שהוא מצד הרחמנות כרחם אבל על בנים כמו העושה איזה צער לרפואה וכמש"נ כי אתכם ידעתי וגו' ע"כ אפקוד וגו' וברחמי' מסיק לי' כמ"ש בפ"ק דע"ז (ד' א'), דידעתי מלשון מודע לאישה דר"ל אוהב, ע"כ אפקוד בפקידה והשגחה לא בסילוק ההשגחה וע"י המסירה לדרך הטבע שהיא בגמט' שם אלקים שבו נידונים או"ה משא"כ אצל בנ"י נאמר כי ד' הוגה וכם במ"פ בס' איכה שם הוי' שהכל ברחמים גמורים, וכן בחנה נא' ויזכרה ד' שם הוי', ולא נזכר שמה כברחל רק ויזכרה בהעלם לפי שמ"מ נגרם עונש על ידה לפנינה שהיתה ג"כ צדקת וכמו שמצינו ברשעים בלוט נאמר אל תבט אחריך לפי שהי' רשע כמותם כך ג"כ בצדיקים כששניהם צדיקים והקב"ה עוזר לאחד והאחר נשפל עי"ז יש מקום למדה"ד לקטרג וצריך להעלים א"ע מפני המקטרגים, וכדש"נ במצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' לפי שהיו הללו עוע"ז והללו עוע"ז וע"כ לא נזכר שמה, וגם לפי שכל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כמ"ש בשבת (קמ"ט ב') ולפי שבזכירה זו נענשה פנינה ע"י וזכירת שמה היא הוא ההכנסה ומחיצתו ית' ולחדרי מוח הזכרון שלמעלה כביכול ע"כ לא כתיב שמה רק הוזכרה דרך העלם:
5
ו׳וזה פתיחת שער חדש שלא הי' ברחל שהי' הזכירה בהתגלות שמה וע"י שם אלקים שזהו משפט התושב"כ השייך להם מצד שהם אבות העולם ושורש הבריאה ובמטתו של יעאע"ה שהיתה שלימה ואין שום פסולת בשבטים עצמן כלל דכבר יצא כל הסריות בזרע עשו וכל מי שנושע לדורות על דרך זה בנתינת לאומים תחתיו הוא הישועה שנפתח כבר ע"י רחל אמנו ונקל לכל זרע יעקב והשיגו שכולם נקראו על שם זרע רחל עקרת הבית שארית יוסף, והיינו כשמבקש סתם לבנים מצד עצמו שרוצה לפרות ולרבות וכמ"ש רחל ואם אין מתה אנכי דמי שאין לו בנים חשוב כמת, ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי כאשר שמעתי עמ"ש (גיטין נ"ז ב') מבני בניו של המן למדו תורה דהוא ע"י שהחייהו שאול לאגג אותה לילה כמ"ש בתדבא"ר (פכ"ד) דנצטער אגג שלא יכלה זרעו, ובשכר זה יצא ממנו המן ע"ש (בספ"כ ובפכ"ד), ושמעתי דדבר זה הוא חשק וצער של זרע ישראל כי העמים אין מצטערים כלל בכליון זרעם שחוששים רם להנאת עצמם לבד ודבר זה הי' מצד השורש שהי' בו בבני בניו של המן שיצאו ונדבקו בישראל [וזהו שכרו יציאת המן שבו הי' גילוי כח יציאת בני בניו דע"כ נקראו על שמו ב"ב של המן], וכך האמת כאשר ראיתי במוסרי הפילוסופום שהם חכמי או"ה ובמאמרים המסולתים והמשובחים שבהם נמצא מאמר החכם רוב הבנים רקב הממון, והנה כל חכמתם למאס ברבוי בנים מפני שיחסר ממונו עי"ז ואף המן שהי' גנוז בו השורש דבני בניו שלמדו תורה ונתפאר ברוב בניו עכ"ז הקדים כבוד עשרו דלולי זה לא הי' אצלו רבוי הבנים התפארות כלל, וקדמוני המתפלספים מבנ"י העתיקו מאמר חכם או"ה הנזכר כאלו הוא דבר חכמה באמת, ובאמת זהו מדתן של עכו"ם משא"כ אצל בנ"י הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום שיקוו להש"י דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו, ואדרבא העניים משתעשעים בבניהם יותר וכמשז"ל במ"ק (כ"ד ב') ובמס' שמחות (פ"ג ה"ד) דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר, וע"כ כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו שאין חפץ בכל שעשועי העולם שהם אצלו כלא ונחשב כמת בלא בנים כאשר הוא אצל איש הישראלי אז המשפט לתת לאומים תחתיו, שהם אין חפצים בזה כלל רק בשעשועי והנאת עצמם, וע"כ זכתה רחל ליוסף שבו הוא שורש כח הפו"ר דויגו לרוב, וכן עיקר שם אפרים כי הפרני וגו', וכן אמרו בני יוסף ליהושע ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ד' שבו שרש כח הריבוי הראוי לזרע ישראל שזכתה לו רחל ע"י צעקתה להש"י על זה במילוי חסרונה, וע"כ קראתו יוסף לומר יוסף ד' לי בן אחר כי לא נסתפקה בו עדיין שעדיין לא נשקע חשקה שחשקה לרבוי בנים, ואע"פ שהוא לבדו יד לשטנו של עשו וכל הריבוי יצא ממנו, מ"מ אחר שכבר יצתה מחזקת עקרה א"צ עוד ללאומים תחתי' לפי שבב' פעמים הויא חזקה ע"כ בקשה רק על בן אחר שבזה צריכה לתפלה עדיין ושוב אח"כ ודאי תהי' יולדת והולכת ככל הנשים אבל נצנצה רוה"ק דהיתה ראויה רק לבן אחר וגם זה בצאת נפשה בלידתו כי היא היתה עקרה באמת וכל לידה הי' ע"י פקידה פרטית ואף לידת בנימין הי' לגבי יעקב פקידת ישועה מימינו וחסדו של הש"י להוליד עוד שבט בישראל, אבל היא קראתו בן אוני וצערה ואין זה פתיחת שער של ישועה כלל שאין האדם מבקש בן שהוא יצטרך למות ח"ו עי"ז בלא עתו רק שיולדו במלאות שנותיו, אבל היא גרמה לנפשה דאע"פ שעיקר מבוקשה הי' ע"י דותרא רחל כי לא ילדה שנצטערה ע"ז לבד והוא העיקר הקודם מ"מ נאמר ג"כ ותקנא רחל באחותה שגם הקנאה נטפל לה, וזה הביא עלי' חרון אף דיעקב כי הקנאה והכעס שרש אחד להם ומצד היצר דרציחה שכיחא בגלעד ושכם (כמ"ש במכות י' א') שבחלקו של יוסף אע"פ שהוא באמת נחלת עשו דעל חרבו יחי' שזה חיותו, אבל אצל בנ"י אדרבא זה היפך חיותם דהקנאה מוציא את האדם מן העולם (כמשנה אבות פ"ד מכ"א) וע"כ משיח בן יוסף יהרג וחיים יזכה רק משיח בן דוד דמזרעא דלאה, אבל מ"מ יש רוגזא דרבנן דטבע (כמ"ש בזה"ק ח"ב קפ"ב ב') וצורבא מרבנן דרתח דאורייתא מרתחא לי' (כמ"ש תענית ד' א') וזהו קנאת רחל שהי' קנאת סופרים דתרבה חכמה (ב"ב כ"א א') הבא ע"י רוב כעס ורוגזי' דיעקב דאורייתא מרתחא לי' שהוא שורש התורה אמת ליעקב, ומ"מ השי"ת אוהב משפט ומצד הקנאה ניתן לה בן בנטילת נפשה כמדת החומד את שאין שלו דשלו נטלו ממנו כמ"ש בסוטה (ט' סע"א) והיא ח"ו לא חמדה את שאין שלה וע"כ ניתן לה מה שחמדה וילדה בנימין, אבל מ"מ הקב"ה מדקדק על הצדיקים ועל הקנאה הגיע לה העונש דנטילת נפשה, וחנה לא נתקנאה עוד בצרתה ולא חמדה ג"כ לבנים מעצמה כי ידעה ההלכה דאשה אין מצווה על פו"ר והיתה מסתפקת עצמה בהבטחת אלקנה אנכי טוב לך מי' בנים שהוא יהי' החוטרא לידה ומרא לקבורה לולי שכעסתה צרתה, וז"ש ראה תראה בעיני אמתך שמתוך העינוי והצער של צרתה ביקשה, ואף שהיא לא נתקנאה בה כלל לבקש את שאינו שלה צרתה הצירה לה להרעומה, והרגישה דחשק זה אינו כחשקה של רחל שיהי' המשפט לתת לאומים תחתי' ולא רצתה ג"כ בעונש חברתה על ידה, ע"כ התחכמה לפתוח שער חדש בקריאת שם צבאות דאז"ל (ברכות ל"א ב') שלא הי' אדם שקראו כן עד שבאה חנה, וידוע דמשם זה הוא יניקת הנביאים, וע"כ זכתה להוליד שמואל שנקרא בדרז"ל רבן של כל הנביאים כי עד ימיו אין חזון נפרץ וכן שלשלת התורה שא' בריש אבות וזקינים לנביאים היינו משמואל ואילך הוא התחלת הנהגת הנביאים וכל דורות השופטים שעד ימיו הם דורות הזקינים וחנה עצמה זכתה ג"כ להיות מז' נביאות שהיא פתחה שער זה דיניקת הנביאים ומשדיה ינק שמואל, דענין הנבואה בדורות הנביאים הוא התייחדות נפשות פרטיות שזכו לנבואה דלא כל אדם זוכה לזה וכמש"נ נביא מקרבך וגו' יקים וגו' אותו (שהש"י) מקימו, וכאז"ל (במדרש שמואל פ"ג וברש"י שם א' כ"ג) דהי' ב"ק מפוצצת קודם דעתיד שמואל להוליד כי הנביא הי' מוכן לכך בתחלת היצירה מה שהש"י הקים נפש זה לנביא וכמש"נ בטרם אצרך בבטן ידעתיך נביא לגוים נתתיך ואע"פ שהבחירה ביד האדם היינו דבידו להיות אח"כ נביא שקר ומנביאי הבעל וע"ז וכמש"נ כי יקום בקרבך נביא וגו' שגם הוא נקרא נ ביא סתם ויש בו כח הנבואה אלא שהוא יקום מעצמו ולא נקרא שהק"ה מקימו עוד כי האלקים עשה את האדם ישר ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין ומפי עליון לא תצא הרעות רק נקרא על שם עצמו, ומ"מ כח הנבואה שבו ביצירה לא אבד, וכ"ה ברמב"ן עה"ת מענין הכח שבמקצת נפשות הנקרא בל"ע כיהון ע,ש, וכך קבלתי שיש במקצת נפשות כח השגת רוה"ק בידיעת עתידות וכדומה בתולדה גם בדורות הללו, ונמצא הנבואה הוא ענין מיוחד לנפשו כי מיוחדות, וז"ש ונתת לאמתך זרע אנשים ואז"ל (ברכות ל"א ב') איש באנשים היינו שלא רצתה ג"כ שיהי' מיוחד ומצויין ביותר שתשלוט בו עה"ר, ולפי שהיא בקשה להולד אותו שמואל שנתפרסם ע"י הב"ק שהוא נפש מצויין בתולדה ויצירה מה שלא הי' עד היום, דכתר תורה מונח לכל וכל הרוצה לזכות יוכל לזכות בו:
6
ז׳ותושב"כ שהיא התורה מן השמים בהשגת נבואה זכו כל ישראל במעמד ה"ס להשגת הנבואה אז ושמעו אנכי ולי"ל מפי הגבורה, וע"כ היא מורשה לכל קהלות יעקב וכולם עתידים לזכות לזה לעתיד דישפוך רוחו על כל בשר, והשגת התושבע"פ בעוה"ז ג"כ מסור לכ"א וכל הנפשות מישראל יש להם אחיזה בתורה ואפי' הע"ה שזהו ביצירה חכם או טפש מ"מ יש בו אחיזה באיזה דבר מ"ד כי הם חיינו, וכל שורש החיות דנפשות מישראל הוא רק מד"ת שזהו שורש חיותם ואין לך ריק בישראל שלא יהי' לו איזה ידיעת בית רבו באיזה דבר מד"ת וממצויתי' והלכותי' ואותו דבר הוא חיותו וגם יש שייכות לע"ה בד"ת ע"י מה שהם תמכי אורייתא ועץ חיים היא למחזיקים בה (כמ"ש בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד ובוי"ר פכ"ה ובבלי כתובות קי"א ב') והנביאים לא הי"נ תמכי ג"כ כמ"ש בירושלמי פ"ו דיומא (סה"ז) דהיודע השם אינו ראוי ליהנות מבנ"א ע"ש, וע"כ שמואל רבן של כל הנביאים לא נהנה משום אדם וכמ"ש (ברכות י' ב') הרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל, ואלישע דנהנה אף דהי' ג"כ נביא וידע ג"כ השם נראה דגם הוא לא נהנה מאדם בחנם רק הטיב לו בעבור זה, ועכ"א לגיחזי לשאול היש לדבר אל המלך כו' כי לא רצה ליהנות בחנם, ולדבר למלך היינו ממ"ה להתפלל בעבורה באיזה דבר שצריכה לפעול בשבילה, ובזה לא חשיב נהנה דהיא נהנית יותר ממנו, ומצינו גם שמואל דלא נהנה הי' מקבל עבור הגדת העתידות והנעלמות וכמ"ש שאול לנערו ותשורה אין להביא ואם לא הי' מקבל מעולם תשורה איך אמר כן, וע"כ דרק הנאת חנם לא נהנה אבל בעד גילוי הנעלמות למי שבא לדרוש הי' מקבל, ואלישע הי' מקבל גם כשהיו מתפלל בעדו והושיעו בתפלתו ובזה הי' יכול לקבל מכל אדם דאין לך אדם שאין חסר איזה דבר והי' מתפלל עבורו ולעולם לא נהנה בחנם מאדם והוא הי' מהנהו הרבה יותר בעוה"ז בפועל כלשונמית בבן וכדומה, ולכן לא נקרא מחזיק כלל אלא בת"ח שרשאים ליהנות רק דהרוצה שלא כו' [וי"ל מ"ש הרוצה ליהנות יהנה כאלישע דוקא כמוהו שהי' מהנה גם לו בתפלתו כמ"ש ודייק הרוצה ליהנות שרוצה וחפץ בכך אז יזהר מזה שהי' הנאתו כאלישע כי אין ראוי לאדם לחפוץ ליהנות מזולתו ומה שנהנה יהי' רק כהנאה הבאה לו לאדם בע"כ], וע"כ מדרגית דורות הנביאים הוא יחיד נפש אחת בין שארי נפשות ונאמר מקרבך מאחיך היינו שכח הנבואה של הנביא הוא מקרבך שלקחו מקרב שאר אחיו ומהשייך להם ג"כ דבאמת יש בכל נפש מישראל שורש הכנה להשגת נבואה ג"כ שזכו לה במ"ת ויזכו לה כל ישראל לעתיד אלא שבעוה"ז הוא נעלם ואחד הזוכה לכך שהשי"ת מקומו נביא הוא מה שקולט חלקו וחלק חבירו וע"כ הוא אצלו בשפע עד שיוכל להתגלות ולצאת מהכח אל הפעל בעוה"ז וממילא עי"ז מחסר הכח מהם, דכח הנבואה שבנ"א הוא כח ההשגה בתושבע"פ שהוא נבואת החכמים כמ"ש בב"ב (י"ב א') וכל ישראל יש להם אחיזה בתושבע"פ וע"כ עיקר התפשטות תושבע"פ וחכמתה התחיל באנכה"ג משנסתלקה הנבואה מישראל דאז חזרה נבואת החכמים לצאת לפעל שהיא גנוזה בכ"א מישראל ונמצא ענין הנבואה הוא ענין אדחי גברא מקמי גברא שהאחרים נשפלו ממדריגתן כדי שזה יתרומם וזהו מיתתו של שמואל הרמתי שהיתה ע"י דאדחי מקמי גברא כמ"ש בתענית (ה' ב') ודעז"נ חצבתי בנביאים וגו' כי מצד מה שהי' הוא רבן של נביאים והביא שורש דבר זה לעולם ע"כ גם לעצמו גרם בזה, כי כל דבר שנפעל ע"י אדם לאחר בענין שהאחר יש לו טענה עליו כי נגרע ממדריגתו על ידו כך הוא המדה להיות כל מדותיו ית' מדה כנגד מדה וסביביו נשערה כי אוהב משפט ע"כ באותו מדה הוא נמדד לו ג"כ וגם אדחי מקמי גברא ע"י שאול הנבחר של שבט בנימין דגם בלידת בנימין נתחדש ענין זה דאדחי גברא כו' שעל ידו מתה רחל וכן שאול אדחי מקמי דוד, וזהו ענין שקראתו צבאות היינו דהש"י יש לו צבאי צבאות שונות ומיוחדות ומכל צבאי צבאות לא יקשה לעיניו לתת לה ג"כ בן אחד שלא ע"י נתינת אחר תחתי', וענין שם זה הוא על הצבאות השונים ע"כ ממנו יניקת הנביאים שהם צבא מיוחדים משאר הנפשות והיא חשבה עי"ז לזכות לבן בלי שום דיחוי גברא, ובאמת אדרבא זהו השורש דאדחי גברא כי יחוד כל צבא במעלתו הוא ע"י השפלת האחרים וכן בשנפקדה אימללו בני פנינה, ומ"מ הכל בשם הוי' מדת הרחמים כי הוא לטובתם ג"כ וכמו בדור הנביאים היו כולם מקבלים שפע מהנביאים וטובה גדולה הי"ל ע"י התגלות הנביאים שהוכיחום והחזירו הרבה למוטב וגילו להם כל תעלומות, וכן ודאי מיתת בני פנינה מה שנגדם ע"י לידת בני חנה הוא ודאי טובה גדולה להם ולפנינה שהיו ראויים למות בלח"ה מפני העונש דוכעסתה יזכו לגרום במיתתן יציאת נפש יקרה כשמואל הנביא לעולם:
7
ח׳וזהו שער הישועה הנפתח ע"י חנה להזכר ע"י שם הוי' שכולו רחמים ואין בו דין כלל אעפ"י שיש בו דין זהו מצד הקלקול ועתה אחר הקלקול שע"כ צריך לתקנו עכ"פ ע"י העונש הרי הכל רחמים גמורים שאותו העונש נהפך להוציאת נפשות יקרות בעולם, וזהו ב' המדרגות הזכירה שהוא בההתפשטות דהשגחה דלא תהי' משכלה הנטפל לעקרה, דבפקידת עקרה צריך ג"כ לבקש על המשכת חיות הולד דל"ת משכלה, ובפקידה שניהם כלולים בא' בשרה דכתיב וד' דדרז"ל בכ"מ וד' ר"ל הוא ובית דינו, היינו בשיתוף מדת הדין, וע"י שניהם היתה פקידת שרה שבפקידה שהוא גזירת ההריון דחילופה הוא עצירתו ג"כ לרגע ושעה כבאבימלך אין בזה מדה,ד גמור כלל אפילו באו"ה וגם בישראל אין בזה דיחוי גברא כלל והכל רחמים גמורים רק בשיתוף הב"ד להיות נעשה במשפט ג"כ וכל מדת המשפט הוא צמצום אבל מ"מ אינו דין גמור רק נטפל למדה"ר וכך היא כל שורש ישועת פקידת עקרים בכל דור ודור ע"י פקידת וד' כלשרה וע"י זכירה כרחל, והוא כללי הנוהג ופשט בכל ישראל, או פרטי כלחנה הנוהג רק בנפשות פרטיות:
8