פרי עץ חיים, שער חזרת העמידהPri Etz Chaim, Gate of the Repetition of the Silent Prayer

א׳השער העשירי ויתחלק לז' פרקים:

ב׳חזרת עמידה דש"ץ. דע, כי הלא בתפלת הלחש, העמדנו יעקב בנצח, ורחל בהוד של ז"א, ואנו רוצין בחזרה להעלותן יותר למעלה, עד חו"ג, יעקב בחסד ורחל בגבורה. והנה כבר בארנו, כי בהיות יסוד אמא מגיע עד החזה, גורם שלא יעלה יעקב ורחל יותר למעלה, כי כתרם הוא בת"ת המגולה, וראשי פרקי נ"ה הם במוחין שלהם, והנה היות יסוד אמא מגיע עד החזה, אין זה סדר שלה. והענין, כי הלא כשאנו מסתכלין בבשרינו אחזה אלוה, כי היסוד של נוקבא כולה היא למעלה בפרקין עלאין דנ"ה דידה, והיה ראוי שיסוד דאימא יושלם למעלה בדעת ז"א, ובמקום ב"פ קדמאין דנ"ה דידה. אך ענין הזה, הוא סוד והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, כי כאשר הנוקבא תרבץ על בניה, הנה יושפל כל היסוד שלה, עד נגד ב' פרקין תניינין דנ"ה דידה. והנה, לכן היסוד דאמא מגיע עד פרקין תניינין דנצח הוד דידה, שהוא בחזה ז"א, ואז נקרא והאם רובצת על האפרוחים. אמנם, אין האם רובצת, אלא כשיש ב' בנים, וזהו והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. אך כשאין לה אלא בן אחד לבד, אינה רובצת אלא זוקפת מעומד:

ג׳והנה, במלת באהבה בברכת אבות בארנו, שאז נכנסין נה"י דאמא בנוקבא, ואז היתה על הבת לבדה, ולא על הב' בנים שהם זו"נ, ולכן אז לא היתה רובצת רק עומדת זקופה, ואז היסוד דאמא היה נגד דעת דז"א, ולא יותר שפל מזה. ואח"כ, אפילו שחזרו נה"י תוך ז"א, עכ"ז לא חזרה להיות רובצת, ונשארה כמו שהיתה, כי המלכות, אינה צריכה כ"כ עד שתושפל אמא עד למטה, ואז נשארו ג' אמצעים שהם חג"ת דז"א מגולים, כי יסוד אמא כלה ונפסק בדעת דז"א, ועי"כ יכולין יעקב ורחל לעלות כל חג"ת דז"א, כי מה שמקומן תמיד בנה"י דז"א לבד, הוא מפני יסוד דבינה היורד למטה, ומכסה ומחשיך, ואין יכולין לצאת אלא ממקום מגולה. ועתה שחג"ת דז"א הם מגולין, הנה גם הם עולין, כפי גובה אור המגולה, כי מאור המגולה הם יוצאין, וכפי גדלו הם נגדלין. וז"ס שחזרת עמידה אינה אלא ברבים. וכבר ידעת מה שאמרו בזוהר ובגמרא, דאין רבים פחות מתלת, והם סוד תלת אבהן חג"ת, אשר שם עולין יעקב ורחל בחזרת עמידה:

ד׳ענין העמידה. כבר בארנו לעיל, כי זיווג שחרית ביעקב ורחל מהחזה ולמטה, ושל מנחה וכו'. וטעם הדבר, דע, כי הלא הטעם שרחל ויעקב אינם יוצאים אלא מהחזה ולמטה, כבר נתבאר לעיל, לפי שלמעלה מן החזה עדיין האורות סתומים בין אותם דאבא ובין אותם דאמא, אך מהחזה ולמטה שם נתגלים כל האורות, בין אותם של אבא ליעקב, ובין אותם של אמא לרחל:

ה׳והנה, כשאמא הכניסה כל נה"י שלה תוך הז"א, ואז יש לו אל הז"א מוחין גמורים, הנה אז עומדת אמא בב' בחינות, או זקופה או רובצת על הבנים. אמנם בעמידה דשחרית בלחש, כבר יש אל הז"א מוחין גמורים, ואז היא רובצת על הבנים כנ"ל, לכן אינה מתגלה ממנה אלא ג"ת לבד, שהם נצח הוד יסוד, ולכן יעקב ורחל הם בנה"י לבד. ואחר כך בחזרת העמידה, נזקפת, ואז מתגלין גם חג"ת דז"א כנ"ל, ולכן עולין יעקב ורחל עד חג"ת גם כן. אך במנחה, אין נכנסין רק ו"ק דמוחין דאמא, ואין נכנסין דאבא כלל, ולכן אין יעקב יוצא, רק לאה לבד, מו"ק דאמא, עם ז"א עצמו. ואם היו נכנסין כל המוחין דאמא, היתה יוצאת רחל לתתא, ועתה שהם ו' קצוות למעלה לבד, לכן יוצאת לאה לבדה, ומזדווגת עם ז"א עצמו מהחזה ולמעלה לבד:

ו׳אמנם, לפי שרחל עומדת באחור ורואה מקום לאה פנוי, כי נהפכה פב"פ בז"א, לכן עולה ולוקחת מקום לאה ג"כ מן האחור, ונמצאת ארוכה בכל אורך דז"א, רק שהם אב"א:

ז׳נמצא, כי במנחה לא נכנסו ג"ר רק ו' קצוות דאמא לבד, שנסתלקו אחר תפלת שחרית, ועתה חזרו הם ולא יותר, ומה שנעשה בשחרית ע"י ק"ש לבד, נעשה במנחה ע"י עמידה, ואין כאן ק"ש. אך בערבית, יש ק"ש חדשה, ואז נכנסים ו"ק דאמא, ואחר כך בעמידה מה שניתוסף, הוא ו"ק דאבא. נמצא, לא יש לרחל מוחין, כי אין רחל יוצאת אלא תחת לאה, ועתה שלא יש רק ו"ק, אינם אלא כנגד לאה לבד, לכן בערבית, הוא זווג לאה, אמנם לפי שנכנסו ו"ק דאבא, לכן יוצא יעקב, כי הגלוי דאבא עתה ברישא דז"א. אמנם יעקב, אין מי שימנעהו שיצא למעלה מהחזה, משא"כ ברחל שלאה מנעתה, לכן עתה הוא זיוג יעקב ולאה, רק הוא מהחזה ולמעלה. אך אחר חצות לילה, אז הוא זיוג יעקב ולאה פב"פ, באורך כל הז"א. והטעם, כי הלא תחלה נטלה לאה אותן האורות של ו"ק דאמא כנ"ל, ואחר תפלת ערבית חזרה למקומה, וכל חצות לילה היה או"א בונים אותה באחור, ונכנסו בה כל חצות לילה ראשונה נה"י דאמא, לכן יש בה כח אח"כ בפנים להיות באורך ז"א כולו. וגם יעקב נגדל, לפי שבחצי לילה ראשונה כשנכנסו נה"י דאו"א בלאה, שם הוא יוצא בחי' יעקב מלאה, וכשנצרף אותו הארה ורשימו ההוא, עם יעקב היוצא מז"א עצמו, אחר שנכנסו בו נה"י דאמא וע"י כל אותן האורות, יש בו כח לגדל בכל הז"א. כוונת ברוך הוא וברוך שמו שבחזרת עמידה, ג' יודין (ס"א אהי"ה) של אהי"ה, מלבוש למלוי ג' יודין הנקרא ס"ג. וברוך שמו אדנ"י, מלבוש לשם מלוי דאלפי"ן. גם בחינה אחרת כנגד ד' אותיות הויות, ותכוין, כי ברוך, אות י' מהשם והוא הוי"ה. הוא, ה' של השם ושם אהי"ה. וברוך, ו' של השם ושם הוי"ה. שמו, ה' תתאה והוא שם אדנ"י:

ח׳צריך אדם לכוין בקדושה ביותר לקדש שמו יתעלה, ויכוין הרגלים בעת שיאמר הש"ץ הקדושה נקדישך ונעריצך, לעשות הקדושה בסוד ורגליהם רגל ישרה. גם לא היה נוהג לעשות ג' פסיעות אחר הקדושה ולומר שלום, כמו שיש נוהגין כשהש"ץ מסיים הקדושה לומר שלום ולחזור למקומו. ומורי זלה"ה לא היה נוהג כן, אלא כשהש"ץ היה רוצה להתחיל הקדושה, היה פוסע ג' פסיעות לפניו, ממקום שהיה שם אחר עמידה, והיה נשאר שם במקומו עד נפילת אפים, והיה מכוין מאוד הרגלים, והיה אומר נקדישך ונעריצך בקול רם, וגם ק' ק'' בקול רם, והשאר היה אומר תיבה ותיבה עם הש"ץ, ועוצם עיניו ודולג ג' דלוגים. וטעם ב' תיבות נקדישך ונעריצך כתוב בתוס' דמס' פאה. (ג):

ט׳הגהה (ג) צמח - ואני לא ראיתי ולא מצאתי זה ברב אלפסי ששם כל התוספתא ואולי יש שבכתב נזדמנה לו:

י׳מע"ח - ואין לומר נקדש את שמך, כמנהג האשכנזים, אלא נקדישך ונעריצך:

י״אענין הקדושה. דע, כבר הודעתיך, כי בחול עולה המלכות בהוד וכו', כל זה כתוב לעיל בקדושה דיוצר, עד כי הוא נסתר ונעלם בו ע"ש כולו:

י״באמנם אני המעתיק מצאתי כתוב בס"א בשינוי הלשון, ורצוני להעתיק זה הנה וז"ל - סוד הקדושה בכ"מ, כי ת"ת עולה ומקבל חכמה ואחר כך יורד למקומו, ואח"כ נותן לנה"י, וזהו ה' צבאות. ומשם הולך למלכות, והוא מצד החכמה. וצריך לדעת, למה ביוצר אין אומרים ימלוך כלל, ובובא לציון, אומרים ה' ימלוך לעולם ועד, ולא ימלוך ה'. והענין, כי בעמידה אנו מכוונין להעלות המלכות אצל ז"א ע"י קדושה זו, וזהו "אלהיך "ציון "לדור "ודור, ר"ת אצלו, וכן תכוין. אבל ביוצר עדיין לא עלתה אצלו, לכן אין אומרים ימלוך, כי ימלוך מורה על אור הדעת, המעלה המלכות אל הת"ת, והוא אור דאמצעיתא. וברוך כבוד, אור בינה, וזהו לעומתם של המקדישים שמביאין אור החכמה, ולעומתם מביאין אור הבינה, וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו. ברוך כבוד ה' - שהוא בינה. ממקומו - שהוא המלכות. כלומר, ע"י מלכות העולה אליה, ימלוך הוא דעת, ונמשך עד מלכות להעלותה. אמנם ביוצר, עדיין לא עלתה אצלו באצילות, ששם הוא הוי"ה, והמלכות עלה אצלו. וזהו ימלוך ה', כלומר, המלכות תעלה לה', שהוא ת"ת דאצילות. אבל בבריאה אין הויה, לכן אין אומרים ימלוך, אבל קדושה זו כדי להעלות מלכות דבריאה להוד, לפי שעולה מלכות דבריאה, בהיכל ק"ק של עולם התחתון, ואנו מכוונין ביוצר להעלותה להוד בריאה, לכן אנו אומרים קדושה זו בלאל ברוך, שהוא היכל עצם והוא הוד, על ידי קדושה זו תעלה. ואין לומר ימלוך, שאין אור ז"א בכאן הנקרא ה'. ובובא לציון, שאנו מקדשין המלכות כדי להורידה לעולם בריאה, מלאה אור וקדושה, וכיון שהיא יורדת, מקדים לה אור ז"א לשמרה, ואח"כ תרד, וזהו ה' ימלוך, כלומר יי' קודם, ואח"כ מלכות, עכ"מ:

י״גימלוך ה' כו', ר"ת אצלו, פירוש, כי אנו מעלין אצלו, אצל ת"ת ו', ובזה ה' ימלוך וכו'. עוד יש כוונה אחרת בקדושה, והוא, הלא ג' קדושות הם - א' הוא קדושת דשחרית של עמידה. וא' בתפלת מנחה בעמידה. וא' הוא קדושת ובא לציון, שאנו אומרים אותה במ"ש. והנה בחי' הקדושה כבר ידעת מציאותה, והוא דילוג המלכות למעלה ממקומה, לקבל דעת, כי דעתה קלה. וז"ס הדילוג שאנו מדלגין, כשאנו אומרים קדוש וכו'. והנה כל העלייה אינה אלא ע"י שם מ"ב, לכן תכוין בקדושת העמידה בשחרית מב' אותיות של אבגית"ץ, שהם א"ב, כי הלא שם זה הראשון, הוא כולל כל שם מ"ב, והוא עיקרו של שם, כי הוא סוד ספירת החסד, המתפשט בכולם, לכן כל הכוונה בשם זה, ותכוין באותיות א"ב בשחרית. ובקדושת המנחה, תכוין ב' אותיות ג"י. ובמ"ש בקדושה ובא לציון, תכוין בב' אותיות ת"ץ האחרונות. (נ"א - ג"י בשחרית, וא"ב במנחה):

י״דצריך האדם לכוין בקדושה ביותר לקדש הש"י, כדי שישרה עליו קדושה מלמעלה. וזה כוונת הפסוק באומרו, והתקדשתם תחלה, ואח"כ והייתם קדושים, כנזכר בזוהר, וזהו ונקדשתי בתוך בני ישראל. לכן צריך ליזהר מאוד בקדושה, ולכן באמרם ברוך כבוד ה' ממקומו, יכוין כי המלכות היא כבוד דז"א, הנקרא הוי"ה. ואחר שנתברכה מהויה שהוא ז"א, אז מלא כה"כ שהיא המלכות, כבודו הארץ ממש, דהיינו זה העולם. (נ"א - מלא כל הארץ כבודו, כי מלכות הנקראת ארץ, נתמלאה מקדושת הש"י, ואח"כ מכה"כ ממש):

ט״ונ"א - ענין הקדושה, דע, כי כבר הודעתיך כי בחול עולה המלכות בהוד, והת"ת בנצח. והנה סוד קדושת יוצר, הכוונה להעלות מלכות דבריאה העומדת בהיכל ק"ק דיצירה, להעלות בהוד דבריאה, שהוא היכל עצם השמים. ולכך קדושה זו, היא באל ברוך, ואנו ממשיכין לה רוחניות וכח שפע מג"ר חב"ד. ולכן אבאר לך סוד פירוש הקדושה בכ"מ קדוש וכו'. והענין הוא, כי תחלה עולה סוד הוא"ו של הת"ת, בחכמה הנקרא קודש, ונעשה קדוש. ואח"כ מתפשט עד הת"ת סוד הקדוש, ונעשה שם קדוש, ואח"כ מתפשט ביסוד, ונעשה קדוש. ונמצא, כי לעולם סוד קדוש, פי' קדש ו'. ובקדוש ג', אנו מחברים יסוד עם נ"ה, וזהו הוי"ה צבאות, ומתפשט שם במלכות הנקראת מלא כל הארץ כבודו, והרי נתקדשה בסוד החכמה. ואח"כ אנו מברכים אותה מהבינה, וזהו ברוך כבוד ה', שהיא מלכות. ממקומו, שהוא בינה, וז"ס התפשטות הבינה. ואח"כ בסוד הדעת, אנו אומרים ימלוך וכו', ומתחיל המלכות דרך העליה להעלות, עד הויה שהוא הדעת, ואז היא אצלו ממש בהוד כנ"ל. ולכן ר"ת "אלהיך "ציון "לדור "ודור, הם אצל"ו. אמנם בקדושת מעומד, אנו מעלים המלכות דאצילות, בהוד עם הת"ת. ולכן, אחר אשר האיר במלכות מן חו"ג, בסוד חזרת התפלה, כמו שידעת בב' ברכות הראשונות, אז תחבר ע"י אותו ההארה עם הת"ת, ואז אנו אומרים קדוש וברוך וימלוך, עד קדושת יוצר. ואמנם בקדושת ובא לציון, סוד ירידת המלכות הבריאה בהיכל ק"ק כנ"ל, ששם מקומה תמיד, ואז אנו צריכים להמשיך ולהשפיע קדושה, ואז אנו חוזרים ואומרים קדוש וברוך וימלוך, ע"ד הנ"ל. ולפי שקדושה אלו דובא לציון, הוא דרך ירידה, ואז מקבלין שפע, לזה אומרים ומקבלין דין מן דין וכו'. אמנם יש חילוק, כי בקדושת יוצר, אנו מעלים אותה, לכן אין רצוננו להזכיר הת"ת אצלה, ולכן אין אנו אומרים ימלוך וכו' שהוא בסוד הת"ת, רק בעמידה, שאז שניהם יחד. אך בובא לציון, אז אנו מורידים הת"ת עמה, ולכן אין אומרים ימלוך, רק במקומו אנו אומרים ה' ימלוך לעולם ועד:

ט״זועתה נבאר לך סוד הקדושה. הנה, אע"פ שאמרנו כי בחזרת עמידה עולין עד חג"ת, אינה בתחלת עמידה. אך בברכת אבות, מאירים בהן מן החסד, כדי לעלות שם יעקב. ובברכת גבורות, מאירים בהן מן הגבורה, כדי שתעלה שם רחל. ואחר שכבר קבלו הארה מן ב' זרועות דז"א, אז הז"א מעלה אותה ע"י ב' זרועותיו אלו ועולין עד חג"ת, והעלאה זו הוא ע"י הקדושה:

י״זאמנם סוד הקדושה ותכליתה הוא, כדי להאיר לדעת של רחל, כי דעתן של נשים קלה. ואחר אשר קבלה הארה מן ב' זרועותיו, אז מקבלת הארה מקו האמצעי, הנמשך מן הדעת עליון דז"א, ומאיר בדעתה שיושלם, ואנו אומרים אז קדושה, כי כל קדושה הוא במוחין, וכוונתם הוא, להשלים המוח שלה. ואחר שקבלה המוחין, מסוד הדעת ועלתה שם, אז אנו אומרים אח"כ אתה קדוש. פי', כי כבר נתקדשה וקבלה הארה מקדוש עליון הם המוחין, דרך קו האמצעי. אשר אתה קדוש, רומז אל קו האמצעי כמבואר:

י״חאמנם דע, הלא קודם שיעלו יעקב ורחל בחג"ת דז"א, צריכין אנו להעלות גם את חג"ת דז"א עצמן אל ג"ר שלו, שהם המוחין שלו הנקרא קדוש, ולקדש את חג"ת שלו מאותו הקדוש, וע"י הקדושה שנטלו משם, ישפיעו ביעקב ורחל גם הם לעלות עד חג"ת, כי כל דבר התחתון אי אפשר להעלות למעלה, עד שיגיע לו תוספת אור עליון ממה שהיה לו בתחלה, כמבואר אצלנו בסוד קבלת שבת. והנה חג"ת דז"א, צריכין ב' מיני עליות. א' תחלה לצורך עצמן, כי גם הם צריכין תוספת הארה, כדי שיוכלו לקבל הארה מג"ר. ואחר שיעלו לצורך עצמן, חוזרין ועולין פעם ב', לצורך העלאת יעקב ורחל:

י״טוהנה אנו אומרים תחלה, נקדישך ונעריצך כנועם. ותכוין בג' תיבות אלו, שעולין חסד גבורה ת"ת למעלה עד המוחין, לקבל הארת עצמן תחלה. ולכן נקדישך כנגד חסד, שעולה לחכמה הנקרא קודש, וזה נקדישך, פי', נעלה אותך עד הקודש. ונעריצך, לעלות הגבורה עד הבינה, ולפי שכולם סוד גבורות, אנו אומרים נעריצך, פי', נגבירך. כנועם, להעלות הת"ת בדעת. והענין, כי יסוד דבינה נקרא נועם העליון, והוא אהי"ה דיודי"ן גי' נועם, ושם מתגלה נועם אור הבינה, בדרך יסוד של תבונה העומדת בדעת ז"א, והנה מקבלין עתה הארה לצורך עצמן, ואח"כ מורידין אותן למטה, שירדו להאיר למטה, ואנו אומרים שיח סוד שרפי קודש. שיח, כנגד החסד שירד למקומו מלא שפע. סוד, כנגד הגבורה, כי סוד גי' יי"ן, הוא הגבורה. שרפי קודש, הוא ת"ת היורד. וא"ת, הלא יותר מעולה הוא הסוד, מן הדבור שהוא שיח, כי הסוד הוא למעלה, והדיבור הוא למטה. אך הענין בכאן הוא להיפך, כי הלא הדיבור שבו נכלל הסוד, שהוא הקול שמוציא האדם קול הברה מפיו בחשאי שהוא ההבל, וכשיגביה האדם קולו יותר נעשה דיבור. נמצא, כי הסוד נכלל בכלל הדיבור, אך הדיבור אינו נכלל בכלל הסוד, כי אפשר להיות הסוד שהוא ההבל פה בלתי דיבור. אך הדיבור בלתי הבל שהוא סוד, א"א להיות, לכן בכאן קרא לחסד שהוא עליון קרא שיח, ולגבורה סוד. כי הלא הימין כולל את השמאל עמו, אך השמאל אינו יכול לכלול את הימין עמו:

כ׳המשלשים לך קדושה - עתה נותנין שפע ג' מדות אלו שהם חג"ת, מאירין מן האור והקדושה שקבלו מן הקודש העליון שהם המוחין, ונותנין אל הג"ת שהם נה"י דז"א עצמו, ומאירין אז ג"כ ביעקב ורחל. וזהו וקרא זה אל זה, כי הם י"ב פרקין דכורא דיעקב, בי"ב דנוקבא רחל, ומאירין אלו לאלו, ואז עולים כולם למעלה. כיצד - חג"ת בכח"ב, ונה"י בחג"ת, ואז עולין יעקב ורחל שהיו בנה"י דז"א, ועולין עמהם עד חג"ת. ואל תתמה, אם עולין נה"י דז"א עצמו במקום חג"ת. כי כבר ביארנו, כי כל תפלה אפילו בחול, עולים העולמות ונכללין זב"ז, וזהו ענין ק' ק''. פי', קדוש א', ראוי להעלות חסד בחכמה. קדוש ב', עולה גבורה בבינה. קדוש ג', עולה ת"ת בדעת:

כ״אאח"כ עולין נה"י בחג"ת, והם ה' צבאות. כי ה' יסוד, וצבאות הם נ"ה העולין בחג"ת. ואח"כ עולה הנוקבא שם עד נה"י במקומן, וזהו מלא כל הארץ כבודו. כי הארץ היא המלכות, ממלאה את כל אותו מקום של נה"י. וביאור הדבר, כי הלא כשעלתה המלכות אל מקום נה"י, היה נראה שנשאר מקום המלכות חלול ופנוי, ולזה אמר מלא כל הארץ כבודו. כי אפילו מקום הארץ שהיא המלכות, היא מלאה מכבודו, ולא נשאר המקום ריקן, מפני זה שעלתה למעלה:

כ״בוהנה מטעם זה, צריך לדלוג בקדושה, כי הלא כל זה הוא בחינת דילוג שמדלגין למעלה ממקומן, חג"ת בכחב"ד, ונה"י בחג"ת, ומלכות בנה"י. והנה המלכות מקבלת עתה דעת שלם, ע"י דילוג זה שמדלגין:

כ״גוהנה ראוי לכוין, כי קדוש גי' ת"י. וסודו שם ע"ב שיש בו ד' יודין, כל א' כלול מי' הרי ת', וי' אותיות מילוי הויה, הרי ת"י. ועיין מ"ש בענין י"ג נימין דרישא דא"א, שהם הנקראים קדוש, שיש בהם ת"י נימין כמנין קדוש, ושם בארנו שיש חיוורתא בגולגלתא, ויש נימין ושערות. והנה הנימין הם י"ג, שהם הג' הויות דע"ב, ועם הכולל הרי י"ג אותיות. וכל הויה מהם במילוי יודין, הוא קדוש. אמנם הארת אלו של הקדושה, הם נמשכין מקוצי דשערי דא"א, היורד מאחורי ז"א כנודע, והוא מאיר לו שפע ממוחין עליונים דא"א, הנקרא קדוש. לכן אומרים ג"פ קק"ק, נגד הויות ההם, שכל אחד גי' קודש, ואלו נמשכין כנ"ל, ומאירין במוחין דז"א. ובזה תבין, כי איך כל קדוש הוא במוחין עלאין, כי ג' קדוש אלו, נמשכין ממוחין עלאין דא"א, דרך קוצי דשערי להאיר בז"א, וכבר בארנו יותר סוד הקדושה במ"א כנ"ל:

כ״דלמורינו האר"י זלה"ה, מכת"י שלו מועתק, סוד הקדושה דמעומד. הלא ידעת, כי האצילות הקדוש נתקן בג' תיקונים. הא', הוא עתיקא קדישא דאשתכח בג' רישין. הב', או"א. הג', זו"נ. והנה, ג' קדושות לג' רישין דע"ק, א', לההוא דלא אתיידע כלל. הב', לכתר עלאה. הג', למוחא סתימאה, חכמה קדמאה. א"נ, קדוש א' לע"ק. ב', לאו"א. ג', לזו"נ. וזה ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, דהיינו נוקבא. ברוך כבוד ה' ממקומו, ברוך - אבא. כבוד ה' - אמא. ימלוך ה' לעולם - זו"נ. ימלוך, נוקבא דז"א. וכנגד ג' אלו אומרים, ה' מלך - לעילא לא"א. ה' מלך - לאו"א. ה' ימלוך - לזו"נ. אמנם, ענין קדושת יוצר, וקדושת תפלה של ובא לציון היא הכלה הכלולה, לא נמצא לה באד"ר, רק ב' מוחין, והם חו"ב. אך הדעת אין לה בשלימות, כי נשים דעתן קלה, והוא ע"ב ק"ל, כדאיתא פ' שלח. והנה, כי הנוקבא נפקת מאחוריו מחדוי, ונמצא שקדם לה בעלה כשיעור ו"ק חב"ד חג"ת, כי מן החזה מאחוריו תחלה התפשטותה, וו"ק אלו דעת כוללם, כי הוא כולה חו"ב ומכריע ביניהן, וכולל חו"ג ומכריע ביניהן. וכאשר נתפשט הדעת לצורך הנוקבא להכריע בין ב' מוחותיה, נשאר ק"ל. וז"ס דעת אתי בו' דרגין, ומה דאשתאר ק"ל איהו. והענין ע"ב ק"ל, הוא חשבון הוי"ה באחוריים - י' י"ה יה"ו יהו"ה עולה ע"ב, והוא במילוי - יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה ק"ל, ושניהן הם דעת שבנוקבא. והנה, אדה"ר לא מזדווג עם חוה עד היותו בן ק"ל שנה. ואז ידע את חוה ונתן לה דעת זה, ויוכבד לא ילדה את משה שהוא סוד הדעת, עד היותה בת ק"ל, ונכנסו בדעת זה, והבן זה:

כ״הוהנה קדושת יוצר, לתקן ג' מוחותיה בג' קדושות אלו, ולהיות דעתה כלול מג' קדושות של עליונים, וכל זה למטה במקומה בבריאה בהיכלותיה, ולפיכך הוא מיושב. וכאשר תעלה עם בעלה אל מקום אצילותה כנגד החזה פב"פ, צריכין אנו לשלש הקדושה, ולתקן ג' מוחותיה, ולעשות דעתה שלם. וזהו קדושת התפלה, להמשיך לה חב"ד, מג"ר שבזכר שלמעלה ממנו שהם חג"ת, ולפי שהחזה כנגד הת"ת דשם אצילותה, נמצא שהוא אחר ח"ג וכנגד הת"ת. ולפיכך מקדשין אחר ח"ג, שהם ב' ברכות הראשונים, להיות דעתה כלול מהם, ואז יתוקן מוחה, ואז יהיו שניהם קדושים, וזהו אתה קדוש ושמך קדוש. ואחר שכבר נתקנה בדעת שלם, אח"כ אנו שואלין הדעת, וזהו אתה חונן לאדם דעת:

כ״ווהנה, לא עלתה הכלה רק כנגד החזה מקום אצילותה, וכאשר תהיה תפלת מוסף, עולה עד למעלה פב"פ, ראשה אל ראשו, ואז תקבל המוחין, (ס"א מכ"ע) על ידי שמתקנין לה ג' מוחותיה במקום גבוה בג' קדושות. וזה חדושה, לעלות למעלה מקום אצילותה, ולפיכך גם בר"ח אומרים כתר, ומתפללים מוסף על חידוש הלבנה, כדפרישית. ודע, כי גם הזכר עולה בחיק אביו, וכאשר הנוקבא עולה אצלו, עולה למעלה ממקום אצילותה הראשון בחיק אביה גם היא, ואז תקרא עטרת בעלה, וזהו בשבתות וי"ט. לפיכך אומרים במוסף, איה מקום כבודו, ממקומו וכו', נגד שניהם. נגד הכלה שנקרא כבוד, אנו אומרים כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו. וכנגד הזכר, אומרים ממקומו, מקום ו', סוד ו' שבקדוש, העולה עד קודש חכמה, בסוד הדעת, ישראל עלה במחשבה:

כ״זאמנם, בר"ח היא חידוש הלבנה לבד, לעלות אצלו פב"פ, ולא בחיק אביהם, עם היות ששפע הכתר יורד לה דרך המדרגות, ולפיכך אין אומרים איה מקום כבודו ולא ממקומו, כי משרתיו יודעין מקומה. ודע, כי אין קדושת שבת דומה לקדושת יו"ט וכו'. סיום הדרוש הזה, עיין לקמן בשער יום טוב בכוונת חול המועד ע"ש כל הדרוש הזה. עד כאן מהרב זלה"ה מכ"י שלו:

כ״חונבאר עתה ענין מברכת כהנים:

כ״טמע"ח - צריך לכוין מאוד בברכת כהנים. וצריך הכהן לישא ידיו נגד ראשו ממש, וצריך ליזהר בזה. מהחברים - תקנו ברכת כהנים קודם שים שלום שהוא נשיאת כפים. וידוע שהברכה שורה בנשיאת כפים, לפי שיש בהם יו"ד אצבעות, הרומז לי"ס. וכל ברכות הבאות לעולם, צריך לבא קודם למדה אחרונה שהיא כנ"י, ומשם יורדין לעולמות, וכשרצה הקב"ה לזכות את ישראל ולברך אותם, נתן להם התורה שהיא המישרת ומדרכת אותנו את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה, וצוה לכהנים שהם מצד החסד שיברכו את ישראל, וגילה להם את הסוד, שצריכין קודם להמשיך הברכה מא"ס עד אין תכלית, ומשם יתברכו ישראל מהאל ית'. ואמר הכתוב כה תברכו וכו', שהוא מדה י' הנקראת אין תכלית, ועל ידה נמשכו כל פעולות עה"ז, ובה נעשה כל הניסים וכל הנפלאות, שנאמר כה אמר ה', וצוה לכהנים שימשכו הברכה למדת כה, וממנה לישראל. וזהו כה תברכו, למדת כה. תברכו אתם כהנים, מא"ס עד לאין תכלית:

ל׳ופי' תברכו, אותיות בכתר"ו. כלומר, מן הכתר צריך להמשיך הברכה. בא וראה, בשעה שהכהנים פורשים ידיהם לברך העם, אז השכינה שורה על ידיהן, ויתמלאו משפע, ויד ימין עולה על יד שמאל, לכן צריך להגביה יד ימין על יד שמאל, ואז כל אותן המדרגות כשפרשו ידיהן, כולם מתברכים ממקור כולם שהוא עה"ב, שהוא מקור עליון, שכל הפנימים מאירין ממנו, וכל הנרות ממנו מתדלקין ומתמלאין, ואז הוא שעת רצון מסטרא דא"א. ותמצא, שכל ברכה מג' ברכות היא כפולה, יברכך וישמרך הוא כפול, יאר ה' ויחונך ג"כ כפול, ישא ד' וישם שלום גם כן כפול. לרמז, שקודם יבא שפע למדת כה, ואח"כ לישראל. וזהו ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ובאלו ג"פ יש ס' אותיות, נגד ס' אותיות נסתרות שיש בק"ש בפסוק שמע, וז"ס ששים גבורים וכו', ע"כ מהחברים:

ל״אברכת כהנים. כבר ידעת מ"ש בזוהר, כי הכוונה להוריד מכילין דרחמי, מן י"ג תיקוני דדיקנא דעתיקא, לט' ת"ד דז"א. והנה פסוק יברכך, הוא בא"א, לכן הוא ג' תיבין, סוד ג' רישין עילאין שבו, כנז' באדרא. אמנם יש בו ט"ו אותיות. הב' אותיות ראשונים מן הט"ו, נגד ב' ראשין, עתיק וא"א עילאין סתימן. והי"ג אותיות, נגד י"ג ת"ד דרישא תליתאי:

ל״באמנם שם הויה זו במילוי יודין, והנקוד חול"ם ציר"י קמ"ץ ציר"י כמו שידעת. וזהו המשך של תלת רישין עילאין למטה, לכן נרמז סוד הוי"ה בר"ת וס"ת. כי ר"ת ג' תיבות אלו, הם גי' כ"ו. וס"ת גימ' מ"ה. כי הוא השם בן ד' אותיות בחשבונו ובמלואו, כי הוא מתברך מן הא"א:

ל״גפסוק יאר, הוא להמשיך מן או"א ג' מוחין לז"א, לכן הם ה' תיבות, כנגד או"א וג' מוחין. והם כ' אותיות, כי הם ב', י' י', כי כמו שהחכמה נקראת י', בערך היותו ראש גמור עם המוחין, גם הז"א נתהוו בו ג' מוחין, ובזה נשלמו בו י"ס ג"כ, ונקרא י'. אמנם הויה זו במילוי ס"ג. פסוק ישא, הוא בחי' המוחין שנתהוו אח"כ בב' עטרין, חסד וגבורה עלאה של הת"ת כנודע, ולכן יש בו ז' תיבות, ועם הב' עטרין הנ"ל, הם ט' ת"ד דז"א. ויש בו כ"ה אותיות, לרמז כי עתה המלכות הנקרא כ"ה, בסוד כה תברכו, ולכן תכוין באומרך שלום, להוריד כל השפע הנ"ל, בכח ב' שמות שהם מלוי אלפין, ואדנ"י במלוי י"ב אותיות כנודע, שהם כ"ב אתוון. ובזה נכללו י"ג דעתיקא וט' דז"א, והם נכנסין תוך המלכות, ונעשין בה בסוד כ"ה אותיות שבפסוק זה, שהם כ"ב אתוון דב' שמות הנ"ל, וג' פסוקים, הרי כ"ה. לכן הוי"ה זו באלפי"ן:

ל״דמצות ברכת כהנים. כבר בארנו שיש מוחין דאמא, ויש מוחין דאבא, ומקיפים למוחי דאמא שהם ל"ם דצלם. כי הנה הצ' הם המוחין, והל"ם הם מקיפין. וכן יש צלם דאבא, מוחין הפנימים הם צ', והמקיפין הם ל"ם. וכבר בארנו, כי המוחין דאמא נכנסים עד י"ג שנים, ואז נקרא איש. אח"כ נכנסים בו מקיפי אמא, והם נכנסים בו בה' שנים, מן י"ג עד י"ח, ואז בן שמונה עשרה לחופה, ואח"כ בב' שנים שהם מי"ח עד כ', נכנסים מוחי אבא, ואז הוא בן עשרים ומוכר קרקעות. אמנם, בברכת אבות נכנס הכל, חוץ ממקיפי אבא לבד, ועדיין הם חסרים לצורך הזווג:

ל״האמנם כפי מה ששמעתי, שמקיפים אלו הם הל' בחג"ת של תבונה, והם בג"ר. נמצא, שבתפלת שחרית דחול, עולה הז"א עד ראש תבונה, אך אינו עולה עד שם, רק הם יורדין למקומו, כמו שהוא בליל שבת. נמצא, כי שחרית דחול כערבית דשבת, והש"י הוא היודע האמת:

ל״וונחזור לענין הראשון, שאנו צריכין להכניס לו מקיפי אבא בסוד פנימים לצורך הזיוג, ואז ע"י כניסת כל המקיפים אלו, נתוספו אורות גדולים במוחין דז"א, ואז נבקע היסוד דאמא, בסוד ויעבר כמבואר אצלינו. ומזה נעשה לו ת"ד הד' העליונים, כי ת"ד הם אורות מקיפים, ודי בזה. נמצא, כי ברכת כהנים, הוא הכנסת מקיפי אבא, שהם ל"ם של צלם אבא. והנה כל כהן הוא באבא, ושם הוא הכ"ג העליון כנודע. וזהו הענין ברכת כהנים, שעל ידי ברכת כהנים יכנסו מקיפי אבא הנקרא כהן, תוך הז"א:

ל״זוהנה דע, כי בברכת אבות כבר היו נכנסים מקיפי אמא במלת אבותינו, ואח"כ באלהי אברהם נכנסין מוחין פנימים דאבא, ועתה יכנסו מקיפי אבא בברכת כהנים. והנה כבר בארנו, כי המוחין הם ד', חו"ב חו"ג. אך בהיותן מלובשין בג' לבושין לבד, שהם נה"י דאמא, לכן אין אנו קוראין אותה תמיד, אלא ג' מוחין:

ל״חוהנה דע, כי ב' מקיפים הם - א', ל' של צלם. וא', הוא ם' של צלם. והענין, כי הצ' של צלם הם המוחין הפנימים הנכנסין תוך ז"א. והל"ם מקיפים, והל' מקיף אל המוחין, ונקרא ל', כי הם ג' מוחין, שגם שם הם מלובשים בנה"י דאמא, ולכן נקרא למ"ד, כי הם ג' לבד. ועוד מקיף אחר למעלה ממנו, הנקרא ם'. ושם אינן מלובשים, רק הד' מוחין עצמן בלתי לבוש, לכן נקרא ם', כי שם ניכר שהם ד' מוחין, כי הלבוש של חכמה וגבורה, הוא יסוד אמא המלביש שניהן יחד, ולכן בהיותן מלובשים נקרא אחד, אך בהיותן בלי לבוש, אז הם ב' מוחין נפרדין:

ל״טואמנם, היות הענין כך הוא, כי הלא בתחלה נזדווג או"א להוציא המוחין אלו, והיו תוך בטן הבינה, וכאשר רצו לינתן תוך ז"א להיותן מוחין בו, אז הוצרכו להוליד ולצאת ממעי אמא עלאה, ובצאתן לחוץ יצאו לאויר העולם בלתי שום לבוש, ושם נרשמו להיותן ד' מוחין, כי כל דבר של קדושה עושה רושם בכ"מ שהוא, והוא נעשה שם רושם א', הנקרא ם':

מ׳אחר כך, כשרצה המאציל לתתם תוך ז"א, ראה שלא יכול לקבל האורות ההם הגדולים, כי המוחין כבר ידעת שהם טפה נמשכת מלמעלה, כי או"א מושכים אותם מלמעלה מהם, שהם א"א, וא"א מעתיק, וכן עד למעלה. ולכן, אין כח בז"א לקבלם מגולים, לכן מה עשו, נתעלו האורות של נה"י דתבונה, לעילא, כמ"ש בסוד אדם כי ימות באהל, ונשארו ריקנים. ואז, נתלבשו המוחין בתוכם, והרי שם נעשין בסוד ל' של צל"ם, ונעשה שם רושם א' קודם שיכנסו, ואח"כ נכנסו בז"א, ושם הם סוד צ' של צל"ם, כבר בארנו במ"א, למה נקרא צ'. הרי לב' טעמים אלו, הוצרכו להיות אלו הב' מקיפים, חוץ מן הפנימי. והטעם הראשון, לפי שכל דבר שבקדושה הוא עושה רושם במקומו בהכרח. וטעם ב', כי הלואי אחרי כל אלו המיעוטים הג', יהיה יכולת בז"א לקבלם, ולא קיבל, אלא בהארה הנמשכת מהם אחר המיעוט הג'. כי ודאי, שאין מעלת הג' כמעלת הב', וגם אין מעלת הב' כמעלת הא'. הרי בארנו, סוד כללות ענין צל"ם מה עניינו בקיצור. נמצא, כל מה שיש בצ', יש למעלה בל', וכנגדו בם':

מ״אוהנה עתה בברכת כהנים, נכנסו שם הג' בחינות כפולות זו בזו, והם הל"ם. ותחלה נכנס ל' תחתונה, ואח"כ הם' עליונה. והם כך - נתחיל מן יברכך, עתה נכנס מוח חכמה של ל'. יהו"ה - נכנס חכמה של ם'. וישמרך - הם י' חסדים דם'. יאר - בינה דל'. יהו"ה - בינה דם'. פניו - עתה אנו חוזרין לחבר עמהם הראשון, והם כי פניו הוא חכמה של ל'. אליך - הם ד' חסדים של ם'. ויחונך - הוא חכמה של ם'. ישא - הם י' חסדים של ל'. יי' - הם יוד גבורות של ם'. פניו - עתה חוזרים לחברם כל מה שנכנס עם אלו, והם פניו חכמה של ל'. אליך - הם י' חסדים של ם'. וישם - חכמה של ם'. לך - בינה של ל'. שלום - בינה של ם':

מ״בוהנה, עדיין הם חסרים י' גבורות של הל'. אמנם, אלו אינם נתקנים ע"י הכהנים, רק אלו תלויים ועומדים בכוונת הקהל, לכן ראוי שיכוונם כשאומרים הכהנים ברכתם. ברוך אתה ה', אז יכוונו קודם שיאמרו יברכך, באות ראשונה של וידבר ה', שהוא ו'. ובאות ראשונה דבר אל אהרן וכו' אמור להם, שהוא הד'. והרי ו"ד, גי' יו"ד. לכוין שיכנסו י' גבורות של ל', כי הם מוח התחתון שבכולם, והוא נכנס ראשונה על ידי כוונת הקהל:

מ״געוד יש תקון א' תלוי בכונת הש"ץ, ואיני זוכר. אמנם, הטעם שאנו כופלין כוונת המוחין האלו, כבר בארנו אותו לעיל. כי בתחילה נכנסין הג' מוחין של פסוק יברכך, אחר כך כשנכנסין המוחין האחרים של פסוק יאר, אנו מחברים עמהם מוחין הראשונים. וכן פסוק ישא, אנו חוזרים לחבר הכל ביחד, להאיר אלו באלו. והנה תראה, כי הד' מוחין של מ' להיותן עליונים יותר, הם רמוזים כולם בסוד הויות שבפסוקים אלו, חוץ ממוח החסדים של מ', שזה אינו רמוז בהויות, רק בתיבות וישמרך. וזהו מ"ש לעיל, כי יש תיקון אחר הנוגע לכוונת הש"ץ דווקא, ואיני זוכר היאך. האמנם המוחין תתאין של הל', הם בשאר תיבות של ברכת כהנים, חוץ מן הגבורה שבהם, שלא נרמזו אפילו בתיבות של ברכת כהנים, לכן הוצרכו לכוין בהם בב' אותיות ו"ד כנ"ל, והוא תיקון הנוגע לכוונת הקהל, וכל השאר נוגע בכוונת כהנים המברכים:

מ״דאע"פ שבארנו שפסוק יאר ישא ומלת אליך, הם כנגד החסדים העליונים של הם', עכ"ז אין כוונתינו לומר, אלא שבפעם א' שנכנסו יהיו רמוזים בהויות אלו שבג' פסוקים אלו, אך אם אח"כ רמוזים בתיבות אחרות, אין כאן קפידא:

מ״ההנה, באמרך ויחונך, שהוא רמז אל חכמה דם' והוא דוכרא, תכוין להשפיע אל ז"א שהוא דוכרא. אך בסוף פסוק ישא שהוא שלום, שהוא רמז אל הבינה של הם' שהיא נוקבא, תכוין להוריד מזה הארה אל נוקבא דז"א, וע"י ב' אלו הם מקבלין הארה זו"נ. עוד יש כוונה אחרת, בסוד מנין התיבות והאותיות שבכל פסוק מאלו, וכבר בארנו במ"א אך חסר מהם קצת, ונבארהו כאן. הנה פסוק יברכך, יש בו ט"ו אותיות, נגד ב' ראשין עילאין, המאירים בי"ג ת"ד היוצאין מרישא תליתאי כנודע, כי כל דיקנא ממוח חכמה דאריך אנפין, שהוא רישא תליתאי, משם יוצאין. בפסוק יאר כ' אותיות, תכוין להאיר מן הד' תיקונין עילאין של דיקנא עלאה דא"א, שיש בה י"ג ת"ד, ובז"א חסר מהן אותן הד', כי אין לו אלא רק ט' לבד, ולכן תכוין להאיר מאותן הד' בט' דז"א, ונעשה י"ג. ואח"כ מאיר בהם מז' תיקוני דגולגלתא דא"א, שהם יותר עילאין מן הדיקנא בא"א, ואז הם כ'. בפסוק ישא יש בו כ"ה אותיות, תכוין לשם כ"ב העליון, שהוא מ"ה דאלפי"ן ואדנ"י במילואו, כי מ"ה וס"ה, יש בהן כ"ב אותיות במילואן, כי עתה הם מתמלאים ע"י נה"י דתבונה, שהם ג', הרי הכל כ"ה. ובזה תבין מ"ש בזוהר פ' נשא, כי יברכך יאר ישא, הם נה"י דתבונה המלבישים את המוחין המקיפים:

מ״ווכבר ביארנו לעיל, כי אין המקיפים האלו נכנסים בז"א, אלא משנת כ' ואילך. וזהו הטעם שאין הכהן עולה לדוכן לבדו, רק מך' שנה ואילך, או עד שתמלא זקנו. והנה הענין מילוי הזקן, סודו הוא, כי הלא ז"א אין לו אלא רק ט' ת"ד לבד, ואינן ממולא לו הזקן, כי חסרים ממנו ד' תיקונים אחרים עלאין, וכאשר נכנסו אלו המקיפים, אז נתמלא זקנו. לכן אנו אומרים אח"כ י"ג מדות, כי ע"י כניסת המקיפים ורבו הארתם, גורמים לבקוע יסוד אמא, ואז נעשין י"ג ת"ד, וכמבואר בסוד י"ג מדות ע"ש:

מ״זוהנה בזה תבין מ"ש הכתוב, אמור להם יברכך. פי', כי הלא כבר בארנו כי ג' מוחין הם, והם ג' אותיות צלם, וכל אחד הוא פרצוף שלם כמבואר אצלינו, כי המוחין אלו הם, סודם הוא סוד הנפש הרוחניות, המתפשטת בגוף האדם בכל רמ"ח איברים. וכמו שהנפש נכנסת בי"ג שנה, כן המוחין האלו גם כן. ונמצא, כי המוחין האלו יש בהם גם כן רמ"ח אברים, ומתפשטין ומתלבשין ברמ"ח איברי הגוף. נמצא, כי הל' ום', בכל אחד יש לו רמ"ח אברים מצוייר בהם, וז"ס אמור להם, כי אמור, גימטריא רמ"ח ע"ה. וכמו שכן דרשו רז"ל ג"כ ענין זה, כי אמור גימ' רמ"ח, וכוונו לזה שאנו מבארים כאן:

מ״חוהענין,כי עתה נכנסין רמ"ח איברים עליונים, המקיפים פרצוף שלם ברמ"ח איברים, וז"ס היראה שצריך האדם להיות מורא אלהיו על ראשו, סוד האמור ברמ"ח, כמנין מורא, והוא השכינה המקפת ראשו של אדם, המקפת המוחין שלו. והנה הנזיר אין לו מקיף זה, כי כל מקיפים אלו הם פנימים בו, כי הוא עולה עד עתיקא כנזכד בזוהר, וז"ס האמור בשמשון, ומורא לא יעלה על ראשו, כי אין לו מקיפים למעלה, כי כולם תוך ראשו פנימים:

מ״טברכת כהנים. הנה דע, כמו שרחל לוקחת נה"י דז"א, ונעשה מהם ג' קוין שלה, כן נעשים אל לאה ג' קוים מחג"ת שלו. אמנם יש חלוק מנה"י לחג"ת, כי מנצח נעשה לרחל חח"נ, ומן הוד בג"ה, ומן יסוד קו האמצעי. אך מחג"ת דז"א, אע"פ שכ"א נחלק לג"פ, עכ"ז כאשר יפשוט אדם זרועותיו למטה ביושר, יבואו הזרועות הנקרא קובד"ו, שהם סיום הפרקין עילאין, נגד הירכיים שהם נ"ה עצמן. וכבר נודע, שאורך לאה עד ראש רחל, וא"כ אין ללאה אלא פרקין עילאין דחג"ת, כי ג' אמצעים וג' תחתונים כולם הם לרחל. וא"כ, איך נגמר פרצוף לאה, באורך פרצוף רחל בי"ס גמורות. אמנם להבין זה דע, כי קו ימין הם חח"ן, ונמשך הארה ושפע מזו לזו ביושר, דרך קו ימין, וכן בקו שמאל. ואמנם נודע, כי ת"ת הוא סוד גופא דאמצעיתא, וחו"ג הם ב' זרועותיו. וא"כ קשיא טובא, חדא, הלא החסד זרוע ימין, מתחיל בכתף ומסיים בסוף האצבעות של יד, וא"כ איך יתפשט ממנו האור שלו ממנו לנצח. והנה לזה צריך, שיהיו דבוקים סוף האצבעות, עם ראשי השוקיים, כדי להמשיך אור מהזרוע לשוק. אמנם בהיות הידים מושפלים למטה דרך קו ישר באורך הז"א, אז יצאו האורות דרך ראשי אצבעות, אל ראשי שוקיים באותן הפרקים אשר שם, ונבלעת ההארה דרך הפרקין, וחיבור אברים זה עם זה, כי שם הוא חלול, ויכול ההארה לעבור דרך חוץ, כי זהו מ"ש לעיל, כי יצא האור דרך האצבעות ונכנס תוך ראשי הירכיים, אע"פ שהם סתומים, ונכנסו דרך בין הפרקים אשר שם:

נ׳והנה בברכת אבות עשינו פרצוף רחל ופרצוף לאה במלת האל הגדול, אך לא נעשו שם רק ז"ת דלאה, ובחינת דעת לבד, וחו"ב שלה לא נעשה עדיין כנ"ל. אמנם, תיקונה הוא בברכת כהנים נשיאת כפיים. והענין, כי בברכת כהנים נכנסים המקיפים בז"א, ויש שם הארה גדול, לכן נושאין כפיים אז, לרמז, כי אותן האורות שיצאו מסופי אצבעות, יחזרו למעלה, ויצאו ז"ת לעילא בראש הז"א, ועי"ז נעשים חו"ב דלאה. והענין הוא, כי הלא כשאדם מגביה ידיו למעלה, הנה צריך לישא אותן נגד ראשו ממש, וצריך ליזהר בזה. הענין כי אז ראשי אצבעות מב' קצווי הדעת, אצבעות הימין מימין הדעת, ואצבעות השמאל משמאל הדעת, ואז יוצאים אורות דרך אצבעות מתתא לעילא, סוד אור חוזר. ובצאתם מן האצבעות, אז הם אורות מגולים מבחוץ, והם סוד חו"ב דלאה, ב' קצוות הדעת שלה, והם יותר גבוהים מן הדעת, כי כן הוא תמיד. ומתחיל הארה, ומתפשט מתתא לעילא, מב' צדדי הדעת. וכ"ז נעשה ע"י נשיאות כפים של כהנים, ואז אין חסר מפרצוף לאה, רק היסוד לבד כנזכר. לכן אנו אומרים ויעבור, סוד יסוד שבשליש העליון דז"א, ואז הוא זיווג לאה. והנה, אחר נשיאת כפים שהוא המשכת אור המספיק לב' מוחין דלאה, אנו מורידין הידים ואין צורך להגביה בויעבור, כי כבר לקחה סיפוקה. ובזה יובן ענין הידים, שהם משונים מכל האברים, שהם עולים ויורדים:

נ״אסוד ברכת כהנים. בג' פסוקים אלו יש בהם י"ג יודין, כנגד י"ג ת"ד דא"א. וט' ווין, נגד ט' ת"ד שבז"א, הנקרא ו' שבשם. וששה ההין, נגד המלכות הנקראת ה' תתאה, ויש בה ו' ת"ד בלתי שיער, והם סוד שש מעלות לכסא. ותכוין, להאיר מי"ג דא"א, לט' ת"ד דז"א. ומט' ת"ד דז"א, לו' דנוקבא. ונ"ל חיים ששמעתי ממורי זלה"ה, כי לכך בי"ג ת"ד דא"א, שהם ג' הויות, שיש בהם י"ב אתוון והכולל י"ג, ומילוי של ג' הויות אלו הם ביודין. ותמצא, שיש בהם ג"כ י"ב יודין, וכללם י"ג, כנגד י"ג דא"א. וט' ווין, נגד ט' דז"א. וו' ההין, נגד ו' דנוקבא כנ"ל. להורות, כי שורש כולם בא"א, בי"ג ת"ד שבו. ועיין ביחוד שיש לו בסוד י"ג חוורתא דרישא דא"א. נמצא, כי ז"א אין לו רק ט' תיקונים, וכשנשלמים בו כל הי"ג, אז נתמלא זקנו, ולכך מטבע העולם שלא לצמוח שער בזקן האדם, רק מי"ג שנה ואילך, אחר שנגמר זקן האדם העליון ז"א. אמנם, מי שמתחיל לצמוח קודם, הכל הוא בחי' השפיים. והטעם, כי התיקון א' מי"ג ת"ד, הוא אל, ואל מקום למעלה אצל פאות הראש. ואמנם בא"ת ב"ש, הוא למעלה בשפה, כי אל בא"ת ב"ש, ת"ך, והוא גי' שפם. ולכן זהו התיקון הראשון הקודם לצמוח באדם, ולכן בכ"ג, יש בו לאו יותר בהקפת ראש. וזהו פי' דיקנא דכהנא רבא הנזכר באד"ר. נמצא, שכ"ג אינו מקבל מהאור הגדול, כ"א ע"י צינורות שהם השערות:

נ״בהטבת חלום. יאמר החולם ג"פ, חלמא טבא חזאי. להוריד שפע טובה על ג"ר של מדת החסד. אח"כ ג' פעמים להוריד אל גבורה, וכן לכל הז' מדריגות על הסדר. והמטיבים, כופלים בכל פעם, חלמא טבא חזית, ג"פ, להשלים כוונת החולם, שהוא במקום ה' תתאה במקום יה"ו, ומשלימין המרכבה להורדת טובה הנ"ל. ויש נוהגין לומר, חלמא טב בלא אלף, וכן טוב בכל סדר זה להסיר כל י"א קליפין, גי' ט"ב, שלא יקטרגו עליך. חלמא - גי' היה הוה ויהיה ע"ה. ר"ל, עם ג' כוללים של ג' תיבין, ועם ד' אותיות. חזאי - גי' כ"ו כמספר הוי"ה, וכן חזית במ"ק עם המלה עולה אהי"ה. וכשהם אומרים בכל פעם - חלמא דידך טבא הוא, טבא ליהוי, רחמנא לשוויה לטב, טבא הוא טבא להוי, הרי ז"פ טבא. ז' הטבת כללותן ממספר מ"ט, ועם כ"א הראשונים הרי ע'. אח"כ אומרים שבע זמנין, יגזרון עלך מן שמיא דיהוי טבא וטבא ליהוי, הרי ע"ב. ואלו הב', הם ממקור חו"ב. ומן השמים, היינו מכתר עליון ממקור הטוב. (בכ"י וז"ל - ג' הטבה, גי' אהי"ה, ובו י"ב צירופים גי' טבא):

נ״גס"א - כשהם אומרים כפל ו' הטבות ז"פ, הרי מ"ב, גי' אהיה יהו. ויצרפו אליהן שאמרו כ"א פעמים טבא בענייתן, דהיינו בכל א' מז' פעמים אמרו ג' פעמים חלמא טבא חזית, הרי ס"ג שהוא בבינה, שממנה יצאו ז"ת המושפעים במלכות. ויצרף עוד כללות הג' תיבות של חלמא טבא חזית ג' פעמים הרי ס"ו, גי' אדנ"י ע"ה, שהוא במלכות, סוד החולם המשפיעים לה כל השפע הזה. ויצרפו עוד כללות ו' הטבות שבסדר חלמא דידך וכו', הרי ע"ב גי' חסד, שהוא מקור השפע. ואח"כ יאמר החולם בלחש בינו לבין עצמו, חטאתי עויתי פשעתי במ"ע ול"ת, התלוין במלכות או בחסד, והרי אני מצדיק עלי את הדין. ובפעם ב' יאמר, ביסוד או בגבורה. ובפעם ג' יאמר, או בהוד או בת"ת. ובפעם ד', בנצח. ובפעם ה', בת"ת או בהוד. בפעם ו' יאמר, בגבורה או ביסוד. בפעם ז' יאמר, בחסד או במלכות. ורשות בידו לכוין באחד משתיהן, או מעילא לתתא, או באור חוזר מתתא לעילא, אך לא יזכור שניהם, רק א' מהם. ובג' הפוכות יכוין כולם בבינה, להפוך מדין לרחמים, בכל הע' שנים שלה, המשפיעים אל הז' מדות. ובג' פדיות, יכוין לחכמה, שמשם פדיון הבכור. ובג' שלומות, יכוונו לכ"ע שכולו שלם, לא יגורוהו רע. וכל א' מג' מדות אלו כלול משלשתן. ויש בהן גם כן בחי' עצמן וקבלתן והשפעתן. וכשיאמר ה' שמעתי שמעך, פעם א' יכוין להוריד שפע מכתר לחכמה. פעם ב' מחכמה לבינה. פעם ג' מבינה לו"ק. שיר למעלות, פעם א' להוריד שפע מחסד לגבורה. פעם ב' מגבורה לת"ת. פעם ג' מת"ת ולמטה, כי אין הרים אלא אבות. כה תברכו, מלכות. ברוך תודיעני אורח חיים, נה"י. או יאמר כה תברכו באחרונה. ומיד לך אכול בשמחה לחמך, שתיקן כל האורות עד רצון עליון, כי כבר יש כאן מרכבה עליונה שלימה, שכבר רצה אלהים את מעשיך:

נ״דבקשה על החלום. צריך לבאר מה שארז"ל, כל החלומות הולכין אחר הפה. והענין, כי חלום גימ' ג' הויות, והחלום הוא במחשבה, וצריך להוציאו בפה. ודיבור בא דרך הגרון, ובגרון יש ג' אלהים, והם ג' שרים - שר המשקים, שר האופים, שר הטבחים. והם נגד קנה וושט וורידין, הם ג' אלהים, וזה שר - ש', הוא מלוי אלהים ביודין, ור', הוא אחוריים דאלהים, והוי"ה הנ"ל דגדלות, הם הממתיקין לג' אלהים. ופ"ה, גימ' ג"כ אלהים ע"ה. והכוונה שימתקו אלו הג' אלהים, עם ג' הויות. וזה ארז"ל אחר הפה, כי פה גימטריא אלהים, וכפי מה שפותר הפה כן הפתרון. והענין, כי אפילו אחר שנגזרה גזירה בבית דין של מעלה, במקום שרומז החלום, עכ"ז נמתקת בבית דין של מטה, ומלמדת סנגורייא על ישראל. ולזה אמר יוסף, לאלהים פתרונים, ר"ל שפתרון שייך לאלהים, הפה הנ"ל. א"כ, תספרו לי ואני אפתור החלום, כי יוסף גי' ג"פ ב"ן, לרמז לג"פ ב"ן שיש בג' אלהים הנ"ל כנודע. וא"כ לי נאה הפתרון:

נ״הובזה תבין, מה שייכות יש לחלום עם ברכת כהנים, ובאיזה מקום ראוי לבקש על החלום, שאומרים רבש"ע וכו' הנזכר במסכת ברכות. והענין הוא, כי יש בברכת כהנים ג' הויות, והם נגד ג' רישין - רדל"א, וכ"ע, ומ"ס. והנה יברכך הוא ט"ו אותיות, והם י"ב אותיות שבג' הויות, ועם כללותן ט"ו. ובכל הג' פסוקים, יש ג"כ ט"ו תיבות ג"כ נגד הנ"ל. וממ"ס נפקין י"ג ת"ד מיניה, והם ג' הויות עם הכולל. ומכתר נפקי י"ג תקוני דרישא. ועל ענין זה אנו אומרים אחר ברכת כהנים ויעבר וכו', כדי לתקן י"ג ת"ד דז"א:

נ״וונחזור לענין, כי אחר המשכת אורות בברכות כהנים ע"י הכהן איש חסד, שהוא נוטל חלק בראש, ועל ידו המשכת אורות מתלת רישין, לבד מה שמגיע לש"ץ ולקהל כנ"ל:

נ״זוהנה, כשהכהן אומר וישם לך שלום, יכוין אז לבקש על החלום, כי ר"ת "וישם "לך "שלום, הם ול"ש, גימ' ג' אלהים וג' הויות כנ"ל, הממתיקים ע"י כנ"ל. ולזה נתכוין איוב באמרו, שלו קויתי ויפרפרני, פי', שחשב שהיה הדינין ממותקין, שהם ג' אלהים עם ג' הויות, אבל ויפרפרני, שנהפך הכל לדין, שהם פ"ר כנודע. ומ"ש אח"כ ויפצפצני, הוא פ"ץ מנצפ"ך, ועיין בל"ת פרשת וישב בענין חלום שר המשקים ושר האופים. ותכוין להוריד שפע, ע"י ב' שמות מ"ה דאלפי"ן, שיש בו י' אותיות, ואדנ"י במלואו, שיש בו י"ב אותיות. כי אדנ"י אשר בכאן הוא במלוי, והוא למעלה, בדיקנא עלאה דא"א. ובזה תבין מ"ש בזוהר בלק, ע"פ אם עונות תשמר י"ה אדני מי יעמוד, אם חובין סגיאין עד דסליק לעילא עד או"א, הא אדני דאיהו רחמי. ואמא דא אע"ג דאיהי רחמי, אתער בה דינין. וכל דרגין אסתכמו בדיניה, דרגא אחרת אית דנהיר, דכל אסוותין נפקין מנה, ואיהו יחוס עלן, מאן ניהו, איהו מי יעמוד ודאי. מי כו' עד י"ה אדני. והנה שם זה שהוא אדני, הוא במלוי, כי הפשוט הוא למטה במלכות איך יוכל לעמוד, כי מאחר שאו"א שהם י"ה, שהם יותר עליונים משם אדנ"י פשוט, לא יכלו לעמוד. אבל הטעם הוא, כי זה אדני הוא בבחינת מלוי כנ"ל, ויש בו י"ב אותיות, שהוא בי"ב תיקוני דיקנא דא"א, והוא יותר עליון מאו"א כנודע. ובזה יתיישבו הדברים. (ג):

נ״חהגהה (ג) נלעד"ן - שעדיין אינו מיושב המאמר מהזהר, תמצא ג' פירושים לעומקו, עכ"ה: