פרי עץ חיים, שער השבת, הקדמהPri Etz Chaim, Gate of the Sabbath, Introduction
א׳הקדמה לשער השבת - פרק א:
1
ב׳ענין השבת הנה יש בו ב' בחינות - אחד הוא בחינת ז', והב' הוא בחינת י"ג. אמנם בחינת ז' הוא, כי הלא כבר ביארתי לך, דג"ר של עשיה הוא ממש סוף היצירה, וכן כל עולם ועולם. והנה ביום השבת, עולין ג"ר דעשיה ונכללין במלכות דיצירה, ונשארין בעשיה ז"ת לבד, כי הג"ר נתעלמו תוך המלכות של יצירה, ולא נשאר בגלוי רק הז' לבד. אמנם כשעולין ג"ר, אין הז"ת נשארין למטה כי גם הם עולין עמהם זה אחר זה, רק שהג"ר מתעלמים במלכות של עולם שלמעלה ממנו, ונשארין למטה ז"ת מגולות, אך הם נקשרים אחריהם, ועולין עמהם. וכן הסדר ג"ר דיצירה, ביו"ד דבריאה. וכן ג"ר דבריאה בי' דאצילות. וזה תבין במה שהודעתיך, כי ראש הבריאה, סיום אצילות עצמו וכן כל עולם מאלו:
2
ג׳אמנם לא די בבי"ע, כי גם באצילות עצמו הוא כך, כי הנה יש בו כמה מיני אלף אלפי אלפים עולמות, וכולן נעשין בשבת ע"ד הנזכר זא"ז, כמעט עד רדל"א:
3
ד׳וזהו סוד השבת, הנקרא שביעי, לפי שיסוד הוא סוד כל הז' כנודע, לכך אומרים המלאכים באותו השיר, עולם שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים, כי סוד שביעי דשבת כולם בסוד היסוד הם:
4
ה׳והנה כאשר יש עליה לאותן הי' של עשייה, ויתלבשו הג"ר בעולם העליון שממנו, נמצא כי נשאר בעולם עשיה למטה בסופו מקום פנוי, מחמת אותו עלייה שנתעלו, ונשאר מקום פנוי שיעור ג"ת, נגד ג"ר שנתעלו בעולם שלמעלה ממנו. והנה נודע, כי בימי החול הקליפה היא ממש דבוקה בקדושה עצמה. ואמנם ביום השבת יש הפרש בין הקדושה לקליפה, שיעור אותן ג"ת, מקום פנוי ביניהן. אמנם מקום הקליפות עצמו, נקרא מדבר, לפי שאינו ראוי לזריעה כלל, אך אותו המקום הפנוי אשר נשאר עתה בשבת, נקרא שדה. והענין הוא, כי הלא בהיות שם הקדושה נקרא בית, אך אחר שנסתלק נקרא שדה, אך אינם מדבר, כי הנה שדה ראוי לזריעה. והטעם, כי אף על פי שהקדושה מסתלקת משם, עכ"ז נשאר שם איזה רוחניות דוגמת האדם כשישן, שהולכת ממנו הנשמה, ונשאר בו קצת חיות. והנה שיעור ג"ת, הם ג' פרסאות, כי כל ספירה נקרא פרסה, והטעם, כי הנה סוד העשיה הוא סוד המלכות הנקרא אדני, וסוד סנדלפון, והנה אדני וסנדלפון גי' פרסה, נמצא כי ג' פרסאות, הוא שיעור מקום הנשאר פנוי בשבת, בין הקדושה לקליפה:
5
ו׳מע"ח - דין הספינה, הנה נודע שאין שם איסור תחומין, ואע"פ שיצא אדם כמה פרסאות יותר, הטעם, כי אין תחומין למעלה מי' בשבת, והים שמהלכת בה הספינה גבוה יותר מי'. והענין, כי הספינה היא מלכות קרובה לחיצונים. והנה הרגלים שהם נה"י, כל זמן שאינן נוגעין בקרקע שהיא המלכות, אין זה נקרא יציאה מתחום, אע"פ שיש כמה פרסאות באויר, למעלה מהקרקע י' טפחים, אז אי אפשר שיצא לחצונים, רק עד שיגיעו בקרקע, ואז אם יוצא חוץ לתחום הוא נוגע אל החצונים. והנה המלכות גבוה י', לכן אין תחומין למעלה מי' וכו', אע"פ שהלך כמה פרסאות, עדיין הוא תוך קדושה, ושם מהלך תוך הקדושה:
6
ז׳מהחברים - סוד תחום שבת מן התורה י"ב מילין, ורז"ל אמרו אלפים אמה, כבר ידעת, שנה"י דעשיה מתעלה למעלה בחג"ת, ונשאר שם חלל, וזה המקום נקרא מדבר, שהוא טעון שמירת שבת, דכתיב אם תשיב משבת רגליך. והנה חלל עולה חיים, שהחיים של הקליפות נסתלק. וכבר ידעת, שהאחיזה שלהם הוא, באותו מקום שנשאר עתה חלל, ונסתלק חיות שלהם, ונשארו מתים. והעושה מלאכה, ממלא חלל ההוא, ונכנס הקליפה שם. וכנגד נה"י, הם ג' פרסאות, והמלכות נכללת עמהם. וכל פרסה ד' מילין, הם י"ב מילין. ובזמן המקדש שלא היו אז תגבורת הקליפה, היו יכולין ללכת בשבת כל אותו שיעור, אבל לאחר החורבן גברו הקליפות, שהם י"א, ונכנסו בי"א מיל התחתונים. נמצא, נצח שבנצח הוא לבדו תחום שבת, ועז"נ וגם נצח ישראל לא ישקר, פי' בכולו לא ישקר, אבל בחציו או במקצתו יש אחיזה. או יאמר נצח הסמוך לישראל, והיינו פי' נצח שבנצח הקרוב ממש לת"ת, הוא שלא ישקר. ובמדת הוד, נאמר והודי נהפך עלי למשחית. ובעבור זה תחום שבת שהוא נצח, שהוא אלפים אמה. ועדיין יש יסוד בנצח אמצעי, בין נצח ובין הוד שבו, והוא סוד עירוב, ע"ב רי"ו, כי היסוד הוא המערב ומזווג חו"ג, ושורש עליון שבקליפה מתמתק על ידו, לפיכך בא עירוב לדבר מצוה, להתיר ההלוך ב' מילין, הרי מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, כי שורש קליפה אינה קליפה גמורה:
7
ח׳והנה תחום, אותיות חותם, עולה תנ"ה, גימטריא אהיה דיודי"ן קס"א קמ"ג קנ"א, וזהו חותם, שלא יכנסו הקליפות בחלל של אלפים אמה, או ד"א על ידי עירוב, עד ליל מוצאי שבת, שאז יסור החותם, ויחזור נה"י למקומו, ואז שולטין הקליפות. וזהו וינפש - ווי נפש, ולא רוח, ולא נשמה, אלא שנפש בעשיה, וכשחוזרת הנפש שהיא בעשיה, יש לה צער, שהיא סמוכה לקליפות, משא"כ בר"ן. ע"כ מהחברים:
8
ט׳והנה כבר ידעת, כי בתחלה היה שיעור תחומין מן התורה, כשיעור מחנה ישראל, שהוא י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. וטעם הענין, הוא סוד מה שבארנו, כי שיעור ההרחק, הוא שנשאר פנוי בין הקדושה להקליפה, שהם י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. ולכן היו יכולין לצאת עד י"ב מילין, ולא יותר, שלא להדביק קדושה בקליפה ביום השבת, כי היא מעלת שבת, כי היא מתרחקת אז מהקליפות לגמרי. ואמנם אחר שחטאו ישראל, גרמו שהקליפה תשלוט בימי החול, גם כשיעור נ"ה וחצי יסוד של עשיה, כי מתחלה היו דבוקים בסוף עשיה, אך עתה נכנסין ב' ספירות וחצי יותר בפנים. והטעם, לפי שנה"י הם לבר מגופא, והם יכולין לשלוט בהן. וכן היסוד, כבר ידעת כי יש ב' מציאות - א' הנקב המוציא ש"ז. הב' הוא הנקב שמוציא מי רגלים, מזון אל הקליפות. נמצא כי באותו החצי של יסוד, שלטו בו הקליפות. וגם כי הנה חצי יסוד, הוא נאחז בגוף עצמו, אך בחצי ב' שנשאר בין הרגלים שהם נ"ה, שלטו בו גם כן:
9
י׳נמצא, כי נתקרבו הקליפות בפנים שיעור ב' פרסאות וחצי, שהם י' מילין, לכן ביום השבת כשעולין ג"ר, ונשאר מקום פנוי ביניהם, רק ב' מילין מן הי"ב, כי י' מילין נכנסו בו בחול, לכן סוד תחומין עתה הם ב' מילין מדרבנן, שגזרו אחר שחטאו ישראל מטעם הנ"ל:
10
י״אוהנה ענין חילול שבת, יש בו ב' בחי' - א', הוא סוד עשיית מלאכה. ב', הוא הליכה ויציאה חוץ לתחום. אמנם מי שעושה מלאכה בשבת, הנה גורם להכניס הקליפה בפנים בקדושה, ומגיע עד השורש שנשמתו תלויה שם, לכן ראוי להיות חייב מיתה, לפי שגורם להכניס הקליפות ולטמא מקדש י"י ח"ו. אך היוצא חוץ לתחום, אינו מריע לאחרים, רק לעצמו לבד, כי הוא עוקר נשמתו מן הקדושה, ומוציאה למקום הקליפה, לכן אין ראוי להמיתו, כיון שאין מריע רק לעצמו. אך עכ"ז, עונו ישא, כדי להתלבן, ולחזור אל מקום שורשו שבקדושה:
11
י״באמנם בחי' י"ג הוא, כאשר נעריך היצירה כשנכלל בהן ג"ר דעשיה, הנה הוא י', ועתה הוא י"ג. וכן הענין בכל העולמות, ואפילו באצילות עצמו, חוץ מן עשיה שלעולם נשארת בסוד ז' לבד. וז"ס השבת שנקרא אחד, כי אחד גימט' י"ג, כי כל עולם נעשה בסוד י"ג. פירוש - כי הנה כשהג' דבינה עולין בחכמה, וזהו אתה סוד חכמה, הנקרא אתה, נעשה אחד. וכשהג' דת"ת עולין לבינה, נעשין אחד, וז"ס ושמך אחד. כי בינה נקרא שם כנודע. וכשהג' דמלכות עולין לת"ת, נעשין אחד, וכן בכל העולמות, וזהו אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד:
12
י״גאמנם אודיעך סוד שדה מה ענינו, דע, כי זה יורה אל המלכות, שהוא עולה ומצליח ומתגדלת, כי תחלה הוא סוד ש' של שדה, שהם נה"י של הזכר, אשר אלו נעשין בה מוחין בשבת, ואז היא מתגדלת. ואח"כ היא בסוד ד', מורה אל המלכות שהיא ד', כי תחילה בסוד ש' סוד ג' קוי נה"י, ועתה אמה, דהיינו מלכות בסוד ד'. גם סוד ד', מורה על עליית המלכות גם באחור הת"ת, ואז יש לה ד' מדות תנהי"ם. ואמנם הד' הוא צורה כזה ד, ב' ווין, ולפי שיש לזה ו' סוד ראש, שהם המוחין, לכן כח ו' זו שיש בראש, גורם לאותו האחור של ד', שנעשית מאותו הראש של אות ו', ר"ל ע"י המוחין הרמוז בראש הו' עלתה עד הת"ת דזכר, כי תחלה בנה"י לבד, אח"כ נעשית ה' שהיא מתעברת ממנו, ונותן לה סוד העובר בתוך הד', והוא ו' אחת, הרי איך עולה מג' אל ד', ומד' אל ה'. והקליפה הם להיפך, כי הם אותיות שקר, וכל מה שהולכין הם מתמעטים כמ"ש:
13
י״דוהענין, כי אותיות שדה ושקר הכל א', רק שהם שלא כסדרן לטעם הנ"ל, כי שדה הולכין ורבין, ושקר הולך ומתמעט. והנה אות ה' וק' הכל אחד, רק שנתארך הרגל מעט, וכן אות ד' ור' הכל א':
14
ט״וועתה נבאר הענין, כי הנה כבר בארנו כי כל אחיזת החיצונים, הם בנה"י, להיותן לבר מגופא. והנה בארנו, כי הקליפה שולטת בנה"י בעונותינו, והוא ש' דשקר. ואח"כ מה עושה הקליפה, הנה לוקחת אותו עובר של מלכות לעצמה, שהוא הו' שבתוך ה' דקדושה. וכשהאשה המנאפת לוקחתו, הנה היא מתעברת ממנו, והנה תחלה סוד ר', כנודע כי ד' בקדושה ור' בקליפה. והנה זו הר' לוקחת אות ו', שהוא העובר תוך ה' של מלכות, ומחברתו לאות ר' שלה. ולא די זה, אלא שפושטת אותו בסוד רגל הק', שתחבר עמה בסוד הקליפה נחש כרוך על עקיבו, ואז נעשית ק', כי הקליפה נקראת כקוף בפני אדם. וזהו אות שק מן שקר. ואח"כ הקב"ה ברחמיו חוזר ולוקח אותו ממנה וחוזרת להיות ר' כבתחלה ומתמעטת כנ"ל. והנך רואה ענין שקר ושדה הכל א'. אך בקדושה מדלת נעשה ה'. ובקליפה מה' שהיא ק', נעשה ד', שהוא ר' אצל הקליפה, הרי הולך ומתמעט:
15
ט״זאמנם כי עיקר אחיזת הקליפות היא בהוד ולא בנצח כנודע, ולזה השקר אין לו רגלים, פי' כי אין לו אחיזה בב' רגלים שהם נ"ה, רק ברגל א' שהוא בהוד. והוא סוד כל היום דוה, לכן באלף הה' היה החורבן, ומהוד נהפך לדוה, וז"ס והודי נהפך עלי למשחית. אך בנצח אין לו תפיסה אל הקליפה, הנקרא שקר. ולזה אמר וגם נצח ישראל לא ישקר, והבן זה. לכן אות ק' של שקר אין בו אלא רגל אחד, שהוא כנגד ההוד שלוקחת:
16
י״זהקדמה לשער השבת - פרק ב:
17
י״חמה שכתבתי בסוד שבת, שהוא בחינת ז' וי"ג, ושם בארנו סוד - בית, שדה, מדבר. ובארנו, כי שדה בקדושה, ושקר בקליפה. ובארנו כי הקליפה נוטלת הקדושה שהוא ו' שבתוך ה', שהוא הקדושה שנמשכת ע"י עיבור תוך ה' תתאה, וכשהאשה הנואפת לוקחת ומתעברת ג"כ ממנו, והיא היתה תחלה ר', ואח"כ משימה אותו הקדושה סוד ו' הנ"ל, תוך ר' שלה להתעבר בו, ולא די בזה אלא שעי"כ מערבת טוב ורע, ואז מתחברת הרע באותו ו', ומתארכת ונעשית ו' ארוכה מאוד, ואז נעשית מר' צורת ק'. אמנם כשהקדושה מלכות קדישא היתה מעוברת תחלה מן ו' זו, היתה סוד הטוב כולו בלי רע. ואמנם אות ה' מורה, על ה' דהבל, וק' זו על ק' דקין. כי נשמה דהבל מכניע את הקליפות:
18
י״טאמנם תבין טעם, למה כל שבת בסוד שביעי, ונקרא שביעי, הטעם, כי הלא הם י"ס דעשיה וי"ס דיצירה, אמנם ג' ספירין עלאין הם בהיכל א' הנקרא היכל ק"ק. עוד ו' היכלות אחרים יש להם, נגד ו' ספירות אחרות, עד היסוד. ונשארה המלכות בלתי היכל, והיא יורדת למטה בהיכל ק"ק שלמטה ממנו. כיצד, מלכות דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה, ומלכות דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה, ומלכות דיצירה בהיכל ק"ק דעשייה, וכיוצא בזה:
19
כ׳והנה ביום שבת הוא להיפך, כי היכל ק"ק דעשייה, מתעלה ביצירה, במלכות שלה, ונעשה ממש יצירה עצמו, ואז נשארין ז' ספירות לבד בעשייה. וכן היכל ק"ק דיצירה, מתעלה בבריאה, ונהפך לבריאה ממש. ואז נשארין ז"ס לבד ביצירה, בז' היכלין, כי המלכות דיצירה בהיכל א' עם ג"ר של העשיה, נמצא שאינן רק ז' היכלין לבד. וכן בכל אבי"ע, וכן בכל פרטי האצילות כנודע, כולן הם ביום שבת בסוד ז' לבד, כי ג"ר שבכל בחי' ובחי' הם מתעלין, ולכן השבת הוא לעולם בסוד שביעי:
20
כ״אהקדמה לשער השבת - פרק ג:
21
כ״בהנה כל העולמות הם זה תחת זה, ובכל עליה ועליה, מוכרחין שכל העולמות יעלו ויתנענעו, כדי שלא יהיה מקום פנוי ביניהם, והנה בחול אינן עולין רק מן העשיה עד נוקבא דאצילות, ועד בכלל. אך ז"א אינו עולה כלל. אמנם המקיפים הם ל"ם דצלם שבו, נכנסין בסוד פנימית, ובאים לו מקיפים אחרים גדולים מהם. (ונלע"ד שהם בחי' או"א, כי אין דבר אחר בנתים) ואמנם הכנסת מקיפים הנ"ל, אפשר בב' מציאות - או שהז"א יגדיל ראשו, בכל קומת גובה המקיפים, ומתלבשים בו. ונמצא כי ראשו הוא עולה, והמקיפין במקומם עומדים. או אפשר להיפך, שהמקיפין יורדין תוך ראשו, וראשו עומד במקומו. והנה בחול לא קבלתי איך היה, זולת שאין עלייה כלל אל הז"א בחול, ואפשר שאין עלייה זו בכלל. וא"כ יהיה ע"ד מה שקבלתי בליל שבת, שגם אז אין עלייה לז"א, והמציאות הוא שראשו במקומו עומד, והמקיפים יורדין ונכנסין לתוכו. וזה קבלתי תחילה בענין השבת:
22
כ״גאך אח"כ קבלתי יותר מפורש, והוא יותר אמיתי שעליו תסמוך, והוא, כי א"א שהמקיפים יורדין, דא"כ ישאר המקום פנוי בין מקיפים שנכנסין בשחרית של שבת, למקיפים הנכנסים בליל שבת כנודע, שהרי שניהן הם בפרצופין א' של תבונה כנודע, ואיך תחלק ויתרחקו ג' אמצעים שבה, אשר בתוכן מקיפי ל' דצלם, מן ד' ראשונים שבהם מ' דצלם, וישאר מקום חלול ופנוי ביניהם. אך הוא הענין, כי ראש דז"א הוא נגדל ועולה למעלה, עד שמלביש אל מקיפי ל' דצלם בתוכו, והמקיפים נשארים במקומן. וגם ז"א אינו עולה כלל, ובמקומו עומד, וכן ראשו במקומו עומד, אך הענין, כי נגדל ונעשה גדול, ומלביש את המקיפים. נמצא, כי ג"ר שבו במקומן הראשון עומדים, רק שנגדלין יותר ממה שבתחלה כנ"ל. ונמצא כי אינו לוקח מקום זולתו, רק מקום שלו, כי גם אלו המקיפים הם שלו. אם כן אין בזה עלייה כלל לזעיר אנפין, רק שנגדל ראשו בבחי' הכלים שלו, מה שהצריך להתגדל:
23
כ״דוהנה גם בדרוש שבת ראיתי, כי בהכרח שכיון שנכנסין מקיפים ל' דצ"לם, ודאי שהמוחין הפנימים דצלם נדחין יותר למטה ממקומן, כדי לתת מקום למקיפים.(צ"ע כי זה פליג אל הנ"ל שנגדל ראשו) ואז נה"י דצ' דצל"ם של אמא, נדחין ויורדין יותר למטה. ודע כי אמת הוא, שכל מה שיש בצ', יש כנגדו בל', וכן בם'. אך אין ארכן שוין, כי הנה אורך הצ' הם ט"ס כנודע, ואורך הל' הם ג' ספירות ראשונות לבד, של ג"ג פרקין, באופן שהם ט' פרקין לבד, והצ' הם ט' ספירות. נמצא אורך הל', הוא שליש אורך הצ', עכ"ז מתחלקין לט' פרקין כנ"ל. ונלע"ד כי הטעם הוא, כי ג' ראשונות הם באיכיות גדולים, וקצרים בכמות. אך ג"ת שהם הירכים גדולים בכמות, וקצרים באיכות, ואורך הירך ג"כ כמו אורך הראש או הגוף:
24
כ״ההקדמה לשער השבת - פרק ד:
25
כ״ווהנה כדי להבינך סוד אלו המקיפים ל"ם דצלם ביתר ביאור, תדע כי הם ב' בחי', כי הל' הוא סוד התלבשות תוך נה"י דאימא, זהו ל', שכל אחד כלול מי', הוא ל'. וכן הוא התלבשות בחג"ת, הם סוד ל' כנ"ל. אך המ', הם המוחין עצמן, ואין מלובשים תוך נה"י דאימא, אלא ערומים בלי לבוש, לכן הם סוד מ' דצלם, כי ד' מוחין כ"א כלול מי', הם מ' כנודע. ובהתלבשות המוחין עם הנה"י בתוך ז"א, אז מתפשטין בכל ט"ס דז"א, אז הם בסוד צ', כי ט"ס דז"א כ"א כלול מי', הם צ' כנודע:
26
כ״זכלל העולה, כי צ"ל דצלם נחלקים, זה לט"ס, וזה לט' פרקים, כי הם מלובשים בנצח הוד יסוד. וכל בחינת נצח הוד יסוד, הם נחלקים ומצויירים בבחינת פרקים. וכל בחינת מ' דצלם, נכנס בפעם א'. אך הל' נכנס בג' זמנים, תחלה ג"פ תתאין, ואח"כ ג"פ אמצעים, ואח"כ גפ"ר כמ"ש לקמן. וזהו בצלם דאימא, וכמו כן בצלם דאבא, ושניהם נכנסים עתה בליל שבת. כמ"ש בעזרת השם:
27
כ״חונחזור לעיל, כי כיון שנכנסין ל' דצלם, מוכרח שירדו מוחין דצ' הפנימים עם לבושי הנצח הוד יסוד. א"כ הנה"י דאמא המסתיימים בחזה זעיר אנפין, יורד יותר למטה. אמנם מתרחק בסוד ופרוש עלינו סוכת שלומך כנזכר במקומו. ואיני יודע א"כ יהיה כך בשחרית דחול בחזרת עמידה, שנכנסין כל המקיפים, כי כך הוא ליל שבת כשחרית דחול. או אם נאמר שבחול, יורדין ממש למטה המוחין פנימין, עם נצח הוד יסוד דאמא, ואיני יודע איך ירדו. ואפשר להבין זה, עם דרוש אחר של שבת, והוא, שאפילו שאין עלייה אל הזעיר אנפין כנודע, על כל זה ג' תחתונות שבו לבד, יש להם עלייה, שעולין עד ג' אמצעים, וישבו שם יחד כל ו' ספירות במקום ג"א, ואז יעקב ורחל נכנסין במקום ג"ת דזעיר אנפין, ואם כן אפשר שכן יהיה עתה בחול, והפנימים יכנסו ביעקב ורחל, או לפחות ו"ק שלהם, ובזה יובן יעקב בנצח ורחל בהוד:
28
כ״טודע, כי בליל שבת נכנס כבר מבעוד יום במנחת ערב שבת, מוחין פנימים דאו"א. ובק"ש נכנסין מקיפי ל' דצלם דאימא, וגם אח"כ דאבא, בחיצוניות שהם העולמות. ובערבית, הפנימיות, שהם הנשמות. ובשחרית שבת, נכנסין גם מקיפין דם' דצל"ם דאימא, ואחר כך דאבא חיצוניות ופנימיות:
29
ל׳ובעמידת שבת, אז יורש מקום אבא ואמא, ואז מוכרחין או"א שיתעלו גם הם במקום אריך אנפין, וא"א במקום עתיק, וכן עולין כולם עד א"ק. וזהו בבחי' עליונים מן זעיר אנפין, (א) וכן בבחי' התחתונים ממנו:
30
ל״אהגהה (א) צמח - היינו מן הטבור ולמעלה, נ"ל צ"ל למטה:
31
ל״בכבר נתבאר לעיל, כי כל זמן שאין הז"א עולה, רק במקום שלו, אין העולמות התחתונים מזעיר אנפין עולין, וגם לא העליונים מן הז"א עולים, וכולם במקומם. אכן לפי שהעלה ז"א הג' תחתונות שלו בג"א יחד, לכן היה מקום להעלות כל העולמות שתחתיו, ג' מדרגות גם כן כל אחד למעלה במקומו, דוגמת הז"א. עד שנמצאו נה"י דעשיה, פנויים בליל שבת. אך אם לא היה מעלה רגליו, אע"פ שהיו נכנסים בו המקיפים, לא היו העולמות התחתונים ממנו עולין, ואף לא עולמות שלמעלה ממנו. אמנם כשעולה יותר מן המקיפים, אז בהכרח שלא ישאר חלל כלל, ואז כל העולמות שתחתיו עולין כפי השיעור ההוא, וגם עולמות שעליו עולין, להניח לו מקום פנוי לעלות בו, כי אין אורם שוין להיותן במקום אחד, שזה מעולה מזה וזה מזה. (ב):
32
ל״גהגהה (ב) צמח - שאם תרצה לומר, שכיון שהם אורות ולא דבר גשמי, יכולין לכנוס אלו תוך אלו, וישאר במקום אחד, לזה נותן טעם שאינן שוין. לכן אין נכנס זה תוך זה:
33
ל״דהגה"ה - והנה הבן ותראה. כי עתה פנימית דאימא נכנסין תחלה, ואח"כ פנימית דאבא. ואח"כ ל' דאמא, ואחר כך ל' דאבא. ואח"כ ם' דאמא, ואחר כך ם' דאבא. ואינו כמו שכתבנו במקום אחר, שתחלה נכנסין פנימין ומקיפין כולם דאמא, ואח"כ פנימים ומקיפים דאבא, וראיה אל הנ"ל מברכת אבות ע"כ הג"ה:
34
ל״האלחנן - צריך לומר, אמנם בכוונת קריאת שמע, במלת ישראל נכנסין מוחי קטנות אמא, כדאיתא שם להדיא, שתחלה נכנסין פנימים אמא, ואחר כך מקיפים, ואחר כך פנימיות אבא, ואח"כ מקיפים:
35
ל״והקדמה לשער השבת - פרק ה:
36
ל״זגם אמרנו לעיל, שעולין ג"ת בג"א יחד, במקום אחד. ראיתי זה, כי ג' תחתונות הם גרועות מן האמצעים בבחינה א', והוא, כי הרגלים הם צרים ואינן רחבים כמו הג"א, ואין האורות והחסדים יכולין להתרחב שם, עד כי האורות שבהם הם בחינת רגלים, ולא בחינת מוחין. אך יש להם תוספת על הג"א, כי החסדים שבהם הם מגולות, (צמח - ואורם נכפל) וג"א יש להם גרעון א', שהם מכוסים. אך יש בהם ג' תוספות, ב' הנ"ל, שהם רחבים, וגם כי הם יותר עליונים מתחתונים. ועוד שלישית, כי אורות ג"ת יורדות בהם תחלה, וכל דבר שבקדושה מניח בכ"מ שיוסר משם, רושם. (א):
37
ל״ח(א) צמח - ונ"ל, יש יתרון ד', שג"א עולין בג"ר, מה שאין כן הנ"ל, והרב ז"ל מדבר כשהם במקומן דווקא:
38
ל״טוג' ראשונות גדולים מכולם, יען הם מוחין אמיתיים, ועליונים מכולם, וכן רשימו של אמצעים ותחתונים נשארין בתוכן מידי עברם, (צמח - תחלה בג"ר, כנ"ל בג"א.) לכן אורן גדול מכולם ויש להן גרעון א' מן האמצעים ותחתונים, כי הם יותר קצרים, כי הראש קטן וצר מאוד, ואפילו מג"ת. ועוד גרעון ב' בערך התחתונים לבד, שהם אורות סתומים ולא מגולין:
39
מ׳הרי כמה בחי' תוספות יש מעלה לאלו על אלו, ולאלו על אלו. ועתה בתוספת שבת, כולם הרויחו גרעונם. כי ג"ר נתרחבו ונתארכו מאוד, שיכנסו המקיפים בתוכם, והכלים מקום רחב וגדול. וגם האורות מרובים מאוד. והאמצעים גם הם נתגדלו, יען הם אורות רבים שם ביחד, ונבקע יסוד דאמא שבתוכן, ומתגלין האורות, וגם כי האורות כפולים בהן. וג' תחתונות הרויחו שנעשו גבוהות כמו האמצעים, ונעשו כהם להיותן מכוסין במקומן:
40
מ״אענין עליית העולמות - דע, כי כל זמן שאין ז"א עולה רק בצלם שלו, כל אחד נשאר במקומו, כי כל זה הוא משלו. אכן אחר שלוקח צלם שלו (ג) ורוצה לעלות יותר, הוא מוכרח שאבא ואמא יסתלקו משם ויעלו. כי הנה א"א ממלא כל מקום ההוא שלו, ואין מקום פנוי שם. וכן אבא ואמא במקומן, וכן זעיר אנפין, וא"כ בהכרח שבעלות ז"א במקומו, צריך שאו"א יעלו גם הם, וכן האריך אנפין עולה גם הוא. ונמצא, כי עליית בחי' א', הוא גורם טלטול ועלייה לכל שאר העולמות עליונים ותחתונים, כי כולם קשורים זב"ז:
41
מ״ב(ג) אלחנן - כמו בשחרית, או בליל שבת:
42
מ״גואמנם אין כולם עולין, דא"כ אין מעלה בזה. אמנם הענין הוא כי יש בעולמות כולם, פנימיות וחיצוניות בענין הכלים עצמן, והמלאכים מחיצונית הכלים, והנשמות מפנימית הכלים, וכל אלו הם עולין, אך העצמות נשאר תמיד במקומן. נמצא כי כשהזעיר אנפין עולה, אינו עולה רק בחינת הגוף והכלי, ונשאר עצמותו למטה, ואז עולין כלים דנוקבא במקום זעיר אנפין, ונמצאת הנוקבא חזרה להיות לה עצמות דז"א, וכלים שלה, ואז הכלים שלה נגדלים בבחי' כלים דז"א, וכן בכיוצא בזה בכולם, והבן זה מאוד. כי הוא כלל גדול בכל מיני עליות ואל תטעה. (ב) וכל זה, הוא דוגמת גוף האדם, שקונה נשמה חדשה יתירה ע"י מעשיו, ואין גופו משתנה אלא הנשמה היא משתנית:
43
מ״דהגהה (ב) נלע"ד, כי זה העצמות הוא בחינת א"ס המתפשט בתוכם, כי נשמתן ממש נקרא כלי בערכו, כי הרי הנשמות באין ואיך נאמר שהוא מפנימית הכלים:
44
מ״הונתבאר במקומו בענין תוספת שבת, כי ג"ר דל' דצלם, משם נמשך תוספות נשמה, ומן ג' אמצעים רוח, (ג) ומג' תחתונות נפש, והכל בל' דצלם כנראה, כי כל בחי' מצ' ומל' ומם', כלולה נר"ן, וא"כ שלשתן בכללות יהיה נר"ן כנלע"ד. והנה ל' דצלם הוא בחג"ת דתבונה אם הבנים. והנה אחר שהז"א לוקח כל הצלם שלו, (ד) אחר כך הנוקבא עולה, ותחלה עולה בג"ת דאו"א יחד, ואח"כ בג"א של שניהם, ואחר כך בג"ר של שניהם יחד ג"כ, ואינו לוקח תחלה כל אמא ואח"כ אבא. והיותר נלע"ד ממ"א, שאינו לוקח רק אבא ולא אמא כלל, כי הנוקבא לוקחת אימא ע"ש. ואח"כ עלייה רביעית בכתר דאבא, (צ"ל דאו"א וצ"ע) ואח"כ מקבל מקיף דג"ת, ואח"כ מקבל מקיף דג"א, ואח"כ מקיף דג"ר, ואחר כך עולה אל מזל הי"ג, ואחר כך עולה אל מזל הח' (ה):
45
מ״והגהה (ג) צמח - נראה לי, שזהו בל' דצלם שהרי בעמידות שבת כתב כי אמצעים דל' דצלם דאבא, הם בחי' נשמה בערך אמצעים דל' דצלם אמא שהם בחי' רוח וצ"ע:
46
מ״זהגהה (ד) אלחנן - ר"ל, שלוקח מקיף שלו ונגדל ראשו:
47
מ״חהגהה (ה) צמח - האמור הוא דווקא בעליית שבת, ומ"ש שבמזל ח' וי"ג, היינו כי במנחה דשבת בלחש, עולה הז"א בג' ברכות ראשונות, בתיקון י"א י"ב י"ג, והוא מזל הי"ג, ובחזרה עולה יותר, בתיקון ח' ט' י', והח' נקרא מזל הח':
48
מ״טהקדמה לשער השבת - פרק ו:
49
נ׳בענין פנימית וחיצונית שבארנו במ"א, דע, כי יש ב' מיני חיצונית ופנימית - א' הוא, כי החיצונית הם העולמות, והפנימית הם הנשמות. והב', הוא כי בחיצונית עצמו, יש ג' כלים, וב' כלים הראשונים עם המוחין שלהם, נקרא חיצונית, שהם אלהים דקטנות. והפנימית והכלי הג' הם מוחין דגדלות. וכן בפנימית שהם הנשמות, כי ב' החיצונית, הוא עיבור ויניקה, והפנימות הוא מוחין דגדלות. וזה הבחינה הב', הוא הנזכר במ"א. אך הבחי' הא' הוא הנזכר במקום זה. והענין, כי כל העולמות שבכל עולם ועולם מאבי"ע, יש בו חיצונית ופנימית, והחיצונית הוא בחי' עולם עצמו, הנקרא בשם היכלות ומדורות, שהם כמו הרקיעים והארצות והימים והנהרות ודשאים ואילנות וכיוצא בזה, והפנימית הם בני אדם השוכנים בתוך העולם, וכן שם למעלה ההיכלות והרקיעים, אפילו המלאכים בעצמם, כולם נקראים בחי' חיצוניות, שהוא העולם בעצמו. ובתוכם יש פנימית, והוא בחי' הי"ס, שהם נר"ן של עולם ההוא, אם היא עשייה נקראו נפשין. ואם יצירה נקראו רוחין וכו'. אבל העצמות הוא מתלבשת בין בי"ס הנקרא עולם, ובין בי"ס הנקרא נר"ן. אלא שהעצמות של הנר"ן, יהיה יותר גדול מעצמות המתלבשות בעולם עצמו:
50
נ״אאו אפשר, שבחי' עצמות אינה רק מה שבתוך הנר"ן, והם בחי' חלקי הכלים דאצילות המתלבשים שם כנזכר (בשער השמות בע"ח) אך מה שבי"ס החיצונית הנקרא עולם, אף העצמות שלהם, אינם מבחי' עצמות דכלים דאצילות, אלא רוחניות אחר מבחי' העולם ההוא וצ"ע. נמצא שיש עיבור יניקה ומוחין לחיצונית שהם י"ס הנקראים עולם. ועי"ומ לי"ס הנקרא אדם:
51
נ״בתבין מן התיקונים דצ"ג, כי כל אזהרת רז"ל על זיווג משבת לשבת, הוא כשמשמש לשם הריון הצריך לבנים, וצריך להיות הזיווג אז, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה מזיוג העליון, אמנם אם אשתו מעוברת או מינקת אין לחוש כ"כ. וטעם כנ"ל, כי כל עצמה של אזהרה אינו רק לבל ישפיע נשמות הנקראים צדיק ורע לו, רק נשמות הנקראים צדיק וטוב לו, ואם כבר מעוברת או מניקת בטלה טענה זו (ו):
52
נ״גהגהה (ו) צמח - ויש נשים שמתעברות בימי יניקתה, וצריך ליזהר:
53
נ״דהקדמה לשער השבת - פרק ז:
54
נ״האפשר לפרש, כל עליות התוספות שבת, ועליית התפלות של חול, שעולין פנימיות ג"ר דעשיה, ונעשית חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה, וכל זה הוא בבחי' הנשמות, כי גם בהם יש חיצונית שהם הב' כלים, ופנימית שהם כלי הג' שלהם. וכן הענין בכללות העולמות, שעולין פנימית ג' ראשונות שבהם דעשייה, ומלבישין את חיצונית ג' תחתונות דיצירה שלהם, והכל נקרא חיצונית, כי הם העולמות. (א):
55
נ״והגהה (א) אלחנן - זה סותר למש"ל פ"ה, שעניין עליית העולמות שז"א עולה בחי' הגוף והכלי, ואז נשמה פנימית נקרא גוף וכלי, בערך אין סוף. והעצמות, שהוא א"ס נשאר במקומו, ונוקבא עולה ומלבשת אור א"ס, וקונה נשמה חדשה:
56
נ״זוכן נראה מכוונת ר"ה, כי הרי תפלת יום א' דר"ה הוא לנשמות, ושם יש עלית התפלות דחיצונית ופנימית, והכל הוא בנשמות. וביום ב' ג"כ עליות חיצונית ופנימית, והכל בעולמות:
57
נ״חובזה יובן הכתוב בכוונת שבת, כי בשבת עולין העולמות, ובחול נשמות לבד. והרי במ"א כתב שעולין פנימית וחיצוניות. אך הענין הוא, כי בתפלת חול עולין חיצונית ופנימית, והכל בבחי' הנשמות. ובשבת, תוספות שבת בשדה, עולין חיצוניות ופנימיות עולמות לבדם, ובעמידה ותפלה של שבת, עולין פנימית וחיצונית הנשמות. (ב) וקשה, שבמ"א כתבנו, כי גם בתפלת דחול עולין העולמות. ואפשר לתרץ, כי בשבת עלו העולמות תחלה בשדה, ואח"כ פנימית דנשמות בתפלה. אך בחול, לא עלו העולמות תחלה, אלא נתקנו במקומן, ואח"כ בעת עליות הנשמות בתפלה, נכללות העולמות תחלה עם הנשמות, ועולין עמהם:
58
נ״טהגהה (ב) אלחנן - לקמן מוכח, שהעצמות דהיינו פנימית אינו עולה בשום פעם, רק שכל עליות בשבת הם הכלים, שהם חיצונית ופנימית שלהם עולים, וקונים נפש ועצמות חדש, ועצמותו אינו זז ממקומו, וא"כ אין לסמוך על מ"ש כאן שבעמידת שבת עולין פנימית וחיצוניות דנשמות:
59
ס׳והנה פנימית העולמות, הוא העצמות שיש בעולם ההוא, כגון עצמות עשיה, שיש בה נרנח"י, וכולם נקראו נפשין דעשייה. ומזיווג זה העצמות, נעשין נפשות של ה' בחי' הנ"ל לבני אדם. ועצמות היצירה, שיש בה נרנח"י, כולם נקראו רוחין דיצירה. ומזיווג זה העצמות, נעשין רוחין של ה' בחי' הנ"ל, לבני אדם. וכן בעצמות הבריאה, וכולם נקרא נשמה דבריאה, ומזיווג זה וכו'. וכן בעצמות דאצילות, כלול ה' בחינות נרנח"י, ואפילו נפש אשר כאן, נקראת נשמה לנשמה, בערך הבריאה. ומזיווג זה העצמות נעשין נשמה לנשמה, לבני אדם. וכל זה הוא פנימות העולמות כנ"ל. וחצוניות העולמות הם הכלים, כי כלים דעשייה שיש בהם ה' בחינות נרנח"י, ומזווגם נעשו כלים דנפשין, והם האופנים שבעשייה, ונקראים כלים דנפשין. ומכלים דיצירה, שיש בהם ה' בחינות נרנח"י, בבחי' כלים, והם כלי המלכות, וכלי הז"א, וכלי בינה וכו', ומזווגם נעשו המלאכים דיצירה, וכולם, נקראו כלים דרוחין, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות. ומכלים ה' דבריאה, נעשו מזיווגם השרפים וכסא הכבוד, ונקראו כלים דנשמתין. (ג) ומכלים ה' דאצילות, ומזיווגם, נעשין מלאכים שאין שמם משתנה לעולם, עליונים מאוד, והם נקראו כלים דנשמה לנשמה, כי המלאכים הם מחיצוניות הכלים כנ"ל. וכל בחי' מאלו, יש בהן עיבור ויניקה ומוחין, בין באורות בין בכלים, כי יש כלים קטנים דעיבור, ובחי' אורות הוא נפש דעיבור. ויש כלים דיניקה אמצעים ואורות הוא רוח דיניקה, ויש כלים דמוחין פנימים ואורם נשמה דמוחין:
60
ס״אהגהה (ג) צמח - מכאן שצ"ל שרפים וחיות ואופני הקודש:
61
ס״בויש קושיא לכל הנ"ל, שהרי כתוב במ"א, כי גם האורות היו בעיבור א' עם הכלים, א"כ אין עיבור ראשון לכלים בפ"ע, ולאורות בפ"ע. ונלע"ד, כי שם הוא טעות, שבקונטרס הישן כתוב להיפך, כי החיצונית והפנימית הוא בכלים, וכל זה נקרא עולמות, אלא שבתוספת שבת עולין פנימית העולמות לבד, וליל שבת עולה גם העצמות שנשאר למטה, ועמו עולה החיצונית דעולמות ג"כ. ובמ"א כתוב בפירוש כי יש ג' כלים, ובתוכם יש אורות דעצמות, ונחלק גם הוא לנר"נ, שהם מוחין דעי"מ כנ"ל. ובפירוש אומר, כי הג' כלים אחרים של אמא, בהם מתלבשת ג' מיני מוחין אלו, בסוד א"פ דעצמות, הרי יש עי"מ לחיצונית, ועי"מ לפנימיות. ובזה הספר מבואר בדרוש צלם בפירוש, כי צלם דעיבור הוא נפש, וביניקה הוא רוח, וגדלות הוא נשמה:
62
ס״גהקדמה לשער השבת - פרק ח:
63
ס״דוהנה ממ"א תבין כאן היטב, כי סעודות דשבת, הם נגד החיצוניות, שהוא מזת הגוף, שהם הכלים. והתפלות הם מזון הנפש בעצמות והאורות, כמ"ש לנפש חיה, לרוח ממללא. וכל אחד מאלו, יש בו פנימית וחיצונית. כי בתוספות קבלת שבת, היה בבחינת הכלים, הנקרא חיצונות, והוא כלול מפנימית וחיצונית, כנזכר במ"א, שעולין הפנימית דג"ר דעשייה, ונעשו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. ופירושו הוא, כי בחי' הפנים נקרא פנימית, ובחינת אחוריים נקרא חיצונית. וכל זה בכלים, הנקראים חיצונית. וכן בחי' הנשמה, שהוא אור עצמות הנקרא פנימית, יש בו פנימית וחיצונית, שהם בחי' פנים ואחוריים. נמצא, כי גם האורות והכלים, נקראו פנימית וחיצונית, כי הפנימית שהם האורות הם בחי' פנים, וכלים שהם חיצונית נק' אחוריים בערך האורות. ועד"ז כל בחי' משתיהן, כלולה משתיהן, כי האורות יש בהם פנים ואחור, והם פנימית וחיצונית באורות הפנימית, והכלי יש בהם פנים ואחור, והם פנימית וחיצונית דכלים החיצונים אל האורות:
64
ס״הכלל העולה, כי מלת פנימית וחיצוניות, ר"ל פנים ואחור. ובזה יובן, איך בתפילת החול, וכן בתוספות שבת, שעולין פנימית של עשייה, ונעשה חיצונית לחיצונית היצירה, וכן בשאר עולמות, אלא שהכוונה שהפנימית וחיצונית שתיהן שוין,:
65
ס״וכי גם זה פנים וזה אחור, בערך פנימית המאירים בהם, א"כ פנימית תחתונות, יהיה אחוריים בערך אחוריים העליונות, וכמ"ש בענין תבונה, שפנים שלה, הם אחור דבינה, לכן זהו ממש מ"ש כאן, כי חיצונית היצירה שם מ"ה באלפין, ופנימית עשייה אחוריים של מ"ה זה עצמו, הרי כי כל אחוריים עליונים גדולים מפנים התחתונים. וזה הנזכר כאן, צריך שתדע שמדבר בענין אורות ועצמות, כי כך הוא בסדר תפילת דויהי נועם, ואינם בסעודות שהם הכלים, והבן זה:
66
ס״זגם נזכר במ"א, כי שם ב"ן, הוא נשמת העשייה, העולה ביצירה, והוא מ"ש במ"א, כי הוא נשמת עשיה, אלא שהוא סוד אחוריים. וצריך שתדע ענין זה, כיון שזהו בליל שבת, א"כ הרי כי גם החיצונית עולה, משא"כ בבוקר שלא עלה רק הפנימית, כנ"ל במקומו, והבן זה. ולא יקשה עליך הנזכר שם, אלא שיש הפרש, כי בתוספות שבת, פנימית דעשיה עולה ביצירה, הוא בבחי' העולמות. אך בתפלת שחרית, אינו עולה רק פנימית הנשמות, ולא העולמות, והבן. וצ"ע, כי גם בחול אמרנו שעולה גם בחי' העולמות וצ"ע. וצ"ע בענין אצילות, שפנימיות אהי"ה דיודין, אך הכוונה, כי סוד הנועם הוא בבינה, א"כ אינו מדבר עתה בכללות האצילות, שא"כ שם ע"ב דיודי"ן הוא אמת שהוא יהיה פנימית דאצילות בחכמה, ונודע כי אצילות נגד החכמה, אלא שהוא מבינה שבו, בסוד והבן בחכמה, וממנה שהיא אהי"ה, נמשך הנועם, והוא אחוריים שבו תקמ"ד, ובריאה נגד תבונה ויש"ס, בסוד וחכם בבינה, שם הוא אחוריים הפנים של התבונה, שהם תקמ"ד, ופנים שלה ס"ג. ותכוין כל זה, כי יש בכללות אצילות ב' בחי', והם חו"ב, כי כל הי' ספירות דאצילות הם בכללות חכמה, שהם ע"ב קס"א דפנים, וקפ"ד ותקמ"ד דאחור. וגם בינה נעלמים בחכמה, סוד הבן בחכמה. אך עולם הבריאה נגד בחי' הב' הנקרא בינה, אשר בחינתה הוא וחכם בבינה, שהוא יש"ס ותבונה, אשר פנימותן הם בחי' אחוריים דאצילות, שהם קפ"ד ותקמ"ד, ואחוריים שלהם הם ס"ג וקס"א השני, ועיין בכוונת ויהי נועם לקמן:
67
ס״חסליק הקדמה:
68
