פתיל תכלת ה׳Ptil Tekhelet 5
א׳פרט החמישי במעלות התכלת בציצית וסגולותיה
1
ב׳הנה ידוע דפלוגתא דתנאי היא במסכת מנחות (לח.), אי התכלת מעכבת את הלבן. ולרבי דסבירא ליה דמעכבת, אם כן אנו שאין לנו תכלת אין אנו מקיימין מצות ציצית כלל מן התורה, וכן הוא באמת דעת הרז"ה ז"ל בספר המאור במסכת שבת (פ"ב), וזה לשונו, והוי יודע שדעתנו נוטה שהתכלת מעכבת את הלבן והלבן את התכלת, ואע"ג דתניא וחכמים אומרים אין מעכבין, הא פרישנא בגמרא, דמאן חכמים יחידאה היא, כדאמרינן בגמרא מאן תנא דפליג עליה דרבי, רבי יצחק הוא דאמר אין לו תכלת מטיל לו לבן, הילכך הדרינן לכללא דנקטינן הלכה כרבי מחבירו כו', וכן נראה מדברי ר"ש קיראה בעל הלכות ראשונות (הוא בה"ג ר"ש קיירא ז"ל ליש מפרשים), שלא כתב משנה זו והתכלת אינה מעכבת את הלבן בהלכות ציצית שלו, ומנהג קדמונינו הבאים אחרי הרי"ף לסמוך עליו כאשר ישאל איש בדבר אלהים, וממנו פשט המנהג בינינו כמו שהוא נהוג היום, ונחנו מה לחלוק ולשנות, ועל כן אנחנו יוצאים בעקבי הראשונים עכ"ל:
2
ג׳וראיתי להפרי מגדים בפתיחה להל' ציצית, שהעתיק דברי הרז"ה בקיצור כדרכו ז"ל, וכתב ומ"מ סיים שלא מלאו לבו [להורות] כן יעו"ש, נראה שהבין דמה שכ' ומנהג קדמונינו הבאים אחרי הרי"ף לסמוך עליו כאשר ישאל כו', קאי על הרי"ף, ועליה דהרי"ף קאמר, וממנו פשט המנהג בינינו כו', היינו לעשות ציצית של לבן אע"פ שאין לנו תכלת, אכן אנו בעניותין תמהין בזה, דאין זה דרכו של הרז"ה ז"ל להודות ולשבח בר פלוגתיה הרי"ף ז"ל, ובעניותין באמת משטחות לשונו ז"ל נראה באמת, דעל הר"ש קיראה קאי, וקאמר ומנהג קדמונינו הבאים אחרי הרי"ף לסמוך עליו כו', היינו על הר"ש קיראה בעל הלכות ראשונות, כאשר ישאל איש בדבר אלהים. וכונתו, למה שנמצא בתוס' חולין (מז. ד"ה אי) ובכמה דוכתי על בה"ג שכל דבריו דברי קבלה, וכן נראה שהבין בלשונו ז"ל רבינו הרמב"ן ז"ל במלחמות, שכתב עליו, וזה לשונו, וכבר קבלנו עדותו שכל ימיו פטר עצמו מן הציצית כו' ואם היה הרמב"ן ז"ל מבין בלשונו של המאור ז"ל כמו שהבין הפרי מגדים ז"ל שסיים שלמעשה לא מלאו לבו להורות כן, א"כ אין כאן עדות כלל שפטר עצמו מן הציצית, אדרבה התחייב עצמו מכח המנהג ולא מלאו לבו לחלוק על זה למעשה, אלא ודאי שהרמב"ן ז"ל הבין בלשונו של המאור ז"ל כמו שבארנו:
3
ד׳אמנם בבאור דברי המאור ז"ל וממנו פשט המנהג בינינו כמו שהוא נהוג היום כו', דלפי מה שביארנו קאי וממנו פשט המנהג היינו מהר"ש קיראה, נראה לכאורה שהיה מנהגו שלא להטיל ציצית כלל, אפילו לבן מחמת חסרון התכלת, וזה באמת דבר מתמיה, לומר שהמאור ז"ל ודורו לא היה להם ציצית כלל בבגדיהם, אלא ודאי, דהגם דלבן בלא תכלת לא הוי מצוה כלל מן התורה לדעתו של המאור ז"ל, מ"מ מדבריהם לזכר מצות ציצית חייבו בלבן, אלא שהרמב"ן ז"ל השיב על זה, יראנו היכן תקנו חכמים זו התקנה יעו"ש, ויש לומר דנסבו תקנה זו מסדין שאין מטילין בו תכלת משום גזירה ומ"מ חייב בלבן, אלא שהרמב"ן ז"ל שפיר הקשה לשיטתו של המאור ז"ל עצמו דפוטר סדין אפילו מלבן יעו"ש, ומ"מ יש לומר, דנסבו תקנה זו, מהא דאמרינן במנחות (לט:) אהא דאמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית, ואיתיביה רבא מהא דתניא השיראין חייבין בציצית ומשני מדרבנן, ופריך אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרים בהם, אי אמרת בשלמא דאורייתא, היינו דמשתרי בהו כלאים, אלא אי אמרת דרבנן, היכי משתרו בהו כלאים, ומשני אימא או צמר או פשתים יעו"ש. הרי חזינן דמהדרי רבנן לחייב בציצית, אפילו בבגדים שפטורים מהתורה, כל שכן שתקנה הגונה היא לתקן חיוב ציצית בלבן בזמן דליכא תכלת, שיהיה זכר למצות ציצית, והגם דלא קי"ל כהא דרב נחמן, מ"מ שפיר יש לומר, דמ"מ נסבו מזה דתקנה הגונה היא, עכ"פ נראה ברור, שגם המאור ז"ל ודורו נהגו בלבן, וא"כ צריך ביאור, מ"ש וממנו פשט המנהג כו' הרי חיוב ציצית בלבן לכולי עלמא הוא, אלא למר מדאורייתא ולמר מדרבנן, ומה שייך לומר וממנו פשט המנהג:
4
ה׳ונראה כוונתו ז"ל וממנו פשט המנהג כו', היינו שהחזיקו שהציצית של לבן בלא תכלת הוא רק מדבריהם, ולא יצאו בהם לרה"ר בשבת דהוי כטלית שאינו מצוייצת כהלכתה, וכדעת מהר"ם מרוטנבורג שהביא הטוא"ח (סי' ש"א) יעו"ש, ולא דמי לטלית שאינה מחויבת אלא מדבריהם שיוצאים בה, כמו שביאר הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם), וז"ל אע"פ שבטלית של דבריהם יוצאים, כיון דהיא מצוייצת כחיובא בטלי לגבה, אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן ולא בטלי ע"כ, יעו"ש:
5
ו׳והנראה, דחומרת מהר"ם מרוטנבורג, הוא אף למאי דקי"ל דתכלת ולבן אין מעכבין זה את זה, כי ודאי דחוק ומתמיה הוא, לומר שמהר"ם מרוטנבורג הוא מהסוברים דמעכבין זה את זה, כי כמעט כל הפוסקים זולת הרז"ה פסקו הלכה כרבנן שאין מעכבין זה את זה, וסבור הייתי לומר, על פי מה דחדית לן השאגת אריה בתשובה, דהגם דתכלת אינה מעכבת את הלבן, הני מילי בראוי לתכלת, וכיון דראוי לבילה אין בילה מעבת בו, אבל כשאינו ראוי לתכלת, התכלת מעכבת את הלבן, דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומזה דן לפטור טומטום ואנדרוגינוס מציצית יעו"ש אריכות נעימות דבריו ז"ל, ואף אנו נאמר כיון שאין לנו תכלת הוי אינו ראוי לבילה, ולכ"ע מעכבת את הלבן, ולא הוי קיום מצות ציצית מן התורה, ולזה החמיר מהר"ם ז"ל שלא לצאת בהם לרה"ר בשבת, אכן בעניותין אין דבריו ז"ל מחוורין להלכה, ולדעתנו אין זה ענין כלל לכללא דכל הראוי לבילה כו' דלא איתמר האי כללא, אלא במכשירי המצוה שהמכשיר לא שייך בו ענין מצוה בפני עצמו כלל, אלא שהוא מכשיר וטפל לעיקר המצוה, כמו קריאה דביכורים, דבלא הבאת ביכורים לא שייך ענין מצוה כלל בהקריאה, ואינה רק מכשיר וטפל לעיקר המצוה, דהיינו הבאת הביכורים, וגמירי דקריאה לא מעכבא, בזה שייך הך כללא, הני מילי דלא מעכבא בראוי לקריאה, אבל באינו ראוי לקריאה מעכבא, דכל הראוי לבילה כו', אבל בשתי מצות, דבכל חדא וחדא באפי נפשה יש בה קיום מצוה, כיון דאין מעכבין זה את זה, ולא שייך למימר בהו שזה הוא העיקר וזה הוא המכשיר, מהיכא תיתי לומר שיהיה מצוה האחת תלויה בחברתה משום כללא דכל הראוי לבבילה כו', אטו מי שאינו ראוי לקיום מצות תפילין יהיה מעוכב מקיום מצות ציצית בתמיה, ויגיד עליו רעו, דבההיא מתני' גופא דתנן התכלת אינה מעכבת את הלבן כו' תנן נמי תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו', ואמרינן עלה בגמרא (שם מד.) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת, אמרו לו אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד יעו"ש, הרי מבואר ומפורש, דלא שייך בזה כללא דכל הראוי לבילה כו', ואפילו בס"ד דרב חסדא לא הוי ניחא ליה להש"ס לומר דמעיקרא סבר משום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, אלא קאמר ומעיקרא מאי סבר גזירה שמא יפשע יעו"ש, משום דאין זה סברא כלל דיהיה סליק אדעתין למיתלי זה בהאי כללא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, כדאמרן דלא איתמר האי כללא אלא במכשיר וטפל לעיקר המצוה, ואין בו ענין מצוה בפני עצמו כלל:
6
ז׳אכן נראה, דחומרת המהר"ם מרוטנבורג הוא, דאפילו למאי דקי"ל שאין מעכבין זה את זה, אבל מ"מ אין כל החוטין מדאורייתא בזמן דליכא תכלת, דלהסוברין דבעינן שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת, בזמן שאין תכלת סגי מדאורייתא בשני חוטי לבן וכן לכל מר כדאית ליה, כמו שביאר מהר"י אבוהב הובא בב"י (סי' י"א), וכמו דאיתא בתשובת הרא"ש (כלל ב') הובא בב"י (סי' י"ג), אלא שאנו נותנין וממלאין הד' חוטין זכר לתכלת, ומצד אותן חוטין המיותרין שאינן מן התורה חשיב לה מהר"ם מרוטנבורג ז"ל אינה מצוייצת כהלכתה ואסור לצאת בהן לרה"ר בשבת, דכיון שחוטין המיותרים הם באים למלאות מקום התכלת חשיבי ולא בטלי, וכן משמע מבואר מתשו' הרא"ש (שם), שמשם נובע מקור דבר זה שהביא הטור, שמהר"ם החמיר בזה יעו"ש:
7
ח׳הנה נתבאר, שבחסרון התכלת מלבד חסרון מצות התכלת, לדעת הרז"ה ז"ל הוא חסרון לא יוכל להמנות בעיקר מצות ציצית, שאין אנו מקיימין מצות ציצית דאורייתא כלל, וכן הוא לדעת הגאון שאגת אריה ז"ל, ומלבד זה יש חשש איסור הוצאה בשבת, כשיוצאין בטליתים שלנו לרה"ר, ועיין להרב פרי מגדים בפתיחה, דמסיק ג"כ דעכ"פ המחמיר בזה אין בו משום יוהרא יעו"ש:
8
ט׳והנה זה כמה, נתקשיתי בענין זה ושוב מצאתי להפרי מגדים ז"ל בפתיחה שנתעורר ג"כ בזה, כי אנו שאין לנו תכלת, מהראוי היה לאסור ללבוש בגד בת ארבע כנפות אפילו מצוייצת בחוטי לבן, משום דהוי ליה מבטל מצות עשה של תכלת בידים ועובר במעשה, לא מיבעיא לרבי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה דאין כאן קיום מצות ציצית מדאורייתא כלל, והוי ליה בלבישתו מבטל מצות ציצית לגמרי בקום ועשה, אלא אפילו לרבנן דאין מעכבין זה את זה, ושפיר מקיימין מצות לבן מדאורייתא, מ"מ איך שרי ללבוש טלית בת ד' כנפות, נהי דמקיים מצות לבן, מ"מ הא מבטל במעשה בידים מצות תכלת, ומוטב שיעבור על מצות עשה של ציצית בשב ואל תעשה, משיעבור על מצות עשה של תכלת בקום ועשה, וראיה לזה, מהאי דמנחות (כח.) ארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות וקא שקיל וטרי עלה הש"ס (שם לז:) מאי בינייהו יעו"ש, ולא קאמר נמי דאיכא בינייהו אי שרי ללבוש טלית בת ארבע כנפות עם שלש ציצית, דלת"ק דמעכבות זו את זו ואין בלבישתו שום קיום מצוה כלל, אסור ללבוש, דהוי ליה בלבישתו מבטל מצות עשה של ציצית בידים, ולרבי ישמעאל דארבעתן ארבע מצות שרי ללבוש, דכיון דיש בלבישתו קיום מצות ציצית מצד שלש ציציות שבה, לא איכפת לן, מה דבלבישתו מבטל מצות עשה של ציצה הרביעית בידים, אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס, דגם לרבי ישמעאל אסור ללבוש טלית בת ארבע כנפות עם שלש ציציות, דהגם שיש בלבישתו קיום מצות ציצית מצד שלש ציציות שבה, מ"מ הא הוי ליה מבטל מ"ע בידים לגבי הרביעית, ומוטב שיעבור על מ"ע של ציצית לגמרי בשב ואל תעשה, משיעבור על מ"ע של ציצה הרביעית בקום ועשה, ומעתה אף אנו שאין לנו תכלת, נהי דקיי"ל כחכמים דתכלת ולבן אין מעכבין זה את זה, ושפיר יש בלבישת טלית מצוה קיום מצות לבן, מ"מ איך שרי ללבוש הא הוי ליה מבטל מ"ע בידים לגבי תכלת:
9
י׳והפרי מגדים ז"ל כתב לתרץ זאת, ע"פ דברי הר"י המובא במרדכי מהלכות קטנות, שכתב וז"ל, אומר ה"ר שלמה מדרו"ש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת, שאסור ללובשו עד שיתקן אותו, שאם לובשו עובר בעשה דיש לו ארבע כנפות. והשיב ר"י דליתיה, כדמוכח בשמעתין (מנחות שם) דאע"ג דאיפסיק לא הוי שדי בכרמלית דרבנן לכן נראה לר"י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפות בלא ציצית, דאז ודאי היה הדין עמו, אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית, ומ"מ אין הטלית אסור ללבוש, וגם אין עובר, כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת וכו', יעו"ש יסוד סברתו שבהלבישה אינו עושה איסור, ואחר הלבישה שמתחיל חיוב העשה דהטיל ציצית הרי אינו עובר בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה ואנוס הוא, ומעתה הוא הדין עכשיו שאין לנו תכלת, בהלבישה ליכא איסור, ואחר הלבישה שמתחיל חיוב מצות התכלת, הרי אינו מבטל בידים במעשה רק בשב ואל תעשה והרי אנוס הוא, יעו"ש בפרי מגדים שזה תורף דבריו ז"ל:
10
י״אאכן בעניותין עדיין הדברים קשים, דודאי כיון דביטול העשה נמשכת ממעשה הלבישה, הוי ליה כמעשה בידים לבטל העשה, וכדמתבאר מדברי התוס' במס' שבועות (יז. ד"ה או) דשהייה בכלאים חשיב כמעשה, כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה יעו"ש, ובמשנה למלך (הל' ביאת מקדש פ"ג סוף הלכה כ"א) דאפילו שתחלת המעשה לא היה באיסור, כיון שהאיסור שאח"כ נמשך ע"י המעשה, חשיב כמעשה יעו"ש, וא"כ הכי נמי הכא, אף שאין איסור בהלבישה, כיון שביטול העשה שאחר הלבישה נמשכת ממעשה הלבישה, שפיר חשיב מבטל העשה במעשה בידים. ונראה שזה באמת טעם הר"ש מדרו"ש, שאוסר ללבוש בשבת בגד בת ארבע כנפות כשנפסק חוטי הציצית, דאע"ג דשעת ביטול המצות עשה אחר הלבישה הוא בלי מעשה ואנוס הוא, מ"מ חשיב לה כמבטלה בידים, כיון שביטול העשה נמשכת ממעשה הלבישה, שהרי כשבא ללובשו יודע שע"י מעשה לבישה זו על כרחך יבא לידי ביטול מצות עשה של ציצית. ומיושב בזה תמיהת הר"י שתמה והשיב על הר"ש מדרו"ש מסוגיא דמנחות דאע"ג דאיפסיק לא הוי שדי בכרמלית דרבנן דליכא איסור הוצאה דאורייתא אע"ג דאיכא ביטול מ"ע, ובמה שנתבאר ניחא. דהנה באמת לכאורה בפשיטות קושית הר"י לא קשיא מידי, דהא התם איפסיק אחר הלבישה, ואינו עובר במעשה בידים, והר"ש מדרו"ש הרי מיירי שאיפסק קודם לבישה ואוסר ללובשו. אכן נראה דבאמת הר"י בקושייתו אסיום דבריו סמך, דמסיק דאין איסור בלבישה, ואיסור ביטול מ"ע של ציצית הוא מתחיל אחר הלבישה, ומ"מ אוסר הר"ש מדרו"ש, על זה השיב ותמה, מהא דמנחות, דאע"ג דאיפסיק לא הוי שדי בכרמלית דרבנן. אמנם כפי מה שנתבאר סברת הר"ש מדרו"ש, דחשיב ליה כמבטל המ"ע בידים במעשה, משום שנמשכת ע"י מעשה הלבישה, שפיר לא קשיא מידי, מהא דמנחות, דעד כאן ל"א דמה שבא ע"י מעשה חשיב כמעשה, אע"ג שאין איסור בתחלת עשית המעשה, אלא במעשה שאינה הכרחיית ותלויה ברצונו, אי בעי עביד אי בעי לא עביד, או שעכ"פ יודע שע"י מעשה זו יסתעף על כרחך אחר כך איסור, או ביטול מצות עשה, בהא מצרפינן המעשה עם מה שיסתעף ממנה, להיות נחשב כמעשה, אבל בהא דמנחות, דהלבישה היתה בהיתר, ולהכרח קיום המצוה, ומה דאיפסיק קרנא דחוטיה אחר הלבישה, פנים חדשות באו לכאן, לא שייך כלל לצרף מעשה הלבישה לביטול המ"ע שלאחר הלבישה.
11
י״בובזה נתבאר לי תמיה עצומה, שיש להקשות בדברי הר"י שבמרדכי, שהקשה על הר"ש מדרו"ש, מהא דמנחות, דאע"ג דאיפסיק לא הוי שדי בכרמלית דרבנן, ואינו מוכן כלל האי מאי קושיא, הא לא צריכנא למוקים עובדא התם בכרמלית דרבנן, אלא משום הוצאה דעובר בקום ועשה, דלא שרי בדאורייתא משום כבוד הבריות, אבל משום ביטול מ"ע דציצית, שפיר נדחה בשב ואל תעשה, משום כבוד הבריות, כדאמרינן בברכות (כ.) שב ואל תעשה שאני, ואפילו דאורייתא נדחה בשב ואל תעשה מפני כבוד הבריות, והר"ש מדרו"ש הרי מיירי בביתו שלא ילבוש דליכא כבוד הבריות. אכן לפי מה שנתבאר, נראה דודאי גם הר"י סליק אדעתיה בטעמיה דהר"ש מדרו"ש דאוסר, משום דחשיב ליה מבטל העשה בידים במעשה, כיון שבא ע"י הלבישה, וכדמוכח מברכות (כ.) דקאמר שב ואל תעשה שאני, ומ"מ קאמר התם דהמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, הגם דגם כן שב ואל תעשה הוא, אלא על כרחך, כיון שהאיסור בא ע"י מעשה הלבישה, חשיב מעשה, ולזה השיב ר"י דעל כרחך דוקא התם בכלאים, דהלבישה היא איסור, הגם דלא ידע, מ"מ עצם הלבישה היה באיסור, הוא דמצרפינן מעשה הלבישה על אח"כ כשנודע לו ואינו פושט, שיחשב שעובר במעשה, אבל בטלית בת ד' כנפות שהלבישה הוא בהיתר ממש, לא מצרפינן מעשה הלבישה לביטול מ"ע שאחר הלבישה שהוא בשב ואל תעשה, להיות נחשב כמעשה, ומייתי ראיה לזה מההיא דמנחות, דאע"ג דאיפסיק לא הוי שדי בכרמלית דרבנן, ואי מצרפינן מעשה הלבישה לביטול מ"ע שאחר הלבישה, שיהיה חשיב כביטול בידים במעשה, א"כ התם נמי, אמאי לא שדי לה משום ביטול מ"ע, דחשיב ביטול במעשה בידים, כיון שבא ע"י מעשה הלבישה ובקום ועשה אינו נדחה מפני כבוד הבריות דבר שהוא מדאורייתא, אלא ודאי כיון דהלבישה הוא בהיתר, לא מצרפינן מעשה הלבישה לביטול מ"ע שאחר הלבישה, שהוא בשב ואל תעשה להיות נחשב כמעשה.
12
י״גאכן סברת הר"ש מדרו"ש הוא כנ"ל, לחלק, דהתם במנחות הלבישה הוא בהיתר ובהכרח לקיום המצוה וביטול המ"ע שלאחר הלבישה, הוא נולד ופנים חדשות באו לכאן, שפיר דלא מיחשב ביטול המ"ע כמעשה ע"י מעשה הלבישה, אבל באיפסיק קודם הלבישה, נהי דאין איסור בהלבישה, כמו שביאר הר"י, מ"מ הרי אין הכרח בהלבישה משום מצוה, והרי יודע שע"י לבישה זו על כרחך יבא לידי ביטול מ"ע, שפיר מצרפינן מעשה הלבישה לביטול המ"ע שאחר הלבישה, שיהיה נחשב כמבטל בידים במעשה, כיון שבא ע"י מעשה הלבישה, ונראה שזה ג"כ טעם תשובת האשכנזים המובא בב"י (סי' י"ג) ומקור התשובה היא בתשובת מהר"ם בר ברוך (סי' רפ"ז) שמתיר רק משום כבוד הבריות, ואפילו בחול, אבל בביתו דליכא משום כבוד הבריות אסור אפילו בשבת, והיינו משום דחשיב לה מבטל המעשה בידים, כיון שביטול המעשה בא ע"י מעשה הלבישה, והגם דמשום כבוד הבריות נמי לא נדחה אלא בשב ואל תעשה, וא"כ איך התירו תשו' האשכנזים משום כבוד הבריות, הרי נתבאר דחשיב להו ביטול העשה בידים ע"י מעשה משום צרוף מעשה הלבישה. יש לומר דשאני דחיה דמשום כבוד הבריות נמי לא נדחה אלא בשב ואל תעשה, וא"כ איך התירו תשו' האשכנזים משום כבוד הבריות, הרי נתבאר דחשיב להו ביטול העשה בידים ע"י מעשה משום צרוף מעשה הלבישה. יש לומר דשאני דחיה דמשום כבוד הבריות דחכמים קא מעקרי לה לעשה ועקירתם הוא בשב ואל תעשה ומצי מעקרי, ולא שייך לצרף מעשה לבישתו לביטול העשה, דהא לאו איהו קמעקר לה אלא חכמים קא מעקרי לה, ועקירתם הוא בשב ואל תעשה, וכן צריך לומר בהא דבמס' יבמות (צ:) דחשיב התם סדין בציצית שב ואל תעשה, ועיין תוס' (שם ד"ה כולהו), וצריך לומר ג"כ דלא שייך לצרף מעשה לבישתו לביטול העשה, משום דעקירת חכמים הוא משום גזירה דכסות לילה, ועקירתם הוא בשב ואל תעשה מה שאין כן היכא דאיהו קא מבטל לה לעשה, ורק שאנו דנין דאנוס הוא וקא מבטלה בשב ואל תעשה שפיר מצרפינן מעשה לבישתו לביטול העשה דליחשב דמבטל לה במעשה בידים. והנה רמ"א בהגהת ש"ע או"ח (סי' י"ג) לדינא מסיק להחמיר, ולא התיר אלא בשבת ובתוך הקהל משום כבוד הבריות יעו"ש, וא"כ בואו ונצווח איך אנו לובשין טלית בת ד' כנפות ומבטלין מ"ע של ציצית שהרי לא פסקינן כסברת הר"י ואסרינן ללבוש בגד בת ד' כנפות בביתו בשבת אי איפסיק חוט הציצית כהר"ש מדרו"ש, ורק בקהל משום כבוד הבריות כנ"ל,וזה שייך דוקא בדבר הבא במקרה אצל יחיד, אבל חסרון תכלת כגון אנו שהוא אצל הכלל ואנו דנין שכולם לא ילבשו משום ביטול מ"ע של תכלת, לא שייך משום כבוד הבריות.
13
י״דוהגם שיש לומר דעד כאן לא אמרינן דמיחשב דמבטל העשה בידים משום צירוף מעשה הלבישה, אלא היכא דאין במעשה הלבישה שום צורך קיום מצוה כלל כגוונא דאיירי הר"ש מדרו"ש והרמ"א שנפסלו הציצית, דלא מקיים בלבישה זו שום מצוה, להכי אף דאין במעשה הלבשיה בביטול מ"ע, עדיין מ"מ מצרפינן מעשה הלבישה לביטול העשה דממילא שלאחר הלבישה, דליחשב דמבטלה בידים במעשה, כיון שביטול העשה נצמח ממעשה הלבישה, אבל היכא שיש בהלבישה צורך קיום מצוה, אע"ג דממילא נצמח ג"כ ביטול מ"ע ממעשה לבישה זו, לא מצרפינן מעשה הלבישה לביטול מ"ע דממילא שאחר הלבישה, דליחשב כמבטלה במעשה בידים, כיון דאנוס הוא על מעשה הלבישה להכרח קיום מצוה ואונסא כמאן דלא עביד, ולהכי שפיר אנו לובשין טלית בת ד' כנפות, ואין אנו חוששין לביטול מ"ע של תכלת, כיון שיש במעשה לבישה זו צורך קיום מצות לבן, א"כ אנוסים אנו במעשה הלבישה להכרח קיום מצות לבן, ולא מצטרף מעשה הלבישה, לביטול מ"ע של תכלת דממילא שאחר הלבישה, והוי ביטול מ"ע של תכלת בשב ואל תעשה, והרי אנוסים אנו בביטול מ"ע זו כיון שאין לנו תכלת.
14
ט״ווכן משמע לכאורה דעת חכם השואל ודעת חכם המשיב שבתשו' מהר"ם בר ברוך הנ"ל לחלק בהכי, שזה לשון התשובה (סי' רפ"ז) שאלת בני אם נפסק אחד מהציצות אם מותר להתעטף ולברך בשבת, המברך כן מוציא שם שמים בשבת לבטלה, כדקי"ל סוף הקומץ רבה, דארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת היא, דלית הלכתא כרבי ישמעאל, דאמר ארבע מצות נינהו, ומיהו אם הלך אדם לבית הכנסת, ומצא טליתו שנפסקו החוטין, ואינה מצוייצת כהלכתה, ומתבייש לשנות מנהגו לישב בפני הקהל בלא טלית, אפשר דמותר להתעטף בלא ברכה, כדאשכחן בהקומץ רבה בכרמלית דרבנן גדול כבוד הבריות כו', ושלום שמשון ב"ר אברהם ז"ל ע"כ יעו"ש.
15
ט״זהנה השואל שאל שתי שאלות, האחת לענין הברכה אי לא הוי ברכה לבטלה, ושנית לענין היתר הלבישה עצמה, אי אין בה משום ביטול מ"ע, ולהכי שאל בשבת דוקא דאנוס הוא. ולכאורה לענין היתר הלבישה עצמה, הוי מצי לשאול אפילו נפסקו כל חוטי הציצית, ואפילו אי כחכמים קי"ל דמעכבות זו את זו, דהרי צד הספק להתיר, הוא משום דאנוס הוא בביטול מ"ע בשב ואל תעשה, משום דלא מצרפינן מעשה הלבישה לביטול מ"ע דממילא שאחר הלבישה, א"כ כך לי ביטול מ"ע של כל הציצית לחכמים כביטול מ"ע של ציצה הרביעית לרבי ישמעאל, ואין זה תלוי בפלוגתא דחכמים ורבי ישמעאל כלל, אלא נראה דהא הוי פסיקא ליה להשואל, דבנפסקו כל הציציות או אי כחכמים סבירא דמעכבות זו את זו דאין במעשה הלבשיה שום צורך קיום מצוה כלל פשיטא דמצרפין מעשה הלבישה לביטול מ"ע של הרביעית שאחר הלבישה, כיון דאנוס הוא במעשה הלבישה להכרח קיום מצות השלש ציציות ולא הוי בביטול מ"ע של הרביעית דמבטלה בידים, ולהכי כלל השואל שתי השאלות יחד דדא ודא אחת היא, והכל תלוי אי כרבי ישמעאל קי"ל. וחכם המשיב נמי לא השיבו לאסור, אלא משום דלא קי"ל כרבי ישמעאל, טעמא דלא קי"ל כר"י, הא אי הוי קי"ל כרבי ישמעאל היה שרי הלבישה עצמה, והיינו ג"כ משום דאז היה במעשה הלבישה צורך קיום מצות השלש ציציות, ולהכי לא הוה מצרפינן מעשה הלבישה לביטול מ"ע של הרביעית שלא הלבישה, כן היה נראה לכאורה. אמנם באמת אי אפשר לומר כן, דאם כן הדר תקשה בהאי דמנחות (לז:) דפריך מאי בינייהו דת"ק ורבי ישמעאל, אמאי לא משני, דהא איכא בינייהו, אי שרי ללבוש בגד בת ארבע כנפות שנפסק אחת מציציותיו בשבת, דלת"ק אסור ולר"י שרי, אלא ודאי דלכולי עלמא וגם לרבי ישמעאל אסור, משום דהוי מבטל מ"ע של הרביעית בידים, דמצרפינן מעשה הלבישה, אע"ג שיש בה צורך קיום מצוה לביטול מ"ע שאחר הלבישה, ועל כרחך לומר שהשואל שבתשו' מהר"ם בר ברוך משום שרצה לכלול בשאלתו נמי לענין הברכה, נקט שנפסק אחד מהציציות אבל לענין שאלתו בהיתר הלבישה, הוא באמת אפילו נפסקו כל הציציות, וחכם המשיב האמת השיבו לענין ברכה, דלא קי"ל כרבי ישמעאל, אבל לענין מה שאוסר הלבישה עצמה משום שביטול מ"ע, הוא אפילו אי הוי קי"ל כר"י דגם כשיש במעשה הלבישה צורך קיום מצוה, מצטרפין מעשה הלבישה לביטול מ"ע שאחר הלבישה דליחשב כמבטלה בידים, ומעתה אנו שאין לנו תכלת, איך אנו לובשין טלית של מצוה, הרי הוי ליה בזה ביטול מ"ע של תכלת בידים כנ"ל. ואין לומר דשאני לבן ותכלת דאין מעכבין זה את זה מריבוי דקרא וראיתם אותו כדאמרינן במס' מנחות (לח.) וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין, מ"ט דרבי דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו ורבנן וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ע"כ, וכיון דרחמנא רביה להדיא דאין מעכבין זה את זה, על כרחך דשרי ללבוש לבן בלא בכלת, דאי לא שרי, למאי רבי רחמנא, דדוחק לומר דריבויא דקרא הוא, אי עובר ולובש לבן לחודיה קיים מצות לבן עכ"פ ובעי ברוכי, אכן זה אינו, דלחכמים וראיתם אותו לאו ריבויא הוא כלל, כי באמת אינו מיותר דכמה דרשות דרשינן ביה (מנחות מו:) אלא כלפי דרבי דייק מאותו דכלל קרא מין כנף ופתיל תכלת בלשון יחיד דחדא מצוה נינהו ומעכבין זה את זה דחו חכמים דיוקיה, דאותו כל חד לחודיה משמע, וליכא לדיוקי מינה דחדא מצוה נינהו, וממילא שתי מצות הן אבל לא שייך לומר כלל דרבייה רחמנא להדיא, ושפיר קשה כנ"ל, איך אנו לובשין טלית של מצוה ומבטלין מ"ע של תכלת בידים, הן אמת דמנהגנו ברייתא מפורשת היא (מנחות לח:) רבי יצחק אומר משום רבי נתן שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן יעו"ש, אכן על הברייתא גופא צריך ביאור, היאך הותר לבטל מ"ע של תכלת בידים, מיהו בהברייתא יש לומר, דבקושטא מיירי כשיש בדבר משום כבוד הבריות לילך בלא טלית מצוה, אכן אנו שכולנו אין לנו תכלת ולא שייך משום כבוד הבריות קשה כנ"ל. מיהו יש לומר, הגם דלענין טלית בת ד' כנפות בלא ציצית כלל אסרינן ללבוש אפילו בשבת, ולא סמכינן להתיר משום סברת ר"י שבמרדכי כנ"ל, דאף דביטול העשה הוא אחר הלבישה, מ"מ מיחשב כמבטל בידים משום צירוף מעשה הלבישה, ולא שרינן ללבוש כי אם בתוך הקהל, דאיכא נמי משום כבוד הבריות כנ"ל, מ"מ לגבי ביטול מ"ע של תכלת כיון דלא אפשר כלל, סמכינן אסברת ר"י שבמרדכי, כי היכי דלא לשתכח מצות ציצית לגמרי, דזה הוי ג"כ בכלל כבוד הבריות, דקיום מצות ציצית כבוד הוא לישראל, כדדרשינן במדרש שוחר טוב (מזמור צ') והדרך על בניהם על מצות ציצית, והגם דנדרש שם על תכלת, מיהו על לבן נמי קאי, דעל כלל מצות ציצית קאי, ואין לך העדר כבוד גדול מזה, שכלל ישראל לא יקיימו מצות ציצית כלל:
16
י״זאחר כתבי כל זאת, ראיתי שעל סברת הר"י שבמרדכי שהוא ג"כ סברת התוס' ביבמות (צ:) דחיוב העשה של ציצית הוא אחר הלבישה, האריך הגאון שאגת אריה ז"ל (סי' ל"ב) להשיג על סברא זו, ומי כמוהו רב גוברי' להשיג על רבותינו בעלי תוס' ז"ל, ולאשר בעניי הרבה יש להעיר בדבריו הקדושים ז"ל, אמרתי להציג אחת אל אחת:
17
י״חא] מה שטען שאם כסברתם ז"ל, דחיוב העשה של ציצית הוא אחר הלבישה ולא שעת לבישה, א"כ היכי קאמר הש"ס במס' ביצה (ח:) ובכמה דוכתי, אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון סדין בציצית, דבעידנא דקא מיעקר לאו קא מוקים לעשה כו' יעו"ש, איך הוא בעידנא, הרי איסורא דכלאים עובר מיד בשעת לבישה, ועשה דציצית לא קא מקיים אלא לאחר לבישה ע"כ, ובעניי אין זה טענה כלל, דודאי כיון שאי אפשר לקיום העשה, אלא על ידי עבירת הלאו, מיקרי בעידנא, דהרי אתחלתא דעקירת הלאו צורך קיום העשה הוא, וכמו שכתב הנמוק"י במסכת בבא מציעא בשם הרנב"ר ז"ל, וכן הוא להדיא בפסקי תוס' זבחים (צז:), ואין לומר דאפשר שילבוש הסדין תחלה, ואחר כך יעשה הציצית, שהרי ג"כ לא יהיה בעידנא, דכיון שמטיל לכנף אחד, מיד עובר על איסור כלאים, וקיום מ"ע של ציצית אינו מקיים עד שיטול לכל הארבע כנפות, ובזה ג"כ סתירה למ"ש השאגת אריה שם (סימן כ"ט) יעו"ש, ומצאתי להמגיה בקו"א שהעיר עליו בזה:
18
י״ט
19
כ׳ב] ומה שטען על מה שחידשו סברא זו לתרץ בזה, דלהכי חשיב התם הש"ס דסדין בציצית הוי שב ואל תעשה, משום דאינו עובר העשה בשעת מעשה הלבישה, אלא אחר הלבישה, והקשה הוא ז"ל דמה בכך, הא מ"מ ביטול העשה בא ע"י מעשה הלבישה, והוי ליה כמבטלה לעשה בידים במעשה, ודמי להא דפ' מי שמתו (יט:) המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק, דחשבינן ליה עובר בקום ועשה מחמת מעשה הלבישה ואיסורא בקום ועשה לא נדחה מפני כבוד הבריות יעו"ש, תמיהני, מפה קדוש איך יצאו דברים הללו, לחשוד לרבותינו בעלי התוס' ז"ל שהעלימו עין מסוגיא זו, ואיך לא שם עינו הבדולח שהתוס' ז"ל גופייהו (שם) עסוקי וקאי בסוגיא זו, כי באמת אפילו אתחלתא דקושיא ליכא, דשאני התם דמעשה הלבישה מיד היתה באיסור עבירת הלאו של כלאים, אלא שהיה שוגג ולא ידע, בהא שפיר מצרפינן מעשה הלבישה להעדר הפשיטה, דליחשב בהעדר הפשיטה עובר בקום ועשה, אבל סדין בציצית הרי מעשה הלבישה היה בהיתר גמור, כיון שאין חלות חיוב העשה בשעת הלבישה, להכי לא שייך למיחשב עבירת העשה דבשב ואל תעשה, שלאחר הלבישה יהיה כמבטלה במעשה משום צירוף מעשה הלבישה שהיתה בהיתר, וזה פשוט מאד וכמו שהרגיש הרב ז"ל עצמו בזה, ולא היה צריך להרעיש ולדבר מזה כלל, אמנם מה שטען בזה עוד מההיא דפ"ב דשבועות, ומההיא דנזיר (מו.) שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה שהכניסה היתה בהיתר והשהייה אין בה מעשה, מ"מ מצרפינן מעשה הכניסה להשהייה דליחשב יש בה מעשה ללקות עליה. אם כי טענה גדולה היא, אכן הרי כתבו התוס' במס' נזיר (מו.) וז"ל וצריך לומר דהוא מסייע להסיר המעזיבה, דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ, א"כ עשה מעשה בעבירת הלאו ואין צריכין כלל לצרף מעשה הכניסה שהיה בהיתר, אכן אנן בעניותין הערנו בזה מלשון התוס' במס' שבועות (שם), דמבואר מדבריהם להדיא, דחיוב המלקות הוא משום צירוף מעשה הכניסה, אע"ג שהיה בהיתר, ודבריהם ז"ל מכוונים יותר בהסוגיא, ושפיר קשה סדין בציצית נמי אמאי לא מיחשב עובר בקום ועשה משום מעשה הלבישה, אכן גם בזה נתבאר בעזהש"י היטב, לחלק בין עקירת חכמים לעקירה דידיה כנ"ל:
20
כ״א
21
כ״בג] אמנם, מה שטען על עיקר קושית התוס', שהקשו אמאי הוי סדין בציצית שב ואל תעשה, שמכח קושיא זו הכריחו לבא לידי סברא זו דאין חלות חיוב העשה של ציצית בשעת הלבישה, אלא לאחר להבישה, וטען הוא ז"ל שאינו הכרח כלל, דבלא"ה אלא אפילו שחלות חיוב העשה הוא בשעת הלבישה נמי שפיר דסדין בציצית הוי שב ואל תעשה, משום דאין הלבישה אסורה מצד עצמה, אלא מחמת חסרון מעשה של מצות ציצית דרמי רחמנא עליה, ולא דמי לאיסור כלאים, דהלבישה מצד עצמה אסורה, הילכך אין הלובש בגד בת חיובא בלא ציצית חשיב כעושה מעשה בידים, שאינו עושה איסור בלבישה זו, אלא שחיסר מצוה בשב ואל תעשה, ומייתי סמוכין לסברתו זו מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' חגיגה), דבראיית פנים בעזרה איכא לאו דלא יראו פני ריקם, וכתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על לאו זה, משום שאין בו מעשה, ואמאי הא מעשה ראיית פניו בעזרה גרמה לו עבירת הלאו דלא יראו פני ריקם, וא"כ יש בו מעשה, אלא על כרחך, כיון דהתורה לא אסרה ראיית פניו בעזרה, רק שאמרה שראיית פנים בעזרה לא תהיה ראיה ריקנית, ואין הראית פנים העבירה, אלא מה שלא הביא העולת ראיה הוא העבירה,וחסרון ההבאה הוא בשב ואל תעשה, אלמא דכל היכא דאמר רחמנא כשתעשה זאת עשה זאת אין המעשה האיסור, אלא מה שלא עשה הוא האיסור, וזה הוא שב ואל תעשה אלו דבריו ז"ל, ואנן בעניותין לא שמיע לן, ולא זכינו למיקם בהו, דקשיא לן, וכי כללא הוא, והרי חסימה דלא אמרה תורה איסור על הדישה, אלא על החסימה, דהא לא תחסום שור בדישו אמר רחמנא, ואמרינן במס' ב"מ (צ:) בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי חסמה מבחוץ מהו, שור בדישו אמר רחמנא והא לאו בדישו הוא, או דילמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא, א"ל מבית אביך אתה למד, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם, בבואכם הוא דאסור, הא מישתי ומיעל שרי, ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנא אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות, הכא נמי בשעת דישה לא תהא חסימה יעו"ש, והיינו ממש כמו לאו דאל יראו פני ריקם, דבשעת מעשה ראית פנים בעזרה לא תהיה הראיה ריקנית, והכא נמי בשעת מעשה הדישה לא תהיה חסימה, ומ"מ לוקין על לאו זה, אע"פ שאין בו מעשה, שהרי היתה חסימה כבר, אלא על כרחך משום דמצרפינן מעשה הדישה, אע"ג שעיקר האיסור אינו בהדישה אלא בהחסימה שאין בה מעשה, וליכא למימר, דשאני הכא דלאו משום דמצרפינן מעשה הדישה, אלא משום צירוף מעשה החסימה שמבחוץ הוא, וכדאמרן דאע"ג דהמעשה היה בהיתר, מצרפינן, דזה אינו, ומי לא מיירי שאחר חסמה מבחוץ ומ"מ חייב משום מעשה הדישה, וכדאמרינן התם החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד, ופירש"י פטור הראשון ואינו חייב אלא דש דלא תדוש בחסימה קאמר רחמנא יעו"ש. ואין לומר דשאני הכא דהאיסור הוא בהדישה עצמה, משום דמפרשינן לא תדוש בחסימה והוי לעיקר האיסור נאמר בהדישה, דמהיכא תיתי נימא הכי, הרי לא תחסום כתיב, ובאמת הש"ס לא מסיק אלא בשעת דישה לא תהא חסימה, אבל עיקר האיסור נאמר בהחסימה, ועוד דא"כ גבי לא יראו פני ריקם נמי נימא הכי, דעיקר האיסור נאמר על הראית פנים בעזרה ויש בה מעשה:
22
כ״גולכאורה, יש להביא ראיה, מסוגיא דהתם לסברת השאגת אריה ז"ל, דאיתמר התם חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה ר"ל אמר פטור קלא לא הויא מעשה, יעו"ש, ועד כאן לא קאמר רבי יוחנן חיוב אלא משום דעקימת פיו הויא מעשה, הא אי עקימת פיו לא הויא מעשה היה פטור אפילו לרבי יוחנן, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ואמאי הא בשעת דישה לא תהא חסימה אמר רחמנא ונצרף מעשה הדישה, אלא ודאי כיון דעיקר האיסור על החסימה נאמר, והחסימה היא בשב ואל תעשה. אמנם באמת זה אינו, דודאי לא גרע חסמה בקול, מאלו חברו היה חסמה, שחייב הדש, כדאמרן החוסם פי פרה פטור ואינו לוקה אלא דש, ופירש"י החוסם את הפרה ולא העבירה על הדישה וחבירו דש בה פטור הראשון, ואינו חייב אלא הדש, אלא ודאי דחסמה בקול היינו שחסמה ודש בקול, וכן משמע מבואר להדיא מלשון התוס' ז"ל (שם ד"ה רבי יוחנן) יעו"ש, אבל ודאי אי עושה מעשה ודש בה לוקה, כדאמרן דמצרפינן מעשה הדישה להחסימה דליחשב יש בה מעשה, וזה ראיה ברורה לסתור כללא דהשאגת אריה ז"ל, והכי נמי מוכח להדיא, מהא דנדרים (ד.) אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה, ופי' הר"ן שם דלקי, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות (פ"ה הכ"א) יעו"ש, והרי לאו דבל תאחר אין בו מעשה, כיון שהגורם לעבירת הלאו היה במעשה, וחשיב יש בו מעשה, ולקי, והכי נמי אשכחן גבי מקיים כלאים בכרם דלוקה, אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה, וכתבו רש"י ותוס' במס' ע"ז (סד.) דהיינו כשעשה גדר סביב הכלאים יעו"ש, ובמס' מכות (ד: תוד"ה הא) הרי אע"ג דבעיקר הלאו אין בו מעשה, כיון שהגורם לעבירת הלאו הוא במעשה, לאו שיש בו מעשה חשבינן ליה. מיהו זה יש לדחות, דאפשר לומר, דזה הגורם להקיום הוא בכלל עצם הלאו, אכן מהאי דב"מ גבי לאו דחסימה, ומהאי דנדרים בלאו דבל תאחר, הוא ראיה ברורה, אלא שבאמת נמצא בזה כמה סתירות דאשכחן נמי דוכתי דמעשה שאינו מעיקר העבירה לא מצרפינן לה לעיקר העבירה והכי נמי אשכחן במס' זבחים (כט:) דמחשב בקדשים הוי לאו שאין בו מעשה יעו"ש, והרי מחשב בקדשים, היינו בשחיטה או בזריקה, והרי יש כאן מעשה השחיטה או הזריקה, ומ"מ כיון שאין המעשה מעיקר העבירה לא מצרפינן לה להעבירה דלהוי לאו שיש בו מעשה, ונראה דהחילוק בזה הוא, בין שהמעשה הוא מכריח את העבירה, שאי אפשר כלל שיעשה מעשה זה, ולא יבא לידי עבירת הלאו, או ביטול העשה, לבין היכא שהמעשה אינו מכריח את העבירה, דהיכא שהמעשה מכריח את העבירה, מצטרף להעבירה דליחשב שעובר בקום ועשה, ולהכי לאו דחסימה כשדש במעשה, חשיב יש בו מעשה, שהרי עבירת הלאו מתדבק עם פעולת המעשה, שהרי כשבא לדוש עם הבהמה חסומה, אי אפשר שלא יפגע בעבירת הלאו, וכן מקיים בכלאים במעשה, הרי בהכרח במעשיו פוגע בעבירת הלאו, וכן כשלובש בגד בת חיובא בלא ציצית, הרי בהכרח בלבישה זו פוגע בביטול מ"ע של ציצית, ושפיר צריכי התוס' לחדש, הא דהוי שב ואל תעשה משום דחיוב העשה הוא אחר הלבישה, והגם דגם מעשה היתר מצרפינן, וצריך לומר כמו שנתבאר, דלא שייך לצרף מעשה היתר דידיה אלא לעקירה דידיה, ולא לעקירת חכמים ועקירת חכמים בשב ואל תעשה הוא, כיון שחיוב העשה הוא אחר הלבישה, אבל היכא שאין המעשה מכריח את עבירת הלאו לא מצרפינן לה, ולהכי שפיר לאו דלא יראו פני ריקם הוי אין בו מעשה, דלא שייך לצרף מעשה ראית פנים בעזרה, דאטו מעשה ראית פנים בעזרה מכריח לעבירת הלאו דלא יראו פני ריקם, הרי יכול הוא להביא העולת ראיה, והרי יש לה תשלומין, ורק רצון מחודש הוא אצלו שלא רצה להביא ואין העבירה מתדבק עם פעולת מעשה ראית פנים בעזרה, אלא שעל ידי ראית פנים בעזרה, נתחייב להביא וקאי בחיוב דלא יראו פני ריקם, אבל עבירת הלאו אינו מוכרח שיעבור מחמת מעשה ראיית פניו בעזרה, וכן מחשב בקדשים, אטו עבודת השחיטה או הזריקה מכריחו לחשב, הרי השחיטה או הזריקה אינם מכריחין אותו לעבירת המחשבה, ומילתא אחריתי היא מה שמחשב, ולא שייך לצרף מעשה השחיטה או הזריקה למחשבתו, והבן:
23
כ״דומעתה, הנך רואה שלחסרון התכלת מלבד חסרון קיום המצות עשה של תכלת כמה עיקולי ופשורי יש גם בקיום מצות עשה של לבן גופיה, ומזה תבין שעכשיו אחר שזכינו למצוא התכלת, אפילו מי שלבו נוקפו ויש לו שום צד ספק בדבר, מ"מ החיוב עליו להטיל התכלת בהציצית, וכשימנע יש לו לחוש דהוי עובר ומבטל מ"ע בידים בלא אונס, דאין לומר דלביה אנסיה מחמת שהוא מסופק אם הוא תכלת באמת, דמה בכך אפילו שלא יהיה תכלת אינו מפסיד כלום, דכבר הלכה פסוקה היא שאין מטילין כלאים בציצית לא חוטי צמר לבן בטלית פשתן ולא חוטי פשתן לבן בטלית צמר מדינא ולא תכלת בטלית פשתן משום גזירה ואי אפשר להטיל תכלת אלא בטלית צמר, א"כ אפילו אינו תכלת באמת אינו מפסיד כלום, ואם הוא תכלת יוצא ידי כל החששות, וממילא שהנמנע מלהטיל התכלת בציציותיו הוי ליה מבטל המ"ע של תכלת בידים בלא אונס, כי באמת משום ספק מחויב הוא להטיל התכלת דספיקא דאורייתא לחומרא, ואי אפשר לו להמלט מלהיות עובר ומבטל המ"ע בידים אלא א"כ לא ילך בטלית של מצוה כלל, דאז לא יהיה עובר בקום ועשה רק בשב ואל תעשה, דלא ענשינן כי אם בעידן ריתחא, כדאמר ליה מלאכא לרב קטינא במס' מנחות (מא.) יעו"ש. ועיין זוה"ק (משפטים קיט) ברע"מ ואינון דלא רשימן כו' בתכלת כו' לאו אינון כו' יעו"ש:
24
כ״הוהנה אנו נוהגים לילך בטלית קטן בת ד' כנפות כל היום ולהתעטף בטלית גדול ג"כ, ומקור המנהג הוא מהש"ס מנחות (מג.) רב יהודה אינש צנוע הוה, ולא שרי לגלימא כולי יומא, יעו"ש בפירש"י והרא"ש ז"ל, ובאמת יש לפקפק בזה, דכיון שאין לנו תכלת וכשלובש טלית בת ד' כנפות עם לבן לחוד הוי ליה מבטל מ"ע של תכלת, ורק משום כבוד הבריות שלא לבטל מצות ציצית מכלל ישראל סמכינן אסברת ר"י שבמרדכי כנ"ל, וא"כ סגי בטלית אחת בת ארבע כנפות, אבל מהיכא תיתי ללבוש שתים, הרי כבר קיים המצוה בטלית אחת, ושאני הא דרב יהודה שאז היה תכלת ולא היה ביטול מ"ע, ונראה שזה באמת כוונת הארחות חיים שהובא בב"י (סימן ח') שכתב שי"א שאין צריך להטיל אלא בעליון לזכר מצות ציצית, ולהכי אינו רשאי ללבוש עוד טלית בת ארבע כנפות חוץ מן העליון, דהוי מבטל מ"ע של תכלת שלא לצורך מצוה, שהרי כבר נתקיים המצוה בעליון, וזה ג"כ טעם מנהגו של מהר"ם מרוטנבורג ז"ל הובא בב"י (שם), שלא לבש הט"ק עד צאתו מביהכ"נ, היינו אחר שפשט הט"ג, וכן נראה נכון שלא לנהוג לילך בשני טליתים דהוי חומרא דאתי לידי קולא בביטול מ"ע של תכלת, אולם כאשר נזכר בעזר השי"ת לקיים מצות תכלת, נרויח שנוכל לקיים חומרת לבישת שני הטליתים כנהוג בלי שום פקפוק:
25
כ״וומעלות התכלת וסגולותיה, הנה ידוע שעיקר מצות וראיתם אותו (במדבר ט״ו:ל״ט) קאי רק על תכלת, מדכתיב וראיתם אותו ולא כתיב אותם, אלא דרבי במס' מנחות (לח.) דייק מזה דתכלת ולבן מצוה אחת היא, ומעכבין זה את זה יעו"ש, אבל לרבנן דשתי מצות נינהו ואין מעכבין זה את זה קאי אותו רק על תכלת דקאי על ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, שהכריכה שהוא הפתיל מצותו שיהא עקרו בתכלת, כמו שמוכח בזוה"ק (תרומה קלט) יעו"ש, וכמו שיתבאר בזה בביאור שיטות הרמב"ם ז"ל, וזו היא הראיה המביאה לידי זכירה כדאיתא במס' מנחות (מג:) יעו"ש, ואמרינן נמי במדרש רבה (במדבר פי"ז) ובמדרש תנחומא (סוף פ' שלח) וראיתם אותו ולא אותם, שאם עשית כן כאלו כסא כבוד אתה רואה שהוא דומה לתכלת, וראיתם וזכרתם, המראה (כלומר ראיית מראה התכלת) מביא לידי זכרון, וזכרון מביא לידי מעשה, שנאמר למען תזכרו ועשיתם:
26
כ״זותניא נמי בספרי (פ' שלח) וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה יעו"ש, וזה העיקר במצות תכלת, כדמסיים עלה בספרי (שם) שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא:
27
כ״חובמדרש שוחר טוב (מזמור צ) והדרך על בניהם זו תכלת שבציצית שישראל מתכסין בו שנקראו בנים למקום, ומפני מה תכלת מכל גוון, רבי חזקיה אמר ואית דאמר בשם רבי מאיר תכלת דומה לעשבים ועשבים לאילנות ואילנות לרקיע ורקיע לנוגה ונוגה לקשת וקשת לדמות שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' כן מראה דמות כבוד ה', אמר רבי חזקיה אם לובשין ישראל ציצית ותכלת לא היו עכורין שאם היו מסתכלים באותן הציצית כאלו שכינה שרויה ביניהם שנאמר וראיתם אותו וזכרתם וכאלו עסוקים בכל המצות שנאמר את כל מצות ה', ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, אמר רב הונא נפשי מן תכלתא עיינא מן קדחתא אמרו ישראל רבונו של עולם נתת תורתך לנו וכבודך נתת בעליונים אתמהה איכן שנתת תורתך ראוי שתתן כבודך הוי ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, אמר להם הקב"ה לשעבר על ידי שנבנה בית המקדש על ידי בשר ודם לפיכך חרב וסלקתי שכינתי אבל לעתיד לבא אני אבנה אותו ומשרה שכינתי בתוכו ואינו חרב לעולם יעו"ש, ובילקוט תהלים (שם). וביאור הדברים אחר שדרש והדרך על בניהם זו תכלת שבציצית שרומז למראה דמות כבוד ה', וכדאיתא במד"ר (נשא פי"ד בנשיא לבני אפרים) ובמדרש שוחט טוב (מזמור כד) וחלק ליראיו תכלת שהוא מעין כבודו שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת הוי ויבא מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו יעו"ש, אם כן מאי ויהי נועם ה' אלהינו עלינו הרי כבר חלק ליראיו תכלת והדר שהוא מעין כבודו, ועל זה קאמר אמר רב הונא נפשי מן תכלתא עיינא מן קדחתא, כלומר נפשי באמת רחבה ושמחה מן תכלתא ומרגיש אנכי בפנימיות נפשי שהשכינה מראה דמות כבוד ה' שוכן בתוכנו, שעל זה רומז מצות תכלת שאנו מקיימין בציצית, עיינא מן קדחתא כלומר ומחמת זה עצמו עיון וצר לי מקדחתא ושחרות פנינו על הלבוש שעל הגוון אינו ניכר השראת השכינה בתוכנו כידוע שמעולם לא זזה שכינה מישראל וכל מקום שגלו שכינה עמהם, וקרא כתיב השוכן אתם בתוך טמאותם ורק שהוא בהסתר ולא בגלוי, וכיון שע"י התכלת אנו מרגישים שבהסתר ובפנימיות נפשנו שכינתו שורה בתוכה, עי"ז יש לנו געגועים וכלות הנפש שיגלה עול מלכותו עלינו בגלוי לעיני כל, ועל זה אנו מתפללים ויהי נועם וגו':
28
כ״טגם ענין זכירת מצרים הנזכר בפ' ציצית עיקרה רמוז בתכלת, כדאיתא בספרי (פ' שלח) תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכורות יעו"ש:
29
ל׳גם בענין מצות וראיתם אותו, שהסמ"ק (סי' כ"ח) והרשב"ץ בספר זוהר הרקיע מנאו למצוה בפ"ע להסתכל בציצית, עיין בשולחן ערוך או"ח (סי' כ"ד סעי"ג), ומבואר מספר העיטור (שער הציצית שער ב' חלק ב') דקיום מצות וראיתם אותו בשלימות, הוא דוקא משני מינים, שמבאר סוגיא דמנחות (מא:) בטלית שכולה תכלת, וז"ל: כל מיני צבעונין אחרים פוטרין בה במקום לבן, דאם רמינן בה תכלת שהיא מינה [או קלא אילן דדמי לתכלת] ליכא שני מינין, ורחמנא אמר וראיתם אותו, ובחד מינא ליכא ראיה כולי האי יעו"ש, מתבאר מדבריו ז"ל, ג"כ דמצות וראיתם אותו היא מצוה מיוחדת בפני עצמה, וקיום המצוה בשלימות הוא בשני מינים דוקא, ויש לזה יסוד מלשון הירושלמי ברכות (פ"א ה"ה), שיהא ניכר בין הצבועין יעו"ש, וא"כ אנו שאין לנו אלא לבן, אין לנו קיום מצות וראיתם אותו בשלימות, ונראה שזה טעם מנהג צביעת הכנפות וקורין אותן תכלת שיהיה שייך מצות וראיתם אותו על הלבן, שניכר מתוך צבע הכנפות [והגם שיש לנו עוד טעם הגון למנהג זה אולם גם טעם זה נכון] וכעת בעזהש"י כאשר נזכה אי"ה לקיום מצות תכלת, נרויח בזה שנקיים ג"כ בשלימות מצות וראיתם אותו:
30
ל״אובזה"ק (שלח קעה) וראיתם אותו וזכרתם, וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, מ"ע דא לברא דפריץ גדרא ונשכיה כלבא כל זמנא דבעי אבוי לאוכחא לבריה הוה אמר הוי דכיר כד נשיך לך כלבא, אוף הכי וראיתם אותו וזכרתם, דדא איהו אחר דסלקין נשמתין למידן, כגוונא דא (במדבר כ״א:ח׳) והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, אמאי, אלא כד סליק לעינוי וחמי דיוקנא דההוא דנשיך ליה הוה דחיל וצלי קדם ה' והוה ידע דאיהו עונשא דחייביא, כל זמנא דברא חמי רצועה דאבוי דחיל מאבוי אשתזיב מרצועה אשתזיב מכלא כו':
31
ל״בוהענין, שזה מורה שאף אחר שיצא העונש לפועל, מועיל ההסתכלות בתכלת לרפא את הקודם, ואף דאיתא במס' ראש השנה (יז:) שלאחר גמר דין אינו נמחל רק לציבור, וכמו שנזכר ג"כ בזה"ק (וישלח קעד:) ובהוספת הזהר לפ' בלק (דף רו) כיון דאתיהיב ליה רשו ולא תב עד דאשלים ההוא דינא בישא דאתיהיב ליה רשו למעבד או דיתנון ליה באתריה חייבא אחרא בכופרא, וכאן מוכח שאף אחר שנגמר העונש מועיל תשובה, אכן ההסתכלות הזה מאחר שהוא מעשה מוחשת ויש לה התקשרות לשורש החסד מועיל כאלו קיבל כל עונשו, וכמו שנאמר (תהילים צ״א:ח׳-ט׳) רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה כי אתה ה' מחסי וגו' ובזה מרפא את הקודם כדאיתא בזה"ק (תרומה קנב:) על תכלת ובשעתא דההוא דחילו דקב"ה סלקא עלייהו מיד אתסוון וכדמסיים בזה"ק (שלח שם) אוף הכי וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ודאי ואי לאו הא רצועה דהאי יגרום לכון למהוי תבין לפולחנא דילי תדיר וכדין ועשיתם ולא תתורו אחרי לבבכם ימנע מנכון בישין ארחי אחרנין ודאי לא תתורו ולא תעבדין בישין ועל דא סלקא גוון תכלא דא תכלת דמיא לכסא הכבוד מה כסא הכבוד עביד לבר נש למיהך לארחא דמישר אוף הכי תכלת עביד לבר נש למיהך בארח מישר ודאי דכלא אית לדחלא מהאי אתר למיהך במישר:
32
ל״גובזה"ק (פנחס רכו:) תכלת שבציצית איהו תכלת דכל גוונין דאיהו תכלית דעשר ספיראן וביה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ואיהו לשון כלה הה"ד (במדבר ז׳:א׳) ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן ואוקמוה רבנן כלת כתיב ואיהו תכלת דשרגא דאכיל תרבין ועלווין ועלה אמר יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא סגולה דהאי אבן מאן דירית לה לא שלטא נורא דגיהנם עליה לית נור בעלמא מקלקל לה ולא כל מיני מתכת כ"ש מיא דלא מזיקי לה מאן דירית לה אתקיים ביה (ישעיהו מ״ג:ב׳) כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך וכל עלאין ותתאין דסטרא אחרא דחלין מניה תכלת דימא בגיניה אתמר כי תעבור במים אתך אני דבסגולה דא סוס ורוכבו רמה בים דא ממנא דמצרים מגוון דא דחלין עלאין ותתאין משיריין דימא דחלין מניה ומשיריין דרקיע דאיהו תכלת מניה דחלין משיריין דתכלת דנורא דגיהנם דחלין מניה וכו':
33
ל״דובזה"ק (שלח קסג:) תמים תהיה עם ה' אלהיך ודאי כמה דאיהו תמים כללא חדא אוף אנת תהא עמיה תמים עמיה ודאי, במה אתעביד בר נש תמים דיהא ת"ם י"ם. תם כמה דאתמר, י"ם כל אינון דרגין קדישין דיליה אקרון י"ם ולא אתפרש מניה לעלמין, אוף אנת כגוונא דא לאתעדאה מנך דרגין נכראין ולאתקשרא בתמים למהוי בך דרגין קדישין רזא דים ודרגא קדישא ת"ם, לקבלא א' רזא דיעקב. (תם וא' הוא אמת) בר נש איצטריך למהוי בכל יומא ת"ם י"ם כגוונא דא ממש, השתא פריש מאן דפריש במתיבתא דסיהרא קדישא שפירא איהו בחוורא וכל גוונין מנצצין בה ומרקמן ואיהו בההוא שפירו וחוורי דשמשא ממש ובההוא ימא דילה גו שבעין שנין נפקא נונא חדא ואפיק מניה גוון תכלת ואיהו נטלא גוון דא ותקינת ליה ואתחפייא לבר בהאי גוון, לאו דהאי גוון לבושה דילה דהא שש וארגמן לבושה אבל חופאה דלבר האי גוון הוא, כגוונא דא הוה משכנא דכוליה בשפירו מרקמא לגו ולבתר ופרשו בגד כליל תכלת כו' כגוונא דא בר נש דלביש ציצית אתעביד בכל יומא תמים, ת"ם בד' כנפות מתקנן כדקא יאות, י"ם בההוא תכלת דנונא דשבעין דרגין דימא, סערא בישא כד אתסכל בהאי בר נש לא יכולנא לאבאשא ליה בעינא בישא, וכדין איהו ת"ם י"ם כו' יעו"ש, ומדברי הזוה"ק (שלח קסג.) מבואר, שתכלת מסוגל לשמור מעינא בישא, כדאיתא התם וכד מסתכלין זמין לעינייהו גוון תכלתא ולא יכלא עינייהו לשלטאה, יעו"ש:
34
ל״הגם בענין הברכה שאנו מברכין להתעטף בציצית, ויש בזה מבוכה רבה אם לומר הב' של בציצית בפתח או בשוא, שדעת הלבוש (סימן ח) לומר בשוא ולא בפתח, כיון שאין לנו תכלת, ודעת הב"ח (סוף סימן י' כ"ד) וכן דעת הרבה פוסקים לומר בפתח משום דצריך לכוין כאלו יש בהם תכלת, וכן הוא דעת רב צמח בשם האריז"ל וכן נוהגין, ועכשיו שזכינו לתכלת אתי שפיר נוסח הברכה לכולי עלמא:
35
ל״ווהנה לענין ברכת הטלית קטן, דמברכין על מצות ציצית בפתח, לכאורה כשנזכה אי"ה לקיים מצות תכלת, נהיה צריכין לברך על מצות בחולם לשון רבים, דהרי מקיים שתי מצות, תכלת, ולבן, לפי מה דקי"ל כרבנן דהתכלת והלבן אין מעכבין זה את זה, וכמו שהאריך הגאון מהר"י הלוי, אחיו ומורו של הטו"ז בתשובתו שבאו"ח (סימן כ"ה סק"ו) גבי תפילין יעו"ש. אולם אחר העיון, לא נצרך לשנות נוסח הברכה, וגם כשנזכה אי"ה לתכלת, נברך על מצות בפתח, שהרי באמת כבר כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' ציצית ה"ה), וז"ל: אע"פ שאין אחד מהן מעכב את חבירו, אינן שתי מצות, אלא מצות עשה אחת, אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת כו' והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת ע"כ, הרי להדיא דגם למה דקי"ל כרבנן דתכלת ולבן אין מעכבין זה את זה, מ"מ אינן אלא מצוה אחת, והגם שמרן הקדוש ז"ל בכסף משנה, הניח חלק ולא הראה מקורו, אבל דברי הרמב"ם עשירים במקום אחר, בי"ד שרשיו ובספר המצות (מ"ע י"ד) שהביא כן מברייתא דספרי זוטא, הנקרא אצלו מכילתא, אלא שהרמב"ן ז"ל ושאר המפרשים השיגו עליו, ומפרשים דהך ברייתא אתיא כרבי דמעכבין זה את זה, אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאין מעכבין זה את זה שתי מצות הם יעו"ש. אכן בקנאת סופרים (שם) העתיק הברייתא כולה דמבואר בה בהדיא ברישא דאין מעכבין זה את זה, ומסיים בה יכול שהם שתי מצות ת"ל כו' וזה מפורש דכרבנן אתיא, ועיין בתשובות הריב"ש (סי' קצז).
36
ל״זוהנה לא מצאתי לשום אחד מהמפרשים ז"ל שיעירו לבאר בזה, למאי נפקא מינה קמ"ל הברייתא ורמב"ם ז"ל בחיבורו דבר זה שאינן אלא מצוה אחת, דהרי לא נחתי לענין מנין תרי"ג במקומות הללו, ובעניותין במקום אחר ביארנו בזה באורך, ועשינו סמוכין מזה לדברי הלבוש בהל' ציצית, ולא ראינו נחוץ להעתיק הדברים כאן. אולם כעת נראה פשוט דנפקא מינה באמת לענין הברכה, דאי שתי מצות הם היה צריך לברך על מצות בחולם לשון רבים, וקמ"ל דמצוה אחת היא, ומברך על מצות בפתח, וכן למ"ד ציצית חובת טלית, אי שתי מצות היה מברך שתי ברכות כשתולה אותן בטלית, ברכה אחת על הלבן שמקדים ברישא, וברכה שניה על התכלת שנותן אחר כך, אבל אי מצוה אחת היא, אינו מברך אלא ברכה אחת, ומזה עצמו יש ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל, דברייתא דספרי זוטא היא כהלכתא אליבא דרבנן ג"כ דאין מעכבין זה את זה, דלהרמב"ן ז"ל ודעמיה דסברי דלדידן הוי באמת שתי מצות, תקשה מהא דמנחות (מב.) דרב נחמן רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית, ופרש הש"ס דקסבר חובת טלית הם יעו"ש,וא"כ תקשה, הרי שתים היה צריך לברך דשתי מצות הם לבן ותכלת כפי מה דקי"ל כרבנן דאין מעכבין זה את זה, ודוחק לומר דנהי דמצוה להקדים לבן ברישא, מ"מ כיון שקושר אותם יחד אין כאן רק עשיה אחת, דמ"מ הרי לדבריהם אין התכלת בכלל שם ציצית כלל, והיה צריך לברך לעשות ציצית ותכלת, או לברך על המצות כדין העושה הרבה מצות יחד בתוספתא סוף ברכות יעו"ש, אלא ודאי דברייתא דספרי זוטא הילכתא הויא אף לרבנן דאין מעכבין זה את זה, דקרא דוהיה לכם לציצית כולל תכלת ולבן, שיהיו שניהם בכלל נקראים עשה אחת דציצית, ולהכי מברכין על שניהם לעשות ציצית, למ"ד חובת טלית הם ולדידן דחובת גברא היא מברכין על מצות בפתח, כמו שמברכין על ד' מינים שבלולב על נטילת לולב, ואין צריך לפרוט את כולם, לפי שכולן מ"ע אחת נקראים על שם העיקר שבהם, שוב מצאתי כן בעיטור ריש הל' ציצית שכתב וז"ל, וצוה הכתוב להטיל בו תכלת, ועם תכלת נקרא ציצית שלם, כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית, והתכלת בו כהדס וערבה שבלולב שנקרא הכל לולב שפתח בו הכתוב תחלה כו' יעו"ש, ומלבד כל זה נראה נכון יותר לברך על מצות בפתח, דגם על מצות בפתח משמע ג"כ לשון רבים, כדמצינו בקרא מצות ה' ברה, וקאי על כל המצות, מה שאין כן על מצות בחולם לא אתי שפיר לדעת הר"מ דחדא מצוה היא, וכמו שמסיק המג"א לגבי תפלין (שם סק"ט) יעו"ש:
37
ל״חגם ממעלות התכלת, שהיה סיבה שנהיה יכולים לבנות ביהמ"ק קודם ביאת המשיח, כמו שיתבאר לקמן (פרט שמיני סוף אות א') יעו"ש:
38
ל״טובזוה"ק (פנחס רכ"ו:) ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו למאן דיהא רשים באלין סימנין בלבושיה תקבלון צלותיה סימנא חדא דיהא רשים בצלותיה בתכלת בכנפי מצות ציצית דאיהו דמי לרקיע דאיהי מט"ט דיוקנא דיליה תכלת שבציצית, ובג"ד שיעור הציצית אוקמוה רבנן טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו, והאי איהו דאיתמר ביה (ישעיהו י״א:ו׳) ונער קטן נוהג בם כו' יעו"ש, וענין זה נרמז בש"ס מס' שבת (כה:) כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי כו' ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות יעו"ש:
39