רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, אחרית דברRadical Then, Radical Now, Epilogue

א׳עד העת החדשה, התודעה המרכזית שליוותה את היהודים במסעם בהיסטוריה הייתה היותם נבחרי האל. אולם מאז התפרצות המודרניות נשחקה תודעת הנבחרות. היום תופס האדם היהודי את זהותו כפועל יוצא מבחירתו. בעידן הקדם–מודרני היה ליהדות מונופול מלא על זהותו של כל אדם מישראל; לעומת זאת, האדם המודרני חשוף לאפשרויות–בחירה זהותיות רבות. לאבדן הבלעדיות הזהותית של היהדות השלכה מרכזית אחת: מעתה על היהודי לבחור בזהותו. למעבר מעם נבחר לעם בוחר השלכות רבות, שביניהן אפשר למנות את התרדמה הזהותית היהודית של ישראלים רבים, הבוחרים לבטא את זהותם בכלים מערביים בלבד, ואת אחוזי ההתבוללות הגבוהים בקרב יהודי חוץ לארץ. המעבר מאומה שזהותה נכפתה עליה לאומה הנדרשת לבחור בזהותה מציב אתגר תיאולוגי רב–משמעות לפתחם של הוגי הדעות היהודים בדורנו. ספרו של הרב יונתן זקס רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו ממוקם במרכזה של חזית זו.

ב׳לדידו של הרב זקס, ההתבוללות היהודית אינה סטטיסטיקה יבשה; היא מציאות חיה. במסגרת תפקידו כרב הראשי של אנגליה מתמודד הרב זקס באופן יום יומי עם הדילמה העומדת בפני צעירים יהודים בדורנו. ספר זה מבקש לתת מענה ליהודי הנדרש לבחור ביהדותו. השאלה המוצהרת שעליה מבקש הספר להשיב בולטת בפשטותה: "מדוע להיות יהודי?"

ג׳כתבים אפולוגטיים אינם זרים למסורת היהודית. אחד הבולטים שבהם הוא ספר הכוזרי, שכתב רבי יהודה הלוי — יצירה שיטתית המגוננת על היהדות מפני מתנגדיה ומבצרת את מסירותם של היהודים לדתם. אולם השוואה בין תוכנו של ספר הכוזרי לתוכנו של הספר שלפנינו מבליטה את ייחודיותו של האחרון. מטרת ספר הכוזרי לשכנע את הקורא שהטענה היהודית נכונה. רבי יהודה הלוי חותר ליצור אצל הקורא הזדהות עם שאלותיו של מלך כוזר. במהלך הספר מקבל המלך תשובות לכל תהיותיו ומשתכנע שהעמדות של היהדות ביחס לעולם נכונות. בספרו של יונתן זקס, לעומת זאת, אין ניסיון להוכיח שהאמונה היהודית היא אמיתית. הספר אינו מגונן על העמדה היהודית אלא על האדם היהודי. אין הוא חותר להעצים את האמונה בצדקתה של היהדות, אלא את תחושת הזכות להיות יהודי. על אף שבמשנתו הכוללת הרב זקס מגונן על היסודות האמוניים הקלאסיים של המסורת היהודית, בספר זה הטענות הן אנתרופולוגיות יותר משהן תיאולוגיות. מטרתו היא לשקם את הדימוי העצמי של היהודי ולקוממו מהריסותיו. עיקר הטיעון של הספר הנו שהאדם השייך לקולקטיב היהודי הוא שותף פעיל בתנועת מחאה עתיקה אשר אחראית לרבים מההישגים ההומניים של האנושות, וכי משימתו של קולקטיב זה טרם הגיעה לסיומה.

ד׳המעבר מטיעונים תיאולוגיים לטיעונים אנתרופולוגיים תואם את השינוי שהתרחש אצל מבקרי היהדות עם המעבר מימי הביניים לעת החדשה. בימי הביניים, הביקורת העיקרית שנמתחה על היהדות הייתה תיאולוגית. הוגים נוצרים ומוסלמים לעגו לתפיסות הרבניות בעניין נבחרותו של עם ישראל וביחס לתוקפה של ההלכה. לעומת זאת, הוגים בני העת החדשה דוגמת ברוך שפינוזה ועמנואל קאנט מיקדו את ביקורתם לא בתקפות הטיעון היהודי אלא בתוצאתו. לטענתם, האדם היהודי שחי חיים המנוהלים בכפיפות למשטר ההלכה הוא אדם כנוע, לגליסט וצייתן. הבעיה המודרנית אינה האפשרות שהתיאולוגיה היהודית שגויה, אלא האפשרות שהפסיכולוגיה של היהודי מעוותת. הדימוי המקובל של האדם היהודי מנוגד לאתוס המודרני בדבר "האדם האוטונומי". הפרופיל של היהודי שהרב זקס מציג שובר ניגוד זה. היהודי אינו כנוע וצייתן אלא מנהיג ויוצר. הוא לא רק עובד את האלוהים, הוא עובד עם האלוהים על בניינה של חברה אנושית המושתתת על חירות ושוויון. דיוקנו האקטיבי של היהודי המתואר בידי הרב זקס תואם את האתוס של האדם המודרני, ובמידה רבה הקדים אותו ובישר את התהוותו.

ה׳הרב זקס מצביע על כך ששורשיה הערכיים של המודרניות נעוצים במסורת היהודית. לגבי היהודי המודרני, הוא טוען, הבחירה ביהדות אינה הפניית גב לערכים שבהם הוא מחזיק; אדרבה — היא מעמיקה את חיבורו לאותם הערכים עצמם. עם זאת, עיקר עבודתו של הרב זקס אינה בחשיפות הגנים היהודיים של המודרניות, אלא בהצבעה על תחלואיה של זו. המחאה היהודית כנגד העולם העתיק לא רק יצרה את המודרניות; יש לה גם מה לומר לאותה מודרניות. הרב משיב את הקסם שבשותפות בקולקטיב היהודי באמצעות הזמנת המתחבט להצטרף לקבוצה אשר עיצבה ועודנה מעצבת את דיוקנה הרוחני של האנושות.

ו׳העתקת הדגש האפולוגטי של הספר מהטענה היהודית אל האדם היהודי משקפת את טענתו של הרב זקס לגבי היהדות עצמה. היהדות אינה מציבה בפני מאמיניה אידיאות שיש לאחוז בהן, אלא משימות שיש למלאן. מאמציו של רבי יהודה הלוי כוונו להוכיח את האותנטיות של ההתגלות האלוהית לישראל; הרב זקס מתאמץ להוכיח את האפקטיביות הערכית של דת ישראל. בשורות הקרובות נציג את ההנחות הפרשניות והמחשבתיות העומדות ביסוד המהפכה הקופרניקאית המעתיקה את הדיון ממקורה של הדת אל תכליתה.

ז׳חברה או טבע

ח׳באופן מסורתי, הטבע הוא המרחב המרכזי שבו פוגש האדם הדתי את האלוהים. בכל הדתות ובכל התקופות עוררה העמידה הנפעמת של האדם מול הטבע התרגשות דתית עזה. כלשונו של האנתרופולוג מירצ'ה אליאדה:

ט׳עצם ההסתכלות בכיפת השמים גורמת בהכרה "הפרימיטיבית", להתנסות דתית... התבוננות עזה מעין זאת היא שוות ערך להתגלות.¹מירצ'ה אליאדה, תבניות בדת השוואתית (תל אביב: נמרוד, תשס"ג), עמ' 38.

י׳אלברט איינשטיין היטיב לבטא תחושה זו בדבריו האוטוביוגרפיים:

י״אספק גדול, אם יימצא איש מדע מעמיק, שאין דתיות מופלאה במינה מסגולות נפשו... דתיותו — השתוממות נפעמת על ההרמוניה שבסדרי בראשית, המגלה תבונה נשגבה כזו, שכל חכמה ובינה שבמחשבת האדם ועצתו אינן כנגדה אלא הבהוב עמום, הבטל ומבוטל.²אלברט איינשטיין, דמות עולמי, תרגם ש' אטינגר (תל אביב: שטיבל, תרצ"ה), עמ' 40.

י״בהרב זקס טוען שהמקרא אינו מעודד דתיות מסוג זה. העולם הפגני זיהה את הטבע כמרחב שבו שוכנים האלים. המהפכה המונותיאיסטית מוציאה את אלוהים מהטבע ובכך מרוקנת את הטבע מהקסם שבו. הנפרדות של אלוהים מהטבע מתבטאת בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אם אלוהים הוא בורא השמים והארץ, משמע שהוא אינו השמים והארץ.

י״גכתחליף לטבע מציעה התורה את האדם כמדיום המרכזי למפגש עם אלוהים. התורה מרוקנת את הטבע מאלוהות ומחדירה אותה בחזרה לעולם דרך האדם: "בצלם אלהים ברא אֹֹתו".³בראשית א:כז. למהפך זה השלכות רבות. עתה על התשוקה הדתית להיות מועתקת מהטבע אל החברה האנושית. לא בחקירה המדעית מגלה האדם את האלוהים, כי אם באינטראקציה האנושית. לדוגמה, בית הכנסת הנו מקום קדוש, אך קדושתו אינה נובעת ממיקומו אלא מעצם העובדה שבני אדם מתכנסים בו. המרת הקוסמוס בחברה כזירה המרכזית של הדרמה הדתית מהווה את היסוד הרעיוני של המהפכה היהודית. להלן נראה כיצד המרה זו מכוננת את עמדתה של המסורת היהודית ביחס לשני ערכים מרכזיים: חירות ושוויון.

י״דחירות

ט״ואחת מהמשמעויות של המרת הטבע (כמושא ההתבוננות של האדם הדתי) באדם נדגים באמצעות מדרש שהרב זקס מנתח בספרו.

ט״זויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'... אמר ר' יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שבירה הייתה בלא מנהיג? הציץ בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם בלי מנהיג? הציץ הקב"ה, אמר לו: אני הוא המנהיג אדון כל העולם, ויתאו המלך יפיך (תהלים מה:יב) ליפותך בעולם, כי הוא אדניך והשתחוי לו (שם), ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'.⁴בראשית רבה לט.

י״זעל פי הפירוש הקלאסי, הקוסמוס מופיע מול אברהם שבמדרש כארמון מואר. אברהם מתבונן בעולם ומביע השתוממות — השתוממות מהסדר המופתי שבעולם. פליאה זו מסבירה את תחילת מסעו הדתי של אברהם. אריסטו כתב "שהפליאה היא ראשיתה של הפילוסופיה"; על פי המדרש היא גם ראשיתו של המונותיאיזם. אולם הרב זקס מציע קריאה חלופית. אברהם אינו מתבונן בטבע כי אם בחברה האנושית. בהתבוננות זו הוא מבין את מצבה הרקוב: את האי–צדק שבעולם, את שגשוגם של הרשעים ואת נפילתם של הצדיקים. העולם מצטייר בעיניו כארמון העולה באש! פליאתו "תאמר שהעולם בלא מנהיג?" אינה רטורית כי אם אמיתית. אברהם מסיק שאין מסדר לעולם! אולם אלוהים מתגלה אליו: "אני הוא המנהיג אדון כל העולם". אלוהים אינו נותן תשובה לשאלת הצדק האלוהי, אלא מצווה "לך לך". הוא אינו מציע תיאוריה שתסביר את הבעיה; במקום תשובה הוא פונה אל האדם במשימה — ללכת ולתקן את העולם. זהו לב לבה של משמעות המרת הטבע בחברה כמושא להתבוננות הדתית. הטבע מעורר פליאה מדעית, ואילו החברה מעוררת את האדם לפעולה מוסרית או פוליטית. לעומת הטבע, המעניק סיפוק למתבונן בו, החברה מעוררת כעס אצל המתבונן בה. המרת הטבע בחברה כמושא ההתבוננות הדתית מעבירה את המתבונן ממחשבה פנימית לפעולה.

י״חאת המחאה היהודית נגד הפגנים ממקד הרב זקס, כדרכו, לא בטעותם התיאולוגית של הללו, אלא בחברה האנושית המעוותת שאותה יצרו. במרכז הפגניות עומדת הסגידה לטבע. האדם מתבונן בטבע ומזהה מאבק בין איתניו — השמים, הים ועוצמות האדמה. כוחות הטבע עוברים פרסוניפיקציה, ובין האלים המייצגים אותם יש מנצחים ויש מפסידים. ההייררכיה שבפנתיאון מבטאת את ההייררכיה שבטבע. המערכת הפוליטית שתפיסת עולם זו יוצרת אף היא הייררכית. הסוגדים לטבע יצרו חברה אנושית שהיא השתקפות צלולה של מערכת הכוחות הפועלים בו. כבבואה למערכת זו, שאותה מפעיל ריבון המקיים את הטבע בתבנית הייררכית באמצעות הפעלה מתמדת של כוח, הם יצרו חברות מעמדיות שבהן השליטים מפקחים על ההייררכיה באמצעות הפעלה מתמדת של כוח. הפוליטיקה של חיקוי הטבע היא פוליטיקה שבה השליטים שודדים מהנשלטים את חירותם.

י״טהמונותיאיזם המרוקן את הטבע מהיסוד האלוהי שבו חוסם את הנטייה לכונן חברה המשקפת את הטבע. ההפרדה בין האלוהים לטבע מאפשרת לחברה להתעלות מעל לטבע. הטבע אמנם מעניק לחזק את מעמד הבכורה, אך האדם יכול לכונן חברה המקנה את מעמד הבכורה לצודק. זיהוי האלוהות באדם חלף זיהויה בטבע חותר תחת ההייררכיה החברתית של העולם העתיק. במסופוטמיה ובמצרים השליטים נתפסו כנבראים בצלמו של האל, ואילו התנ"ך פותח ברעיון שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. זוהי דמוקרטיזציה של האיכות המטפיזית של השליטים. כוחה של המהפכה המונותיאיסטית אינו בתשובתה לשאלה "מי הוא אלוהים", אלא בתשובתה לשאלה "מי הוא האדם". העתקת האלוהות מהטבע לאנושות משחררת את האדם מכבלי הטבע ומאפשרת לו ליצור את עולמו ולא להשתעבד לתבניות קיימות.

כ׳פעולה חתרנית זו אינה אנכרוניסטית; היא רלוונטית גם מול העולם החדש. כשם שהסגידה לטבע איימה על החירות האנושית בעולם העתיק, הסגידה למדע הטבע מאיימת על החירות האנושית בעת החדשה. מאז המאה השמונה–עשרה מנסה האדם המערבי להפעיל את הישגי מדעי הטבע על מנת ללכוד בחוקיהם התבוניים גם את דפוסי ההתנהגות האנושית. התיאוריות החברתיות של קרל מרקס ושל אמיל דורקהיים הן דוגמאות מובהקות לכך. ראיית החברה כהשלכה של הטבע אפשרה למדעני החברה לסבור שדפוסי ההתנהגות האנושיים ממושטרים בסדרה של חוקים שאפשר לחשפם, ובכך לצפות את ההתנהגות האנושית העתידית. למחאה היהודית נגד העולם הפגני יש עמדה גם מול העולם המודרני. כשם שהחברה הנתפסת כהשתקפות של הטבע מאיימת על החירות האנושית, כך גם החברה הנתפסת כהשלכה של הטבע ונכנעת לחוקיו מאיימת לבלוע את האוטונומיה הרצונית של האדם. הפגניות נעלמה אך הנטייה האנושית לאפשר לטבע להעלים את האדם לא נגוזה. הרב זקס קורא לשקם את תפקידה של היהדות — לקרוא תיגר על תבניות מחשבה השוללות את ערכו של האדם שנברא בצלם אלוהים.

כ״אשוויון

כ״באת תמצית טענתו של הרב זקס ניתן לבטא באמצעות שאלה ששאל אחד מגדולי התיאולוגים של המאה העשרים, הרב אברהם יהושע השל, בעניין עבודה זרה. האיסור על אלילות אינו איסור על סגידה לאלוהים אחרים בלבד; הוא מכיל בתוכו גם איסור על עבודת ה' באמצעות צלמים. אסור לאדם לכונן איקונין המייצג את אלוהים. אולם הפרק הראשון שבתורה מתאר איקונין המייצג את אלוהים בעולם — האדם. המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו", עומדת בניגוד לאיסור שמציבה התורה — איסור יצירת צלמים בדמות אלוהים. הרעיון שבהתרבותם מגבירים בני אדם את השתקפות האלוהים בעולם מתבטא בדבריו המפורסמים של ר' אלעזר בן עזריה:

כ״גדרש ר"א בן עזריה: כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ממעט את הדמות מ"ט, כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו וגו'.⁵בראשית רבה לד.

כ״דעל פי השל, האיסור ליצור צלמים אינו נובע מכך שלא ניתן לייצג את אלוהים בצלם, אלא מכך שישנו רק צלם אחד שאותו מותר לייצר — האדם. האלילות היא פגיעה במונופול שיש לאדם על ייצוג האל בעולם. ייחוס תפקיד ייצוג האל לעצים ולאבנים שובר את הבלעדיות שיש לאנושות בתפקיד זה, ומנשל את האדם מייחודיותו. על כן, יותר משהאלילות היא בעיה תיאולוגית, היא בעיה הומאנית.

כ״הזיהוי האלוהות במין האנושי כולו מכונן שוויון מטפיזי בין בני האדם. האליטות הרוחניות של העולם העתיק מאבדות את ייחודן האקסקלוסיבי. התפיסה שלפיה אלוהים שוכן בקרב כל בן אנוש מערערת את יסודותיו של רעיון התיווך, הגורס שישנם אנשים המתווכים את נוכחות האלוהים עבור אנשים אחרים, ומביאה לקריסתם של מבנים דתיים המבוססים עליו. פריצת ההייררכיה הדתית הנוקשה הקיימת בעולם העתיק וההכרה בקיומו של שוויון מטפיזי עקרוני בין בני האדם משתקפות גם במסגרת המדינית. לטענת הרב זקס, המסורת היהודית מכילה את הגנים של הרעיונות הבסיסיים ביותר של הציביליזציה המערבית, ובתוכם עקרון השוויון בפני החוק. העולם הפגני, אשר לכד את האיכויות האלוהיות בתוך החוגים השליטים, פיצל את החברה ויצר בתוכה רמות שונות של מחויבות לחוק. השליטים הם יוצרי החוק והנשלטים כפופים לו. בעולם הפגני נהנה המלך ממעמד של מי שאינו יכול לשגות — הוא חסין מפני חטא וחף מכל טעות, וזאת לא משום שהוא מקפיד תמיד לקיים את החוק אלא משום שכל מעשיו באשר הם מהווים את החוק עצמו. המהפכה המקראית אינה מכריזה שהכל שפיט, אלא שכולם שפיטים. גם השליט, המכונן את החוק עבור הנשלטים, כפוף לחוק כמותם. אולם, על פי הרב זקס, גם מהפכת השוויון טרם הושלמה. המעבר משוויון מטפיזי לשוויון משפטי אכן מאפיין רבות מהחברות המערביות. אולם הדתות המונותיאיסטיות הגדולות המתגוששות בהתנגשות הציביליזציות בפתח המאה העשרים ואחת מציעות לעולם סוג אחר של הייררכיה מטפיזית — ההייררכיה בין הצודקים לשאינם צודקים. הנצרות והאיסלאם אינן מציעות הייררכיה גזעית או מעמדית. ההייררכיה בדתות מבדילה בין אלה האוחזים בדוגמות הבסיסיות של דתם לאלה שאינם אוחזים בהן; בין בעליה הבלעדיים של האמת ובין ההולכים בנתיבות השקר. החלופה המקובלת היום לעולם המונותיאיסטי הדוגמטי היא הפלורליזם הרלטיביסטי והספקני. באמצעות העלמת אלוהים מהעולם מעלימים גם את ההייררכיות המעוותות שדמותו יצרה תמיד בהיסטוריה. בהעדר אלוהים, ובהעדר אמת, יכולה הספקנות לעצב עולם גיאו–פוליטי שבו שורר שלום, במקום מלחמה מתמדת בין צודקים לטועים.

כ״ולטענת הרב זקס, החלופה הפוסט–מודרנית אינה החלופה היחידה. המסורת היהודית מציעה אופציה שלישית שאינה דוגמטית אך גם אינה ספקנית. המודל היהודי שמציב הרב זקס הוא מודל של 'מונותיאיזם פלורליסטי'. יש אלוהים, אך לאף דת אין מונופול על הדרך היחידה לעבוד אותו. יש אמת אוניברסלית, אך כל קבוצה אנושית מבטאת אותה בדרכה הפרטיקולרית. כלשונו של הרב זקס, אלוהים אוהב את המגוון, והאדם מצוּוה לרומם את ההטרוגניות.

כ״זרעיון בחירת ישראל אינו עומד בניגוד למונותיאיזם פלורליסטי ואף אינו מקדם הייררכיה דתית הממקמת את היהודים מעל לכל העמים. על פי הרב זקס, באופן פרדוקסלי, בחירת ישראל דווקא חותרת תחת רעיון ההייררכיה המטפיזית. בחירת ישראל מבטאת נראטיב מקראי שבו אלוהים תמיד מפתיע את ההיסטוריה בכך שהוא בוחר בחסרי הכוח, בנדכאים, בנשלטים ולא בשליטים. עם ישראל נבחר לא בגלל עליונותו הגנטית אלא בגלל נחיתותו הפוליטית. לניתוח הפרשני–תיאולוגי של הרב זקס שורשים מדרשיים עמוקים:

כ״חלעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמן של נרדפין מן הרודפין. תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר (בראשית ד:ד) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו; נוח נרדף מפני דורו ולא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בנוח, שנאמר (בראשית ז:א) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה; אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט:ז) אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם...; ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקדוש ברוך הוא בישראל שנאמר (דברים יד) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה.⁶ויקרא רבה כז.

כ״טבאמצעות בחירת עם העבדים מבהיר אלוהים להיסטוריה שאין לקדש את ההייררכיות הקיימות אלא יש לחתור תחתיהן.

ל׳ההיסטוריה היהודית כהדגמת צלם אלוהים

ל״אבמהלך הספר מצביע הרב זקס על פרדוקס כפול ביחסם של רבים מבני העם היהודי בדורנו לשורשיהם. ביטויו הראשון הוא בפער שבין הדימוי העצמי הנמוך של היהודי לדימוי הגבוה שהמסורת היהודית זוכה לו בקרב רבים מבני אומות העולם. יהודים רבים משתדלים להצניע את יהדותם ולהבליט את הצדדים האוניברסליים שבה, וזאת על אף שענקי רוח כדוגמת טולסטוי וניטשה ביטאו את הערצתם האדירה ליהודים ולהישגיהם, ואת הכרת התודה שלהם לתרומתם הרבה לתרבות המערבית.

ל״בהעם היהודי הוא עם שניצח את ההיסטוריה. שוב ושוב חוזר הרב זקס אל העובדה שבמשך למעלה ממאה דורות, בתקופה שבמהלכה נעלמו כל האומות הקדומות, ביטא העם היהודי רצון עז להמשיך ולהתקיים. וכאן אנו מתוודעים לפן הנוסף של הפרדוקס: האומה שתמיד הייתה מחויבת למורשתה יותר מכל אומה אחרת מרגישה כיום מחויבת למורשתה פחות מכל אומה אחרת. במהלך הספר מציג הרב זקס נתונים מתוך סקר שנערך בשנת 1991 בניו יורק, ובחן את מידת מחויבותם של מאמיני דתות שונות למורשתם. הנתונים מפתיעים. על השאלה "עד כמה חשובה הדת בחייך?" השיבו שבעים וארבעה אחוזים מן הנוצרים השחורים, חמישים ושבעה אחוזים מהקתולים הלבנים וארבעים ושבעה אחוזים מהפרוטסטנטים הלבנים: "חשובה מאוד". רק שלושים וארבעה אחוזים מן היהודים שהשתתפו בסקר השיבו תשובה זו.

ל״גבפער הכפול שבין הדימוי העצמי של היהודים ובין דימוים החיצוני, בין עוצמת מחויבותם בעבר ובין מחויבותם הרופפת בהווה, ניצב ספרו של הרב זקס. במידה רבה הספר מבקש לאפשר לקורא היהודי להסתכל על היהדות מנקודת המבט המעריצה של המתבונן מהצד, להתבונן בפלא ההישרדות של היהודים ובהשפעה חסרת הפרופורציות שלהם על התרבות האנושית ובאמצעות זאת להגיע לידי חידוש גאוותו המסורתית ביהדותו.

ל״דהספר מיישם את טענתו שלו. הוא קורא להמיר את הטבע באדם ולראות בו את הזירה המרכזית שבה מתגלה האלוהים, והרב זקס מדגים זאת באמצעות התבוננות מעוררת השראה בקבוצה אנושית אחת — היהודים — קבוצה שההתבוננות בה מעוררת יראת אלוהים:

ל״האני מאמין שהיהדות נתנה תשובות הולמות על השאלות הגדולות: אלוהים והמין האנושי, אוניברסלי לעומת פרטיקולרי, היחיד והחברה, השכלה וחיי רוח, צדק וחמלה, שוויון וכבוד האדם... אני מאמין שהיהודים והיהדות לא היו שורדים זמן רב כל כך, ובתנאים מגוונים ולא אחת עוינים כל כך, אלמלא גילו סדרה של אמיתות עמוקות על אודות מצב האדם. מאז ימי קדם, ועל אף שלא היו בכליהם עוּבדות מסייעות, היו אבותינו משוכנעים שהחזון שחשו כי אליהם פנה יוסיף ויתקיים כל עוד יתהלך אדם עלי אדמות; ומסתבר שעד כה הוכחה צדקתם. הדרמה מיוסדת–הברית, חרף אי–סבירותה, התפתחה פחות או יותר כפי שהתוו בדבריהם. אם אין זו הוכחה, אזיי זו לפחות רמיזה לכך שההיסטוריה היהודית היא מגילה שבאמצעותה שיגר אלוהים, בכתב יד ייחודי, מסר למין האנושי (עמ' 162).

ל״ומקומה של מדינת ישראל

ל״זהציונות קמה כמענה ל"בעיית היהודים". במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה היה ברור לכל שהיהודים הם בעיה. גם יהודים רבים חשו כך. שנאת ישראל נתפסה כגרעין הבעיה, והפנטזיה היהודית שרווחה בחוגים אינטלקטואליים יהודיים באירופה הייתה להתקבל כאזרחים שווי זכויות אצל האומות שבקרבן שכנו. רבים חשו כי תנאי הכרחי לאמנציפציה הוא ביטול הזרות היהודית, וכי על היהודים לוותר על זהותם תמורת התקבלותם כאזרחים מן המניין. את הציונות יצרו הוגים כדוגמת בנימין זאב הרצל וברנאר לזאר, כאשר חשו שהאמנציפציה כשלה ואומות אירופה אינן מקיימות את חלקן בעסקה ההיסטורית. היהודים מעלימים את זהותם הפרטיקולרית אך אינם זוכים בתמורה לכך בקבלה אוניברסלית. השואה הוכיחה את צדקת האינטואיציה של הציונים. ביטול ייחודיותו של עם ישראל לא הביא להיעלמה של שנאת ישראל. אך אותה שואה שהוכיחה את טענת הציונות היא גם עדות לכישלונה. הציונות קמה על מנת למנוע חורבן של יהודי אירופה. מדינת ישראל, שתכליתה המקורית הייתה למנוע את השואה, קמה רק לאחריה. הציונות ההרצליאנית צדקה בניתוח הבעיה אך כשלה בפתרונה. היא מימשה את הפעולה שנועדה למנוע את החורבן — לאחר התגשמותו.

ל״חהגם שהשואה מצביעה על הטעות התיאורטית שבאמנציפציה ועל הכישלון הפרקטי של הציונות, היא הביאה להצלחת שתי התנועות הללו גם יחד. בעקבות השואה קמה המדינה היהודית. בד בבד, יהודים ברחבי אירופה וארצות–הברית נהנים היום מסובלנות רבה, כתוצאה מאימוץ האתוס הרב–תרבותי בידי הציביליזציה המערבית — אימוץ שיש לראותו בעיקר כריאקציה לאימי מלחמת העולם השנייה והשואה. אפשר לומר כי היהודים נהנים מאמנציפציה מלאה בלונדון, בניו יורק ובלוס אנג'לס, ומריבונות מלאה בתל אביב ובירושלים.

ל״טספרו של הרב זקס נכתב במקור עבור הקהילות היהודיות המשגשגות בתפוצות, אשר זוכות לקבלה מלאה בקרב המדינות שבקרבן הן שוכנות. המעבר מעם נבחר לעם בוחר הוא מאפיין ייחודי של יהודים בעידן הצלחת האמנציפציה. במאה התשע–עשרה ביקשו יהודים להמיר את זהותם תמורת התקבלותם בקרב האומות, ואילו כיום, בעידן המולטי–אתני, אין האומות הנאורות דורשות מהם את המרת הזהות כתנאי לקבלתם. היחסים הסיבתיים התהפכו. ביטול הייחודיות היהודית אינו תנאי לקבלה, אלא תוצאה של זו. קבלתם המלאה של היהודים בארצות–הברית, לדוגמה, שוברת את המחיצות המגוננות על הזהות היהודית, ומובילה לנתונים המבהילים המצביעים על כך שלמעלה מחמישים אחוזים מהיהודים שם נישאים בנישואי תערובת.

מ׳האמנציפציה שהיהודים בתפוצות זוכים לה מבטלת עבור רבים את הצורך הקיומי במדינת היהודים. הציונות קמה כתוצאה מכישלון האמנציפציה; איזה צורך יש בה לאחר הצלחתה של זו? אולם דווקא אותה הצלחה מחדדת את הצורך בקיומה המשגשג של מדינת היהודים. כישלון האמנציפציה הביא לחורבן פיזי של היהודים, אך הצלחתה מביאה לחורבן הזהות היהודית. מיליוני יהודים נעלמים בדורות האחרונים לא באמצעות השמדה פיזית אלא באמצעות התבוללות. אם הציונות שקמה לאחר כישלון האמנציפציה ביקשה לתת ליהודים מקלט פיזי, הציונות שלאחר הצלחתה מעניקה להם מקלט זהותי. ייתכן שכיום אין ישראל מתפקדת עוד כמקלט פיזי — במדינת ישראל יהודים נרדפים ומאוימים בשל יהדותם יותר מבכל מקום אחר בעולם. עם זאת, מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו הזהות היהודית מוגנת. תשובתה של הציונות לשאלה שמעלה ספרו של הרב זקס, "מדוע להיות יהודי", היא העלמת השאלה עצמה. במדינת ישראל היהודי אינו נדרש לבחור ביהדותו; הדילמה אינה קיימת.

מ״אאולם דווקא משום כך, ספרו של הרב זקס מאתגר את השיח הציבורי הישראלי. העובדה שהזהות היהודית מובנת מאליה מנוונת את ערנותם של הישראלים לשאלת זהותם. העובדה שאין צורך להשקיע מאמצים תיאולוגיים על מנת להצדיק את הבחירה ביהדות הופכת את השיח התיאולוגי היהודי בישראל לרדום. "מדוע להיות יהודי?" שאלה זו, המוצגת כאן בפני הקורא העברי, יש בכוחה לעוררו מתרדמתו בכל הנוגע לזהותו. ספרו של הרב זקס מציג את המסורת היהודית כתנועת מחאה עתיקה שמשימתה טרם הגיעה אל סיומה. לא זו בלבד שהיהודי עובד את האלוהים, הוא גם עובד עם האלוהים במטרה ליצור עולם שלם יותר וצודק יותר. ספרו של הרב זקס אינו נדרש לשאלת תפקידה של מדינת ישראל בהובלת שינוי הקלסתרון הרוחני של האנושות. נראה שאת הפרק החסר הזה הותיר רבה הראשי של אנגליה לכוחות המתגלים בדורה השלישי של מדינת ישראל, שיכתבוהו בדמותם ובדיוקנם.

מ״במיכה גודמן

מ״גכפר אדומים

מ״דסיוון התשס"ז / מאי 2007